קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר 📖 ספר הגעגועים פרק 25 גיליון 2125 · 15/01/2026
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 25

פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה

רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים וחמישה
פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה
בטעם אבק-שריפה

המתכון היה פשוט: מערבבים סוכר, פּוֹטַשׁ וגופרית. במקום פוטש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג, הוא הפוטַש, של ים המלח. לדשנים האלה, שנקראו אז בשם זבל חימי, היו שמות מצלצלים: אַמוֹניַאק, סוּפֵּרפוֹסְפַט – ובעינינו היו כולם טובים למטרתנו אם רק היה להם מראה של גרגירי מלחת לבנה. וכלום ישנה הוכחה חותכת יותר מהעובדה ששמה של חברת האשלג הוא פַּלֵשְׂתַיְן פּוֹטַשׁ? ואם פרופסור חיים וייצמן הצליח להפיק ממלחת-האשלגן אבק-שריפה בשביל האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו, בוודאי, זאת אומרת, אולי, למה לא –
גופרית, גם זו לא בעיה, מקציעים אותה מראשי גפרורים. וגיורא כבר ישב על המלאכה, ממלא בצלחת-פח גופרית משתי קופסאות לערך. צבי הוסיף את הסוכר ואת הסוּפֶּרפוֹספַט או האמוניאק או אולי היה זה מלח-בישול גס רגיל, ביקש מאיתנו להתרחק מעט, והחל מערבב בצלחת, מרחוק, בקרש שבידו. הוא חושש, כך אמר, פן עצם המגע שבין שלושת היסודות הללו יגרום להתפוצצות.
עִרבב, ערבב – ומאום לא קרה.
לקח מקצת מן התערובת, הניח על אבן שטוחה ודפק מעליה באבן אחרת, כמין רֵחיים – ללא תוצאה. רק פירורי-גופרית אחדים השמיעו קול נפצוץ קל, ואולי היה זה קול חיכוך האבן באבן.
"אולי צריך להכות בין שתי אבני-אש?" הציע גיורא.
אבני-האש, אלה אבני-הצור החומות-אפורות, הקשות, שימשו לא רק להצתת אש אלא גם בתור סכינים, מגרדות וראשי-חיצים לאדם הקדמון.
יום אחד בא למושבה חוקר מן האוניברסיטה וגילה תגלית מרעישה זו בבור שבצלע הגבעה, לא רחוק מאחוזת פלז. בתוך ימים אחדים רוֹקַנוּ את כל מטמון סכיני הצור של האדם הראשון שנמצאו שם, וחשנו עצמנו בעלי אוצר, כאילו מצאנו יהלומים.
הערבים היו נוהגים לתקוע אבנים חדות אלה במוריגים שלהם כדי לדוש בהן את התבואה. לנו הן שימשו מקור למשחקים ממושכים. רובצים על פני הקרקע מול ערימה זעירה של קש ותפרחות-קוצים יבשות, דקות, כמין מוך צהבהב-לבנבנן, ומכים כנגדה שעה ארוכה בשתי אבני צור זו כנגד זו בתקווה שהניצוץ יצית את הערימה. אמנם, מעודי לא הצלחתי להצית אש בשיטה הזו, אך הקסים אותי הריח שהיה מותיר אחריו הניצוץ שהוציאו שתי האבנים במכת-החיכוך. ריח שריפה חריף, נקי וצורב מעט, כריח אבק-שריפה אמיתי.
צריך, אם כן, להצית את התערובת. "אורי, איפה אתה?" – טוב, אני עמדתי רחוק. תמיד הייתי ילד זהיר. וכאשר התרחשו לנגד עיניי תעלולים מסוכנים לא היו לי אומץ או תחושת-סמכות להפסיקם, אולי גם נהניתי לראות. אך השתדלתי לעמוד מן הצד. התקרבתי אפוא אליהם מכיוון התל המרוחק-מעט, שתחתיו קברנו את שיירי האבטיחים הרקובים, ונכנסתי למלונה והבאתי, באי-רצון בולט, את קופסת-הגפרורים שלי. חששתי פן יבזבזו גם אותה ונישאר לגמרי בלי גפרורים.
צבי נתן לגיורא את הגפרורים. גיורא הידק באגודלו השמאלי גפרור שראשו למטה, על גב הקופסה, ובהקשה קלה שיחרר את קצה האמה של יד-ימינו מן האגודל של אותה יד, וכך העיף את הגפרור, שנדלק בדרכו על גב הקופסה, ונתב בוער אל לב הצלחת של "אבק-השריפה".
עלה ריח רע של סוכר שרוף.
אח, אילו היה בידינו מעט דינמיט, או טיפ-טיפה מלחת-צ'ילי אמיתית!
ואז קרא גיורא:
"תפוחי-האדמה! מה עשיתם עם תפוחי-האדמה?"
ואכן, שכחנו לגמרי על קיומם במדורה העוממת. ניגשנו אליה שנינו, צבי ואני, וגִלגלנו אותם הצידה יחד עם עוד כמה גחלים לוחשות, כדי לצננם מעט. ואחר אספנו והכנסנו הכול על גבי קרש, וגם את צלחת "אבק-השריפה", אל המלונה פנימה, הנחנו על השולחן המאולתר, וישבנו לאכול. פולחים את הקַרְטוֹשְׁקֶס לשני חצאים, בוזקים מלח, וטועמים וכוֹוִים את קצה הלשון.
"צביקה," אמר גיורא, "מה דעתך לטבול תפוח-אדמה באבק-השריפה?"
"אל תצחיק אותי," אמר צבי, "זה לא אבק-שריפה. זאת מַרְמֵלַדָה. קָרָמֶל. זה טוב בשביל להוריד שערות מהרגליים, אולי – "
"מה איכפת לך, נסה – " הפציר גיורא.
צבי היסס רגע, חשדן, ואחר טבל תפוח-אדמה, כמעט זרק אותו לצלחת, מפני שהיה חם.
"נסה עוד!" אמר גיורא, "בוא נתערב – "
צבי זרק אחד, ועוד אחד, כמו כדי להרגיז ולגחך את גיורא. פתאום השמיע צעקה קלה, כי הרים גחלת עוממת-עדיין במקום תפוח-אדמה-צלוי ומיד זרק אותה –
טְשששש – – – –
עלתה לשון-אש חמה פתאומית מן הצלחת וליהטה את פנינו במשב-אוויר חם, כמעט חרכה אותם, והשחירה מעט את השק שמעלינו, אשר שימש גג למלונה.
הסתכלנו אחד בשני. מפויחים. הידיים. הפנים. מתפוחי-האדמה הנותרים עלה איזה טעם מבחיל של אבק-שריפה חרוך.
"טוב, מה זה היה צריך להיות?" שאל צבי בכעס עצור.
גיורא צחק. "אני יודע? הניסיון שלך בטח הצליח לבסוף."
"לא. אתה מסתיר ממני משהו."
"מסתיר-אֶמַכּ! טוּז – "
"מסתיר-אַבּוּכּ, מטומטם! יכולת לשרוף אותנו!"
"אני?" כך גיורא, ומיד – "יִלְעַן אַבּוּכּ יַא קַארַאחַאן אִבְּן קַארַאחַאנְצִ'יק, יַא זְבּוּן אִבְּן אִל כַּלְבּ, יַא סְמַארְק אִבְּן אִ-נַאר אִל-גִ'יהַנוֹם, חוּי, יַא פַאקֵר מַאדֶ'ר, חוּי, יַא קַאקֶר, יַא זְבַּאלֶה, חוּי, יַא פּוֹטַאשׁ אִבְּן אִל-עַקְרוּט, חוּי, יַא פִּיזְדַאק, יַא חַוַואגָ'ה טומטום שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיט – "
"חוּי! – נראה אותך גיבור בחוץ – " אמר צבי.
ושניהם יצאו, קודרים ומתוחים, כדי להחליף מהלומות מחוץ למלונה הרעועה.

אני יצאתי אחריהם. התבוננתי בהם מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, היבשה, בין שיחי האבטיח הקמלים. מצחו של גיורא כבר היה פגוע מקודם, ומרוח ביוד, והוא ניראה כאינדיאני. ועתה סבל עוד מכות אגרוף אחדות מידיו הארוכות של צבי. ואילו צבי ספג בתמורה בעיטות ונגיחות-ראש רציניות ביותר מצד גיורא.
ראיתי את יום-השדה עולה באבק ומתבטל, והרגשתי כמו נערה ששני גברים רבים ומתכתשים ביניהם כדי לזכות באהדתה.
"תפסיקו!" צעקתי, "גיורא שפך אבק-שריפה אמיתי לתוך הצלחת. הנה התרמיל הריק!"
ובאמת מצאתי מיד את התרמיל אלא שלקח לי מעט זמן להבין מה קרה.
מיד הפסיקו.
גיורא ניגש אליי בעיניים מוצפות דם, ואמר –
"אתה, אתה מלשין!"
העניק לי דחיפה מכאיבה בכתף ונכנס למלונה והמשיך לקלל בקול מוזר, כאילו הצטברו אצלו הרבה דברים יחד ורק עתה באו ליד פורקן.
"אִיחְסִים... פִיחְסִים... יִלְעַן-אַבּוּכִּים..." נשמע קולו הקטוע, "פֶרְצֵרִים, נַאחְסִים, נִיגֶ'סִים, פֶּזַבֵנְקִים... צְפִיעִים... חוּיִים... פִּיזְדַאקֶס... שְׁמֶקֶס... יַבְחוּשֶׁרִים..."
עמדנו בחוץ והקשבנו, נכלמים. כתפי כאבה. ואז תקע לי צבי אגרוף בכתף השנייה ונכנס גם הוא פנימה אל המלונה.
אמרתי לשניהם, מבחוץ:
"אני הולך הביתה! נמאסו עליי התעלולים שלכם! זְרָגִים!"
והתחלתי לארוז את הציוד שלי, מושך אותו מבעד לדופן המלונה, כי לא רציתי להיכנס פנימה.
אהוד בן עזר

📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר

  • פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
  • פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
  • פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
  • פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
  • פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
  • פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
  • פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
  • פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
  • פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
  • פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
  • פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
  • פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
  • פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
  • פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
  • פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
  • פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
  • פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
  • פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
  • פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
  • פרק 18: רגש הנחיתות שלי
  • פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
  • פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
  • פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
  • פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
  • פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
  • פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
  • פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
  • פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
  • פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
  • פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
  • פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
  • פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
  • פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
  • פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
  • פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
  • פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
  • פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
  • פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
  • פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
  • פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
  • פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
  • פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
  • פרק 45: אחרית דבר
🏠 A− A A+