שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ג. יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים
טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.
בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה
מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.
לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –
אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.
אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם
לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ
סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת
לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ
לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא
שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ
שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.
הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ
לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ
לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק
נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה
לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ
בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

שולמית – סמל ההתיישבות המחודשת
בארץ-ישראל
על שירו-פזמונו של אלתרמן "שולמית"

שירם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי "שולמית" הושמע בפעם הראשונה בהצגה של תיאטרון "לי-לה-לו" (בכורה: 16.3.1946). כדאי לזכור ולהזכיר כי הכותרת "שולמית" ניתנה עוד בשנת 1880 למחזה באורך מלא מאת אברהם גולדפֿאַדן.1


אברהם גולפאדן צולם בלונדון על ידי ידידו פרקוף. מתוך ויקיפדיה.

66 שנה מאוחר יותר ניתנה כותרת זו לפזמון האלתרמני הקצר שלפנינו – פזמון קצר אך עשיר במשמעים, שזכה להצלחה רבה בקרב המאזינים, בארץ ובמחנות הפליטים היהודיים בקפריסין, ששמעוהו בהצגה השישית של התיאטרון בביצועה של שושנה דמארי:

עֲנָנִים שָׁטִים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַּיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי...

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי...

גם גולדפֿאַדן וגם אלתרמן בחרו בשם המקראי המעורר והמושך הזה – כינויה של האהובה המקראית ששמה מופיע פעמיים בפרק השביעי של מגילת שיר-השירים בלוויית ה"א הידיעה ("הַשּׁוּלַמִּית"). נוהג ידוע הוא שאת ה"א הידיעה אין מוסיפים לשמות פרטיים, ועובדה זו גרמה למפָרשים אחדים להעלות את ההנחה שהכינוי "הַשּׁוּלַמִּית" ניתן לצעירה היפיפייה על-שם עיר מגוריה (לשמות מקומות לפעמים מוסיפים יידוע, כגון ב"הכרמל", "הגולן", "הירדן", "הגלעד", "הלבנון", וכו').2 בתרגום השבעים מוסב שמה ל"השונמית" (תוך זיהוי הדמות משיר השירים עם אבישג השונמית, אשת חיקו של דוד המלך, שתוארה כצעירה יפה להפליא: "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד" (מל"א ד', ד'). לפי פירוש זה עולה שכינויה ניתן לה על שם עירהּ שׁוּנֵם השוכנת צפונית להר הגלבוע, הוא המקום שבּוֹ התכנסו הפלִשתים לפני מלחמתם עם בני ישראל לאחר מות שמואל.
כך או אחרת, השיר מתרחש ברדיוס של קילומטרים אחדים מרכסיו של הגלבוע, הנזכר בפתח השיר, שאותם קילל דוד בקללת "אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם," וכאן אלתרמן מברך את הארץ ואת יושביה ש"עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית" (על משקל נבואת הנחמה של הנביא ירמיהו: "עוֹד יִשָּׁמַע [...] בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה").
ולמה דווקא למרגלות הגלבוע? האירועים ההיסטוריים שאירעו באיזור זה מתוארים בפירוט במאמרו ד"ר חזי עמיאור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מיום 5.4.2020. לדבריו, תמונת נוף זו שבֵּין הגלבוע לשוּנֵם מכַוונת אותנו אל דרמה גדולה שעליה מסַפּר ספר שמואל א'. מדובר בתיאור צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: "וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א', פרק כ"ח פסוק ד'). לדברי ד"ר חזי עמיאור, "המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: 'וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ' (שמ"ב, א', ו'). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו, הִפיל שאול את עצמו על חרבו ומת".3
אני נוטה להסכים עם ד"ר חזי עמיאור שבאותו "חוט המשולש" שטווה אלתרמן (ארץ-ישראל – עם-ישראל – תרבות ישראל ולשונה), על בסיס "החוט המשולש" הקלסי (ארץ-ישראל – עם-ישראל – תורת ישראל) – "השולמית" בשיר שלפנינו היא האומה המתחדשת.
עם זאת, ביצירות אחרות של אלתרמן ל"שולמית" יש פנים נוספות. שיר-השירים, שעליו מתבסס השיר, הן נתפס על-ידי פרשנים כביטוי של אהבה בין האל לשכינה (או בין "הקדוש-ברוך-הוא" ל"כנסת ישראל"). לסמל הקרוי "שכינה", או "כנסת ישראל", פנים רבות לו: הוא מייצג גם את האומה, גם את צִדהּ הנִקבי של המציאוּת, גם את "הבּרֵכה" שאליה מתנקז השפע האלוהי, גם את יום השבת, וכו'. על-כן, השולמית יכולה לסמל גם את האומה המתחדשת, כהצעתו של ד"ר חזי עמיאור, אך גם את הארץ המתחדשת, כהצעתו של אורי הייטנר.4
דמותה של השולמית היא דמות קבע ביצירת אלתרמן. את הניגוד שוּלמית-שלוֹמית קבע המשורר לראשונה במאמרו המוקדם "במעגל", בדבריו על "שולמית השחורה והנאווה" מול "שלומית מחוללת הצעיפים".5 כך הציג, כמדומה, את ארץ-ישראל המתעוררת מול שקיעת המערב ואת "העיר העברית הראשונה" מול עריהָ האפורות והשוקעות של אירופה. כך הציג במשתמע גם את כתיבתו המהווה סינתזה בין מזרח למערב, בין יהדות לאוניברסליות, בין ישָׁן לחדש.
מול דמותה של השוּלמית, הרועה הרעננה והתמימה (תרתי-משמע) משיר השירים הציג את דמותה של שלוֹמית, גיבורת מחזהו של אוסקר ויילד Salome, המחוללת בצעיפיה לפני הורדוס, דורשת את ראשו של יוחנן המטביל רק כדי לנשקו ולבסוף מוצאת את מותה מיד הורדוס. אלתרמן מציג באמצעות הניגוד "שוּלמית – שלוֹמית" אמירה מורכבת על התרבות הארץ-ישראלית המתחדשת, ומעמת אותה עם התרבות האירופית הדקדנטית (כידוע הוא נמשך לשתיהן, הגם שלבו נתון היה בראש וראשונה לַ"שולמית").6
גם בספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (1938), שבו התנזר אלתרמן מאִזכּוּרם הגלוי והמפורש של שמות, מקומות, אירועים, בכל זאת הִזכיר במפורש את שמותיהם של הגיבורים המקראיים שמשון, גָּליָת והשולמית. את שמהּ של האחרונה שילב בשירו "יום השוּק", שבּוֹ קרא אל העיר השוקקת חיים (ובמשתמע אל "העיר העברית הראשונה" שאותה העלה על נס בשיריו) במילים: "שׁוּלַמִּית בַּנְּעָלִים", וזאת על-פי התיאור האריסטוקרטי של הצעירה האהובה במגילת שיר-השירים "מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב" (שיה"ש ז', ב').
ואולם, האישה בשירו של אלתרמן היא משרתת היוצאת לקניות ורק נראית כמלכה ששטיח אדום נפרשֹ לרגליה: "בְּצֵאתֵךְ כְּמַלְכָּה עִם סַלַּיִם גְּדוֹלִים, / בְּשִׂמְלָה רְחָבָה הַיָּרִידָה." ייתכן שבסך-הכול מתוארת כאן צעירה פשוטה ופְּלֶבֶּאית, אך יפה להפליא, המתנהגת בשׁוּק כאריסטוקרטית, שכּן בעלי-הדוכנים והעגלונים נוהגים בה כבמלכה ונושאים אותה על כפיים. אלתרמן שר בשירו "שולמית" שיר תהילה לנערה היפיפייה, תמצית יופיים של נופי ארץ-ישראל, אך אומר לה בלשון סגינהור: "שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל" (הפתגם השגור "יָפָה כמו הלילה" משמש דווקא לתיאורה של אישה כעורה). אלתרמן נטל כאן אפוא פתגם אירוני, שמקורו ביידיש הגלותית, והפך אותו על פיו לשם תיאורה של מציאוּת ארץ-ישראלית יפיפייה.

נפליג מן הפזמון האלתרמני על דמותה של "השולמית". כאמור, בשפה העברית אין מיידעים שמות פרטיים, ו"השולמית" היא למיטב ידיעתי הדמות היחידה בתנ"ך ששמה מופיע בלוויית ה"א הידיעה. ביצירת אלתרמן, לעומת זאת, מצויה גם דמותה של "החמוטל" – דמות נשית רב-צדדית המופיעה ביצירה ה"קנונית" והקלה כאחת, לפעמים בלוויית ה"א הידיעה ולפעמים בלעדיה.
מה טיבה של "החמוטל" ובמה שונה היא מדמותה של "השולמית"? ובכן, חמוטל המקראית היא דמות ממשית, בניגוד לשולמית ממגילת שיר-השירים שהיא דמות ארכיטיפית של רועה צעירה ונחשקת. "חמוטל, מופיעה בתנ"ך שלוש פעמים בתורת "בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה" (מל"ב כ"ג, ל"א; שם כ"ד, י"ח; ירמיהו נ"ב, א'). בכל פעם מופיע שמה בשינוי קל: בפעם הראשונה מופיע שמה בחולם ("חֲמוֹטַל"), בפעם השנייה – בשורוּק ("חֲמוּטַל"), ובפעם השלישית באיות שונה במקצת: "חֲמִיטַל" ביו"ד.
בניגוד לשולמית, ששמה מופיע בתנ"ך בלוויית ה"א הידיעה ("שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם"; שיה"ש ז', א'), תוספת ה"א הידיעה לשם "חֲמוּטַל" היא המצאה בלעדית של אלתרמן, ולא של איש מלבדו.
ייתכן שלפנינו אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, המצמיד זה לזה את הפכי החום המייבש של החמה ואת הרעננות הלחה של מי הטל (כמו בשם התאופורי המקראי "חמואל" המשלב את חום החמה ואת החסות האלוהית). כזכור, את חומם הלוהט של צוהרי היום ואת הטל הרענן של שעות השחר הצמיד אלתרמן בשורות הפתיחה של פזמונו "שיר בוקר": "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל."
וחוזרת השאלה למקומה: מה טיב דמותה של "הַחֲמוּטַל" של אלתרמן, ואיך היא נתגלגלה לשירתו? מתברר שהמופע הראשון של השם "חֲמוּטַל" בשירה העברית החדשה הוא בשיר ההזדמנות שחיבר ביאליק בערוב יומו – שיר הפותח במילים: "מָה אוֹכְלָה חֲמוּטַל?" – שיר זה, שהוקדש לילדה חמוטל ריגר, בתו של המורה וההיסטוריון ד"ר אליעזר ריגר, שהתגורר ברחוב ביאליק בשכנות לבית-ביאליק, התפרסם לראשונה במוסף לילדים של עיתון דבר, גיל' י', 15.7.34, שבועיים אחרי פטירתו בטרם עת של "המשורר הלאומי". אלתרמן הצעיר כבר פרסם באותה עת שירים לילדים במוסף לילדים של דבר (שהיה אז חלק מהעיתון, ורק ב-1936 נעשה דבר לילדים שבועון עצמאי), ומותר כמדומה להניח שהוא קרא את חרוזיו של ביאליק, שעד מהרה הולחנו. ואם לא קראם בעיתון ולא שמעם ברדיו, יכול היה אלתרמן לפגוש את החרוזים על חמוטל ב"תוספת" לכל כתבי ביאליק שהוציאה הוצאת דביר בכרך אחד, במהדורות רבות.
ואולם, כרגיל ביצירת אלתרמן, לכל מוטיב יש מִטען גֶנֶטי כפול ומכופל: עברי ומערבי, יהודי ונוכרי. גם השם "חמוטל" אבהות כפולה לו, בהיותו שם מקראי וביאליקאי, אך גם שם שנולד בעקבות מפגשו של אלתרמן עם התרבות האירופית בכלל, והצרפתית בפרט. בשירו הגנוז "קונצרט לג'ינטה" (1932), המתרחש בבית קפה פריזאי, קורא הגבר למלצרית הצעירה והיפה, לאחר שהתעלל בה, ומפליג איתה בדמיונו אל מציאות פְּריסטינית-בתולית, רחוקה אלפי מילין מן האתר הדקדנטי שבּוֹ הם שרויים. הוא מזמין אותה לבוא עימו אל גן-עדן השופע פריון ועינוגי חושים (paradisus voluptatis), אל מקומה של הציפור הכחולה של מטרלינק:

לְאִישׁ וָאִישׁ צִפּוֹר כְּחֻלָּה [...]
בּוֹאִי עִמָּדִי אֱלֵי שָׂדֶה רָחוֹק [...]
צֶמֶד תִּינוֹקוֹת בְּאַגָּדַת כְּשָׁפִים [...]
תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן [...]
עֲלֵי קַן שְׂפָתַיִךְ [...] צִפּוֹר נִפְלֵאת גַּוָּן.

שמותיהם של הילדים מן הפנטזיה הדרמטית של מטרלינק – מירטיל וטילטיל – עולים כאן בעקיפין ברובד הצליל מדמותה של הנערה המתולתלת המיטהרת ברוח האביב: "תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן." דמותה הטלולה, התלתלית והבתולית של טילטיל השפיעה כנראה על אלתרמן הצעיר במתן שם לחמוטל, לעלמה הנצחית ששפתיה טלולות ומחלפותיה אדומות כעמוד השחר המפציע.
כדאי לדעת בהקשר זה, כי בשירו הגנוז "מלכודת" תיאר אלתרמן את הארץ "הַתַּלְתַּלִּית" העטופה ב"טַל טַלִּית" ובשירו הגנוז "היפָה" פונה האני-הדובר אל הצעירה היפהפייה במילים: "עַל מִצְחֵךְ תַּלְתַּל [...] כָּל הַכְּפָר טֻלְטַל [...] אֲבָל אֶת הַפְּטָל [...] אַל תֵּצְאי בַּטַּל [...] פֶּן סַכִּין תֻּטַּל."
אלתרמן הפך את השם חמוטל, המכיל בתוכו את הטל והחורז במילה "טל", לסמל המציאות החדשה שאותה כינה שלונסקי בשם "בראשית חדשה". הוא שילב אותה בעיקר בשירי היין שלו, שכּן היא נולדה כאמור משיר "פריזאי" של אלתרמן הצעיר, המתאר את המלצרית ה"תלתלית" המוזגת יין ללקוח חמדני, שמדמיין איך שניהם יעמדו יד ביד כצמד התינוקות מירטיל וטילטיל מאגדת "הציפור הכחולה". ואולי משום שחמוטל מופקדת במחזור השירים "שיר עשרה אחים" על מזיגת השֵׁכר, נאמר עליה ב"זֶמר" של "שיר הבקתה" (שיר א' במחזור זה): "וְאֶחָד מִבֵּין אַחֵינוּ מִמְּקוֹמוֹ נָתַן בָּהּ עָיִן" (שהרי עי"ן בגימטריה = יין, והתרגיל הנומרולוגי הזה, השאוב מתוך שירו של רשב"ג "ככלות ייני", מופיע בשיר ב' של המחזור – "שיר היין" – במילים המופנות אל החמוטל: "הִגָּלִי, כִּי שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים, / שֶׁיִרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם").
חמוטל הטלולה והמתולתלת7 משירי אלתרמן היא צִדו הקל והייני של המין הנשי. אוטו ויינינגר דיבר בספרו מין ואופי על שני טיפוסי יסוד של המין הנשי – הקדושה והקדֵשה – ודמותה של חמוטל משתייכת לצד הקל וההֶדוֹניסטי של הנאות החיים הארציות. את ההבדל בין שני סוגי הנשים – "אשת חוק" ו"אשת חיק" (חידוד של שלונסקי) – תיאר אלתרמן באחד משיריו הקצרים של ספר שיריו האחרון חגיגת קיץ (1965): זו מרופטת אך נאמנה, וזאת יפה ומלהיבה אך מופיעה בחיי הגבר כברק קצר-מועד: "הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק."
השולמית היא הכלה היעודה שתהיה ל"אשת חוק" ואילו החמוטל היא האישה השנייה – "אשת חיק" – שיושבת ומצפה לגבר שיגיע לפתח ביתה ויצלצל פעמיים. השולמית היא נעמי של "פונדק הרוחות", ואילו החמוטל היא הפונדקית, שמפעם לפעם פוקד אותה ההֵלך בדרך-הילוכו.

דמותה של "השולמית" – שהיא כאמור מוטיב חוזר בשירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה – מופיעה בשירתו ה"קָנונית" כשם נרדף למציאוּת הארץ-ישראלית החדשה, המוחשית והרוחנית (תיאורים "פריזאיים" המצויים אף הם בשיר "יום השוק" עשויים להיות חומרים ניגודיים המסייעים ביצירת מהות אוקסימורונית – ארץ-ישראלית ונָכרית כאחת). דמות זו של "השולמית" היתה בפזמוני אלתרמן שם-נרדף לעם-ישראל ולארץ-ישראל (כבפזמון "השולמית" ובו האמירה המפורשת: "שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, / כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"). גם בשירי עיר היונה (ב"מריבת קיץ") "שולמית" היא שם-נרדף לתרבות החדשה וללשון החדשה הנוצרות בארץ.
ואכן, בשורות הסיום של שירו החשוב "מריבת קיץ" (1945), שאותו כָּלל אלתרמן בעיר היונה (1957) כלולה האזהרה המחויכת והרצינית כאחת: "הַס מִפִּלְפּוּל. / שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל." במילים אחרות: בזמן התרחשותן של מהפכות, אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות, וכדאי להימנע מאינדוקטרינציה ומתכתיבים. במילים אלה, שעליהן התעכבתי בספרי על רטוש,8 הלך אלתרמן לשיטתה של הציונות הרוחנית מבית מדרשם של אחד-העם וביאליק, שהמליצה על מהפכה שקטה ואבולוציונית, והביע בעקיפין את התנגדותו לציונות המדינית הרֶבוֹלוּציונית, שביקשה להגשים את מטרותיה ללא דיחוי.
ניכּר כאן יחסו הדואלי של אלתרמן כלפי התופעה שנגלתה מול עיניו: אף-על-פי שהתנגד לשינויים מהירים ורדיקליים, ניכּר שאלתרמן נהנה מן השינוי שחל ביהודי הגולה בעת שראה מולו את בני הארץ השזופים – הנערות בשֵׂער גולש והנערים בבלורית מתנופפת. שירו מאיץ בשולמית ומייעץ לה, או דורש ממנה: "שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ." במילה "התירי" יש משום היתר למתירנות. אם עד כה היה היהודי משועבד לתרי"ג מצוֹות, שהכבידו עליו אך שמרו את קיומו באלפיים שנות גולה, עתה כשהוא יושב על ארצו ובמולדתו, הוא יכול להרשות לעצמו לפרוק חלק מן האיסורים. הוא קורא לשולמית להתיר את צמותיה ולפרוע את שׂער ראשה. ואולם, לא רק לנערה היהודייה הגלותית היו צמות, סמל הצניעות והמשמעת. גם את ראשה של השולמית משיר-השירים קישטו צמות או שֵׂער גולֵש, ככתוב: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיה"ש, ד', א'-ב').
שירו-פזמונו של אלתרמן "שולמית" מתאר את יופיה של השולמית, אך אינו מייפה את התמונה: מדובר בתקופה קשה שבָּהּ "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית." עדיין לא תמה המלאכה, ועוד יהיו קורבנות בטרם יוכל העם לשיר ולחגוג. היהודי הגלותי שילם מחיר כבד על נדודיו, אך נדודיו לא פעם הצילו אותו מכיליון. בארץ-ישראל תמה מסכת נדודיו של העם. אין לו לאן ללכת, וכאגרונום שלמד זוֹאוֹלוגיה אלתרמן ידע היטב מה עושה בעל חיים כשהוא נקלע למצבים שאין מהם מוצָא. הוא הכיר גם את מימרת חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (בבלי ברכות י' ע"א). חרף כל הקשיים וכל הסיכונים, שירו של אלתרמן מעודד את ה"יישוב", מלמדו להתגבר על הייאוש" ובשנת 1946 – כשהתחיל העם לצאת מן האודים והאפר של שנות השואה, אך הריבונות בארץ טרם הושגה – הוא מבטיח לו ש"עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ."
אלתרמן, שביסס את אמונתו על ניתוח תהליכים אֶבולוציוניים, האמין שצפויה ל"שולמית" דיאלקטיקה של דורות, וזאת בניגוד לרטוש שביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד.9 אלתרמן ביקש שלא להציץ דרך חור המנעול שעה ש"שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר" בחדרה מתלבשת ("מריבת קיץ"), ולהימנע מתכתיבים. טועים ה"כנענים", טען בשיריו על "השולמית" (קרי, על המציאוּת הארץ-ישראלית המתהווה), שהם מנסים להשליט את דעתם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות ומבקשים לקבוע מראש מה דמות תהיה לה בעודהּ מתלבשת ומבשילה.10

הערות:
1. המחזה "שולמית" שהוצג פעמים רבות ברחבי העולם – במזרח אירופה, בארץ-ישראל (בתרגומו של יעקב לרנר) ובארצות-הברית – נחשב למחזמר הראשון בעולם.
2. נעמי שמר הוסיפה ה"א הידיעה לשמות של בנות בשירהּ "בהיאחזות הנח"ל בסיני": "שָׁם כָּל הַשָּׂרוֹת וְהַדַּלְיוֹת וְהַרִנּוֹת".
3. https://blog.nli.org.il/sipur-alterman-shulamit/
4. https://929.bina.org.il/imageview.php?id=2982
5. מאמר מוקדם זה התפרסם לראשונה בכתובים מיום 30.3.1932. הוא נאסף בספרו של אלתרמן במעגל, מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ה, עמ' 7-10.
6. ראו את תיאורה המטפורי של הסיגריה באחד משירי "רגעים" ("סוף", הארץ, כ"ז תמוז תרצ"ה, 28.7.1935): "הַסִּיגָרָה – שְׁלוֹמִית בְּשִׁבְעָה צְעִיפִים – / מַזְקִינָה אַט-לְאַט וְרֹאשָׁהּ כְּבָר שֵׂיבָה." העשן המסתלסל מן הסיגריה מדומה לצעיפיה של שלומית והאפר שבקצה הסיגריה – לראשה האפור של שלומית שהזקינה.
7. גם את היין מתאר שירו של אלתרמן כ"מתולתל": "מַגָּעוֹ הַשֵּׁנִי הוּא מַגָּע הַלָּבִיא, / הַמְפַלְּחֵנוּ מוֹלֵךְ וּמְתֻלְתָּל, / מַגָּעוֹ הַשְּׁלִישִׁי אֶת הַחֹשֶךְ יָבִיא / וּבַחֹשֶךְ תֵּאוֹר חֲמוּטַל." תיאורו של אלתרמן את הלביא המתולתל מבוסס כמדומה על התיאור "רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב" בשירו של ביאליק "על סף בית המדרש".
8. ראו בפרק "מריבת קיץ" בספרי להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה, תל-אביב 1993, עמ' 167-178.
9. יונתן רטוש, "מנגד לארץ", אלף, ינואר 1950.
10. תקדים לרעיון זה, שמצא את ביטויו המגובש ב"מריבת קיץ", מצוי כבר בשירו של אלתרמן "העלמה" (מחברות לספרות, ג', מחברת ב', טבת תש"ה [דצמבר 1944], עמ' 23), שנתפרסם לפני "מריבת קיץ": "עַלְמָה, הַבַּת הָעִבְרִיָּה,/ עוֹד לֹא נִשְׁלַם צַלְמֵךְ עַד קֶבַע. / צָפוֹן וָקֶדֶם וְצִיָּה / אוֹתָךְ נוֹגְדִים עוֹד בְּמַקֶּבֶת. // זָהֹב וָלֹבֶן וְקֵדָר / עוֹדָם עוֹמְדִים בַּקְּרָב עֲלָיִךְ./ חִתּוּךְ קוֹלֵך עוֹד לֹא הָגְדַּר, / עוֹד לֹא נִקְבַּע חֲתַךְ עֵינַיִךְ.// כָּל שֵׁבֶט מִשִּׁבְטֵי עַמֵּךְ / מוֹסִיף לָךְ נֹפֶךְ לְמוֹרֶשֶׁת. / הָהּ, מִי יוּכַל לְשַׁעֲרֵךְ / שְׁלֵמָה מֻגְמֶרֶת, מְלֻטֶּשֶׁת!"
זיוה שמיר

* מניפולציה רגשית – השוואת הפליטים מאוקראינה ליהודים בשואה והצגת ישראל כמי שחוסמת את שעריה בפניהם, היא מניפולציה רגשית דמגוגית. אין כל דמיון בין המקרים.
הטרגדיה של אוקראינה נוראה. אולם הפליטים מאוקראינה אינם נדונים למוות המחפשים מקלט והרכבות שבהן הם נוסעים אינן לוקחות אותם למחנות השמדה. אלה פליטי חרב שנמלטו ממלחמה וכעת הם בחוף מבטחים. הם נמצאים במדינות אירופה שכבר הבטיחו להם שהיה זמנית ואישור עבודה לשלוש שנים. זאת המציאות.
מתוך המציאות הזאת יש מקום לדיון מה ישראל צריכה לעשות בנדון. בלי מניפולציות רגשיות והשוואות מופרכות, בוודאי לא מצד שר בישראל, נחמן שי. ומה שישראל צריכה לעשות, הוא להיות המדינה שתקלוט את המיספר הגבוה ביותר של פליטים, בוודאי ביחס לגודלה – מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, שיעלו לארץ כפליטים ויהפכו לאזרחים. אגב, הפליטים היהודים מרוסיה כלל לא יוכרו ככאלה באף מדינה אחרת וישראל היא מפלטם היחיד. זאת המשימה הגדולה שלנו וזו הצדקת קיומה של מדינת ישראל; להיות ביתם של כל היהודים בעולם ובפרט של יהודים במצוקה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שיש לה מה להתבייש בקליטת פליטים מן המלחמה הזאת.
בנוסף לכך, אנו קולטים גם פליטים לא יהודים. נקבעה מכסה וכנראה שהיא תגדל. במקום גאווה לאומית, אנחנו מפעילים על עצמנו מניפולציות רגשיות, המשרתות אג'נדה אידיאולוגית של הפיכת ישראל למדינה לא יהודית. והמניפולציה הזאת עובדת היטב על רבים מאתנו. הספורט הלאומי החדש, להכות בשרת הפנים איילת שקד, הוא תופעה מכוערת. איילת שקד עושה את מלאכתה היטב וראויה לתמיכה ולגיבוי ציבורי.

* מבחן המנהיגות הציונית – להערכתי, הממשלה תתקשה לעמוד בלחץ הפופוליסטי בנושא הפליטים הלא יהודים ותשנה את מדיניותה. עם זאת, שום דבר לא יְרצה את האינטרסנטים שעומדים מאחורי הקמפיין הפופוליסטי. אם הממשלה תחליט על מכסה של 50,000 יתקפו אותה על כך שלא החליטה על מכסה של 100,000. אם תחליט על מכסה של 100,000 – למה לא רבע מיליון וכן הלאה.
בסופו של דבר, המבחן האמיתי של הממשלה, יהיה בקליטת העלייה הגדולה הצפויה מאוקראינה ומרוסיה. האם היא נוטלת אחריות על כך שתהיה קורת גג לכל עולה שיבוא, שכל עולה יקבל סל קליטה מכובד וראוי, שתהיה תעסוקה לכל, שיהיו אולפנים לעברית שיתנו מענה לכולם, שיהיו די גנים וכיתות לימוד ותמיכה רגשית לכל הילדים והנוער, שהעלייה תפרוץ גם את שערי ההתיישבות באזורי הספר שיקלטו את העולים בהמוניהם? האם הממשלה תקדיש את עיקר מרצה, תשומת ליבה, הקשב שלה, המשאבים שלה למשימה העליונה, תוך פריצת מסגרת התקציב מצד אחד וקיצוץ רוחבי בנושאים שאינם הקליטה, מצד שני? כמובן שהמבחן אינו רק של הממשלה, אלא גם של הרשויות המקומיות, של תנועות ההתיישבות, של המגזר השלישי, של המגזר העסקי ושלנו האזרחים.
תפקידה של מנהיגות הוא להבחין בין עיקר לטפל ולקדם את המטרות העיקריות של מדינת ישראל, כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי. בן גוריון ושמיר ידעו להנהיג את המדינה בדרך הזו, והיו חזקים דיים כדי לראות את העיקר ולא לתת למשבי רוח פופוליסטיים להטות אותם מן המטרה הגדולה. האם גם ממשלת השינוי תגלה אותו סוג של מנהיגות? ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

* לא זו השאלה – יש הטוענים שאם נקלוט כמה עשרות אלפי פליטים לא יהודים, זו תהיה פגיעה בהרכב הדמוגרפי של ישראל כמדינה יהודית ויסכן את צביונה, ולכן עלינו לנעול את שערינו. ויש המשיבים להם, שקליטה זמנית של כמה עשרות אלפי פליטים זניחה מבחינה דמוגרפית ובטח לא מצדיקה מניעת מקלט מפליטי חרב.
עמדתי בוויכוח הזה היא בסגנון פרס: לא זו השאלה. כלומר, אילו זו היתה השאלה, עמדתי היתה שנכון לפתוח את בתינו לכמה עשרות אלפי פליטי חרב במלחמה, וזה לבטח לא משמעותי מבחינת צביונה היהודי של ישראל. יתר על כן, כיהודים, שומה עלינו לפתוח את שערינו לפליטים כאלה, כי זו רוח המוסר היהודי.
אך, כאמור, זו לא השאלה. השאלה היא מה עלינו לעשות בהינתן שהמלחמה באוקראינה צפויה להביא לעלייה גדולה מאוקראינה ורוסיה, שעל פי הממעיטים מדובר בעשרות אלפים ועל פי האופטימיסטים, ואני נמנה עמהם, מדובר במאות אלפים. הרי ישראל אינה ערוכה לגל עלייה כזה, ועליה לשנס מותניים ולהטריף את כל מערכותיה כדי לעמוד באתגר. מהסיבה הזאת, ואך ורק מהסיבה הזאת, יש למעט בקליטת פליטים לא יהודים לעת הזו, ולמקד את מלוא מעיינינו ומשאבינו למטרה הציונית הגדולה שנקרתה לדרכנו, וחובתנו הלאומית לממש אותה במלואה, על הצד הטוב ביותר.

* הצרפתים תחילה – אילו היו באוקראינה עשרות אלפי צרפתים, אין ספק שצרפת היתה דואגת בראש ובראשונה לקליטתם בתוכה. ואני בטוח שגם הצבועים בינינו, שמעקמים את האף על המחויבות שלנו בראש ובראשונה לעליית יהודי אוקראינה, היו רואים את הגישה הצרפתית הזאת כמובנת מאליה.

* קק"ל לעזרת פליטי המלחמה – בישיבת האסיפה הכללית של קק"ל שנערכה ביום א', דווח על פעילות הסיוע של קק"ל לנפגעי המלחמה באוקראינה. סיוע בתרופות, בגדים וכו' בסך 5 מיליון שקל נשלח לקהילות היהודיות. קק"ל קלטה את 84 הילדים היתומים מצ'רנוי, והם נמצאים כעת בנס הרים. קק"ל תממן ארבעה אמבולנסים של מד"א לאוקראינה. זאת, לצד הפעילות הענפה של הסוכנות, ההסתדרות הציונית ושאר המוסדות הלאומיים ומסירות האין-קץ של השליחים. כמו כן, דווח על היערכות המוסדות הלאומיים לצד מוסדות המדינה לגל העלייה הקרב ובא, שהוא ליבת הפעילות של המוסדות. זו היתה אמירה כללית מאוד, ואני מקווה שבקרוב תוצגנה תוכניות מעשיות ומפורטות.

* קוצר רואי – אני שמח על כך שהממשלה הקדישה את מרכז ישיבתה להיערכות לעלייה המונית מאוקראינה ומרוסיה. זה האתגר הלאומי העליון שצריך להעסיק את הממשלה. אבל משום מה, תרחיש הייחוס שעליו התבסס הדיון, מדבר על קליטת 50,000 עולים. בעיניי, תרחיש זה מבטא קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיעלו לארץ מאות אלפים ולכך הממשלה צריכה להיערך. היערכות לקליטת 50,000 עולים בלבד היא מתכון לכישלון.
חשוב שהממשלה לא תעסוק רק בקליטת העלייה אלא גם בעידוד העלייה. יש להחזיר מיד את אנשי נתיב ושליחי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לתוך אוקראינה, כדי לקדם, לעודד ולארגן את העלייה.

* הגשמת הציונות: עליה והתיישבות – בישיבת הממשלה שעיקרה הוקדש להיערכות לעלייה מרוסיה ואוקראינה, אושרה הקמתם של שני יישובים חדשים בנגב – העיר כסיף והיישוב ניצנה. הגשמת הציונות – עליה והתיישבות.
לאחר שנים רבות של הקפאת ההתיישבות בארץ ישראל, הממשלה החליטה כבר על הקמת שני יישובים בגולן ושני יישובים בנגב, מתוך 11 שעתידים לקום.

* מיהם ה"אנחנו" – יועז הנדל פירסם בפייסבוק רשומה חשובה בנושא אתגר העלייה וההתיישבות. רוב התגובות היו אוהדות. חלקן היו תגובות שנאה אוטומטיות של הביביסטים, שבלאו הכי חוץ משנאה וגידופים אין בהן כלום ולכן אינן שוות כקליפת השום. והיו תגובות שציערו אותי. תגובות בנוסח: "בשביל מה צריך עולים? לא מספיק צפוף לנו גם ככה? שהממשלה תדאג קודם לנו ולילדים שלנו" וכו'.
מי זה ה"אנחנו"? ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ה"אנחנו" של מדינת ישראל הם כל היהודים באשר הם. מדינת ישראל קמה בעבור כל העם היהודי, זה ייחודה, זה ייעודה וזו הצדקת קיומה. זו משמעות הציונית. ההבדל בינינו, היהודים אזרחי ישראל החיים בישראל – לבין היהודים החיים בגולה, הוא שאנו כבר מימשנו את אזרחותנו במדינה היהודית והם עדיין לא. וגם אנו, היהודים בישראל, רובנו – או שעלינו לארץ, או שהורינו עלו או סבינו. ואנו חיל החלוץ של העם היהודי, ושומרים על המדינה ובונים אותה ומחזקים אותה למען כל העם היהודי. כל גל עלייה חיזק מאוד את ישראל וכך יהיה גם עם גל העלייה הבא עלינו לטובה.

* נפשי דרור שואפת – הדיקטטורה הטוטליטרית בבריה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי היתה עמוקה ורודנית לאין ערוך יותר מזו של הדיקטטורה הפוטינית. ודומה היה שזה שלטון לדורות, שאי אפשר לסדוק אותו. אולם נפש האדם, שואפת החירות, הפילה את המשטר. בבריה"מ היתה זו, אמנם, מהפיכה מלמעלה, בהובלת הנשיא גורבצ'וב, המנהיג הרפורמטור הגדול, אך בשאר הדיקטטורות הקומוניסטיות העם התקומם והפיל את המשטר, כולל ברומניה שבה הדיקטטורה היתה העמוקה ביותר.
למרבה הצער, העם הרוסי בעידן הפוסט סובייטי בחר בדיקטטורה. כן, הפעם זו לא היתה הפיכה ולא מהפיכה, אלא בחירה של העם. שוב ושוב בחר העם הרוסי בהמוניו בפוטין, הדמוקטטור, שבתקופת שלטונו הארוכה ה"דמו" קוצץ בהדרגה אך בעקביות וה"קטטורה" הלכה והתעצמה. אבל למרות זאת, אני מאמין ברוח האדם, בשאיפת החירות, ואם האימפריה הסובייטית נפלה, גם הדיקטטורה הפוטינית נפול תיפול.
זכרו את השם מריה אובסייאניקובה, עורכת החדשות בטלוויזיה הרוסית, שהתפרצה לאולפן והפגינה בשידור חי נגד פוטין, המלחמה ותעמולת השקר. אישה גיבורה, שעשתה את המעשה מתוך ידיעה ברורה שהיא מאבדת לא רק את מקום עבודתה אלא גם את חירותה. מריה היא סמל לרוח החירות המפעמת גם בקרב העם הרוסי. היא פטריוטית רוסית אמיתית.
אין זה מן הנמנע, שדווקא הפלישה התוקפנית, האימפריאליסטית, לאוקראינה, והדשדוש בבוץ האוקראיני במקום הפנטזיה על טיול של ימים ספורים שבהם אוקראינה תתמוטט ותיפול לידי פוטין כפרי בשל, מקרבים את קץ הדיקטטורה הפוטינית.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

* מו"מ נוסח איראן – שעה שארה"ב זוחלת להסכם גרעין פייסני עם איראן, איראן מקשיחה עמדות. היא רואה שהצד מולה להוט להגיע להסדר, אז למה לא? והיא מוסיפה על כך לחץ באמצעות טרור. בשבת היא שיגרה בגלוי, מאיראן, רקטות לעבר הקונסוליה האמריקאית בחבל הכורדי בעיראק. רמז... כדאי לכם לא להתעסק איתנו.
כמובן שתוך כדי המו"מ איראן ממשיכה לקדם במרץ את תכנית הגרעין. ויש לזכור שזו הפרת ההסכם הקודם. העובדה שארה"ב פרשה מההסכם, לא ביטלה את ההסכם שעליו חתומות מדינות אירופה, רוסיה ו... איראן עצמה. היא לא ביטלה את ההסכם, לא פרשה ממנו, אלא פשוט מצפצפת עליו. אז מה הטעם בהסכם איתה?
על העולם החופשי להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן, לפחות כמו שהוא מטיל על רוסיה, כדי לאלץ אותה לבטל לחלוטין את מיזם הגרעין ולהפסיק את השתלטותה הטרוריסטית על מדינות המזה"ת. והגיע הזמן שארה"ב תפסיק להבליג על הטרור האיראני המופעל נגדה, ותגיב תגובה צבאית חריפה.

* מלחמה להשבת הריבונות – בסוף השבוע נערך מבצע גדול של מג"ב ויחידה 433 במגזר הערבי בישראל וברש"פ, לתפיסת נשק בלתי חוקי. המבצע, בהשתתפות אלף לוחמים, נערך בערים: מוסמוס, מושרייפה, אום אל פאחם, נוף הגליל, דבוריה, נצרת, ערערה, כפר קרע, ברטעה, טייבה, ג'נין וקפין. היתה זו פעולה מורכבת ומתוחכמת, פרי פעולה נועזת ורבת דמיון של סוכנת וסוכן משטרתיים שחדרו לארגוני הפשע במגזר הערבי, וביצעו 35 עסקאות נשק ואמל"ח שהפלילו את הפושעים. במבצע נתפסו נשק ואמל"ח רבים, שבעה כלי רכב ועשרות אלפי שקלים ונעצרו 51 חשודים בעבירות של ייצור ואחזקת אמצעי לחימה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחר באמל"ח.
והלילה, מסתערבים של מג"ב ירו למוות במחבל, שב"ח שהסתתר ברהט שפתח לעברם באש.
הממשלה לקחה על עצמה כאחת ממשימותיה הראשיות, את החזרת הריבונות הישראלית ומאבק נחרץ בפשיעה במגזר הערבי. כך מחזירים ריבונות.

* לבטל את האוטומט – מחבל שהסתתר ברהט פתח באש לעבר מסתערבי מג"ב והם השיבו אש וחיסלו אותו. זו התוצאה הטובה ביותר של התקלות כזו, וראוי לזכור שהחלופה עלולה היתה להיות שוטר הרוג. כל צמרת המשטרה והשר לביטחון פנים שיבחו את השוטרים על פעולתם המהירה והמקצועית ועל התוצאה של ההתקלות.
ומח"ש הודיעו שפתחו חקירה על הריגת המחבל. כי בכל מקרה של הרג בו קשורים שוטרים, חקירת מח"ש היא אוטומטית. את האוטומט הזה יש לבטל. אנו שולחים שוטרים לבצע את משימתם, הם מחרפים את נפשם ועליהם לקבל גיבוי מלא על פעולותיהם ולא להיחקר כחשודים במשהו. על המשטרה לערוך תחקיר של כל אירוע מבצעי, לצורך הפקת לקחים. אם התחקיר מעלה ששוטרים עברו על החוק – אז ורק אז יש מקום לחקירת מח"ש.

* גלגולו של חלום – לפני כעשר שנים, הצעתי לראש המועצה האזורית גולן אז אלי מלכה, להקים, לקראת שנת החמישים להתיישבות בגולן, להקים את מוזיאון ההתיישבות בגולן. הוא גלגל אותי (בנימוס) מכל המדרגות. מסתבר ששנינו לא היינו הראשונים. חברי ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, שלח לי תעודה משנת 1981 (!) שבה ראש המועצה האזורית אז, איתן ליס, מגלגל בעדינות מכל המדרגות את חיים בן-דוד, היום פרופ' חיים בן דוד, שהציע אותה הצעה.

* זעם על הסטייה – בגיליון 4.3 של מוסף "הארץ" הופיעה כתבה גדולה על היישוב האקולוגי הייחודי רותם בבקעת הירדן, ולמרבה הפליאה הכתבה היתה חיובית. כתבה חיובית על יישוב בבקעת הירדן ב"הארץ", אלו באמת חדשות של ממש. אדם נשך כלב!
כצפוי, לא חלף שבוע ומדור המכתבים הותקף בתגובות נזעמות על ה"סטיה" – האחת של מבריחת השב"חים אילנה המרמן והשיניה של חגית עופרן מ"שלום עכשיו".
אני יודע שאני משלה את עצמי, אבל הלוואי שהכתבה הזאת פתחה סדק ראשון, לסיקור מאוזן של מפעל ההתיישבות הציוני.

* פגיעה קשה בצה"ל – החלטת בג"ץ לדחות את ערעורו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהתערב בהחלטתו הפיקודית להדיח מתפקידו את מפקד מצ"ח בדרום רס"ן גלעד פרנקן, בו ראה אחראי למעשים שהובילו להתאבדותו של החייל ניב לובטון, שגויס כסוכן של מצ"ח ונדרש להלשין על חבריו שהשתמשו בחשיש, היא שערורייה.
לא אכנס לשאלה האם החלטתו של כוכבי היתה נכונה או לא, אלא למשמעות העמוקה של החלטת בג"ץ, השוללת מהרמטכ"ל את שיקול הדעת הפיקודי שלו. זו פגיעה קשה בצה"ל.
שופטי בג"ץ הסתמכו על חוק של הכנסת המסמיך אותם להתערב, ואמרו בעצמם שהתערבות כזו אינה רצויה ומשתמשים בה במשורה רק במקרים חריגים ונדירים. נו, באמת... זה נושא כל כך חריג שיש להשתמש בו בנשק יום הדין?
זו פגיעה בסמכות המפקד העליון, והיא מחייבת את הכנסת לשנות בהקדם את החוק שהסמיך לכך את בית המשפט. אין אף גורם ואף בעל תפקיד העומד מעל ביקורת שיפוטית, ולכן יש להגדיר בחוק את נדירות המקרים וחריגותם, כדי למנוע שוב התערבות בוטה של בית המשפט בהחלטות מסוג זה.

* הנה בא עוד גל גדול? – בעוד מעיינינו נתונים לווריאנט האוקראיני, בסין מתפרץ הגל השישי.

* החברים של ירדנה – ירדנה מלר-הורוביץ, מזכירת הכנסת ב-12 השנים האחרונות והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה, מסיימת בימים אלה את תפקידה. מלר-הורוביץ עבדה בכנסת 45 שנים, מאז ניצחון הליכוד ב-1977. היא היתה פעילת בחירות של הליכוד ולאחר הבחירות קיבלה עבודה כפקידה בסיעת הליכוד ולאחר מכן במשך 19 שנים הייתה מזכירת הסיעה, ואז עברה לתפקידים מקצועיים של הכנסת – מזכירת הוועדה לביקורת המדינה, סגנית מזכיר הכנסת ומזכירת הכנסת.
מלר-הורוביץ היא חירותניקית מבטן ומלידה, בת למשפחה של אנשי אצ"ל ופעילי חירות, מחוג מקורביו של בגין. אלו דעותיה עד היום. בראיון ל"7 ימים", הדוגמה למקרים שבהם שמרה על פוקר-פייס ועל מקצועיות כשהתקבל חוק שהיא מתנגדת לו אידיאולוגית – היתה חוק ההתנתקות.
דווקא לכן, בלטה בעיניי תשובתה בראיון על החברים שרכשה בשנותיה הרבות בכנסת. איש מהם אינו מהליכוד ושולי מועלם-רפאלי היא היחידה מן הימין. שאר השמות שהזכירה הם נחמן שי, עדנה סלודר, אורה נמיר, עוזי ברעם ואיילת נחמיאס-ורבין, כולם ממפלגת העבודה.
סיפור אחד ששלפה מלר-הורוביץ מזיכרונה פשוט אינו נכון, ונראה לי שהיא בילבלה בין אירועים שונים. "בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צלצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם' [היא היתה אז מזכירת סיעת הליכוד א.ה]. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה – ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תוכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר איתי.' כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר.'"
איך אני יודע שזה לא נכון? ביום ההצבעה רבין כלל לא היה בארץ. לא הוא ולא יו"ר המפלגה שמעון פרס. ההחלטה להביא את חוק הגולן להצבעה בשלוש קריאות ב-14 בדצמבר נחתה על הכנסת כרעם ביום בהיר. במערך היתה דילמה קשה – יש בין חברי הסיעה תומכים נלהבים בחוק, כולל יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז, ומתנגדים קיצוניים לו. איך אפשר לקבל החלטה, ועוד כאשר פרס ורבין לא בארץ? האחריות הייתה על כתפיו של יו"ר הסיעה משה שחל. בהתייעצות עם פרס, הוא מצא מוצא, איך למנוע ממפלגתו ביזיון של התפצלות ההצבעה בנושא כל כך מרכזי. הפתרון היה הודעה על החרמת ההצבעה במחאה על כך שהחוק מובא כ"מחטף". כמובן שזה היה קשקוש. הרי הנושא היה על סדר היום הציבורי כבר שנתיים וחצי. סיעת המערך אימצה את ההצעה, אבל בכך רק הגדילה את הביזיון. במקום להתפצל לשניים היא התפצלה לשלושה. שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזילינו והח"כים מהתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) – הפרו את החלטת הסיעה והצביעו בעד. יוסי שריד וחברי מפ"ם הפרו גם הם את ההחלטה והצביעו נגד.

* אל תשליכני – זה למעלה מ-11 שנים, יש לי פינה שבועית בנושא זמר עברי, עד לאחרונה ברדיו אורנים וכעת ברדיוטק. בכל שבוע אני משמיע שיר ומספר עליו. חוק בל יעבור בתוכנית – לעולם לא אשמיע שיר פעמיים.
כעת גיליתי, לתדהמתי, שעברתי על החוק הזה. לרגל זכייתו של אביהו מדינה בפרס ישראל, ולקראת מאמר שבכוונתי לכתוב עליו, עברתי על חומרים ישנים שכתבתי עליו בעבר. כשגיגלתי "אורי הייטנר – אביהו מדינה," מצאתי ששיר אחד שלו השמעתי פעם תחת הכותרת "ימלא פי" ופעם תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה."
ברכות חמות לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

* ביד הלשון: אבל וחפוי ראש – מגילת אסתר הניבה ניבים וביטויים רבים שהעשירו את השפה העברית. אחד מהם הוא אבל וחפוי ראש, כלומר מובס ומושפל. לאחר שהמן נאלץ להוביל את שנוא נפשו מרדכי, רכוב על סוס, בלבוש מלכות ועטרת זהב ולקרוא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ," מסופר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ."
אורי הייטנר

יפים כל כך הם פעֲמֵי הַשַּחַר,
פוסעים מתוך החושך אֶל האור,
כְּשֶיוֹם חדש עולֶה, פותֵחַ שַׁעַר
אֶל זֶמֶּר מְזוּכָּך בִּצְלִיל טָהור.

פניִך עִם הבוקר – כַּר של דֶשֶּׁא,
עָמוּס טְלָלִים של רוֹגַע וְרִיוְויוֹן,
וְנִיחוֹחֵי חיבוק וְהִתְרַפְּקוּת שֶׁ –
הִרְוֵינוּ בָּם את בּוֹר הצימָאון,

עֵת שַׁרְנוּ כל הלילה עֶדְנָתֵנוּ
ודוּדָאים פַּרְחוּ סְבִיבֵנוּ בֶּהָמוֹן,
דָבַקְנוּ גוּף אֶל גוּף בִּמְלוֹא אוֹנֵנוֹ,
יָנַקְנוּ צוּף של פֶּלַח הרימון.

אהוד בן עזר הזכיר את "שיר הנמל" שכתבה לאה גולדברג והלחינה רבקה לוינסון. (חב"ע, גיליון 1729). מסתבר שהשיר הגיע לילדי פולין בשנת 1938. ומעשה שהיה כך היה:
אישים שונים הגיעו לפולין כדי לעודד תרומות לקרן הקיימת. אחד מהם היה הסופר והמשורר נתן ביסטריצקי (לימים אגמון), חבר ההנהגה הראשית של הקק"ל ומנהל מחלקת בתי הספר והנוער. ביקורו עורר הדים בפולין, וילדי קריניקי – עיירה באזור ביאליסטוק – כתבו לו מכתב, שנדפס בעיתון "עולמי" של רשת החינוך העברי "תרבות". (עולמי, גיליון 34, ורשה, ט"ו כסלו, תרצ"ח).



וזה לשון המכתב:

"קראנו ב'עולמי' כי בא לפולניה שליח הלשכה הראשית של הקרן הקיימת בירושלים, המשורר הידוע, ידיד הילדים מר ביסטריצקי.
רוצים אנו לשלוח לאורח זר-פרחים, אך מכיוון שמשלוח פרחים הוא דבר בלתי-אפשרי, החלטנו – תלמידי הכיתות ו' וז' של ביה"ס 'תרבות' בקריניקי – לתרום לקרן הקיימת לישראל סכום של 2 זהובים ו-25 פרוטות כזר פרחים לכבוד הסופר נתן ביסטריצקי.
מזמינים אנו את המשורר לבוא אלינו לבקרנו ואם אין הדבר אפשרי, יואיל המשורר לשלוח לנו מזִמְרַת (מִשִּירֵי) הארץ. – ונהיה לו אסירי תודה."
חתומים: יו"ר כיתה ז': יחיאל טורסקי; יו"ר כיתה ו': טוביה פרוז'נסקי; מורשה הקהק"ל בביה"ס: י. חצר.

התשובה של ביסטריצקי נדפסה בגיליון שלאחריו. (עולמי גיליון 34, כ"ט כסלו, תרצ"ח). ובו הוא שולח להם כשי את "שיר הנמל החדש". אבל לא טורח לציין מי כתב ומי הלחין אותו.
עדינה בר-אל



אהוד: אפשר עוד להוסיף כי לא רק נתן ביסטריצקי אלא גם אברהם לוינסון נשלח בשנות ה-30 להרצות בנושאים תרבותיים-ציוניים וכנראה גם ספרותיים בפולניה, הגיע לעיר לודז' ושם היתה בקהל רגינה ליכטנשטיין, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות, השניים התאהבו ונישאו, ביתם בשדרות ח"ן בתל אביב היה בית ועד לסופרים ולאמנים, ולימים הלחינה רגינה את "שיר הנמל" של לאה גולדברג, ואליהו הכהן אף מזכיר אותה בהרצאותיו, בזכות השיר הזה.

ניצני "אמנות" ותרבות
מתוך "התלם הראשון" 1956, 1988

למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חפשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף עם פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.
היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאוֹפּירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקוה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד רכב באישון לילה לירושלים להביא משם ניר מוזהב לקשוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ. ק. שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהלכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזוינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכל היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף; מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמלית המלך אחשורוש, היה "הוזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך: "שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע"!


רחוב חובבי ציון בפתח-תקווה. שנת 1900 בקירוב.

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגלה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שקשקו והאקדחים הוצמדו למתנים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:
אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותיך לבשי, / וביפי פניך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את "יא אחתּי"? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין...
מסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתיה היתה כדת, לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" [חלוקו] לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.
באותו זמן החלה פתח-תקוה להקרין מהשפעתה על כל יהודי הארץ שמספרם גדל והלך. ה"מרכז הרוחני" שביהוד, אשר הכיל את טובי אנשי הרוח אשר בארץ; חלוצי פתח-תקוה הצעירים, אשר צעיף אגדה החל להתרקם על מעשי הגבורה וחרוף-הנפש שלהם; מן הנמנע היה שכל אלה לא ידברו אל לב כל יהודי ויהודי, אשר במעמקי נפשו רצה בודאי באותו הדבר שאנחנו רצינו בו, ואפילו היה ממתנגדינו. החלו לבוא אלינו מפעם לפעם אורחים מיפו ואפילו מירושלים, כדי לשאוף מן האוירה שלנו ולהשתחרר קצת מאוירתה של ירושלים. בין אלה היה גם איש שהוא כיום אחד הרבנים החשובים מקנאי ירושלים.
גם ביפו החלו להיראות סימני חיים. הודות למושבות האחדות שבסביבתה החל להתפתח בה ישוב אשכנזי. באותו זמן נמצא כבר שם ר' שמעון רוקח, העסקן המחונן ורב-הפעלים, אשר ביחד עם חבורת יהודים טובים, עסק בהקמת שכונות עבריות. (נוה שלום, נוה צדק). המלון של "משה חיה-טויבעס" היה משמש מרכז שבו היו נפגשים יהודי שתי המושבות (פ"ת וראש"ל) עם יהודי יפו. במלון זה התגורר זמן מה אימבר המשורר, מחבר "התקוה", ושם נלמדו והופצו שיריו ושירי אחרים. אגב, באותו בית מלון קרה פעם שאימבר פרץ במרוצה מתוך בית הכבוד וצעק בקולי קולות: "אַקאראנדאש, אקאראנדאש"! (עפרון, עפרון!). רוח השירה נחה עליו פתאום, וישכח עולם ומלואו... אותה תקופה היה קיים כבר גם בית-ספר בפתח תקוה, אשר גורדון ואליהו ספיר היו המורים בו.
יהודה ראב בן עזר

אני חושש שבנושא זה קצת איחרנו את המועד. אותם בני המושבות שהאידיש והערבית התערבבו בפיהם באופן טבעי, כבר אינם איתנו. מה שאני ובני דורי קלטנו זה הקצה של הווי שהיה ואיננו עוד.
בכל אופן אנסה לדלות מזיכרוני את ה"פנינים" שנחרטו שם. אני חייב להזהיר מראש ששליטתי באידיש מועטה ביותר. בבית הוריי דברו רק עברית ו"עברית טובה". אני מודה שעד גיל 18 לא ידעתי מילה באידיש. רק אחרי המלחמה, כשזרם הפליטים והניצולים החלו להגיע, נחשפתי לשפה היפה והעשירה – אידיש.
גם הערבית שלי היא בסיסית ביותר ויותר קל לי לקלל בערבית מאשר לנהל שיחת חולין.

להלן כמה דוגמאות:

כשבעל הפרדס רצה לשלוח את ה"בוירג'י" (הפועל הערבי הקבוע של הפרדס) ששמו היה עבדאללה, שילך מאחורי בריכת המים ויביא את ה"פלייר" הוא אמר בערך כך:
"הָבְדוּלֶה! רוּח מִן תוּחאֶס אִל בִּירְכֶּה וּגִ'יבּ דעֶם פּלָיִיֵר!"

הקללה בחרוזים:
"אָללַה יָעַתִיקָכּ מאֶרִידעֵן, פאָר אָלֶה אִידֶען
זֶייעֵר מָבּסוּט, בְּסִיר צֶעפְרִידן."
ובתרגום לעברית:
"אלוהים יתן לך טחורים, שיספיק לכל היהודים
מאוד מרוצה, מאוד מרוצה."

לעיר נאבלוס (שכם) היה שם של מקום בו רבים מהצעירים הם הומוסקסואלים. כאשר שני נאבלוסים היו הולכים ומחזיקים יד ביד, בדרך כלל – זרת אחוזה בזרת, היה דודי ברוך אומר:
"גִיבּ אָקוּק, טִיזֶן פִי אלְבָּאס!"
בתרגום לעברית: "תביט, שני ישבנים בתוך לבוש אחד." והכוונה היתה שאם שני ישבנים נדחסים לאותו לבוש, הרי למטה שם צפוף מאוד. ובעברית של היום: הם אחד בתחת של השני.

על גבר שאשתו רודה בו אמרו:
"אֶר אִיז מִנְתָחְת אִיל סוּרמָיִיה."
ובתרגום לעברית: הוא נמצא מתחת לנעל הבית שלה.

בכיוון הפוך, אני לא יודע על מילים באידיש שנכנסו לערבית אבל בהחלט היו ערבים צעירים שעבדו במושבה וידברו גם עברית וגם אידיש.
השפעה חזקה של הערבית היתה על בני המושבות בפרט בדיבור העברי. ההשפעה היתה בעיקר באופן ביטוי המילים או יותר נכון לומר במנגינה. לא ניתן להמחיש זאת בכתבה מודפסת אבל מי שרוצה לשמוע את את אופן הביטוי המיוחד הזה, יקשיב לקטע של שייקה אופיר בו הוא מגלם איכר ממושבה בגליל מזהיר את בנו החורש בכרם שייזהר ולא יעקור את הגפנים. שייקה אופיר היה גאון שהצליח לקלוט ולבטא את הניואנסים הדקים ביותר בהיגוי העברי, הערבי, ובעירוב ביניהם.
עמנואל בן עזר [ז"ל]
[נכד של יהודה ראבּ בן עזר]

מָה אָהַבְתִּי עִירְךָ
כָּל הַיּוֹם שִׂיחָה הִיא לִי
וּבַלֵּילוֹת תַּעֲבִירֵנִי לִמְחוֹזוֹת
לֹא נִגְלוּ לִבְנֵי תְּמוּתָה כְּמוֹתִי

בַּבֹּקֶר, בַּעֲרָפֶל עִירִי
עֲיֵפָהּ וְדֵהָה
מְבַקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ

עַכְשָׁיו מְאִירָה וְזוֹרַחַת
כְּמוֹ עַלְמָה מְאֹהֶבֶת
מְשַׁבֶּצֶת חִיּוּכִים
לוֹבֶשֶׁת שַׂלְמַת בָּתִּים וּמִגְּדָלִים
וָלֹא לֵאָה לִקְרֹץ וּלְפַזֵּר רְמָזִים

עַכְשָׁיו שֶׁאֲנַחְנוּ מַשְׁלִימִים
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִכְתוֹר כְּתָרִים
בְּנַחַת וּבְשׁוּבָהּ וּבְלִי מִלִּים
לָאֲהוּבָה הָאַחַת וְאֵין בִּלְּתָה

רְחוֹקָה לַקְּרוֹבִים
קְרוֹבָה לָרְחוֹקִים
יונתן גורל

The fool on the hill
המצוקה העיקרית ממנה סובל בעל רכב במקומותינו היא מצוקת החנייה. רבות כבר דובר, ורבות כבר הורמו זרועותינו העייפות לאות כניעה. לא אחת אני מוותר על התענוג של "לרדת לרחוב" ונותר ספון בביתי. אך כאשר אין ברירה ועניינים מעניינים שונים מתקבצים לכדי בעייה החייבת בפתרון, אני נוטל את מכוניתי ושם פעמיי לחפש לי מקום שיהיה גם קרוב וגם רחוק דיו, ומשוטט לי שלא להנאתי ומקיים את האמרה הידועה – "סובו פ"ת והקיפוה" עד שיימצא המרווח הנכון למנוחת גלגלי מכוניתי.
קורה ומקום החנייה שמצאתי אינו נושא חן בעיני פקח העיריה החרוץ, שבהינף קולמוס מזכה אותי בדו"ח המפרט אחת לאחת את כל העוולות שמכוניתי מעוללת, בעוד אני מדדה בין מטלה אחת לשנייה, ובעוד נשמתי באפי שב אל מכוניתי המעוטרת ב"רפורט".
עד כאן הכל כשורה – עוויתי, פשעתי, חניתי שלא כחוק. מאחר ושומר חוק אנוכי, ועליי לשלם את שהושת עליי, אני שם פעמיי (לא באותה הזדמנות), אל סניף דואר הקרוב לביתי ובידי ה"רפורט" וצרור מזומנים, שהרי אין לשלם בדואר אלא במרשרשים.
והנה מגיעה ההפתעה – הועילו חכמי השלטון בחוכמתם כי רבה, וקבעו שאינך יכול לקבל שירות או להיכנס לבית-הדואר אלא אם כן הוזמנה פגישה מראש ויש בידך מיספר. וכיצד יכול "עול-ימים" כמוני לנחש ששוב פעם שינו הממזרים את החוקים? ואז אני ממתין בסבלנות עד שאחד הנכדים יושיע אותי בנבכי הטלפון החכם וינווט בין ה"אפליקציות" למיניהן ויכבד אותי בזכות – לעלות לרגל לבית הדואר ולשלם את אשר הושת עליי – ובא לציון גועל (השגיאה בכוונה).
דורון גיסין
[נין של יהודה ראבּ בן עזר]

נאג'י מלך ישראל
...אחרי שסיימתי שש שנות לימוד בבית הספר לרפואה בירושלים, ירדנו לשפלה לעשות את השנה השביעית היא שנת הסטאז'. בימים ההם, ראשית 1965, נהנינו לבקר בתל-אביב לעיתים קרובות ולבלות בה. בין היתר פקדנו מדי פעם את מסעדתו של אחד נאג'י, במבואותיו של שוק הכרמל, מאחורי קולנוע אלנבי. בתחילה היה לנאג'י קיוסק קטן ובו מכר שווארמה עם "עַמבָה" אמיתית (תבלין-מחמץ עשוי ממנגו הודי). באותם הימים לא היה דבר כזה בנמצא בכל רחבי הארץ, והוא כנראה ייבא זאת באופן עצמאי, והדבר היה ללהיט ממדרגה ראשונה בעולם הקולינארי של יוצאי בגדאד.
לנאג'י היתה זכות ראשונים בשווארמה בתל אביב. זו היתה אמורה להיות מבשר כבש, אך בישראל של הישראבלוף עשאוה מכבש בעל-כנפיים, הוא תרנגול הודו. המטעמים שהגיש המסעדן הזה היו בכל זאת לעילא ולעילא, זה בתנאי שעוצמים עין ולא מסתכלים על הדברים הנלווים אשר במסעדה... ולא נפרט.
בכל ביקורינו אצל נאג'י נמנעתי מלגלות מי ומה אני. שכן, חוק הוא שלא יעלה על הדעת שייכנס למקום כזה פרצוף חדש כלשהו, בעיקר אם הוא נראה "אינטיליגנאט", מבלי שישאלוהו לייחוסו למקורו ולעיסוקו, שמא הוא מן הבולשת ויפריע להם למכור דולרים שחורים וכיו"ב. כנראה שאיכשהו עברתי את המבחן הזה בלי חקירה יתרה.
באחד הביקורים ראינו שרוָוחה פקדה את המקום של נאג'י. הוא קנה חדר מהדירה הסמוכה וצירפו לקיוסק, כך שהמתחם הפך למסעדה עם שניים שלושה שולחנות וכסאות – מקום מכובד.
עד לרגע ההוא הייתי, כאמור, כאחד העם, אלמוני, סתם יהודי שבא לאכול מן השווארמה. אלא שבאותו היום קרה הבוּם!
יומיים קודם לכן הסתובב לו נאג'י זה בבית החולים באותה המחלקה בה עבדתי אז, על מנת לבקר את קרובתו שאושפזה שם. למזלי, הבחין בי במדי רופא, כך שמיד בהיכנסי למסעדתו באותו היום זיהה אותי, והוא צעק בקול ובשמחה רבה:
"שלום דִיקטִר!!! בוא תפַדָּל, היום אתה מוזמן על חשבון הבית! איבראהים, תערוך השולחן!!!"
ומיד הוא גרר כיסא והתיישב לידנו והתחיל שואל שאלות על מצבה של קרובתו, כשיתר הסועדים התרכזו כמובן בקשב רב בשיחה.
אני, שתחילה נבוכותי מכל העניין, התאוששתי לאט-לאט ועניתי דברים כלליים כדי להמעיט מן "החגיגה".
פתאום הרים נאג'י את ידו הימנית, שעד אותו הרגע היתה תלויה לה לצד גופו, והניחה על השולחן מולנו, בין המחמצים לבין צלחת הפיתות – וזקר את אגודלו שהיתה עטופה בתחבושת גדולה ומלוכלכת משומן של הכבש המעופף שהוזכר לעיל.
"תראה דוקטור מה קרה לי אתמול. חתכתי את הבשר של האצבע עם המקצצה. חבשו לי את זה בקופת חולים אבל אני חושב שיש שם מוג-לָה..."
ותוך כדי זה התחיל מקלף מעל אצבעו את התחבושת המפוארת ומניחה על השולחן.
בשלב ההוא של הקריירה שלי כבר הייתי מחוסן ממש נגד מראות מן הסוג הזה, מעבודתי כסטודנט במחלקות השונות בבית החולים, ובטפלי במיני מקרים קשים וקשים יותר. אלא שאשתי, שנשאה אז בבטנה את בכורנו, חשה בכדור טניס שעולה לה מן הבטן המרכזית לכיוון הגרון... הושטתי את ידי והחזקתי לה לאות עידוד, וגם חייכתי לעברה לאמור שזה חלק מן העניין להיות אשת רופא.
נאג'י סיים את הקונטרה-ליפוף של התחבושת, וגילה לנו את אצבעו החתוכה והבצקתית. אחרי שבחנתי את "המוצג", יעצתי לנאג'י שאין לו צורך לחבוש את האצבע יותר. הוא שמח מאוד, הודה לי, ואסף את התחבושת בידו השנייה על מנת להשליכה לרחוב ליד פתח המסעדה.
תוך מיספר דקות הנחית איבראהים על שולחננו את המזון שכאמור היה על חשבון הבית. ורשמה אשתי בזיכרונה שבאותו היום אכלה שווארמה בטעם תחבושת.
אגב, התל אביבים האמיתיים ידעו היטב להוקיר את נאג'י ואת מסעדתו. ולהוכחה, מישהו רשם בגראפיטי שחור גדול על העמוד בכניסה לבית מרכזי ברחוב הירקון, קצת לפני השגרירות האמריקאית:
"נאג'י מלך ישראל"

כזכור, אמרה אליס בארץ הפלאות ללואיס קרול המורה שלה שסיפר לה סיפורים:
"מהו סיפור אם אין בו תמונה?"
הנה:



בברכה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות

זלנסקי הוא המדינאי היהודי הכי מוּכָּר בעולם. אלא שהוא כבר אינו באמת יהודי: ילדיו ואשתו גויים גמורים, המדליות שהוא מעניק נושאות את שמם של צוררי היהודים, ולו עצמו אין דבר עם המורשת . כך נראית התבוללות.
אחד עשר נשיאים יהודים כיהנו בעת החדשה בתפקידי נשיא מדינה כלשהי על פני הגלובוס, לא כולל מדינת היהודים, שמצויה מבחינה זו בקטגוריה אחרת. אבל מי זוכר את שמותיהם? מי שמע על רות דרייפוס שהיתה נשיאת שווייץ (1999)? או על נשיא גיאורגיה בשנים 2003-4 זוארב ז'ווניה? או הנשיא היהודי בלטביה, אגילס לויטס, המכהן עד עצם היום הזה מאז יולי 2019?
הנשיא היהודי היחיד בעולם, ששמו מוּכּר לכל צרכן תקשורת בעולם, הוא נשיאה היהודי של אוקראינה, וולודימיר זלנסקי. גיבור-על בקנה מידה עולמי, בזכות התגרותו הנועזת בדב הרוסי.
שר ההיסטוריה בוודאי מחייך נוכח הסיטואציה העולה על כל דמיון: דווקא יהודי, בן העם שמיליון וחצי מבניו נשחטו בימי השואה על אדמת אוקראינה, ועוד 1.5 מיליון נטבחו במיתות משונות ואכזריות לאורך אלף שנת היסטוריה בידי האנטישמיות האוקראינית, הוא הוא נשיא המדינה הזו, והוא המנהיג היהודי המפורסם ביותר בעולם.
דא עקא, שזלנסקי אינו ממש יהודי. נכון שמבחינה הלכתית וביולוגית, הוא יהודי כשר. אבל בזה תמה יהדותו. יהודי שיש בו תודעה לאומית יהודית, איננו מתחתן עם אישה לא יהודייה (במדינה שיש בה לפחות 100 אלף יהודים כשרים). נישואיו ב-2003 לאדריכלית אולנה זלנסקה לבית קיאשקו, היוו מתן גט כריתות ליהדות. ילדיהם, אולכסנדרה בת ה-17 וקירילו בן ה-9, הם גויים גמורים. כך נראית התבוללות. כך נקטעה השושלת שנמשכה במשפחתו מאז ימי אברהם אבינו לפני למעלה מ-3,500 שנה.
אמר פעם יהודי חכם, ד"ר יוסף בורג, שבעולם המודרני חל מהפך מדהים: פעם נחשב ליהודי כל מי שהוריו יהודיים; היום נחשב יהודי רק מי שילדיו יהודים. וילדיו של זלנסקי אינם יהודים, למרבה הצער.
כיום יש לזלנסקי וממשלתו דרישות ממדינת ישראל. אבל איפה הם היה כשמדינת ישראל נזקקה לעזרתם? לא הצלחנו לאמת ידיעה שמתרוצצת ברשתות, ולפיה היתה אוקראינה עקבית בהצבעותיה באו"ם נגד ישראל: 35 פעם הצביעה נגד ישראל ו-4 פעמים נמנעה, ללא הצבעת תמיכה אחת. אבל כן הצלחנו להיזכר במדיניות האנטי ישראלית של אוקראינה בכל הפורומים הבינלאומיים.
כך למשל, פירסם משרד החוץ בקייב ב-25 בנובמבר 2016, הודעת גינוי חריפה ביותר נגד "מדיניות ההתנחלויות של ישראל," ואף ביטל את ביקורו בישראל של ראש הממשלה דאז ולודימיר גרויסמן, אף הוא יהודי וצאצא לניצולי שואה. והיו עוד הצבעות אנטי ישראליות, אך מעולם לא פרו ישראליות נטו.
ולמרות הימצאותו של זלנסקי בלשכת הנשיאות כמעט 3 שנים, ולפניו ראש ממשלה יהודי שכיהן בקייב 3 שנים, עדיין מפארים את כיכרות אוקראינה פסלי הנצחה והערכה לגדולי הצוררים חמלניצקי, ז'לזניאק, פטליורה וּבנדרה, שידיהם מגואלות בדם מאות אלפי יהודים אומללים, חפים מפשע. אפילו המדליות שזלנסקי מחלק לחייליו, נושאות דיוקנאותיהם של פריצי-חיות נאלחים אלה.
זלנסקי, המנהיג היהודי הַמּוּכָּר ביותר כיום בעולם, עקף את נתניהו, בנט, הרצוג.
הרב יהושע פפר, עורכו של העיתון החרדי האינטרנטי, המרתק והדעתני – 'צריך עיון', טען בעיתונו השבוע שלא זו אף זו: זלנסקי הוא המנהיג היהודי המוביל בעולם מאז אסתר המלכה, אבל במהופך: אסתר, גם במצב של גלות, היתה מוכנה להקריב את חייה על מזבח יהדותה ועמה, ואילו זלנסקי מציג תמונת מראָה הפוכה: הוא מוכן להקריב חייו על מזבח אוקראינה. פפר: "בשעה שקיימת ריבונות יהודית בארץ ישראל, הפך זלנסקי לגיבור אוקראיני, במחיר של עזיבת העם היהודי."
הניגודיות המרתקת שבין זלנסקי שנטש את עמו אבל מצהיר על יהדותו, לבין אסתר המלכה שדווקא הסתירה את יהדותה, אבל מעולם לא נטשה את לאומיותה, מחייבת הרחבה.


אולנה זלנסקה

הרב פפר: "סיפורה של אסתר הוא סיפור של עם ישראל בגולה. סיפורה מתחיל עם זהות יהודית חלשה שמעמיד אותה בסכנת הכחדה, ומסתיים בגבורה של חיבור לעמהּ ועשייה הרואית למען הצלתו... הנשיא זלנסקי מהווה תמונת מראה מדוייקת. בניגוד לאסתר שאינה מגדת את עמהּ ואת מולדתהּ, אין לו כל בעייה להכריז על עצמו כיהודי אוקראיני. הדבר אינו גורר שום שנאה אליו מאת האומה המקומית, אך אין זה אלא משום שבעידן הלאומיות היהודית [כלומר, קיומה של מדינת הלאום ישראל], הזהות היהודית שלו התרוקנה מתוכן. אסתר הופכת לגיבורה של העם היהודי, ואילו זלנסקי, בימים האלה, הופך לגיבור העם האוקראיני. אסתר, בעידן גלות, יודעת לעורר את הלאומיות היהודית המדוכאת. זלנסקי, בסוף עידן הגלות, יודע לעורר את הלאומיות האוקראינית." מכאן מגיע הרב פפר למסקנה מפתיעה: בזמננו, כשזכינו לעצמאות מדינית, כל יהודי נאמן קודם כל למדינה היהודית (כולל אגב, להבנתו, כל הציבור החרדי, חרף הסתייגויות כאלה ואחרות). מכאן הבעייתיות המהותית בכהונת יהודי כראש מדינה זרה: יהודי שעומד בראשה מוותר למעשה על לאומיותו היהודית.
וזה בדיוק מה שקרה לזלנסקי. בניגוד לאסתר שבזמנה לא התקיימה מדינת לאום יהודית, הנה בזמננו קיימת מדינת לאום יהודית. משוויתר עליה זלנסקי, הוא ויתר במשתמע גם על לאומיותו היהודית, ונשאר אוקראיני מלא-מלא. ממש תמונת ראי הפוכה לאסתר המלכה.
מנחם רהט

חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ב הוא אביהו מדינה. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בחמשת העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.
אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוזיקה הישראלית.
אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית". תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוזיקה שלו היא מוזיקה ישראלית. לא "המוזיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוזיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוזיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו את חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים איתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.
ברוח גירסתו של אביהו מדינה, גם אני כופר בנראטיב המקובל בנדון. על פי הנראטיב הזה, הציונות היא תנועה אירופית אשכנזית, שיצרה תרבות אירופית אשכנזית, התנשאה על התרבות המזרחית, חסמה אותה וניסתה לשכנז אותה בכור ההיתוך. על פי אותו נראטיב, זאת היתה המציאות מאז העלייה הראשונה ורק בשנות ה-70 המזרחים העזו להרים ראש ולהתמרד, נתקלו בהתנגדות עזה, נדחקו לקסֶטות בתחנה המרכזית, המוזיקה שלהם נהנתה מפופולריות עממית אנטי ממסדית, שהפכה למסה קריטית, שהצליחה להבקיע את תקרת הזכוכית. והמהדרין יטענו שעד היום התרבות הזאת מדוכאת ומקופחת.
הנראטיב הזה רומנטי, אך אינו הולם את האמת ההיסטורית. האמת היא, שהתרבות הציונית הארצישראלית לא היתה אשכנזית ולא מערבית, אף שיוצריה היו עולים מאירופה. הם בשום אופן לא ניסו להנחיל בארץ ישראל את תרבות אירופה, אלה להיפך – הם ראו בארץ ישראל חלק מן המזרח וחתרו ליצור תרבות ארצישראלית היונקת מן המזרח, הלומדת מתושבי הארץ הבדואים, וראו בכך נביעה טבעית מתרבות ישראל המקורית, המקראית, תרבותם של אבותינו, שחיו בארץ ובנופיה ואנו רחקנו ממנה בשנות הגלות ועלינו לחזור אליה בשובנו לארץ האבות.
כמובן שהמוזיקה שיצרו כאן אותם יוצרים, הושפעה מן הגרסא דינקותא שלהם – בראש ובראשונה המוזיקה הקלאסית וכן המוזיקה החסידית המזרח אירופית, השירים הרוסיים ועוד. אולם הניסיון שלהם היה ליצור סינתזה ארצישראלית חדשה, שבה אותן השפעות נטמעות בצלילי המזרח. המוזיקה שיצרו כאן דוד זהבי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, יהודה שרת, מתתיהו שלם, פאול בן חיים, עמנואל זמיר ובמידה מסוימת גם משה וילנסקי, היתה בעלת ניחוח מזרחי בולט. היוצרים היו אמנם יוצאי אירופה או בנים להורים מאירופה, אך המבצעים המועדפים ובעיקר המבצעות המועדפות עליהם היו מזרחיות, ששרו בחי"ת ועי"ן גרוניות, דוגמת יוצאות תימן שושנה דמארי, ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, יוצאת הקווקז יפה ירקוני ואסתר עופרים שמוצאה מחלב. כולן שרו בחי"ת ועי"ן גרוניות.
לא בכדי אני מדגיש את המבטא. גם כאן, קיים נראטיב על כך שהמבטא הארצישראלי הוא מבטא אשכנזי, ששיכנז גם את הדור השני לעדות המזרח. גם בנראטיב הזה אני כופר. אין צל של דמיון בין המבטא הצברי למבטא של העולים שבאו מרוסיה, מפולין, מרומניה, מהונגריה, מגרמניה או מן הארצות האנגלוסקסיות. די אם נאזין להקלטות של המנהיגים, המשוררים והשחקנים שעלו מאותן ארצות כדי שניווכח בכך. המבטא הצברי הוא מבטא ילידי אותנטי, שנוצר כאן בארץ ישראל, והוא מעין סינתזה של המבטאים השונים מן המוצאים השונים. זהו מבטא שצמח מלמטה, באופן טבעי.
אולם אנשי הרוח והתרבות שניסו ליצור מבטא ארצישראלי מודרך, ניסו בפירוש ליצור מבטא מזרחי, שנחשב למבטא העברי האותנטי, להגייה העברית הנכונה. כך דיברו מנהיגים כזאב ז'בוטינסקי ומשה שרת, כך קראו כל קרייני החדשות, קרייני התנ"ך, קרייני פסוקו של יום, קרייני האירועים הממלכתיים – בעי"ן וחי"ת גרונית. אלא שזה לא תפס, המבטא הילידי האותנטי ניצח, הן את המִבְטאים האשכנזיים והן את המִבְטאים המזרחיים.


אביהו מדינה, 2007. מתוך ויקיפדיה.

החל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות ה-60 וה-70, התרבות הישראלית והמוזיקה הישראלית הושפעו יותר ויותר מן התרבות האנגלוסקסית, ממוזיקת הפופ ומאוחר יותר גם ממוזיקת הרוק. המוזיקה הזאת דחקה את הזמר הארצישראלי והיא אכן רחקה מאוד מן המזרחיות, אך גם בינה לבין אשכנזיות לא היה – ולא כלום. ואל תוך ההגמוניה הזאת, צמחה מהפכת הזמר המזרחי של שנות ה-70. ואכן, אותה צמיחה נתקלה בהתנגדות והתנשאות מצד הממסד התרבותי, ובנכונות לכל היותר להקצות למוזיקה הזאת שעת רדיו ייחודית – "אגן הים התיכון" ופסטיבל זמר נפרד – "למנצח שיר מזמור" בסגנון עדות המזרח.
ואז, בשנות ה-70, ליווה המאבק של הזֶמֶר המזרחי, את המאבקים החברתיים והפוליטיים שהובילו למהפך הפוליטי ולעליית בגין לשלטון ב-1977. חלפו שנים רבות עד שהמוזיקה הים תיכונית חדרה למיינסטרים התקשורתי. היום זו המוזיקה הפופולרית ביותר בישראל.
אביהו מדינה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה החברתית של הזמר המזרחי בשנות ה-70 וה-80. הוא לא רק יצר, כתב והלחין, שר והקליט, זיהה, גידל וטיפח את כל גדולי הזמר הים תיכוני והפיק את יצירתם, אלא הוא גם הוביל מאבקים, תבע ודרש את הכבוד המגיע לזרם הזה במוזיקה הישראלית ולא היה מוכן בשום פנים להסתפק בשאריות ולא השלים עם פחות משוויון מלא. ואף שאין פתרון לסוגיה ההיסטוריוסופית הנצחית אם המנהיגים יוצרים את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיגים, דומני שהשפעתו האישית של אביהו מדינה כמנהיג, כה בולטת, שאף היסטוריון של התרבות הישראלית לא יוכל להמעיט מערכה.
אביהו מדינה נולד ב-1948 בשכונת שבזי בדרום ת"א ולאחר מכן עברה משפחתו לחולון. בילדותו, בביתו ובבית הכנסת, ספג בעיקר את המוזיקה התימנית, אך הוא הושפע גם מהחזנות האשכנזית. כנער, חי שנים אחדות, במסגרת עליית הנוער, בקיבוץ כיסופים שבנגב – תקופה שהיתה משמעותית מאוד בעיצוב אישיותו, ושם פגש בזמר הארצישראלי הקלאסי ובמוזיקת הרוק, ואף הם הוטמעו ביצירתו. הוא שירת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כמט"ק בחיל השריון ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.
לאורך השנים כתב מדינה למעלה מ-400 שירים. למרבית שיריו כתב את המילים והלחן, רבים אחרים הם לחנים שלו למילים מן המקורות – מן התנ"ך, מן התפילה, מן הפיוט התימני. מעט משיריו הם לחנים לשירים של אחרים או שירים שלו שהולחנו בידי אחרים. לצד שירי אהבה, הרבה אביהו לכתוב שירים לאומיים פטריוטיים, בניחוח הזמר הציוני של תקופת היישוב וראשית המדינה, בתוספת נגיעה מסורתית דתית. אביהו מדינה טיפח וגידל רבים מן הזמרים המזרחיים. הבולט שבהם הוא זוהר ארגוב.
השיר שהעלה לגדולה את ארגוב והיה להיטו המצליח ביותר היה "הפרח בגני". חתן פרס ישראל אביהו מדינה הוא פרח בגן התרבות הישראלית. לא "הפרח" בה"א הידיעה. יש עוד פרחים, טובים וחשובים לא פחות, ואף אחד מהם אינו ראוי לתואר "הפרח". היופי בגן התרבות שלנו, הוא המגוון; כתרבות שיוצריה באו משבעים גלויות. אביהו מדינה ויצירתו הם פרח חשוב מאוד במגוון הזה. קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלי "שבחי ירושלים", "ימלא פי", "אל תירא ישראל", "תן לזמן ללכת", "סוד המזלות", "חידה את לי", "כבר עברו השנים", "אני נשבע לך", "תן לזמן ללכת", "כינור דוד", "ברכנו ה' אלוהינו", "להיות אדם", "סוד המזלות", "אם תתנו לי כוס יין" ו"להיות אדם".
אורי הייטנר

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]

...לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזובנו של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.
זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.
יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על ניקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג'ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!
אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.
אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –
והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –
"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "
והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:
"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "
בטח שרציתי. "איך?" גמגמתי נרגשת. "המורה אורן, תגיד לי, איך?"
"אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!"
הבטחתי.
"שבי עליי," ביקש, "מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "
ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –
"עכשיו יותר טוב?" שאל. "את מתחילה להבין?"
"מה? הטומוגראף?" גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –
נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!
מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!
אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.
הייתי בטוחה שלמחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערורייה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ'יק למוח.
אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.
היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!
יון, יונה ויוני –
באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!
ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.
סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!
ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול ייסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.
אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.
אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ'יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.
קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – "נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!"
לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!
אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.
מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.