אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 41
"יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
2008
פרק ארבעים ואחד
"יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר.
"התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
חלפה תקופת-זמן למן אותו יום-שדה ואנחנו לא שטנו בקליפת אבטיח וגם לא צדנו דגים בירקון וגם קבוצת הכדורגל התפרקה ומשהו אחר החל להעסיק אותנו ולהציק לנו במִסתרים כאילו הוא כובש מבפנים את מוחותינו וממסמסם להנאתו –
צבי אמר: "אני יודע שיש חלשי-אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי, "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."
אני שתקתי. התביישתי. וגם קינאתי בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג'אמה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אימא? שטפתי בחשאי את מכנסיי וקראתי שוב ושוב במסתרים את שלושת הכרכים החולים בהוצאת "מִצְפֶּה" של "השאלה המינית" לאבגוסט פורל. סופּר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקִיֵים איתן יחסים שלא כדרך הטבע.
חלומותיי, אשר טרם ידעו על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בייחוד הפרקים על המִשגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הִרשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדימיוני עם גופה הנכסף של נֵלִי ומראה פניה האהובות.
עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.
יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשארתי לבד בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספרו של אבגוסט פורל. כשהגעתי לפרק על צמיחת השדיים כבר לא יכולתי להתאפק. מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שקיבלתי מאדון פלז הזקן שהיה אספן בולים, ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.
יום אחד נשארתי לבדי בבית עם העוזרת. הערבים הצעירים כבר פסקו לעבוד אצלנו, כי במקום לקבל שלל-מלחמה את הבתים והנשים שלנו, שלא לדבר על מה שהיו עושים בחדווה לגרונותינו – רובם נאלצו, איזה אסון, לברוח מהבתים שלהם. חלק ניכר מהם אף עזב מרצון, בהשפעת מנהיגיו שהבטיחו, כפי שסיפר לנו יעסר לתומו – לחזור בקרוב ובגדול, לאחר שאנחנו נושמד. האמת האכזרית של בעיית הפליטים היא – שרובם ברחו מפני שהיו משוכנעים לחלוטין שאנחנו נעשה להם כל מה שהם התכוונו לעשות לנו! – ועד היום מנהיגיהם ובראשם רוצח הילדים והנשים חתן פרס נובל לשלום, אינם מבינים איך זה שאנחנו, ששרדנו במחיר מיטב בנינו שנהרגו במלחמה ההיא, אפילו סליחה לא מוכנים לבקש ממי שקמו עלינו אז להורגנו!
העוזרת היתה אישה מזרחית, אולי תימנייה, לא נאה, מבוגרת ואם לילדים. לבושה היתה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חורקנית, צרה ודקה, שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק.
אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, הוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. והלא אנחנו אנשים קולוניאליים? לא? מותר לנו לדכא בני עמים נחותים, לשעבֵּד מעמדות נמוכים, לזיין את נשותיהם המשרתות אותנו. הלא אנחנו אדונים. אנחנו אריסטוקרטים. אנחנו חלק מהרומנטיקה הקולוניאלית של הגזע הלבן באפריקה ובאסיה –
(ובהתנהגותי הקדמתי אסכולה שלמה של היסטוריונים חדשים – פוסט-מודרניים, פוסט-קולוניאליים, פוסט -ציוניים וניאו-קאקרים – שגם לאחר שאזלה קרן השפע של תמיכת הכסף הסעודי וקרנות-המחקר של משפחת בן-לאדֶן הנאורה באוניברסיטאות אוקספורד, קמברידג' והַארוַרד – עדיין היטיבו מחקריהם להסביר אצלנו ובעולם – שקיומי הקולוניאלי הורתו בחטא, והלגיטימיות שלי מוטלת בספק! – הלא אני ומשפחתי בארץ-ישראל אשמים בהתנכרות התנועה הציונית ליהדות הגולה, ששיאה היה הפקרת יהודי אירופה בתקופת השואה. הלא בעיית הפליטים הערבים היתה תולדה של רעיון הטרנספר, שכידוע מצוי בתשתית המחשבה הציונית שלנו וגם מומש בשנת 1948 במדיניות מכוונת של טיהור אתני שהיתה מלוּוה במעשי רצח וביזה. והלא אנחנו, המִמסד הציוני-האשכנזי – למשל סבי יהודה שזכה לחרוש את התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878 ומת שבועיים לאחר קום המדינה, או משפחת נחמיה ושושנה ישראלית ששכלה את שני בניה באותה "מלחמת שחרור" שלא היתה אלא כיבוש, או דודתי הרווקה סלה ליפסקי, שהתחתנה רק באחרית ימיה ולא היו לה ילדים – כולנו ניצלנו את פרויקט בנייתה של מדינת ישראל כמזימה גזענית לביצור מעמדנו תוך דיכוי והדרה של קבוצות אחרות ובייחוד של היהודים המזרחיים ("היהודים הערבים") שהיו קורבנותינו לא פחות מהערבים!... ומי מעודד את הפצת ה"אמת הפוסט-ציונית" הזו על אודותינו? כתב-העת "תיאוריה וביקורת", עיתון "הארץ" וכמוהו מרבית האוניברסיטאות העבריות ובייחוד חוגי המחקר הסוציולוגי וההיסטורי שלהן.
לעיתים אני שואל את עצמי אם ראוי שאבזבז מילים בספר הגעגועים שלי על שטויות אופנתיות כאלה, אבל אולי הן תצחקנה את הדורות הבאים!?)
– טוב. באחד הסיפורים קראתי כי המשרתת היא רכוש המשפחה והבנים הבוגרים מתגנבים לחדרה ובועלים אותה בלילות. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלת בערבית משובשת, כי עברית כמעט שלא ידעה:
"אַנַא בַּעַתִינַכְּ זוּבִּי, טוב?"
"לַא, לַא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח-הנפט כשהיא ממשיכה בשאיבה מבלי להפנות ראשה לעברי. אחוריה בלטו מבעד לכותונת השחורה, אשר לתוכה שלחתי יד ותפסתי בין אצבעותיי פיטמה קשה, ונרגש, אני שאלתי:
"לֵישׁ, לָמה?"
"הַאדַא חַרַאם, אסור, מִן-אִ-תוֹרָה!"
"בּעַתִינִי..." כמעט התחננתי, לָשׁ את שׁדָה הכהה ומתיז מתוך מכנסיי הקצרים על הרצפה הספוגה כתמי נפט המדיף ריח חריף.
"רוּחְ, לֵך, יַא חַרְבַּן אִבְּן אִל מְקוּלְקַל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך כשהיא מסתכלת בפליאה באברי הזקור שאינו חדל להתיז לגובה טיפות לבנות שאחת מהן גם פוגעת בעין שלה ונמרחת עליה.
ואני יצאתי מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתי המגונה.
חליתי. שכבתי ימים אחדים, וכאשר העוזרת שטפה את רצפת חדרי, התבוננתי ממושכות באחוריה המורמים במהלך הסְפּוֹנגָ'ה – כשאני מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע עם עצמי בהרגשת חמדה גנוזה ומתיז במטפחת למראה תחתוניה שלא היו נקיים ביותר.
וכדי להסתיר את המעשה הקשתי בג'ולים. היתה לי קופסה מלאה גולות צבעוניות. פשוטות נקראו בשם פושטיות, ומיוחסות – גָזוֹזוֹת, אולי מפני שבשקיפותן נכלאו בועות-אוויר, כמו גזוז. והיו גם גדולות יותר, בַּלוֹרוֹת. מעודי לא סיכנתי אותן במשחק עם חברים. (הייתי קשור בכל נימי נפשי לכל אחד מחפציי, ולא הייתי יכול לעמוד בחשש לאובדנם. וכשנשבר משהו הייתי מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק-לכול היה אצלי כמין שיגעון-לדבר-אחד אשר לוּוָה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבנתי שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקשתי לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריי). שתיים מבין הג'ולים, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אני ונלי, ונהגתי לגלגל אותן על מיטתי בהיותי חולה ולשחק בהן שעות ארוכות כשאני מקיש אותן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרי וחולם על מעשיהן.
*
ישבתי בכיתה בשעת בחינה מטופשת במתמטיקה אשר לא הבנתי בה הרבה. התרגשתי. הזעתי. העתקתי מגיורא, ולשווא. אפילו את צורת הסְפרוֹת לא קלטתי. זה היה יום סתיו מחניק, חמסיני. ואילו האוויר היה דווקא לח.
לקראת סוף השיעור הגיעה התרגשותי לשיא. גיורא כבר גמר לכתוב וקם ממקומו. גל חום עבר בכל גופי. הרגשה מוזרה, שלא ידעתיה קודם. חמימות מתוקה. כמו נמס דבר-מה בקִרבי. חשתי פתאום פעימות נרגשות שמתפשטות בכל גופי, ותחושה של חום רטוב עולה ממפשׂעתי. לא הבנתי מה מתרחש בי, בגופי, שעד כה הִכרתי ונדמה לי שגם שלטתי על כל פעולה שלו. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. היה לי שׂכֶל להניח מיד את הילקוט על הכתם. ואולם ריח זר וחריף, כריח פריחת החרובים בסתיו, עלה מגופי והוא מעורבב בריח הגיר והזיעה וילקוט העור, ולאן שאַפנֶה את ראשי אני פוגש בריח החדש, הזר, העולה ממני.
למזלי בא הצלצול הגואל. איש מכל התלמידים הסובבים אותי לא הבחין במה שקרה לי. ואני קם, מניח את הילקוט לפניי כמגן לי. נרגש ומסמיק אני משאיר על שולחן המורה את המבחן, ובורח הביתה, משתדל ללכת לבד, לבל יעצרו אותי חברים בדרך. בחשאי אני חומק לחדר האמבטיה, מתרחץ ומחליף בגדים.
*
הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אני קראתי את מחשבותיהם. היה נדמה לי שאני נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכי, בכלכלתי.
ובחופש הקיץ שוב נכנעתי, והלכתי לעבוד.
היכן אעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים הראשונים. אך לדודי אלכס היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מִקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, שמפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת הקיץ ב"צלחות" העפר הפריך. שדרות איקליפטוסים. קולות עמ ומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הקרובה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. צהלת סוס רחוקה.
מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא עימי כריכים לשתי הארוחות ומתבל את סעודתי במלפפון צעיר על קליפתו, או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוּסֶף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל דודי אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח, היה יוּסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות-עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונִראו בתוך גן-הירק כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.
בתום היום הראשון לעבודה חזרתי הביתה צרוב-שמש, התקלחתי וישבתי על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא-נוח, קרא את עיתון "הבוקר" והיה מרוצה. אני אהבתי מאוד בעיתון הזה את המדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות".
צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף-הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב לנתניה על הרמה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נסרך ומסתבך בפֵּדַלִים. שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיי אוזלים. אנו נשארים מאחור. לפני גשר-הברזל שעל הירקון אנו פונים הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה. לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים ערומות, עם ריחות הכּמוֹן, החִילוֶה והעשן הספוג בבגדיה. כמו שסבא דפק את סבתא על מצע העשב, אחרי שטבלה בירקון, כי טרם בנו אז מקווה במושבה.
"מה קרה לך, נרדמת?" שואל צבי.
"לא," התעוררתי מהזיותיי, עבר והווה, בחיוך אווילי. צבי המשיך ודיבר על בנות, ספרים ומִטווח. אני לא הייתי שותף להתלהבותו. עד מהרה עזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. הקדמתי ללכת לישון בהרגשה רעה. אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעל אודותיהם קראתי ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליי. בערפל שִׂכְלי יעברו עליי כל חיי אם אמלא אחר צו המשפחה להיות חקלאי ולהתפרנס מעבודת-כפיים.
ביום השני או השלישי לעבודה נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולי יוּסֶף ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה, ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בַּחַרִיָה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית "בּוּכריָה", ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית "בַּחָר-יָה" ובשפת הדיבור – בַּחָרִיה. אני הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. ובחריצי צווארי נִקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.
נדמה היה שאין לעבודה סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.
"יש לך אִישׁוֹ?" שאל יוסף.
"לא," אמרתי, אין לי.
"עשית לְאִישׁוֹ זִיג-זָג?" המשיך יוסף בקולו הצפצפני.
"לא," הייתי כולי ציפייה, "אף פעם."
"רוצה אביא לך מחר אישו תעשה זיג-זג?"
השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף, לתקוע בכּוּס השחור שלה. הייתי מלא תקוות. תלשתי עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זלגה על עיניי. ויוסף ממולי, עיניו מבריקות, שואל:
"זוּבִּי שלך גדול?"
הייתי נרגש. הנעתי בראשי לאות הן.
"כמה גדול? בשביל אִישׁוֹ צריך גדול!" קִרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה, "גדול כמו זה? רוצה לראות?"
ואני שתקתי הייתי משועבד לציפייה מכאֶבת ולא היה בי כוח מוסרי לסרב. יוּסֶף יביא פועלת. ילמד אותי. שלושתנו יחד, בפרדס. בכּוּס השחור שלה. יביא לי. יוסף התקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא התגלה בפניי. "רוצה תחזיק?" קולו ניחר. תפסתי בגיד שלו שהתנודד שחום וזקוף מאוד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיי נלפתו בצינור זה, חם ורך ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול – "קוקוריקו!"
ובאותה שעה נשלחה יד לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות וסוחטות אותו. נוגעת בו חמצמצות ירוקה, ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כרענו שנינו על גבי ערוגת הירק המהבּילה ומשכנו זה במבושֵי זה. הייתי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו התחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונשבר ללא תקנה.
וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוּסֶף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה התגבהה בינינו. שנאתי אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוּסֶף, הבטיח לי אישה, אִישׁוֹ! יביא לי בכּוּס השחור שלה. הרגשתי עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיי פירורי בוץ וירק, אפילו לקנח עצמי איני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נֶעבַד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החלפתי מילה.
לאחר העבודה חזרתי על אופניי הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת-בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא את "הבוקר" מהבוקר.
"איך היתה העבודה?" שאל אבא.
"אני לא הולך לשם יותר."
"מה קרה?"
"אין לי חשק."
"אלכס פיטר אותך?"
"לא."
"יותר טוב לגדול פַּרַזִיט?"
"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."
"מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."
"לא צריך. אסתדר לבד."
"גיבור גדול!"
"כן, אם אני רוצה."
ואז התחלתי לכתוב שירים. עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –
התדעי אהובה כי אני דון קישׁוט הוא
המעריץ בהזיותיו דמות מלאת יופי
שבחיים אינה אלא אפס ותוהו
ועמוק בנפשה – דוֹלְצִינֵיָה טוֹבּוֹסִית?
והייתי שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית-הספר. ועל אהבתי הגדולה לנלי, שהתחדשה אז – עוד אכתוב ביום מן הימים.
המשך יבוא
📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר
- פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
- פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
- פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
- פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
- פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
- פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
- פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
- פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
- פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
- פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
- פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
- פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
- פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
- פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
- פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
- פרק 18: רגש הנחיתות שלי
- פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
- פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
- פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
- פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
- פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
- פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
- פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
- פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
- פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
- פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
- פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
- פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
- פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
- פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
- פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
- פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
- פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
- פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
- פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
- פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
- פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
- פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
- פרק 45: אחרית דבר