אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 42
אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
2008
פרק ארבעים ושניים
אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
לפני שנים פנה עיתון "הארץ" אל סופרים אחדים בהצעה לכתוב על הבית, הרחוב או המקום שהטביע חותמו בחייהם. כתבתי רשימה בשם "בטעם זיתים מריר" (מוסף "תרבות וספרות", 28 באוקטובר 1977), והיא אינה חלק מ"ספר הגעגועים" כי מספֵּר אותה אני, אהוד בן עזר, ולא אורי בן עמי, שהוא אמנם בן דמות שלי ושל ילדותי ברומאן, אבל כפי שוודאי כבר חשדתם – לא כל מה שקרה לו – קרה לי, ולהיפך.
הרבה דברים צירפתי והמצאתי ושיניתי לצורך הסיפור הזה, וחלק מהם אפשר לגלות אם משווים את "ספר הגעגועים" עם הרשימה המקורית "בטעם זיתים מריר". מי שמבקש ללמוד על חייו של הסופר מתוך הגיבורים בני-דמותו בספריו – עלול להגיע גם למסקנות מאוד משונות ולא-מדויקות. אחד המעשים החביבים על סופרים, גם הרציניים – הוא לבדות את חייהם בספריהם וככה להתל בקוראים ובמבקרים שלהם. אפילו יוסף חיים ברנר הרציני נהג כך.
שנים רבות חלפו מאז נדפסה הרשימה "בטעם זיתים מריר" המקורית, והיה צורך להרחיבה קצת.
בטעם זיתים מריר
למקומות לא היה לי מעולם יחס, אלא אם כן היתה בהם התרחשות כלשהי, בימה לאנשים, לעלילות ולמשחקים. כך שמבחינה מסוימת נותרתי "יהודי נודד" אשר ההיסטוריה של פתח-תקווה ושל ארץ-ישראל במאה וארבעים השנים האחרונות היא לו מקום ממשי יותר מאיזה בית או מקום שגר בו מימיו. (אגב, האמת היא – לָעָבר אין בי שום געגועים, רק סקרנות עזה ומידת-מה של הנאה שבהיזכרות).
המקום המוכר והזכור לי ביותר הוא חצר ביתנו ברחוב פיק"א 10 בפתח-תקווה, מקום גידולי מיום הולדתי, אשר גבלה מצידה האחורי בחצר ביתו של סבי, ר' יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה לי ידיד ילדות. הוא נהג לשחק עימי ולספר לי סיפורים, שרובם טרם הבנתי, על לילות שמירה בפרדסי המושבה, על שריפות וגניבות ומארבים. הוא אף התקין לי במו ידיו "אווירון" עשוי עץ, עליו נהגתי לרוץ-לרכוב ולהרכיב חברים.
פעם אף הרכבתי עליו ילדה קטנה שגרה במורד כמה בתים ברחובנו, ואשר אביה הרופא עסק בגידול דבורים וברדיית דבש, ושמה רות לוּמפּ, היום – אלמוג. (אגב, בניגוד לסברה המקובלת, לא כל הסופרים בני פתח-תקווה נולדו ברחוב אחד. את יהושע קנז, למשל, שנולד ברחוב הרצל, בקצה האחר של המושבה, הִיכרתי רק לאחר שנים רבות, ועד היום נראית לי המושבה שתיאר, מן הצד שלו – שונה לגמרי מזו שנִראתה מן הצד שלי).
לחפצים אני קשור. לימים ניסר סבא את האווירון שהתקין לי, וקבע את הקרש למראשות הכיסא-נוח שלו, למען לא יישמט הכר שלמראשותיו. הכיסא, שהוא כבר בן עשרות שנים, משמש אותי עד היום, על המרפסת, בערבי-קיץ, עם אותם המסמרים והקרש שקבע בו סבא יהודה. וכדרכם של חפצים שוּלִיִים, הוא יותר אותנטי מן "המחרשה הראשונה" המפוברקת, המוצגת כיום במוזיאון המקומי של המושבה וגם בכניסה אליה מצד מערב, ליד בית-החולים בילינסון, שהיום הוא המרכז הרפואי רבין. [לימים מסרתי את כיסא-הנוח של סבא עם הקרש המקורי למראשותיו – למוזיאון המושבה, יחד עם ה"דוק" והג'ולים ועוד הרבה חפצים שלי].
לעיתים היה מופיע בחצר אחיו הצעיר של סבא, ר' משה-שמואל ראב, צעיר-ברוחו היה, נמוך וצנום ועיניו שובבות, ומצחיק אותי בזריזותו, דוקר ומנופף באוויר את מקל-ההליכה שלו, כמשחֵק עימי ב"פַּרטִיזָנִים". וכשהיה מסובב את ידית המקל, היה זה מתפרק ומתגלה כרובה לעת-מצוא ובו בית-בליעה לכדור אחד. מכשיר מוזר זה מצוי עד היום בבית אחד מנכדיו, דוד בן עזר, בפתח-תקווה.
[לימים שוחחתי בבית הספר בצופית עם תלמידי כיתות גימ"ל, ופגשתי ילדה נחמדה בשם פלג ראב, שמשה-שמואל ראב הוא סבא של סבא שלה! – והיו שם עוד שתי ילדות וילד ממשפחתנו, שהיכרתי את סבא של סבא שלהם! – וחשבתי שנחמד שכל זה מתרחש בבית הספר שבו למדתי בכיתות ג'-ה' וממש תחת אותה קורת-גג, אף כי לי עצמי אין נכדים].
האווירון שבנה לי סבא, כמו שאר צעצועים ומשחקים, נוצר על רקע מלחמת העולם השנייה. כשפרצה, הייתי בן שלוש, והמעמד זכור לי. אבי בנימין עמד ועדר בטורייה במגרש הריק, סמוך לחצרנו, שאותו חכר בשנה ההיא כדי לזרוע בו תפוחי-אדמה. המגרש והחצר היו גבוהים מן הרחוב. פתאום בא דודי שמחה זילברווסר, ועמד למטה ברחוב ואמר לאבא –
"המלחמה פרצה."
אבא הפסיק מיד את עבודתו. ניגב זיעתו בידיו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. והוא חשק שפתיו ו"ירד למושבה", כלומר הלך למרכזה, והביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה"אגירה" שלנו. כולם אגרו. דומה שעדיין חזקים היו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואימי היתה אופה, במשך שנות המלחמה, שתי חלות קטנות מקמח לבן (שלא היה אז כלל בנמצא) מדי שבוע. ביתנו, וכל אורח חיינו, היו חילוניים לגמרי. אך מאכלים – זה היה עניין שונה, מקודש כמעט, של מִטבח ארצישראלי-ערבי, ופולני (מצד אימי) גם יחד, שאם אתחיל למנות אותם (כי למאכלים, בניגוד למקומות, אני קשור) – לא יהיה לדבר סוף. אמחיש זאת רק בדוגמא.
זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים "דפוקים" בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה-חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי-ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי-גזעו, ניצב שובך-היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדימיוני של ימי ילדותי.
התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור-שמן של עצי-זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוואיל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה.
ההכנה פשוטה: תמיסת מי-מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי-לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים "דפוקים" בני יומיים-שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת-החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים "דפוקים" שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה-לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית-דירות בתל-אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין-גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. ובני בנימין, שעזר לי לכתוש את הזיתים מדי סתיו מאז היותו בן שנתיים ("תוּק-תוק זית" בלשונו אז), כרוך אף הוא אחר טעמם.
אכן, יש אנשים המורישים לבניהם אוצרות תרבות וחומר. אני, שלא בכוונה – את האהבה לזיתים. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ-ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.
*
הזיכרון הראשון שלי – שהלכתי לאיבוד. מול ביתי ניצב בית ובו ילד בן-גילי, יריב אליצוּר. ילד חולני. חבר ראשון למשחקי ילדות. ולו אחות בוגרת בעלת שם שמעודי לא פגשתי כמוהו – סָפִידָה.
יום אחד, יריב עם קורקינט ואני עם גלגל מחובר למקל, שכּנִראה גם אותו התקין לי סבא יהודה, יצאנו לדרך. עברנו את החצר של סבא, עם שׂדרת שיחי הטוּיָה, ועצי הברוש, הדובדבן-היפאני, הוואשינגטוניה והאשכולית – בסך הכול היו שם שני עצים מכל מין, ועץ חרוב אחד, שלא נשא פרי, שהביא דודי ברוך מתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אצלו עבד בזמנו, ומשום כך היה אסור לכרות את העץ עד שלא נפטרו כל בני הדור ההוא, ונמכרו החצרות, ועתה ניצבים עליהן בתים משותפים.
ירדנו מן החצר והמשכנו במורד רחוב ביל"ו (כן, חיי התנהלו בין ביל"ו לפיק"א), שגבל אז במגרש גדול וריק, שרק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד ניצבה על גבעה במרכזו. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים שהיה קרוי "פרדס סביסלוצקי" (ליד אחד מעציו, כך סופּר לימים בביתנו, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, אשר מקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם לאחר שנים, כאשר כל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).
על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת באחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נדמה לי שגם נתנו לנו לשתות מים, ולא חשדו בנו שאנחנו הולכים לאיבוד. אחרי שתרנו סביב-סביב כל צורכּנו, חזרנו במעלה רחוב ביל"ו, והנה ההורים, כולם, עומדים שם דואגים ורגוזים.
"איפה הייתם? הלכתם לאיבוד!"
ואז נודע לנו לאן הלכנו: לאיבוד. וזה כמובן הוסיף איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיול התמים.
לאחר שנים אחדות, ומשפחתי כבר גרה בקלמניה, ואני מטפס ומטייל על עצים ובפרדסים אחרים, אומרת לי אימא:
"אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת. מדלקת קרום המוח."
ואני שותק. וממשיך לשחק.
"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"
ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי.
*
שובב לא הייתי. ובקטנותי אף פחדתי לטפס על עצים. מדי חורף היה סבא יהודה, בן השמונים ויותר, קוטף את האשכוליות שבשני העצים בחצרו. סבי, כמו אבי, לא הוריש לבניו אחריו שום חלקת אדמה, שום פרדס או כרם, לבד מחצרו. אני, בגיל צעיר, הבנתי שלהיות חקלאי ותלוי בתהפוכות מזג-האוויר, בכ ימשון, בקִימחון, ובזבוב ים-התיכון – זה לא עתיד בשבילי. ולהיות חצי-איכר וחצי-משהו-אחר, כמו אבא, כמו סבא, כמו עוד מבני משפחתי, פירושו להיות אדם קרוע. ולכן, מנעוריי, וחרף התנגדות כל המשפחה, החלטתי לעסוק רק במשהו האחר. וזאת עשיתי ואני עושה עד היום, בחדרים הקטנים שבהם כתבתי כל ימיי וכיום בדירה מרווחת בקומה השלישית, רחוקה מהאדמה, תלויה באוויר, אבל בעקשנות של בן-איכרים. ופעם אמר לי אבי: "סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו." אכן, אני, אפילו על סוס לא רכבתי מעודי, חוץ מהפעם האחת כשהעלה אותי עליו שבוי איטלקי, שהיה סייס אצל מייג'ור נורדי, הבּוּרי הענק מדרום-אפריקה, שאצלו עבד אבי בשדות התבואה של הצבא הבריטי ברַאס-אל-עֵין.
סבא יהודה הזקן מטפס על העץ ומַזמרה בידו, ואני עומד למטה ומתבונן בו ובמעשיו, ומקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת-אחת בסל של נצרים, שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק. בל"ג בעומר תש"ח, כשמת סבא, כבן תשעים, והוא היחיד מבין מייסדי פתח-תקווה שעלו על אדמתה בסתיו תרל"ט, שלהי 1878 – שזכה גם לראות בהקמת המדינה, ורק אז נחה דעתו ונעצמו עיניו – בא תלמידו, שומרה האגדי של המושבה, אברהם שפירא (על אודותיו כתבתי לימים את ספרי "ג'דע"), זקוף וחגיגי, ושפמו זקור ולבן, עמד בפתח החדר שבו היתה מונחת הגופה, הצדיע ושר את "התקווה".
*
החצר היתה הממלכה שלי. אהבתי לשחק בה עם עצמי. ולגן-ילדים הלכתי רק בשנה האחרונה לפני בית-הספר. החצר שקקה חיים – עֵז (בזכותה הייתי חבר באגודה הראשונה בחיי, אגודת "עזיזה" של מגדלי עיזי-בית), תרנגולות, יונים, כלב, חתול, ומדי פעם גדיים ואפרוחים. ועצים, ולפעמים גם ערוגות של ירקות. ומחסן שהיה לי "מעבדה" פרטית. אהבתי לשחק לבדי, או עם חבר טוב אחד, שותף לדימיונות, זאב קליין, לימים הרופא ד"ר זאב קינן. קווים אחדים בדמותו של צבי לקוחים ממנו.
ואם בחבורה – אז לא מִשחקי תחרות, אלא המצאה. לא כדורגל. אלא "פרטיזנים". את הג'ולים שלי מעולם לא סיכנתי במשחק עם ילדים אחרים, כי היה חבל לי להיפרד מהן. הן שימשו אותי במשחקי דימיוני, כמייצגים דמויות של בני-אדם, של אהבות-סתר ועלילות גבורה.
החומר שאהבתי ביותר היה פלסטלינה. ולא מתוך נטייה לאמנות הפלסטית, אלא משום שהיה אפשר לבנות באמצעותו עולמות חדשים. להסתגר ולחלום. את רוב חלומותיי בניתי בפלסטלינה – אנשים זעירים, מכוניות, בתים, וזאת בתוספת קסמי-עץ, נייר, מסמרים, חוטים, גיגיות-מים, שפופרות-זכוכית, וחומרים וגרוטאות נוספים שנמצאו בחצר ובסביבה. והמשכתי לשחק כך, במין "דיבוק" שכבר כמעט החשיד אותי באיזו מופרעות נפשית, עד גיל ארבע-עשרה לערך.
מאחר שהצטיינתי במעשה-ידיי, שלחו אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח", משם ברחתי אחרי שבוע, וכשהפסקתי, לערך באותו זמן, לשחק בפלסטלינה, התאהבתי בנערה נהדרת אחת מן ה"שיכבה" שלנו בצופים, והתחלתי לכתוב פיליטונים ולקרוא אותם, בין היתר גם כדי לעשות רושם עליה. וכאשר הפסקתי בהם, כבר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים.
הייתי מחכה בקוצר-רוח לכך שבני הקטן יגיע לגיל שבו נוכל לשחק יחד בפלסטלינה מבלי לחשוש שיאכל אותה. (אבל הוא העדיף לשחק ב"לגו", ועד מהרה עבר למחשבים ונישאר שם).
*
בקלמניה גרנו שלוש שנים. תיארתי אותה בדייקנות כפייתית-כמעט ברומאן הבִּדיוֹני "הלילה שבו תלו את סרג'נט מוֹרטוֹן", שמתרחש במשך יממה אחת בלבד בשנת 1947 לערך, ומופיעים בו גם המושבים שדה-וַרבורג וצופית, הסמוכים לקלמניה. זו היתה אחוזה פרטית שבנה דודי, ברוך רַאבּ (בן עזר), למען איש עשיר מאנגליה, משה גְרֵיידִינְגֶר שמו, שקרא אותה על שם אביו, קַלְמַן – קלמנְיָה. וכותרת-מישנה – "גן עצי פרי ומשק בריטי". ויש המבטאים דווקא – קַלְמָנִיָה.
קלמן גריידינגר, יהודי מן העיירה זְלָטוֹפּוֹל, היה סוחר בביצים ומסחרו פשט והצליח ועד אנגליה הגיע. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה ועימו בנו משה. המסחר בביצים התפתח עד שנקרא משה גריידינגר בשם "מלך הביצים" של אנגליה. הוא נעשה איש עשיר אך נִראה שלא זכה לכבוד החברתי שאליו שאף בארצו החדשה, ולפיכך חשב לעשות משהו חשוב בארץ-ישראל, שבזכותו יקנה לו כאן מעמד שלא זכה לו שָׁם.
בשנת 1928 לערך פנה משה גריידינגר וביקש מיצחק רוקח שימצא לו אדם מהימן לממש את חלומו להקים משק חקלאי בארץ-ישראל. רוקח המליץ ואמר שיש רק אדם אחד בארץ-ישראל שיעשה את העבודה במקצועיות וביושר – והוא ברוך ראב מפתח-תקווה.
התנהלה חליפת מכתבים בין גריידינגר לדודי ברוך, ולא היתה התקדמות. שלח גריידינגר כרטיס-אונייה מיוחד לדודי שיבוא אליו לאנגליה. דודי בא, שמע את דברי גריידינגר – התנהל כבר אז משא-ומתן עם ערביי מיסקי על קניית האדמה – ופרש בפני גריידינגר את תוכניתו להקמת משק חקלאי, בתנאי שיבדוק קודם את האדמה וימצא שהיא ראויה לקנייה.
גריידינגר התרגז. "הכסף שלי ואתה אומר לי מה לעשות בו?"
אמר לו דודי: "הכסף שלך ואתה יכול לעשות בו כרצונך. לחפש לך מישהו אחר. אני מוכן להקים את המשק החקלאי רק אם תיתן לי יד חופשית, ולפי התוכנית שפרשתי לפניך."
השניים נפרדו מבלי שדודי ברוך יקבל עליו את המִשרה, שמשכורתה היתה הון-עתק באותם ימים – 40 לא"י (שהיו שוות-ערך ללירות שטרלינג) לחודש. דודי חזר ארצה. התעקשותו נבעה בין-היתר מכך שחלומו היה לבנות משק חקלאי בהשפעת תחנת-הניסיונות החקלאיים שיסד בעתלית אהרון אהרונסון, מורו-ורבו בחקלאות. דודי שימש מנהל העבודות החקלאיות של התחנה בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד שפרש בגלל מעורבותו של יוסף לישַנסקי, שניראה לו קל-דעת וחסר-אחריות – בפרשת הריגול של ניל"י.
במשפחת דודי היה מתח. יקבל את העבודה, או לא? לבסוף, לאחר שכנראה לא הצליח גריידינגר למצוא אדם מהימן אחר שייקח עליו את העבודה, הוא אישר לדודי לסיים את קניית אדמת קלמניה ולבנותה לפי תוכניתו. ברוך תִכנן את חלוקת השטח, הנטיעות, הענפים השונים, החומה ובנייני-המשק השלובים בה, בית-האריזה הגדול, המודרני, רשת פסי-הברזל והקרוניות להובלת הפרי מהפרדס, הכול. הוא לא אהב תרנגולות, לכן מעולם לא היו לולים בקלמניה, חרף העובדה שגריידינגר עשה את הונו באנגליה ממסחר הביצים.
דודי ברוך הִתנה תנאי נוסף. לו-עצמו לא תהיה שום נגיעה ישירה לענייני כספים. את התשלומים יבצע מישהו אחר. גריידינגר מינה לשם כך את גיסו שישב בארץ, פבריקאנט, וכך היה במשך כל התקופה שעבד בקלמניה – החשבונות היו עוברים לפבריקאנט וזה היה משלם, ולדודי לא היתה שום נגיעה בכספים עצמם.
עם ייסוד קלמניה עבר דודי להתגורר במשך השבוע בכפר-סבא, (שם היו לא-מעט פועלות שהעריצו אותו), ורק בימי שישי היה חוזר בכרכרתו לפתח-תקווה. לימים קנה מכונית טו-סיטר של פורד, והיה חוזר מדי יום למושבה. ברוך ייסד וניהל את קלמניה במשך כעשר שנים, עד 1939 לערך. בחסכנות רבה נהג בבנייתה. שלושים אלף לי"ש בלבד עלה המשק כולו, כולל האדמות, הבנייה, האינוונטאר לסוגיו ושכר-העבודה.
יושרו של דודי ברוך היה קיצוני. בשעתו היה צורך לקנות צינורות-ברזל כדי לרָשֵת את קלמניה. סוחר-צינורות גדול היה בתל-אביב, גליקמן, ואצלו קנו אותם. יום אחד הופיעה מכונית בביתו של ברוך בפתח-תקווה, עדיין דירה קטנה, לא הבית שניבנה לימים ברחוב רוטשילד – וממנה פרקו אמבטיה, כיור ואסלה. אותה תקופה לא היה בבית דודי בית-שימוש אלא רק תא-עץ בחצר, והיו מתרחצים באמבטיה גדולה במִטבח.
בא ברוך ביום שישי מקלמניה ושאל את רבקה אִשתו: "מה זה?"
"אני לא יודעת," ענתה, "שלחו לנו מתל-אביב."
לא היסס, וביום ראשון בבוקר הזמין משאית, הטעין עליה את כל ה"עמלה" ושלח חזרה לגליקמן בתל-אביב.
במשך שנים היו באים תלמידי מקווה-ישראל ללמוד ולהשתלם בקלמניה. לא אצל גריידינגר "מלך הביצים" למדו חקלאות כי אם אצל דודי ברוך. קלמניה, שאותה הקים וניהל, היתה הגשמת חלום-חייו – המשק החקלאי הפרטי הגדול והמשוכלל ביותר בארץ. כל מה שלמד אצל אהרונסון יישם והמשיך בכוחות-עצמו. הפועלים, שחלקם היה לימים ממייסדי המושב הסמוך צופית, עבדו ולמדו אצלו חקלאות.
לקלמניה היתה גם חשיבות ביטחונית והיא שימשה בסיס למודיעין על הנעשה בסביבה ומקום אימונים בנשק לחברי ההגנה. אחד מראשיה הנסתרים של ההגנה, חיים קרמר, גר בבית סמוך לשלנו בקלמניה. אשתו רבקה היתה המורה שלי בבית-הספר בצופית.
האחוזה קלמניה היתה שם-דבר בשעתה. דוגמה כמעט יחידה למשק חקלאי מגוון, מתוכנן היטב, רִווחי ומוצלח מכל הבחינות.
ומדוע עזב דודי את מִשרתו? במלאת לאחוזה עשר שנים טען שהקמתה הושלמה וכי אין צורך במשכורת גבוהה של מנהל משיעור-קומתו כדי להחזיק הלאה את המשק!
בכניסה לחצר קלמניה, שהוכרזה אתר שימור היסטורי, מְסַפּרוֹת אותיות חקוקות באבן את תולדותיה, הקשורות כולן למשפחת גריידינגר. רק שמו של מתכנן ובונה האחוזה – ברוך בן עזר (רַאבּ), אינו נזכר שם. אבן עלולה יום אחד להישבר או להיזרק. אותיות חקוקות בספר לא תיעלמנה לעולם.
*
בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.
המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.
האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.
אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.
כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?
הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).
טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים. אני כותב את ספריי לקומץ קוראים שמֵבין אותי ומֵבין בְּתפּוּזים, בעוד אשר הבנתן של האקדמיה, הביקורת והתקשורת בְּספרות ארצישראלית כשלי – נמוכה לעיתים ברמתה מהבנת הירקנים בני תקופתי כיום בַּתפּוּזים. או כפי שכתב על ספריי המבקר פרופ' איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט:
"מדוע סבור בן עזר שתיאורי שנות ילדותו צריכים לעניין אותנו? הלא ממש פתטיים הם ניסיונותיו של הסופר השמן המזדקן להמציא מִיגדָר לוקאלי, ערטילאי, ספק-לֵגיטימי וללא ספק טריוויאלי – של ספרות צאצאי המושבות העות'מניות של פלשתינה-א"י.
"ועוד החוצפה שלו להציג את נרטיב הספרות שלו כשווה-ערך לעולמם האותנטי, המיוסר והמקופח של יוצרות פמיניסטיות בחוגי-הבית של ויצ"ו הצעירה ובאקדמיה; של מזרחיים/יוֹת (שפרופסור שֵׁנהוּדָה הבבלי קורא אותם בשם: יהודים ערבים); של יוצרים/רוֹת שׁוֹאָתִיִים דור שני ושלישי שגם מלקקים/קוֹת לגרמנים; של סופרים/רוֹת מוּכּי רגשות אשמה כלפי ערבים מצפוניים שאינם מסוגלים לרצוח אפילו ילדה קטנה או תינוקת; של רומאנים למשרתות שכותבות סופרות דתיות; של הגיגי סַפְּפוֹאִיוֹת על חוף האי תל-אביב-יפו עם פריחת הדגדגן; של פַלסטינים/יוֹת מֵאָשָׁפוּת שיטת הסאלאמי של השיבה הביתה אל השלום הצודק; של אִינְצֶסְטִיוֹת ואכסהיביציוניסטיות (אבא או אח התעללו בהן ואחרי עשרים שנה יוצא ספרן הראשון לאור ומתבשר בתקשורת שהפיפי שלהן עודנו סובל מאוד או קטום); של אַנַלִיִים (שמביאים בְּהַפוּכָה), ושל סדומיים ושל פדראסטים, כולם עבריים למהדרין.
"והלא בן עזר עצמו מודה שילדותו המַנדַטוֹרית עומדת בסימן גזעני, קולוניאלי, לְבַן-עור (לְבַן עור – לְבֶן עזר, שימו לב למשחק המילים שלי. – א.ל.) זימתי, ומקפֵּח. והלא בטח יש בו בבן עזר משהו גזעני נגד יוצאי עיראק, מרוקו ותימן – בגלל סטירת הלחי שחטף בנעוריו מהמורה לפיסיקה העיראקי צָדְקָה בגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה. והלא הרושם מתחזק אם בוחנים את משפחתו הפרדסנית והמנַשלת לאור הגדרותיו של הסופר הצדיק הנודע ר' טַאהְר אִבְּן-גָ'אלוּן, מוח אינטלקטואלי ופדגוגי פריזאי מבריק – שגילה כי יש מקבּילה בין הגזענות כלפי המוסלמים הצפון-אפריקאיים בצרפת – לבין הסכסוך בין ישראל לַערבים..."
עד כאן מקצת דברי פרפ' לְבוֹנָה עליי, שמקצתם אולי סאטירה עליו-עצמו. ראוי לציין גם כי ר' טאהר הצדיק, בספרונו "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" (שבביקורו בישראל ליקקו לו בְּגינו מקצת התקשורת וצמרת הספרות את התחת) – הסביר כי בשואה נשמדו רק חמישה נקודה שלושה מיליון יהודים. אולי הסתמך על עדויות פקידי-ממשלה צרפתיים מתקופת וישי ותעודות משלוח יהודי צרפת ברכבות לאושוויץ (העשויות לשמש גם כיום מורי-הלכה לְאספסוף בִּריוני אנטישמי של מוסלמים בצרפת) – וכמובן שהכחיש נמרצות ואמר כי מימיו לא העסיק שפחה חרופה בחדריו ולא נִיצל אותה ולא עינה אותה ולא גֵירשָה בעוני ובחוסר-כל חזרה לאלג'יר כדרך אפֶנדי בעבדיו וכפי שפירסמו על אודותיו בעיתונים בצרפת.
ועדיין אני עושה הנחה לקורא שאינו בקיא בטקס קילוף השמוטי משום שבימינו קל אולי יותר למצוא אהבה אמיתית, או לפחות זיון טוב – מאשר תפוז שמוטי טעים, וכאשר אני שומע שמוכרים את המותג העולמי המפורסם ביותר לפרי-ההדר שלנו, גָ'אפָה – לסינים... אז אולי טוב שיאשימו אותם בהרס שֵׁם השמוטי, שהרי אצלנו הפרי כבר מזמן הוא רק בגדר געגוע!
ארץ-ישראל בלי תפוזי שמוטי זה אסון גדול יותר מאשר... אני לא יודע מה. פטרוזיליה.
שמעתי כי פרדסי השרון זקנים, וחדשים אינם ניטעים, ובשנים האחרונות מנסים לרמות את עצי השמוטי בהקטנת כמויות המים הניתנות להם בקיץ. לכן התפוזים בחורף יבשים. אתה לועס את ציפת הפלח, ולאחר שמיצית את מעט עסיסו, אינך יכול לבלוע אותו אלא אתה יורק את שרידיו כעומד להקיא. יותר טוב כבר לשתות מיץ תפוזים טרי, אבל לֵך דע אם לא מייבאים אותו קפוא מברזיל!
בפרדס ילדותי בקלמניה היתה חפורה לכל עץ "צלחת" רבועה של עפר תחוח, גודלה כהיקף נופו, והיו ממלאים אותה עבורו בשפע מים פעמים אחדות במרוצת הקיץ.
לא היתה עבודה נעימה יותר מאשר לעמוד עם הטורייה בצל חופת העלווה הסמיכה, הירוקה, האפלה והקרירה, באמצע הקיץ, להעביר את זרם המים מתעלת הבטון ל"צלחת", עץ אחר עץ, לחכות בסבלנות ש"הצלחת" תתמלא, לתקן פה ושם את דופנותיה כדי שהמים לא יגלשו מעבר להן, כמו לבנות סכרים לנחל. ואת המים הצלולים, הקרירים, שנשאבו מבאר האחוזה, היה אפשר לשתות ללא כל חשש.
ובחורף יושבים בחבורה או במשפחה ואוכלים תפוזים. עשרה, עשרים במכה אחת. ויורקים רק חרצנים, לא את הציפה!
והיום צריך לקלף עשרה תפוזים כדי למצוא מהם אחד ראוי לאכילה!
*
קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל-אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב-היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש-עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה.
אהוד בן עזר
📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר
- פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
- פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
- פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
- פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
- פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
- פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
- פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
- פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
- פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
- פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
- פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
- פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
- פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
- פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
- פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
- פרק 18: רגש הנחיתות שלי
- פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
- פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
- פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
- פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
- פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
- פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
- פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
- פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
- פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
- פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
- פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
- פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
- פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
- פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
- פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
- פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
- פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
- פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
- פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
- פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
- פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
- פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
- פרק 45: אחרית דבר