שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ג. יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

"עוגן הרֵם, הֶגֶה כַּוֵּון" 
על הפזמון "שיר הספנים"
"שיר הספנים" (1936) של אלתרמן הוא פזמון מלהיב שלא נס לֵחוֹ. השיר זכה לביצועים רבים, הן בזכות המילים מרוממות-הנפש הן בזכות הלחן מרחיב-הלב של יואל ולבֶּה. הוא נכתב ב-1936 לכבוד הקמת נמל תל-אביב – אירוע שגרם ב"יישוב" להתרגשות רבה והוליד "שירי נמל" רבים (של לאה גולדברג, נתן אלתרמן, לוין קיפניס, מנחם ברגר ואחרים).


יואל ולבה, אמצע שנות החמישים.. מתוך ויקיפדיה.

רבים ראו ב"נמל העברי הראשון" אות המבשר את התקרבותה של הריבּונוּת היהודית בארץ-ישראל, ושרו את שירי הנמל בהתלהבות רבה. ואגב, אלתרמן התעקש לקרוא לנמל "נָמָל", כפי שהורגל, ואף פנה לאקדמיה ללשון באחד משירי "רגעים" שלו – "לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה" – בבקשה שתבטל את החלטתה לקרוא לו "נָמֵל". "שיר הספנים" שלו, שאין בו זכר למילה "נמל", הוא שיר המעודד את הספן העברי לצאת חדור ביטחון אל מרחבי הים שנפתחו לפניו:

לַדֶּרֶךְ סַפָּן, הַיָּם לְפָנֶיךָ,
הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם.
אִם לֹא יִבְגֹּד לִבֶּךָ
עַד נֶצַח לֹא יִבְגֹּד בְּךָ הַיָּם.

עֹגֶן הָרֵם,
הֶגֶה כַּוֵּן,
עֹגֶן הָרֵם,
וּפְתַח, וּפְתַח בְּשִׁיר הַסַּפָּנִים:

הָלְכָה סְפִינָתִי בְּלַיְלָה כָּחֹל,
הוֹבִילָה אוֹתִי לַיָּם הַגָּדוֹל,
הַיָּם הוּא רָחָב, גַּלִּים וְעָנָן
הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב, רַב, רַב, הָלְאָה סַפָּן.

סוּפוֹת כְּבָר הָיוּ וְשֶׁבַע תַּחְזֹרְנָה,
אַתָּה עַל הַמִּשְׁמֶרֶת קָם,
אַמִּיץ הֱיֵה וּזְכֹר נָא,
כִּי אֶת הָאַמִּיצִים אוֹהֵב הַיָּם.

עֹגֶן הָרֵם...

לפנינו אחד מאותם פזמונים הנראים ממבט ראשון כצרור חרוזים נאה, אך פשוט, שאינו תובע פירוש כלשהו. אף-על-פי-כן, בקריאה חוזרת ונשנית מתגלה שיר מורכב המלא וגדוש ברעיונות ובתחבולות פואטיות.
כך, למשל, ניתן לזהות במילים שבפתח השיר – "הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם" – הד רחוק של המילים הנשגבות "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'). ואולם, הפסוק מסיפור בראשית, המאדיר את האל, בורא שמיים וארץ, משולב כאן בשיר של עבודת חתירה פשוטה, שיר חילוני שאין בו רמז כלשהו לקיומה של השגחה עליונה. אפשר שהשיר נפתח ברמז לסיפור הבריאה, כי מדובר בו ב"מעשה בראשית": בסיפור על רגע הקמתו של נמל עברי ראשון בעיר העברית הראשונה, שממנו יוצאות הספינות הארץ-ישראליות הראשונות אל מרחבי הים.
הצירוף "הָרוּחַ [...] קָם" (וכמוהו גם הצירוף "הַדֶּרֶךְ [...] רַב" שבהמשך) אף הוא דורש הבהרה. המילים הנקביות "רוח" ו"דרך" משמשות בשיר שלפנינו בלשון זכר – בניגוד למקובל בעברית בת-ימינו (שימוש כזה מצוי בפסוקים אחדים בתנ"ך), ונשאלת השאלה: מדוע שילב אלתרמן בשיר "פשוט" על עבודתם הפשוטה של יורדי הים הפשוטים, שלא חבשו את ספסלי בית-המדרש ואינם בקיאים ב"ארון הספרים" העברי, שימושי לשון כה נדירים ומוגבהים? על שאלה זו, הקשורה בהתנגשות האוקסימורונית "הצורמת" הניכּרת בַּשיר בין לשון מקראית עתיקה ומרוממת לבין ביטויי לע"ז המתורגמים לעברית מודרנית נעמוד בהמשך.
יש לזכור: השורש קו"ם הוא שורש דו-משמעי, המציין לא רק התרוממות אלא גם דעיכה (כבצירוף המקראי "קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" [מל"א י"ד, ד'], במובן של "דעכה וכהתה ראייתו"). בכפל-משמעיו של שורש זה השתמש אלתרמן גם בתיאור שבפתח שירו "הסער עבר פה לפנות בוקר" (כוכבים בחוץ) במילים "רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ / נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם" – תיאור המבַטא התאוששות והתרוממות, או להפך: נפילה "אל הקרשים".
מילות הפתיחה של "שיר הספנים" מתארות אפוא בו-בזמן שני מצבים שונים, שהם דבר והיפוכו: ייתכן שהן מעודדות את הספנים לצאת לדרך שכֵּן משבי-הרוח מגביהים את גלי הים, מנפחים את מפרשי הספינה ומאפשרים לצאת לדרך. ואולי להפך. ייתכן שאותן מילים עצמן מבשׂרות לימאים בשׂוֹרה אחרת לגמרי: שמשבי-הרוח הולכים ונרגעים, הולכים ושוככים; שהים כבר איננו גבהּ-גלים ועל כן עתיד המסע הימי שלהם להתנהל על מי מנוחות.
גם המילים "אִם לֹא יִבְגֹּד לִבֶּךָ" אומרות למעשה דבר והיפוכו: ייתכן שהן מאחלות לספן שגופו לא יבגוד בו, ושלִבּו יוכל לעמוד אֵיתן במשימה המוטלת עליו; וייתכן גם שהן מזהירות את הספן לבל יבגוד לִבּוֹ בחבריו ולבל יִיטוש מתוך מורך-לב את משמרתו ואת המשימה הימית המוטלת עליו. הסיפור המקראי על יונה הנביא הן מלמדנו מה קורה בעת מסע בים, כשהסולידריוּת של הימאים מתפוגגת, והם מוכנים אפילו להשליך הימה את הנוסע החריג שנרדם בירכתי הספינה. המסע בים, רמז אלתרמן בשירי הים שלו, הוא עבודת צוות מאומצת, ואין בו מקום לאינדיווידואליסטים ולמשתמטים.
גם שתי הפקודות הכלולות ברפריין (הפזמון החוזר) של "שיר הספנים" – "עֹגֶן הָרֵם, / הֶגֶה כַּוֵּן" אינן כה פשוטות כפי שהן נראות ממבט ראשון. מן הדיון האֶטימולוגי על המילה "עוגן" ב"ויקיפדיה" ניתן ללמוד על גלגוליה ועל הסתעפויותיה. מילה זו מקורה מן המילה היוונית "אונקינוס":
ὄγκινος (תעתיקogkinos ) נהגה: אוֹנְקִינוֹס – קֶרֶס, וָו; ובלטינית uncinus. משם נגזרה גם המילה "אקון" (משנה כלים כ"ג, ה') [...] מהשורש הזה הגיעה גם המילה "אונקל" – וו לתלייה. הצורה השכיחה בספרות חז"ל היא "הוֹגֵין". לדוגמא: "הביא שתי ספינות וקשרן בהגנונין ובעשתות" (ספרי דברים, פסקה שמ"ו); "ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחד והוגנין ממקום אחר" (בראשית רבה פ"ג א'). [...] ככל הנראה זהו המקור למילה "הגה".
יוצא אפוא ששתי המילים שבפזמון החוזר – "עוגן" ו"הגה" – הן למעשה מילים שמקורן באותה מילה יוונית שממנה נתגלגלו שתיהן לעברית העתיקה (השורש עג"ן מצוי במגילת רות) ולעברית המודרנית (ואגב, רבים משמותיהם העבריים של הכלים בלשון המקורות ובעברית של ימינו – "אזמל", "אורלוגין", "אפרכסת", "פנס", "פנקס", "אספקלריה" וכו' – מקורם ביוונית). הספנים יוצאים אפוא מערבה מנמל תל-אביב שבפינה המזרחית של אגן הים התיכון. הם יוצאים אל "הים" תרתי-משמע, מצוידים בכלים שמקורם באיי-הים.
נזכיר שבין הכלים שמנה אלתרמן בשיר מתוך עיר היונה – "בשבחם של הכלים" (שיר הפותח במילים "נֹאמַר שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים: / הַמּוֹט, הַמָּשׁוֹט, הַכֶּבֶל, / הָאֻנְקָל, הַסֻּלָם") – ניתן למצוא שמות רבים של כלים שמקורם יווני: ובכלל, אלתרמן הִרבָּה לשלב בשיריו מילים רבות שמקורן ביוונית, כגון: 'פונדק', 'כיכר', 'אנדרטה', 'נמל', 'סמטה', 'קרקס', ועוד. חלקן מצוי אמנם כבר בספרות חז"ל, אך הופעתן התכופה והמרוכזת בשיריו העניקה להם אופי אירופי-מערבי, והשכִּינה "באוהלי שֵׁם" סממנים מ"יָפיותו של יפת".
אלתרמן אהב את הים אהבה עזה, ופעמיים קבע את ביתו בקִרבת הים: לאחר נישואיו הוא התגורר ברחוב הגליל (מאפו), ממש על חוף הים, ואחר-כך ברחוב נורדאו היורד אל הים. הים כפשוטו – לא רק כמטפורה למערב ולתרבות המערב – מילא תפקיד חשוב בחייו: הוא תרגם את הרומן לבני הנעורים רֶדי הזקן (Masterman Ready) מאת פרדריק מריאט (Maryatt) על קורותיו של ימאי ותיק; הוא כתב שירים רבים על הים ועל יורדי הים, לרבות שירי ילדים ופזמונים; אפילו יצירתו הגדולה האחרונה – המסכה האחרונה (1968) – מתרחשת בחלקה על סיפון של אונייה. המשורר נהה אחר הים ומרחביו, הן במובן הליטֶרלי הן במובן המטפורי-התרבותי של המושג "ים".
פזמונו "שיר הספנים" מעודד פתיחת אופקים חדשים אל עֵבר המערב, לבל יישארו תושבי הארץ מוגבלים ופרובינציאליים. "עת לכל חפץ," נאמר כאן במשתמע: לפעמים צריכים עַם ואדם להטיל עוגן בארץ ולהיאחז בה. לפעמים עליהם להרים עוגן, לצאת את המעגן ולגלות את קסמיו של הים הגדול והרחב (צביעתו של הלילה בבית הראשון בצבעו הכחול של הים מעניק לתמונה קסם של איורים המקשטים ספרי אגדה נושנים).
האזנה לשירי ספנים המושרים ברחבי העולם מגלה שיורדי הים מרבים להשתמש בקריאה "ahoy", שהיא מין מילת ברכה בין-לאומית הנהוגה בצי (ואגב, לפני שנשתגרה הקריאה "הלו" כמילת הפתיחה של שיחת טלפון, חשב הממציא אלכסנדר גרהם בל ששיחות הטלפון תיפתחנה ב"ahoy").
גם "שיר הספנים" של אלתרמן משתמש בהגאים של קריאת הימאים "ahoy" בקריאה "עֹגֶן הָרֵם" – [o] [ha] – ובתיאור המסע הימי "הָלְכָה סְפִינָתִי [...] הוֹבִילָה אוֹתִי" – [ha] [ho]. האם ביקש אלתרמן לכתוב שיר ספנים שאופיו אוניברסלי, ושילב בו את הסימן המוסכם בין ספנים בעולם כולו? כן ולא.
מן הצד האחד הוא כתב שיר בעל אופי בין-לאומי, המצביע על אופיו הקוסמופוליטי של מקצוע הספנות– מקצוע החורג מן הלוקלי, ושהעוסקים בו יוצאים הרחק מן המים הטריטוריאליים (מושג פרדוקסלי המפגיש את הפכי הים והיבשה, שטיבו האוקסימורוני נשחק ונשכח לחלוטין). מן הצד השני, לפנינו שיר שנכתב לכבוד הנמל העברי הראשון, כדי לעודד את האוחזים בהגה הספינה לצאת לדרכם ללא מורא.
ל"הגה" בשפה העברית יש שלושה תפקידים לכל הפחות: הוא משמש כלי ניווּט של נהג המוביל את כלי התחבורה ליעדו; הוא משמש כלי ניווּט מטפורי של מנהיג המוביל את מֶרכּבת העם או את ספינתו ליעדם; הוא משמש כלי ניווּט של סופר הבוחר במילה הנכונה. גם המשתמשים בהגה [= במילה] צריכים להתנהל בזהירות ובחָכמה שהרי "מוות וחיים ביד לשון" (על השימוש המשולש הזה במילה "הגה" מבוסס גם שירו של ח"נ ביאליק "המכונית").
בתחומי הלשון יש כאן, כאמור, מזיגה הרמונית של ניגודים: של שימושי לשון מקראיים שאינם ידועים לכל קורא, ובוודאי לא ליורדי ים ("הָרוּחַ [...] קָם", "הַדֶּרֶךְ [...] רַב") ושל מילים מן היוונית כמו 'עוגן' ו'הגה' (וכבר הזכרנו שדווקא המילה 'נמל', שהגיעה אף מן היוונית, אינה נזכרת כלל ב"שיר הספנים" שנכתב לרגל הקמת נמל תל-אביב). וחוזרת השאלה למקומה: מדוע בחר אלתרמן להשתמש בשימושי הלשון המקראיים שכבר אינם שגורים בימינו ושאינם מוּכּרים לספנים ולמַלָּחים?
להערכתי הוא עשה כן בעקבות רעיון היסטוריוסופי שהעסיקוֹ כל ימיו. רעיון "החוט המשולש" (הכולל, לפי פירושו האישי של אלתרמן, את העם הישן-חדש, את הארץ הישנה-חדשה ואת הלשון הישנה-חדשה) גורס שאלמלא נשמר התנ"ך על כל תגיו ודקדוקיו, לא היה העם חוזר לארצו.
אלמלא דבק העם בתנ"ך ושמר מכל מִשמר כל תג ותו שבּוֹ, לא היה עם ישראל שומר על זהותו באלפיים שנות גולה, בעת שחי בקהילות מפוזרות ברחבי העולם. אלמלא נשמר התנ"ך כמוֹת שהוא, לא היה אפשר לחדש "לשון ספר" עתיקה וקדושה. אלמלא דבקותו בתנ"ך (וכן בסידור התפילה, בפיוטים ובספרים מודרניים כמו "אהבת ציון") הוא לא היה חוזר לארצו, וממילא גם לא היה גם מקים חֵיל-ים עברי וחברת ספנות עברית (שקיבלה את שמָהּ – "צִים" – מן הפסוק המקראי "וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד; במדבר כ"ד, כ"ד). על כן שילב כאן אלתרמן קדם וים, בכפל המשמעות של "קדם" ובכפל המשמעות של "ים".
כאשר כתב המשורר בשירו-פזמונו "סַפָּני שלֹמה המלך" את הריפריין ובו השורה החוזרת "עֶצְיוֹן גֶּבֶר, עֶצְיוֹן גָּבֶר," הוא ידע היטב שבמקור המקראי (מל"א ט', כ"ו; כ"ב מ"ט) נקרא המקום בשם "עֶצְיוֹן גֶּבֶר", ופעם שנייה – לצורך הטעמה בסוף משפט – בשם "עֶצְיוֹן גָּבֶר" (וכך גם בדבהי"ב ח', י"ז; כ', ל"ה). למרבה האירוניה, הוא שׂם את הידע הדק והמדויק הזה, שלפעמים אינו שמור אפילו אצל כל אותם למדנים ופילולוגים המדקדקים כחוט השׂערה, בפיהם של מַלָחים משׂורגי שרירים הרחוקים ת"ק פרסה מעולם הלמדנות – מדקויותיו ומדקדוקיו. תמונה אירונית דומה של מַלָּחים אינטלקטואליים, הדנים בכובד ראש בשאלות של ספרות ותרבות, כלולה גם בשיר הז'ורנליסטי "פִּירָטים" (משירי "רגעים"; הארץ מיום. 2.5.1935), המסתיים בתיאור הקומי והאוקסימורוני של "מַלָּחִים בְּמִשְׁקָפַיִם / מִתְוַכְּחִים עָל קֶרֶן בְּיָאלִיק."
אלתרמן השתמש אפוא בצירופים מקראיים כדי לרמוז לקוראיו שהספנים העבריים של הנמל העברי הראשון הם יורשיהם של ספני שלמה המלך, ושאלמלא קמה התנועה הציונית לא היו מוקמים נמל וצי ולא היו קמים יורדי ים עבריים.
כדי לרמוז ששירו אינו שיר אוניברסלי גרידא ושהוא נועד לעודד מפעל ציוני חשוב, סיים אלתרמן את שירו במילים: "הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב, רַב, רַב," בהסתמך על המילים שהציב ביאליק בפתח שירו "מֵתי מִדבּר האחרונים": "קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה; / עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה" (ביאליק קרא למאחרים להעז לצאת אל מִדבּר העמים בדרך העולה ציונה, תוך "התכתבות" עם דברי מלאך ה' לאליהו: "קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ"; מל"א י"ט, ז'). אלתרמן קרא לספנים להעז לצאת אל הים כדי להרחיב את הגבולות הפיזיים והתרבותיים, ולשוב אחר-כך אל נמל הבית עם מִטען חָמרי ורוחני.
ואף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, סיים אלתרמן את שיר-הים הציוני שלפנינו בפתגם נָכרי דווקא, שאותו שאל מן התרבות הלטינית, תרבותם של יורדי ים אמיצים: "אַמִּיץ הֱיֵה וּזְכֹר נָא / כִּי אֶת הָאַמִּיצִים אוֹהֵב הַיָּם" – על בסיס הפתגם המיוחס למשורר הרומי וירגיליוס: "Audaces fortuna iuvat" ("המזל אוהב את האמיצים").
מ"שיר המלחים" של אלתרמן, העולה במורכבותו על כל שירי הנמל האחרים שנכתבו ב-1936 לרגל הקמת נמל תל-אביב, משתמע שיורדי הים העבריים יהיו אמיצים תרתי-משמע (נועזים וחזקים) כמו הכנענים של ימי קדם. הגם שהנמל והצי הם צאצאים מאוחרים של הלמדנות היהודית, ששמרה על "ארון הספרים" העברי מכל משמר ואפשרה את חזרת העם לארצו, הם לא יזכרו כלל שהם צאצאיהם של חובשי ספסלי ה"ישיבה" ו"בית המדרש". עד מהרה הם יִדמו ליוונים, לרומאים ולפיניקים, שיָצאו אל הים הגדול ונלחמו במִשבּרים ובמַשבּרים. המשורר שנשאר על החוף, אחוז בהרהורים היסטוריוסופיים על גלגולי הגורל היהודי, מברך אותם בברכה לאומית ובין-לאומית כאחת, כי יורדי ימים והולכי מִדבּריות – היוצאים ל"no man’s land" זקוקים לברכה כפולה ומכופלת כדי לצלוח את המשימה ולשוב הביתה בשלום.
זיוה שמיר

(קטע כ"ט עמוד 77)
"קמעה קמעה התחילו אנשי עירי נעלמים והולכים. ואני לא רצתי אחריהם, שיודע אני שאין מחשבותיו של אדם מגיעות למקום שהם מגיעים. למה זה אעצור אותם בלכתם ולמה זה אבלבל אותם על ידי מחשבותי. נותרתי אני לבד וחזרתי לימים ראשונים שהיתה עירי קיימת וכל אותם שנהרגו היו חיים וקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מפיהם מבתי כנסיות ובתי מדרשות..."
בעיר לבוב באוקראינה(לביב) נהרס בית הכנסת היהודי הישן על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים. בביקור קבוצתי צנוע עם ד"ר רוחמה אלבג, לפני כארבע שנים, סיירנו ברחבה העליונה (של בית הכנסת), שרידים, ובה הוצבו מעין מצבות ועל כל אחת נכתב קטע כלשהו של סופרים ואנשי רוח. גם הקטע הנ"ל הוא משם. עיר ומלואה היא בוצ'ץ, עיר הולדתו של עגנון, ועד היום , חלק גדול מהמצבות נוטות כלפי האדמה.
ש"י עגנון קיבל את פרס נובל לספרות בשנת 1966.

איליה בר-זאב

פרלוד מס' 23 של שופן בפה מז'ור
מתון ובעדינות Moderato delicatissimo
דְּמוּת אָדָם נֶחְשְׂפָה –
אוּלַי נָפְלָה מִשְּׁמֵי הָאוֹר, גֻּלְגֹּלֶת פְּצוּעָה לְלֹא
"יָד וּמַצֶּבֶת" *
430,000 [?] שָׁנָה לִפְנֵי בָּאבִּי יָאר.**
אוֹר הַבֹּקֶר מְהַסֵּס, רֶשֶׁת ב' מַנְעִימָה מַנְגִּינוֹת מִמֵּאָה אַחֶרֶת –
הַאִם זֶה הָרֶצַח הָרִאשׁוֹן?

הַר גַּעַשׁ תַּת-מֵימִי רוֹתֵחַ, צוֹבֵעַ בְּאֵשׁ אֶת הַיָּם
וְכֹל קְרוּם הָאָרֶץ –
אֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר.

בַּכְּפוֹר, בֵּין הָהֲרִיסוֹת, חָתוּל חַם פַּרְוָה, מְסוֹכֵךְ
עַל תִּינוֹק נָטוּשׁ.
חָבִיּוֹת-נֶפֶץ נוֹחֲתוֹת שָׁם וְכָאן, יְלָדִים סוֹחֲטִים
בִּמְיֻמָּנּות אֶת הֶדֶק הַקָּלַצְ'נִיקוֹב.

* יבגני יבטושנקו, פואמת באבי יאר – 1961.

** באבי יאר – גיא מערבית למרכז קייב (בירת אוקראינה), שם רצחו הנאצים – בין 10,000 ל-150,000 איש החל מ-29/9 של שנת 1941.
בסוריה ולא מזמן ובזכותו של נשיא ארה"ב דאז (אובמה) –ברחו כ-12 מיליון פליטים, בתים נהרסו בעזרת הרוסים, והשימוש בנשק כימי לא פסק. קרוב למיליון אנשים נרצחו והעולם לא נחרד... כולל ארה"ב.
פורסם לראשונה ב"בעקבות הזמן השרוף", עיתון 77, 2019

אֵשׁ הַקָּרְבָּן
כְּלֵי מִלְחָמָה מְשֻׁנָּנִים נֶחְשְׂפוּ בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר –
אֲנָשִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת,
חַיּוֹת טֶרֶף.

הָאֲדָמָה לֹא חָדְלָה לִרְעֹד, עֶבְרָה
וָזַעַם בְּסֻלַּם רִיכְטֶר.

לַבָּה מְלֹהֶטֶת הֵאִיצָה אֶת אֵשׁ הַקָּרְבָּן בִּמְעָרוֹת
הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,
שִׁקּוּי נְעוּרִים לְעַצְמוֹתָיו –
שִׁירָה אֱלֹהִֹית
בְּאַדְמוֹת
נֵכָר.

תַּיָּר מִזְדַּמֵּן רָשַׁם: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה!

המאה ה-21, 22, 23...?

אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.
תֵּל לָבָן מַחְלִיף צְבָעָיו,
צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב.

עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים
מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת.
אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,
חַיִּים שֶׁהָיוּ.

הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים, לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ,
אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.

מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוכָבִים
אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.
עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא
מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק
אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן
יָם הַמָּוֶת.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה, 2012
איליה בר-זאב

אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק.
חבקוק ב' י"א
אֶבֶן מִקִּיר זוֹעֶקֶת
בְּאוּקְרָאִינִית.
הַקִּיר כְּבָר אֵינֶנּוּ:
נֻפַּץ בִּידֵי טִיל רַב-עָצְמָה
שֶשוּגַר כְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת
הַיְשֵׁר מִן הַכִּכָּר הָאֲדֻמָּה.
הָאֶבֶן, בְּלֵב הַהֲרִיסוֹת
זוֹעֶקֶת מָרָה...
מִי לֹא יִשְׁמַע?

יהודה גור-אריה
15.3.2022

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש." זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.
אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעלייה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.
השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעייה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העלייה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.
אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.
אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני." הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פירסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.
פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח.
אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.
הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 שקל לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 שקל. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 שקל. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.
משמעות הדבר היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.
פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תוכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.
בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה לייבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.
כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העלייה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.
בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

[אהוד: חשבתי לתומי שאתה תומך נלהב בממשלת השינוי המוצלחת של "רק לא ביבי" שנוא נפשך, שבוודאי הוא זה שהסית את ליברמן ופורר להרוס את החקלאות הישראלית!]

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.
הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה, נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתוכנית טראמפ.
את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.
כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.
לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתוכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל, וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם היתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמיתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמיתי על ה"נכבה". כן, היתה נכבה לערביי א"י. זו היתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.
מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא לבסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי אסור בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא היתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" הוא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.
כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמיתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".
לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אימי, ניצולי שואה, עלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו.
וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו." וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.
כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין. הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.
רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא היתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.
אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.
לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והיתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר היתה שונה לחלוטין.
שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.
כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.
זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. ייתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.
דברי של חנן פורת בעקבות הטבח היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו היתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורללת הזאת של כיעור השפה העברית?

[אהוד: מה אתה מתלונן? הלא המטורללת ההבלותית הזו היא חלק בלתי נפרד מהניצחון שלכם – אנשי רק לא ביבי!]

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

* ביד הלשון: שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות."
ברירה היא בחירה בין מיספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.
אורי הייטנר

הו, שָׂרִיאֵל, שָׂריאֵל אל תלכי,
כן, כן, זה נכון, זה אני האָשֵׁם,
הו, שריאל, רק עוד פעם סלחי,
ושובי אלי, אהובה, בת ואֵם,
אני לך אהיה אבשלום וּמְנָחֵם.

הו, שָׂריאל, אל תלכי, שריאל,
נשוב אל אותם מקומות נְשוּקים,
בָּם יחד טיילנו בין נוגָה לְצֵל
בנחל קידרון ובֵינוֹת לצוקים,
אל נא תלכי, שריאל, שריאל.

הו, שריאל , אַת זוכרת לילות –
ירֵחִ מלא על גגות אבו-תור,
ולנו ניגן פעמון כנסיות,
אחרי החומה, במיגדל, רַךְ אור,
הו, אל נא תלכי שריאל, שריאל.

סילסול מואזין שם חָרָץ את הַדְּמִי
חובֵר אל הֶמְיָית יהודים בִּתְפילות,
כְשֶעַל שִפְתוֹתַיִךְ נָשאת אז אֶת שְׁמי
וְיַחַד גָּבַהנוּ בְּשִיר מַעֲלוֹת,
הו אל נא תלכי, שריאל, שריאל.

יֵצאו בְּמָחוֹל מכוּשָף, מִתְערטֵל,
חורשת הזיתים עם קירות המינזר
והר-הצופים התבונן, מִתְפָּלֵל,
חזרי, שריאל, הן אפשר, הן אפשר
שוב שער החסד עלינו יִזְהָר.
הו, שריאל, אל תלכי, שריאל.

הזמנה מרגשת ומיוחדת במינה לטייל ברחובותיה, סמטאותיה, של ירושלים ולחזור במנהרת הזמן אל מחוזות ילדות שהיו ואינם.
המשורר, המחנך, הסופר והפובליציסט עמנואל בן סבו, במאמר לרגל צאת הביוגרפיה "הילדה מתל ארזה". ד"ר עירית מלברגר-אמינוף מעפולה, בת ירושלים, מאז ולתמיד, חובקת ספר חדש, מרהיב ביופיו ומרתק במיוחד. בצעדי ילדה קטנה מכניסה את הקורא לשבילי ילדותה, בפסיעות מדודות של נערה מתבגרת משרטטת עירית את חוויות עולמה הצבעוני, התוסס, וכחיילת צועדת עירית אל הנופים ההם, השדות, הפרחים, הריחות.
הילדה מתל ארזה פותחת צוהר מפעים לעבר העיר אותה מעולם לא עזבה גם אם היא מתגוררת כיום בעפולה. זיכרונות של אהבה וגעגוע.
הגעגועים לירושלים מתפרצים מכל עמוד בספרה החדש של ד"ר עירית מלברגר-אמינוף, ילדותה הקסומה, התמימה משהו, המרתקת, מתעוררת בכל משפט שני, את המשפט הראשון היא מותירה לאוהביה אשר צעדו עימה יד ביד במשעולי הילדות הירושלמית באושר ובשמחת נעורים.
חוויית הקריאה בספר המושקע, שיצא לאור בפורמט אלבומי, היא חווייה חושית ממש, כשעירית מתארת את השכונה, הקורא מוצא עצמו מטייל בה, כשעירית מתארת את הגזוזטרה, הקורא חש כמי שעומד עליה וצופה אל האופק, כשעירית מתארת את בעלי המקצועות, את הטיפוסים המיוחדים, את ההליכה מהבית לעבר בית הספר ובחזרה, הקורא הולך איתה באותם השבילים, חווה את אותן המראות, שואף מלא לוגמיו את אותן הניחוחות.
בתוך סיפור הילדות, הצנועה, המאושרת, שזור סיפור העצב העמוק שאפף את כל משפחתה במשך עשרות שנים, על אובדן כל בני המשפחה הקרובה – בשורות הלוחמים במלחמת העולם השנייה ובעיקר בשואה. העצב על כך שמעולם לא זכתה לסבא וסבתא, לדודים, לדודות ולבני דודים ודודות. על התוגה שליוותה באופן קבוע את אימהּ ואביה כל חייהם על אובדן משפחתם הענפה, בשעה שהם היו בארץ-ישראל ולחמו לעצמאותה.
עירית מציבה יד לכל אלה, ומזכירה את שני ספרי התיעוד שכתבה לזכר הנספים: "המשפחה שלא היתה לי," להנצחת שמותיהם של עשרות רבות מבני משפחתה שאבדו במיתות נוראות, בידי הצוררים הנאצים ועוזריהם בני האומות השכנות מפולין, אוקראינה וביילורוסיה.
והיא מספרת את סיפור עלייתם של הוריה הציוניים, שעלו כחלוצים מתנועת "השומר הלאומי" בראשית שנות השלושים, לאחר הכשרות ארוכות וקשות. את חלקו של אביה במלחמת השחרור, בהצלת חיי לוחמים, ובשירות קרבי משמעותי.
הקורא מתוודע לאותו ענף של חלוצים שהיו מבוני הארץ, בשקט, בצנעה ובענווה, מי שעלו ארצה לפני הרעש הגדול, כדי לבנותה, לאו דווקא להיבנות בה.
ייחודו של הספר בעוצמת החוויה. עירית המספרת את סיפור חייה, סיפורו של דור שלם, היא מתארת ביד אמן את משפחתה הגרעינית, המשפחה במעגל השני, חברי ילדות, מצבים, מציאות, חיים.
לצד הקסם, ההתרגשות, היופי, הגעגוע הניבט מכל שורה בספר, עירית אינה חוטאת באידאליזציה של המציאות, היא מצליחה לגעת גם בכאבים האישיים, כאבי התקומה, האישי והלאומי – שזור בסיפו קורות משפחתה וקורותיה.
הילדה מתל ארזה מפזרת לאורך הספר כולו טללים של חן ויופי, טיפות של פיסות חיים, ובעיקר אהבה גדולה לבני האדם על גווניהם השונים, לאתרי ילדותה, לאוויר המיוחד לירושלים, אוויר שהוא חמצן חייה עד לימים אלה.
הילדה מתל ארזה, אשר חיה את מחצית חייה בעמק, בעפולה – לא עזבה מעולם את ירושלים, לכל מקום אליו תלך ירושלים עימה, נושאת אותה בספר; הילדה מתל ארזה הוא סיפור חייה של עירית אך חורג מהאישי, הפרטי אל הכלל, זהו סיפורן של הילדות, זהו סיפורם של הילדים בבית שאן ובהרצליה, בתל אביב ובחצבה, סיפור עוצמתי המאפשר לקורא לזהות פיסות מפסיפס חייו בסיפורה המיוחד של בת ירושלים, עירית.
בספר "הילדה מתל ארזה" משולבות תמונות מתחנות חייה השונות של עירית, בעיקר פנינים של הומור משובח לצד רצינות מופלגת המשמשים בספר בערבוביה. ד"ר עירית מלברגר-אמינוף, בת ירושלים, חולמת על ירושלים, נושמת ירושלים, המאהבת הגדולה של ירושלים.
עמנואל בן סבו

*
אסתר ראב
לשושנה ב. ולוֹרֶת פ.
אשר הלכו ללא שוב *
לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת,
הַצָּפוֹת עֲלֵי גַּעַשׁ הַנַּחְשׁוֹל
אֱלֵי אוֹבֵד:
יְדֵיכֶן אֵלַי נְשׂוּאוֹת, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶן
מֵעַל פְּנֵי הַתְּהוֹם מְבַקְשׁוֹת אֲחִיזָה,
עֵינֵיכֶן הַפְּקוּחוֹת דְּבֵקוֹת בִּי:
עֶזְרָה!
אַךְ כַּבְלֵי הַהַצָּלָה נֻתְּקוּ
זֶה כְּבָר בְּיַד הַגּוֹרָל,
וּבְיָדַי רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ נוֹתָרוּ.
הִנֵּה דַּם לִבִּי לָכֵן,
הַיָּפוֹת הַנִּשָּׁאוֹת נִשָּׁאוֹת
וְעוֹבְרוֹת מֵעַל פָּנַי...

וַאֲנִי הַיּוֹשְׁבָה
עֲלֵי צוּקֵי הַסֶּלַע
חֶרֶשׂ מְכַרְסֵם הַנַּחְשׁוֹל אֶת הָאֶבֶן,
וְגִידֵי חוֹל מִתְפּוֹרֵר
בְּאֶצְבַּע תּוֹהָה
יוֹם-יוֹם אֶגְרֹר,
וְעֶרֶב אֶחָד
פֶּתַע יְנֻפַּץ הַכֹּל,
וְאָחַז הַנַּחְשׁוֹל
וְנָשָׂא אֶת אֲשֶׂר לוֹ – – –

חילואן תרפ"ד
1924
____________
* שושנה בּוֹגִין וְלוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

אהוד: יצחק נוי פתח את תוכניתו ברדיו בשבת האחרונה בבוקר באיזכור שמה של שושנה בוגין, מחלוצות העלייה השנייה, שהתאבדה. אסתר ראב הכירה את שושנה בוגין בחוות בן שמן, וכתבה לזיכרה את השיר "לאחיותיי..." הכולל גם את זכר חברתה של אסתר – לורט פסקל מפתח תקווה, שהתאבדה אף היא, שנים מאוחר יותר.
כאשר לורט התאבדה אסתר כבר התגוררה עם בעלה יצחק גרין בקהיר, ושם כתבה את השיר בהיוודע לה מותה. כל זה מסופר בהרחבה ב"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב.

את הדברים הללו כתבתי לשר החוץ:
מר יאיר למפל-לפיד עליך כשר חוץ להגיב לנאומו של זלנסקי בכנסת כך:
1. ישראל מביעה הזדהות עם אוקראינה ומגנה את המתקפה הרוסית עליה.
2. כראש ממשלה יהודי אנא הסר מקייב את פסלי רוצחי היהודים (חמלניצקי פטליורה בנדרה).
3. הפסיקו להצביע נגד ישראל באו"ם.
https://twitter.com/naaman_c/status/1504440853061906437?t=jBnTvhED0D69dA8RLJAgsQ&s=03)
האם יש סיכוי שלמפל-לפיד יעשה כן? קשה להאמין.

הטעות של דניאל דיין
שגריר אוקראינה בישראל יבגן קורניצ'וק ביקש מיו"ר "יד ושם" דניאל דיין לאפשר לקיים במקום עצרת רבת משתתפים עם חברי כנסת, ראשי ערים ואנשי ציבור שבה יישא נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי נאום וידאו. שגריר אוקראינה הדגיש כי הנאום ב"יד ושם" אינו תחליף לנאום של זלנסקי בכנסת, אלא מסלול מקביל. הוא ציין כי זלנסקי מעוניין לנאום ביד ושם גם בשל העובדה שהוא יהודי וגם בשל העובדה שהוא סבור שמה שרוסיה עושה באוקראינה הוא רצח עם, וכי "יד ושם" הוקם כדי להנציח רצח עם.
דיין הביע הזדהות עם אוקראינה אך הסתייג מהשימוש של השגריר במונח רצח עם ובהשוואות התכופות שאוקראינה עושה בין המצב במדינה לבין השואה – השוואות ש"יד ושם" לא יכול לשמש להן במה.
https://rotter.net/forum/scoops1/735178.shtml
נכון, אסור ליפול למלכודת של השוואה בין הנעשה באוקראינה לבין השואה אבל הסירוב הוא בכל זאת טעות גדולה. מפגש כזה היה גם פותח אפשרות גדולה לעמת את אוקראינה עם עברה האפל בשואה (וגם לפניה) – עת האוקראינים השתתפו באופן פעיל בהשמדת היהודים. "יד ושם" היה דורש מזלנסקי לסלק מכל אוקראינה ובמיוחד מקייב – את פסל סטפן בנדרה שרצח את יהודי לבוב בשרות הנאצים בשואה, וכן כמובן את פסל חמלניצקי מהכיכר המרכזית, ושאר פסלי רוצחי היהודים.

זאת לא קייב לא חרקוב אלא עזה ב-2014
https://twitter.com/ramat123/status/1503250567870754816?t=8RjPtCp2q36H0II3qnUhgA&s=03
עוד השוואה מקוממת שעושים הערבים (ביחד עם האקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים) היא השוואת אוקראינה המופצצת לעזה המופצצת. זו כמובן השוואה שקרית שכן אוקראינה אינה יורה רקטות וטילים על ערי רוסיה, ואינה נלחמת ברוסיה במטרה לחסל את רוסיה ולרצוח את כל הרוסים, כפי שהערבים מצהירים שמטרתם, ע"פ דברי מוחמד, היא לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ישראל המדינה התשיעית בעולם באושר תושביה
לפי דו"ח האו"ם מדינת ישראל היא המדינה התשיעית בעולם במדד המדינות המאושרות בעולם, והיא רק אחרי פינלנד, דנמרק, איסלנד, שוויץ, הולנד, לוקסנבורג, שבדיה, נורווגיה.
https://rotter.net/forum/scoops1/735644.shtml
מוזר. כל המדינות הקודמות לישראל במדד האושר הן מדינות קטנות ועשירות ללא שום בעיות חיצוניות או פנימיות. מאין בא האושר בישראל, המדינה הגזענית מדינת האפרטהייד? מעניין אם הטייקון שוקן והאוליגרך נבזלין יפרסמו זאת בעיתונם?

כמה קל להיות מוסרנית – גלגולו של מעיל
ד"ר רחל צימרוט מסמינר הקיבוצים היא בעלת לב טוב. בכותרת שירה של קדיה מולודובסקי "גלגולו של מעיל" היא מתנאה בטוב ליבה ובנדיבותה ומספרת על אימהּ שחלמה על מעיל בערבות טרנסניסטריה, עת "ברגליים מתבוססות בשלג, ברעב מצמית, חשבה על מעיל חם שיעטוף אותה וירגיע את גופה הרועד מקור. גם לאחר שנים, כאשר נחלצה מן התופת והגיעה לחוף מבטחים ורק שקית קטנה של מיטלטלים בידיה, היא המשיכה לחלום בצריף הדל על המעיל הזה, שידה לא היתה משגת. עברו שנים, אפשר כבר להרים ראש מעל המים. המשפחה גדלה והחובות קטנו, וסוף סוף הצליחה לרכוש מעיל מצמר, כבד, גדול, שחור, עם עיטורי פרווה רחבים בשרוולים ובצווארון. הוא היה חם מידי לארץ שטופת שמש, אבל הוא ביטא את ניצחונה על הדלות והייאוש, ובימי חורף לבשה אותו בגאווה נהנית מחומו המחבק והמפנק. על הדש שמה סיכה עם אבנים טובות, שיכבדו את המעיל היקר. עברו עוד שנים רבות. אימי הלכה לעולמה. לא יכולתי לזרוק את המעיל המיוחד הזה, אבל גם לא יכולתי ללבוש אותו. אתמול נמצא לו משכן אחר. בתוך קרטון שמכיל מלבושים חמים עושה המעיל את דרכו לאנשים שנמלטים על נפשם בקור ובשלג. הוא מגשים את החלום באותו חבל ארץ שבו נפשה של אימי ערגה כל כך אליו."
(ד"ר רחל צימרוט, מכללת סמינר הקיבוצים, "גלגולו של מעיל", "אל-ארצ'י," 18.3.2022.)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10680667
לב מי לא ירחב וישתאה לנוכח נדיבות לב רבה כל כך, ובכל כך קלות. הנדבנית טובת הלב ד"ר צימרוט גם נפטרה מהשמאטע הישנה התופסת מקום סתם בארון, וגם מציגה עצמה בעולם כנדבנית מוסרנית. לפחות לו היתה שולחת כנדבה לאוקראינה מעיל חדש וטוב של קולומביה.
https://www.columbia.co.il/גברים/מעילים/
אבל זה כבר עולה קצת כסף.
עם ההזדהות שלנו עם סבל הילדים האוקראינים בקור, אי אפשר שלא להיזכר בשירה של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן.
קדיה מולודובסקי – גלגולו של מעיל:
http://www.gshavit.net/site/wordDocs/Article- 3/KadiaHmeil.htm
גלגולו של מעיל אנימציה – קריין משה טימור:
https://www.youtube.com/watch?v=-voAGAd-U14
עם כל הסימפטיה למצב הפליטים האוקראינים היום (שבהחלט יש לקלטם בארץ ולעזור להם), אי אפשר שלא לזכור כי ילדים יהודים שהצליחו להימלט בשואה בקור – הוסגרו ע"י האוקראינים לנאצים למוות, או נרצחו ישירות על ידיהם.

פרס ישראל למוסיקה אשכנזית
אביהו מדינה הוא מגדולי יוצרי הזמר העברי-ישראלי בארץ, ואין ראוי ממנו לקבל את פרס ישראל. עם זאת כמה מהדברים שנכתבו עליו אינם נכונים.
עם היוודע מתן הפרס מיהר ראש הממשלה נפתלי בנט ופרסם ברכה: "אביהו, גיבור ישראל שיצירותיו הפכו לנכסי צאן ברזל, הביא את הזמר הים-תיכוני אל מרכז הבמה הישראלית. 'הפרח בגני', 'כינור דוד', ו'שבחי ירושלים' הם רק חלק מהשירים הנפלאים שהכניס לפסקול חיינו. כמה מרגשת הבשורה על הבחירה בו לקבלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי. מברוק, אביהו."
https://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.10676262
עצוב לראות ראש ממשלה בור כל כך. הסבור שתימן שוכנת לחוף הים התיכון ושמוסיקה תימנית לדידו היא מוסיקה ים תיכונית, ובכל מקרה טעות גדולה בידו.
אביהו מדינה, דור רביעי בארץ (מצד אימו) לעולי תימן – הוא יוצר רב כשרון ששיריו הם באמת צאן ברזל, דא עקא – המוסיקה שיצר אינה בסגנון מוסיקה ערבית-תימנית, ולא בסגנון מוסיקה ערבית-עיראקית או ערבית-מצרית, וגם לא בסגנון מוסיקה ערבית-מוגרבית (מערבית שבארץ היא נקראת לא מערבית אלא מזרחית מה שקורין אנדלוסית), וודאי שלא ברבעי טונים, אלא הוא חיבר מוסיקה אשכנזית. שימו לב לקצב הוולס למשל ולסלסולי החזנות האשכנזית עם הקנייטש המסורתי.
הנה שמעו את השיר "אל תשליכנו לעת זקנה" בביצוע אביהו מדינה עצמו:
https://www.youtube.com/watch?v=SakT8sbMNP0
הנה שמעו את השיר "הפרח בגני" בביצוע זוהר עורקבי-ארגוב:
https://www.youtube.com/watch?v=vcpgpEUlKfk
את השיר עם הסלסולים יכול היה לבצע הרבה יותר טוב גדול החזנים משה קוסוביצקי:
הנה משה קוסוביצקי בשיר "שיבנה בית המקדש": (שימו לב לקולורטורה הסלסולים)
https://jewishmusic.fm/album/עם-ישראל-חי-5/
(ללחוץ למטה על "יבנה בית המקדש")
הנה גם ביצוע פחות טוב של הלפגוט מתוך הלפגוט שר קוסוביצקי: שמעו את הסלסולים:
https://www.youtube.com/watch?v=FRiZUFS1dzA
ועדת הפרס אמרה את המילים הנכונות: "את מרבית זמנו הקדיש (אביהו מדינה) למען פיתוחו וביסוסו של סגנון המוסיקה הישראלית, הנובע מתוך שורשים יהודיים מסורתיים ותרבותיים." אכן נכון, המוסיקה המסורתית האשכנזית. (אכן עם השפעות מסוימות של מוסיקה ערבית).

אלכס בכרי – מי אמר שאנחנו בכלל רוצים
שהפרצוף שלך ייצג אותנו?
משפחת בכרי, משפחת המחבלים הרוצחים מטעם החמאס מהכפר בועיינה בגליל, כבר התפרסמה בישראל.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2935194,00.html#n
המפורסם ביותר מהמשפחה הוא מוחמד בכרי שיצר את הסרט השקרי "ג'נין ג'נין" – סרט התעמולה האנטישמי-גבלסי, העושה דה-הומניזציה לחיילי צה"ל וליהודים בכלל במטרה להשמידם.
https://he.wikipedia.org/wiki/ג'נין_ג'נין
בן משפחתו, כיום גרמני ממוצא ערבי מוסלמי ואוקראינית הנשוי לגרמניה, השחקן אלכס בכרי (43) – הגיע לארץ לקראת תחילת הקרנות הסרט "ויהי בוקר" בבתי הקולנוע בארץ, והוא מתראיין לעיתון "אל-ארצ'י".
הסרט "ויהי בוקר", של הסרטן ערן קולירין, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, מספר בסגנון גבלסי מובהק על מצור שעושים הגזענים היהודים סתם כך ללא סיבה על כפר ערבי-מוסלמי בישראל.
https://he.wikipedia.org/wiki/ויהי_בוקר
בעת הקרנת הסרט בפסטיבל קאן, אלכס בכרי לא הגיע מגרמניה להקרנה, וכל צוות השחקנים של הסרט, (הערבים אזרחי ישראל המגדירים עצמם "פלישתים"), בהם ג'ונה סולימאן וסלים דאו, החרימו את הטקס בגלל הצגת הסרט כישראלי. "בכל פעם שתעשיית הקולנוע מניחה שניתן לתייג אותנו ואת עבודתנו תחת התווית האתנית-לאומית 'ישראלי', זה מנציח מציאות שאין לקבל, מציאות הכופה עלינו, אמנים פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, זהות המוכתבת בידי ציונים קולוניאליסטים במטרה לשמר את הדיכוי המתמשך של הפלסטינים," כתבו בכרי וחבריו במכתב שבו הסבירו את החלטתם להחרים את פסטיבל קאן.
בכרי מזדהה בראיון עם פרעות הערבים בזמן 'שומר חומות' וטוען כי המשטרה ולא הערבים היא האחראית לפשיעה הערבית, כי זו הדרך של היהודים לפורר את החברה הערבית ולשלוט בה. כבן לאם אוקראינית מספר אלכס בכרי שבן דודו האוקראיני מגן על אוקראינה והוא לא מבין למה למשפחתו קוראים טרוריסטים, והוא קורא להטיל סנקציות על ישראל
(אלכס בכרי: "אני לא רוצה שישתמשו בפרצוף שלי בשביל להלבין את הפשעים שקורים פה", "אל-ארצ'י", גלריה, 18.3.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10672992
אז מה נשיב לבכרי?
בכרי, אתה לחלוטין טועה. אנחנו בכלל לא רוצים ולא צריכים להשתמש בפרצוף שלך. מצידנו אנחנו קוראים לך ולכל הערבים אזרחי ישראל המחרימים את ישראל להיות בעלי יושרה ולגשת מיד למשרד הפנים ולוותר על אזרחותם. לא יעלה על הדעת להיות אזרחים במדינה שאותה מחרימים. ויותר טוב ויותר מוסרי שבכלל ילכו בדרכו של המשורר הקניבל מכחיש העם הפלישתינאי, מחמוד דרוויש שהחרים את ישראל ועזב אותה. לכו בעקבותיו!
בכרי, אנחנו בהחלט מעריכים אותך על שבחרת מתוך יושרה לרדת מהארץ לגרמניה, בדומה לקודמך הסרטן המצרי-נוצרי-קופטי (שהסתערב בכפייה בגלל הכיבוש הערבי ובגד בעמו המצרי-קופטי), אזרח ישראל, במאי הסרט "עג'מי", סקנדר קובטי (הוא ביים את הסרט יחד עם ירון שני) שכאשר סרטו נבחר לאחד מחמשת המועמדים לאוסקר הוא הצהיר: "אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי," ולזכותו ייאמר שהיה בעל יושרה ומיד אחרי אמירתו הוא ירד מהארץ. כמוהו גם אתה אלכס בכרי (אגב למה אלכס ולא סקנדר בערבית?) שהלכת בעקבותיו, וכמובן גם מחבר הספר סייד קשוע שירד לארה"ב.

הפינסקאי האחרון
עם מותו של הרב שמרהו יוסף חיים קנייבסקי (1928-2022) תם עידן. קנייבסקי היה הפינסקאי האחרון מעולי דור היישוב, ומייסדי המדינה ובוניה.
פינסק כעיר ואם בישראל היתה בית יוצר רב לציונות והעולים ממנה בנו את הארץ בכל הזרמים הפוליטיים והרוחניים, כולל החיים הדתיים.

ה"שיחדש" של צ'מברליין-ביידן
דומה שהלהיטות של צ'מברליין-ביידן לקומם את איראן כמעצמה גרעינית מביאה אותו גם ל"שיחדש" אורווליאני, כאשר הוא שוקל להסיר את "משמרות המהפכה" באיראן מרשימת ארגוני הטרור, בתמורה להצהרה איראנית על מחויבות לרגיעה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=735526&forum=scoops1
אם משמרות המהפכה אינם טרור (בראש ובראשונה לאיראנים עצמם) מהו טרור?
אגב גם היריב של קודמו של צ'מברליין-ביידן, הֶר היטלר, הבטיח למחויבות לשמור על רגיעה.
הנה הצהרת צ'מברליין: "שלום עכשיו" הֶר היטלר חתם עליו:
https://www.youtube.com/watch?v=SetNFqcayeA

די להזיות
אין שום סיכוי לעלייה גדולה מאוקראינה, לא נותרו בה כבר הרבה יהודים בעלי זיקה יהודית, ואם יגיעו פליטים הם יעזבו את הארץ באפשרות הראשונה כפי שחלק גדול כבר עשה בעבר. להיפך, יש סכנה שילידי הארץ ירדו לאוקראינה. מסקנה – אין מה לפחד ממתן אשרת כניסה לפליטים אוקראינים לא יהודים, (רובם ככולם יעדיפו את אירופה) ומצד שני אין מה לבנות עליהם כמגשימי הציונות ובוני הארץ.

ליברמן לא לבד בהזיות מין
איווט אביגדור לבוביץ' ליברמן, אינו היחיד ההוזה על נשים אוקראיניות יפות. הנה זמר חתונות פלסטיני שר: "הו פוטין הגבֵּר את התקפותיך, גרשם לפלסטין ואנחנו נתחתן עם הנשים האוקראיניות."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=735520&forum=scoops1

גיור המוני של העולים מאוקראינה
יוזמה לגיור חירום של העולים מאוקראינה – השרים אלעזר שטרן ואביגדור ליברמן דורשים הקלות בגיור של עולים מאוקראינה, שמבחינה הלכתית יהדותם מוטלת בספק. שטרן: "אם זה מצב חירום אז צריך גיור חירום." ליברמן: "כמו בבבל, צריך לעשות גיור המוני."
https://rotter.net/forum/scoops1/735282.shtml
כאמור לעיל, מעטים יהיו המהגרים מאוקראינה. נראה שיגיעו יותר עולים מרוסיה. אמנם מהמעמד הבינוני, כאלה שיירדו בקלות, אבל יהיו מביניהם שירצו להתגייר, ועם העולים הוותיקים-יותר, המעוניינים בגיור, יש למצוא פתרון לגיור המוני. הבעייה היא שכל רפורמת הגיור אינה מבטיחה גיור המוני. יש רק דרך הלכתית אחת לגיור המוני והיא להלן:

העבדות ביהדות
מהמהפכה התעשייתית לפתרון בעיית הגיור בישראל
היהדות אינה סולדת מהעבדות, אלא מחייבת אותה. כשמשה רבנו שיחרר את עם ישראל מעבדות במצרים והגיע להר סיני, לא עלה אפילו על דעתו לבקש מהקב"ה שיוסיף את הדיברה "לא תעביד!" – העבדות, קרי אדם שהוא קניין של אדם אחר ע"פ החוק, נתפסה אז כדבר מוסרי בהחלט. היו ביהדות אנשי מוסר רבים ואמרות מוסריות נעלות למשל: "ואהבת לרעך כמוך," "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך," אבל מעולם לא יצא יהודי כלשהו נגד העבדות בטענה שהיא בלתי מוסרית.
לרבן גמליאל היה עבד כנעני בשם טבי שהיה אפילו תלמיד חכם ובקיא בהלכות, למותר לציין שרבן גמליאל לא חעלה על דעתו לשחררו מעבדות כי היא אינה מוסרית.
https://he.wikipedia.org/wiki/טבי
גם הנצרות חייבה את העבדות. ישו מעולם לא יצא נגד העבדות. בניגוד לדימוי שלו הוא לחם למען קפיטליזם חזירי ועבדות (מתי 25 פסוק 14), וכך גם פאולוס מייסד הנצרות.
מוחמד לא רק שחייב את העבדות, אלא היה בעצמו סוחר עבדים שעשה הון עתק ממכירת הנשים והילדים היהודיים ששבה בקרב – לעבדות, לאחר רצח הגברים. עבדים היו באיסלם עד המאה העשרים.
עד התקופה המודרנית היו בכל התרבויות אנשי מוסר רבים, אבל לא היה אדם אחד באנושות שיצא נגד העבדות, או טען שהיא אינה מוסרית.
מה הסיבה לכך שעד התקופה המודרנית לא עלה על דעתו של איש שהעבדות אינה מוסרית, ואילו היום אין אדם הרואה בעבדות דבר מוסרי? מה הביא את השינוי בתודעה האנושית?
את ההסבר נתן קרל הלוי-מרקס שקבע במניפסט הקומוניסטי: "ההוויה קובעת את התודעה." התודעה האנושית היא פועל יוצא של המצב החברתי-כלכלי. הסיבה לשינוי היא המהפכה התעשייתית.
עד המהפכה התעשייתית העבדות נתפשה כמוסרית מפני שהכלכלה היתה מבוססת על חקלאות שנזקקה לעבדים, והנה התברר עם המהפכה התעשייתית שלא ניתן ולא כדאי להעסיק עבדים בתעשייה. ברגע שהתברר שהעבדות אינה כדאית יותר, חל שינוי ערכין והיא נתפסה כלא מוסרית. על הרקע הזה למשל היה המאבק בארה"ב בין הצפון המתועש והדרום החקלאי. ככל שניצחה המהפכה התעשייתית כך נעלמה העבדות.
ונחזור לעבדות ביהדות וכיצד דווקא היא יכולה לפתור את בעיית הגיור בארץ.
בארץ יש מאות אלפים עולים שאינם יהודים. חלקם רוצה לשמור על זהותם הנוצרית- פרובוסלבית, או המוסלמית, וחלקם בעיקר בעלי אב יהודי, מעוניינים לעבור גיור אך נמנעים מכך עקב הקשיים שמערימה עליהם הרבנות. אז הנה הפתרון:
היהדות מבדילה בין עבד עברי (או שפחה) אותו צריך לשחרר לאחר שבע שנים, לבין עבד כנעני, גוי, לא יהודי – שנמכר לעבדות ליהודי והוא קניין לנצח. (שניהם כמובן אינם אפשריים יותר בזכות המהפכה התעשייתית. אפילו העולים מאתיופיה שהביאו איתם עבדים שכונו "בריה" – שחורים, שוחררו מעבדות בארץ).
בהלכה היהודית, עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך קנייתו, על העבד לעבור גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אישה. אם העבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים שאינם חייבים במצוות.
אז הנה הצעה שכבר הועלתה בעבר. להפוך את הגויים המעוניינים בגיור ל"עבדים כנענים" (תיאורטי בלבד), ומיד לשחררם על מנת להפכם ליהודים ללא צורך בקיום מצוות, ובא לציון גואל. כל כך פשוט. הבעיה היא שאין סמכות רבנית היום שתיקח זאת על עצמה.
https://he.wikipedia.org/wiki/עבד_כנעני

פאן ניצן הורוביץ סוכן פולני זר
מסתבר כי בניגוד לחוק, שר הבריאות, פאן ניצן הורוביץ, החזיק באזרחות פולנית בעודו משמש כח"כ – למרות החוק שאוסר זאת.
שר הבריאות פאן ניצן הורוביץ החזיק באזרחות זרה (פולנית) בעת שכיהן כחבר כנסת לאורך כ-6 שנים (2009-2015), בניגוד לחוק יסוד: הכנסת – כך עולה ממסמכים שהגיעו לידי "עכשיו 14", בשיתוף פעולה עם העיתונאי הפולני זביגנייב פראפיאנוביץ' מהעיתון היומי 'דז'ניק גאזטה פראבנה'.
על פי חוק, נאסר על ח"כ להחזיק ב'כפל אזרחויות' – קרי אזרחות נוספת לזו הישראלית – ועל כן הורוביץ הוא היה מחויב לעשות "כל הנדרש" כדי לבטל אזרחותו הזרה, אחרת לא היה מתאפשר לו להישבע אמונים לכנסת. הורוביץ היה מודע לכך שאזרחותו הפולנית נותרה בתוקף ולא בוטלה בעת כהונתו כח"כ בקדנציה הראשונה, שכן כחודש וחצי בלבד לאחר שפרש מהכנסת, במארס 2015, ביקש מהרשויות הפולניות להנפיק עבורו דרכון פולני חדש. חידוש הדרכון הפולני, המאפשר חופש תנועה מלא בכל האיחוד האירופי, לא היה יכול להתבצע אם האזרחות היתה מתבטלת. הדרכון אכן נמסר לידי הורוביץ, בקיץ 2015.
הורוביץ המשיך להחזיק באזרחות הזרה לאורך כל שש שנותיו בקדנציה הראשונה, ואף זכה מהרשויות בפולין להטבות מפליגות בדמות פטור מתשלום אגרה, בנימוק שסייע לפולין כאיש תקשורת בזמנו (פרשן החוץ של ערוץ 10, כיום 13) – פעילות אותה הוא מתכוון להמשיך גם כחבר כנסת: "ככתב טלוויזיה, היתה השפעתו של הורוביץ משמעותית על שיפור יחסי פולין ישראל ופולין והיהודים, הוא גם תרם לקידומה של פולין בתחנות הטלוויזיה והרדיו החשובות ביותר," נימקה בזמנו ראש המחלקה הקונסולרית בשגרירות הפולנית בתל אביב את הצורך במתן הפטור להורוביץ. עוד הוסיפה הנציגה הפולנית כי "כעת," עם השבעתו של הורוביץ לח"כ, "בכוונתו להמשיך בפעילותו הפרו-פולנית בכנסת. נא העניקו בבקשה פטור למר הורוביץ מתשלום אגרה."
יצוין כי בבקשה שהגיש הורוביץ לביטול האזרחות נכתב כי גם כח"כ "המעורבות שלי ומאמציי לשיפור יחסי פולין-ישראל ופולנים ויהודים לא ישתנו." במסגרת פעילותו כחבר כנסת, שימש הורוביץ כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-פולין, כלומר נתן ביטוי לאינטרס הפולני בכנסת, בעת ששימש כאזרח המדינה. ואכן, בקדנציה הראשונה שלו במשכן, שימש הורוביץ כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-פולין. תפקיד האגודות הפרלמנטריות הוא בין היתר "קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות".
https://rotter.net/forum/scoops1/735265.shtml
אז למי הנאמנות של פאן הורוביץ לפולניה או לישראל?
ולפני שתיכנסו לדילמה של הנאמנות לפולניה הנה קצת הומור:
מאה המשפטים המובילים של האימא הפולנייה:
https://www.ruvik.co.il/הטור-השבועי/2017/9617.aspx

הספרות והלאומיות האוקראינית
איוואן פרנקו, באוקראינית: Іва́н Я́кович Франко́; "פרנקו" מבטאים עם דגש על ההברה האחרונה; (1856-1916) – היה סופר ומשורר לאומי אוקראיני. אחד ממייסדי הספרות האוקראינית המודרנית ביחד עם טאראס שבצ'נקו.
נולד בכפר נהויביצ'י, אשר ליד דרוהוביץ', חבל לבוב גליציה בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי, באוקראינה של היום – למשפחת איכרים. אביו היה נפח ממוצא גרמני ושם משפחתו המקורי היה פרנק.
אביו ואימו נפטרו בצעירותו. פרנקו למד בבית ספר יסודי בדרוהוביץ יחד עם מאוריצי גוטליב הצייר היהודי. בית הספר היה של המנזר הבזיליאני השייך לכנסיה היוונית-קתולית ושפתו היתה גרמנית. אבל נלמדה בו גם השפה האוקראינית והפולנית.
משה או מוריץ גוטליב, בפולנית מאוריצי, זוהה עם הפולנים. לימים האשים איוון פרנקו את היהודים בהתחברות עם הפולנים. כותרת אחד מסיפוריו הקצרים של פרנקו העוסק בתעשיין יהודי מאזור דרוהוביץ, היא "נחש חנק מתכווץ" מ-1878 – עוסק כנראה מהיכרותו של פרנקו את משפחת גוטליב (עזרא מנדלסון, "מאריצי גוטליב", י-ם 2006, עמ' 221 הערה 32).
בשנת 1875 החל ללמוד באוניברסיטת לבוב, בפקולטה לשפה ולספרות של אוקראינה.
בשנת 1889 כתב פרנקו בעיתון "פרבדה", שהוצא לאור על ידי לאומנים אוקראינים, והקים את המפלגה הרותנית-אוקראינית הקיצונית. פרנקו נבחר גם להיות מועמד המפלגה לפרלמנט האוסטרי, אך הפסיד בבחירות.
ב-1899, לאחר פילוג במפלגה האוקראינית הקיצונית אותה יסד, הקים את המפלגה הלאומית-דמוקרטית בה פעל עד 1904, שנה בה עזב את הפעילות הפוליטית.
ב-1902 תלמידיו של פרנקו, לאחר שראו כיצד הוא חי בעוני ולא היה בידו להשיג יותר מתנאי מחיה בסיסיים, קנו עבורו בית, שלאחר מותו נהפך למוזיאון לזיכרו.
ב-1914 פירסם כמה קובצי סיפורים – "פריוויט איוואנובי פרנקובי" (ד"שים מאיוואן פרנקו) ו"איז ליט מויי מולודוסטי" (משנות צעירותי).
ב-1916 פרנקו מת בעוני ונקבר בבית קברות ליצ'קיבסקי בלבוב.
https://he.wikipedia.org/wiki/איוואן_פרנקו
ב-1962, לרגל 300 שנה לעיר סטניסלבוב, שונה שם העיר על שמו לאיוונו-פרנקיבסק.
פרנקו חי ופעל בגליציה תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, אשר החלק המערבי של מולדתו האוקראינית היה נתון לשליטתה, תחת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של הגרמנים והמדיארים שחלשו על עוד כתריסר לאומים.
כמי שחי רוב ימיו בגליציה, בה ישבו בשלהי המאה ה-19 יותר מ-800 אלף יהודים, נדרש פרנקו לנושאים יהודיים בכתיבתו הספרותית והפובליציסטית. יחסו אל היהודים היה אמביוולנטי, והיו בו מרכיבים אנטישמיים ופילושמיים גם יחד. לא אחת השמיע הסתייגויות חריפות מנטייתם של יהודים אוסטרו-הונגרים להזדהות עם תרבויות הלאומים החזקים במדינה (גרמנים, הונגרים, או פולנים גליצאים). עם זאת הוא כתב ביקורת אוהדת למדי על "מדינת היהודים" של תיאודור הרצל (עמו נפגש ושוחח בעניין בווינה). הוא גם חש חיבה להמוני היהודים העניים דוברי היידיש בגליציה האוסטרית ובסלובקיה ההונגרית, בהם ראה, כמו בשכניהם האוקראינים, קורבנות הדיכוי של הלאומים ההגמוניים במדינה.
אחד מסיפוריו הקצרים, "גזע טהור" (1896), יש בו התייחסות בולטת לשאלה היהודית.
באחת הסצינות המרכזיות, המספר העושה את דרכו ברכבת מבודפשט לגליציה, פוגש בליברל הונגרי עשיר ומכובד. מתפתחת שיחה ערה, שבה ההונגרי מונה בגאווה את הישגיה של הונגריה הליברלית והנאורה בתחומי התרבות, הרווחה וזכויות האזרח.
"השאלה היא," מקשה המספר האוקראיני בתגובה, "האם הקידמה הזאת נוגעת... לכלל האומה?"
"כלל האומה, כולה!" משיב ההונגרי בהתלהבות, "אי אפשר אחרת!... הפטריוט ההונגרי חייב להיות פרוגרסיבי!"
בינתיים מתעוררת ברכבת מהומה: באחת התחנות במזרח הונגריה ביקש לעלות לרכבת קשיש יהודי עני, ובידיו תעודת זכאות להנחה שכנראה פג תוקפה. בעוד השומר גס הרוח מנסה לסלקו בכוח, הליברל ההונגרי תופס פיקוד. הוא יוזם מגבית בין הנוסעים למען היהודי האביון, רוכש בעבורו כרטיס ומושיב אותו לצידו בקרון הרכבת.
"אני כל כך אוהב את האנשים האלה," מתמוגג הליברל ההונגרי בהביטו בקשיש היהודי, "אוהב את גזעיותם. ראו את הזקן הזה! האם לא כך נראו היהודים שהתפללו לפני אלפיים שנה בבית המקדש של המלך שלמה?... לא היינו צודקים ביחסנו אליהם בעבר, אבל היום אנו רואים אותם כאחים, השווים לנו בכול."
בשלב זה מדליק הזקן היהודי מקטרת שהליברל ההונגרי לא יכול לשאת את ריח הטבק שלה. תחילה הוא מציע ליהודי בנדיבות שני סיגרים קובניים משובחים, אולם היהודי, מעשה שטן, תוחב אותם לכיסו כדי לכבד בהם את בנו, וממשיך לעשן את המקטרת המסריחה.
הליברל ההונגרי חוטף באחת את המקטרת מפיו של הזקן, משליך אותה מחלון הרכבת, ואומר: "מוטב היה גם אותך להשליך מהחלון, כמו את המקטרת שלך."
מכאן ואילך, שיח הנאורות והשוויון של הפטריוט ההונגרי הליברלי משתנה: "אכן, אדם גזעי," הוא אומר. "אופי הגזע שלו מתגלה בכל מעשיו ודבריו... הגזע הזה הוא שריד מיותר מן העבר. גזע נושן וחלוד."
המהגר מאוקראינה, עיתונאי אל-ארצ'י, דימטירי שומסקי רואה בסיפור דוגמה למצב בארץ.
בדומה לליברל ההונגרי של פרנקו כל עוד הסכימו היהודים-הערבים לוותר בהכנעה על זהותם הייחודית ולהתיישר עם הקו האירופוצנטרי של הממסד האשכנזי, יכול היה הממסד לראות במזרחים "אחים השווים לנו בכל," לפחות מן השפה ולחוץ. אבל ברגע שהמזרחים מניפים את נס המרד החברתי (הפנתרים השחורים), או את נס המרד הספרותי (קבוצת "ערס פואטיקה"), מתנפל השיח ההגמוני על ה"לא נחמדים" האלה ללא רחם.
וכך גם רבים מגדולי המדכאים של "האחר" (הערבי) היום, הם המזרחים המדוכאים לשעבר, שטיפסו לפסגת ההגמוניה הלאומית-המדינית. נוהגים כלפי המיעוט הלאומי הערבי באותה גישה מעוותת של שיח הכלה מדומה כלפי המיעוט המופשט מזהותו, ומדיניות של הדרה דכאנית כאשר המיעוט משמיע את קולו.
(דימיטרי שומסקי, "שהמזרחיים לא יהיו מזרחיים והערבים לא יהיו ערבים", "אל-ארצ'י, 23.5.16)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2951360
בכל מקרה, הלאומנות האוקראינית נחלה ניצחון. גליציה האוקראינית של ימינו נקייה מיהודים, פולנים, אוסטרים והונגרים. היהודים הושמדו, ואילו הפולנים האוסטרים וההונגרים סולקו למדינות הלאום שלהם.

תוכנית אוגנדה קמה לתחייה
מסתבר שתוכנית אוגנדה קמה לתחייה במדינת ישראל.
אברי שטיינר, נציג מפלגת "כחול לבן" של בנימין גנץ בדירקטוריון הימנותא, חברת בת של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), העלה בשבוע שעבר לסדר היום הצעה לרכישת איים ביוון בגלל הצורך ב"יצירת מקלט לעם היהודי למקרי חירום, לקליטת פליטים יהודיים במקרה של מלחמה והשמדת ישראל."
הצעתו של שטיינר נתקלה בהתנגדות גורפת ואפילו ביחס מזלזל מצד המשתתפים בישיבה. למעט הדירקטור נחי אייל, נציג הציונות הדתית ובעבר מועמד ימינה לכנסת הנחשב מקורב לראש הממשלה נפתלי בנט. (מעניין שהרב ריינס והמזרחי תמכו בתוכנית אוגנדה).
"לפי המסמכים האלה אין להימנותא או לקק"ל בכלל מנדט לקנות קרקע מחוץ לשטחי ארץ ישראל. רעיון דומה הועלה בעבר גם על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בזמן כהונתו כשר בטחון, כשהציע, על פי פרסומים בתקשורת, שישראל תרכוש שטח של אי באזור יוון לשם הקמת בסיס לחיל הים הישראלי. מדובר ברעיון שיכול להועיל לישראל ברמה הלאומית, ולשם כך העליתי אותו בפורמים שונים. לאור חשיבותו אני שמח שהוא מובא לתודעה הציבורית."
(גור מגידו, "מיזם הזוי, הנציג של גנץ מקדם רכישת איים ביוון בכספי קק"ל", דה מרקר, 15.3.22)
https://www.themarker.com/news/.premium.HIGHLIGHT-1.10675565
אז מעבר לאידיאולוגיה – זו אווילות לשמה, וכמובן בזבוז כסף. האם יוון תתיר למיליוני ישראלים להתיישב בשטחה? במקרה אסון יגיעו לאירופה לכל היותר בעלי הדרכונים האירופאים (ושל פורטוגל). מוטב לקרן הקיימת להמשיך במפעלה ההיסטורי ולקנות אדמות מערבים בא"י במקום שהם יקנו אדמות מיהודים כפי שקורה היום – שזו באמת הסכנה האמיתית.
נעמן כהן

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]

...גם אני עברתי ללמוד בבית-ספר אחר, ואחר-כך הפסקתי. אז אין לי תעודת-בגרות, אז מה? לא היה לי ראש למתמטיקה. ואחר-כך כבר גם לא תחת. אם יש לבחורה תחת, אומר לָצֶק שְׁנֶלְצוּג, זה לא מספיק כי מלבד פֶדֶר אִין תוּחֶס, כלומר נוצות על הזנב, כמו לטווס, צריך גם ראש כדי שלא ינצלו אותך כמו את לצק עצמו, שהיה טיפש, ולוּ למד מקצוע נקי וקל בנעוריו, כי אז לא היה עליו להסתובב על גגות תל-אביב בנעלי-עבודה ישנות הנראות כגושי זפת יבשה, ולשטח במגב-גומי, ששוטפים בו רצפות – את הזפת הרותחת, בדליים-דליים – על המישטח הלוהט בשמש, ולפזר מדי פעם חופני חול לח, כדי לחספס את הזפת בהצטננה ולהביאה לידי שידוך טוב יותר עם הסיד הטרי, העתיד להישפך מיד ולכסותה.
הערבי החובש כיפה עמד למטה והעלה והוריד דליי זפת רותחת וסיד סמיך בחבל, ולצק שלט ברמה בגג ואני יצאתי פעמיים והבאתי לו קפה ועוגיות. הייתי לבושה במכנסונים הקצרצרים שלי ובחולצה דקה, בלי חזייה, ונדמה לי שרק למראי היתה תפוקת עבודתו של לצק שנלצוג במגב-הגומי עולה כפלים, ולשונו העבה נשלחת החוצה, בהתנשאו מן המאמץ, גולם טוב-לב. הוא לא חדל להעתיר עליי שבחים ולדבר טובות על אודות אבי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שהיה האיש הנחמד וההגון ביותר על גגות תל-אביב, וחבל שאישה צעירה ויפה כאימי, שגברים עדיין מסובבים אחריה את ראשיהם ברחוב, לא העריכה אותו והחליפה את ריח הזפת בריח הכסף, ולא שהוא מאשים את אימי במות אבי, אבל ברור שהיא שברה את ליבו והלוואי שאותך, לילך, יאהב מישהו כפי שארון אהב את רגינצ'קה עד יומו האחרון. לב זהב היה לו, ויושר. מעולם לא רימה בחומרים שנתן לציפוי הגגות. וגם אם המֶדָה, אלה השיפועים שמותקנים בגג השטוח מתחילת בניינו, כדי לנקז את מי הגשמים למרזבים – גם אם אינם עשויים היטב בגג, לא ארון הרמוטק יעצור בעד לצק שנלצוג מלשים כפליים שכבות-זפת ויותר עד שיתקבל השיפוע הנחוץ. וגג שציפהו ארון פעם אחת – יכירו לצק מיד, גם לאחר שש ושבע שנים.
לאחר שסיים את עבודתו על הגג, נכנס לצק שנלצוג לדירתי לומר לי שלום וביקש לשתות עוד בקבוק מים קרים. לצק שנלצוג יהודי ענק, הר-אדם מבוגר, בבגדי-עבודה קרועים, ירך שעירה ובהירה מבצבצת לכל אורכה מבעד למכנסו הפעור לרווחה, ואצבעו עבה ממקל המטאטא שבו הוא מטאטא את הגג, לפני הזיפות, משיירי הסיד הקודמים. כרסו אף היא רחבת-מידות ומשתפלת מעל חגורתו. חצי דיבורו ביידיש, שאני לא כל כך מבינה, חוץ מ"מיידלה" ו"שיינה" ועוד איזה ביטוי ששכחתי ופירושו – עפר אני תחת כפות רגלייך, כוכב-השחר שלי, או משהו כזה.
טוב, עמד מולי ובקבוק הליטר-וחצי מפלסטיק בידו והוא מגרגרו אל גופו הפילי, ונאנח. "תמונות יפות יש לך בדירה, מיידלה, בטח הבת של ארון זיכרונו-לברכה, יש לה טעם טוב בקישוט. אולי הבת רוצה לקנות עוד תמונה, לתלות בדירה הנחמדה?"
וסיפר לי שאשתו, שנפגעה בתאונת-דרכים ומרותקת לחדרה, מציירת זה כמה שנים תמונה גדולה של בית-המקדש, בצבעי זהב וכסף, ועתה היא קרובה לסיומה. כל מי שראה את הציור – התפעל ממנו, יותר טוב משאגאל. ולי תימכר התמונה במחיר-מציאה של חמישים דולארים בלבד!
קצת דיבר קצת לגם, בהטיית ראש, מן הבקבוק, עד שנתרוקן. כשהחזיר לי אותו נסוגותי ברתיעה קלה, צעד אחד לאחור. עמדנו ממש בכניסה לדירה, רק הדלת הסגורה מאחורינו. הייתי יחפה. והייתי יפה, כרגיל, מלוחה וקצת שזופה, משחיית-הבוקר, ועורי חלק, ללא פגם.
לצק שנלצוג התבונן בי ועיניו נצצו דמעות. "בבקשה תרשי לי, גברת לילך," התחנן, "אני, אדם שרואה פרח כמו שאת רק בטלוויזיה. עם קלרה כבר לא רואה קולנוע. עכשיו, פעם אחת בחיים, שתראי איזה כבוד אני נותן לבת של ארון זיכרונו-לברכה – "
כרע על ברכיו ובטרם הבנתי מה כוונתו, הרכין ראשו הגדול לרצפה, כערבי שמתפלל, ונשק את המקום שעליו עמדו רגליי היחפות רגע לפני שנרתעתי.
כה הייתי נרגשת מן המחווה שלו. טרם פגשתי אדם שעד כדי כך יעריץ אותי.
"פרח, הרמוטתק – " מילמל במרחק אצבעות אחדות מבהונות רגליי היחפות, שמיששו רצפה קרירה, שחורה, ואשר אליהן לא העיז לקרֵב שפתיו. כן, אני לא מתביישת להודות, עלתה בי חמלה רבה כלפי הפועל הנאמן של אבי המנוח, אשר מעודי לא החלפתי עימו יותר משתיים-שלוש מילים, והייתי סבורה שהוא רווק קשיש, מוכה גורל, והנה – אישה חולה, ולבד מטלוויזיה אין כל שעשוע בחייו, ולהסתכל על בית-המקדש הנבנה והולך בציור של אשתו הנכה בצבעי זהב וכסף – ובתנופה אחת השלתי את חולצתי והפשלתי מטה את המכנסונים התחתונים הקצרצרים, ונותרתי כך, ערומה, לפני עיניו שהתרוממו אליי בפליאה עצומה מרגע שצנחו המכנסונים על כפות-רגליי והשתחררו, רגל תומכת ברגל, ואני זקופה ואינני מתכופפת – לנגד פניו שנטועים עדיין בגובה הרצפה, מול בהונותיי המושלמות.
אז משכתי רגל והעמדתי עצמי בתנוחת ונוס-העולה-מין-הגלים של בוטיצ'לי, יד כאן יד כאן, ואני חשה עצמי משוחררת אפילו במתנדנדיים, שאותם אני משתדלת לא לחשוף מיד, כי אני, אם, אם לא הזכרתי עדיין – מתביישת בכך שהם ארוכים ורפים – טוב, אולי זו הרגשה אישית שלי, כי גברים בדרך-כלל מתנפלים למצוץ ולטמון בהם את פניהם מבלי להעיר הרבה על הגמישות החסרה וההדדיות היתירה – אבל כל זבנית קטנה בחנות שמלות או חזיות ובגד-ים, מבינה ומסכימה איתי מיד לגבי מגרעותיי –
הנחתי לו לספוג אותי במבטיו, עדיין ניצב על ברכיו, זקוף, והדמעות זולגות מעיניו למראה גופי נטול הבגדים. ידעתי שלא יגע בי, כי כפות-ידיו עדיין מלאות כתמי זפת וסיד, אך לא יכולתי לשאת את בכיו האילם, מה גם שהרגשתי שפניו הענקיים הולכים וקרבים אליי באיזו תחינה נואשת, כאילו אני סם-חיים לבולעו, אז הסתובבתי לי קצת, כשאני מכופפת את גבי קדימה, ומפשקת רגליי, ומקרבת ללשונו, שכבר נשלחה לעבר פוסיק, את תוסיק הפעור-למחצה –
וכמו שנישק בלטה לפני כן, כן חשתי עתה את שפתיו, הקרות-עדיין, נושקות כל פיסת-לחי בעגבותיי, מה שדיגדג לי והצחיק נורא – מזל שלא היה לו שפם, כי זה מצחיק אותי עוד יותר, כשהתכופפתי עשיתי אפילו פוק קטן, שברח לי, לא בכוונה, אבל זה בכלל לא היה איכפת לו, וגם לא ראה בכך, כנראה, בוז לאדם העובד, כי עד מהרה חשתי גם את לשונו –
– – –
אימא! לשון מגולגלת כזו עוד לא היתה לי. אולי חלמתי רגע קט? לא. הוא הרים אותי, בה בלבד, והרגשתי שאני מרחפת בחדר, מתנדנדת, מרחפת, על לשונו, מתנדנדת, מרחפת – לשון גדולה כזו יש אולי רק לפיל או לקרוקודיל. מה אני אומרת לשון – חדק! ביקרה בתחתול, ביקרה בפותצ'יק, הרימה, הרימה, ואני הרגשתי כבת-אלים הנוטה חסד למאמיניה. וכשסיימה הותירה אותי מנוגבת לגמרי, את תנובתי ליקקה כמו את פרח מותק החיים, אלה לא מילים שלי אלא של לצק שנלצוג, כשסיים, קם רועד ואמר –
"לילך, את פרח מותק החיים – "
טוב. זה יותר טוב מלהיות זפת המציאות. לא? על מכנסיו ניכר כתם רטוב. חוץ מאשר בלקקן שלו – לא נגע בי כלל. התלבשתי מהר לנגד עיניו, הבולעות אותי כמו מבט אחרון על גן-עדן, ששולח היורד שאולה. ריח הזרע היה דוחה, מין זרע-זיעה שאולי נתקלקל כבר מרוב איכסון. והוא בלול בריחות סיד וזפת רותחת בדוד. מבעד לקרע שבמכנסיו צנחה לה ביצה כהה אחת, גדולה כביצת בת-יענה, ושעירה. הוא חייך חיוך טיפשי. "אני חזק!" אמר, ובטרם פתחתי את הדלת ושילחתי אותו אל אחרית ימיו מול נערות הטלוויזיה ואשתו הנכה –
"אני חזק," המשיך לצק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "
את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.

והנשיא ביידן, שממשלו מתכוון להוציא את 'משמרות המהפכה' מרשימת אירגוני הטרור – הוא כיום "מנהיג" העולם המערבי האמור לעמוד נגד התוקפנות האכזרית של פוטין באוקראינה!

* בן-דרור ימיני: "יוליה טימושנקו, לשעבר ראש ממשלת אוקראינה, הזכירה [בהקשר לארצה] את המשפט הנשכח של גולדה מאיר: 'אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה, אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר ישראל.'" ["ידיעות אחרונות", 18.3.22].

* אלי עמיר: תומך בהצעתה של ארנה גולן. יעוז קסט היה ראוי וראוי. דבר נוסף, השילוב בין יידיש לערבית – מקסים. 
פורים שמח.

* שרים וחברי כנסת מתחו ביקורת הערב (ראשון, 20.3) על הדברים שאמר נשיא אוקראינה וולדומיר זלנסקי בנאומו שהתקיים מול חברי הכנסת בשיחת זום. שר התקשורת יועז הנדל כתב בטוויטר כי "אי אפשר לשכתב את ההיסטוריה הנוראה של השואה. רצח עם שבוצע גם באדמת אוקראינה. המלחמה נוראה אבל ההשוואה לזוועת השואה והפתרון הסופי מקוממת." כמה שרים בכירים אמרו כי הופתעו מהנאום: "הוא היה בוטה וההתקפות על ישראל מוגזמות. ההשוואה לשואה מקוממת ומעוותת. אנחנו מכירים את חלקה של אוקראינה."
זלנסקי הִשווה בין רוסיה לגרמניה הנאצית כשאמר כי הרוסים משתמשים "בטרמינולוגיה של המפלגה הנאצית. זו היתה טרגדיה כשהנאצים רצו להרוס ולהכניע את כל אירופה, הם לא רצו להשאיר כלום מכם... הם קראו לזה הפתרון הסופי. אתם זוכרים היטב, אני בטוח. לא תשכחו לעולם, אך תקשיבו מה אומרים כעת במוסקבה – כעת שוב משתמשים במילים אלו, הפתרון הסופי, אך כעת זה מכוון אלינו, לסוגיית אוקראינה." ["הארץ" באינטרנט, 20.3.22].