רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2
 
אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.
ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג'ינג'י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.
אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.
אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.
מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.
אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.
יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ'יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.
ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.
צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.
כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב"קוּ צֶ'ה מַה יֶה" פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.
אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.
קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.
אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ'יק היו כבר מגורות וּמְצ'וּפְּצָ'פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?
עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – "תשפכו בחוץ, חברֶ'ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!" – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"
"קצת מים, לצנן אותה!" אמרנו.
טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.
וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג'ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.
חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.
אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ'יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. "פלבאית קטנה," קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גת את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.
כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –
ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.
"שמע יורק," אמרתי לו, "מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?"
הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –
אני – לילך, מזכירה לו את טובה!
אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.
בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ'יפס והמלפפונים הקטנים. "מה זה, את בהריון?" – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "
"יורק," אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "
צחק.
והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.
"מה יש?" שאל.
"באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!"
"די, די! לילך," ביקש להרגיע אותי. "הדור שלך ממש מופרע!"
"ואתה לא מופרע?" צחקתי. "סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?"
"די, די – "
וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.
"יורק," אמרתי לו, "הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!"
"למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?" העברית שלו לא היתה הכי-הכי. "אני משתקל על הארוחה."
בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.
"זה התחת?" שאל, מבוהל, "זה התחת, תגידי, טעיתי?"
"לא!" צרחתי. "זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!"
"תיפתחי. שחררי אותי!"
"אני מתאמצת!"
"אַי!"
"מה יש?"
"כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!"
והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –
"זונת נשים... מסופלסת... הואואו... לוֹ פַאס..." חבט בי נואשות, "שֶׁגֶד בֶּה... את חונקת... אותי... הואואו... פושטקית..."
ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ"נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט "בעילות מעולם אחר" כי בעלני מת.
קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.
החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.
לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.
נכתב, כמובן, על כך בעיתונים."איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!" – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!
למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.
יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.
טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, 
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא