רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים ושניים
עוד על בנות. מסע במורג.
הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
"בקיצור," אמר צבי, "אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את 'השאלה המינית' של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?"
"אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים," אמר גיורא.
"אתה," לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "
"לי יש רגש נחיתות ולא חסר לי כלום!" תרמתי את חלקי במין התלוצצות לא מוצלחת.
"כך אתה חושב, אורי!" קבע צבי, "אבל עוד הרבה דברים חסרים לך. אתה טיפוס רכרוכי. זהיר. כמו בת. רזֶה, ועדין. אין לך אפילו שערה אחת על החזה! בטח גם לא על הקטן! לא פלא שאף בת לא אוהבת אותך!"
"גם לא מי שהוא חושב עליה כל היום!" העיר גיורא בשמחה לאיד.
לפתע עשו יד אחת נגדי.
"בנות אוהבות בנים שעירי-חזה מפני שהם הכי מושכים וגבריים!" המשיך צבי להתפלסף, "ויביאו להן ילדים חזקים שיוכלו לנצח במלחמת הקיום!"
אכן, עניין השיער על החזה הציק לי מאוד. מטבעי אני לא שעיר (אם כי שערות ראשי עודן כולן עליי), וגם כיום יש לי מעט מאוד שערות על החזה. אני דליל. ואצל איש שמן כמוני זה בכלל לא מראה מרהיב. אבל בנעוריי גרם לי המחסור בשׂער-חזה סבל נורא. אני יודע שהדבר נשמע דבילי ואפילו בלתי-מוסרי – שבאותן שנים הרות-גורל, לאחר השמדת רוב יהודי אירופה, והפליטים שהגיעו לכאן, ומלחמת העצמאות שנפלו בה צעירים כה רבים – אצלי, אחד הדברים החשובים ביותר שהעסיקו אותי ושנִראו לי כקובעים את כל עתידי – היה אִם צמחה לי או לא – עוד שערה אחת על החזה הצר שלי.
חזה שעיר שמבצבץ מבעד לחולצה פתוחה היה סימן מובהק לגבריות. ואני הייתי משוכנע כי אילו התברכתי בחזה שעיר היתה נלי מתאהבת בי ונמשכת אליי ונעשית חברה שלי, כמו כלום, כמו במגנט.
אני האמנתי, אולי בהשפעת דבריו של צבי, שבן אמיתי, גברי, הוא כמו מגנט. וכי מבלי שיתאמץ, רק מעצם טבעו – הבנות נמשכות אליו.
בכלל, צבי היה חסיד גדול של מגנטים. הם מילאו תפקיד חשוב בתגליות ובהמצאות המדעיות שלו.
"אתם חושבים רק על גסויות!" רציתי להגיד, "באהבה אמיתית הבת היא קדושה, ומעריצים אותה. וכשרואים אותה, נעשה חם בלב – "
אבל לא אמרתי. אני לא חשתי שהם גסים כל-כך. חשבתי שבסתר-ליבם גם הם אוהבים את נלי באותה חרדת קודש, כמוני. הייתי נער מאוד מופנם, ושרוי לא פעם במעין הזייה-בהקִיץ. בשקט הכחול של הבריכה (כן, אנחנו עדיין בפרדס ליד הבִּירְכֶּה) רדפה אותי המחשבה – נניח שגיורא וצבי כלל אינם כאן, רק נלי, אני ונלי לבדנו במים הכחולים, הצלולים. והיא פורשת כלפיי את ידיה הצחורות ועיניה מביטות בי בתחינה אילמת, "אוּרי, אורי, מכל הכיתה אתה תהיה יום אחד האיש הידוע ביותר, המוצלח ביותר, ולכן אוהב אותך ואהיה שלך, תמיד. כי בעיניי אם אהובי יהיה גאון, אפילו עם רגש נחיתות כמו שלך, זה שווה פי כמה יותר מאשר אם יהיה גברי ותצמחנה לו הרבה שערות על החזה – "
"טוב," אמרתי, "עם איה זה בכלל לא קונץ. היא אוהבת להתחכך עם הבנים – "
"מה אתה חושב, שהן עשויות מזכוכית?" אמר צבי, "גם את נלי שלך אפשר לנשק, אם רוצים! וגם אותה יזיינו פעם, ועוד איך!"
הפניתי את פניי הצידה כדי שלא יראו כיצד הסמקתי ואד חם עולה מן החזה הנטול-שיער שלי לעבר גרוני, כמו רחצה באמבטיה חמה.
"עד העצם יזיינו אותה!"
כשאני אוהב, אז כל מילה שנאמרת בפניי על האהובה שלי גורמת לי ייסורים: כאילו גם לאחרים יש חלק בה או כאילו התנהגותי המוזרה מסגירה לעיניהם את כל חולשותיי. ועם זאת הם גורמים לי בעצם הזכרת שמה הרגשה כאילו משהו מן הנוכחות שלה נגע בי לרגע. וכלום יש תחושה נפלאה מזו? – וכך, מאושר ומבולבל וסוטר על פניו של צבי במחשבותיי –
"אם רוצים לאכול צהריים," אמרתי בקול הכי טבעי שיכולתי, "אז צריך כבר לזוז חזרה למלונה."
היה קריר בצל עץ השמוטי בעל העלווה הירוקה הסמיכה, והגזע שעליו מטפסות צורות יבשות של פטריות-עובש צהבהבות. אני קמתי ופניתי לצד הבריכה לאסוף את החפצים שלנו, וכאשר חזרתי עמדו גיורא וצבי זה מול זה כשני תרנגולים רגוזים, בידיהם ענפים מסוקסים ועקומים, מעין מקלות קפא"פ (קְרָב פנים אל פנים) מאולתרים, והם מסתייפים בחצי-צחוק חצי-רצינות.
"מה קרה?" שאלתי.
לא שמו לב אליי. אבל עד מהרה הבחנתי כי כשגיורא מכה הוא לוחש בשיניים הדוקות – "איה!" – וצבי בשפתיים חשוקות – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
וכך עד שגיורא הצליח לשבור במכה חזקה מאוד את הענף שהניף לעומתו צבי, ואמר –
"ניצחתי!"
"מה זה צריך להיות?" חזרתי ושאלתי.
"סתם משחק טיפשי," ענה צבי כמו לצאת ידי חובה, משפשף את כפו הכואבת מרֶטט המכה.
אז לא הבנתי אבל היום, כשאני נזכר במעמד ההוא, עולה בדעתי הפתגם: "מחלקים את עור הדוב עוד בטרם ניצוד."
למשל, קרובה צעירה שלנו, שחתנה נטש אותה שבוע לפני החופה, נהגה להתווכח איתו אם כל קיץ יֵצאו כבקשתו לבקר אצל הוריו בארה"ב יחד עם הילדים שייוולדו להם, או לא. "אתה תיסע איתם, אני אֶשאר בארץ!" אמרה. ונִשארה לא רק בארץ אלא גם בלי חתן ועם עתיד של רווקה.

*
למשל, מה רבה היתה אכזבתי כאשר התברר לי כי לא אוכל לעוף.
אלה היו ימים כמעט לגמרי אחרים. האוויר שקוף וצלול יותר. כל דבר צבעו וטעמו עזים יותר: אודם האבטיחים המָלָ"לִיִים ומתיקותם (איש לא נואל אז לגדלם בהשקאה, כפי שעושים היום, כשהאבטיחים נפוחים ופריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי גרעינים), ניחוח תפוחי-הזהב (לא דִנגוּ את קליפתם, ואת השמוטי גידלו בפרדסי יפו, פתח-תקווה, כפר-סבא, גוש תל-מונד ובשרון עד חדרה, ולא באדמות הנגב על מי שופכין הקרויים קולחין, והיו בהם מתיקות, ציפה עסיסית וניחוח נהדר), ריח המלונים (לא קטפו אותם בעודם בוסר), געגועים לחמצמצות העגבניות (מהזן מֵרִימֶנְד, שכבר לא מגדלים אותו, ושהיה אפשר לקלוף את עגבניותיו הכרסתניות להכנת הסלט, או הבאלאדי), עסיס פלחי קלמנטינה זעירה ודקת-קליפה, ללא גרעינים, המתפקעת בנגיעת לשון. כן. סליחה. געגועים.

רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִימיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.
שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו של צבי. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט.
לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף. רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג'ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי מהנדס-החשמל שהוסמך בצרפת היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול-עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי-עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו-ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).
חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה פיסית של מגע עם החומר).
את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.
רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט-המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.
ובדימיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.
אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות-מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות בין עצי הזית – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב...) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.
ממש אווירון.
אווירון ממש.
עונות השנה היו חולפות ועוברות על פנינו לפי המשחקים בשדה הקמה. באביב היינו רצים בהיחבא בין השיבולים הגבוהות מאיתנו, כובשים לַבִּירִינְת של שבילים בג'ונגל הירוק. וכאשר שיחקנו מחבואים בין השיבולים היינו צולבים בריצה איש את המשעול הרמוס של חברו, שואפים קדימה ברגליים יחפות, חשים את חריקת קני הקמה הנכבשים תחת כפותינו. וכדי להסתיר עקבות – מנתרים הצידה ומתעופפים בזינוק כדג שקפץ מתוך ים השיבולים הירוק-עדיין, וכובשים נתיב חדש, נעלם.
אך אוי לנו אם נתפסנו בהשחתת הדגן, כי השיבולים הרמוסות על הקרקע היו אבודות לשיני המקצרה. ואכן, בימי הקציר הייתי עוקב שעה ארוכה אחר המקצרה שהולכת ומגלחת פס אחר פס את השדה ואגב כך מגלה את מקומות מחבואינו ושרידי השבילים הנסתרים.
שעות רבות הייתי מבלה ליד המכונה לכבישת החציר, שהיתה ניצבת בראש גבעה, סמוך לביתנו. פרד קשור-עיניים מאורוות האחוזה סבב על מקומו, יצולו מחובר לציר המניע את קרביה החורקים של המכונה. החציר היה מונף בקלשונים אל משפך-פח רחב בראש המכונה, ומתוך שרוול עשוי מסגרות-ברזל זחלו ובאו החבילות המלבניות ונפלטו בזו אחר זו, מדיפות ריח חמצמץ ומשכר, ריח חציר כבוש, כִּצְנִים קלוי בשמש וכבצק בתסיסתו.
ובשנה שבה היה השדה זרוע חיטה בלבד, הייתי יושב ומחכה על שפת הגורן, שעבדו בה בעיקר ערבים. משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשתינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיִש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.
ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המְזוֹרֶה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן.
ולרוץ יחף על פני שדה השלף, ולחוש בגבעולים הקטומים, היבשים, מתפצחים למגע כף-הרגל. שום דגדוג אחר, גם מן היפות בנשים שפינקו את כפות רגליי בקצות אצבעותיהן, לא נעם לי כל כך – גם לא התאילנדית החייכנית שעיסתה בחריצות את גופי הערום עד לקצות רגליי. מהתענוג הזה תפחתי והזדקרתי חרף כרסי הענקית שעוררה התפעמות במעסה, וכאשר הבחינה הקטנה בפגודה הנימולה שלי שאלה באנגלית בסיסית אם אני מעוניין בהרפיָה. חשבתי שביכולתה להפחית את הגירוי בלחיצה מיומנת, כמו ברפואה הסינית, ועניתי לתומי: "יֶס!" – מיד באו והתקינו לי... סליחה, מיד עלתה עליי שטוחת-החזה וקלטה אותי בתנוחת-כפפה ודהרה עליי כאילו אני סוס-המֵרוץ שלה, וחסר רק כובע-המצחייה לראשה. גמרתי בתוכה בלי קָנְדוֹן (בקולוניה, כלומר במושבה שלנו, לא היו אומרים קונדום) – בפחד גדול ובתקווה שהמעסות בבתי-המלון בבנגקוק נמצאות תחת פיקוח רפואי צמוד.
ואיך בכלל הגעתי למַסַג'? – בתור צאצא מיוחס של משפחות העלייה הראשונה נשלחתי לכנס ספרותי בינלאומי בבנגקוק להגן על עמדותיה הגזעניות והקולוניאליות של האימפריה הישראלית. לאחר שנחלתי כישלון חרוץ מול עליונותם המוסרית של הנציגים הפלסטיניים הכבושים, המנושלים והמדוכאים, שמשלחתם כללה גברת נמרצת אחת ממזרח-ירושלים ושלושה קצינים מוסווים של אש"ף, שנוכחותם הטילה פחד על באי הכנס, ושתי משוררות עבריות, אחת צולעת מפציעה בהפגנה במחסום קווטש והשנייה דווקא תומכת קיצונית של רפול, שתמיכתה בי הרעה את מצבי – העדפתי לרומם את מצב-רוחי על חשבון משרד החוץ ומשלמי המיסים בסדרת עיסויים שנעשו פרועים למדיי –
– ובסתיו, עם בוא המחרשה הגדולה, הרתומה לצמד סוסים, לרוץ על פני התלמים הטריים, הלחים, שצבעם חום, לקפוץ מתלם אל תלם בקרקע החריש המדיפה ריח אדמה טרי, ובעוד רגב אחד מתפורר תחת כובדה של כף-רגלך – וכבר אתה מתרומם על הרגבים המזדקרים לעומתך מן התלם הסמוך, שוקע בפריכותם הנעימה, הגמישה, ועף הלאה –
כאילו חלמת להמריא על פני השדות החרושים, בניתורים-ניתורים של רגלי-פלא מעופפות על פני רגבי העפר הטרי.
אהוד בן עזר