רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים ואחד
למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים
עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
"ללבוש את התחתונים!" פקד צבי, "פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים! הֶלגוֹלנד!גראף שְׁפֵיי!"
הסתכלנו בשמיים מתוך עצלות-של-מים ואפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת. רעש האווירון התרחק. היתה דממה שרק קול מנוע הנפט של באר רחוקה הֵפר אותה. פַּף! פף! פף! פף!
"מה פתאום פרשוטים?" אמר גיורא, "אתה באמת חושב שאנחנו כאלה טמבלים שמאמינים לכל הבּוֹבֶּה-מַעְיינְשֶׂס שלך?"
"בגלל אנשים כמוך היטלר כמעט כבש את כל העולם," אמר צבי, "פוקה-וולף! מסרשמידט!"
"טמבל!"
"אתה בעצמך טמבל."
"טוּז – "
"מי שקרא את הספר 'סוסים מְסַפְּרים' של הסופר פסח בר-אדון יודע שטמבל יכול להיות שם מאוד יפה. יש שם סיפור נהדר על סוס בשם טמבל."
כך אמרתי אני, אבל איש לא הקשיב לי.
"טור מכוניות משוריינות של ה'כלניות' מקיף עכשיו את המושבה, והם בכלל לא אנגלים, הם גרמנים מחופשים, ואנחנו הראשונים שיודעים על כך, ואתה אומר שאני מספר לך בובה-מַעיינשׂס!"
"כלניות" הוא השם שנתנו אז בארץ לצנחנים הבריטיים בזכות הכומתות האדומות שלהם, ממש כאלה של הצנחנים שלנו כיום. הבריטים הִרבו לנסוע בשִריוניות קלות, לעיתים היית נתקל בכבישים בשיירות הארוכות שלהם. מטילים מצור על קיבוץ או מושבה או עיר, מחפשים נשק, בודקים תעודות ועוצרים אנשים.
"אתה סתם בּלוֹפֶר – " אמר גיורא, "אתה מַגְ'נּון האחוּ של ג'וּחַא העַקְרוּט. אתה שטיקע-ברויט שכל הבנות כבר צוחקות ממך, אתה שוויצר, שוואנצי, שמנדריק, שמוק עָלָא עֵרִי בַּזוּבִּי השחור של אַבּוּ-גִ'ילְדָה – – – "
ההערה של גיורא בקשר לבנות שינתה את נושא השיחה, וחרף הקללות לא פרץ ריב חדש. עניין הבנות היה חשוב ורגיש מאוד אצל כולנו ובייחוד אצל צבי הגאוותן. ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים רטובים בתחתונים על גבול הצל של אחד מעצי השמוטי הסמוכים לבריכה, ליד הצינור העבה העטוף שִׁישׁמה ירקרקת, מחכים להתייבש. ואף שהיה עלינו להתלבש ולצאת לדרך, ולחזור למלונה אשר במִקשה כדי להכין ארוחת-צהריים – התעכבנו, כי מדובר היה...
היום, כאשר אני נזכר בשיחה ההיא, אני מבין שראשיתה היתה לפני-כן, בתחילת אותו קיץ. התפלשנו יחפים בחול החם: צבי, גיורא, איה ואני. לאיה היה עור שחום קלוי בשמש ועיניים כחולות מאוד ושערות רכות בגוֹן דבש כהה, ענברי. והיא היתה רזה מאוד. ושובבה. אבא שלה היה האחראי לתחנת-הנוטרים הגדולה אשר בחצרו של אדון רובינשטיין, והיה לו מפתח להיכנס לשם. לא פעם הִרשה לנו להציץ פנימה ואז ראינו את שורת הרובים השחורים האנגליים והמשומנים-היטב ניצבת על כן גבוה של עץ. אקדח הרקטות נחבא מאחורי שמשת זכוכית, מונח בארון קטן התלוי על הקיר. וארגזי תחמושת, וריח שמן-רובים, ואפלולית, ומתכת.
אולי דווקא משום שהייתי ילד חלש – אהבתי רובים והערצתי כלי-נשק. רק הגעתי לגיל שבו מותר לשאת נשק, חסכתי כסף מעבודות שליחות משרדית על אופניי במושבה וקניתי לי רובה טוטו זעיר, הזעיר והזול ביותר שראיתי מעודי, והייתי יוצא עימו באופניי למִטווחים בשדות שמחוץ למושבה. שאני איטיב לקלוע! – איזו בדיחה. הלא הייתי ילד שסבל מסחרחורות, ולאחר בדיקות רבות (תודה לאל, הפעם לא היה צורך לחפור בעכוזי כדי למצוא את הסיבה) הגיעו למסקנה שהתקלה היא בעיניי. אני רחק-רואי וצריך משקפי-קריאה, כי כל מה שקרוב לעיניי מטושטש אצלי ואז אני מסתחרר כי אני קורא הרבה.
וכך יריתי ויריתי אבל מעודי לא הצלחתי לראות בחדות את הכוונת התחתונה. ואם תאמרו – מדוע לא חבשת משקפיים! – זה לא היה עוזר כי אז הייתי רואה בחדות רק את הכוונת התחתונה, וכל השאר – העליונה ולוח-המטרה – כתם מטושטש אחד.
הרובה נמצא ברשותי עד היום, ברישיון, אך לא השתמשתי בו זה עשרות שנים, מאז יריתי בו בצפע במאפייה בעין-גדי, שם שימשתי כאופה, וכפי שכבר עמדתם על מנהגיי בספר הזה – קשה לי לזרוק דברים ישנים מן הבית. חברים שלי קוראים לי "הסופר-הפקיד" כי תיקי תכתובת וכריכות כרסתניות של דפי-נייר גודשים את ארונותיי ומדפיי כמו במשרד.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?"
[סליחה, הקטע השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שערכתי לצורך כתיבת ספר שבוודאי יתאים מאוד לדימוי הספרותי שלי בעיני הביקורת והקוראות המשכילות ואני מקווה מאוד שהתקלה במחשב לא תחזור].

איה אהבה את צבי.
התפלשנו בחול החם, הצהבהב. איה היתה לבושה במכנסי-התעמלות כחולים עם גומיות לירכיה, ובגופייה צבעונית. למדנו יחד באותה כיתה אך היא היתה הצעירה מכולם. והיו לנו שיחות ממושכות על – איך נולדים ילדים? מהי ברית-מילה? מהו זיון?
צבי אמר שברית-מילה היא כך: על הזין צומחת שערה, וקוצצים אותה, ליהודים – שמונה ימים אחרי הלידה, ולערבים בגיל שלוש-עשרה.
היינו תמימים. טרם הבנו הרבה בכל העניינים האלה. טרם התעוררו בנו הגבריות והנשיות על כל התענוגות והצרות שנִלווים עליהן מגיל ההתבגרות ואילך. אך ההבדל בינינו לבין צבי היה בכך שהוא מעולם לא הודה שאינו יודע דבר-מה. הדימיון שלו פעל והמציא כל הזמן, ובכלל, הרבה יותר מתאים היה שהוא יהיה סופר, ולא אני.
גיורא אמר שקוצצים חתיכה שלימה.
האם איה ראתה פעם ברית-מילה? התעניין צבי.
לא.
גיורא לא היסס והראה לה את שלו.
היא צחקה.
מה עוד שגיורא סימן למענה באצבעו את היקף טבעת אות-הברית שלו, מקום החיבור של עורלתו-לשעבר לבסיסה, וניער אותו, והיה מוכן אפילו להשתין בפניה.
"ואיך זה אצל ילדות?" המשיך לחקור צבי כמו איזה נַנְסֶן או אַמוּדַנְסֶן של הקוטב הגופני.
היא לא רצתה להראות לנו. אסור לה, אמרה.
"יש או אין?" היתמם צבי.
וגיורא הפציר. אם הוא הראה!
היא סירבה.
צבי: "ומה זה לזיין?"
"שמים את הפּיפּי בין הרגליים של הבת," אמר גיורא.
"אבל איך?"
היתה שתיקה של מבוכה.
צבי: "אולי כדאי שגיורא יזיין את איה?"
לא. איה לא היתה מוכנה.
אבל גיורא הפציר בה, כבד-פה ועקשן. זה לגמרי לא כואב. היא רק צריכה לשכב והוא יֵשב עליה, קצת.
"רק אם צבי מסכים."
קמנו מתוך החול, מנערים את הגרגירים שדבקו בבשרנו, והלכנו, רציניים ואיטיים, לתחנת האוטובוס. שם, בצריפון הלוחות הירוקים וגג הפח, לצד הכביש, בחול העמוק, רווי ריחות השתן, נראה לנו המקום המתאים. הקירות היו פרוצים-בחלקם, ובכתובות שהיו חרותות ומצויירות עליהם היה אפשר לקרוא –

"בחצות הלילה
בצאת הכוכבים
איה וצבי
יצאו מחותנים!"

ו –

"לגיורא יש זוּבִּי גדול
להפחיד את שִירְלִי טֶמְפֶּל!"

ו –

"על העֱרִי של נוֹוַאר יוֹשְׁבָה נטלי
לא על של אורי, גם לא על שלי!"

(מה שהיה כתוב שם על גיורא, זה ברוסית – שיניים. ויש על כך כמה בדיחות. אבל לא בא לי לספר. אני קיבלתי צמרמורת מהלכלוך על נלי, שלא העזו לכתוב את שמה במפורש ולכן הוסיפו לו טי"ת).
איה נכנסה ראשונה. אנחנו חיכינו. כאשר נכנסנו היא כבר שכבה על הבטן.
"אבל רק לרגע אחד," אמרה, "אני לא מרשה יותר."
"צריך להוריד לגמרי," אמר צבי, "אחרת זה לא נקרא זיון."
"לא."
הם התווכחו. למזלנו לא התקרב שום מבוגר לצריף התחנה. לבסוף הסכימה. אולי רצתה לעורר את קִנאתו של צבי? היא שכבה על בטנה והפשילה מעט את מכנסי-ההתעמלות הכחולים שלה כשהיא מגלה בפניו את ראשיתו של עכוזה הקטן והלבנבן, כי שם השמש לא שזפה אותה כאת שאר עורה החום-צהבהב והחלק כמשי. גיורא מיד התיישב עליה. הוציא את אברו העבה והרפוי, כמו שעושים כדי להשתין, ונגע בה. עורו היה חלק לגמרי. טרם צימח אפילו שערה אחת.
צבי ואני התבוננו בו מאחור ביראת כבוד. מצטופפים לצידו בצריף הקטן, נרגשים ולא כל כך מבינים. שם יושב גיורא, רציני, רְחב כתפיים ושְׁמַן-עורף, ומושך בכפתור ההשתנה הגדול שלו בחשיבות עצומה. ואיה רובצת תחתיו, כנועה בחול הצהוב שיש בו גם בדלי-סיגריות, סמוך לספסל-העץ החבוט שעל רצפת החול. ומבין החורים שבדפנות הצריף ראינו נשקפת את חומת חצר-האחוזה של משפחת פלז.
מרגע שנגע בסדק שלה, החל הכפתור של גיורא ולגדול ולהתעבות עד שניראה ארוך כמו של נוֹוַאר רק בהיר יותר, וניסה לפלס לו דרך בין עגבותיה שֶׁרָטטו קצת לקראתו והחלו נפערות.
האם תרשה איה גם לצבי ולי?
אך לא. פתאום נבהלה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? אולי בֶּנוֹ היֵקֶה המפגר, שאבריו רועדים כפּינוֹקיו, בא עם הטורייה להציף בערוגות את דרך החול המובילה לכביש כדי שהעגלות לא תשקענה בה? אולי נרתעה איה ממה שמתחולל בתוכה? מיד קמה ומשכה למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט, פלטה "אִיחְס!" מתוק כמו אצבעות רגליה השחומות שיכולת לשים אותן בפה כל-כך מתוקות היו ואפילו יפות משל נלי אהובתי החיוורת, והסתלקה בהשמיעה פּוּקִיק, כמו הנקודה בסוף משפט – מותירה בזיכרוננו הנרגש את דמות הסדק הענוג שלה, וגיורא הִמְתִיז משהו לבן על רצפת החול הצהוב כשהוא קולע את טיפותיו בבדלי-הסיגריות. ואנחנו מיד כתיישים אחריה, "איה! איה!" – מבלי להשיגה. וגיורא, שכבר העלה את מכנסיו, מדביק אותנו בעודו מתנשף תוך כדי ריצה, ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה! – ושלוש סֵקוּנדוֹת... על אמת... גם זִייַנְתוֹתָה!"

צבי אומר כי ככל שאנחנו מזדקנים אצלי זה מתבטא בכך שאני סובל מיתר לחץ מחשבות זימה שצובעות מחדש את זיכרונותיי ומסיידות לי את השכל בִּכְּחול זנאים מדאיג.
אני עונה שאני נהנה ממחשבות זימה מיום שצמחו לי שערות על הקטן וכי אין שינוי בזיכרונותיי חוץ מפרטים אחדים שקודם לא יכולתי לפרסם במלואם מחשש לפגיעה באנשים חיים.
צבי אומר שאני מפנטז על החיים והמתים גם יחד, ומספר את הסוף בגִרסה קצת אחרת:

פתאום נבהלה איה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? קמה ומשכה מיד למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט והסתלקה. מותירה בזיכרוננו את דמות הסדק הענוג שלה. ואנחנו כתיישים אחריה, מבלי להשיגה, וגיורא מדביק אותנו ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה – בשערות של האורווה!"
"ערווה, טַמְבַּל!" עצר צבי, "הגיע זמן שתבדיל – באורווה עומד הסוס, בערווה יושב הכּוּס!"
המילים השפיעו באופן מאגי על גיורא שהתרחק מאיתנו בדהרה כשהוא מדקלם: "בַּ-אוּר-ווה עו-מד ה-סוס! – בַּ-עֶר-ווה יו-שב ה-כּוּס!" – וככל שרץ מהר יותר כן היו הרווחים בין הברות המילים קצרים יותר, כמו ששרים את השורות האחרונות בבתים האחרונים של השיר "אחד מי יודע" בליל הסדר.

מאותו יום התפרסם הדבר בכיתה: "גיורא זִייֵן את איה." והרי הם זוג לכל דבר, כאילו התחתנו. ועם צבי היתה "ברוגז" תקופה ארוכה. לא קשה להבין למה ומדוע. הלא אותו היא אהבה. ואילו עם גיורא רק שיחקה כדורגל, כמו בן, ואם במקרה נותרו רגע לבד, לא היה להם מה לומר זה לזה.

מעתה כבר היה ברור ומומחש לנו כיצד באים ילדים לעולם (אמנם, לא מאחור, כמו שנגע בה גיורא). כמו העז הדורשת בגעייה שאינה פוסקת, מדי סתיו, שיביאוה אל התיש. כמו פר השועט אל הרפת בחצר האחוזה. כמו תרגולות שכורעות תחת התרנגול בחצר הבית. כמו יונה תחת יון. כמו ברווזה תחת ברווז בעל זין דק שמסתלסל תחתיו כחולץ-פקקים ורוד.
בעל התיש בֶּרְל פֶּסִילוֹב, שהסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר פרק-זמן בפרבר של המושבה, הקדיש בשנת 1911 לאחיו המת הֶנִיך פסילוב את הרומאן החשוב והאמיתי הראשון של הספרות העברית בארץ-ישראל "מכאן ומכאן" – היה מרים (בֶּרל, לא ברנר) לאחר מעשה את רגליה האחוריות של העז, טופח על גבה ומלטף פעמים אחדות את עמוד-שִדרתה ומרעיד אותו כלפי מטה, לכיוון ראשה, כדי שהחומר שהכניס לה התיש יחדור היטב לתוך רחמה ולא ייפלט החוצה.
"גיורא," אני זוכר ששאלתי, ברגע של אמת ופחד, כשחזרנו עם העז, "אתה חושב שכך עושה גם אבא לאימא, במיטה, אחרי ש..."
"השתגעת?" ענה, "מה הם, קופים? בהמות? אִיחְסִים כאלה? מזדיינים?"
ברור שהוא צודק במאה אחוז, אבל –
"אז איך?"
"אצל בני-אדם זה לגמרי אחרת," אמר, "זה מוכרח להיות אחרת מפני שהם בני-אדם."

והנה עכשיו אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה אצל בני-אדם, כמו גיורא ואיה. נוגעים בה בקטן, משפריצים משהו לבָן, וזהו. "על העֱרִי," כמו שגיורא אומר. "שטיקע-ברויט," וזהו זה. גם שירלי טמפל המתולתלת המתוקה יש לה כּוּס.

*
את העז שלנו, חבּיבּה, היה צריך למשוך בכוח אל התיש של ברל, כי טרם ידעה לאן היא מוּלכת, וגם בדרך חזרה היתה מתעקשת, המסכנה, מסובבת ראשה לאחור וגועה בתלונה פעם אחר פעם כמתגעגעת, וצריך שוב למשוך אותה בכוח, חזרה אל הדיר, על פני מחצית המושבה.
לתקופת חצי השנה, באביב, היתה חביבה ממליטה גדי אחד או שניים. בתקופת הריונה היו "מייבשים" אותה, חדלים לחלוב. ואילו לאחר ההמלטה היה החלב שופע מעטיניה, ולא היינו מניחים לגדיים לינוק אצלה פן יתרגלו אליה ולא תניח לנו לחלוב אותה. אני הייתי חולב את העז פעמיים ושלוש ביום, כך במשך רוב שנות נעוריי. ואת הגדיים הייתי משקה מבקבוק בעל פיטמת גומי המיועדת לתינוקות.
איזו אהבה עוררו עליהם הגדיים הלבנים המתרוצצים בחצר. שעות ארוכות היינו מלטפים אותם, מנשקים, מחבקים, מניחים להם לינוק אצבע כאילו היא פיטמה, לנשוך בה בשיניהם הרכות, הדגדגניות (כל חיי היכרתי רק אישה אחת שככה השתגלה), מריחים את הריח העיזי-תינוקי שלהם, ריח חריף של חלב ופרווה טרייה, ריח בהמה דקה, מפונקת.
אם נולדה גדייה – היה אפשר למכור אותה בבוא העת שתגדל לעז מניבה חלב. אך גדי, אחד היה גורלו – להישחט בבוא העת ולהיות למאכל. בשנים הראשונות היה אבא-של-גיורא שוחט אצלנו את הגדיים. וכך היה עושה – לאחר שהוגר כל דמו של הגדי ונספג בחול, היה תולה אותו באחת מרגליו האחוריות על מריש במחסן, ופושט את עורו ומנתח בסכין חדה את קרביו ופרקיו על פי סדר קבוע, ממש כפי שהיה עושה לארנבות שצד. מניח את כל הנתחים בקערת אמאיל לבנה עד שלבסוף לא נותר מן הגדי אלא בדל כף-רגל קשור למעלה בחבל.
הוא לימד אותי לשטוף היטב את עור הגדי, לפרוש אותו על קרש בצידו הפנימי, החלק, כלפי מעלה. למתוח אותו היטב במסמרים קטנים סביב שוליו, ולזרות עליו שִכבת מלח-בישול. כחודש ימים היתה הפרווה מתייבשת בשמש, ריח הצאן העז נפוג מעט – והיא כשרה לשימוש בבית בתור שטיח לרגלי המיטה, לקראת החורף המתקרב, שבו חביבה שוב מעוברת.
הייתי ילד חלש, וכאמור עם רגש נחיתות, אבל "כישרוני בידיים", ולכן שלחו אותי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. למדתי מאבא-של-גיורא כיצד פושטים עור ובותרים ארנבת וגדי. וכיצד שוחטים. ובשנה שבה חדלתי לשחק שעות בפלסטלינה וכבר התחלתי להתבגר, עם החלומות הלחים ועם הכאבים בפטמות (ככה אצלנו, הבנים) וכל השאר – בשנה ההיא עזבה את שכנותנו המשפחה של גיורא ועברו לבית חדש, ולא היה מי שישחט את הגדי. ואז אני, במו-ידיי, שחטתי את הגדי הלבן שאותו יילדתי והנקתי מבקבוק ונשקתי ופינקתי. פשטתי את עורו מעליו וניתחתי את בשרו לכל חלקיו כבקיא ורגיל, והבאתי אותו בקערה אל אימא למִטבח, בתור נתחים-נתחים.
אף אחד לא האמין. "איך נער עדין כמו אוּרי מסוגל לעשות דבר שכזה?"
מסוגל גם מסוגל.
ובשבת גם אכלתי את הצלי. בשר עדין ודביק קצת, כאילו יצוק בו עדיין טעם החלב אשר ממנו נוצר.
אהוד בן עזר