רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 6
 
הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.
הבדיקה הדודית היתה גורמת לי מדי פעם התרגשות – לא, לא בלתי-נעימה. הדבר הכאיב רק כשהייתי נערה צעירה ותמימה וסובלת מתסביך דודים כמו כל תינוקת מתבגרת – ונעשה מורכב יותר בסולם תחושותיי, מכאיב-מרגיע, מרגיע-מכאיב, משהתחלתי מפעילה את פותל'ה שעות נוספות, ומעמידה לא פעם את סבלנותו של דולפי במבחן. טוב. זה הוא שנתן לי גלולות-נגד-הריון למן היום שבו רק נגע בי זרגיאל הראשון, בטרם נתבתלתי, זאת אומרת – נתבטלה בתילותי – זה הגיוני בהחלט. שלפחות אצלו אזכה ליחס מועדף כלשהו, בזכות מומחיותו הוואגינאלית. כי היה לי אז חבר, יוני בשריקי שמו, שחרחרצ'יק, צנום וקצת פוזל, דומה לשימי תבורי אבל פחות יפה, שהייתי משוגעת אחריו אבל הרשיתי לו רק מברשת ולא הוא שפתח אותי ראשון אלא דווקא דוקטור מכס צוצקינר, חבר טוב של דולפי, שבהיותי ילדה הייתי יושבת על ברכיו ומשחקת בזקנו – אך גם פחדתי ממנו מאוד כי ידעתי את מקצועו, אף כי בילדים הוא לא טיפל.
זה היה לפני הצניחה הגדולה ואחרי שביליתי כמעט לילה שלם בחבורה על חוף הים בהרצליה. יוני בשריקי הביא אותי על הטוסטוס שלו. היינו ארבעה זוגות על טוסטוסים. ומה שהלך שם! – התרחצנו ערומים והכול היה מותר – אצבעות, נשיקות, שפשופים, שלוש פעמים גווע בולבול-בשריקי בין ירכיי המלוחות והתיז עליי טיפות מרציפנים, ושלוש פעמים היינו בים רק להתנקות מהלובן הזה, אבל לחדור לא הרשיתי לו כי עוד הייתי בתולה ולא החלטתי עדיין מי יהיה הראשון שיפתח את שערי כבודי האבוד וגם צ'יפצ'ימצון היה כבר אז כל כך מפותח ורודף-תענוגות שהייתי נהנית באמצעותו כמו איזו פילה בג'ונגל מבלי לחוש צורך בחדירה עמוקה יותר. שלא לדבר על כך שטרם גיליתי ולו גם שמץ מתענוגות הישבן. כי אני, תשעה נקבים לי ובכולם עוד הייתי בתולה.
לפנות בוקר חטפתי כאב בשן – מוות! – התחלתי לבכות. יוני החזיר אותי לבית של אימא וסנופי. נס שלא התהפכנו. לקחתי שתי גלולות נגד כאבים ונרדמתי. אבל אחרי כמה שעות התעוררתי, והכאב לא פסק. אימא יעצה לי לטלפן למכס, החבר של דולפי, והוא אכן קבע לי תור עוד באותו יום, בצהריים, בתום הטיפולים במרפאה, ביום שבו לא עבד אחרי-הצהריים.
אינני יודעת איזו רוח שטות נפלה עליי, ואולי גם משום שהכאב קצת פחת, לבשתי את המכנסונים הקצרצרים שלי, שישים-שבעים אחוז עכוזאלאך בחוץ, שזופים, וכך הרגליים, ללא חתימת שיער, וסנדלים שטוחים על אצבע, כמעט יחפה. כל כך מתוקה שיכולתי לנשק את בהונותיי; זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה – וחולצת סינור לבנה מתרוממת על ציצים המפוארים, משאירה בטן וחצי-גב לאיוורור. אמנם שטפתי עצמי בבוקר, אבל בשערותיי עמד עדיין ריח ים טרי. באותה תקופה כמעט שלא התאפרתי. רק סידור גבות קל וקצת קווים להדגיש ריסים ועפעפיים. כשנכנסתי, המרפאה היתה ריקה.
מיד ראיתי שדוקטור צוצקינר נרגש וכבר התחרטתי שלא באתי בלבוש פחות אוורירי. מה עוד שמיזוג-האוויר פעל היטב, ונעשה לי קצת קר. הרגשתי ממש ערומה. ככה זה אצלי תמיד מפני הצורך המחורבן שלי שכולם יעריצו אותו ויאהבוני.
מכס השכיב אותי על הכיסא, שדומה יותר למיטה אלכסונית מרופדת גומאוויר ועור מלאכותי. הוא העלה אותי כמה פעמים, באוושת לחץ-אוויר שקטה. מכס משוגע למכשירים משוכללים, ותמיד אצלו הכול הכי חדש, והכי פחות כואב. ובכל זאת רעדתי. אני פוחדת מהמקדחה החשמלית פחד מוות. ופשוט לא מוכנה לסבול. לא נרגעתי עד שמכס הזריק לי זריקה לחֵיך, לשיכוך הכאבים. ידיו לא רעדו כשגהר עליי, כעומד לנשקני, אבל בידו החזיק את המקדחה השנואה.
עד מהרה הייתי מטושטשת. הזמזום המאוס נשמע לי מרוחק. משאבת-הרוק מצצה בתוך פי כמו זקן שגונח ופולט כיח. על חזי היתה מפית-נייר. מדי פעם נעלמו פניו עטורי הזקן של מכס, ולי היה רושם שהוא אינו יכול להסיר עיניו מירכיי. השתדלתי לסגור אותן כמה שאפשר, אבל כשהתחיל לקדוח בשן שלי, פשקתי אותן בתנועה בלתי-רצונית, בהרמת ברכיים ובכיווץ קל של הבטן, כמבקשת להתגונן.
באמצע הטיפול נרדמתי או התעלפתי, אינני זוכרת, היה איזה רגע של חוסר ידיעה גמור היכן אני, כשעיניי עצומות. ומשנהו, כשהתעוררתי – הייתי עדיין שכובה על כורסת-הטיפול ואיזה דיגדוג וליטוף טורדני עולה ויורד על ירכיי ושוקיי הערומות, כאילו כיסו אותי בשמיכה זזה. רגע חלמתי שמכס עטף אותי, כדי שלא אסבול מן הצינה ששררה בחדר – בניגוד ליום-הקיץ, חם, לח ומחנק, שתססה בו תל-אביב בחוץ, מעבד לחלון המוצל, אך לא –
"מה אתה עושה, דוקטור צוצקינר?" התרוממתי-למחצה, מבוהלת עד עמקי נשמתי, רגליי היו עתה ברשותו, והרופא מלטפן ומנשקן וזקנו מדגדג בעורי. במין חרדת קודש השיל את סנדליי הדקים והחל מלטף את כפות-רגליי, אצבע-אצבע, כאילו ראה בהן פני אהובת-חייו הראשונה.
"אם היו לך שיניים מאה-אחוז כמו אצבעות הרגליים, לא היתה לי פרנסה – " ניסה להתלוצץ, אבל אני הרגשתי נורא. רופא-שיניים מבוגר כמוהו, שיכול להיות אבי, מתבזה בלנשק את כפות-רגליי. הערצה שכזו ממש מפחידה. "יש לי חולשה לכפות-רגליים מושלמות – " התנצל, מצחו האדים וביצבץ אגלי-זיעה, למרות הקור המקפיא שבחדר.
"אני רוצה לקום – "
"לא, רגע, רק רגע – " אמר והמשיך לגהור ולהתעסק בין רגליי כשהוא זוחל עם זקנו קדימה, בין ירכיי, וכבר מנשק בשפתיו העבות את המכנסונים שלי, בדיוק מעל פותל'ה –
"דוקטור צוצקינר, אני מבקשת ממך להפסיק, אני אצעק – "
"אין כאן אף אחד, מותק," מילמל.
"אתה נבל. אתה זנאי שפל, זקן. אני יודעת שסיממת אותי בתרופות שלך, כדי לנצל את החולשה שלי – "
הוא בכלל לא הקשיב. במשיכה אחת פתח את הרוכסן והסיר מעליי את המכנסונים ותחתוני-הרשת גם יחד. ועכשיו היו שפתיו העבות דבוקות לפותל'ה, בלי חציצה, זקנו מגרד בירכיי, אפו תקוע בשיער הערווה שלי, ולשונו מגלגלת את צ'יפצ'ימון כשהוא מוצץ אותו מדי פעם פנימה לשפתיו העבות, כדי ליצור לו תחליף פותצ'יק קטן, למי שמבין – ושאני ארגיש כאילו אני בועלת אותו, בפיו. אולי לומדים את זה בבית-הספר לרפואת-שיניים? – ועד מהרה החלה לשונו העבה משתפלת ויורדת בנסותה לחדור אליי פנימה, אני חושבת שאפילו במיטבו היה הבולבול בשריקי קטן מלשונו הענקית של דוקטור צוצקינר.
התחלתי לבכות, ולהתאנח, כבר לא ידעתי אם מתענוג או מבושה והשפלה. לפתע הירפה ממני. הייתי בטוחה שסוף-סוף הבושה נסתיימה, אך לא –
למרבה הזוועה ניצב לצידי, בחלוקו הלבן, וממנו מרים ראש לעומתי יצור חי, רוטט, דמוי לב כהה בצבע מהגוני, ועין אחת לו במרכזו, עיוורת, דומעת –
הוא היה ערום לגמרי, תחת חלוק-הרופא שלו!
"לא!" צעקתי.
אך היה מאוחר. בבת-אחת צנחה לה, כמו על קפיצי-אוויר חרישיים, כורסת-הטיפולים שעליה הייתי שרועה, עד שהגיעה כמעט לגובה הרצפה, ומשנהו משך אותי דוקטור צוצקינר בגסות כשהוא מפשק את רגליי ומרימן, ובתנופה אדירה החל משחיל אותי על הענק שלו, קודח בי עתה מלמטה, פעם, ועוד פעם, ובשלישית בתק אותי כליל וסתם בפיו על פי לבל תבקענה צריחותיי החוצה ותזעקנה את השכנים.
פניי היו מכוסות עתה בזקנו השחור, שזור נימי השיבה. עיניו קצרות-הרואי, ללא המשקפיים, בהו מעליי באיזו שביעות-רצון ילדותית של אנס מטורף, וכל אותה שעה היה תקוע בתוכי, לא ויתר, ולמרות שהרגיש היטב שהייתי בתולה עד לפני רגע – החזיק אותי עד שגמר בתוכי את המיליונים האחדים של נכדים שהיו לו להזריע בי.
לילך מָמָלֶ'ה, חשבתי לעצמי, אם הם ייוולדו עם זקן, וקצרי-רואי – זה מהדוקטור. אבל אם יהיה להם עור שחום ועיניים פוזלות – אז אולי הם טיפטפו במשחקי-המברשת עוד קודם, על חוף הרצליה עם יוני בשריקי.
ומדוע, תמיד, ברגעים נוראים כאלה, אמנם זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה, עולות בדעתי מחשבות טפשיות – כאילו החיים הם בדיחה, וכאילו קרום-הבתולים לא שווה יותר מקרום-החלב על ספל הקקאו החם, בבוקר?
החלוק הלבן של צוצקינר היה מוכתם בדם. גם שפתיו. אינני יודעת אם השן שלי החלה מדממת, או שהמשיך לנשק, גם אחרֵי, את הקדיחה התחתונה שלו, והפחות מוצלחת, לדעתי, אז.         
"הרסת אותי," אמרתי לו, כמו חדרנית לאדון-אחוזה ברומן אנגלי למשרתות או לגברים זקנים המחפשים לעצמם גירוי מיני בקריאת ספרות-זימה. "קדחת אותי למעלה, קדחת אותי למטה, סאדיסט! – "
"גברת הרמוטק הצעירה," אמר לי הצוצקינר תוך כדי קנחו במגבוני-נייר את ירכיי, ואת כורסת-הטיפולים ואת האיל-נגח שלו, שחזר עתה למימדיו הרגילים כטלסקופ שנסגר, מציץ כביצה שלישית מעל לשתיים התלויות בקיטבג של אשכיו. ביסודיות קינח את כתמי-הדם. החליף חלוק. רחץ אותי במטלית, הניח בי פד צמר-גפן, והלביש אותי בזהירות ובהרבה אהבה. "אני מצטער מאוד. איבדתי את השליטה על עצמי. לא תיארתי לי שאת עדיין במצב וירג'ינאלי. את הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי. אני מעריץ אותך, וכל ימיי לא אסלח לעצמי שקטפתי ראשון את הפרח שלך ויחד עם זאת אהיה גאה על כך כפי שלא הייתי גאה על שום אישה ששכבתי איתה מעודי – "
"שתוק. זקן אחד. אני רוצה הביתה – "
"גברת הרמוטק הצעירה, האם מותר לי לשאול מה בדעתך לעשות עתה?"
"מה אתה מתכוון?" הרגשתי שהוא מפחד, משערורייה. מאימא שלי. מדולפי. מאיבוד רישיון-עבודתו כרופא. ממשפט. "אינני יודעת. אני רוצה הביתה. אנסת אותי. עכשיו אתה גם כולא אותי אצלך."
"שטויות. שטויות. יש לך עכשיו שתי ברירות. האחת, לגלות הכול, לעורר שערורייה. זה יגרום לי נזק גדול נכון. אבל גם יזיק לך. לשמך הטוב." הוא התחיל לצחוק, כמפיסטופלס. "אימא שלך, וסנופי השמן, את יודעת איזה צער תגרמי להם, איזו בושה, בחברה שלהם!?"
"ומה הדרך השנייה?"
"שנשמור את מחצית השעה האחרונה בסוד כמוס, בין שנינו בלבד, מעתה ועד עולם? אינני מציע לך דבר. אני מוכן לחכות לך, ואז לעזוב הכול, את אשתי והילדים והבית, וללכת לחיות איתך, אבל אני יודע שהדבר לא ייתכן – "
"תודה רבה!"
"ולכן, אם תכבדי אותי מדי פעם בביקור, ולא רק כשהשן כואבת, אהיה האיש המאושר בעולם. אך גם אם לא – תדעי לך כי כל עוד אני חי לא אקח ממך פרוטה עבור טיפול בשינייך, ועל פעם שתצטרכי משהו, אוכל לעזור לך – "
"את מנסה לשחד אותי?"
"אני מנסה לעזור לך, לילך. אני מציע לך גב כלכלי, לכל החיים, ללא שום תמורה, מלבד הסודיות, ואני נשבע לך שלעולם לא יתארע כדבר הזה בשנית, בינינו, אלא אם את תרצי – "
עוד באותו ערב ישב אצלי יוני בשריקי וליטף אותי ולא הבין מדוע אינני מניחה לו להתקרב אליי. מסכן. האם היה יכול לדעת שבמשך השעות האחדות הללו, שבהן לא התראינו, הפכתי מנערה לאישה? אמרתי לו שקיבלתי את המחזור, שהשן עדיין כואבת לי. שאני מדממת. מלמעלה ומלמטה. זו היתה תחילת הסוף של החברות בינינו. משעה שהייתי כבר פתוחה, פגה אהבתי ליוני בשריקי, והיתה בי איזו התנגדות פנימית להכניס אותו לתוכי. ואולי היתה זו תוצאת ההלם שעבר עליי לאחר אונס בתוליי?
אבל לאיש לא סיפרתי על כך, מימיי. דולפי, שבדק אותי למוחרת, סחט ממני "הודאה" שאלה מפעלות בשריקי, ונדמה לי שדי קינא בחבר הזה שלי שזכה, כביכול, ראשון, בפרח של בת-אחיו, שאביה זנח אותה והתחתן עם אחרת. אני חששתי שהוא מתכוון לזמן את בשריקי לשיחה, למלא בה את מקום אבי, וכשיוני ישמע את הטפת-המוסר של דודי דוקטור הרמוטק לגבי הטיפול הרצוי בבת-אחיו – יסתבכו העניינים מאוד משום שיוני יבין כי למישהו אחר נתתי לעשות בי כל מה שלא הרשיתי לו. זו, אולי, היתה גם הסיבה שהחלטתי לבטל את החברות איתו, והחזרתי לו את העגיל-התאום שקנה לי, אחד באוזן שלו, ואחד בשלי.
עם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ולא אשכב לעולם. אבל הוא מטפל בנאמנות בשיניים שלי וכבר הרכיב לי שלושה כתרים מחרסינה,
 
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
 
שלא לדבר על סתימות, וכל פעם שאני זקוקה לקצת דולארים, הוא נותן לי בלי הנד עפעף, ותמיד יותר ממה שביקשתי. היתה לי הרגשה שאם אי פעם ארשה לו לשכב עימי בשנית, שוב לא אוכל לבקש ממנו כסף או לתקן אצלו את שיניי בחינם. הוא מאוהב בי עד היום, זאת אני יודעת. אבל אם אניח לו שוב לקדוח בי יתייחס אליי כמו לאיזו מוֹצָ'צָ'ה או גרוע מזה – זונה. גברים לא מכבדים נשים ששוכבות איתם תמורת תשלום. המסכן, בינתיים כבר עבר עליו התקף-לב אחד וכחש מאוד. גם זקנו האפיר יותר. מעניין מה נותר לו מזרגיאל, הזובן הגדול ביותר שראיתי מעודי, ואולי כך נדמה לי כי הייתי תחת השפעת זריקות-ההרדמה והוא היה הראשון והמפלצתי שבתק אותי, ובהשפעת הצינוריות והכיורים והאורות והמכשירים שבמרפאתו, נצטייר לעיניי כמקדח המרכזי. היו לי כמה חלומות-זוועה בקשר לגברים, אבל עד מהרה גיליתי שהדבר פחות נורא ממכשיר של רופא-שיניים, ובעצם אפילו נעים, ולא צריך לשלם בעד הטיפול, כשאוהבים – כמובן. ולכן לא אוכל לומר שהאופן שבו איבדתי את בתוליי – השפיע לרעה על חיי.
אם אמרתי שעם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ביתוקי, זה אולי לא לגמרי מדוייק. כשהייתי באה אליו לטיפול-שיניים, אפילו בשעה שאנשים יושבים בחדר-ההמתנה, מחכים לתורם ומעיינים בז'ורנאלים, מכס היה מבקש ממני, בנימוס, שלא לקום עדיין, בסוף הטיפול, אלא ניגש למרגלותיי, מסיר בזהירות את סנדליי וחופן בעדינות את כפות-רגליי בידיו הגדולות, השעירות, וטומן אותם מתחת לחלוקו הלבן, בגובה הקיטבג שלו. הוא היה מתחנן אליי, בעיניו, שאשתף עימו פעולה. הייתי עוצמת עיניי ומחככת בוהן בבוהן, שרועה על גבי בכורסת-הטיפולים הנוחה, המאוזנת, וחשה את אברו מתלטף בין כפות-רגליי, נוגע בכריות העור השזוף והמלוח ממי-הבריכה, שבחלק השקערורי, הרך; הייתי מצמידה אותן זו לזו, כל העניין לא היה נמשך זמן רב, ומיד לאחר שהיה מתיז את הנכדים אל בין קרסוליי, היה מנגבני היטב ומחליף את מצע הנייר הלבן על כורסתו, מנשקני על מצחי ושולחני לשלום.
בחורף לא היה מתבייש לחלוץ נעליי, אך נזהר שלא להרטיב את הגרבונים. להוריד אותם – לא הרשיתי לו. פעם אחת עשה כך, והסתבכנו. לאחר התקף-הלב, משהתאושש וחזר לעבוד, היה מסתפק בהרשותי לו לכסות את כפות-רגליי בנשיקות ובליטופים, כמגיש אל פיו את לחם הקודש.
ריחמתי עליו. פעם אמרתי לו: "מכס, אתה היית צריך להיות רופא-רגליים ולא רופא-שיניים. טעית במקצוע. היית נהנה יותר בתור פדיקוריסט."
"אינך מבינה כלום, לילך," ענה לי. "כף-רגל עקומה ומעוותת, ואצבעות מכוערות – מעוררות בי גועל עמוק, והלא כאלה הן אצל רוב הלקוחות הבאים לפדיקוריסט. מה שאת מייעצת לי – היה נהפך לגיהינום עבורי. אבל יופי מושלם כשלך, גם של אצבעות הרגליים – הוא נדיר ביותר."
צחקתי. אין צורך לומר שהייתי רוחצת היטב את רגליי כל פעם שהייתי הולכת אליו לטיפול שיניים, ואימא היתה לא פעם סופקת כפיים ואומרת – "לַכְצ'יק, את זה – אני באמת לא מבינה! מילא שהפה לא יסריח, אבל הרגליים?!"
פעם גם רמז לי שרשם אותי בצוואתו. לא האמנתי לו. אבל אני מאחלת לכל בחורה שתזכה לטיפול שכזה מצד הגבר שאנס אותה והיה הראשון בחייה. רק פעם אחת, כך סיפר לי, בהיותו צעיר, נזדמן לו לפגוש, על שפת הים, נערה בעלת כפות-רגליים מושלמות כשלי. הוא נתפס תאווה עזה לגעת בהן, אצבע-אצבע, וממש נבהל מפני עצמו ועוצמת רגשותיו, פן יתנפל על רגליה ברגע של איבוד הדעת.
למזלו נצנץ רעיון גאוני בדעתו. הוא התקרב אליה והחל משוחח בתואנה כלשהי, ומיד הציג עצמו כסטודנט-לרפואה. הדבר עשה עליה רושם והיא לא דחתה את קרבתו. תוך כדי שיחה לא גרע עיניו מכפות-רגליה, שהיו מתחפרות מדי פעם בחול ושבות ומבצבצות כשהן מלטפות זו את זו. הוא הצליח לשכנע את לוסיל, זה היה שמה, שיש לו גם ידע רב בקריאת גורל החיים – על פי קווי כף-הרגל דווקא, ולא כף-היד. לוסיל נסתקרנה וניאותה לשמוע לו. הוא רבץ על צידו, לידה, והשיג את מבוקשו – לגעת בכפות-רגליה, ומיד נזדקר אברו. למזלו לבש בגד-ים רחב, והחול היה רך וסביל. הקושי היה – לדבר כל הזמן, מבלי להיות מוכן כלל לתפקיד הזה, של מגיד-עתידות. אך האושר היה כה גדול. מדי פעם הפסיק לדבר, כמתעמק בקווים, מנקה בזהירות את גרגירי-החול, המסתירים לו אותם, כביכול, ובאחת השתיקות – טראחח! ... חש שהוא מזריע את החול מבעד לבגד-הים, כשכפות רגלי לוסיל בידו, וכל זאת מבלי שייראה על פניו שמץ מן המתרחש. החול כיסה על תוצאות מעשהו, ועד מהרה שטפו הגלים את תנובת זרעו, וכשחזר לחוף – נעלמה ושוב לא פגש בה לעולם.
"לילכצ'יק, את רוצה שנלך פעם לים – "
"תעזוב אותי, זקן!"
מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.
 
 [נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא