רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
 
במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"
טוב. אני כבר רגילה שלפעמים מזהים אותי, בייחוד כשאני רוכבת על אופניי, מפני שהשתתפתי בתשדיר-השירות "אשכוליות או לא להיות" שמקרינים שוב ושוב כל חורף בטלוויזיה, עם הציצאלאך המתנדנדים, ולא אגלה מי מהדדניות זו אני. אבל מרגיז אותי שגברים מרשים לעצמם לרחרח סביבי, כאילו אני משדרת להם – נקבה מיוחמת! – מרגע שהם פוגשים בי. ומרגיז אותי שהגישה הבהמית הזו, שרואה בי רק אובייקט לסיפוק מיני, מחניפה לי ומשפדת אותי, ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון, ונתקעת לכל מיני מצבים כמו כשעליתי בוקר אחד, אחרי הרחצה בבריכה, לכיכר אתרים, וישבתי בקפה, לקרוא עיתון-בוקר לרוח-הים הטרייה.
אני בחורה רצינית ולא משתגעת אחרי הצהרונים בגלל הפטפטנות והשטחיות והשיעמום שלהם, וכל הרכילות של השאפתניות הקטנות שמחפשות פרסומת ומחברות על עצמן סיפורי-נשים כדי להיות מעניינות או שמצטלמות בשמלות-תחתונים במסיבות שהן עורכות. בדרך-כלל בשעה הזו אני אוהבת להימצא עדיין בבריכה, לעשות את העשרים-בריכות-בוקר שלי לחיזוק החזה, להשתזף ולשתות קפה בקיוסק. כמעט כולם, הקבועים, מכירי אותי, ונדמה לי שאפילו אתהלך שם ערומה, איש לא יתפעל כי הם רגילים לראות אותי בוקר-בוקר כמעט-בלי, ואני גם חושבת שהם התרגלו לחזה הנופל שלי, כחלק מן המציאות ששמה – לילך הרמוטק, יותר משאני התרגלתי, כי אני עדיין מקווה שעשרים בריכות כל בוקר יחזקו את זקיפותו-זיכרונה-לברכה מלפני הצניחה הגדולה. יחסית לכרסים, ולשדי הגברים המבוגרים, שרובם זקופים משלי, כשדי בתולות, לולא השיער והפטמות השטוחות; יחסית לחגורות-השומן, לדבלולים, לצלקות, לשקיות-שרירי-הזרוע, ובדומה לכך התחת והירכיים שלהם – אני חושבת את עצמי לאחת מתופעות-הטבע המרנינות שמתהלכות בבריכה ועל חוף הים. אף כי לא חסרות שם גם בחורות נאות, נאות ממני, אם לוקחים בחשבון את מיבנה החזה.
אבל באותו בוקר לא היה לי מצב-רוח להמשיך לשחות בבריכה מפני שהייתי צריכה לארגן לי את המחשבות בשקט לאור העובדה שלמרות הציפיות שלי אינני מתקדמת כלל בחיי לקראת מטרה כלשהי. שום כלום. ומדוע? טוב. זה נכון ששיחררו אותי מהצבא ולא על סעיף דתייה כי עוד כשהייתי בבסיס-טירוניות כולן קינאו בי, גם המדריכות, ולא יכולתי להתפשט במקלחת בלי לעורר סקרנות וכשהייתי עוברת במחנה היו השי"ן-גימ"לים והנהגים מסובבים אחריי את הראש ושורקים; ואחר-כך, בבסיס בנגב, היה העניין המבואס הזה עם יוסי, החייל שתלה את עצמו והשאיר מכתב שזה בגללי, שדחיתי אותו. והאמת שכל כך הרבה הסתלבטו סביבי במשרד, ליטפו אותי ובכל הזדמנות טפחו לי על התחת, שכלל לא שמתי לב לצוציק המזוקן הזה, ממושב של יוצאי-תימן בדרום, שכתב לי מכתבי-אהבה מלוא הארגז וכלל לא שלח אותם, התבייש, המסכן, ואפילו לא נגע בי [כל זה אירע שנים לפני שאהבתו הנכזבת למרגלית הר-שפי האשכנזייה היפה הביאה את רוצח רבין לאן שהביאה. – אב"ע], ולכן העבירו אותי לקריה, ובדיוק אז התחילו להקרין בטלוויזיה את "אשכוליות או לא-להיות" ולאן שלא הלכתי – חיילים שרקו אחריי ועשו תנועות בידיים כאילו שמרימים את החזה, והמשרד שלי הפך עד מהרה עיר-מקלט של זכרים מיוחמים, מכל הדרגות, שבאו להעיף עין על האשכוליות – טוב, וכל זה לא היה מעיף אותי לולא מקרה ההכנות למסיבת-פורים, כשהסתלבטתי כל הלילה על הגב במגורי-הבנים, תמורת כסף – בצחוק, כמובן. כי דובר שהמגבית היא לקופת-החג של היחידה, וכשנודע הדבר – נתנו לי אפשרות ללכת לקב"ן ולהישאר בצבא או להישפט, והחוצה – והייתי כבר כל כך מבואסת שבחרתי באפשרות השנייה כי הרגשתי שהבנות שונאות אותי והבחורים משתגעים להשכיבני והמסגרת כולה צרה עליי ומלחיצה אותי.
וכך ישבתי וקראתי בעיתון-הבוקר שהאמריקאית קוני קארפנטיר זכתה במדליית-הזהב הראשונה באליפות-העולם באופניים בציריך, כשהקדימה את בת-ארצה סינטיה אולאבארי בשנייה ושמונים-ושש מאיות, אני יש לי חולשה לאופניים; וקראתי שתושב חיפה בן שלושים, שנסע ברכבו ערום, ורק חולצה מכסה את איזור-חלציו, אסף שתי צעירות ובמהלך הנסיעה החל מאונן. האיש הובא בפני שופט-השלום החיפה, ונציג המשטרה סיפר כי יש לחשוד עוד ארבעה תיקים קודמים על עבירות-מוסר: שניים על הצגת-עצמו לראווה בפני קטינות, אחר על ניסיון למעשה מגונה באישה מבוגרת בשעת עמידה בתור לקופה במרכול, ואחד על ניסיון דומה לאסוף טרמפיסטית כשרק חולצה לעורו; במקרה ההוא נכנס למכונית עם הבחורה גם החבר שלה, חייל, שחיכה בצד, וכשגילה כי הנהג היושב ליד חברתו הוא חצי-ערום, הכריחו לעצור והפליא בו את מכותיו. החשוד טען בבית-המשפט החיפאי כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ונמצא בטיפול כדי להירפא מנטיות חשפניות. הרופא הורה לעצרו לעשרה ימים ולאפשר לו קשר עם שופט שיטפל בבעיותיו. סליחה. להיפך. ובעוד אני מחייכת –
נתיישבו על ידי שני חיילים שחורים מן הכוח הבינלאומי או הרב-לאומי או האו"ם-אומי או או"ם-המשקיפים, אני לא יודעת מה ומי בדיוק – ורק אז שמתי לב שהתיישבתי לי לקרוא בדיוק באיזור השולחנות של זונות-הבוקר השותות בירה עם החיילים הזרים. לפני ואחרי הפעילות היומית שנערכת סביב בורסת הַכּוּס-דולארים הזו. מאחר ותפסו אותי באמצע החיוך, מחייכים, חייכתי גם אני, חיוך ציוני, וחשבתי לי שאני תורמת משהו מאוד-מאוד חיובי בכך שאני מאירה פניי לזרים, ועוד שחורים, וחיילים. הגברת אהדתם לישראל – ודאי לא תזיק לגירעון המסחרי שלנו.
שוחחנו באנגלית, יסודית, הרגשתי שהם בולעים אותי בעיניהם. חתיכה אמיתית כמוני לא ראו בקרב הַפְרֵחוֹת שיושבות איתם בבוקר בצד הזה של הכיכר, בעלות שיער צבוע, בלונדי, גוף שחום ללא שיזוף, מהטבע, וציפורניים גסות, טורפות, שכמו נוצרו לדגדג ביצי-גברים ולתקוע בעכוזיהם. יושבות חצי-ערומות, נזהרות מהשמש, ולאחדות מהן פנים מבוגרות מאוד על גוף של ילדות מתבגרות, בלתי-מפותחות.
הם סיפרו לי על העיר שממנה באו, והמדינה, אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת אפילו מאיפה, סנגאל או איי פיג'י? יכול להיות? לא חשוב. ממילא אני לא יודעת על איזה אוקיאנוס זה נמצא. אני סיפרתי להם קצת על ישראל, על מצבה, על מלחמת ששת הימים, יום-הכיפורים ולבנון, וההפגנות נגד, ורצוננו בשלום. שני השחורים-(מותר להגיד כך, לא?)-במדים צחקו והחמיאו לי והפצירו בי לשתות פחית-בירה על חשבונם, ועד מהרה התיידדנו כל כך שהחלטנו כי נצא יחד, מיד, לערוך טיול של היכרות בתל-אביב, ונתתי להם להבין שאין להם אצלי סיכוי ליותר מבילוי תרבותי, משהו בנוסח – הסבירי פנייך לתייר!
דבר ראשון לקחתי אותם לגג של מגדל שלום ומשם הסברתי להם את חלקיה השונים של העיר כיום, וכיצד התפתחה מדרום לצפון, וביקשתי מהם לתאר לעצמם כיצד נראה כל האיזור הזה פעם – צירוף של פרדסים וחולות, דקלים, וקו-הים-והרקיע של יפו, והשכונות הבודדות שצפונה, לרגלי המגדל כיום. במקרה היתה ברחוב תהלוכה ססגונית לכבוד יובל השבעים-וחמש של העיר העברית הראשונה. [זה אומר שהמסופר כאן התרחש כנראה בשנת 1984. – אב"ע], וזו היתה להם חווייה נהדרת.
אחר-כך הדרמנו ליפו העתיקה וטיילנו בסימטאות. אני חושבת שהם כבר ביקרו במקום, אבל לכבודי נהגו כאילו זו הפעם הראשונה. ביקרנו בגלריות ובחנויות תכשיטים ובגדים. הם היו מוכנים לקנות לי מה שאחפוץ – חליפת מכנסיים עשוייה עור ז'מש, משהו משגע! אני הייתי לבושה סרבל-ג'ינס וחולצת טריקו לבנה מתחתיו, בלי שרוולים, בלי חזייה, ועם סנדלים. לא משהו מיוחד. והמידלדלים שלי מתחבאים מאחורי האבזמים של הסרבל, מלפנים, כמובן. כמובן שלא הרשיתי להם לקנות לי אפילו צמיד קטן או טבעת פשוטה, ואז עלתה השאלה היכן אוכלים צהריים. בעיני יחזקאל דווקא מצא חן הרעיון לחפש בסביבה מסעדה מזרחית, ואילו אקינו הצטרף אליי בהתחשקות שלי לאוכל סיני. טוב. חזרנו לצפון החוגג, באיזור הרחוק של קצה רחובות בן-יהודה ודיזנגוף, הכול כמובן במוניות, על חשבונם, והבאתי אותם ל"קו צ'ה מה יה" ממוזגת-האוויר, ושם, לאחר הארוחה, עם שארית התה הריחני, ומנות הליצ'י והבננה ברום בוער – הפצירו בי השניים, ופשוט איימו כי ייעלבו, אם לאחר שהצגתי בפניהם את עירי בת השבעים-וחמש ותולדותיה – לא אעלה עימם לחדרם לראותם בַּצִ'יקַרוֹצִ'י, "ריקוד הפגיונות", שאותו הם מבצעים בנוסח המקורי האמיתי שנהוג אצלם מדורי-דורות, עם פס-קול מוסיקה מקלטת, מקורית אף היא, שהביאו עימם מן האיים, או היבשת, שלהם.
לומר את האמת – חששתי קצת. אבל מה – הלא הם שניים! – וצ'יקרוצ'י, ריקוד פולקלור – לא כל יום זוכים לראות הצגה פרטית! וכך עליתי עימם לחדרם, שנמצא במלון אשר הוסב כולו למשלחת הצבאית שבה שירתו, ושימש להם מקום מגורים ונופש. חלון חדרם נשקף לים והם הצלו עליו בווילון והחשיכו בכך מעט את החדר, שהיה ממוזג-אוויר ונעים, אם כי ריח גברים זרים עמד בו, ריח משחות ומי-גילוח ועשן סיגריות שדבק בריפוד ובארונות, וכאשר הפעילו את הרשמקול ונשמעה המוסיקה המיוחדת שלהם, המונוטונית, עם הרבה תופים – היתה לי הרגשה שנלקחתי, במטה קסמים, ליבשת שחורים רחוקה, אגדית.
הם הושיבוני בכורסה היחידה, הזיזו את המיטות לצדדים, ונעלמו בשירותים ועד מהרה יצאו משם, ראשון יחזקאל ואחריו אקינו, ערומים, יחפים, רק מטליות בד צבעוני על חלציהם. כל אחד החזיק פגיון בידו, והחלו רוקדים זה מול זה, כמבצעים דו-קרב או טקס פולחני עתיק. רקדו בשקט מתוח. עיניהם נוצצות, שיניהם מלבינות, עורם הכהה, השחור, מבריק אך אינו מזיע, והרחש הקבוע של מערת מיזוג-האוויר נבלע במוסיקה הבוקעת מן הרשמקול, בחדר החשוך-למחצה. את הפגיונות היו מעבירים בזריזות בלתי רגילה תחת ידיהם, מעל ראשיהם, בין רגליהם, ובסיבוב, כל אחד עם עצמו וכן אל זולתו, בדייקנות, ובקצב איטי, משגע. המטפחות שעל חלציהם היו מהודקות בקשר מאחור, כמין חצאיות צבעוניות, בעלות מחשוף, ומדי פעם היו כּוּזאלאך שלהם מציצים, שריריים ומעט בהירים בפסוקת שבאמצעיתם, כגוון של כפות ידיהם, מהצד הפנימי.
אמרתי לעצמי שזוהי חווייה בלתי-נשכחת ועליי לקחת חלק בה. כפות רגליי דיגדגו לרקוד עימם. מה היה לי לחשוש? הרי אני לבושה בסרבל הג'ינס העבה. נשלתי רק את סנדליי, וקמתי מן הכורסה והתחלתי מתנועעת, לצידם, משתדלת לחקות את תנועותיהם, משהו בסגנון אִיפִּי-טוֹמְבִּי, אם אינני טועה. אני בטח טועה. אני אוהבת לרקוד, אבל אף פעם אינני מזהה בדיוק מה אני רוקדת. העיקר לתפוס את הקצב, ולהתנועע עד שהראש כאילו יורד לקרביים והרגליים עולות לפותצ'יק, שלא לדבר על חגיגות הציפצ'ימון המתעורר אצלי לחיים בשעת הריקוד כמו אדמירל גמדי שמשקיף מן הצוללת שלו שנמצאת מתחת לפני הים – בפריסקופצ'יק. טוב. אני מקווה שלפחות הכוונה שלי ברורה.
כשראו יחזקאל ואקינו שאני מנסה לרקוד לצידם, מיד פינו לי מקום והחלו רוקדים מסביבי, זה מול זה, מחליפים פגיונות ותנועות מעל לראשי, מצדדיי, ובין רגליי, אפילו. רקדנו כך בשתיקה מתוחה, ובחיוכים שלא נסתיימו, כאילו אני שוקעת בגלגלי-עיניהם, המלבינים בצבע העשן, ובעלי האישונים השחורים.
מדי פעם, בהתקרבם אליי, צמודים וכמעט נוגעים, והפגיונות המושחזים מבריקים, הייתי חשה את אבריהם הזקופים מתנגחים אל סרבלי-הג'ינס המחוספס שלי, והרגשתי אז כמו מיסיונרית הרוקדת עם פראים בג'ונגל. חייכתי אליהם. הם חייכו אליי. ידעתי שמה שקורה עכשיו הוא קצה הגבול של ההתקרבות שאני מניחה להם, במסגרת מחול הצ'יקרוצ'י, לא פחדתי שידקרו אותי, ואז, לפתע –
עד היום אינני מבינה איך קרה הדבר. כאילו כייסו או כיסחו אותי בהינף-יד אחת – האחד הרימני קלות במרפקיי, והשני הוריד במשיכה אחת את סרבלי, שנעלם בפינת החדר, והם ממשיכים לרקוד, ואני באמצע, יחפה, חשופת ירכיים, וכל לבושי – זוג תחתונים דקים, קצרצרים, וחולצת הטריקו חסרת השרוולים.
רגע עמדתי באמצע, נבוכה, כמטומטמת – היתה לי הרגשה שהיתלו בי. רציתי לצאת. אך הם המשיכו לקפץ לפי קצב הצ'קרוצ'י, כאילו דבר לא אירע, ולא הניחו לי לחמוק מביניהם; וכך רגעים שנראו לי ללא סוף, ואני חשופה כמין קורבן; ועתה שמתי לב שגם המטפחות הצבעוניות שעל חלציהם, נשלו ואינן; ובפחד ובהתרגשות – אצלי נרטב שם למטה בתלתלים, וצ'יפצ'ימון חוגג לו ממש יום-עצמאות, ופתאום –
זה היה אקינו, אני זוכרת, שהרים אותי מאחור, בעגבותיי, והלביש אותי, פשוטו כמשמעו, על יחזקאל, שניצב זקור לפניי, והכול תוך כדי ריקוד, לא טרח אפילו להסיר ממני את התחתונים, טראחח!!! – כמו קרום-בתולים מאריג פלסטי שנקרע. ומין דבר דמוי צינור-גינה כהה-ורוד נכנס לתוכי, ועוד לא הספקתי להתאושש – טראחח!!! –  פיצוץ נוסף, מאחור, דרך בתולי התחתונים, צינור שני נכנס ומתחכך בי, מתמרח בתנובת החגיגה ששופעת בין ירכיי – נשלף רגע, ובזיקור אחד נכנס לתחתול כמו חוקן – בהתחלה כאב, נורא, איום! – צרחתי, אך הם לא נבהלו, כי עד מהרה נפתחו אצלי השרירים הטבעתיים בחדוות הריקוד, ועתה אלה היו צריחות החמדה שלי, אני השתגעתי, הרגשתי את פישון וגיחון, שני נהרות גן-העדן, יוצאים מתוכי, שופעים, הורקדתי עלי אבר, הורמתי באוויר, אפילו לא היה להם צורך עוד לפשק את עגבותיי ולהחזיק בירכיי, כי רקדנו את הצ'יקרוצ'י כשהם מניפים אותי ביניהם – חולצת הטריקו לבנה כנגד גופותיהם השחורים – ואני מושחלת פנים ואחור בזְרַגְרוקדים השניים! – כתרנגולת בגריל או כקציצת-קבאב עלי שיפוד! – והכי מוזר הוא שבקצב  הפרימיטיבי, הסוחף, של הצ'יקרוצ'י שבקע מן הרשמקול – אני שמעתי במוחי את תוגתי, המיטיב לשיר, עומד במסיבה אצלי ובקול טנור דק מצחיקנו עד דמעות:
 
"אוֹי וֵי אִיז מִיר שׂוּרָלֶ'ה
דוּ מַאכְט מִיר אוֹף צְלוּחֵס
אִיך וִיל בַּי דִיר דַיְן פִּישׁ-מַשִׁין
דוּ גִיבְּסְט מִיר אוֹיְך דַיְן תוּחֵס – "
 
באיזו דרך הסתיים המחול – איני יודעת. כי פתאום היינו כולנו על הרצפה, במין מערבולת שהזריעה אותי מכל צד. אני צרחתי בהנאה. הם צרחו והתחבקו כשאני בתוכם והם בתוכי, כמעט נוגעים זה בזה בקרביי – וכשגמרו החלו שניהם לבכות מרוב הנאה ולהכות באגרופיהם הקפוצים ברצפה, ויחזקאל תפס פגיון והרימו ורצה לשרוט את עצמו אך אקינו מנע זאת ממנו ברגע האחרון.
ישבתי ביניהם, חצי ערומה, מסופקת באכזריות, קרועת-תחת ונוזלת מכל צד. בקושי קמתי. עזרו לי. למרות הפצרותיהם לא הסכמתי לפשוט את חולצת הטריקו ולחשוף בפניהם את ציצים. "תני לנו לגעת בטיטי שלך," הם השתגעו. סירבתי. "אז לפחות לראות – " טיטס, טיטס, זה כל מה שהיה להם עכשיו בראש, וכשראו שאני רוצה להתנקות – ביקשו ללקק אותי, מכל צד, שרק ארשה להם, "אין צורך במקלחת," הציעו וגלגלי-עיניהם לבנים, מבריקים, אבל לא הרשיתי להם. הסרתי את תחתוניי הקרועים, שהיו במצב, טוב, לא חשוב – ונכנסתי לשירותים. הרמתי את החולצה – היו לי כתמים כחולים וסימני נשיכות על טיטים, איך זה קרה? – לא היה לי זמן לחשוב. שטפתי עצמי. התלבשתי, בסרבל על עורי החבול, הערום – ויצאתי.
השניים, עטופים בשמיכות כתומות של בית-המלון, שהיו רכות ושעירות כפרוות, הפצירו בי להישאר עד שיתלבשו גם הם. סירבתי. ניגשתי לדלת. יחזקאל חסם את דרכי ואקינו החל שופך עליי שטרות ירוקים-כהים של בודדים ושל עשרה ואולי גם של חמישים – היו שם המון, אולי אלף דולאר. הם השתגעו. אני כמובן סירבתי. ולא משום שחשתי עצמי כזונה. וכי לאיזו זונה משלמים סכומים כאלה? הם פשוט איבדו את הראש שלהם לאחר שרקדו עם אחת כמוני, כנראה, לראשונה בחייהם. אבל הם כל כך הפצירו, והיה נדמה לי שלא יסכימו לפתוח לי את הדלת אם לא אקח משהו וגם אבטיח להם שאחזור להיפגש איתם – עד שהסכמתי לקחת סכום סמלי של אולי פעמיים מאתיים דולאר, שהם דחפו בכוח לכיס הקדמי בסרבל שלי, על המדלדלים החבוטים – ויצאתי.
הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים,  שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא