רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק ראשון
וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד –
חכה רגע!
בבוקר השכם דפק גיורא על דלת ביתנו וכאשר אימא פתחה לו הוא שאל אם אני כבר קמתי ומוכן לצאת ליום-השדה אשר נִדברנו אתמול לפנות-ערב, יחד עם צבי, לקיימו היום.
אני עוד הייתי חצי-ישן כי תמיד אהבתי לישון בבוקר ובשום תקופה בחיי אני לא זוכר את עצמי מתעורר בשמחה לפני השעה שמונה בבוקר. זאת אומרת, לא פעם הייתי צריך להתעורר מוקדם יותר, כמו למשל בכל השנים שלמדתי בבית-הספר, אבל נִדמה לי שעל אצבעות יד אחת אוכל לספור את הפעמים שהתעוררתי מוקדם בשמחה.
אולי גם כדאי להוסיף שאני הייתי ילד שנחשב קצת "בטלן", חולם-בהקיץ. רזה מאוד. לא חלש אבל גם לא חזק. תלמיד טוב אבל ללא השפעה על החברים שלי. לכן הייתי אוהב להתבודד, לשחק לבדי משחקים שכולם המצאות. הייתי ילד שאוהב לקרוא ומסוגל לרבוץ שעות על הספה ולבלוע ספר, ולא להרפות ממנו עד שאסיים אותו, ובינתיים לא הייתי שומע כלום ממה שמתרחש בבית. דיברו אליי – לא עניתי כי לא שמעתי. וזה היה מעורר עליי רוגז: "אוּרי שוכב מכוּוץ כמו עכביש, זה לא בריא לגוף!" – "הילד יתנוון לגמרי מרוב קריאה!"
זאת הייתי שומע-לא-שומע מאבא ומאימא.
האם הזכרתי שלא אהבתי את שיעורי ההתעמלות? לא. אבל לא קשה לנחש היכן היה נכתב מדי שליש ה"מספיק" היחיד בתעודה שלי.
אמנם, ואני לא יודע אם עליי להתגאות בכך – פעם אחת זכיתי ב"אות הספורט". ובאמת אינני יודע איך הדבר קרה, שהרי אימונים כמעט כלל לא עשיתי. ייתכן, מפני שהייתי רזה כל-כך והצלחתי להעביר איכשהו את משקלי המועט בריצה, קפיצה ונתירה-לגובה – בדרך שקירבה אותי לתוצאה הנמוכה ביותר שעדיין זיכתה את המגיעים אליה ב"אות הספורט". אני זוכר את מסלול-הריצה ואני בו יחידי, מאמֵץ את כל כוחותיי ואינני מצליח להגביר את הקצב, ממש כמו בחלום, ומשני הצדדים עומדים הכול וכמו מעודדים אותי, החלשלוש, להצליח במִבחן, וכשהגעתי ושמעתי את נקישת שעון-העֶצֶר של המורה-להתעמלות שלמה, וקריאות-ברכה אחדות על כי הצלחתי – היה נידמה לי כאילו קיפלו במיוחד למעני את המטרים האחרונים של המסלול, וככה קיצרו אותו.
אבל יחף על רגבי אדמת-החריש הטרייה, בשדה אשר ליד ביתנו, הייתי מדלג ורץ מתלם לתלם במהירות וחש כאילו צמחו לי כנפיים ברגליי ובעוד רגע אתרומם ואדאה באוויר ונתירותיי גדלות והולכות כאילו אני, כל-כולי, זוג רגליו של ענק הפוסע בשדה.
אני רואה שכבר בהתחלה סטיתי מהנושא של הסיפור והִשארתי את גיורא לעמוד מוקדם בבוקר נאה זה של החופש-הגדול בפתח ביתי, אבל ככה זה כשכותבים סיפור על תקופת הילדות: בהתחלה נידמה לך שכמעט אין על מה לכתוב. ואז אתה נזכר במשהו, ובמישהו, למשל – גיורא, וצבי, ויום-השדה ההוא שאליו יצאתם יחד, ואתה יושב לשולחן ומתחיל לכתוב – ופתאום מתברר לך שדבר אחד קשור בשני, ושני מזכיר לך שלישי, ורביעי, וחמישי – וכל אחד מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע, רק תזכיר גם אותי ואחר-כך תמשיך הלאה לספר על גיורא השָׁמֵן ועל יום-השדה ההוא –
שמן?
אהוד בן עזר
המשך יבוא