רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
 
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזוֹבָנוֹ של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.
זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.
יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על נקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג'ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!
אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.
אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –
והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –
"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "
והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:
"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "
בטח שרציתי. "איך?" גמגמתי נרגשת. "המורה אורן, תגיד לי, איך?"
"אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!"
הבטחתי.
"שבי עליי," ביקש,"מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "
ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –
"עכשיו יותר טוב?" שאל. "את מתחילה להבין?"
"מה? הטומוגראף?" גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –
נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!
מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!
אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.
הייתי בטוחה שלמוחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערוריה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ'יק למוח.
אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.
היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!
יון, יונה ויוני –
באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!
ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.
סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!
ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול יסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.
אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.
אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ'יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.
 קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – "נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!"
לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!
אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.
מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא