רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 6
 
מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת – לא כדי להוסיף את קולי למפלגתו, שהרי ידע שאני השתתפתי בהפגנות נגדם, בזמן המלחמה, אלא כדי להיראות בחברת יפהפייה כמוני, ואם אפשר גם להשתמש בי קצת לצרכים אישיים – כמו שאומרים.
זה היה זמן לא רב לאחר שרוני, אשתו, הבלונדית הגבוהה בעלת העיניים המימיות, שאכן זכתה פעם בתואר נערת-המים של ישראל, זנזונת רצינית, מן הסוג המאוס עליי, עזבה אותו לטובת אלישע גילרמן, היבואן של מערכות אלקטרוניות לכלי-נשק, בן-דודו של חמיאל ובעל קשרים מסועפים במערכת-הביטחון, שעזב את אשתו למענה. ועתה מלאו מדורי הרכילות צילומים של רוני ואלישע, וחמיאל מקנא, אבל לעולם לא יעז לעזוב את לינדה.
גדעון וגינור היה תוקפני למדי באותם ימים. מביע דעתו גם על ספרות פורנוגראפית, קולנוע פוליטי ותיאטרון שמאלני שמחלל שם-שמיים. אני לא הסכמתי לדיעותיו. אנשים כמוהו חושבים כי רק דרכם נכונה וכי הם זכאים לומר לכולנו איך צריכים לחיות. ואני, בייחוד אני שונאת את אלה החובשים כיפות ומעמידים פנים כאילו יש להם חוזה עם הקב"ה וכאילו האמונה הדתית היא ההרגשה הכי נפלאה בעולם, וכי הם חיים להם יופי של חיים, קשים ומסוכנים, בארץ החדשה והנקייה שהקימו להם על הגבעות בשטחים. טוב, אם הערבים יקבלו במשך הזמן הרבה כסף עבור האדמות שהם מוכרים לנו, ויסכימו לעזוב בהמוניהם את הארץ, אני חושבת – זה יהיה סידור די מוסרי כי לא יהיה צורך לגרש אותם וגם לא לחיות-יחד עם יותר מדי מהם, ולפיתרון הזה אף יהודי לא יכול להתנגד, כולל אני. אבל בינתיים – אני מתנגדת.
אבל אני, לא כדי לתמוך בו פוליטית באתי לכנסת, מה עוד שאני בעד חופש גמור לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שאינו פוגע בזולת, ובקטינים – כמובן; אלא, בקיצור – גדעון וגינור ערך לי סיור מטרף באולם-המליאה ובמזנון ובספרייה ועד היום אינני מבינה איך קיבל רשות להכניס אותי לכל המקומות האלה. אמנם נכון שהכנסת היתה אותה תקופה בפגרה, ורק כמה ח"כים משועממים, חברי-ועדות, הסתובבו בה, קטנים מכפי מה שהם ניראים בדרך-כלל בטלוויזיה, וכאילו חוששים לצאת החוצה מן המקלט הבטוח והנעים שמצאו להם במוסד הסגור הזה, איש בחברת רעהו.
זו ודאי גם הסיבה שלשכת היו"ר היתה ריקה, ואנחנו עמדנו והשקפנו מחלונותיה לעבר המוזיאון וקריית הממשלה והאוניברסיטה הישנה, ואז הרגשתי פתאום שגדעון לא כל כך עומד לצידי אלא מאחוריי, ונושף בעורפי, ובעוד רגע החזיקו כפות-ידיו בשתי שקיות-החלב מלפנים, שהיו נתונות, תודה לאל, בחזייה רצינית, עם כתפיות, אשר כלפי חוץ שידרה ממני רק ניסים ונפלאות וגרמה ללטישת עיניהם של עובדי-הבית והח"כים, שאף אחד מהם לא ראה אותי, כמובן, ערומה, או אפילו רק בבגד-הים, ולא היה יכול לדעת את בעיית ציצאלאך שלי, שאני קוראת לה – חזִיתִי הנופלת!
"השתגעת, גדעון?" צחקתי, בתוך הקרירות הנפלאה הזו של מיזוג-האוויר בכנסת ויובש הקיץ של ירושלים בחוץ. "עוד יכול להיכנס מישהו!"
"אז תישארי איתי ללילה?" ביקש, ונחיריו רטטו, "תהיי עוזרת אישית שלי. תסתובבי בבית ותעשי כותרות בעיתונים, יחד תהיה לנו קאריירה מטרפת! מותק, יש לי חדר משגע במלון, רואים את חומת העיר העתיקה – "
"אני לא מותק ועכשיו תעזוב אותי," אמרתי לו, "כאן מקום ציבורי, לא?"
התעטש.
"אל תהיי טיפשה, כשנכנסנו נעלתי את הדלת מבפנים. יש לי קשרים, היו"ר עכשיו בחו"ל, ואני יכול להשתמש בלשכה – "
"בחייך, גדעון, אתה מצונן – תעזוב אותי, אני לא יכולה לצאת מפה – פרועה ומקומטת – "
אבל הטיפש לא שמע. הוא תפס אותי בכוח ומשך אחורנית, והלשכה לא כל כך גדולה כמו שחושבים, מפני שעד מהרה השתרע לאחור על שולחן-הכתיבה הגדול של היו"ר, ואני עליו, זאת אומרת על הח"כ הצעיר וגינור ולא על היו"ר, שנמצא בחו"ל, בארגנטינה, אולי.
"גדעון," דיברתי לתקרה, מותקפת מתחת, "תפסיק או שאני אתחיל לצרוח ויהיה כתוב מחר בעיתונים על ניסיון לאונס בכנסת – "
"תהיי טובה אליי, לילך," לחש באוזני מלמטה, כי שנינו, כזכור, שכבנו על הגב, ואני עליו, "תזכרי מה שהבטחתי לך, ואל תגידי לי שבגלל דיעות פוליטיות – "
"גדעון, אני דורשת ממך להפסיק – " כי ביד אחת המשיך ללפות, מלמטה, את החזה שלי, לתענוגו וכדי שלא אתרומם ואברח, ואילו בידו השנייה חפר בין מפשעתו לעכוזאלאך שלי, מושך את שמלתי ומשחרר טיל קשוח, שמתרומם מוכן לפעולה כאילו הוא משתתף בהצבעה, וכבר נדחק לי ממש לפי התחתול! מצא לו מקום –
"פראיירית, פראיירית אחת – " נאנק, "את רצית בזה, את באת, באת בלי תחתונים, לכנסת – "
 
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
 
מה יכולתי להגיד לו, שהתחתונים אצלי בארנק, שהייתי מוכרחה להסיר אותם בשירותים מפני שנרטבו לי, לא חשוב מה הסיבה, היא לא כל כך אסתטית, ולי לא איכפת ללכת לפעמים בלי, אם כי המצב לא היה משמח במיוחד, ועכשיו כבר ברצון הייתי מוותרת על יום הכנסת שלי ועוברת בעיר לקנות לי תחתון חדש, וזאת כמעט הסיבה שהייתי מוכנה לקבל את ההצעה להישאר ללון אצלו במלון, אלמלא התעקש לבעול אותי על שולחן היו"ר, עם כל התצלומים והמזכרות מסביב מכל היו"רים הקודמים ומתנות של אורחים נכבדים ותמונת-שמן גדולות של טובי ציירינו.
ואז הרגשתי שהמטורף מתחתיי, שחושש להפוך אותי פן אברח ממנו – כבר תוקע, ממש, בתוסיק היבש שלי ומכאיב לי נורא – אני לא יודעת מה קרה לו? – אזרתי כוח והתהפכתי בבת-אחת אבל לא הצלחתי להשתחרר, להיפך, עכשיו הוא היה עליי – מסביב נפלו כל מיני חפצים ומזכרות משולחן היו"ר, וּוַגינור שוכב היטב עליי, והפעם תוקע בכניסה הקדמית, כאילו הוא מבקש לחכך דרכי את הצ'ופצ'יק שלו בפורמאיקה דמויית-העץ, או אולי היה זה עץ אמיתי – לא היה לי די זמן לקבוע בדיוק רק הרגשתי שהלוח קשה נורא ונשבר לי הגב עליו –
אני לא מניחה שהח"כ-מניאק היה מצליח בתנוחת השולחן, כי צימדתי היטב את רגליי, כשמהשוקיים והלאה הן מתנפנפות כלפי מטה, מחוץ לשפת השולחן, ורק פחדתי פן לא יתאפק וירטיב לי את השמלה, אבל זאת לא סיבה להרשות לו לגמור בפנים. אני מודה שלא התנגדתי מספיק חזק, והוא היה יכול לפרש לעצמו את התנהגותי כאילו אני עצמי חצי-מסכימה, מה עוד שצ'יפצ'ימונצ'יק, כשרק מריח גבר, מיד מוציא ראשו החוצה ומתחיל לחפש הרפתקאות כמו איזו כיפה אדומה שעולה מקצה היער המתולתל שלי. קומדיה!
טוב. הרמתי את רגליי, השלתי סנדלים כף-בכף מבלי לקום, ותקעתי כפות-רגליי בקצות השולחן, כשאני מושכת את וגינור איתי הלא-הלאה אל שולי השולחן הענק, מאחוריי; ומסביבי זזים חפצים ונופלים – עטים, מאפרות, ניירות, מזכרות מזכוכית, ממתכת, משיש, מחרסינה, נופלים, מתנפצים, וגם הטלפון מתחיל לצלצל, ואני מתקדמת לאחור פרקדן על גבי ורגליי –כמו זוג חרגולי-ענק,
ואז, בהילולת הלחיכה שחגג פותצ'יק סביב המצביע הלח של הח"כ וגינור – טראחחח!... משהו דקר אותי בכתף אנושות, לא יודעת אם זה היה קצה של משקולת-נייר או דוקרן-מסמכים או פטישו של היו"ר, הכאב היה נורא, ובבת-אחת התרוממתי ועפתי קדימה, חולצת ומפילה את הח"כ המצביע בתוכי –
מפותצ'יק עלה קול טפיחה לחה של ריקנות, כמו פומפה.
אז גם פסק צלצול הטלפון.
והתחלתי לבכות, תופסת בכתפי מרוב כאב, הייתי בטוחה שדם רב זב ממני.
הח"כ עמד מולי, לבוש כולו, רק רוכסן-המכנסיים פתוח, והמצביע שלו, כמו צוואראש של ברווז חום בעל עין אחת שיצא זה עתה נוצץ מטבילה בשלולית – מתנדנד בין אצבעותיו כשהוא מנסה להכניסו, בדי עמל, חזרה, כשד שיצא מבקבוק. וכשסגר את הרוכסן, הייתי מלאת התפעלות – מן השליטה העצמית, הפרלמנטארית הזו, שאף שהיה קרוב לשיא – נשאר עם כל הזרעונים בביצאלאך שלו, בלי לגמור.
פוליטיקאי ערמומי, שומר עצמו לפעם אחרת! – חשבתי, אפילו בתוך בכיי והכאב החריף, הצורב, בכתף. "נו, גש כבר – " אמרתי, "תבדוק, אם אני לא מדממת – "
"היה לך מזל, לילכצ'יק," אמר כשעיניו מצמצמות עליי מבט בחמדנות, לאחר שבדק אותי ומישש בכתפי. "חוץ מזה שאת זונה ארורה, לא קרה לך שום דבר – "
"סתום את הפה שלך," אמרתי, "ובייחוד במקום הזה, כנסת ישראל, איך אתה לא מתבייש?!"
"תראי," התחיל לצחוק צחוק רע, ונחיריו רטטו, "תראי מה עשית משולחן היו"ר – "
ואכן, המראה היה נורא: כאילו התחוללה כאן הפיכה, או גנבים או פורעים השתוללו בלשכה. מזל שהיו"ר כבר לא משתמש בקסת, שהיתה ריקה ושימש קישוט בלבד, אחרת הייתי מותירה שם, לבטח, גם שלולית של דיו.
עמדנו שנינו באמצע החדר, עם כל הקירות הכהים והתמונות והמזכרות המנופצות ושמי ירושלים שבחלונות ממערב ומדרום – והרגשתי שווגינור שוב מחזיק בכתפי והפעם מנסה להפשיט לי את החולצה.
"מה אתה עושה, משוגע? אתה מכאיב לי – "
ובאמת, הדקירה הזו, שלמזלי כנראה לא פצעה אותי, עדיין כאבה מאוד.
"מותק, לפחות לנשק את השדיים שלך לפני שיוצאים. תני לראות – "
הרגשתי כאילו אני איזה ממתק בעיניו, שעומד לבלוע אותו.
"לֵך תנשק את הציצים של אימא שלך, אם זה מה שאתה צריך – " כמעט סטרתי על לחיו. "תן לי ללכת – "
"לא, תישארי, תעזרי לי לסדר!" שינה לפתע את טעמו.
"לא בא בחשבון, אני רוצה הביתה – "
"חכי. אני אביא אותך – "
"אני רוצה לתל-אביב!"
"לא, את נשארת בירושלים – " נצצו עיניו בערמומיות, "הבטחת לי, במלון – "
"לא הבטחתי – "
כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.
 
אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום.
 
 [נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא