רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שביעי
אדון רובינשטיין, מרגל
אכן ידענו גם ידענו כי אדון רובינשטיין הוא מרגל גרמני.
גם זה היה רעיון של צבי, ואני האמנתי לו. עד היום איני יודע אם הוא עצמו האמין אז בכל המצאותיו או שפשוט רימה אותי. אולי הוא היה מתחיל להאמין בבדיותיו רק לאחר שהתקבלו על דעתי?
מוזר כי מעולם לא עלה על דעתנו לגלות להורינו או למישהו מחברינו, אפילו לא לגיורא – את סודם הנורא של חיים-צימוקי או של אדון רובינשטיין, גם לא חששנו שיש איזה דבר יוצא-דופן בכך שהחלטנו להעלים מכולם ידיעה כה חשובה וגורלית.
אדון רובינשטיין, מיוצאי-גרמניה שהשתקעו במושבה, היה איש שמן ועור לו אדמוני, עור מלוהט ומגורה תמיד במעין "חָרַרַה" או מצריבת השמש הארץ-ישראלית. בביתו הגדול לא היתה אישה, חדריו היו תמיד אפלוליים בגלל התריסים המוגפים. בחלקת האדמה אשר ליד ביתו היו שניים-שלושה מחסנים לא-גדולים, עצי-פרי, בעיקר תפוחי-עץ ושזיפים, עיזים לבנות אחדות, תרנגולות ופרדס לימונים. להר-אדם הוא נִדמה בעינינו. מבעד למשקפיו עבי-העדשה נשקף מבט עיניים כחולות ומטושטשות אשר על פשרן לא הצלחנו לעמוד. גבות צהבהבות, שהיו גדֵלות פרא, נזדקרו משיפולי מצחו. שיער בהיר ודליל עטר את קרחתו.
הוא לא היה יפה, בקיצור.
ופעם, רק פעם אחת, רמז צבי מהי בעיניו זהותו האמיתית של רובינשטיין –
המַרְשַל גֵרינְג בכבודו ובעצמו! – מפקד הלוּפטוַפֶה, חיל-האוויר הגרמני במלחמת-העולם השנייה, מרשל שהיה אדם שמן מאוד, ובנוסף לכך גם מת. הוא נאסר בתום המלחמה והועמד למשפט פושעי-המלחמה הנאציים בנירנברג ושם הצליח להתאבד בטרם בוצע בו גזר-דין המוות שנחרץ עליו. אך כל הפרטים האחרונים הללו לא נחשבו כלל בעיני צבי. כי מנין לנו שגרינג לא נמלט קודם, ואולי שלח מישהו אחר להתאבד במקומו?
כל פניותיו אלינו היו בשפה הגרמנית, אשר צבי התיימר להבין בה מילים אחדות. לאחר כל דיבור שהיינו שומעים מפיו, נהגנו למצוא לעצמנו מסתור תחת עץ או על גג המחסן המקוּרֶה פח, בצל עץ האיקליפטוס הגבוה והענֵף, אשר המחסן נסמך על גזעו.
צבי היה מגלה בדברים ששמע איומים נסתרים כלפינו, אשר מרמזים כי ספק אם הורינו עוד יזכו לראותנו אי-פעם, ומסביר מילים בגרמנית, שאינן אלא מילות-צופן המעידות על מומחיותו של אדון רובינשטיין בריגול, ועל קשריו האמיצים עם הסוכנים החשאיים הנאציים בכל רחבי העולם, וכמובן עם מפקדו חיים-צימוקי.
אמנם, מעולם לא ראינו את השניים נפגשים ומחליפים מילה ביניהם, וייתכן כי כלל לא הכירו זה את זה – אבל צבי ואני ידענו היטב מה פירושה של הסוואה גרמנית.
אל גג-הפח של המחסן היינו עולים בדרך עקיפין – הגדר של דיר-העיזים, צינור-מים, קיר של לוחות, אשנב וגזע עץ האיקליפטוס. על גג המחסן ניצבה אחת העדויות המכריעות בפרשת הריגול: אנטנה. כיום אני משער שהיתה זו אולי אנטנה ישנה של רדיו (באותה תקופה היו מותחים אנטנת-רדיו באמצעות חוט-מתכת שזור לאורך החצר, מגג-הבית ועד לאחד העצים, ויכולת לראות נמתחים בחצרות חוטי ברזל לתליית כביסה וחוטי מתכת גבוהים מהם לאנטנה), או אולי היה זה סתם מוט גבוה וחוט-ברזל קשור אליו, שנשכחו מסיבה כלשהי על גג-המחסן, בלי שימוש.
ואילו לצבי היה ברור כי זוהי אנטנה של מַשדֵר רב-עוצמה החבוי בביתו של אדון רובינשטיין ואשר באמצעותו הוא מְשַדֵר, בשפת-סתרים כמובן, את הודעותיו על רשת סבוכה של מרגלים וסוכנים חשאיים גרמניים הפרושה על פני כל העולם גם לאחר המלחמה.
היו אלה שעות-חרדה, בין-הערבּיים, ביושבנו על הגג, ליד האנטנה המסתורית, בעוד אדון רובינשטיין מסתובב למטה בחצר ועוסק במלאכות שונות של תיקונים, הובלת מספוא וחליבה. מילדותי קינן בי פחד גבהים. השתדלתי להסתיר אותו מפני צבי כדי שלא יבוז לי. הוא היה זריז וקל ממני. עיניו פקחיות, אישוניהן הכהים התרוצצו תמיד בחוסר-מנוחה, כדולקים באש שחורה. אני רואה אותו, שערו השחרחר ועורו בצבע השוקולד ושפתיו עבות כשפתי כושי ובולטות – כשהוא מטפס בקלות כקוף ארך-גפיים, וכך גם ירידתו. ואילו אני משעין את גבי כמשותק אל גזע האיקליפטוס הרחב, הצמוד לשפת גגון-הפח הקטן, ומפחד לצעוד קדימה ולהסתכל למטה, מעבר לו, ומשתדל לגרש ממחשבותיי את הרגע הלא-נעים והבלתי-נמנע של הירידה. הלא אני סבלתי באותה תקופה מסחרחורות.
למטה, בחצר, מדבר אדון רובינשטיין גרמנית אל עצמו או אל עיזיו. (אני מוכרח לומר שהעיזים הבינו כנִראה כל שפה שבה דיברו איתן במושבה – עברית, אידיש, ערבית ואפילו גרמנית). מדי פעם הוא מפנה אלינו את פניו השמנים ובוחן אותנו במבט מטושטש. רגעים אלה, שהוסיפו מתיקות ומתח לחרדתנו המשותפת מפניו, הסירו כל צל של ספק מליבי בדבר מצבנו המסוכן אל מול מרגל רב-עוצמה ושטני כמוהו.
וכדי להסוות את עצמו עוד יותר טוב הוא השכיר את כל האגף הקדמי של ביתו לתחנת הנוטרים של המושבה, והנוטרים מתאמנים בנשק בצל העצים העבותים של הגן אשר בחזית ביתו. מפרקים מקלע לוּאיס ומצחצחים את "צלחותיו", אלה המחסניות העגולות. או עורכים תרגילי-סדר צנועים ברחבה הכבושה, המכוסה חצץ לבן, כשהם נושאים רובים איטלקיים עלובי-צורה משלל המלחמה במידבר-המערבי, ומעט רובים אנגליים לי-אֶנפילד בעלי קנה קצר. ולעיתים מניחים לצבי ולי לעמוד עימם בקצה השורה, ומקלותינו בידינו.
חדר הנשק היה אפלולי תמיד ומעורר יראה. בארגז-עץ ממורק בעל דפנות זכוכית שקופה, שהיה מחובר לקיר, נמצא אקדח-רקטות בעל קוטר גדול, ולצידו כמה כדורים עבים ועליהם כתמי-צבע שציינו כנראה את הגוון שמציירת בשמיים הרקֵטה לאחר ירייתה. ידענו שאם תהיה המושבה בסכנה גדולה, יִירוּ רקטות באוויר. אבל מה יהיה אז? – לא ידענו. מהם הכוחות הנעלמים אשר האקדח הזה יכול לעורר אותם ואף להשפיע עליהם לבוא לעזרה?
אדון רובינשטיין הערמומי לא לקח כמובן שום חלק באימוני הנוטרים.
"הו, הו!" אמר צבי, "הדבר ברור כשמש. הוא קודח בלילות חורים בקיר שבין חדריו לחדר הנשק, וכאשר יצטרכו יום אחד את הנשק באופן דחוף – יתברר כי החדר ריק!"
כך בילינו שעות ארוכות בעיקוב אחר השניים המסוכנים הללו, משוכנעים כי רק אנו יודעים את הסוד הנורא. ומה הפלא? כל המעשה אירע כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד", שאותו קראנו בשקיקה רבה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 7
אדון רובינשטיין, מרגל
📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר
- פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
- פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
- פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
- פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
- פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
- פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
- פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
- פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
- פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
- פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
- פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
- פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
- פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
- פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
- פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
- פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
- פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
- פרק 18: רגש הנחיתות שלי
- פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
- פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
- פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
- פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
- פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
- פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
- פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
- פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
- פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
- פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
- פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
- פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
- פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
- פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
- פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
- פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
- פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
- פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
- פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
- פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
- פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
- פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
- פרק 45: אחרית דבר