רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שישי
אהה, לילי מַרלֵן!

על גבול השדות חיכה לנו צבי, שבא היום מכיוון אחר, לא מביתו.
ידיו היו ריקות.
אבל לצידו, על הקרקע, היה מונח תרמיל-צד ארוז היטב, כשל חייל. ומחגורתו הצבאית השתלשל אולר ענק.
"חסר לכם רק חמור," קידם אותנו כשהגענו אליו, מתנשפים וכבר מזיעים.
"החמור מחכה לנו," הֵישיר אליו גיורא מבט בעיניו התכולות, המימיות, ששָׂריגי-דם זעירים כמו עלו בהן בעקבות המאמץ.
"תביא קלשון," אמר צבי, "הצחקתני."
צבי היה נער צנום, גבוה ושחרחר. עֵרני ובעל דימיון בלתי-רגיל. בלוריתו התנופפה בשובבות. עורו היה שחום מעט, עיניו שחורות-חומות, חיוכו בוטח יותר מדי, ערמומי במקצת, וכמו מבוגר מאיתנו. בפניו הצרים, הנעימים, בלטו השפתיים, עבות וסמוקות מעט, כשפתי כושי.
אבא אומר שניראה כאילו דם כושי נמסך במשפחה של צבי לפני דורי-דורות, כמו אצל המשורר הרוסי הגדול פושקין. וכיצד מגלים את המוצא אצל צאצאים שעורם נעשה בהיר? שק האשכים שחור, שחורות גם שפות הערווה ושחור פי הטבעת אצל שני המינים.
עיניו של צבי הבריקו לפעמים במין חיוך שבע של בן-מושבה, של שמן-זית בזעתר וסַלַט עגבניות ומלפפונים עם בצל ואהבת הבנות אליו בכיתה.
צבי שפע תמיד המצאות ודימיונות למכביר. מדי יום היה בא ורעיון חדש עימו. אני הייתי מנוי קבוע על "הטכנאי הצעיר" ואילו הוא היה הממציא. למשל – להתקין טלפון-חוטים בין ביתי לביתו עם שתי קופסאות-תהודה פשוטות, עשויות גביעי נייר-משומן, בתור אפרכסות. בילדותנו עדיין לא היו גביעי פלסטיק.
או – חוטים על גלגילות מביתי לביתו, באמצעותם נוכל להחליף פתקים, מעין דואר-נע.
או – אוספים נוצות כדי לבנות אווירון כי הנוצות קלות מן האוויר. בתור מנוע נשתמש בדוושות-אופניים.
או – חיים-צימוקי המנהל שלנו אינו אלא היטלר שלא מת אלא ברח מברלין אחרי המלחמה והגיע לכאן, למושבה שלנו, כדי להסתתר במסווה של מנהל בית-ספר לילדים עבריים.

ויום אחד, כשהוּצאנו שנינו החוצה באמצע השיעור, משך אותי צבי אחריו לעמוד ולהאזין ליד הדלת של חדר הכיתה הבוגרת יותר. חיים עמד שם וניצח על השָׁרִים:

"גלגלי העולם
חורקים שן במפעל
ברינה מתמתח כל שריר
כל שריר –
המוטורים שורקים
ותרועות קטרים
מתלכדות להִמנון היצירה
היצירה –
דינמיט מיישר
גבנוני ההרים
והתמול נהרס תוך שירה
תוך שירה – "

אומר לי צבי בחיוך ערמומי:
"אתה שומע?"
"כן," אני משיב לתומי.
"ואתה לא מגלה שום דבר?"
"אתה... מתכוון... לדינמיט?" אני מנסה לכוון למחשבותיו, מבקש להאמין ולא יודע במה.
"טיפש! בתוך השיר שהוא מלמד אותם הוא משלב מנגינה גרמנית, נאצית!"
"אתה בטוח?"
"סמוך עליי. כך בדיוק היו שרים ברדיו ברלין. אתה מכיר את השיר –

רוח סתיו נושבת
פנס-רחוב רועד
מהר אל הרכבת
כל הגדוד צועד –
זיו עינייך הבהיר
מבין אלפי
בנות העיר
אני חולם רק לִילִי
אהה, לילי מַרְלֵן! –

וזאת בדיוק אותה המנגינה, אתה צריך רק – "

אותו רגע נפתחה דלת-הכיתה וחיים-צימוקי עמד בפתח. כלל לא הרגשנו שבינתיים פסקה הכיתה לשיר, ורק קולו של צבי השר את שירה של מרלֵן דיטריך (שכידוע הפך להימנונם של חיילי בעלות הברית שלחמו בנאצים) הִידהד במסדרון הריק –
חיים-צימוקי, המנהל, בפניו החיוורים הצנומים, בשערותיו השחורות והחלקלקות, שהיו נופלות באלכסון על מצחו, ובשפמו השחרחר שהיה זעיר וגזוז היטב – היה באמת דומה לאיזו קריקטורה של יהודי בדמות היטלר. עיניו היו שקטות ומבטן רך אך הוא היה מנהל תקיף.
מבלי לומר מילה תפס באוזנו של צבי ומעך אותה באצבעותיו כמבקש להרימו באמצעותה. צבי הגביה עצמו על קצות אצבעותיו כדי להפחית מן הכאב, ועל פניו השחומים-הסמוקים היתה הבעה מיוסרת, נעלבת, אך גם קונדסית, חושק שפתיו העבות לבל יפרוץ בצעקה.
מבלי לומר מילה הִרפה חיים-צימוקי מִצְבי, חזר לכיתה וסגר אחריו את הדלת.
צבי נותר לעמוד מולי, אוזנו השמאלית מאדימה, והוא לוחש:
"סַדיסט. סדיסט אחד. אמרתי לך – נאצי!"
וכשירדנו למטה, לחצר, המשיך –
"ולחשוב שרק אנחנו יודעים את הסוד הנורא של ההיטלר הזה, ולאף אחד לא איכפת שהוא מסתובב כאן חופשי ומתעלל בתלמידים, ולא יאמינו אפילו אם נגלה כל מה שאנחנו יודעים עליו!"

שעות ארוכות היינו שוכבים בסתר השיחים, בשדֵרה, מול ביתו של חיים-צימוקי ("צימוקי" לא היה שם-משפחתו אלא כינוי שהתלמידים הדביקו לו), ורושמים בפנקס-סודי את כל תנועותיו. רק אנחנו ידענו כי מכשירי-העבודה התמימים-למראה אשר במרתפו: מעדרים, מגרפות, קלשונים וצינורות-השקאה – אינם אלא כלי-נשק מוסווים-היטב. בהציצנו מבעד לאשנב אל עבר קופסאות השימורים ופחי-הנפט שניצבו על האִצטבאות במרתף, לא פִּקפקנו לרגע כי מכילים הם את הגַז המסוכן והקטלני "ציקלון בּ". אנו גם היחידים שלא הופתענו ממעשי-אכזריותו בתלמידיו מן הכיתה העליונה. איך בכו הבנות, איך חרקו שיניים הבנים כאשר היה כולא אותם לשעה נוספת בכיתה לאחר גמר הלימודים, מתיש את מוחותיהם בשירי-מולדת חדשים אשר רק אנו ידענו כי מנגינותיהם גרמניות מוסוות. צובט באוזני התלמידים ונועץ בהם את עיניו השחורות, השקטות-לכאורה, במבט מקפיא ומצמית, שהיה גרוע מכל עונש של ממש. בשבע עיניים היינו בוחנים את בלוריתו השחורה כדי למצוא בה את עקבות התסרוקת המפורסמת.

צבי גם שִכנע אותי כי אדון רובינשטיין, האיש הממושקף ועב-הבשר שגר בבית הגדול, בשכנות לחצרו של צבי, ואשר בקדמת ביתו היתה ממוקמת תחנת-הנוטרים הגדולה של המושבה – אינו אלא מרגל גרמני מסוכן, בחדריו מוסתרים מַשדֵרים ועל גגו אנטנות מוסווֹת.
אהוד בן עזר
המשך יבוא