רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים
הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג.
צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה.
בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
"תראו את הזֶרג, את השׁטיקע-בּרוֹיט הזה, שנדבק לסולם!" קרא כלפיי גיורא הגברתן, שניצב ערום על שפת הבריכה ורק תכלת השמיים מעליו והזין העבה שלו רובץ על שק אשכיו שלא הצטמקו ולא נסוגו בקרירות המים, והזין העבה מציץ מעליהם כמו קִיקְלוֹפּ. זה הזין שזכה לגעת בתוסיק של איה בצריף הירוק של תחנת "אגד", ולהַמְתִיז אחריה טיפות לבנות.
עצי הפרדס היו נמוכים מן הבריכה, וכשנמצאת בתוכה לא ראית אלא את הרקיע, ואף שלא היתה בה טיפת צל – דומה שעולמה היה קריר ונעים יותר, ולצוהרי הקיץ אין שליטה עליה.
הייתי צמוד לסולם כמעט מבלי לזוז, והייתי ברצון כבר יוצא ויורד מן הבריכה אלמלא חששתי מסקרנותם של שני חבריי, ומהפגישה הלא-נעימה עם הגובה המסחרר של ראש-הסולם במבט מלמעלה החוצה.
ואז נשמעה ירייה.
וגם איזה זמזום מרוחק ורפה של אווירון.
צבי נדרך מיד לפעולה.
"ללבוש את התחתונים!" פקד, "הֶלְגוֹלֶנְד! גְרַף שְׁפֵיי!"
עלֵינו זה לא עשה רושם. אולי אבא-של-גיורא צד ארנבות.
ואילו צבי:
"פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים!"
הסתכלנו בשמיים. ריק. זמזום האווירון התרחק. אבל אז נשמעה ירייה נוספת, קרובה יותר, ומיד אחריה עוד יריות שכבר לא נשמעו כיריות-רובה אלא כקול רעמים מתקרבים, ופתאום היתה זו סידרת התפוצצויות עזות שהרעידו את המים בבריכה כרעידת-אדמה. שניים-שלושה גלים גבוהים התרוממו בבריכה השקטה, תופעה שלא נִראתה בה מעולם – ונשפכו בזה אחר זה מֵעבר לשפתה, אל הפרדס אשר למטה, כמו מסיר-בישול שהוטה על צידו.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד אוף מיי שִׁיט?"
[סליחה, זה השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב שערכתי עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שביקרה לא מזמן בארץ, וזאת לצורך כתיבת ספר אחר. לפעמים אני נוהג לכתוב פורנו לשם פרנסה כי ההכנסה מהפרדסים לא תמיד מספיקה. יש שנים רעות ומחיר המים ממש רצחני].
נאחזנו בכל כוחותינו בדופן הבריכה. נזכרתי בסרט עם השחקנית-השחיינית אסתר וִיליַאמס שבו היא צוללת בתוך אקוואריום ענק שדופנותיו עשויות זכוכית, ופתאום נסדק קיר הזכוכית ומתפקע וכל המים שוטפים בגל ענק החוּצה ואסתר ויליאמס היפה והמסכנה נגרפת עימם... הו, אסתר ויליאמס גיבורת נעורינו, אוי ואבוי, אם הבריכה תתמוטט – זה יקרה גם לנו.
כעבור רגע היה נידמה שמישהו שופך עלינו מלמעלה רגבי עפר ואבנים קטנות, ומי הבריכה נעכרו. ועד שהתחלנו לרדת ערומים בסולם ובמהירות (התחתונים שלנו הועפו מעוצמת ההדף למטה והיה עלינו לחפש אותם על צמרות עצי השַמוטי בפרדס) – והנה החשיך היום. ענן כבד של עשן שחור, מלווה בהתפוצצויות נוספות, עמומות, שטרם פסקו – עלה מאחד הפרדסים הסמוכים, כאילו פרץ לוע הר-געש חדש במרכזו. והעשן הכבד עלה ועלה בפטרייה ששוליה לבנבנים וגבעולה שחור-אפור וכל הזמן יש בה תנועה של תלתלי-עשן שמתרוממים ומסתלסלים זה מתוך זה.
היינו המומים.
כל סומק היום, פרי השמש והחום, דומה שאזל מפנינו. זה לא היה כל כך נעים לעמוד שם לבד, ולחפש תחתונים על העצים, רחוק למדי מן הבית. כשאין יודעים מה קורה.
"מי היה מתאר לעצמו," אמרתי, "שהר-געש כבוי יתעורר דווקא בתוך פרדס במושבה שלנו!"
"טיפש!" קבע צבי, "מה פתאום וֶזוּב בפרדס של גִינְצְבּוּרְג! הוטלה עלינו פצצת האטום! שמעתם את האווירון המתרחק? עוד מעט תיעלם כל המושבה! המצב קצת חירום..."
"אולי זאת היתה סתם פצצה מאווירון?" ניסיתי, "או פשוט, רעידת-אדמה?"
ואז ירד גיורא ממרום העץ הסמוך עם התחתונים של שלושתנו בידו, ואמר:
"תפסיקו להיות שְׁוואנצים! אתם לא יודעים שבַּבַּיְיקוֹת של שֶׁפְּסֶל גינצבורג יש מפעל סודי של 'ההגנה' שמייצרים בו פצצות! לא ראיתם שכל הפרדס סגור בגדר גבוהה ואי אפשר להיכנס אליו?"
(בַּיְיקוֹת, וביחיד – בַּיְיקָה או בַּיְיקֶה, הוא השם הערבי שבו כינו את בתי-האריזה בפרדסים).
"שמה זה המחנה-ריכוז," אמר צבי, "והפרטיזנים עכשיו מתקיפים אותו!"
"תפסיק כבר להיות כזה שְׁטִיקֶע-בְּלוֹפר!" אמר גיורא בבוז בולט, "אתה חושב שאנחנו באמת מאמינים לכל הבּוֹבֶּע-מַעְיינְשֶׂעס שלך? קאקֶר! אולי אנשים נהרגו שם, בהתפוצצות הזאת? ואתה, אתה מקשקש על פרטיזנים! אני מציע שנתלבש ונחזור עכשיו מהר-מהר הביתה שלנו, אפילו לא נעצור על יד המלונה כדי לקחת את הציוד!"
התחלנו לרוץ. היתה כבר שעת צהריים. היינו רעבים וקצת מבוהלים. והעשן, וההתפוצצויות, כמו במלחמה אמיתית. יצאנו את הפרדס והתחלנו עוברים במִקשה, לעבר המלונה שלנו, והנה את מי אנחנו רואים מרחוק, בדרך העפר, באה לקראתנו במרוצה, אם ניתן לקרוא למהירות הזו, מרוצה –
אימא-של-גיורא יושבת על העגלה הדו-אופנית הקטנה ונוהגת בחמור. לראשה כובע-נוטרים גדול, ישן, עשוי לבד – של אבא-של-גיורא, ובמקום שוט היא מחזיקה בְּצֶ'פַּצְ'קָה. כך, בפולנית, קוראים למחבט הקלוע שחובטים בו מזרנים ושמיכות וכרים (שטיחים טרם היו אז בבתים שלנו, גם שום שואב-אבק עוד לא הגיע ארצה).
עם הצ'פצ'קה בידה היא היתה רצה אחרי גיורא להצליפו כאשר חטא בדבר-מה והיה ראוי בעיניה לעונש.
וכשהיה גיורא רואה את הצ'פצ'קה בידה, היה מסמיק מעט, עורפו מוטה עוד יותר קדימה, והוא פותח בשעטת ריצה אשר לימים הביאה לו את התהילה כחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בכדורגל, ומכל עם ישראל – רק צבי ואני ידענו אז כי אולי הוא רץ עדיין רק בגלל אימא שלו, שאימנה אותו טוב יותר מכל מאמן כדורגל.
ומי שמחפש סמלים יש לו כאן, במשפט האחרון, תמונה סמלית מאוד.
כאשר הגיעה אלינו, עצרה את החמור במושכות, וירדה כשהיא משלשלת רגל אחר רגל, נעולות בנעליים של אבא-של-גיורא, לבושה חולצת חאקי וחצאית ארוכה, חסרת צורה, של איכרה, ואמרה:
"איפה אתם? כל המושבה מחפשת אתכם! העולם מתפוצץ ואתם מטיילים, מטיילים – כאילו אתם הסתלקתם על טיילת של קוּרְבֵעס בַּתל-אביב שאוכלות בּוּלִיבִּיף גְלַאט-עורלָה מידיים של חיילים אינגליזיים מסריחים!"
ובידה הצ'פצ'קה –
"תפסיקי – " גיורא התבייש מפנינו.
"אתה! אתה – מי הִרשה לך לגנוב את הפְּשִילֶפְּקוֹת מכל הלחמים?"
(פְּשִילֶפְּקָה, בפולנית, היא הקצה, הלְשִׁיקָה – של כיכר הלחם. וגיורא חתך את כולן מן הלחמים ביד נדיבה כדי שיוכל להוציא מהן את התוך הרך ולמלא במקומו, כמנהגו, בכל טוב – גבינה וירקות וזיתים ומרגרינה, ולהחזיק בשתי ידיים ולאכול בפה פעור עד כְּאֵב. מיותר לומר כי אצלנו בבית לא אכלו אף פעם כריכים מגושמים כאלה, אלא היו פורסים את הפרוסות דק-דק כמו שפתיים צרות).
"בוא הנה, מה קרה לך במצח – "
"מה?"
"כמו אינדיאני!"
"אז מה!" צעק גיורא.
"פוּטבּוֹליסט!"
"אז מה!"
"תגדל צִיגוֹינֶר!"
"אז מה!"
"שכל שלך ברגליים, בַּעלֶגוּלֶה! תן לאימא את פשילפקה!"
"אז מה!"
"על כל שונאים שלי! אוֹי, אוי וֵי, הלא נפצעת בְּמֵצח – "
"אז מה!"
"תפסיק להתחצף לְאימא שלך!"
"אז מה!"
"לפני שתקבל על הראש בְּצ'פצ'קה – "
"פְּשֶׁפּוּפְּקָה!"
"מה?" ירו עיניה חיצי-אש.
"פשפופקה! פשפופקה! זה מה שאת – פשפופקה! זה מה שכולם אומרים עלייך במושבה – שאת הפשפופקה המלכה של כל הפשפופקוֹת! – שאַת הקוּרְבֵע של כל הקורבֵעס ושאַת הפּרוֹסטִיטוּטְקָה של כל הפּרוסטיטוּטְקֵעס שאוכלות בּוּלִיבִּיף מהטִיזִי של כל חייל אִינְגְלִיזִי ומכל שמוק שלא עשו לו ברית מילה!"
את סוף דבריו כבר כמעט שלא שמענו כי ברח על פני השדה החרוש, והיא אחריו עם הצ'פצ'קה המאמנת אותו לרוץ – עד שכמעט ונעלמו מעינינו, ונִשארנו עומדים נדהמים עם העגלה הקטנה והחמור הסבלן.
(פשפופקה, ויש אומרים – קְשֶׁפּופְּקָה או פּשקוּפּקה, למי שלא יודע ולא שמע פולנית בילדותו – זה מין שיבוש של תגרנית, אשת-רחוב, כינוי לגמרי לא מחמיא לאישה, ועוד מפי הבן שלה, שלא לדבר על קוּרבֵע, שזה באידיש מקצוע של רחב הזונה).
כך בא על סיומו במפתיע יום-השדה שלנו.
כן? כבר נגמר? כבר צריך לסיים? הלא יכולנו ליהנות עוד מכל-כך הרבה דברים ביום-השדה, ולמה לקטוע אותו באמצע, עוד לפני ארוחת-הצהריים, ככה סתם, בגלל איזו התפוצצות מסתורית? וצ'פצ'קה של אימא מאמנת כדורגלן-לעתיד בנבחרת ישראל?
מה אפשר לעשות?
צריך לכתוב כאן באותיות גדולות – סוף, וללכת למִטבח לאכול פלח אבטיח מתוק וקר עם גבינת-צאן מלוחה.
או אולי אפשר פשוט להחזיר לאחור את העלילה, כמו בסרט שמקרינים הפוך, עד לאותו רגע שבו נשמעה הירייה ונשמע הזמזום המרוחק של המטוס, ואנחנו שלושתנו, ערומים, עדיין משתובבים בבריכה.
וההתפוצצות? סתם המצאה?
לא. היא עוד תתרחש, אל דאגה. והיא אכן התרחשה, אבל לא ביום-השדה הזה ולא בספר הזה אלא שנים אחדות יותר מאוחר. זה היה מאורע! יותר מהשריפה שכילתה את הצריף החדש של מכבי-האש! כל המושבה קפצה בבהלה. וחשבתי תחילה – מדוע לא לכלול גם זאת בסיפור שלי? אבל די מהר נוכחתי שההתפוצצות יוצרת אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה, והיא אסון לסיפור, אסון ליום-השדה שנקטע, ואסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך.
אני חוזר אפוא לראשית הפרק, כאילו המשכו לא נכתב כלל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא