רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק תשעה-עשר
מסיבת יום ההולדת של נלי.
קשיים בדואר נשיקות.

לשיחה המוזרה שהתרחשה בין האבטיח לתירס הקלוי, שהיה חם, מפויח וטעים – היתה השפעה גם על היחס שלי אל נֵלִי, אשר כפי שכבר הסברתי, צבי ואני אהבנו אותה שנינו. ואף שהמאורע המסופר כאן אירע זמן מה לאחר מכן, במסיבת יום ההולדת של נלי, תחילתו נעוצה באותו יום-שדה.
נאספנו בשבת אחר-הצהריים, לבושים חולצות לבנות, באולם האורחים הגדול של משפחת פֶלְז, בקומה השנייה, מעל למחסנים ולמחלבה. אל המחלבה הזו היינו מתכנסים לעיתים לפנות-ערב, מתבוננים בסֵפּרַטוֹר המשמיע קול סיבוב מהיר, מפריד את השמנת מן החלב, ומצנן אותו. הקור שהקפיא את החלב והשמנת היה יוצר גלידים ונטיפים לבנים שטעמם נעם לנו מאוד והיינו שוברים אותם מדי פעם מדופן המתכת של המכונה ושמים בפה ומלקקים. אלה היו האסקימו והגלידה שלנו גם-יחד. לבד ממכִתות-הקרח שהיינו מרימים מן החול לאחר שהיו ניתזות ונופלות מעגלתו של מוכר-הקרח, השובר במרצע ובגרזן את ה"בלוקים" לחצי, לרבע או לשליש.
אבל אצלי, ההליכה אל הספּרטור, לפנות-ערב, היתה בה תמיד גם התקווה שאולי נֶלִי תרד ותעמוד לצידנו, וזאת בתקופות שבהן לא היתה גרה עם אימה בתל-אביב.
מחלונות הזכוכית הרחבים והגבוהים של החדר הגדול, מבעד למסך לבנבן-שקוף של הרשתות נגד הזבובים, נשקפו שדרת הדקלים, חלקות הפרדס הירוקות ושורות עצי הברושים המיתמרות ביניהן, להגן עליהן בחורף מפני הרוחות. ולאורך דרכי החול הטובעני היו מונחים פסי הדֵקוֹביל, אלה מסילות-הברזל הצרות אשר עליהן היו סוסים ופרדים מושכים קרוניות עמוסות פרי-הדר אל בית-האריזה הגדול של אחוזת פלז. ואבא-של-גיורא ניראה דוהר על סוסו, רובה על שכמו, לסיור של ערב. תמונות כאלה תמיד אזכור.
כמעט כל אחד מאיתנו הביא לנלי ספר במתנה. רבים מבינינו, הבנים, אהבנו אותה. והבנות קינאו. ישבתי על ספה רפודת קטיפה ארגמנית ולחיי להטו. הלא הכול יכולים לקרוא את סודי על פניי. הייתכן כי רק אני נרגש מקִרבתה, וכל היתר מתנהגים כרגיל?
נלי היתה נכדתו של אדון פֶלְז הזקן, בעל האחוזה. גברת מרי היפה ועצובת הפנים, אימה של נלי, הגישה לנו מיץ דובדבנים בכוסות גבוהות. אליי חייכה במיוחד ושאלה לשלום הוריי. נלי ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו מנגינה שאיש מאיתנו לא הכיר. היה לה שיער שחור, רך וגולש, מונח על כתפיה ומשתובב עם כל ניע-ראש שלה. עיניה מלוכסנות מעט כאילו תערובת גזעים זרה נמסכה בדמה. ומבטה לפעמים היה חודר ופקחי מאוד, ממש מביך, ולעיתים מצועף וענוג כאילו היא שקועה בחלום וזקוקה שישמרו עליה ויפנקו אותה ויעזרו לה – ובזכות רגעי החולמנות הללו שלה התאהבתי בה.
חדר-האורחים על ריהוטו המהודר, העתיק, הטיל עלינו כובד-ראש. קראתי פיליטון מצחיק (למדיי) שעליו עבדתי שעות רבות, בתקווה שהדבר יוסיף לי "ביטחון עצמי", כעצתו של צבי, ונושאו – "יום-השדה", והוא מתאר את קורות שלושתנו, בהגזמות, כמובן, ובסגנון של "שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב". לא היססתי אפילו לשאול מג'רום ק. ג'רום את סיפור המעשה בקופסת הסרדינים שמסרבת להיפתח.
מתוך איזו רשעות, או מה שאבא היה מכנה בשם "חוכמת המסכן", הפניתי את עיקר הלעג בפיליטון לעברו של גיורא. ויצא שככל שהוא טרח יותר עבור שנינו באותו "יום-שדה" – כן נעשה מגוחך יותר. והוא ישב שם בין כולם, ברכיו השרוטות ממשחקי הכדורגל מבצבצות מתחת למכנסי-החאקי הקצרים, מבטו נעוץ לעיתים ברצפה, והוא מחייך ואף מעיר הערות מצחיקות על חשבונו ועל אודות עצמו, והכול במין מבוכה קצרת-רוח.
אחר-כך, כשסיימתי, נפלה מבוכה אצל כולם וסיפרו בדיחות לא-מוצלחות, עד שצבי הציע שנשחק ב"דואר נשיקות".
את המשחק למדנו מספר-כיס מתורגם שעל שערו בחורה כמעט לא לבושה. כתב אותו סופר אמריקאי בשם גֵ'יימס פַארֶל, ולגיבור הצעיר קראו סְטַאדס לוֹניגֶן. וסוּפר שם על המשחק הנועז שעורכת בדירתה נערת-פרברים מפותחת מאוד בגופה, בעלת חזה מזדקר שרק למקרא תיאורו היה עומד לנו, איריס שמה.
חדר-העבודה של סבא-של-נלי שימש בתור משרד הדואר של הנשיקות. ראשון נכנס לשם צבי. סגר אחריו את הדלת. שהה רגע עם עצמו. ואחר פתח אותה כדי סדק וקרא לאיה.
איה נכנסה. טוב. היה ברור שיקראו לה ראשונה.
אחר-כך יצא צבי, חיוך מאושר על פניו, וקרא בשמה של איה לנער אחר.
ויצאה איה המתוקה, בעלת העור השחום והעיניים הכחולות, חיוך מבויש על פניה, כחתולה שסיימה ללקק את השמנת, וקראה, בשם הנער שנותר בפנים, לנערה אחרת.
וכך התנהל המשחק כאשר כולנו יושבים בחדר הגדול, נרגשים ומלאי ציפייה למה שמתרחש שם בפנים, בדואר הנשיקות. מישהו העז וקרא לנלי. היא הזמינה את צבי. אחר-כך הזמינה אותי מישהי, רותי שמה. היא ישבה בכורסת העור הגדולה ואני התכופפתי מעליה והגשתי לה את לחיי לנשיקה, היא נשקה לי בחטף, ומיד קמה ושאלה את מי אני מזמין.
התביישתי להזמין את נלי. רק למחשבה על כך הסמקתי. ומיד אמרתי – "איה!" – מפני שרבים הזמינו אותה מפני שהיא אוהבת להתנשק. מזמזנית כזו. וכשבאה, נלהבת וחייכנית כדרכה, ואצבעות רגליה השחמחמות והנאות נתונות בסנדלים חוגיסטיים חומים ומצוחצחים יפה, קמתי, נשקתי לה על מצחה וברחתי מן החדר כשהיא צוחקת וקוראת אחריי – "את צבי!" – ובזיכרוני נשארו חקוקות הנשיקות החטופות המעורבות בריח טבק ונייר, בחדר מלא ספרים, קופסאות סיגרים וארונות מזוגגים.

בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:
"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"
"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.
"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."
פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.
טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.
"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.
היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.
"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.
במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.
אך היא אמרה רק זאת:
"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."
"מדוע?"
היא שתקה.
רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:
"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"
הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.
אך היא שתקה.
היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.
מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."
"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."
האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.
"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.
ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.
הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.

חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!
נלי, גם היא כבר אינה בחיים. מתה שבועות אחדים לפני שמלאו לה שבעים.
אהוד בן עזר