ברכות חמות ואוהבות מכל משפחות בן-עזר ראב והנילווים עליהן
ליקירנו שלמה בן-עזר איש בלפוריה
נינו של יהודה בן-עזר ראב
במלאת לו שמונים שנה
שלמה בן שמעון בן-עזר, בן מנחם-שלמה ראב, בן יהודה ראב בן-עזר, בן אלעזר ראב, בן שלמה ראב, כולם בארץ-ישראל
איש העמק והחקלאות כל ימיו
כתב ופירסם ספרים וסיפורים על תולדות בלפוריה
ולא נס ליחו ועוד כוחו במותניו
כה לחי!
 
הערה: המשוררת אסתר ראב היתה דודתו של שמעון בן-עזר, אביו של שלמה. הסופר יצחק ראב, אחיו של שמעון, היה דודו של שלמה. הסופר אהוד בן עזר [בלי מקף] הוא בן-דוד של שמעון בן-עזר, אביו של שלמה, ולשלמה בן ושמו אהוד בן-עזר.
 
 
 
 
 
מוטי בן-חורין
 נהנה לקרוא את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ"
קראתי ב"חדשות בן-עזר: בבניין קולנוע מוגרבי בתל אביב נערך כנס קוראים של "הארץ" שהפעם האחרונה שקראו בעיתון מאמר או כתבה של גדעון לוי ועמירה הס היתה לפני חמש עשרה שנה. כאשר נשאל אחד המשתתפים מדוע אינו עובר לקרוא עיתון אחר, ענה: "שום עיתון עברי אחר לא יעניק לו את ההנאה היומיומית-כמעט שבאי-קריאתם של השניים!"
– אני דווקא כן נהנה לקרוא את השניים על סבלם של הפלסטינאים המתנכלים לנו במשך 150 שנה. חוששני, שאחד מהשניים (הלוחש כנחש), לעתים, משקר... אבל אני בכל זאת נהנה.
מוטי בן חורין
סביון
 
 
אליהו הכהן
במיוחד יצא ליבי אל הישיש אלימלך שפירא
אהוד שלום,
בגיליון 176 של עיתונך ציטטה נורית יובל שיר ילדים שפורסם בימי מלחמת העולם השנייה ב"הבוקר לילדים", וביקשה את עזרת הציבור בזיהוי שם המחבר.
השם המבוקש הוא דרור גוריון, ואם זיכרוני אינו מטעני, זו היתה בחורה כבת עשרים, בתו של יצחק גוריון, שכתבה חרוזי שיר לילדים בימי ההתנדבות לבריגאדה.
קראתי את האלגיה של יהודה אטלס על עיתוני הילדים, ואת השלמותיך ומה שהוסיפו נורית יובל ומרדכי נאור בעניין זה.
לא רציתי להעמיס עליך את ההשלמות והתיקונים שלי, שכן הערכתי שהמערכת שלך כולה היתה עסוקה באריזה ובהעברה. את האמת לא אכחד ממך – ליבי נשבר בקרבי כשדמיינתי כיצד פרופ' אודי ראב אורז את הספרים, ומר אהוד האופה עוזר בידו, ומר סופר נידח אוגד את החבילות וקושרן. במיוחד יצא ליבי אל הישיש אלימלך שפירא, שקורותיו היו מזמן לאגדה, ונכמרו רחמיי על כך שבגילו המופלג צריך היה להיטלטל אל המשכן החדש של המערכת עם שולחן הכתיבה העתיק שלו שעליו מונח משטח השיש המלבני בצבע שנהב, שממנו מזדקף כניצב עטו-קולמוסו שאותו הוא נוהג להטביל מדי פעם בקנקן הדיו הפעור, ולצידו מעגילת נייר הסופג המהוהה, שאותה קנה בשני בישליקים לפני מלחמת העולם הראשונה בחנותו של קרוגליאקוב ביפו. הרי הוא היוזם, הכותב, העורך, המגיה, והוא הוא הנושא העיקרי בעול ההוצאה של כתב העת הייחודי הזה. דמותו היא שעמדה לנגד עיניו של אברהם בן יצחק, כשכתב את שירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו", וכאילו אליו נתכוון ביאליק בשירו "יהי חלקי עמכם עינוי עולם". הוא, שכל ימיו הסתפק בקב חרובים, אחיעזר ואחיסמך לכל דל ומך – הוא שעמד על כך שהעיתון יופץ חינם לשוחריו מבלי שיזדכה בטובת הנאה חומרית כלשהי ומבלי שיפוגל במודעות של פרקמטיא. קולמוסו של אלימלך שבע הימים, הוא המשיב אלינו את ניחוח הפרדסים ואת טללי נעורינו כשהיינו פוסעים בין ברושים בדרכי עפר, והרחש היחיד שהגיע אל אוזנינו היה שאון פעימת משאבות המים. שמור נא מכל משמר על בריאותו של אדם יקר זה וראה כי יוסיף להעניק לנו מהשראתו גם ממשכנה החדש של המערכת.
שנה טובה,
אליהו הכהן
 
 
 
רוני לרנר
"רוחות ושדים" החלו לתקוף את משפחת אוזדובסקי
חברי ומכרי שלום, 
בימים אלו השלמנו את עריכת סרט התעודה על הקורות את משפחת לרנר בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסרט יוקרן ביום חמישי השבוע (28.9) בערוץ 2, בשעה 22.20 בלילה. אשמח אם תיצפו בסרט ובמקביל, אם תעדכנו מראש את חבריכם ברשימת התפוצה שלכם, על מועד הקרנתו.
הניצוץ הוצת כשמצאתי את עדויותיו של אבי – יצחק לרנר ז"ל – בארכיון היהודי בוורשה, באוגוסט 2003, במסגרת "מסע בעקבות השואה" שאליו הצטרפתי עם רעות, בתי הצעירה, תלמידת גימנסיה הרצליה בת"א. הרעיון המקורי היה להפיק סרט הנצחה למטרה פנים משפחתית, על מנת לאפשר לבני הדור השני ואילך, של ניצולי השואה מהמשפחה, להכיר את השושלת המשפחתית שלא שרדה את השואה, ולספר את הסיפור. במהלך התחקיר לסרט איתרנו את השכנים הפולנים שרצחו את מרבית בני המשפחה, לאחר שהתחייבו להסתירם ולגונן עליהם מפני הנאצים. השכנים הפולנים מעלו באמונם, שדדו, אנסו ולבסוף גם רצחו את המשפחה. אחד הרוצחים ובנו של רוצח אחר שבביתם בוצע הרצח, מופיעים בסרט ומספרים את סיפורם. תושבי העיירה הפולנית מספרים על חלק מהזוועות מזווית הראייה שלהם, במקביל לסיפור זיכרונותיו של אבי ז"ל.
אבי נקם בחלק מהרוצחים, אך בסופו של דבר הנקמה האמיתית היתה בתקומה של שרידי המשפחה לאחר המלחמה הנוראה ההיא.
עד היום טרם עלה בידי לאתר את שרידי גופות בני המשפחה, שנקברו תחילה לצד דיר החזירים בחצרו של אוזדובסקי. לאחר ש"רוחות ושדים" החלו לתקוף את משפחת אוזדובסקי (לדבריהם), הועברו 8 הגופות בחשאי לקבורה בבית הקברות הנוצרי קתולי של הכפר הסמוך פשגליני מתישהו בין השנים 1948-1952. הקבר לא סומן, לא הועמדה מעליו מצבה ועבודת האיתור הינה קשה ומעוררת עוינות והתנגדות רבה של המקומיים.
 בהכנת הסרט הושקעה עבודה רבה והמון רגש, על ידי מספר אנשים טובים. 
בתודה מראש,
רוני לרנר
 
 
 
ההתבטאות המופרעת בעניין האונס [גיליון 177]
לכ' מר בן עזר
שלום לך,
אני מודה לך על עיתונך. 
הפעם הזדעזעתי לקרוא טקסטים הנוגעים לאונס, הם חסרי טעם, אפילו מופרעים. התכוונתי לטקסט תחת הכותרת: "מהו אינוס ברוטאלי? – מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא".
שנה טובה,
שולמית ד.
 
מענה: התכוונתי לכך שאם מה שהנשיא עשה-כביכול למזכירתו זה אונס, אז אונס זה כבר לא אונס. ואילו אני סבור שאונס זה דבר איום ונורא, כרוך באלימות קשה ומסתיים לא פעם ברצח או בגילוי עריות בתוך המשפחה, ואסור להפוך אונס לבדיחה.
מר בן עזר
 
שלום לך,
אתה איש של מילים ויודע להבחין בין אמירות. אמירתך גסה ולא במקומה. אם ברצונך להגן על הנשיא מפני אשמת אונס ולטעון שהדבר נעשה מתוך הסכמה (דבר היכול להתקבל על הדעת, בהתאם לנסיבות) אמור זאת. אשר לנשיא, גם אם שכבו איתו מרצון (כטענתך) הרי שאין הדבר פוטר אותו מאחריותו כמעביד, ולא כבעל. אם שכבו כדי לזכות בקידום, הרי הדבר בבחינת מתן טובת הנאה והוא בבחינת מקבלה, דבר האסור על פי החוק. כבעל, הרי שזה עניינו ועניין משפחתו.
כל טוב,
שולמית ד.
 
מענה: שוב לא הבנת את דבריי. כל מה שאני טוען הוא שמה שקרה או לא קרה בין הנשיא למזכירתו – לא ייתכן שייכלל תחת הכותרת אונס או אינוס, כי זוהי זילות הפשע הנורא של אונס – שלפתע הוא אינו אלא מזמוז מזכירה. אם מה שאחרון האנסים האלימים בארץ עשה ועושה נושא מעתה אותה הגדרה משפטית של מה שעשה-כביכול נשיאה של ישראל – אזיי אונס שוב איננו המעשה הברוטאלי הקרוי אונס אלא לכאורה מזמוזים בלשכת הנשיא, בהסכמה או שלא בהסכמה.
מר בן עזר
 
 
 
נעמן כהן
אבי, חיים כהן
 
סַב סַב סָבִי, רַבִּי מֹשֶה מֵקּוּבְּרִין,
נִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים.
"אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב,
"הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים,
כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת,
הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."
 
לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶה,
שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקּוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו:
"אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?"
הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב:
"מָה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיָה אֶצְלוֹ הָעִקָּר."
 
אָבִי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַב סְפָרִים, בְּקֹשִי מִכְתָּב.
אָבִי הָיָה חָלוּץ, פּוֹעֵל פָּשׁוּט שֶׁבָּנָה אֶת הָאֶרֶץ,
 וְזֶה הָיָה הָעִקָּר אֶצְלוֹ.
גַּאֲוָתוֹ הָיְתָה עַל הַבַּיִת
שֶׁבָּנוּ הוּא וַחֲבֵרָיו מִ"קְּבוּצַת פִּינְסְק"
לְפְּרוֹפֶסוֹר קְלוֹיזְנֵר בְּתַלְפִּיּוֹת
וְעַל הַתְּלָמִים הָרִאשוֹנִים שֶׁחָרַשׁ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,
בִּשְׂדוֹתֶיהָ שֶׁל "גְּבַת".
בְּשׁוּם סֵפֶר לֹא הֻזְכַּר שְׁמוֹ.
וְלָכֵן אֲנִי מַזְכִּיר אוֹתוֹ כָּאן.
 
אנו מביאים שוב את שירו של נעמן כהן מאחר שלא הספקנו לתיתו להגהת ניקוד לפני צאת הגיליון הקודם [177] לאור.
 
 
איליה בר זאב
בַּקֶּשֶׁר
      לזכרו של עוזי דגני                      
 
"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּשְׁט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"
מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,
"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים,"
מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.
"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת,"
מוֹסִיף הַפָּקִיד.
"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?"
שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֶר לַקַּו.
"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם,"
"כֵּן, הַמ"פ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְכַי."
"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדַּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"
"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֵרוֹאִי לְיָדוֹ."
"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ,"
צוֹחֵק הַפָּקִיד.
"וּבְרֵכוֹת-שְׂחִיָּה.
קַבֵּל תִּקּוּן: בְּרֵכָה
עֲבֹר!"
 
 
עמנואל בן-עזר
סוף העולם
כשהיינו ילדים, אלכס גר מצידו השני של הרחוב, שני בתים ימינה. הוא היה גדול ממני כמעט בשנה אבל זה לא הפריע לנו להיות חברים טובים. כל אחד מאיתנו היה שובב לא קטן וביחד היינו שובבים די גדולים.
עוד כשהיינו בגיל הגן, עמדנו בפינת הרחוב וראינו מרחוק את שרשרת הגבעות של הרי יהודה והחלטנו שהמקום בו הארץ והשמיים נפגשים זה בוודאי "סוף העולם". פנינו לכיוון הנכון והתחלנו ללכת. הערב החל לרדת וההורים הבחינו ששני הילדים נעלמו. כמובן שהתחילו לחפש אותנו בסביבה במעגלים הולכים וגדלים עד שלבסוף מצאו אותנו בקצה הרחוק של הרחוב, כמעט בסופו, היכן שמתחילות החלקות החקלאיות, ופנינו עדיין בכיוון הנכון. לשאלה לאן הלכתם? ענינו: "לחפש את סוף העולם."
היינו גם שובבים כלפי עצמנו כשהתפלשנו בגומה של עצי ההדר שבחצר, לאחר ההשקאה, עם הבגדים הנקיים שהאימהות טרחו להלביש לנו.
 יום אחד החליטו השכנים שגרו על יד אלכס להקים בית נוסף על מיגרשם הגדול. הזמינו את אדון פָּיֵיס, קבלן הבניין שגר במורד הרחוב, ופועליו החלו להכין בלוקים לבנייה. באותה תקופה יצרו את הבלוקים ידנית באתר הבנייה. את התערובת הלחה של מלט-חול-חצץ הכניסו לתבנית שהיתה מונחת על לוחית עץ, דחסו והדקו אותה במוט כבישה עשוי ברזל, ולאחר מכן פירקו את דפנות התבנית. על לוחית העץ עמד בלוק כבוש. כמובן שהיה צריך להמתין ימים אחדים עד שהבלוק יתקשה. בכל יום היו מרטיבים את הבלוקים שיצרו ביום הקודם. הבלוקים היו מונחים בשורות ישרות על המגרש.
ערב אחד אלכס ואני החלטנו לנסות לרוץ על הבלוקים הטריים, לאורך השורה, מבלי לגעת באדמה. התוצאה היתה הרס כמעט מוחלט של חלק גדול מהבלוקים הטריים. חטפנו מנה טובה אבל זה לא מנע מאיתנו לחפש הרפתקאות חדשות.
 כשהגיעה לרחוב שלנו פלחית ערבייה שמכרה ביצים, "חָמסִין בּשיִלים" כלומר חמישים ביצה בשילינג, שזה היה חמישה גרוש מנדטורי, היינו מנסים להתגנב מאחורי החמור שלה, שעל גבו היתה הסחורה, בניסיון לקרב לאחוריו ענף שבקצהו קשרנו פילפל חריף. אם זה הצליח היה החמור מרביץ בעיטה בשתי רגליו האחוריות ופורץ בשעטה קדימה. הפלחית היתה רצה אחריו בניסיון להציל את הביצים מריסוק מלא. די אכזרי, אבל כבר אמרתי – היינו שובבים.
באמצע שנות השלושים החלו להופיע בסביבה שלנו העולים החדשים מגרמניה, ה"יקים". אחד מהם, ד"ר נוסבאום, השתקע בקרבתנו. לרופא הנכבד היה בן, יוחנן, בן גילנו. יוחנן קיבל כמובן "חינוך אוֹיִרוֹפֵּאִי" טוב, כולל שעורי נגינה בכינור. כשיוחנן היה מתרגל את הצירצורים שלו על הכינור, אלכס ואני היינו עומדים מתחת לחלון שלו ויחד עם נגינתו היינו שרים את המנגינה שחזרה על עצמה הרבה פעמים. היום אני יודע שזה היה קטע של ויולדי, אז, זה נשמע לנו כמו "טרה-טה-טה-טה-טה, טי-טי-טה, טי-טי-טה..." וכן הלאה שוב ושוב. לא היה עובר הרבה זמן והיינו מגורשים משם בגערות על "התנהגותנו האָזִיאָתית".
גם למורֶה, אדון גוזני, שגר על ידנו, היינו מנעימים מתחת לחלון בצעקות "גוּזנִיקוּקוּ – גוזניקוקו!" – אצלי זה עבר רק בגערה מההורים, אצל אלכס זה היה חמור יותר. אדון גוזני היה המורה שלו בבית-הספר וזה עלה לאלכס במריטה הגונה של האוזניים.
לקראת גיל הבר-מצווה, החלו דרכינו נפרדות. אנחנו עברנו לגור באזור אחר של המושבה, אני הייתי פעיל בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" ומשם כמובן ל"הגנה". אלכס הגיע לאצ"ל ומאז כמעט שלא נפגשנו. יותר מאוחר אלכס נתפס על ידי הבריטיים במכונית שהובילה נשק של האצ"ל, נשפט לכמה שנים טובות בכלא וישב בבית הסוהר הידוע לשמצה בירושלים עד מלחמת השחרור. עברו שלושים שנה של נתק כמעט מוחלט.
בתחילת שנות השבעים, אישתי ואני רכשנו מגרש בשכונת מגורים באזור המרכז והתחלנו לבנות את ביתנו. עד מהרה התברר לנו שאלכס ומשפחתו גרים מצידו השני של הרחוב, שלושה בתים שמאלה...
כנראה שבכל זאת אלכס ואני הצלחנו למצוא את סוף העולם.
 
 
אורי הייטנר
סקופ!
סקופ! ראש הממשלה אהוד אולמרט העניק ראיון לעיתון גרמני, ובו הוא הצהיר שאין בכוונתו להשמיד את סוריה.
דבריו המפתיעים של אולמרט היכו גלים בעולם ובעיקר בסוריה. שרים סורים קראו לוותר על הדרישה לנסיגה ישראלית מן הגולן.
נשמע הגיוני? מה פתאום שהאפשרות של השמדת סוריה בכלל תעלה על הפרק? מה מיוחד בהצהרה שישראל אינה מתכוונת להשמיד את סוריה? מדוע זו הצהרה אמורה להניב פירות מדיניים? הרי זה מובן מאליו!
אבל כאשר בשאר אסד מואיל להודיע שאין הוא רוצה להשמיד את ישראל, אנו נופלים לרגליו. מדוע? מה קרה? למה אנחנו צריכים להתפעל מכך ששליט ערבי מצהיר שאינו מתכוון להשמיד אותנו? למה 58 שנים לאחר קיום המדינה אנו מתפעלים עדיין מדברים כאלה?
זכות קיומה של מדינת ישראל היא זכות טבעית, שאינה דורשת אישורו של איש. אין כל סיבה שנתלהב מכך שמכירים בזכות קיומנו. זכות קיומנו אינה נופלת במאומה מזכות קיומה של סוריה, וכפי שאיננו מעלים על דעתנו השמדתה של סוריה, ובאף ראיון איש לא ישאל מנהיג ישראלי שאלה כזו, כך אין כל סיבה שנחגוג אמירה מובנה מאליה זו כאשר היא מתייחסת אלינו ובוודאי שאין להעלות על הדעת תשלום מחיר מדיני בעקבותיה.
ואגב, אסד לא הכיר בדבריו בזכות קיומה של המדינה היהודית. הוא בסך הכול מודע למגבלות כוחו. ובכלל, "ראיון השלום" של אסד היה גילוי בוטה וקיצוני של תוקפנות. מה אמר אסד? הוא אמר שארצו רוצה שלום בתנאים שלה, ואיים שאם לא יהיה שלום, לא יהיה מנוס ממלחמה.
משמעות הדברים, היא שסוריה אינה מעוניינת בשלום, אלא מוכנה להסכם שלום כאמצעי להכתיב לישראל את דרישותיה. במקביל, היא מאיימת במלחמה. אלה דברים חמורים ביותר. ושוב, כדי להבין את חומרתם, עלינו לדמות ראיון דומה של ראש ממשלת ישראל. האם מישהו היה מעלה על דעתו שראש ממשלה ישראלי יאמר בראיון שפני ישראל לשלום, אולם אם הסורים לא יקבלו את תביעותיה, היא תפתח במלחמה? עצם האיום במלחמה, הוא עדות חותכת לחוסר כנותו של המאיים, כאשר הוא מדבר על שלום. מי שמעוניין בשלום, צריך קודם כל להסיר מן הפרק לחלוטין את אופציית המלחמה. כפי שישראל אינה מעלה על דעתה לתקוף את סוריה, כך אין לקבל אפשרות הפוכה ובוודאי שאין לשלם מחיר כדי לפייס את התוקפן.
התוקפנות הלבנונית אחרי הנסיגה הישראלית המוחלטת מלבנון והתוקפנות הפלשתינאית אחרי הנסיגה הישראלית המוחלטת מעזה, מעידים מה צפוי במקרה של נסיגה ישראלית מהגולן, חלילה. העובדה שישראל יושבת על הגולן והחרמון בטווח תותחים מדמשק, היא הגורם לכך שהגבול עם סוריה הוא השקט ביותר זה 32 שנים. ויתור על נכס זה הוא הזמנת מלחמה ותוקפנות.
איומיו של אסד נובעים מחולשתה של ישראל. אסד מאמין שבאמצעותם הוא יסיג את ישראל מהגולן. אסד מאיים ואולי אף עלול לממש את איומיו, אם יאמין שתוקפנות מצדו תקדם נסיגה ישראלית מהגולן. על ישראל להבהיר שגם אם תותקף לא תזוז מהגולן. יתר על כן, עליה להבהיר שאם תותקף, תעביר את המלחמה לשטח האויב וכל שטח שתכבוש, ישאר בידיה לצמיתות. הבהרה אמינה וחד משמעית של מסר זה, היא ההרתעה הטובה ביותר מפני המלחמה הבאה.
 
 
גדי כפיר: להחזיר משחקי ילדותנו כבראשונה
לאהוד שלום,
תקופת החגים היא גם תקופה טובה לעשות חשבון נפש ולחזור ולהחזיר אותנו לילדותנו ולמשחקי הילדות. להעלות חיוך ולהיזכר... ומי אני שאציע לכם במה להיזכר? הדבר הוא אישי ופרטי לגמרי, ואני רק על עצמי לספר ידעתי וזאת אעשה.
ובכן אני בוגר טכניון בעל תואר שני בהנדסת תעשייה, ש"סטה" ממסלולו ועושה דוקטורט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בנושא: משחקים, צעצועים וציונות בתקופת המנדט הבריטי 1920-1948. אני חוקר בנושא באופן עצמאי זה כחמש שנים, ורק בשנה האחרונה מיסדתי את קשריי עם אוניברסיטת חיפה. אני מחפש כל סוג חומר מצוי בתחום הזה כמו: משחקי קופסה, משחקי חוץ, עשה זאת עצמך, צעצועים וכדומה, כל זאת בצורה של המשחקים עצמם, סיפורים עליהם, ספרים, הוראות-משחק ושאר ירקות.
זה אולי גם הזמן לעשות סדר בכל מיני בוידעמים ופינות שכוחות שמזמן לא חיפשנו בהם, ולמצוא אוצרות...
להשלמת התמונה ברצוני לספר לכם כי יזמתי להחזיר משחקים של פעם לילדי ישראל של היום. זאת אני עושה בהתנדבות בעזרת ארגון המתנ"סים והקרן הקיימת לישראל.
אשמח לשמע מכם,
גדי כפיר
חטיבת אלכסנדרוני 9, רמת השרון 47307
נייד: 0524-740898, בית: 03-5495516, פקס: 077-6640028. kfireng@zahaz.net.il
 
 
מחווה ליעקב בסר עם צאת ספרו "הנה נושבת רוח"
יתקיים בצוותא 2, ב-6 באוקטובר ‏2006, יום ו', בשעה 12:00 בצהריים
לפרטים: צוותא 03-6950156, "עיתון 77" 03-5618271. יקראו משיריו: רחל פורמן-אלבז, אורית אילן, שמעון בלס, משה בן-שאול, גדליה בסר, עמוס לויתן, נילי מילוא, צבי עצמון, מירי פז, דורית פלג, עודד פלד, יאיר צבן, נינה קוטלר, לאורה ריבלין, שלום רצבי. מוסיקה: שפי ישי.
הכניסה חופשית
 
לקט קטעי עיתונות שהגיעו באיחור לסופר נידח
 
זה המקום להזכיר קטע שהתפרסם בעיתון הדוא"ל של אהוד בן עזר (גיליון 137, מתאריך 1.5.06) שבו אלעזר בן-עזר (ראב) מספר על יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית החדשה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל, ובין השאר נאמר שם:
"יש לציין שלא כל העניינים [...] נשאו צביון פוליטי מובהק מצד הפלחים תושבי הארץ הערבים. אדרבא, בהדרגה – ובראותם את ההתנגדות לכל מעשה עוול – החלו הערבים להסתכל על היהודים בכבוד ובדרך-ארץ. משפחות רבות התיידדו ביניהן והיו מבקרות אחת אצל רעותה. כמו כן נתקיימו מרוצי סוסים משותפים, כרות, חתונות, שיתופיות-מסחר, אסיפות מוכתרים, התייעצויות חקלאיות ומתן הדרכה ועצה שמקרבים את הלבבות ויוצרים יחסים משותפים."
[דינה קטן בן-ציון: "בעודה מייאשת היא מפיחה בנו גם תקווה מחודשת", על ספרה של יעל מדיני "גן עדן על הגבול", "עיתון 77", 1.6.06]