רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שני
זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים
של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
לא. גיורא לא היה שמן אלא מוצק. היה לו מבנה גוף מרובע ועורף עבה ועיניים כחולות מימיות-מעט וידיים שריריות וחזקות ושיער חום-בהיר קיפודי וקצר. אבא שלו היה השומר-הראשי של אחוזת פֶלְז, והיינו רואים אותו רוכב על אחד הסוסים המשובחים שבאורוַת האחוזה, חובש כובע אוסטרלי רחב-תיתורה, ורובה-ציד תקוע לצידו בנדן-עור חום ארוך שמחובר לאוכף.
הוא היה צייד מצויָן. לפעמים היתה להקת יונים נוחתת לתומה בטור-עולה על מקצוע של גג הרעפים החום-אדמדם. אחד מאותם גגות שהיו מכסים את ארבעת הבניינים הצהבהבים בני הקומתיים שהיוו את ארבע פינות חצר-האחוזה, הסגורה בחומה ביניהם.
אבא-של-גיורא היה עומד במשעול החול הטובעני, למטה, מחוץ לחצר, ליד הדקלים, מכוון את רובהו הטעון בכדור מיוחד שקליעוֹ אינו אחד אלא מורכב מהרבה כדורוני-עופרת קטנטנים ונוצצים, יוֹרֶה – וכמו במשיכת-קסם נעלָמה היתה הלהקה מתפרדת לשניים, חלקה האחד מתרומם ונס בשקשוק-כנפיים ובמעוף-בהלה, אבל חמש-שש יונים, ולפעמים אפילו עשר, היו מתגלגלות ירויות וחסרות-חיים מעבר לתעלת-המרזב העשויה פח אשר הותקנה לאורך השוליים של הגג, ונופלות ארצה אל החול הרך, בין כתמי העשב, ולעיתים עודן מפרפרות בחבטות-כנפיים על החול הקטיפתי, עד שהן נגאלות מגסיסתן בידי אבא-של-גיורא.
אחר-כך היה מורט ומנקה את בשרן ומתקין אותן לבישול, ותוך כדי עבודתו מתגלים בבשרן הרך גוּלוֹת-העופרת הקטנטנות, המבריקות, שהרגו אותן. ואנחנו עומדים לצידו ואוספים את הגולות הללו ושמחים עליהן כמוצאי שלל רב. ולעיתים היינו מגלים אותן בשעת האכילה של הצלי עצמו, חבויות בנתח הבשר הדק, ומי שלא נזהר עלול לגרוס אותן עד כדי שבירת השן.
לא רק את הגוּלוֹת היינו אוספים אלא גם את תרמילי הכדורים. אלה היו תרמילים יפהפיים בצבעי צהוב ואדום-עמוק וכתום, עשויים פיקת-נחושת וגליל-קרטון מבריק אשר על פניו מודפסים, לפי סוג הכדור – ציפורים, ראש-צבי או ארנבת. ולפי הציור היה סוג הבֶּרֶד – רֶסֶס גולות זעירות לבעלי-כנף, או שניים-שלושה כדורי עופרת גדולים יותר לצֵיד ארנבות, ואם אינני טועה, גולה גדולה אחת בלבד – היתה לצורך צֵיד חיות-בר גדולות כמו צבאים וחזירים.
ברשותנו היו, כמובן, רק התרמילים הריקים, אשר תוכם חלול ומשחיר בריח אבק-השריפה שמילא אותם בטרם ירייה. ככל שהיו טריים יותר, כן חזק היה עדיין ריח החריכה המיוחד, החריף, המלוח-מעט, שעמד בהם ושהיה מגרה את הנחיריים במין נעימות עוקצנית, צורבת, הבאה לאחר התפוצצות אבק-השריפה.
לי היה אוסף נכבד של תרמילים – כי אני הייתי ילד, יותר נכון כבר נער – אספן מטבעי, ולא הייתי זורק דבר אלא מוצא שימוש חדש לכל חפץ מעניין שבא לרשותי, ורובם לא היה צעצועים מוכנים וקנויים אלא ארגזי-עץ, קופסאות-פח, צינורות, מקלות, אבנים, בקיצור – גרוטאות מכל הבא ליד.
לפעמים היה אבא-של-גיורא חוזר ובידו ארנבת ירויָה. שעה ארוכה היה שוכב ואורב להן בחורשת האיקליפטוסים או בכרם הזיתים, ובבואו היה תולה אותה במהופך על אחת מרגליה האחוריות, וראשה כלפי מטה. ובסכין-גילוח מתחיל לפשוט בזהירות את עורה מעליה מקצה הרגל הנמצא עתה למעלה ועד לגולגולתה. העור היה מתפרד מהגוף באִוושה לחה של תנועת משיכה, הפרדה והפשלה, כאילו עוזרים לארנבת להשתחרר מבגד הדוק במיוחד.
לאחר שהסתיימה פשיטת העור היתה הארנבת תלויה באוויר ומתנודדת בעירומה כמו בשר באִטליז, אך אבריה עדינים כתינוק. אבא-של-גיורא היה מתווה בסכין חדה חתך לאורך ביטנה המהופכת, עד למִפתח-החזה, בולל בחלל-ביטנה ושופך החוצה את בני-מעיה, וכאשר נותר הבשר בלבד, היה מתחיל לבתרה מלמטה למעלה, מן הצוואר ועד לקרסול הדק, האחרון, של הרגל הקשורה למעלה. ובקערת-אמאיל לבנה היו מונחים זה לצד זה נתחי הבשר הראויים לבישול ולמאכל, וטיפות-הדם נמרחות כמו במשיכת מכחול על הדופן הצחורה של הקערה.
את הפרווה היה מעביר לגיורא, שכבר ידע היטב לנקותה משיירי השומן והבשר, למתוח אותה בעזרת מסמרים זעירים על גבי קרש רחב, חלקה הפנימי כלפי מעלה, לזרות עליה שִכבת מלח-בישול ולהניח אותה חשופה לשמש ימים אחדים עד אשר תתייבש היטב. העור, לאחר השטיפה והייבוש, היה מתגלה כקלף בהיר וטרי, ומהצד השני – פרווה חומה-צהבהבה ונעימה למגע.
מכל חלקי הארנבת אהבנו ביותר את זנבה. זנב זה, שכולו עוקץ דק-דק המצמיח סביבו פרווה שעירה ורכה – אותו היה אביו של גיורא קוצץ וזורק ארצה, ואנחנו היינו ממהרים לזכות בו. ימים אחדים לאחר שהִנחת לו להתייבש היה הזנב נעשה לצעצוע פלומתי רך ומלטף שנעים להעבירו על הלחי, למשמש בו ולהחליקו. בימינו אפשר לקנות מחזיקי-מפתחות שזנב שעיר שכזה מחובר להם והוא עשוי מפרווה סינתטית.
מכל צעצועיי סלדה אימא ביותר מזנבות הארנבות, והיתה אומרת שהם לא רק מגעילים אותה אלא גם מסוכנים לבריאות משום שהם נושאים מחלות ומסריחים. היתה לי תמיד מלחמה איתה על זנבות הארנבות, שהיו נעלמים באורח פלא מארגז הצעצועים שלי או מכל מקום אחר שהייתי שוקד להחביאם בו במגירותיי ובארון.

החברים העשירים במועדון הציידים בתל-אביב היו באים לאחוזת פֶלְז לצוד ארנבות. ברשותם היו רובי-ציד חדשים ומשוכללים, ואולם בקיאותם בלחיצה על ההדק ובקליעה למטרה לא היתה רבה ביותר. אבא-של-גיורא היה צד עבורם ארנבות, לפי הזמנה מראש מצד האדון פלז עבור ידידיו – ואלה היו חוזרים לתל-אביב כאשר מחגורותיהם משתלשלים במהופך פגרי ארנבות ירויות, לבושים מכנסי-רכיבה תפוחי-ירכיים, בְּרִיצֶ'ס, מגפי-העור שלהם מכוסים קרומי-בוץ מן השוטטות בדרכי האחוזה ובשביליה, וקני-רוביהם מפויָחים מן הבֶּרֶד שירו באוויר להנאתם.

אחרי שנים מצאתי אישוש לכך ברשימה שכתב אבא-של-גיורא בספר השומרים ובה סיפר בין השאר:
"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציִד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצוין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שׁוּחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס.
"הציִד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.
"כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, לאחוזת פלז, ידידים של אדון פלז מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצוין למטרה, אבל בציִד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס שניות בודדות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן..."

שבת אחת לפני-הצהריים חש אחד הציידים ברע. הטנדר של אחוזת פֶלז, הפוֹרְד האפור, החזיר אותו לתל-אביב. בקבינה בעלת הגג המעוגל הוא ישב עם רובה-הציד הדו-קני והארנבת הקרה שניצודה מראש.
הצייד, מעשירי תל-אביב, נכנס לווילה שלו ושמע אנחות וגניחות שהבהילו אותו מאוד. הוא מיהר פנימה ברובה שלוף ומצא את אשתו במיטה כשהיא מחוברת לגבר זר – הצייד-שלא-צד תפס ברגליה האחוריות של הארנבת המתה והִכה בה על חלקי גופם התחתונים של השניים בעודם תקועים זה בזו וגם טינף אותם ואת המצעים בכתמי דמה של הארנבת.
המאהב ביש-המזל התנתק, קפץ, פתח את החלון וברח החוצה. הבעל ירה אחריו ירייה אחת וכמובן שהחטיא, חרף אחוריו הערומים של המאהב, שבהקו למרחוק. רסס העופרת התפזר ונעלם בחולות תל-אביב ללא הותר עקבות. אף ציפור לא נפלה. שום רֶמֶשׂ לא ניזוק.
כדי שלא לערֵב בדבר את משטרת העיר העברית הראשונה, שעדיין היו בה קצינים בריטיים שהיו עלולים להפליל יהודים, נערך עוד באותו ערב בירור חשאי בפני ראש העיר ישראל רוקח בביתו שבשדרות רוטשילד. הצייד טען שכלל לא ירה, ולהוכחה – הרובה, שרק אחד הקנים שלו מפויח מהירייה שֶׁבּה, לדבריו, צד את הארנבת אותו בוקר באחוזה.
"הרי אם הייתי יורה ברובה גם במנוול שהתנפל על אשתי, שני הקנים היו מפויָחים!"
ראש העיר לא כל כך השתכנע. היו עדים ששמעו את הירייה. האישה כמובן הכחישה. ואולם הארנבת הקרה והקנה שלא פויָח הכריעו את הכף, וכל העניין הושתק. לא עבר זמן רב והבעל הנבגד זרק את אִשתו. והיו שאמרו שמחלתו לא היתה אלא הִתחלוּת. מזמן רצה להיפטר מאותה אישה בוגדנית, ותִיכנן עם אדון פלז ידידו את ההפתעה. את שם הבעל הנבגד אני מהסס לגלות מאחר שנכדיו הם כיום מעשירי הארץ. לימים סיפרתי את הדברים האלה לתומי במסיבת צמרת בכפר-שמריהו וחטפתי על כך סטירת לחי מאדם שמעולם לא פגשתי בו קודם.
והמאהב?
מי שקרא את "הלילה שבו תלו את סרג'נט מוֹרטוֹן" ואת "המושבה שלי" – יכול לחשוד בדודי ההולל אלכס, שהיו לו חברים בתל-אביב שתמיד התנדבו לעזור לו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא