רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים ושבעה
אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב.
מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
אחר-כך התחלנו לדבר על "השאלה המינית".
"השאלה המינית" – ! – דבר-מה מרגש ביותר היה בעצם צירופן של שתי המילים הללו: מצד אחד שלושת הכרכים של הספר בשם הזה מאת אבגוסט פוֹרֶל, בכחול-כהה של הוצאת "מִצְפֶּה", שקיבלו הוריי מתנת-נישואים מדודי אלכס, ומהם שאבנו בלהיטות, צבי ואני, את ראשית ידיעותינו בנושא, ומצד שני – כל פעם שאחד ממדריכי תנועות-הנוער המושבה היה מחליט על מבצע גיוס חניכים חדשים, היתה מתפשטת שמועה כי הוא עתיד להעביר סידרת "פעולות" (שיחות-קבוצה) בנושא, ובהן היו משובצות פניני-חוכמה שעברו אחר-כך מפה-לאוזן כמו: "האדם הוא סרח-העודף של אבר-המין – "
גם אני, כאשר נעשיתי לאחר שנים אחדות מדריך בתנועה, העברתי סידרת שיחות בנושא לחניכים צעירים ממני בשנתיים-שלוש בלבד, כשאני נעזר במחברת מסודרת של מערכים וראשי-פרקים, ובניסיוני המעשי שהיה בתול ומבוטל.
שואלות אותי הנשים: האם אתה מוכרח לכתוב בספר גם דברים כאלה? – ואני עונה: כן. יצר הסקרנות הוא אחד הכוחות העזים והחיוביים ביותר בנפש האדם. אי אפשר להתבגר, לחקור, ליהנות מספר טוב, מסרט, מהצגה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד משהו או לאהוב מישהו, ובוודאי שאי אפשר לכתוב ספר בעל ערך – בלי להיות ניחן ביצר הסקרנות. הייתי חוטא לאמת אם הייתי מסתיר את הצד המיני של הילדוּת שלנו (לא אכנה אותו, בשום אופן – הצד האפל), כי אני מאמין שכל מה שקשור במין, ואפילו הוא בראשית תקופת ההתבגרות, ומתבטא עדיין רק בכאבי בלוטות וצמיחת סימנים ראשונים ובחלומות שמביאים לשפיכת זרע בלילה, ובאוננות, ובמגעים חפוזים, מקריים, בנשיקות ראשונות, אפילו עדיין לא מזמוז – כל זה צריך להיות יפה ומביא עונג וללא הרגשת אשמה.
אותה תקופה הרגשתי כך: מצד אחד "השאלה המינית" והתשוקות שהיא מעוררת והדיבורים הידעניים על אודותיה, שהיה בהם הרבה העמדת-פנים כדי להיראות מבוגרים. ומצד שני, נלי, היפה והחלומית, זו אשר רק המחשבה על נגיעה מקרית בה או שיחה עימה מעבירה בך גלים של חום וגורמת להסמיק. ושני העולמות הללו נפרדים זה מזה וכל אחד מהם תוסס לפתע-פתאום מבפנים ומציק ואינו נותן מנוחה.
מי שלא מעמיק לראות חושב לפעמים שהזמנים השתנו, היחס ל"שאלה המינית" נעשה חופשי, ונערים ונערות מתנסים בהרבה דברים מוקדם יותר משהעזו הוריהם בצעירותם. כן, אבל – משעה שאתה מתאהב, אזיי דבר לא השתנה מימי אברהם אבינו. פתאום כל העולם מצד אחד, ורק היא, הנפש האהובה עליך – מצד שני. ואפילו אתה חולם בלילה על נשים אחרות ופוגש נערות שמוכנות להתמזמז קצת או הרבה בלי אהבה, רק בגלל התרגשות שבדבר, וכך גם היחס שלך כלפיהן – הנה עמוק בלב אתה יודע ומרגיש כי התענוגות הללו אינם אלא תחליף, והם אינם יכולים לשנות אפילו פסיק אחד כאשר מתעורר בך כוח-האיתנים הזה, ובייחוד כשזו אהבה ראשונה, אהבת נעורים.
אדם מגלה את הגוף שלו ואת גופו של הזולת בהרבה דרכים אשר לעיתים נִראות גם בעיניו "לא יפות" ו"לא טהורות". לפעמים מתייסרים אחר-כך שנים רבות כי רוצים להסתיר מה שקרה, למרות שאין הדבר איכפת לאיש, ולמרות שאת גורל האדם, גם בתקופת התבגרותו, קובע הלב ולא "השאלה המינית". אפשר להשׂביע בכמה דרכים, אפילו לבד, בסיפוק עצמי, את אברי-המין, אבל אי אפשר להרגיע, בסיפוק עצמי, את הלב האוהב ובוודאי שלא את הלב שאהבתו נכזבה.

הפגישה הראשונה עם "השאלה המינית" כך היתה:
רוכל ערבי זקן היה עובר מדי יום-יומיים בדרך העפר הסמוכה לביתנו, מתיישב ליד הגשרון וקורא בקול צרוד:
"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!"
כך היה מכריז על הסחורה שלו. ביצים-של-כפר שהטילו תרנגולות ערביות שחורות-חומות המהלכות חופשי ומלקטות חלזונות ותולעים למזונן ואוכלות ירק חי, והחלמונים של ביציהן כתומים וטעימים מאוד, לא כביצים החיוורות שמייצרים בלולים כיום. וכן היו מפרכסים בשקו זוג או שניים של גוזלי יונים, קשורים ברגליהם הזעירות. לבקשת הנשים, שחלקן לא דִקדק כלל בשחיטה כשרה, היה מולק את ראש הגוזל בשתי אצבעות כהות, שחורות-ציפורן, פושט נוצותיו ומנקה את הקרביים.
באחוזה של משפחת פֶלְז היה מכל טוב: פרדס, כרם, עצי פרי, כרם זיתים, רפת, גן-ירק ופלחה, ורק תרנגולות לא נראו בה מעולם. סבא-של-נלי שנא תרנגולות ולולים. הוא ראה בכך מעין תעשייה ולא חקלאות ממש. וכך, עד שקנינו את העז והקמנו להקה קטנה של תרנגולות-משלנו בחצר, אמנם לבנות מן הזן לֶגְהוֹרְן – היינו קונים ביצים במשקים שבסביבה או אצל הרוכל הערבי.
לפעמים היתה אימא שולחת אותי עם תרנגולת כפותה אל השוחט. הדרך לשם היתה מאוסה בעיניי. להחזיק תרנגולת הפוכה ברגליה הצהבהבות, בעלות הקשקשים המשומנים, כשהיא מדיפה ריח לַשְׁלֶשֶׁת – איזה גועל! ממש להקיא! – השוחט היה בוחן את החַלף על ציפורן אצבעו, ואת התרנגולת השחוטה היה זורק לעפר. שם היתה מפרפרת בחול אדמדם-חום ספוג דם טרי ודם יבש. הרגיז אותי אפילו להסתכל לשם. קשה להאמין כי לאחר שנים לא רבות כבר הייתי שוחט לבד תרנגולות וגדי והורג גורי חתולים ויוצא לצוד ציפורים ברובה הזעיר שלי.
מוכר-הביצים הזקן נהג להתיישב בכריעה בצד משעול החול, בין שיחי הקוצים, כשהוא מחטט בשק בציפורניו השחורות. גיורא, איה, אני ועוד ילדים היינו ניצבים לעומתו בחצי-גורן, מגמגמים אליו ערבית עילגת, מקנטרים בהססנות. הוא נחשב משוגע במקצת. לבוש כתונת ארוכה הקרויה תוֹבּ, תפורה מבד גס ואפור, כמין שמלה רחבה וסגורה, ופתח רחב לה בחזה, משם בִּצבצו שערותיו הלבנות. כאשר היה כורע נעשתה תחתית הכותונת פעורה כשק נפוח, כאילו גם משם הוא עומד להוציא ביצים גדולות וגוזלים.
פעם, ואולי יותר מפעם אחת, לאחר שְׁקִשקשנו אליו הרבה, והסקרנות הילדותית שלנו אולי עוררה אותו – והנה לפתע על פניו הזקנים (מן הסתם היה לא יותר מבן ארבעים) – שהיו חומים ורבי-קמטים כפני חרדון-הצב, עבר ונחרץ חיוך בטל וערמומי והוא רמז לנו להתקרב אליו ולהציץ, בעודו כורע – ואז שלף לעומתנו דבר-מה כהה וחי מחביון השמלה האפורה שלו. מעודו לא ניסה לגעת בנו. כל הנאתו היתה אם התבונַנו בו. ולאושר נחשב לו הדבר אם גם אַיוֹנֶת ועוד מישהי מחברותיה בהירות העור היו בין המתבוננות. אך אושרו היה נמשך להרף-עין בלבד, כי בהתגלותו בפנינו היינו מיד נפוצים לכל צד בצווחות של צחוק וצהלה נרגשת, כי ידענו שראינו משהו אסור אשר אף אחד מן ההורים לא היה מרשה לנו לראותו, אילו ידע.

בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.
רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.

מתברר אפוא שאני הנני ממש התגלמות האמבִּיוולנטיוּת של תפיסת האחר, שאותה תיאר תיאורטיקן הספרות האמריקאי רב-ההשפעה הוֹמִי קֵי בַּאבַּא (הוא הַבָּאבָּא של הַפְּסוֹיְדוֹ העברי) – כמייחדת את הדימיון הקולוניאלי: יחס חיובי לפרט, יחס שלילי לקבוצה. אני אמנם באותו זמן אהבתי את הערבים גם כקבוצה, כפי שאני מחבב אותם מאוד גם כיום כל זמן שאינם מנסים להרוג אותי או את בני-עמי עכשיו ובימים האחרים.
אבל מה ערך לעדותי? הרי הייתי ילד קולוניאלי ובתור שכזה פסול לעדות לא רק אצל לא-יהודים אלא גם בעיני אוהבי שנאת ישראל שבקירבנו, שהם במקרה, לגמרי, לגמרי לגמרי במקרה, גם קובעי הטעם הספרותי...

יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.
הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.
אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.

כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.

יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!
אהוד בן עזר