רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים ושישה
סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת
הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי,
המורה שושנה
בקשר לתִגרות.
אני מילדותי ראיתי עצמי כגיבור מלחמת המעטים נגד הרבים. אולי מפני שהייתי ילד חלש, והגיבור שלי, יוחנן מגוש-חלב, גופו היה חלש גם הוא, כך קראתי על אודותיו בספר "כשאומה נלחמת על חירותה" מאת פרופ' יוסף קלוזנר. גם מלחמת דוד בגוליית מצאה חן בעיניי, אף כי מעולם לא הצלחתי לקלוע בציפורים או בכל מטרה אחרת במַקְלֵעַ שלי.
מעודי לא היכיתי ילד חלש או צעיר מגילי, אבל פעמים אחדות הייתי מעורב בתִגרות עם גדולים וחזקים ממני, דווקא, להרגיז, ובחמת-זעם ובידיים חלשות. זה היה אולי איזה קו באופי שלי שהייתי חש עצמי צודק דווקא בהיאבקי עם כוח רב ועצום ממני, ואף פעם לא הייתי מודה שזו היתה סתם טיפשות מצידי לצאת למאבק.
ואולי נבע הדבר, בצורה די עקומה, מן החינוך שקיבלנו בבית-הספר. ההיסטוריה של עם ישראל. היוונים, הרומאים, התורכים, הבריטים, הערבים. אנחנו תמיד מעטים מול רבים.

יום אחד יצאנו לטייל, שתיים-שלוש כיתות של בית-הספר, לקיבוץ השכן למושבה. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה.
הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז. הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי-חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ-ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים-להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי-אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם.
פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית-הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי.
המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט.
עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך.
פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי.
אמרתי לו: "עתידי, עזוב אותי!"
דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת-זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו-אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי.
ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה.
עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו.
באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד.
עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:

"נלבישך בשַׂלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבַדֵי גנים
על אדמת שדותייך הנגאלת
הדגן, ירנין פעמונים – "

והופיעו בסך כל הכיתות, עם המורים, וחיים-צימוקי בראשם. וצבי הצועד בטור מתבונן בי כאילו זו לו הפעם הראשונה לראותני היום.
(לפני זמן-מה ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז סיימתי את בית-הספר. ואילו בקיבוץ, רמת הכובש, כבר נמצא אז ידידי הטוב, שכמובן טרם היכרתי אותו, שמאי גולן, שהעפיל ארצה בהיותו נער וגם נכלא במחנות המעצר בקפריסין).

ושנים אחדות קדימה. בגרתי מעט. בחופש הגדול הייתי כחודשיים בקורס מ"מ-כ"פים של הגדנ"ע בראש הנקרה. יריתי ברובה. ירדתי באומגה. חציתי נחל בהליכת-זיקית על חבל ובהליכה באמצעות שני חבלים מקבילים. והנה אני באולם הקולנוע של המושבה. ונער בריון אחד, פגע-רע, גדעון שמו, משתולל כדרכו, מכה, דוחף ברגליו המורמות את גב המושב שלי, מאחוריי, ומטיל פחד על סביבותיו.
קמתי ואמרתי לו:
"תפסיק להשתולל, ולא – אני אכה אותך!"
טְרַאחחח... תקע לי אגרוף בפרצוף. ועד שהצלחתי לפלס לי דרך בידיי לעומתו, ושורת המושבים מפרידה בינינו, כבר החטיף לי עוד כמה מכות-אגרוף קשות. היו לו פרקי אצבעות קשוחים כאגרופנים.
הלכתי לשבֶת במקום אחר, מובס ומוכה. וחזרתי הביתה בפנים נפוחים.
מ"ם-כ"ף שכמוני! ונשארתי, בצבא, טוראי. ורק העלו אותי לבסוף לדרגת רב"ט כדי שיהיה אפשר לקרוא לי יותר למילואים.

ועוד שנה-שנתיים קדימה. אני כבר תלמיד בגימנסיה שבמושבה, אחר שנכשל הניסיון לשלוח אותי ללמוד מקצוע-של-ממש בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. הגימנסיה פרועה, תלמידיה הוללים ורמת הלימודים בינונית. רק על התעלולים היה אפשר לכתוב איזו "רפובליקת שְׁקִיד" או "הפואמה הפדגוגית", ואני מאוד ממליץ על שני הספרים האלה למי שטרם קרא אותם.
יום אחד, בשיעור לפיסיקה, קורא אותי אליו ללוח המורה לפיסיקה, כַּשְׂדַאי שמו, בחור צעיר, עולה מעיראק, שאינו מצליח להשתלט עלינו במִבטאו הגרוני החנוק-קמעה, כאילו בֵּיצה תקועה במיתרי-הקול שלו...
וטראחחח......
מעיף לי סטירת-לחי קשה, גרמית, לעיני כל הכיתה.
והאמת, כלל לא הפרעתי קודם. אבל התנהגותה של הכיתה כולה הוציאה אותו כנראה מדעתו, ועליי פרק את זעמו. הייתי קורבן.
חוש-הצדק שלי התקומם. יצאתי מחדר הפיסיקה, לקחתי את ילקוטי, והלכתי הביתה.
"לגימנסיה הזאת אני לא חוזר. מה הוא חושב לעצמו, כשדאי? כאן בַּגְדד?"
מאז סטר לי אבא בפרשת הקרוניות בפרדס, לא סטר לי איש על פניי. אילו הייתי סופרת הייתי יכול להוסיף על שתי הסטירות הללו ולרקום סיפור קורע-לב על מסכת ההתעללויות שעברתי בילדותי ובנעוריי אצל הוריי, ועוד היה נישאר לי עודף לכתבת-שער במוסף השבועי של אחד הצהרונים או להופעה בטלוויזיה.
"תעשה עוד ניסיון," הפציר אבא.
ויכוחים ושידולים, ואני מסרב. לוקח את אופניי ויוצא לטייל במשעולי הפרדסים ומגיע עד לטחנות שֵׁיח' אַבּוּ-רַבַּח, על הירקון, שם אני יושב ומהרהר על חיי, ועל כך שמאז עזבה נלי את המושבה אני כבר לא מוצא מישהי שאפשר לאהוב אותה. נעשיתי ביישן גדול. אפילו עם איה, השכנה שלי, שלומדת איתי יחד בכיתה, כמעט שאינני מדבר מפני שהיא מפותחת מאוד וצחקנית ומטלטלת את הציצים שלה לעיניי ואני מתבייש בפניה.
טיילתי בחורשת האיקליפטוסים רמי הקומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות-אבן, באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריאה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק היה בנוי כסכר על פני הנחל ועצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הבריכה נכבשו בסבך קָנֶה וָסוּף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים. היום כבר מתו כולם. גם הירקון. גם הפרדסים.
והלא השמוטי היה אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו בארץ-ישראל. ריח קליפתו כאשר מפשילים אותה לפי חריצי הסכין האלכסוניים טוב בעיניי מכל התבשילים שבעולם. ערב מלחמת העולם הראשונה כבר הביאו פרדסי השמוטי את המושבה לעצמאות כלכלית ואפילו לרווחה. יש מאמינים באלוהים, יש מאמינים שרק רשעותנו מונעת שלום עם הערבים, יש מאמינים בספרות של נשים, אני מאמין שאם אוכלים הרבה תפוזי שמוטי בחורף והרבה אבטיחים בקיץ, וזיתים ושמן זית כל השנה, וגבינה לבנה – לא חולים לעולם רק מתים מזִקנה.
התבוננתי בשרידי טורבינת-המים, גלגלים ומוטות של ברזל שהיו מפעילים את הרֵחיים. כאן עברה פעם, בתקופת התורכים, דרך-החוף המרכזית, עד שבנו הבריטים, במלחמת העולם הראשונה, את גשר-הברזל המסומר הניצב על הירקון הזורם של נעוריי (וגם הוא כבר מזמן פורק ונעלם).
ישבתי על שפת הנחל והרהרתי על חיי וגם על אהבתי הראשונה, למורה שושנה. היא היתה בחורה שחורת-שיער ולה עיניים מבריקות ונאות. מקלעת שיער כבדה לראשה, ושביל באמצע, כפני מאדונה. היא לימדה אותי קרוא וכתוב. למדנו בצריף, בשעות אחר-הצהריים, כי מפני המלחמה העולמית לא בנו במשך שנים אחדות כיתות חדשות. היא לימדה אותנו את השיר של לֵוִין קִיפּנִיס:

"גינה לי, גינה לי,
גינה לי חמודה.
כל פרח בה פורח,
כל צמח בה צומח – "

יום אחד הסתגרה המורה שושנה בחדר-המורים, וסיפרו שראו אותה יושבת שם ובוכה. הכיתה נפוצה בחצר כצאן בלי רועה. חיים-צימוקי, המנהל, הרים עלינו קול ואסף אותנו. הוא ניראה בעיניי כאשם בסבלה. והנה בא הרגע המשכר והמרגש: מראה פניה הסמוקות של המורה שושנה היוצאת מחדר-המורים החוצה לרגע קט.
היא ניסתה לטמון את פניה במחבוא זרועה המורמת. זה היה זעזוע. היום האפור. שעת אחר-צהריים חורפית. ואני עומד בין שני עצי האיקליפטוס הגבוהים, ליד סוללת ברזי-השתייה, ובי מפרכסת הידיעה המכאיבה, המשכרת, כי אפשר להזיק ולגרום למורה שושנה סבל עד שתפרוץ בבכי ממש.
יום קודר ומעונן, כבר אמרתי, כמעט החשיך. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה ולמדנו במשמרת שנייה. ברחתי הביתה ובאוזניי מתנגן השיר "גינה לי – " כשיר עצוב מאוד, וכך הוא מאז בזיכרוני, במתיקות כמוסה ונוגה.
באחד מחלומותיי הראשונים שאני זוכר יושבת המורה שושנה ומחכה לי בסוכה דלה על דרך-עפר, כאחת הסוכות אשר בהן מוכרים הערבים ירקות. בהיכנסי אל הסוכה היא מאמצת אותי אל ליבה, מחבקת ומנשקת אותי. ולי חם וטוב בחיקה כי זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאוהבים אותי, והיא בעיניי יפה מכולן. הייתי בטוח כי כל הסובבים אותה סוגדים לה בליבם, כמוני. ביום שבכתה הרגשתי כי אהבתי אליה התחזקה אך נפגם החלום על אודותיה. אם יכולים לפגוע במורה שושנה – כי אז אין דבר בטוח בעולם, והחלומות שווא ידברו, כמו שכתוב בתנ"ך. ביופי אין מפלט ובאהבה אין ביטחון.

[לאחר שנים גיליתי כי המורה, שקראתי לה בספר בשם שושנה, היתה יהודית טריגוֹדָה מירושלים, קרובת-משפחה של מנהל בית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, דוד חיון, שאיננו חיים-צימוקי מבית הספר בצופית].

ישבתי על שפת הירקון וריחמתי על עצמי.
חזרתי הביתה ובליבי התגבשה תוכנית-לעתיד. באתי לידי הסכם עם אבא: "טוב. אני חוזר. אבל אם מישהו יעז להכות אותי פעם נוספת – אכה בחזרה!"
הלא כך חינך אותי, להחזיר מכה תחת מכה!

לפני שנים אחדות הזמינו אותי לבית-הספר במושבה (שהיום היא כמובן עיר) להרצות על הסופר יוסף חיים ברנר. ומי יושב בקהל ומחייך עם התלמידים כמו חבר בין חברים? כשדאי. ומי העיף פעם סטירת-לחי למורה מכובד בירושלים, אשר האשים את אחיו בנימין בגניבה? הסופר יוסף חיים ברנר. טוב, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא הסְטירות היו נושא הרצאתי.
אהוד בן עזר