רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ושמונה
אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא.
"סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!"
שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד

אבל אותו יום קיץ, יום-שדה, היו כל המכות שעתיד הייתי לקבל ולתת – בגדר שיר מזמור לעתיד לבוא, כמו שאומרים. ואך יצאתי לדרך, קראו אחריי צבי וגיורא כאחד, מתוך המלונה:
"אוּרי, אורי! מה אתה נעלב כמו איזו בתולה?"
"תפסיק להיות שְׁוַנְצִי כזה!"
"סליחה אם פגענו בכבוד שלך, גַרִיבַּלְדִי!"
"אינשטיין!"
"מק-מַייכֵּל!"
"שתתמזמז עם רימונה המזדיינת בלילה עם קצינים אנגליים בסיטרואן השחור של אבא שלה הפרדסן מייג'ור בְּיַאלִיסטוֹק כשהם מבקרים אצלהֵם בבית!"
"הִירוֹהִיטוֹ!"
"מִיקוֹלַיצ'יק!"
"שתשפשף לך ירדנה בְּלוּם את הזרג כמו שמעלה-מורידה את המשאבת-היד בתחנת הבנזין המסריחה של אבא שלה, יַעֲנִי, יעני היא מתאמנת בלהפשיל עורלות של חיילים בריטיים כשהכּוּסוּ שלה פתוח בשבילהֵם כמו ג'וֹרָה!"
"טוֹג'וֹ!"

(בתחנות הבנזין של "שֶׁל" ו"סוֹקוֹנִי וַאקוּם" שאבו במשאבות-יד. לא היו אחרות. הידיות חרקו על ציריהן וגָלוֹנים צהובים פיעפעו עלֹה והתרוקן בשני גלילי זכוכית שקופים. ככה ירדנה בלום התאמנה בלשפשף את הזרגים הוורודים של הבריטים).

חבויים במלונה זרקו גיורא וצבי כאוות-נפשם שמות ועלבונות שעלו בדעתם ומיד יצאו סמוקים ופניהם מפויחים כמו שני כושים רוקדים בתנועות מגוחכות:

"אוּרי אורי אַל תִבכה
כי אתה בחור יפה
קח – "

לפני שהגיעו לשם של נלי, שידעתי כי ירגיז ויביך אותי ביותר, עצרתי וצעקתי לעברם:
"אם תבטיחו להתנהג כמו בני-אדם, אני חוזר!"
"בוא, בוא, יא גַ'חְשׁ... נקפוץ לבִּירְכֶּה!"
"יַא גַ'אהל!"
"יַא אַהְבַּל, יַבְחוּש!"
"יא תולעת-עץ!"
"שְׁטִיקֵע-בְּרוֹיט!"
חזרתי. גופי בער עליי. המחשבה על כך שאוּכל לטבול במים הקרירים, הצלולים, של בריכת-ההשקאה בפרדס, היתה משובבת נפש. אך בעינֵי צבי לא היה אפשר שנלך לַבִּירְכֶּה סתם-כך, כעדת-מטיילים תמימה. הכול צריך להיעשות בטכסיסי-מלחמה. אנחנו פרטיזנים בשטח גרמני, ועלינו לצאת ממקום-מחבואנו הסודי ולעבור את היער ולחצות נהר כדי לפוצץ צוללת גרמנית שמשדרת גלי רדיו לפצצות מעופפות וִי-שתיים.
אכן, האויב שנגדו נלחמנו בכל משחקי-ילדותנו היה הגרמנים, ובמידה פחותה, היפאנים, ואף שבינתיים הסתיימה המלחמה, והחל מאבק נגד הבריטים ששלטו בארץ, ואחר-כך מול הערבים, במלחמת העצמאות – לא מילאו הבריטים והערבים שום תפקיד מרכזי במשחקי המלחמה שלנו. ייתכן משום שכבר בגרנו קצת, או אולי המציאות היתה כה קרובה וחזקה, שלא יכולנו לשחק אותה, או –
אפילו בחלומות שלי, מאז ועד היום, כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור מישהו מפחיד. אבל היו אנשי אֶס-אֶס, גסטאפו, קירחים, במדים שחורים או חאקי-כהה, נושאים נשק, בעלי עיניים קרות, מקפיאות, עיניים הַיינְרִיך הִימְלֵרִיוֹת שאי-אפשר לברוח מהן. כאילו כבשו הגרמנים את ארץ-ישראל. סיוט. וזה כה מוזר, שהרי איש מכל המשפחה שלנו, עד קרבת דודים ובני-דודים, לא היה בסכנת השמדה כי כולם ישבו בארץ-ישראל זה שנים רבות.

*
את כל הציוד שלא היה נחוץ לקחת לדרך הסתרנו באופן ערמומי ומחוכם שלא היה מבייש אפילו את שֵׁשת ורובינזון קרוזו. את המלונה סגרנו היטב אבל בתוכה השארנו צלחת מפויחת, עקבות אבק-שריפה ואפר וקליפות שחורות של תפוחי-אדמה. ואילו במרחק-מה מן המלונה, ממש ליד תל קליפות-האבטיח הרקובות, חפרנו סְלִיק וטמנו בו את כל הציוד, אפילו את הגַ'רה אשר שתינו ממנה לרוויה, וגם את חוברות "הטכנאי הצעיר", והמזון הנותר לארוחת-הצהריים, וכיסינו בעגלה של גיורא ועליה שפכנו עפר ועליו קוצים ועלים כדי לטשטש את עקבות החפירה הטרייה, ועל כל אלה את קליפות האבטיח הבואשות ברקב מתקתק כדי שתמשוכנה את הדַבּוּרִים למגן לצידנו.
שמתם לב שכבר דפים רבים לא נזכר בסיפור שום דבר-מאכל. הסיבה פשוטה ולא קשה לנחש. כל-כך שמנתי בתקופה שבה כתבתי את הפרקים הראשונים, העמוסים דברי מאפה וארוחות, עד שגזרתי דיאטה על עצמי. ואני לא רוצה לגרות את תאבוני במחשבות מזון ובזיכרונות טעימים.
ובכל זאת עשיתי הפסקה קלה (השעה עכשיו אחרי חצות לילה), ואכלתי שלגון וניל דה-לוקס מצופה שוקולד עם קצת הפתעות בפנים. אין זה סוד: זו השעה שבה השלגונים טעימים ביותר ואפשר לאכול אותם לאט בלי שיימסו על האצבעות.

מה לקחנו איתנו לדרך?
את כד-האלומיניום הריק, כדי למלא אותו במים. את הרדיו-על-סוללות-שאינו-פועל שהביא מחוּר בּוּכשַׁר, הדוד-מאמריקה של גיורא, צבי לקח את תרמילו הצבאי, וכן לקחנו את המימיות, האולרים, הנשק וכובעי-ה"טמבל".
צבי הלך בראש, במרחק-מה מאיתנו, בתור קומנדו-סיור, והוא שר בקול גרמי:
"פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!"
קורא לנו לשיר אחריו ומסביר את ההִמנון של חיל הנחתים האמריקאי, המַרינס, שמתאר את הקרבות הראשונים שלהם, ממקדשי מונטזומה ועד לחופי טריפולי. הפשיטה הראשונה שערכו הנחתים היתה בשנת 1801 על פחה מוסלמי ששלט בטריפולי – כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים שאותם לקח כבודו בשבי.
ומדי פעם הוא (צבי, לא הפחה) משמיע את הקריאה – "סִי וִי פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" (מה זה?) – ואני מחזיק בחרב, באמצע, וגיורא במאסף – עם הנבּוט.
בידו של צבי היה אקדח.

אני יודע שהדבר ייראה מוזר מאוד, כמעט לא מתקבל על הדעת, אבל היה אקדח. אקדח אמיתי, שכמוהו לא ראיתי וכנִראה גם לא אראה עוד לעולם. סבא-מצד-אימא היה חובב שכיות-חמדה וספרים והביא איתו מפולניה ספרייה ענקית בעברית ובגרמנית. היה לו שולחן-כתיבה רחב-מידות ובו מגירות-מגירות שכולן גדושות חפצים שהיד חומדת אותם: אולרים בגדלים שונים, שַבְּרִיוֹת, פנקסים, קופסאות קטנות, עטים, גלויות-דואר צבעוניות, גלויות של שחקניות עוד מתקופת הסרט האילם, מזכרות ממינים שונים, סכינים לחיתוך נייר, מספג, דיותה, כרית-חותם ואותיות, משקולת-זכוכית מעוגלת וגלוית-נוף מודפסת בקרקעיתה, שטרות-כסף רוסיים של שלטון הצאר עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית, מטבעות, קופסאות-נוי לסיגריות, מחקים, מחדדים. בקיצור, אם מגירותיי שלי מלאות עד היום מכל הטוב הזה ועוד יותר, אין זאת אלא בהשפעת אותו סב אוהב צעצועים. יש אנשים שחושבים שאדם עשיר הוא מי שיש לו מכונית מפוארת, הרבה כסף בבנק, וילה, פרדס שבקרוב יופשר לבנייה, ולעיתים קרובות הוא נוסע לחוץ-לארץ. ואילו בעיניי עשיר הוא מי שיש לו מגירות מלאות דברים נחמדים ומעניינים, ואצטבאות עמוסות ספרים שאהובים עליו.
לאחר מותו של סבא-מצד-אימא גילו אימא ואחיותיה, מוסתרים באחת המגירות התחתונות – ז'ורנאלים צרפתיים גדושים צילומים של בחורות ערומות עם פטמות ושער ערווה בתנוחות שונות ומפתות, שאותם שלח לסבא הבן הצעיר שלו כאשר למד הנדסת חשמל בִּגְרֵנוֹבֶּל וגם התאהב בצרפתייה גוֹיָה בשם מָרִי-לוּ, שאיתה כמעט התחתן. על כך בלבד אפשר לכתוב ספר-לעצמו. לצערי ולאסונם של בני-דודיי המבוגרים – כדי להסתיר את קלון אביהן זרקו אימי ודודותיי את הז'ורנאלים לזבל בטרם הצלחנו לשים עליהם יד.
אז עוד לא הבנתי כי ככל שמזדקנים זקוקים יותר לפורנוגראפיה ואילו לצעירים אין צורך בגירוי ממושך כי ציודם תמיד במצב זמין ותקין וחִשקם מתעורר לא רק למראה תחת נשי או זוג שדיים אלא אפילו מאהבה בלבד.
אני לא מבין מה היה להן להתבייש בסבא, משכיל עברי מלודז' שהתנכר לדת, אכל ביום כיפור, אמנם בהסתר בחדר-אמבטיה בזמן שסבתא היתה בחיים, אך לאחר מותה – בגלוי. לי יש ייחוס אפיקורסי משני הצדדים. גם סבא-מצד-אבא היה נהג לאכול, בצהרי יום כיפור, אמנם במצוות הרופא ומטעמי בריאות.
ובאחת המגירות של סבא-מצד-אימא היה מונח האקדח. זה היה אקדח מוזר מאוד. במבט ראשון אף לא יכולת לדעת שהוא אקדח. דומה היה לכלי-תמרוקים מעוטר, מצופה ניקל. עיקרו היה מעין עיגול-מתכת לא גדול, שהיה נפתח ובתוכו התוף שאליו מכניסים את הכדורים. בצידו האחד של העיגול היה קנה קצר, שניראה כמזלף, וכן ניצרה, ובצד השני ידית קפיצית עשויה כמין קישוט. כשהיית מחזיק את הקנה בין האמה לקמיצה, וסוגר על התוף והנִצרה עמוק בכף-ידך, היתה כל לחיצת-יד שמצמידה את הידית לתוף – מפעילה גם את הנָקר, ואז הכדור נורה מן הקנה. סבא מעודו לא הסתיר את האקדח, גם לא בתקופה שהבריטים ערכו חיפושים אחר נשק, לעיתים מבית לבית. הוא לא חשש לרגע שמישהו יחשוב שזהו אקדח, למרות שהאנגלים ידועים בחיבה שהם רוחשים לעתיקות מוזרות.
פעם שאלתי את סבא-מצד-אימא, "סבא, בשביל מה האקדח המצחיק הזה? חשבת להילחם בו במאורעות, נגד הערבים?"

ואכן, בדרך ארצה, המשפחה-מצד-אימא ישבה בווינה חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1921, עד ששקטו בארץ מאורעות הדמים, שבהן נרצחו גם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו.
באחד הערבים בווינה ראו דודותיי-לעתיד מן החדר במלון כיצד בחלון הבית ממול גבר גוהר על אישה. שאלה אחת מהן: "מה הם עושים?" – אמרו לה: "תינוק."
למחרת המשיך הזוג להשתגל וכך גם בלילה השלישי. שאלה דודתי-לעתיד: "למה הגבר ממשיך לדחוף לה כל לילה? הלא את התינוק הם כבר עשו!"
ענו לה: "ולהאכיל אותו לא צריך?"
הם פקדו את קבר הרצל והצטלמו למזכרת סביב מצבתו, וזאת שנים רבות בטרם קמה מדינת ישראל והועלו שרידיו ארצה.

למשמע שאלתי חייך סבא בלחייו האדמוניות, שהיו משורגות ורידים דקים של יהודי-פולני, ואמר: "זה אקדח של נשים."
"של נשים?"
"כן. אישה יכולה להחביא אותו בשולחן הטואלֵטָה שלה, או תחת הכר, מבלי שהגבר יחשוד. ואם היא רוצה להרוג את המאהב שלה, אז – פַּף! במיטה, והדם ניתז – "
"סבא, למה שתרצה להרוג את המאהב?"
"זה כדאי שתשאל כשתהיה גדול את הדוד שלך אלכס."

סבא-מצד-אימא היה אמנם אדם מאוד חופשי בהליכותיו, ממש אפיקורס, אבל רגזן. אולי מפני שקרא ספרים רבים מדי ואולי בגלל האכזבות שהנחילו לו איכרים אחדים במושבה, שגרמו לו להתייאש מן הפרדס שלו. מעודו לא הלך לבית-כנסת. תמיד גלוי-ראש. יום-יום הייתי מוצא אותו קורא ספר כלשהו בעיניים חולמניות. מגייס לקראת כל פסח אותי ואת שאר נכדיו לעזור בניקוי האבק מספריו המתרבים מדי שנה. וכשאני חוזר על הפעולות הללו בדקדקנות כפייתית גם כיום, בספרייה שלי – ניגוב האבק, פתיחת הספר, טפיחת-סגירה וניגוב-קל שני, אני זוכר את סבי המשכיל-המתוסכל שממנו ירשתי את אהבתי לספרים.
ואת רגזנותי. הנסתרת.
אף כי מן התכונה האחרונה הזו יכולתי לרשת, מלוא-חופניים, כמעט מכל צד במשפחה.
צבי אהב מאוד לבוא איתי אל סבא-מצד-אימא כי נמצאו בספרייתו שלושה כרכים בגרמנית של לכסיקון גוף האדם ומחלותיו, עם תמונות, חלקן צבעוניות. היינו יושבים שם, כתף-אל-כתף, מתנשמים, להוטים ובלחיים סמוקות, ומדפדפים בתמונות של גברים ונשים ערומים שהיו חולים בכל המחלות הידועות עד אז, כולל חטטים וגרב וצרעת וקִילֶע! זאת היתה תמונה! – גבר ששקית אשכיו נפוחה עד לברכיים, תארו לעצמכם! – ואלה היו תמונות העירום הראשונות שזכינו להזין בהן את עינינו.
וכמובן, האקדח. גילינו אפילו קופסה של כדורים. מעודי לא ראיתי כמותם וכנִראה גם לא אראה. התרמילים היו רחבים למדיי וקצרים מאוד, והקליעים – עגולים וקלים כאילו הם עשויים עץ אפור, וקוטרם גדול מעט מקוטר התרמיל.

יום אחד, כאשר סבא נעדר מן הבית, טענו את האקדח וירינו בו מול דלת המטבח. שני כדורים היו עקרים והשלישי השמיע קול אנחה קלה ונקב חור בלוח הדיקט של הדלת מצידה הפנימי, אך כוחו לא עמד לו לנקב חור נוסף גם כלפי חוץ, והוא צנח למטה אל הרווח שבין שני הלוחות, ולא היה אפשר להוציאו משם. אם טרם הרסו את הבית, הריהו מצוי שם עד עצם היום הזה.
לדעתי קשה מאוד להרוג מאהב באקדח העגול, ואולי זו היתה כוונתו של הגבר שהמציא את הנשק הנשי, שסבא טמן במגירותיו.

יום-השדה שלנו התרחש כיובל שנים לפני שבלחציהן של אִרגוני הנשים קבע שר הפנים קריטריונים מחמירים לנשיאת נשק אישי – ולפיהם מרבית הגברים השפויים והרציניים, אפילו אלה ששירתו בצבא, במשטרה ובמילואים בדרגות שמתחת לסגן-אלוף, מנועים מלקבל רישיון לנשיאת אקדח להגנה עצמית.
לדעת שרי הפנים מוטב שישראלים יועמדו בסכנת טבח בידי טרוריסטים ולא יוכלו להגן על עצמם ועל הסובבים אותם – ובלבד שלא ירצחו את נשותיהם. ומה באמת קרה מאז התקבלה התקנה הדבילית הזו? – הטרוריסטים ממשיכים לחגוג על הדם עד שמישהו נושא-נשק מצליח לפגוע בהם, ואילו רוצחי הנשים עברו להשתמש בשריפה, בחניקה, בסכין ובאבן, או שהם מחזיקים נשק ללא רישיון.

לקראת יום-השדה "שאלתי", בלי רשות, כמובן, את האקדח ממגירתו של סבא ו"השאלתי" אותו לצבי אשר היה המפקד שלנו וכבר ירה בו שלוש פעמים, שני כדורים עקרים וחור אחד בדיקט.
אהוד בן עזר