רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ותשעה
אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל
הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה
לאוזנו הפצועה של צבי
עכשיו החֶרב.
החרב שהחזקתי בידי היתה כבדה ועשויה פלדה אך לא חרב ממש היתה אלא בַּאיוֹנֵט, כידון לרובה – שאורכו כחצי מטר, תוצרת לונדון, מסוף המאה התשע-עשרה, שמצא סבא-מצד-אבא באחד משדות הקרב של המושבה במלחמת העולם הראשונה, ושמר למזכרת. ואני שפשפתי בחול וצִחצחתי היטב את הכידון כדי להסיר את החלודה שעלתה בו. ובמקום ידית העץ, שנשרפה אולי בקרב, ליפפתי את ניצבו בחבל עד שנוצרה ידית חדשה. סבא-מצד-אבא היה משתמש בו כדי לקצץ ראשי נחשים אם פלש מי מהם לחצר. אך בעיניי היתה זו חרב. החרב בה"א הידיעה. ואם היתה כבדה מעט לידיי החלשות, אז מה? הלא גם לדון קישוט היו בעיות עם הכידון הכבד שלו. ולא צריך להתפלא אם ה"חרב" הזו מונחת אצלי עד היום על אחד ממדפי הספרים, למזכרת.
וכך עשתה משלחתנו הקטנה את דרכה בין שדות ופרדסים, בצל משוכות אקציה וברושים, אל בריכת ההשקאה. אך בטרם אמשיך בסיפור אני מוכרח לעצור רגע ולומר כי מצפוני עדיין מציק לי בגלל המכות שחלקתי למורנו לתנ"ך הדוקטור קסלר.
חודשים אחדים לפני אותה פרשה ישבתי ושוחחתי לתומי עם גיורא, שכני לשולחן-הלימודים. היינו ממש בראשית השיעור, עם כניסתו של דוקטור קסלר, אך אוזניו הדקות, שהיו כמעט שקופות, הספיקו לשמוע:
"אני חושב שיותר טוב לי להתאבד מאשר להיות כשאגדל מורה בגימנסיה."
"בן עמי – החוצה!" פקד עליי, "ובשבועיים הבאים אני רוצה שלא לראות את פרצופך המדושן עונג אצלי בכיתה! אוויל וגס-רוח!"
יצאתי.
אני יודע שלא צדקתי. מורה בתיכון הוא מקצוע שאין יודעים עד כמה הוא חשוב עד שלא פוגשים מורה טוב באמת. המורים שהיו לי בתיכון החדש שאליו עברתי ללמוד בתל-אביב השפיעו על חיי. אלמלא הם אולי לא הייתי נעשה סופר. ועם זאת נמנעתי כל ימיי מהוראה. סופר אמור לפתות בני-אדם בספריו, מורה – לחנך וללמד אותם. ואולם מורה טוב מפתה ללמוד, וסופר טוב מחנך גם אם נדמה שאין בספריו שום "דמות חיובית".

לאחר שהשתופפנו לאורך תעלת-הבטון החוצה את הפרדס, כפות-רגלינו במים הזורמים וסנדלינו בידינו, הגענו, בדרך הקשה דווקא, אל הבריכה. צבי התעקש על כך שצריך להגיע בהיחבא עד קרוב ככל האפשר אל הבריכה, זו הסיבה שחזר והשמיע מדי פעם את הסיסמה:
"סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!"
מה זה? – תרגום מלטינית שמצא באחד מספרי ההרפתקאות – "הרוצה בשלום ייכון למלחמה." עכשיו גם מובן מדוע קוראים לאקדח הפראבלום – פראבלום.
כאשר נפגשנו עם צבי סמוך לבריכה – הוא הקדים אותנו כל הזמן בכמה עשרות צעדים והיה מאותת לנו מדי פעם לבוא אחריו – אמר לי:
"תגיד לסבא שלך שהאקדח הזה יותר טוב בשביל להתיז בו מיץ תפוזים!"
"או בושם!" צחקתי, "מה יש? מה קרה?"
"לא שמעתם?"
"מה?"
"היה איזה 'אֶקְס' בדרך, לא חשוב. העִיקֵר – היה צריך להפעיל את הכלי, ויריתי – כדור עקר. סבא שלך יכול לדחוף את הכדורים, אתה יודע איפה – "
"בתור פתילות נגד עצירות!" התנדב גיורא להסביר.

אז קראו לנרות רפואיים – פתילות. פתילה בתחת? – נגד עצירות! – והיו גם פתיליות, שאינן נרות קטנים יותר אלא מכשירי בישול נפוצים מאוד. עגולות, כרסתניות, מצופות אמאיל אפור-כחלחל. לא היה מִטבח שלא ניצבה בו על השיש פתילייה אחת, ולפעמים שתיים. צנועות מאוד. שותות בשקט נפט מהמכל התחתון ובוערות, לא רעשניות כמו הַפְּרִימוּסִים. את להבת הפתילייה יכולת לראות מבעד לחלונית צוֹרָן שקוף, שאם לא נזהרת בה בעת החלפתה היתה מתפצלת לרבדים דקים יותר והפירורים מנצנצים בכף ידך כרסיסי יהלומים.
הפתיליות נסכו שלווה בבית והרגשה של ביטחון. יש זמן. שום דבר לא בוער חוץ מלהבה צהובה-אדמדמה. יש ריח טוב של תבשיל. יש געגועים.
אילו הייתי נחום גוטמן הייתי מצייר כאן פתילייה.

טוב, לא שאלנו מה זה – אֶקְס. רק ישבנו לנוח ולפשוט את בגדינו ליד הצינור היוצא מן הבריכה. זו היתה בריכת-בטון גבוהה, כשלושה מטרים לפחות, ועגולה. והיה אפשר לטפס אליה רק בדרך אחת, בסולם-ברזל הצמוד והמחוזק לקיר החיצוני.
צבי פרק את הנשק, לפי הכללים, והנה – התוף ריק בפנים, אין בו אף כדור!
"טוב, זה קורה," אמר נכלם, "כנִראה שהשתמשו באוּלטְרָה. גם בַּוִי-שתיים השתמשו בּשְׁפַּנְדָאוּ – "
מה אקס, מה אולטרה, מה שפנדאו – העיקר שנתפשט ונתרחץ כבר! חם!
לקחתי בידי את האקדח, סגרתי את התוף, הרמתי ולחצתי לתומי –
טְרַאחחחח...
שמתם לב בוודאי שאני משתמש יותר מדי ב"מילה" הזאת – טראחחח. ובעצם, כאן היה מתאים יותר –
פק!...
לא יותר משחולצים פקק-של-שעם מבקבוק. הכדור חלף ליד אוזנו השמאלית של צבי ונבלע בעלוות עצי הפרדס מאחוריו.
צבי החוויר.
"כמעט הרגת אותי, אורי – "
אני לא מיד הבנתי מה קרה. מה פתאום כדור! מאיפה בא כדור?
"הלא אמרת שאין שם שום כדור?"
והתחלתי לרעוד. אילו באמת קרה אסון! – מה הייתי אומר? – הרגתי את החבר הכי טוב שלי! – ומי יודע אם גם בזה לא היה אשם רגש הנחיתות שלי!
"טוב, די, די, אורי – " הם הרגיעו אותי, שניהם, "זה קורה לפעמים אפילו לגֶנרָלים – "
"ויכולת לעשות לו חור באוזן, בשביל עגיל!" התלוצץ גיורא.
"ופלדמַרשָלים..."
בחיים לא היה בן או בחור עונד אז עגיל באוזן. מה, אני מזדיין בתחת?

על פי הצינור רחב הקוטר, בצבע החלודה, צמחה שכבת ירוקת עבה שהיתה קרוייה בפינו – שִׁישְׁמֶה. מעין רכיכה צמחית, דמוית נטיפים גמישים ושערות ירוקות, שהיתה מתפתחת בכל מקום שבו דלפו מים בקביעות על פני ברזל או אבן. אם דרכת עליה או תפסת בה במלוא החופן – היית מרגיש איזו תחושה גועלית, כאילו רמסת מדוזה, אחת מאלה שנסחפות, שקופות, עם הגלים הרדודים אל החוף.
אבל כאשר השתעממנו ולא היה במה לשחק – העסיקה גם השִישמה את אצבעותינו הפעלתניות – "לקטוף" אותה ולהניחה מחוץ למים כדי לראות, אחר שעות אחדות, כיצד הצטמקה עד כי לא נותר ממנה כמעט כלום. או לפצפץ בעודה טרייה את השלפוחיות הבהירות שהיו תופחות ועולות בה היכן שזרמו המים לאיטם.
געגועים לשִׁישְׁמֶה.
צבי אסף מלוא החופן מן האצה הירוקה הזו ושִפשף במרץ את אוזנו, אשר בשרטת הקלה שהותוותה בה בִּצבצו עד מהרה כמה טיפות-דם זעירות.
"מה אתה עושה? זאת טינופת – "
"טיפשים! אתם לא יודעים שֶׁבַּשִׁישְׁמֶה יש פֵּנְצִילִין? היא התרופה הטובה ביותר, היא אנטי-בִּיעוֹתִית!" –

פֵּנצִילִין, דִי.דִי.טִי ורַאדַאר היו שלוש המצאות שהסעירו את רוחנו ופעלו מאוד על דימיוננו בילדותנו, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
די.די.טי הציל חיילים בריטיים שלחמו נגד היפאנים ביערות הטרופיים של בורמה ובמקומות אחרים במזרח הרחוק. האבקה הלבנה בִּשׂרה ביטחון בעתיד טוב יותר, שחר חדש לאנושות, יכולתו של המדע להתגבר על חרקים מזיקים ולמנוע את המחלות שהם גוררים איתם.
פנצילין סימל התגברות על מחלות וזיהומים שגרמו למותם של מאות מיליוני בני-אדם. ד"ר דבורה אילון-סירני ביקרה במושבה והסבירה לנו בהרצאתה מהי האנטיביוטיקה.
ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם עלותו ארצה כנער פליט, בשלהי תקופת המנדט הבריטי, היה היום המאושר ביותר בחייו. סוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו (מהסוכנות היהודית) שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד יתום במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.
הסופר הזקן שגר על גדת הירקון, אלימלך שפירא, שחיבר את הספרים "הבלנית נכוותה" ו"הירקון שבלב", שאל אותי מדוע אני "מערבב מין בשאינו מינו" וגולש בספריי לנושאים צדדיים ופרטיים, אפילו פוליטיים.
עניתי שכל ספר בתקופת כתיבתו הוא פלטפורמה שעליה אני מעמיס לא רק את העלילה המרכזית אלא גם הרבה ממה שפולש אליי או שמתחשק לי. אולי הקוראים יזכרו דווקא את השטויות? הלא אין טעם לכתוב דברים שאינם נחרתים בזיכרון. זאת עושים בדרך-כלל הסופרים שכותבים לפי מִכסה יומית ולא מתוך חוויות וזיכרונות שנחרתו בדימיונם ושאי אפשר להם להימלט מהם.

– וכך ניצב צבי ותחבושת השִישמה על אוזנו השמאלית, כמו בּוּשמֵנִי.
במצב נאה היינו. גיורא מסתובב בדמות אינדיאני עם מכת בומרנג במצח ופס היוד. בקבוקון היוד עצמו הושאר בסליק כך שנותרנו בלי "עזרה ראשונה". ואני? על גופי תפרחת אדמדמת. זיעה וסרפדת. ורק זה היה חסר עתה – שגם אטבע.
ואכן – טבעתי.
התפשטנו ערומים. צבי עם אוזנו הירוקה עדיין. החבאנו את הציוד תחת עצי השַׁמוּטִי ועלינו בזה אחר זה בסולם הברזל החלקלק, שצבעו חלודה ישנה, מחזיקים כל אחד את תחתוניו בשיניו, אולי יבוא לפתע מישהו ותוּפר השלווה של היותנו לבד.
גיורא וצבי ידעו קצת לשחות. אני לא. גם הם לא למדו מעודם שחייה אך הצליחו לסגל לעצמם כמה תנועות קִרטוע אשר בעזרתן החזיקו את עצמם זמן-מה במים מבלי להיאחז בדופן הבריכה. גם אני ניסיתי, אבל ידיי היו חלשות משלהם.
הטיפוס בסולם הברזל היה מפחיד למדי, עבורי. סבלתי מפחד גבהים. הייתי נוטה לסחרחורת. פחדתי אף להביט על פי באר פן אסתחרר ואפול. היו בסביבה בארות אחדות, וקול פִּפְפּוּף מנועי-הנפט שלהן, כמין תקיעות בצפצפת פח, היה מלווה את שנתנו בלילות בנעימה מונוטונית וקצובה.
מעל לקצה הארובה נהגו לשים קופסת-שימורים ריקה והפוכה, אולי כדי שלא תחדורנה טיפות הגשם או רטיבות הטל למנוע. וכל פעימה שהעלתה גל אוויר בצינור הארובה נענתה בצליל קל של ריקוד הפחית, כמשוחחות. כך גם ידעו מרחוק שהמנוע עובד.
השתעשענו בזריקת אבנים קטנות אל פי הבאר, גם מבחוץ, מבעד לחלון של בית-הבאר. היו עוברות שתיים-שלוש שניות של דממה עד אשר היה נשמע הקול העמום של חלוק-האבן הנוחת על קרקעית הבאר.
כיום כבר לא רואים בארות כאלה. הקידוחים החליפו אותן ואין צורך לרדת בסולם עשרות מטרים לתוך האדמה בפיר-הבאר העגול, הבנוי לבנים, ושמה להתעסק עם הפילטרים, המסננים, המונחים עמוק למטה בשכבת-החול הרווייה מי-תהום.
אבל איזו הנאה היתה למי שטיפל במסננים בבאר למטה, והתקין ותיקן, וטיפס ועלה למעלה ופתח את השִׁיבֶּר, ברז-ההשקאה הגדול – ולנגד עיניו פרץ זרם מים צלול ועז להשקות פרדס ואדם במים טעימים ונקיים, שהיום גם בבקבוקים קנויים אין משיגים כמותם לטוהר.
מאחת הבארות הללו, בפרדס, באו גם מי הבריכה שהיו צלולים וכחולים. הם זרמו אליה בסילון עבה של קצף לבנבן מפי צינור כהה רחב-קוטר שהזדקר מעליה בגאווה. מוט-מצוף גבוה, שהתרומם אל מעל לדופנות הבריכה, היה מבשר למרחקים אם מלאה היא כדי רבע, מחצית או יותר. אין צורך לומר שהבריכה ניצבה על גבעה, אחרת לא היה בה כל תועלת.
לאחר שסיימת את העלייה בסולם היית מוכרח להיכנס פנימה למים כי שפת הבריכה היתה צרה מאוד, כרוחב מחצית מושב כיסא. וכלפי חוץ גבוהה מאוד, כתלויה על פי תהום. בקיצור, מכאן פחד נפילה באוויר ומכאן חשש טביעה במים עמוקים, ואם נאמר שגיורא היה פוסע יחף וערום סביב-סביב כלוליין-על-חבל לאורך כל היקף הבטון הצר והחשוף הזה, בְּררר... רעד עובר בי גם כיום לעצם המחשבה על כך. געגוע מצמרר. הוא לא ידע פחד.
אני נצמדתי, כמובן, למקום הבטוח ביותר בבריכה למעלה, והוא מעקה הברזל הכפול, הגבוה מעט, המעוגל, שניצב בקצה הסולם, ואשר שב ונמשך לתוך המים, כסולם ברזל, עד לקרקעית הבריכה, אחרת לא היה אפשר לרדת אל תחתיתה כשהיא ריקה.
החזקתי בשלבים והשתכשכתי במים, מתרחק מדי פעם לשניות אחדות מן הסולם. ואינני יודע איזה שד נכנס בי לאחר זמן-מה: אולי התקנאתי בגיורא הפוסע על שפת הבריכה וקופץ מדי פעם למים, או בצבי ההודף עצמו ברגליו אל לב הבריכה וחוזר אל שפתה-גדתה כשהוא מכה נמרצות במים –
– לפתע הדפתי גם את ידי מן הסולם מתוך איזו תקווה טיפשית כי השהייה במים לימדה את גופי לצוף!
שקעתי.
בבִין-רגע היה הכול סביבי אטום ושקוף, ורק כתם מטושטש אחד ראיתי –
פס-הסולם הצמוד לדופן הפנימית של הבריכה, ובורח למעלה!
ברגליים מפרפרות בחלל המים ובפה מלא מים ובתחושת פלצות שהנה בא רגעי האחרון והמים יכסו עליי – חתרתי במים לעבר הסולם. וכאשר הצלחתי סוף-סוף להתקרב אליו ו"לעצור" אותו – הדבר נמשך אולי שתיים-שלוש שניות אך על פי הרגשתי הן התמשכו כנצח, ממש ככתוב בספרים – נאחזתי בו כטובע (!!!) ומיד חשתי עצמי מועף כלפי מעלה, ראשי מבצבץ מעל פני המים, ויכולתי לשאוף אוויר.
כיום, כשאני מסתכל על כך במבט מבוגר, וממרחק השנים, ניראה לי כאילו ביקשתי להעניש את עצמי על כך שכמעט והרגתי קודם לכן את צבי.
ומוזר, כשעליתי מן המים – לא צבי ולא גיורא, איש מהם לא חש במה שאירע לי. חשבו אולי שאני מתאמן בצלילה! – ואני, במקום לכעוס עליהם שלא באו לעזרתי, שתקתי, כאילו נוח היה לי בכך שניתן להעלים מפניהם כל מה שקרה.
ואיש לא שמע ממני על כך עד עצם היום הזה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

אהוד: המסופר כאן אירע לי ממש בילדותי בקלות-דעת בבריכה ההשקייה העגולה בפרדס "גן אשר" הסמוך לקלמניה.