רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים
"אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – "
קַרְטוֹשְקֶס של אבן
למחרת, אחרי הלימודים, פניתי יחד עם צבי, על אופנינו, אל חורשת האיקליפטוסים שגבלה בחצר בית-ספרנו.
"שמעתי שסיפרת לנלי שסיפרתי לך כי נישקתי אותה ממושכות ב'דואר נשיקות' – "
הסמקתי ושתקתי. הִבטתי בקִנאה בשפתיו העבות והשחומות של צבי, שטעמו את מתיקות שפתיה העדינות של נלי.
"בעניינים כאלה, עם בנות, צריך לדעת להיות ג'נטלמן! לא כל מה ששומעים על בחורה, צריך לספר הלאה, ובייחוד לא לחזור על כך בפניה."
"בסדר."
"זה הדבר שהכי מעליב אותן, אם הן חושבות שכולם יודעים מה הן עשו. שמעתי גם שהצעת לה חֲברוּת," הפסיק לרגע בשתיקה רבת משמעות, "ושבאותה הזדמנות גם הִפְלצת – "
"אני..." גִמגמתי, מבוהל, "שמע, זאת נלי, לא הייתי מאמין, ממש בלופרית..."
"טוב, ככה היא אמרה..."
"טוב, אולי רק קצת קִרקרה לי הבטן, מרוב התרגשות..."
"אתה אוהב אותה, נכון?"
"אני... אבל אם אתה..."
והשתתקנו שנינו. חיכיתי למוצא-פיו של צבי. הוא בוודאי ימצא דרך כיצד אהבותינו לא תתנגשנה ביניהן. הלא כבר דיברנו על כך.
"תשמע אורי," החליט לבסוף באבירות, "זה בכלל לא צריך להפריע. אנחנו, בין גברים, טוב, שנינו יחד יכולים לאהוב אותה ולהציע לה חברוּת, וכשהיא תבחר במישהו, אז השני ממילא יצטרך לוותר, נכון?"
"ואם זה יהיה בכלל מישהו אחר, חוץ מאיתנו?"
"שטויות. אנחנו השניים הכי חשובים בכיתה! כל השאר סתם בְּרָארָה. אפשר למכור אותם דַמַאן לפי הרוֹטֶל!"
דמַאן פירושו בערבית למכור מראש את כל יבול הפרי של העונה בעודו על העץ ואפילו בטרם הבשיל. וכדי לדעת מה יהיה שיעור יבול, שולחים מהמושבה איכרים מומחים כמו אבא לערוך אכספרטיזה. הוא סופר את הפירות על עצים לפי מִדגם, מכפיל במִספר העצים בדוּנַם ובמִספר הדונמים בפרדס או המטע, ומקבל אומדן של היבול.
בחיי, אני נשבע שלא הפלצתי! – לא מזמן פגשתי את נלי אצל ידידים בחגיגה משפחתית. שׂערה לבן. עיניה יפות כשהיו ויש לה אחד-עשר נכדים. כל כך בא לי לשאול אותה על קִרקור המעיים שלא היה דומה כלל להפלצה – וזאת כדי להזים אחת ולתמיד את ההשמצה של צבי – אך חרף עשרות השנים שחלפו מאז עדיין חששתי לשאול אותה מפני שאולי אינה זוכרת כלל את המעמד ההוא, שבאותו תקופה היה החשוב ביותר בחיי.
שבועות אחדים לאחר אותה מסיבת יום-הולדת נעשה צבי ל"חבר" הרשמי של נלי, והדבר נמשך, בהפסקות, עד שנמכרה האחוזה ופורקה, ומשפחת פלז עזבה את המושבה והם עברו לגור בתל-אביב.
כל אותה תקופה היה צבי מרכיב אותה על אופניו, מלווה אותה בדרך חזרה מבית-הספר וקונה לה חלווה-בוטנים אצל הבחור השמן בעל טס הנחושת המוזהב עם עוגיות הסומסום, החלווה, הבוטנים והתחת הגדול, שהיה עומד בהפסקות מעבר לגדר בית-הספר שלנו ושר בקול מזרחי וסריסי: "חלווה בוטנים לפתח-תקווה אימא!" – בעקבות הפִּזמוֹר (פִּזמון-זמר, חידוש לשוני שהדהים אותנו אך לא נקלט, אולי מפני שהיה דומה לקללה הרוסית פִּזְדַמָתִי) שכולנו היינו שרים בחרוזים ליובל המושבה:
"שירו שיר תודה
לפתח-תקווה אימא,
לניר ועבודה
אילפה, קידשה, הרימה.
אם המושבות,
לגיל שבעים הגיעה,
לזכר האבות,
בגיל ורון נריע!!!"
– וקונה לה גזוז, ורוקד איתה בזוג ב"אל גינת אגוז", והיא וצבי הולכים יחד ומשוחחים בהפסקות בבית-הספר. על כל אלה הערצתי אותו וקינאתי בו, אבל הידידות בינינו נפגמה.
בשיעורים הייתי מנסה לצוד את מבטה של נלי, לשווא.
היא התעלמה ממני.
שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."
מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:
"כל איש פורט, פורט על עוגבו,
את הניגון, ניגון שבלבבו –
כל איש נושא, נושא את מכאובו...
כל איש נושא, נושא בו ואוהב
את האחת, אחת אשר בלב...
אם איש רך-רוח הוא ודל
הוא ירדפנה עד יחדל...
אבל אם גבר הוא, אם גבר
לא ישברוהו שוד ושבר – "
מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:
"נלי."
ואז אמר גיורא:
"עכשיו אני נח. לכו אתם לשמור על הקַרְטוֹשְקֶס."
(אתם זוכרים באיזה מצב עזבתי אותנו לפני שהפלגתי שוב בסיפורים על רגש הנחיתות שלי ועל מסיבת יום-ההולדת של נלי?)
והוא הצטנף לו בפינת המלונה, כמתכוון לנמנם.
טוב. יצאנו. אמנם לא היה כל-כך נעים להיצלות בשמש, ובעורי כבר עלתה איזו פריחה אדמדמת, חַרַארַה או אלרגיה. לי יש עור עדין מאוד, פולני, חיוור, כמו אימא. ושכחתי לספר כי בשדה התירס מצאתי שיח עגבניות-בר חמצמצות אדמוניות וקטנטנות וקטפתי מהן למכביר, שיהיו לסַלַט. לאחר שנים רבות, כשהייתי חוזר מקטיף העגבניות בקיבוץ עין-גדי ואמות הידיים שלי, בייחוד ליד שורש היד, מקום השעון – צבות כתמים של סִרפֶּדֶת וכואבות, רק אז הבנתי שאני אלרגי לכל המשפחה הירקוֹתית הזו של הסולניים, וכי עליהם השעירים ומיצם הירקרק וריחם הנתעב הטרי של השיחים הנרמסים הם רעל לעורי.
משלל הרפתקאותיי החקלאיות נקל להבין שאני והטבע זו לא בדיוק אידיליה. יותר נעים לי עכשיו להיזכר בשדות ההם מאשר היה נעים לי אז ללכת בהם כשעורי מגורה ורגליי שרוטות וסביבי זבובים וברחשים ודַבּוּרים, ומה לא?
גלידה למשל, לא. ילדים מאושרים היינו. רק גלידה חסרה לנו. וגם לחם לבן, ולחמניות, שלא נִראו בארץ במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. חוץ מאלה, לא ידענו מחסור. ומעודנו לא היינו רעבים ולא ידענו טעמו של רעב.
יום אחד, לאחר שנים רבות, פגשתי את צבי ברחוב בתל-אביב. ישבנו בקפה קטן ושוחחנו שעה ארוכה על ילדותנו ואני אמרתי לו:
"אתה יודע, צבי, לפעמים, כשאני חושב שבמשך התקופה שבה קרו לנו כל הדברים הנפלאים האלה, אפילו קצת עצובים – השתוללה באירופה מלחמה אכזרית, ילדים יהודים בני-גילנו הלכו לתאי-הגז ומשם נלקחו גוויותיהם למִשרפות. והעולם היה מלא פליטים, הרוגים, רעב וסבל – "
"זה נכון," אמר צבי, "אבל מה יכולנו לעשות אז? אילו, חס-ושלום, אנחנו היינו מובלים לתאי-הגז ולמִשרפות, אתה חושב שילדים במקומות אחרים בעולם היו מוותרים במשהו על תענוגות ילדותם? פעם אמר לי אבא-של-תלמִי משפט, שאותו אני זוכר שנים רבות. הוא אמר: 'העולם הוא כמו תחת – עגול ומסתובב. היום תורך לנשק, מחר יִשק לו מישהו אחר'."
"כן," אמרתי, "היה לנו מזל גדול."
עמדנו בשמש והפכנו ברמץ החם ובגחלים הלוחשות של המדורה. האוויר המלוהט מעל למדורה רטט גלים-גלים והיה לא נעים להתקרב אל האש. אבל היינו להוטים אחר תפוחי-האדמה הצלויים, המפויחים לגמרי מבחוץ ורכים וטעימים בתוך-תוכם, שחוצים אותם בסכין או באולר ובוזקים עליהם מלח ונושפים עליהם כדי שיצטננו ואוכלים אותם בכפית או בקליפתם, ולהם ריח נפלא, ריח חם ואפוי ורך עם פיח, ריח של קומזיץ ושל כפר.
גִילגלנו אותם במדורה באמצעות מוט ארוך. התפלאנו שהם כבדים קצת. אך אולי הייני כבר עייפים. וכך, כשהשחירו דיים, גִלגלנו אותם הצידה ומבלי לאוספם המשכנו להקפיץ אותם ולגלגלם אל תוך המלונה, ושם ישבנו לאכול אותם.
גיורא לא התעורר, אבל מפני תנוחתו המשונה, המקופלת, היה לי הרושם שהוא מציץ לעברנו מבעד לסדקי עיניו העצומות. צבי העלה תפוח-אדמה אפוי על השולחן המאולתר. נשמע קול נקישה עמום. חשוד. אך צבי לא הבחין בכך. הוא שלף את להב אולרו הצבאי וכאשר החל חותך באמצע – נשמע קול פצירת אבן, ומיד גם צחוקו הפרוע של גיורא, מפינת המלונה –
"סידרתי אתכם, עצלנים!"
כן. זו היתה אבן צלויה. הוא מצא בוואדי חלוקי-נחל מעוגלים ומשויָפים היטב, שדומים לתפוחי-אדמה, והחליט "להראות" לנו.
כאשר תיארתי את המעשה בפיליטון, במסיבת יום-ההולדת של נלי, הפסיק אותי צבי:
"אני ידעתי מיד שזאת אבן ולא בּוּלבּוּס! רציתי רק למתוח את אורי ולהצחיק את גיורא."
כן, לֵך תתווכח עם נער שיש לו רגש-עליונות. והאמת, צבי לא היה סמל היושר. למילה שלו לא תמיד יכולת להאמין. כאילו יש לו מה להסתיר. מין שכל ערמומי של איכר קטן שמסתתר מאחורי כל סיפורי הצִ'יזבַּטים והגוזמאות. ובזאת, למרות כ ל ההבדלים, הוא וגיורא היו דומים זה לזה יותר משאני עצמי הייתי דומה אי-פעם למישהו מהם. כי אני הייתי תמים וישר עד כדי טיפשות.
יכולתי להגיד: "טוב. זה אני שהרגשתי מיד שאלה הן אבנים ולא בולבוסים, ורציתי למתוח אתכם – " אבל מעודי הייתי ילד שחושב לאט. היתה לי כבר אז מה שקוראים היום – "הצתה מאוחרת". הצרפתים, שהם עם שנון, מכנים זאת בשם "חוכמה של חדר-המדרגות", זאת אומרת – רק לאחר שאתה יוצא ממקום כלשהו עולים בדעתך פתאום כל התשובות והמשפטים המבריקים והשנונים שאותם לא אמרת.
וזה בדיוק מה שקורה לי, עד עצם היום הזה, ולא רק עם בולבוסים, שכך כינו בתרגומי הספרים שקראנו אז את תפוחי-האדמה, ואילו השמות תפוּ"ד ותפוּ"ז רק התחילו את דרכם אל העברית והיו נכתבים עם גרשיים של ראשי-תיבות.
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 20
"אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר
- פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
- פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
- פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
- פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
- פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
- פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
- פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
- פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
- פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
- פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
- פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
- פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
- פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
- פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
- פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
- פרק 18: רגש הנחיתות שלי
- פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
- פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
- פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
- פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
- פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
- פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
- פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
- פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
- פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
- פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
- פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
- פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
- פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
- פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
- פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
- פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
- פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
- פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
- פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
- פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
- פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
- פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
- פרק 45: אחרית דבר