רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ושבעה
יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה.
מגרשים אותי מבית-הספר
חזרתי ללמוד, דרוך כקפיץ ושואף נקם. ממש מסוכן. אמנם, אפשר לחשוב! – רזה הייתי כמקל. שטוף בקריאת ספרים, הרבה גם על "השאלה המינית", בהסתר. ובשיעורי הגדנ"ע דווקא אני, שהקדשתי את כל החופש הגדול לקורס מֶ"ם-כַּ"פִים, לא הצלחתי להצטיין בכושרי הגופני, וכל כך התייחסו בביטול לכושרי עד שלא ביקשו ממני כלל להדריך כיתה בשיעורי הגדנ"ע. ואני קיבלתי זאת בשתיקה כאילו ברור שזה מה שמגיע לי.
צבי ואני החלטנו אז להיות סופרים וישבנו בצל עץ-הזית בחצרי לכתוב רומאן על תולדות העולם מבראשית לפי "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גְרֶץ, בשישה כרכים, שאבא קנה לאימא מתנת אירוסין, ועד לייסוד המושבה ותולדותיה לפי ספר היובל העבה, הירוק, שקיבלתי בירושה מסבא-מצד-אבא.
נלי עזבה זה מכבר את המושבה, והאחוזה נמכרה.

יום אחד, זה היה "יום השואה" ואני תורן-הכיתה, ולכבוד היום המיוחד הזה, בטרם צאתם להפסקה הגדולה, סובבו חבריי, ובראשם גיורא וצבי, את כל המכתבות בכיתה כשגבן אל הלוח, וירדו למטה לשחק כדורגל, משחק שאותו המשיכו מהפסקה להפסקה ואילו השיעורים היו רק ההפסקות שבין משחק למשחק.
באמצע ההפסקה נכנס לכיתה המורה לתנ"ך דוקטור קֶסְלֶר, איש לא צעיר, קירח כמעט-לגמרי עם דבלולי שׂער-שיבה על עורפו. כפוף קִמעה ופרצופו עגול ועיניו חסרות מנוחה. איש חלש ורגזן. נכנס, ראה את המהומה ופקד עליי לרדת לקרוא את כל התלמידים לחזור לכיתה כדי שיסדרו את המכתבות לקראת השיעור בתנ"ך.
ירדתי. אינני זוכר אם ביקשתי מהם לעלות או לא. ממילא לא היו שומעים לי. משולהבים רצו על פני מגרש החול, בועטים ומשתטחים אחר הכדור. אני שנאתי את המשחק הזה ומעודי לא לקחתי בו חלק. איך אפשר לשבת בכיתה כשאתה מזיע והחול מדגדג בצווארך.
עם הישמע הצלצול עלינו כולנו לכיתה. בפתח הכיתה עמד נרגז דוקטור קסלר, פניו סמוקים, והתנפל עליי באגרופיו הקמוצים, המגויָדים –
"אתה! אתה!" כמו נחנק, "מנוול!"
ונטף מפיו איזה ריר של כעס.
רק זה היה חסר לי.
חמתי בערה בי. הפעם לא אשתוק, לא אתן גווי למכים – כמו שכתוב בתנ"ך. אני מסוכן! – רק נגע בי אגרופו, שרט בלחיי, צורח ושורט כאישה היסטרית – ומיד תפסתי בו והתחלתי מכה בחזרה. שנינו היינו אחוזים איש בזרועות יריבו, זקן ונער, עומדים על סף הכיתה ומחליפים מהלומות. ומאחוריו אני רואה את גיורא, שהשתחל איכשהו פנימה לכיתה, והוא מרקד מרוב שמחה ובועט מדי פעם באחוריו של דוקטור קסלר. תלמידים רבים מכל הכיתות הסמוכות הצטופפו סביבנו בפקעת נרגשת של צעקות וקריאות. ואחדים אף הצטרפו להכות את דוקטור קסלר המסכן.
כשאני חושב על כך היום – זה היה מעשה נורא. להגנתי אוכל רק לומר שהוא התנפל עליי, ראשון. לא קל לי להמשיך לתאר. החזקתי בראשו השׂב. שערותיו הדלילות, המשומנות, התחככו בבגדיי ובזרועותיי. כולנו הזענו. ריח נערים מזיעים כדורגל, אבק, גיר ובגדי איש זקן.
כבר אמרתי, הגימנסיה שלנו היתה פרועה-לשִמצה, וכבר קרו מקרים: הורידו דלת מציריה והשעינו אותה לקיר. המורה לאנגלית גברת זלְקָאִי, "המַכְשֵיְפֶה", שדמתה לציפור צבועה מקרטעת על עקבים ונהגה להתעמר בנו ולצרוח עלינו: "דֶר אִיז אֶ סְמֵל אוֹף אַנְוַשְׁד בּוֹדִיס אִין דֶה קְלַס!" – וכאשר היא משכה בדלת לסוגרה מאחוריה, החלה הדלת נופלת עליה וכמעט הרגה אותה.
פעם ענה גיורא לשאלתה ואמר שהוא "הֶס וִיזִיטֶד דֶה אַפֶּר צִילִינדֶר" בהתכוונו לגליל העליון!
בשעת שיעור קדחו תלמידים חורים בקירות והסתכלו בעדם החוצה. הניחו "פקקי"-פורים שיתפוצצו תחת הקתדרה כאשר המורֶה עולה עליה. "פקקים" כאלה כבר מזמן אסורים, גם אקדחי-הצעצוע שירו אותם, וגם הקתדרות כבר נעלמו מבתי-הספר.
ומה עוד? החברים הטובים שלי זִמזמו והשליכו בשיעורים זה על זה פירות זעירים, בּוֹמְבַּלָך, שצמחו על עץ בחצר. כבר אמרתי – "רפובליקת שׁקִיד" ו"הפואמה הפדגוגית" היה אפשר לכתוב על בית-ספרנו הפרוע, שאמנם כמה מטובי סופרינו למדו בו ולא ניזוקו כלל.

לבסוף הפרידו איכשהו בינינו. לא נשארתי רגע לחכות בבית-הספר. באתי הביתה ואמרתי:
"אני חושב שהפעם זה סופי."
"מה סופי?"
"גמרתי עם הגימנסיה. הרבצתי לְמורֶה."
"אתה?"
"כן. הוא התחיל ראשון. הרי אמרתי לכם – פעם שנייה לא אבליג. ככה זה. לא איכפת לי. כשדאי הִכה וקסלר לקה!"
"תִראו מי שמדבר, ביאליק!"
"כן. אני שונא את כולם. ולא אבקש סליחה. הוא אשם. אני אתן מכות לכל מי שינסה להתקרב אליי. אני מסוכן. אני מ"ם-כ"ף בגדנ"ע. אני אלחם!"

גירשו אותי מבית-הספר.
התכנסה ישיבת-מורים וקיבלו החלטה כמעט פה-אחד. היחיד שהתנגד היה המורה למתמטיקה גורדון, איש שמן ונחמד, אוהב-חיים, מורה נפלא שלימד באותה גימנסיה גם את אימא בנעוריה. והיית יכול לראות אותו יושב בחנות-הנקניקים של אדון בַּרְטֶרֶר, ברחוב הראשי של המושבה, שותה ספל בירה וזולל נקניקיות. זה היה מורה! מכוח חודשיים של שיעורים פרטיים שלימד אותי הצלחתי לימים לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה, המקצוע שבו לא הצטיינתי מעודי, וגם פיגרתי בו, כזכור, בחודש לימודים מִסוף כיתה אל"ף.
כאשר קראתי את הספר הנפלא של אנדרה מורואה, "המישמנאים והמירזנאים", ראיתי לנגד עיניי באזרחי מדינת מִישְׁמַן המבוגרים את דמות המורה גורדון, שכיום אני שמן יותר ממנו.

מה זה שמן? – אדם, הנכד הקטן של בן-דודי, כאשר הוא בא אליי עם סבו כדי לשחק אתי, מיד טופח לי על הבטן ומכריז: "בֶּטֶן שָׁמֶן! בטן שמן!" – והוא מתעקש לנשק אותה כשראשו מגיע עד לטבורי. ביום-הולדתו הרביעי הכניס בלון תחת החולצה וצעד בחדר כשהוא קורא בשמי וטופח על בטנו: "בטן שמן! בטן שמן!" – מיד עדת חבריו וחברותיו הקטנטנים עשו כמוהו, טמנו בחולצותיהם בלונים שהתגלגלו על הרצפה, צעדו בסך וחיקו אותו ואותי: "בטן שמן! בטן שמן!"

מחברת החיבורים שלי, ראשית ניסיונותיי הספרותיים וההגותיים, נִשארה אצל אחד המורים. עכשיו קראו בה כולם בעיון.
"לאורי בן עמי יש רעיונות נאציים," קבעו, והדבר נפוץ עד מהרה במושבה, "הוא חולם להיות 'אדם עליון' בהשפעת הספר 'כה אמר זראתוסתרא', ניטשה חדש. לא פלא שהוא מכה ומשתולל. חושב שהכול מותר לו. צאצא מופרע של המֵיפלאוּאֶרס ההונגריים מחוף יפו!"
אני!
אני, שהספקתי כבר להיות מרכסיסט וקומוניסט אחרי שקראתי "קורס ראשון בפילוסופיה" של פוליצר והחלטתי כי העתיד טמון בכלכלה מדינית, אחרי שקראתי את "כלכלה ומשטר" של ז'אן בַּאבִּי וגם קניתי את "עקרונות הכלכלה המדינית" של היהודי-אנגלי דוד ריקרדו, מאבות הכלכלה המדינית בראשית המאה התשע-עשרה, מתוך אמונה גמורה כי מספר של יהודי אלמד יותר טוב את המקצוע, בקיצור – אני, שכּל תקופת זמן היתה לי השקפת-עולם אחרת, כי חיפשתי את המקצוע או התורה שמסבירים את הכול, הכול – איך העולם, איך האנושות, מה הם הכוחות הפועלים –
ומה שהעליתי בינתיים, בהתנסותי ובחקירותיי המעשיות, לא היה אלא שהרבצתי למורה זקן ורגזן.
אבא יצא למערכה על עתידי. צבי וגיורא, מנהיגי הכיתה, רצו להכריז שביתה ממושכת, עד שאחזור ללימודים. אבא הפציר בהם להמשיך ללמוד כרגיל. הוא הבין שבדרך של התנגשות חזיתית עם ההנהלה לא נשיג דבר. כן, היתה גם דרך אחרת.
דוקטור קסלר המשכיל, המעודן, האירופאי, היה כרוך יותר מדי אחרי הבנות. בהפסקות היה עומד איתן וקורא אצלן עתידות על כף-היד ומגרד באצבעו ארוכת הציפורן ובינתיים ידו השנייה נחה על שכמן במחווה של אבהות, כמגונן עליהן, ובעצם מלטף להן.
בשיעורים, אם זרק מישהו בּוֹמְבָּלֶה זעיר לעבר גבה של אחת התלמידות, וכדוּרוֹן-הפרי של עץ-הסרק חדר פנימה, היה דוקטור קסלר שׂב-השיער ניגש אל זו מאחור בחמת-זעם ומוציא במו-ידיו את הבּוֹמְבָּלֶה מתוך הרווח הצר שבין שמלתה או חולצתה – לגבה, עד למטה, למטה. ופניו סומקים אז באש מוזרה, וקצף הכעס הקודם עודנו מלבין בזוויות-פיו, והכול לעיני הכיתה.
איה הצחקנית בעלת העיניים הכחולות, קלת-הדעת של הכיתה, סיפרה לנו שפעם ירדה כל-כך כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדעתה אפילו נגעה לה בקָקִי.
אִיחְס!... פִיחְס!... לא האמנו לה. חשבנו שהיא מנסה לעשות עלינו רושם, כדרכה.

[היססתי אם להזכיר את איה המַזְמֵזָנִית מפני שהדרך שבה אני מתאר אותה, אשְׁכּנַזִיוֹנֶת בעלת עור שחום וחלק כקטיפה – כן, היינו מכנים אותה אַיוֹנֶת – אינה נחשבת בימינו לגעגועים תמימים לימי הנעורים, לפלומתן הכּוּסִית הנכספת של הבנות בתקווה שלפחות תרשינה לנו במִזמוז לֵילי לעשות עליהן "מברשת", אם אפשר רטובה – אלא נחשבת לחזירות שוביניסטית גברית ובהחלט לא תקינה פוליטית.
בעינֵי הפמיניסטיות, גבר שכותב על נשים כאובייקט מיני אינו שונה בהרבה מאנס אלים או ממטרידן כפייתי – אלא אם כן הוא לא אונס ואף לא מטריד אישה אלא רק שורף חיות ארבע זונות רוסיות בשנתן בדרום תל-אביב, שעל כך מסופר בעיתון "הארץ" מיום 6 בדצמבר 2001:

"בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר אתמול ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, על [הפושע], שהורשע בשידולו של [הפושע האחר, הרוצח] להצית מכוני ליווי בתל-אביב. באחת ההצתות, שאירעה בשנת 2000, נספו [נספו! לא נהרגו, לא נרצחו בשריפה מכוונת! אלא נספו, כאילו תאונה קרתה להן!] ארבע צעירות.
"בנוגע ל[פושע האחר, שביצע את ההצתה בפועל], נקבע בחוות דעת פסיכיאטרית כי הוא אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז. לחוות הדעת הזו קדמה בדיקה פסיכיאטרית שבה נקבע כי [הפושע האחר] אחראי למעשיו וכַּשִׁיר לעמוד בדין. התובעת לא קיבלה את השינוי במסקנות המומחים וביקשה להמשיך לנהל את המשפט נגד [הפושע האחר] למרות חוות הדעת השנייה."

מעניין כמה שנים תיגזרנה, אם בכלל, על הרוצח עצמו! – לא שמעתי שנשים ואִרגוני נשים, שרדפו עד חורמה את אלוף מרדכי גיבור ישראל והרסו אותו כמעט כליל, וגם הביעו אכזבה על עונשו הקל – הרימו קול זעקה על פסקי-הדין המצחיקים הללו!
אני כבר רואה כי "ספר הגעגועים" הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתב למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי? מי בכלל יֵדע מי היה אלוף מרדכי בעוד מאה שנה? – שלא לדבר על ארבע זונות רוסיות ששרף יהודי המחשיב עצמו דתי.
מאחר שפרופסור איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט, הגדיר את כתיבתי כ"פוסט-ריאליזם טריוויאלי פוסט-פמיניסטי" – עלה בדעתי שהנה-הנה ההוכחה מה סופרים פוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטים מכניסים לספריהם הפוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטיים! פּוּק! פּוּק! פּוּק... הוקל לי!)

אבא שיתף את ידידו, ראש-העיר, בשערורייה שטרם פרצה, ושאל: "האם הנהלת הגימנסיה רוצה שיינתן פומבי לכל המעשים החינוכיים הללו?"
לא. לא. נבהלו. בשום פנים ואופן. הם גם לא התלוננו מעודם במשטרה על מעשי-בריונות של התלמידים וזאת כדי שלא להוציא שם רע לבית-הספר. המדיניות שלהם היתה לטאטא את הלכלוך אל מתחת לשטיח, כמו שאומרים.

היה מגיע מתל-אביב למושבה עיתון או שבועון על נייר פשוט בשם "עיתון מיוחד" בעריכת ד"ר אמיל זאובר וכולו שערוריות עסיסיות, לרוב ללא שמות. רימונה בְּיַאלִיסטוֹק וירדנה בְּלוּם שלנו כיכבו ב"עיתון מיוחד" בשמות בדויים בכתבה "חורשים בשדות המושבה" שסיפרה כיצד אושפזו השתיים בבית-חולים "הירקון" אחרי שלאחת הוציאו את האפנדיציט בפעם השנייה, ולשנייה – בפעם השביעית, כל כך פוריות היו!

על כן נועדו שוב בהנהלת הגימנסיה ושינו את החלטתם. אמנם עונש הגירוש בעינו עומד, עד סוף השנה, אבל ירשו לי לגשת לבחינות, ואקבל תעודה.
ישבתי בבית ולמדתי. צבי היה מביא לי את השיעורים. גיורא גם אז המשיך להעתיק ממני, ולימודיו השתפרו באותו שליש אחרון פלאים, כי אני לא הייתי בכיתה ולא יכלו לראות את המקור. הייתי גיבור בית-הספר. וכל אותם אנשים במושבה שרק ידעו עליי מפי השמועה ולא הכירו את המראה הצנום והחלשלוש שלי – היו בטוחים שאורי בן עמי הוא בריון רחב-כתפיים ועב-זרועות, כפי שהיו כמה מבני משפחות הכדורגלנים במושבה.
אך היה עליי, בתמורה, לבקש סליחה ממורי דוקטור קסלר.
עשיתי זאת רק למען אבא שהפציר בי, אבא שהצליח להעביר מעליי את רוע גזירת הגירוש המוחלט, ללא תעודת-גמר, שלא היה מאפשר לי להתקבל לשום בית-ספר אחר.
באתי לחדר-המורים, סיננתי בשפתיים קפוצות את המילה, והסתלקתי. דוקטור קסלר לא ענה לי אפילו. רק הִמהם משהו. אכן, גם אותו סילקו בסופה של אותה שנה מהגימנסיה. ואילו גיורא, עם עוד כמה חברים, פרצו שבועות אחדים אחרי אותו מקרה לחדר-המורים, חִרבנו על המפה הירוקה, קרעו יומנים, שברו חלונות. ומחמת הבושה לא הזעיקה, כמובן, הנהלת הגימנסיה את המשטרה.
ואני, לשנה הבאה, עברתי ללמוד בתל-אביב, בבית-ספר תיכון חדש. וכך, במו-ידיי, שלפתי את עצמי מן הגימנסיה הגרועה שבמושבה, ונפתחו בפניי אופקים של תרבות ויופי ושל ספרות עולמית ועברית ושל ערכים, ומה שחשוב מכל, וכלל לא ידעתי זאת קודם – נלי למדה שם. ושוב ישבתי איתה יחד בכיתה אחת. ואפילו לשולחן אחד. וכמעט מראשית אותה שנה התחלתי לכתוב שירים, ואחר-כך סיפורים, ולא הפסקתי עד היום. אף כי את נלי הפסקתי לראות זה שנים רבות.
אהוד בן עזר
המשך יבוא