רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים ושלושה
נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו
על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר
הבוגדני. יותם הקַסָם
כדי לבנות אווירון, אמר צבי, עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.
נִבנֶה שלד של אווירון מקני-במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.
מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי, מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.
"כאן," אמר צבי ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די-גאמָה, "נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון."
מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים. מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת-גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל-שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעיה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן... טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.
בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני-הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים-בתוך-מטוס עם אפשרויות לתמסורת-צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה. צבי, שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב"הטכנאי הצעיר" את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה-גובה והגה-כיוון, מעלה-מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.

חיפשנו את עץ הקַאוּצ'וּק שהופיע בספרי הרפתקאות שקראנו. רצינו לפצוע את קליפתו ולהפיק ממנה שרף, וממנו לייצר גומי לרצועה הגמישה שתאגור אנרגיה סיבובית ותפעיל את הפרופלור של האווירון שנִבנֶה. חיפשנו בחלקת עצי הפרי הניסיונית שנטע דודי אלכס באחוזת פלז ושהיו נטועים בה עצים טרופיים וסוב-טרופיים, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, דובדבן, חבוש, אפרסק, אגס ושסק – אבל את עץ הקאוצ'וק לא מצאנו שם ולא בכל רחבי האחוזה, וגם לא בפרדס הלימונים של רובינשטיין המרגל, למרות שידענו כי לנאצים היתה בעיה קשה מאוד להשיג גומי לייצור הטַאיֵירים, הצמיגים. רק טבעי אפוא אם מרשל האווירייה הרמן גֵרִינְג שלח עץ קאוצ'וק לאדון רובינשטיין כדי שיספק ממנו בחשאי גומי לתעשיית הצמיגים למטוסי המֶסֶרשְׁמִידט של הלוּפְטוָאפֶה.
פצענו באולר קליפה של עץ כמו שעושים העבדים באפריקה, עץ חרוב, וניסינו לחלוב ממנו את השרף. אם מפרי החרוב עושים דבש חרובים צמיג, מקליפתו ודאי יֵצא משהו חזק יותר, כמו הקאוצ'וק, אבי הגומי.

באחד החופשים נסע צבי לשבועות אחדים אל דודתו שגרה בתל-אביב. כדי שלא נפסיד זמן החלטנו כי נחליף בינינו תוכניות בדואר וכל אחד מצידו ישקוד על שִכלול והמצאות. מִצְבי קיבלתי מכתב אחד שכולו חישובים מסובכים שלא הצלחתי להבינם, ומשפטים כמו:
"האווירון יוכל לטוס בשמיים פַּיי בריבוע רק אם תהיה רוח חזקה מאוד נגדו, כמו טַיַיארָה יחסית לאוויר."
טאיירה פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממְשׁוּשֶה של קני-סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצוּפּים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות-נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר.
עיקר המומחיות היה בהתקנת המִיזַאן, אותה נקודת-איזון בה נקשרים שלושה חוטי השׁפָּגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים.
אבא עצמו שקד איתנו שעות על התקנת המיזאן, שאת עשייתו זכר מילדותו במושבה לפני מלחמת העולם הראשונה. כבר אז היו מעיפים טאיירות.
אני שלחתי לצבי את תוכנית הדגם האחרון של אופניים-מטוס או מטוס-אופניים ששרטטתי בשקידה רבה בסרגל ובמחוגה במשך יום תמים (ושרטוטים אלה אשמו לא במעט בהחלטה שהתקבלה בבוא הזמן לשלוח אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב), ומה רבה היתה אכזבתי כאשר חזר צבי מן החופש והתברר כי מכתבי כלל לא הגיע אליו. הייתכן כי שיקר לי? קשה להניח כי המכתב הלך לאיבוד בדואר. תעלומה.
ורק לאחר שנים רבות עלה בדעתי כי אולי התעוררה תשומת-לב ה-סִי.אַי.אֵי., זו הבולשת הבריטית, למראה המעטפה הכרסתנית שהיתה מלאה שרטוטים מוזרים ומדויקים והם החרימו את מכתביי מחשש שזוהי תוכנית סודית של הטרוריסטים.
לצבי היה כבר אז הסבר בדוק: אדון רובינשטיין, המרגל הגרמני, מנסה לעלות על עקבותינו.

*
לימים ביקרתי באִימְפִּירְיַאל ווֹר מְיוּזִיאוּם, מוזיאון המלחמה של האימפריה הבריטית, הנמצא בלונדון. בחלל הכניסה המקורה, בחצר גדולה שיציעי הקומות העליונות פונים אליה, התנוססה תצוגה מרהיבה של כלי-מלחמה משתי מלחמות העולם. טנקים ממלחמת העולם הראשונה שעד כה ראיתי רק בסרטים, מטוסים עתיקים שטסו בשמיה של ארץ-ישראל במלחמה ההיא, והם תלויים בחלל הגדול, וגם מסרשמידט גרמני, ספּיטפַיֵיר אנגלי, מטוסי סילון ראשונים של בנות-הברית, מטוסים-ללא טייס וטילֵי יו-2 גרמניים שנשלחו לעבר אנגליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לכלי-הנשק הישנים הללו, הנטועים בהיסטוריה, היתה עליי השפעה מאגית, כחפצי-קדושה חילוניים, בכל אחד מהם ספוגות זעקות, פציעות והרג של עשרות אלפי חיילים במרוצת אלפי קרבות.
לאחר שהתבוננתי בטנק של פילדמרשל מונטגומרי מהמידבר המערבי במלחמת העולם השנייה, ועברתי בדגם של החפירות ממלחמת העולם הראשונה, עלה בדעתי שאבקש לראות את ארכיון הבולשת הצבאית הבריטית בשנות שילטונה האחרונות של אנגליה בארץ-ישראל. חיפשתי בו את שם משפחתנו, ומה רבה היתה תדהמתי שלא רק אבי ודודיי וסבי רשומים שם (אמנם לא בתור טרוריסטים, כפי שהיו מכונים אנשי האצ"ל והלח"י) – אלא גם שמי! – שהייתי אז סתם ילד! – ולפי מפתח המסמכים אף הוציאו לבקשתי מהארכיון את המעטפה הכרסתנית ששלחתי לצבי ולא הגיעה אליו לפני חמישים שנה ויותר –
עם הבולים של ממשלת פלשתינה-א"י והכתובת של דודתו בתל-אביב בכתב-ידי הילדותי – ובתוכה נמצאים עדיין כל השרטוטים שלי! –
עובדי המוזיאון, המאופקים בדרך-כלל, היו נרגשים כל-כך לתגלית – שאמרו לי שישלחו על כך דיווח מיוחד למלכה! –
ובאמת לא עבר זמן רב וקיבלתי ממנה מכתב התנצלות אישי בחתימת ידה. זה קרה בתקופת שלטונו של אביה קינג ג'ורג' השישי, הסבירה לי במכתבה (אני זכרתי אותו כי היינו חוגגים בבית-הספר את ימי ההולדת שלו ושרים את ההִמנון הבריטי "אֵל מלך נְצוֹר"). דברים כאלה קורים. הנה אחד הסופרים שלנו כתב רומאן שלם מחליפת מכתבים שלו עם המלכה.

*
יום אחד אחר-הצהריים חזרנו מהספרייה העירונית, צבי ואני, ובמקום ללכת בכביש עשינו קיצור-דרך לבוא אל ביתו של צבי מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור-טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל-זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת-פתע כחץ שלוח ממעל).
עמדתי ליד פתח ה"מערה" שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי:
"אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן."
"מדוע?" שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.
"אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון," אמר, "דבר כזה לא יוכל לעוף."
ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי-אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –
והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן. יותר קל לפוצץ גשר או להוריד רכבת מהפסים. ובשביל אווירון אחד צריך בית-חרושת שלם שכמוהו אין בכל המזרח-הקרוב.
כך קראו אז לאזור – המזרח-הקרוב, ולא המזרח-התיכון.
במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל-כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל-על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.
לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר-היד. אוזלת-יד מוחלטת. אם צבי אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא. ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים-צימוקי-היטלר, אדון רובינשטיין-גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג'ינר פיינסוד ב"הטכנאי הצעיר"? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות-לעתיד –
זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל-כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני-הבמבוק והווינטלַטור-מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין. אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי-תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה-אַר.אֵי.אֵף., או לחיל-האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.
אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, וכל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר-חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני-גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני-גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.
נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת-כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדימיונו.
אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדימיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? "כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?" ועוד במשך שנים רבות לאחר-מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית-הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים. הרחובות אפורים ומשעולי-העפר אפורים והאוויר אפור-כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם. ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר-משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.

באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי יותר מ"רובינזון קרוזו" ו"גוליבר" ו"הברון מינכהאוזן" ו"אי התעלומות" ו"הירקון שבלב", ואפילו יותר מספרי ז'ול וֵרן "שמונים אלף מיל מתחת למים", "ילדי רב-החובל גראנט" ו"מסביב לעולם בשמונים יום" –
שם הספר היה "יותם הקסם" וכתב אותו הסופר היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק, שנהרג שנים אחדות קודם-לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור-נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?