רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2
 
כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו [לח"כ גדעון וגינור, בלשכת היו"ר בכנסת] – "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.
אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום. ישבתי במסעדה הריקה-למחצה של אגד, ואחרי שהתעקשו לא לקבל ממני את מחיר הארוחה בדולארים, טרפתי סאלאט גזר ואשל וביצה מטוגנת, ושוב צחקתי – "יש לָך מזל שלא נתפס לי ברוכסן!" – יש לך מזל! מדוע הם תמיד אומרים את זה – כך גם חמיאל, במכונית, אחרי האבן שזרק עלינו תוגתי; וכשיצאתי כבר החשיך, קניתי כרטיס ועליתי לאוטובוס הישיר לתל-אביב. אני מעדיפה לנסוע באוטובוס, לא במונית, כי אז פחות נדחקים אלייך אנשים.
נגמר יום הכנסת שלך, חביבתי, אמרתי לעצמי. רצית לעשות רושם, להצליח, ויהי מה! כמו איזו סקארלט אוהרה שמופיעה בנשף הראשון שלה, ומה יצא? – בגללך כמעט חנק לעצמו הח"כ וגינור את המצביע ברוכסנו!
ואז נכנס והתיישב לידי אברך גדול, רחב-כתפיים, לבוש מעיל שחור, כובע שחור, חולצה-לבנה צהובה, ובלי עניבה, כמובן. מאוד התפלאתי שהוא בחר את המקום לידי. האוטובוס היה אמנם כבר די מלא, וישבתי בחלק הקדמי, אבל אני יודעת שלפעמים הם עומדים באוטובוס מרחקים ארוכים ובלבד שלא יצטרכו לשבת ליד אישה. אפילו זו זקנה צמוקת לחיים.
אני מאוד נזהרת מגברים שיושבים לידי באוטובוס מפני שכבר קרו לי מקרים לא נעימים. בדרך-כלל אני מניחה את התיק שלי במושב לצידי, או יושבת ליד המעבר, והתיק במושב הריק ליד החלון, ואז – רק אם כל האוטובוס ממש מלא, יש למישהו הצדקה לשבת לידי. דרך אחרת היא לחפש מיד מקום ליד אישה, או להעביר את התיק אל ברכיי מיד כשאישה מתקדמת לעבר מושבי, בתקווה שתתיישב במקום הפנוי, ואם לא – מיד להחזיר את התיק למושב.
אתמול ראיתי על לוח-מודעות כרזה של התנועה לשחרור האישה: "חזרתי מן השוק עמוסת סלים, ופתאום הרגשתי בין רגליי משהו שאיננו סל!" – בדיוק כך, פעם חזרתי באוטובוס מחיפה לתל-אביב, ולידי התיישב בחור גבוה, צנום, שנראה כמו צייר או שחקן. מתולתל. עלה מגופו ריח טוב, נקי, כאילו התרחץ לפני הנסיעה. שמעתי שיש אנשים שמתרחצים לפני שהם יוצאים מן הבית לדרך ארוכה, אך אינם ממהרים להתקלח בשובם. טוב, אני זו לא דוגמה כי אני מתקלחת לפעמים פעמיים-שלוש ביום, לפני ואחרי. עוד לא קרה לי, למשל, שאקיים יחסים עם שני גברים – בלי שאתקלח באמצע. למרות שכבר קרה לי יותר מפעם אחת שבאותה יממה, אפילו באותו לילה, שכבתי עם שניים, לא יחד, כמובן; ואילו חמיאל התפאר פעם באוזניי כי ברווקותו קיים יום אחד יחסים בחדרו, כשהיה סטודנט, עם שתי בחורות, אחת לפנות-ערב ואחת בלילה – מבלי שאפילו התרחץ באמצע. אני חושבת שההמשכיות הזו גירתה אותו כאילו שכב עם שתיהן יחד.
מלוכלך.
כמו שהאוטובוס מתחיל לנסוע, לפנות-ערב, ואני מסיימת לאכול מנה פאלאפל שקניתי בתחנה-המרכזית בחיפה, והייתי לבושה מכנסי-ג'ינס עבים, וחולצה, והייתי עייפה, בעצם חשבתי לישון כל הדרך, השענתי את כתפי השמאלי לחלון, ראש הצידה, הרגליים קצת שרועות קדימה, באלכסון, התרווחתי – ועצמתי עיניים.
השכן שלי, ארוך-הגפיים, כאילו רק לרגע זה חיכה. מבעד לעיניי העצומות-למחצה, באלכסון, יכולתי לראות כיצד מרפקו השמאלי גולש ומרחף באוויר, מעל לצ'יפצ'ימון ולגבעת הבטן, ובעוד רגע כבר נוגע בה קלות, כמו במקרה, בגלל טלטולי הנסיעה, יַעַנִי! – נוגע ונסוג, ומשתדל להתאים את קצב הליטוף למצב הכביש. יותר. פחות. פחות. מעלה. מטה. כאילו הוא מנגן דואט למרפק ומשגלון על מפשעת הג'ינס שלי.
בהתחלה זה די הרגיז אותי, אבל האמת שהוא פרט על צ'יפצ'ימון מאוד בעדינות. משדר, מפסיק. משדר, מפסיק. כאילו הוא מחכה לתשובה שלי, לאות שהוא יכול להמשיך. והבנתי שאם אזוז ממנו במופגן, אתן לו זֵץ קטן במרפק – שוב לא ייגע בי כל הדרך ואולי אפילו יבקש סליחה, כאילו נרדם ורק במקרה נטה גופו אליי.
דבר שני – לפי ההתנהגות שלו הרגשתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב, כי אחרי הכול – איזה תענוג כבר יכול בן-אדם להרגיש במרפק? העור שם מקומט כעור של פיל, וחסר עצבים לגמרי. אתה יכול לצבוט את עצמך במרפק כמה שאתה רוצה – לא תחוש שום כאב. כשאני לפעמים עצבנית מאוד, ומתרגזת על חמיאל, שבא אליי עם הסיפורים על לינדה והבנות וההורים שלו, ושלה – אני אומרת לו:
"תן לי את המרפק שלך, חמילצ'יק – " וצובטת אותו שם בכל כוחי ובחשיקת שיניים; אם הייתי צובטת בחלק אחר בגוף, זה היה ממש עינוי, והוא היה קופץ לתקרה מרוב כאבים. אבל הצבוט שלי רק צוחק ואומר:
"לילכצ'יק, תשאירי קצת מההתלהבות שלך למקום אחר, אם את מתעקשת על עור מחוספס, אבל בבקשה – בלי רשעות, כי יכאב – " והוא מתחיל לצחוק, "די, די – " כאילו באמת צבטתי אותו בביצאלאך, שכידוע, ואני בוודאי לא מגלה את אמריקה, שקיתן עשוייה עוד מקומט ומחוספס, אבל רך ורגיש מאוד. אוהו! לא כמו במרפק –
פעם ניסיתי לקחת בפה בֵּיצָלֶ'ה של חמיאל, איזו אכזבה! כאילו מילאתי פי בפרי לא טעים, שעיר וקמוט, שכמוהו רואים לפעמים בחנויות למעדני-פירות, דומה לערימה של אשכים חומים עם שערות צהבהבות.
והאוטובוס נוסע. ואני משימה עצמי ישנה, באלכסון, ומתרווחת לי, ואני מרגישה שהוא נעשה נועז יותר ויותר, כשהוא חש שאינני מתנגדת; וכאשר ג'ינס-המפשעה המתוח שלי עונה לו בגלים, כמו קפיץ, יחד עם תנודות הנסיעה – אני מרגישה שהתרגשותו קרובה לשיא, ואף אחד באוטובוס לא יודע מה קורה בינינו, כי החשיך בינתיים, ומשענות-הכסאות גבוהות ומרפקו כבר נתקע בשיפולי הבטן שלי ומתחיל לבעול אותי מבעד למכנסיים – זו היתה הרגשה! – כאילו נרדמתי ואני חולמת, ולא פקחתי עין כל אותה שעה, שיהיה לי כאילו איזה אליבי – שהכול מתרחש עם גופי בלבד, בלי רשותי –
ופתאום אני מרגישה שינוי בקצב תנועותיו. מפסיק פתאום ומזיז את המרפק, כאילו נבהל, ושוב נוגע בצ'יפצ'ימון, ושוב נרתע, כאילו הוא חושש להיכוות ברותחין – לא הבנתי מה קורה לו, עד שהירפה ממני לגמרי, ולנחיריי החל מגיע ריח מוכר, שאני מסוגלת לזהות מקילומטר ואפילו אחרי שעות, פעם זרקתי את חמיאל מהבית, למרות שהוא נשבע לי שלא שכב קודם עם לינדה רק סתם אונן לפני שבא, כי לא רצה להתנפל עליי מיד, וגם קיווה שאיהנה יותר מהמכשיר הטעון-למחצה אשר שלא כסוללה חשמלית, יתחזק דווקא עתה, ולמשך יותר זמן, בפעם השנייה –
מטורף! –
תיארתי לעצמי איזו הרגשה מחורבנת יש לבחור שישב לצידי, בתחתונים רטובים, כשהריח עולה ומתפשט, חשק לגעת בי כבר לא היה לו, אם כי עוד ניסה לדחוף לי פעמים אחדות את המרפק, בחמדנות של מי שממילא כבר אין לו מה להפסיד.
היה לו מזל שהאוטובוס התקרב למיחלף נתניה, הוא צלצל, אסף בחופזה את חפציו, ויצא. מזלו גם שהיה לבוש במכנסי-ג'ינס. אני בטוחה שהכרטיס שלו היה עד תל-אביב. אבל אולי יש מכבסות מהירות, בשיטת כבס-ולבש, בנתניה?
כל זה בא להראות שלמרות שאני מתנגדת למזמוזים באוטובוס מצד מופרעים, הנה לפחות במקרה אחד, כשהגבר מצא חן בעיני וגם היה עדין מאוד, ומתחשב – הרשיתי לו לאונן אותי עד שכמעט גמרתי בנסיעה, והבאתי אותו לאביונה, זאת אומרת לנתניה, כדי לייבש את השמוקול שלו.
אבל האברך עלה לי על העצבים כבר מההתחלה, עם המעיל השחור שלו, ובלי הדאודוראנט; אני לריחות רגישה מאוד, ובייחוד לזיעת גברים חמוצה, שהדבר הקרוב לה ביותר העולה בדימיוני, לגועל, הוא זרמת סוסים, מהתנ"ך. זאת הסיבה שאני נהנית לפעמים כשדופברג באה לישון אצלי, כי מאז אותו לילה ראשון שניסתה לעסות את שדיי הנופלים וגמרה בחגיגה-רבתי עם תוגתי שבהזדקפות בי"ת, לאחר שבהזדקפות אל"ף אנס את המיטה –
מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא