*
לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם
לְךָ אֲטַפֵּחַ –
עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,
וּבְרָקִים כְּחֻלִּים
יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ
אֶת אֲשֶׂר מֵעֵבֶר
לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת –
וּבְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר
צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה
מַרְעִידָה
לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד...

אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ
עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ –
וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת
וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה
סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,
וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְבָבִי –
סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,

מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,
לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מָה יַעֲגֹב,
הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה
אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,
בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.

1926

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

צר לי אבל חיי מאז לידתי ועד היום היו קשורים במלחמות.
נולדתי בירושלים בימי המאורעות. ערב חג השבועות. המיילדת רבקה'לה ממאה שערים הגיעה בחירוף נפש לביתנו כדי ליילד את אימי.
שנים רבות אחרי הלכתי לעיתונות לחפש מה קרה ביום הולדתי. בעיתון דבר מאותו יום מצאתי במדור הספרות שיר של שאול טשרניחובסקי, המוקדש לילד במלחמה:

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נּוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!
יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,
יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,
נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה:
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!
כִּי תִישַׁן – תִּישַׁן אִמְּךָ
עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.
נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה,
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,
וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,
וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –
גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵדַע מָה,
אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,
שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה
("כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה"):
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,
אֶל יְלֵל שׁוּעָל וָתַן,
רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

תל אביב 1936

הייתי בן הזקונים, ילד של ברירת מחדל אחרי ילד שמת מדיפטריה. אני נושא בתעודות גם את שמו של אחי המת. הייתי בן התפנוקים של הוריי ושל אחיי ואחיותיי, שאהבו אותי וצבטו אותי צביטות חיבה.
בפרוץ מלחמת השחרור, בעוד הבריטים בארץ, החלו ההתנגשויות בין הערבים והיהודים. הטראומה הראשונה היתה התצפית שלי ממרפסת ביתנו לעבר שייח' ג'ראח, התקפת השיירה ורצח 78 רופאים, אחיות ועובדי האוניברסיטה העברית. ראיתי את כלי הרכב העולים בלהבות. מעל מגדל הקירור של תנובה ברחוב יחזקאל ירו אנשי ההגנה לעבר שייח' ג'ראח ואיני יודע אם הם לא פגעו גם באנשינו. הבריטים מנעו גישה של לוחמים שלנו להצלת אנשי השיירה. כך ילד בן 11 צופה במוות הנוראי של חפים מפשע. עד מהרה החלו ההפגזות מנבי סמואל על השכונות הצפוניות בירושלים. צלפים מבית הספר לשוטרים, הבית הלבן, ירו לעבר כל עובר ושב.

מחפשים מקלט
מי שלא חווה תחושה של פליטים המחפשים מקלט אינו יודע מהי אומללות ואכזבה מהעולם. גרנו בקומה שנייה ומעלינו גג רעפים, שלא יכול היה להגן עלינו מפני ההפגזות. היה חשש שעוד הלילה ביתנו ייהרס ונישאר ללא קורת גג. קור אימים בחוץ, פגזים ומטחי יריות מכל עבר. אבא, אימא והילד בן ה-11 יצאנו לחפש מקלט מול ההפגזות. מקלטים לא היו בנמצא. ירדנו לקומה הראשונה ודפקנו על דלת ביתה של האופה הקווקזית. היא סירבה תחילה לפתוח את הדלת. אבא התעקש והמשיך לדפוק. זעופת פנים פתחה את הדלת ואמרה: "לכו מכאן. אתם תביאו לנו את המוות. תחפשו מקום אחר." אני הילד ראיתי על השולחן של האופה צמד עכברים קטנים שאכלו פירורי לחם. יצאנו אל הרחוב והיה נדמה שבעוד רגע נמות כולנו. נצמדתי בפחד לאבא, שנשא אותי על כתפיו. הגענו לביתו של השוחט שהיה מבאי ביתנו. אבא ואימא התחננו שייפתחו לנו את הדלת והם לא נענו. אבא דפק בכל הכוח עד שהשוחט פתח סדק ואמר:
"אתם מסכנים אותנו. זה לא זמן לאורחים."
פרצתי בבכי. אימא ואבא עמדו בתוקף שהשוחט יאפשר לנו למצוא מקלט עד הבוקר. נכנסנו. הם לא הציעו לנו כיסא. עמדנו וצפינו באשת השוחט שהגישה לו בימי המחסור מרק שבו טיילו חלקי עוף. השוחט אכל בשקיקה, גנח ומצץ את העוף ואני עיניי כלות.
באור ראשון פסקה האש. "הערבים הלכו להתפלל ולאכול ארוחת בוקר." חזרנו הביתה. שברי אבנים, זגוגיות ועצים היו לאורך כל הדרך. בקושי הצליח אבא לפתוח את הדלת. כבר לא היתה תקרה. ראינו את השמש. הריהוט היה הרוס לגמרי. הבית היה מלא נוצות פוך. ניגשתי למיטתי וביקשתי ללטף את הכר שעליו הנחתי את ראשי. לתדהמתי גיליתי שרסיס בגודל אגרוף הרג את הכר שלי שעליו הנחתי את ראשי וחלמתי חלומות. "תברך הגומל," אמר אבא. אימא חיבקה ונישקה אותי ואמרה "בן הזקונים שלי ניצל הלילה ממוות. אולי כולנו ניצלנו."
אבא היה בעל מכולת שבעיקר מכר בהקפה. הוא אמר פעם 'בנצי, שתדע לך שברגע שהלקוחות יתחילו לשלם את מה שרשמתי בפנקס הגדול, נהיה עשירים מאוד." בתום המלחמה כשבאנו לבקש לפרוע את החוב, אמרו לנו: "הגיעו זמנים חדשים, הבריטים הלכו ויש היום ממשלה חדשה. מה שהיה קודם היה."
אבא המשיך ללכת מדי בוקר למאפייה של ברמן שהיתה אז במאה שערים ונשא על גבו שק של לחם. הוא חילק 170 גרם לנפש. צריך היה להיות גאון שלא לטעות במשקל. נשים עמדו בפתח החנות לקבל את מנת הלחם. הגברים היו מגויסים או עסקו בבניית ביצורים. התחילה הפגזה קשה על השכונה. פגז נפל בפתח החנות והרג כמה מהנשים שעמדו בתור ללחם, פצע אחרות. אבא ניגש לעזור. נהג האמבולנס אמר לו:" אתה כולך שותת דם." התברר שרסיס גדול חדר בין האיברים הפנימיים לאגן. אבא הועבר לבית החולים האנגלי ברחוב הנביאים. הוא עבר ניתוח, אך למרות פציעתו הקשה פינו אותו באותו ערב מבית חולים, כי נאמר שבאותו לילה אצ"ל יוצא לכבוש את שייח' ג'ראח (מה שלא קרה עד 1967). בלילה ירושלמי קר תחת אש תופת. בגלל מחסומי האבן שמנעו התקדמות של האוייב, האמבולנס הוריד את אבא קילומטר מהבית. חרף היותו איש חזק, הפצוע שזמן קצר קודם עבר ניתוח, נאלץ לזחול עם כאבי תופת. עד מהרה הוא היה שותת דם. כשהגיע לשער הברזל של החצר מצא אותה נעולה. הוא גנח וזע. בתי השימוש הציבוריים בחצר היו סמוך לשער ואחת השכנות שמעה את הגניחות והצליחה לזהות את קולו של אבא. היא פתחה את הדלת. אבא הגיע תשוש. התפרים של הניתוח נפרמו. מצבו היה גרוע. עם אור ראשון היה צריך להזעיק את דוקטור נפתלי מרחוב שטראוס. אני הילד המפונק נשלחתי למשימה הזאת תחת אש תופת שירדה על ירושלים. חשתי שאני הוא הילד מרקו מ'הלב' של דיאמיצ'יס שקראתי לאחרונה. גם אני הולך להציל את אבי. ד"ר נפתלי עם התיק התפוח של רופאים רץ בעקבותיי ודרש שיאשפזו מייד את אבא בבית חולים טיכו, שהפך לבית חולים לפצועי המלחמה. יומיים לפני שאבא מת באתי לבקר אותו בטיכו. בתוך הרעב שהיה בירושלים הגישו לו צלחת מרק ובה פיסה זעירה של עוף. בשארית כוחותיו אבא הציע שאני אוכל את העוף ואתחזק. סירבתי לאכול. כעבור יום אבא מת מפצעיו.
לפי מנהג ירושלים והקבלה אין הבן הולך אחרי הארון של אביו, מחשש שבני הפילגשים אלה השדים שנוצרו משפיכת זרע לבטלה יבואו איתי חשבון ויסכנו את חיי. אבא נפטר בשישי בצהריים. השכונה כולה נערכה ובטרם נכנסה השבת הוא נקבר.
הייתי בן 12. בלי בית. בלי חנות. בלי פרנסה. אנחנו שנחשבנו עשירים במושגים של השכונה, נשארנו חסרי כול. עברנו לשנה אצל אחותי בתל-אביב ואני התחלתי לעבוד ולפרנס את אימי. בשנה הזאת עבדתי בבית חרושת למשחת נעליים 'נוגה' בכפר גנים, עבדתי במפעל לייצור מקררי קרח, עבדתי בצורפות. התחברתי לפושטקים והתחלתי לעשן. אימא העדיפה חיי עוני ומחסור ובלבד שלא יהיה לה ילד עם-הארץ.
ביום פתיחת שנת הלימודים, לאחר שלא למדתי שנה ואיבדתי באחת את ילדותי, אימא ישבה על המדרגה ה-22 עם הילקוט בידה. אמרתי לה שלמדתי חמש כיתות וזה מספיק. אימא פרצה בבכי ואמרה: "אני אבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אם אתה רוצה אימא בלי דמעות אל תלך ללמוד." לא העליתי על דעתי שתהיה לי אימא ללא דמעות. הלכתי ללמוד ועד היום אני לומד. כך הגעתי להיות מנכ"ל הוצאת מאגנס, נספח תרבות של ישראל במדינות המוסלמיות של מרכז אסיה, סופר עברי וחוקר עמים ויהודים באיראן, אפגניסטן ובוכרה. כתבתי 16 ספרים. הוכתרתי כיקיר ירושלים. בזכות הדמעות של אימא. אתם מוזמנים להיכנס ליוטיוב ולצפות בסרט עם שם זה שבו סיפור חיי.
בן ציון יהושע

פורסם לראשונה – "מעל קווי המתח" – קשב לשירה, 2010 בעריכת רפי ויכרט

מִתַּחַת לַגַּג הַיָּשָן
לזכרו של אברמל'ה חפץ-פלמ"ח
נפל ביום הכרזת המדינה- 14/5/48

הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיָּדְעוּ רַחֲשֵׁי צְעָדָיו, דּוֹמְמוֹת
מִתַּחַת לַגָּג הַיָּשָׁן, בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
בְבֵית רוּבִּינְשְׁטֵיין.

לַשָּׁוְא אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֶת בְּרַק הַטּוֹמִיגָן
אֶת מַבָּטוֹ הַמַּסְתִּיר
סִפּוּרֵי קְרָבוֹת,
מִשַּׁעַר הַגַּיְא, מִבֵּית מַחְסִיר.

בְּה' בְּאִיָּר, תַּשׁ"ח בַּאבְּ אֶל וַואד עוֹד
לֹא הִתְנַגֵּן בָּאֲוִיר.

גַּם אָנוּ –
דּוֹבָלֶ'ה, אִילָן, אִילְיָה,
הִפְסַקְנוּ לָשִׁיר.

שִׁיר שֶׁאֵינִי זוֹכֵר
לזכרו של טוראי אלישע בן-דויד
הָיָה אָבִיב. כָּתַבְתִּי אָז שִׁיר לְזִכְרוֹ, אֵינִי זוֹכֵר מַה נִּכְתַּב,
אוּלַי אָבִיו זוֹכֵר, אוּלַי אִמּוֹ.
הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ, קְבוּצַת יְלָדִים, אוֹתוֹ שְׂרוֹךְ לָבָן בַּחֻלְצָה הַכְּחֻלָּה
אוֹתָן הַרְפָּתְקָאוֹת בְּסִמְטְאוֹת הַשְּׁכוּנָה.

הָיָה אָבִיב מוּל בֵּית הַסֵּפֵר לְשׁוֹטְרִים מוּל אֵימַת שֵׁיךְ גַ'רַאח,
מִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל מִצָּפוֹן לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא –
מַסְלוּל בְּמִטְוָח.

הָיָה מֻכְשָׁר, חַיָּל אַמִּיץ, מִתְרוֹצֵץ בִּתְעָלוֹת הַקֶּשֶׁר, שָׁם נָפַל.
כָּךְ נִכְתַּב –

שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי מָסָךְ.

57 שָׁנִים (אַחַר-כָּךְ) אֲנִי מְכַתֵּת עֵינַי בְּ"יִזְכֹּר":
"טוּרַאי אֱלִישָׁע בֶּן-דָּוִד מֵחֵיל הָרַגְלִים
נוֹלָד בְּ-8.1.1936. נָפַל בְּ-17.5.1948" וּבְחֶשְׁבּוֹן מָהִיר –
בֶּן 12 וּקְצָת בְּנָפְלוֹ. הַהַדְגָּשׁוֹת שֶׁלִּי –

שֶׁלּוֹ.

הָיָה אָבִיב בּוֹעֵר וְנִכְתַב לְזִכְרוֹ שִׁיר
שֶׁאוֹתוֹ אֵינֶנִּי זוֹכֵר.

הלוחם הצעיר (12+) במלחמת העצמאות נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל ותלמידים בירושלים בכיתות בית הספר היסודי כותבים עבודות לזיכרו ועולים לחלקה הצבאית בהר הרצל כל שנה. הספר "אלישע" נכתב לזיכרו (דודתו).

פקודת יום
"אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,"
אַָמַר הַמָּחָ"ט,
מְחֻיָּךְ.
"מָחָר עוֹלִים עַל פּוֹרְט סָעִיד!"
פְּקֻדַּת יוֹם,
סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל –
זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִיקַת חֲגוֹר,
רְצוּעַת הַסַּנְטֵר בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה
הֻדְּקָה.

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר
אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אַחֲרוֹנָה –
אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה.

צַוָּאָה.

דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.
עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.

וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,
רְצוּעַת הַקַּסְדָּה
רְפוּיָה –

רִשּׁוּל חִנָּנִי.

מוצב "בודפסט" ( 2)
סוכות 15/10/73
לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת
מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם, אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד
מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת.
תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית פְּתוּחָה, חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.
יָד.
מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –
אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.

מַבָּט אַחֲרוֹן
אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם –
שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם, אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת,
כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד.

חַיָּל הָלוּם, כָּל שֶׁנָּדָם –
וַחֲשֵׁכָה...

לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

המוצב היחיד שלא היה לאורך תעלת סואץ. בדרך לפורט סעיד על שפת הים התיכון. המוצב לא נפל בידי הקומנדו המצרי. מחלקת הסיור (שבה הייתי) בגדוד 128 (חטיבה 11) הובלנו לסביבות המוצב את פלוגה ל. 18 הרוגים. 35 פצועים. חברי, מפקד הפלוגה, עוזי דגני מיד מרדכי נהרג גם הוא. טבח מיותר וקשה מול העיניים הרואות והמסוקים המעמיסים פצועים וגוויות. אבא של עוזי נהרג במלחמת השיחרור (1947) בהיות עוזי בן 3.

מישהו רשם
בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה,
בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,
מִישֶׁהוּ רָשַׁם:
"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי. דּוֹר וְעוֹד דּוֹר
וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.
חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים.

וְעָבַר דּוֹר.

בתעלה של מים מתוקים
לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,
בַּחֲצִי יָמָיו.
חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת,
כְּלָבִים תוֹעִים וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.
הָיִיתָ גּוּף – אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חָלוּם אִשָּׁה.
עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –
מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב
נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶך הַבָּשָׂר
רַק צֶוֶת גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –
בְּדֶּרֶךְ הַכֻּרְכָּר.

אחד, מי יודע מה?
בארזי הלבנון
בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –
אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,
שְׁנֵי מַסּוֹקִים נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),
בַּעֲגַלָא –
וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

*
עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד –
כָּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.
עוֹד לֹא יָדַע אַהֲבָה רַק חֲגוֹר,
מִגְבַּעַת פְּלָדָה.
*
בֹּקֶר קְרָב רֵיחָן,
קָפֶה אַחֲרוֹן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן.
*
לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –
עֶלֶם חֵן, עַלְמָה רְחוֹקָה
וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
איליה בר-זאב

לִדְּרוֹך בָּמֳתֵי על
העם שהלך בחושך –
הנה רואה אור גדול,
העם שהיה לפני דור
בְּצוֹמֶת – להיות או לחדול,
חזר אל בימת ההיסטוריה
וְשָב ומוכיח לכל
כי, אכן, ככל שֶיָכּוּ בּוֹ,
ככל שֶיִתְנוּהוּ לִסְבּוֹל –
יקום על רגליו ויִפְציעַ
כמו היה הוא עצמו עוף החול.

אפשר כי קשה הוא, היום,
להחליק כך את פני הדברים,
אבל אם נעמיק בחשבון –
הכיוון הוא לטוב, חברים;
כשנזכור איך היינו לפני
קצת יותר משנותיו של דור זה,
בעינינו ניראה איך פונה
לחיוב מאזן ההווה.
אז אל מול הקיים שוב "נרביץ"
מלוא חיוך ונאמר: "אל תירא,"
כך בלי רהב, בלי "סמוך" ובלי שוויץ,
אך גם בלי המרה השחורה.

אף נדע – בשעה של משבר
כי היו , כבר, קשות ממנה,
ובין המְצָרים נעבור וּנְחַבֵּר,
וגם זו תחלוף ואיננה,
וכל קושי יִמוֹג בתוך כל הסך
של היסטוריה קשה של אומה,
שידעה מעלות וידעה גם מַחְשָך,
אך יצאה מִמֵיצָר לתקומה.
ולא עוד משרפות, לא עוד חרמות,
לא עוד ילד ניפחד וידיו מורמות ,
כשאנחנו , עכשיו, אדונים לַגּוֹרָל
ובידנו , עכשיו, לסובב הגלגל
ומגֵיא הצלמוות לִדְרוך בָּמֳתֵי על.
עקיבא נוף
פורסם במגזין עכשיו 14.

אברהם שמואל בורנשטיין הי"ד,
נין ונכד לאדמור"י סוכטשוב
כשאני מזדמן לכרך הגדול של תל אביב בענייני עבודה, אני מקדים את הכניסה ומשכים להתפלל בשטיבל סוכטשוב ברחוב רש"י 20. שטיבל זה נבנה לפני כ-60 שנה על ידי שרידי חסידי סוכטשוב ששרדו את השריפה הגדולה ובנו את ביתם בתל אביב, כרבים מהחסידים בדור ההוא.
בית הכנסת שוכן בתחתית של בניין כמו רבים מהשטיבלים הקטנים של אותה תקופה. לא רחוק משם השטיבל של חסידי סקערנביץ (העבודה 12), שטיבל סוקולוב-קוצק (ברדיצ'בסקי 3) ועוד רבים. המתפללים היום הם לאו דווקא חסידי סוכטשוב אבל הם כן מקבלים כל הֵלֶךְ כמוני בסבר פנים יפות.
על קיר בית הכנסת מונצח נינו של הרבי הראשון לבית סוכטשוב ועל כך הרשימה הזאת.
רבי אברהם בורנשטיין היה האדמו"ר הראשון של סוכטושב והיה חתנו של הרבי מקוצק. אני מניח שקוראי הרשימה הזאת מבינים מה זה להיבחר להיות החתן של הרבי מקוצק. הוא נקרא על שם ספרו הגדול על הלכות שבת ה"אגלי טל" או על שם השו"ת שלו ה"אבני נזר".
בנו היה ה"שם משמואל", רבי שמואל בורנשטיין והוא היה אדמו"ר מיוחד בזכות עצמו. בניגוד לאביו, רוב כתביו הם כתבי חסידות קלאסיים על פרשת השבוע והמועדים והם קובעים ברכה מיוחדת בפני עצמם. רבי שמואל מסוכטשוב היה נשוי פעמיים, והיו לו 21 ילדים, שכמעט כולם נספו בשואה. לא כל בניו נהגו בדרך החסידות, והם התפצלו לענפים רבים. אך הבן שלו אהרן ישראל בורנשטיין אמנם לא נהג באדמו"רות, אך בהחלט המשיך בדרך החסידות. הוא הוציא לאור את סדרת הספרים "נאות הדש"א" הכוללת את תורות האדמורים מסוכטשוב (הדש"א ר"ת: העניך דוד שמואל אברהם) וכן את הספר "מראה הדש"א" ובו קורות חייהם. הוא עלה לארץ בשנות ה-30. בנו היה שמואל אברהם בורנשטיין. שמו הראשון שם סבו ה"שם משמואל" ושמו השני על שם סבא רבא שלו: האדמו"ר הראשון לחסידות סוכטשוב וחימש לרבי מקוצק.
שמואל אברהם נולד בסוקולוב בפולין (העיירה של אדמור"י קוצק-סוקולוב – אימו היתה בתו של האדמו"ר). הוא עלה לארץ בתרצ"ד (1934). מגיל 14 היה חבר בהגנה. בשנת 1947 היה אמור לצאת ללימודים בארה"ב אך הוא דחה את נסיעתו עם החמרת המצב המדיני כי הוא לא רצה לעזוב את הארץ, בטענה כי "עניין הכלל קודם לעניין הפרט."
עקב מחלות היה לשמואל אברהם פטור מגיוס, ואף על פי כן הוא העלים מהרופאים את מחלתו והתגייס לגולני. בל"ג בעומר, י"ח באייר תש"ח (27.5.1948), בהגנה על הקוצרים בשדות תל- עדשים, נפל בקרב עם כנופיה. האם סבו ה"שם משמואל" שמח שבנו עלה לארץ ונכדו התגייס לצה"ל? איננו יודעים. ישנן עדויות סותרות האם ה"שם משמואל" תמך בציונות החילונית אחרי הצהרת בלפור או רק היתה לו חיבה לארץ ישראל. ראו פרשנות ועדויות סותרות ברשימתו של אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם.
מקורות: אתר יזכור, ויקיפדיה, אתר גולני, עם הספר בלוג מנהל ספריית הרמב"ם.

אָחִי הַצָּעִיר
אֵיךְ כָּכָה נָפַלְתָּ
לֹא הִצְלַחְתָּ
לָשֵׂאת אֶת עֹל הַמַּדִּים
הַשְּׂרוֹכִים שֶׁחָנְקוּ נִשְׁמָתְךָ
הִכְנִיסוּ אוֹתְךָ לְכֶלֶא
שֶׁהִכָּה בְּךָ
וְיָצָאתָ מִמֶּנּוּ חָבוּל
פְּצִיעָה מַכְמִירָה
מַחֲמִירָה עִם הַזְּמַן
מַרְחִיקָה, מַשְׁתִּיקָה
מְמוֹטֶטֶת לֵב
נוֹטֶפֶת
מֻגְלַת גַּעֲגוּעַ
מִתְעַצֶּמֶת
וְאֵין תַּחְבֹּשֶׁת שֶׁתֵּאוֹת
לְהִתְעַטֵּף בָּהּ
אֵין דָּבָר
מִלְּבַד הַשְּׁתִיקָה
הַהִתְכַּנְּסוּת
הַהִתְנַזְּרוּת
וְאֵימַת חֶרֶב הַמָּוֶת
עַל אַהֲבַת אַחִים מִיַּלְדוּת.

שירה של זוהר אביב הוא שיר רב שכבתי, אם נתבונן בו ניכר שזהו שיר אהבה של אחות, שיר געגועים לאחיה השותק. בשיר הזה משולבים ארמזים לשירה ההרואית הישראלית. הכותבת מתגעגעת לאח יקר שאבד לה בשל מאורעות שקרו בהקשר לשירותו הצבאי. הסמנטיקה של המילה/הפועל ״נפל״ לוקחת את הקורא לנפילה בקרב, אבל נפילתו של האח אינה במלחמה: הוא קרס כי לא יכול היה לתפקד בשירותו הצבאי. הוא נלקח ממנה בנסיבות שקשורות לטרמינולוגיה צבאית מכובסת, שמכסה על כל אלה שנופלים בצידי הדרך.
היא יודעת ששם זה קרה, שם איבדה את אחיה. המטאפורה החזקה – ״השרוכים שחנקו את נשמתך״ מסמלת את אובדן הנשמה, את תחושת החנק בתוך מסגרת, למי שאינו יכול לעמוד במסגרות. השיר הזה הוא שיר קינה על אובדן אח אהוב, שנותק ממנו הקשר בנסיבות שהיו צריכות להיות של העצמה, של חיזוק, של בריאה, של החייל הגיבור בקודים הישראליים. אין כאן האשמה לְמה שהתרחש בצבא ואין פרטים למה קרה מה שקרה, אבל ברור שהקריסה הזאת של האח שיתקה את הכותבת לשנים רבות עד שיכולה היתה לומר את הדברים הללו, לשורר על צער השתיקה.
לי זה הזכיר גם את השיר המפורסם של אמיר גלבוע ״ואחי שותק״, שבו מבכה המשורר אובדן אח בקרב. כאן מבכָּה המשוררת זוהר אביב את אובדן אחיה השוקע במאבקו מול חווית החיים הצבאיים שלא התאימו לאופיו. המציאות הישראלית של הגנה על הקיום יצרה מסלול חניכה לגברים דרך השירות הצבאי, מסלול מעבר של פולחני גבריות, שלא כל "נסיך" שהגיע מן החיים האזרחיים נכון ובנוי לעמוד בהם.
השירות הצבאי מחייב סיבולת פיזית ונפשית, שלא כל צעיר יכול לעמוד בה, והוא חש נכלם שאינו עומד בציפיות. קוד ההתנהגות בצבא הוא קפדני ונוקשה, ויש מי שקורסים מול המסגרת. השירות הצבאי הוא חוויה קשה ותובענית, ולא כל נער יכול לעמוד בזה.
שיר זה הוא שיר חשוב כי הוא יכול להיות תמרור אזהרה להורים ולאחים שלא לשלוח ילדיהם לצבא, אם הם מזהים סימני התראה של קריסה או אובדנות, שיכולים להתפרץ בצבא.
המשוררת מבכה את הקורבן שאחיה הקריב, קורבן שאינו מצוי ב'סל הגבורה הישראלי': הוא הקריב את נעוריו ואת כבודו, כי לא עמד בציפיות. וכך היא, כאחות, היא איבדה את אהבתו.
שוש ויג

* הקונגרס הציוני המיוחד – בירושלים התכנס לשלושה ימים הקונגרס הציוני המיוחד, לציון 75 שנים למדינת ישראל. למה מיוחד? כי זה קונגרס שלא מן המניין. הקונגרס הציוני האחרון נערך ב-2020 בזום, בשל הקורונה. כבר באותו קונגרס הוחלט לכנס קונגרס שלא מן המניין, כדי לקיים את המפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים ובעיקר את הנהירה לישראל ולירושלים מעשרות גלויות. ההנחה היתה שהקונגרס המיוחד ייערך בחלוף שנה, אך הקורונה לא זזה כל כך מהר ורק עכשיו הוא נערך.
עיקר חשיבותה של ההסתדרות הציונית העולמית, הוא תפקידה בהבטחת קיומו של העם היהודי. העם היהודי הולך ומתבולל, ואין מה ששומר על יהדותו יותר מזיקתו לישראל ומפעילות התנועה הציונית, המפלגות הציוניות ותנועות הנוער הציוניות בכל רחבי העולם היהודי. התנועה הציונית מקדמת חינוך יהודי, סולידריות יהודית, הסברה ציונית, מאבק באנטישמיות וב-BDS והחשוב מכל – מקדמת עלייה לישראל. עדין יש יותר יהודים בגולה מאשר בישראל. המשימה הגדולה של התנועה הציונית היא להפוך את המאזן הזה. אני ציר בקונגרס הציוני וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם תנועת דרך ארץ. להלן סיכומים שכתבתי לאחר כל יום מימי הקונגרס.
* היום הראשון – ביומו הראשון של הקונגרס היתה מליאת פתיחה, פאנלים ושולחנות עגולים, הצגת יחיד "ליל הסדר של השל", ישיבות הוועדות ואירוע פתיחה חגיגי. במליאות ובאירועים החגיגיים דובר בעיקר על הצורך באחדות ישראל, לנוכח הקרע והשסע בחברה הישראלית. בוועדות, לפחות זו שבה אני ישבתי, המתח והסערה היו עזים. הוועדה שבה נטלתי חלק, לבקשתי, היתה: מגילת העצמאות ותוכנית ירושלים. תוכנית ירושלים היא המצע של התנועה הציונית העולמית. כעת הוצע לצרף אליה את מגילת העצמאות.
הדיון בנדון היה מתוח, תוך מחלוקת קשה בין הימין והחרדים (כן, יש גם חרדים בהסתדרות הציונית: ש"ס ותנועה חרדית אשכנזית שנקראת "ארץ קודש") לבין המרכז והשמאל. המהפכה המשטרית לא היתה על סדר היום, אם כי ריחפה באוויר. המחלוקות היו בנושאים זהותיים. ובנושאים האלה, יש עתיד וכחול לבן היו מזוהים כמעט לגמרי עם השמאל.
אני מצאתי את עצמי יחיד בתוך הסערה הזאת, שאינו שייך לאף אחד משני המחנות הניצים, ובמידה מסוימת נמצא בשניהם. העמדות שהבעתי וההצבעות שלי לא היו על פי המחנות. בלט מאוד עד כמה שני הצדדים מתקבצים כמחנה, מצטופפים במחנה ופועלים כמחנה. דווקא כיוון שאיני שייך לאחד המחנות, ראיתי חשיבות בנוכחותי שם. ויותר מכך, הבנתי את החשיבות של קיומה של דרך ארץ, שלא התמודדה בבחירות האחרונות ולא ממש קיימת כעת. ברור לי עד כמה חשוב שהתנועה תקום ותהיה למפלגה פעילה, לשבת בכנסת ובממשלה, כיוון שהמסר שלה ייחודי וכעת הוא נעדר. שלוש הצעות החלטה עלו בוועדה. הראשונה היתה של התנועה הרפורמית. התנועה הציעה לאמץ את מגילת העצמאות המגדירה היטב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. רעיון מעולה ואני תומך בו מאוד. איפה הבעייה? שהצעת ההחלטה מנוסחת באופן שמעוות את המגילה. הוא לוקח את הפסקה העוסקת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין ובחזון הצדק, החרות והשלום וכו', כאילו זו כל תכלית המגילה. והרי המגילה ברובה המכריע עוסקת בזכותנו הטבעית וההיסטורית. הניסוחים של ההצעה נטו לכיוונים פרוגרסיביים.
הליכוד העלה הסתייגויות להצעה, והדהים אותי בקו הימני הקיצוני שנקט. בין השאר, רצו להסיר את המילה "דמוקרטית" מן ההחלטה, בתירוץ שהמילה דמוקרטית אינה מופיעה במגילה.
בדבריי, אמרתי שתוכן המגילה הוא דמוקרטי לעילא ולעילא וכך גם מסורת התנועה הציונית מיום הקמתה. נכון, במגילה מדובר על מדינה יהודית ולא מוזכרת מדינה דמוקרטית, אך גם לא נכתב מדינה ציונית. האם הם מציעים להסיר גם את המילה ציונית? בהצעה נכתב שעל התנועה הציונית לאמץ את המגילה הואיל והציונות "דוגלת בעקרונות היסוד של צדק, שוויון ודמוקרטיה ושוללת אפליה מטעמי מוצא, לאום או גזע או מגזר או נטייה מינית" וכו'. הליכוד העלה הסתייגות להסיר את הפסקה הזאת. כל ההסתייגויות של הליכוד נדחו ברוב גדול.
אני הצעתי הסתייגות שונה. הצעתי להוסיף, בלי לגרוע אף ערך שהוזכר בהצעה, את המילים: "דוגלת בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל." בלי זה, אין שום משמעות לאימוץ המגילה, כי זה עיקר מהותה, וזה התוקף להכרזה על הקמת מדינת ישראל.
הצעתי קצת הביכה, כנראה, את הצירים. קצת בלבלה את היוצרות. איך השמאל יכול להתנגד להצעה שמדברת על מהות מגילת העצמאות ואינה מסירה את הצעותיו? איך הימין יכול להתנגד לתוספת שלי? אך לימין היה קשה לתמוך בהצעה שמשאירה על כנה את הערכים שהוזכרו בהצעה המקורית. ולשמאל כנראה היה קשה לקבל הצעה המשנה את ההצעה המקורית ומפצל את הפוקוס שאליו הם כיוונו. זו היתה ההצבעה היחידה שבה הצירים זזו מהמחנאות האוטומטית. ההצבעה הסתיימה בתיקו. אגב, צירי יש עתיד הצביעו בעדה. נערכה הצבעה נוספת – שוב תיקו. משמע – ההסתייגות לא התקבלה. קיים הליך, הנקרא "ווטום ספרטום", שבו מי שהעלה הסתייגות בוועדה והיא לא התקבלה, רשאי להעלות אותה גם במליאה. מיד הכרזתי על ווטום ספרטום והצעתי תעלה מחר במליאה. בהצבעה על ההצעה כולה נמנעתי. הייתי צריך להתנגד. אמנם אני תומך מאוד באימוץ מגילת העצמאות, אך היה עליי להתנגד לנוסח שאינו כולל את התוספת החשובה שהצעתי. ההצעה התקבלה ברוב גדול.
ההצעה השנייה היתה של מפלגת העבודה. גם היא הציעה לאמץ את מגילת העצמאות. אך היא היתה ברוח של אחדות, בלי כניסה למחלוקות וגם לא לפרטים. הליכוד הציע הסתייגות: לאמץ את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד של המדינה. יפה. דווקא הליכוד בעד חוקי היסוד. אני מניח שהסיבה לכך היא חוק הלאום. אני כמובן תומך בכך. באימוץ כל חוקי היסוד. הצבעתי בעד ההסתייגות, אך היא נדחתה. הצבעתי בעד הצעת מפלגת העבודה, שזכתה לרוב גדול מאוד.
ההצעה השלישית היתה של הליכוד. היתה זו הצעה למצע ימני ודתי קיצוני. עלו הסתייגויות רבות. לפתע נציג הליכוד אמר שלמען האחדות הוא משנה את נוסח ההצעה והפעם מיתן אותה מאוד (ואולי מראש הכניס בה עזים?) לא יכולתי לתמוך בנוסח המקורי. יכולתי לתמוך בנוסח המתוקן. אך בשל התארכות הדיונים ומורכבות ההצעה וההסתייגויות הרבות, הוחלט לדחות את ההצבעה עליה ולהביא אותה להחלטת הוועד הפועל הציוני שיתכנס בעוד חודשים אחדים.
* היום השני – היום השני של הקונגרס הציוני המיוחד, נפתח ברב שיח עם יו"רי פדרציות ציוניות בארצות שונות. היה מעניין מאוד ומפתיע לראות יו"רים צעירים בשנות השלושים לחייהם. היו"רית של הפדרציה באורוגוואי, בת 33, אמרה שהיא נחשבת זקנה בפדרציה. זה סימן מעודד, לדעת שהציונות מרתקת ומושכת צעירים בעולם היהודי. אגב, במקביל לקונגרס נערך קונגרס צעירים, של בני נוער מתנועות הנוער הציוניות בארץ ובעולם. במושב הזה ריגשה במיוחד בדבריה יושבת ראש הפדרציה של אוקראינה, נציגה שבאה מאזור קרבות, שסיפרה על הפעילות בקהילה היהודית ובתנועה הציונית במלחמה. אציין עוד את דבריו של יו"ר הפדרציה בדרא"פ, שהגדיר את ארצו כבירת BDS ותיאר את המאבק שהתנועה הציונית מפעילה להגנה מפני המתקפה האנטישמית הזאת ושיתופי פעולה עם גורמים לא יהודיים במאבק.
הפעילות הציונית הלכה למעשה, בתחום העלייה, החינוך, המאבק באנטישמיות, חיזוק הקשר בין הארץ ותפוצות הגולה ובין היהודים בתפוצות השונות, חשובה לאין ערוך יותר מהדיונים והמחלוקות הסוערות בפוליטיקה של הקונגרס.
לאחר מכן יצאנו לסיורים. בחרתי לסייר דווקא במקום שאני מכיר, הקיבוץ העירוני בית ישראל בשכונת גילה והמכינה הקדם צבאית שהוא מפעיל. תמיד טוב לחזור למקומות מעוררי השראה ולהיות נוכח בעשיה ציונית אמיתית, מה גם שהפעם האחרונה שביקרתי שם היתה לפני 9 שנים.
ליבת היום השני אמורה היתה להיות מליאת ההצבעות על הצעות ההחלטה של הוועדות. אתמול דיווחתי על הדיון הסוער בוועדה שבה הייתי חבר, שעסקה באימוץ מגילת העצמאות למצע התנועה הציונית. מסתבר שגם בוועדות האחרות היו דיונים סוערים, וגם שם היה שסע בין הימין לבין השמאל והמרכז. וגם בהן לא היתה אווירה של פשרה, אלא של לעומתיות. בין הנושאים – הצעה נגד פגיעה בחוק השבות, הצעה נגד המהפכה המשטרית ועוד.
תקציר הפרקים הקודמים: בוועדה שבה השתתפתי, היה עימות בין המחנות – שנים אוחזים במגילת העצמאות, כל אחד מאיר על מסר אחר מן המגילה ואומר "כולה שלי". אני הצעתי, בהסתייגות שהעליתי, הצעה של "גם וגם", המאמצת את מגילת העצמאות על כל מסריה. הצעתי שברה את המחנאות המלאה, אך השיגה תיקו ולא עברה. הכרזתי על ווטום ספטרום, כלומר דרישה להעלות את ההצעה בפני המליאה. האמנתי בכוחי לשכנע ולהביא לקבלת ההחלטה ברוב גדול. מסתבר, שעל פי החוקה הווטום ספטרום הוא זכות רק של מגיש הצעת ההחלטה, אם לא התקבלה בוועדה, ולא של מגיש הסתייגות, ולכן הצעתי לא תעלה להצבעה. התאכזבתי מאוד והחלטתי שאצביע נגד ההחלטה במתכונתה זו.
אולם המליאה לא התקיימה. מסתבר שסיעת המזרחי (הציונות הדתית) ניצלה סעיף בתקנון, שעל פיו די בחתימה של חמישים צירים (מתוך אלפיים!) כדי לדרוש הצבעה שמית. כאקט של מחאה על ההצעה נגד ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, שהיתה צפויה להתקבל ברוב גדול, מזרחי החתימה 50 צירים על דרישה לקיים הצבעה שמית על כל ההצעות, כל הסעיפים, כל ההסתייגויות. כאמור, מדובר באלפיים צירים, כך שהמשמעות היא הצבעות אינסופיות, כאשר בערב יש אירוע בהשתתפות הנשיא ומחר כבר חלק מהצירים טסים לארצותיהם. במילים אחרות, עריצות המיעוט ולמעשה שיתוק הקונגרס. הוכרזה הפסקה לצורך דיון של הנשיאות. החלו קריאות "בושה! בושה!" (אני צעקתי בלב). במשך שעתיים-שלוש כל הילדים, כלומר אנחנו הצירים, ישבנו באפס מעשה והמתנו להורים – נשיאות הקונגרס, שיריבו ביניהם ויחליטו. לבסוף יצאה הודעה, שמחר ישונה סדר היום (המעניין) ותתקיים בו מליאת דיונים על ההצעות, אך ללא הצבעה. אחרי יום העצמאות תהיה הצבעה אלקטרונית. לדעתי, לקונגרס הבא יש להציע שינוי תקנון, שלא יאפשר לחמישים איש לשתק את הקונגרס.
בערב נערך ברחבת המוסדות הלאומיים אירוע "חוגגים ציונות" לציון 125 שנים לתנועה הציונית ו-75 שנים למדינת ישראל, בהשתתפות נשיא המדינה. באירוע הושק חיזיון אורקולי ענק על הסיפור הציוני, המוקרן על קירות המוסדות הציוניים. אחרי שירת "התקווה" הופיעה להקת "התקווה 6", אך להופעתה נשארו בעיקר משתתפי קונגרס הצעירים.
* היום השלישי – היום השלישי והאחרון אמור היה להתמקד במליאה בנושא מגילת העצמאות, בהשתתפות אנשי רוח בולטים ובהם הרב שרלו והסופר דוד גרוסמן. אך כיוון שלא התקיימה אמש מליאת ההחלטות, המושב המתוכנן בוטל והיום התקיימה מליאת ההחלטות. אך היא לא היתה מליאת החלטות, אלא רק הצגת הצעות ההחלטה. ההצבעה תהיה דיגיטלית אחרי יום העצמאות. הסאגה של ביטול ההצבעות אתמול יצרה אווירה מתוחה, עכורה וקשה, אך לא הצדיקה את מה שקרה בהמשך. המליאה נועדה להצגת הצעות ההחלטה, שעל חלקן נערך דיון בנשיאות והגיעו להסכמות על נוסחים ממותנים, שניתן להגיע עליהם להסכמה. כל הצעה הוצגה וניתן היה לדבר דקה בעד או נגד. היו הצעות בסוגיות נפיצות, כמו חוק השבות, חוקי הגיור, ההכרה בזרמים, המהפכה המשטרית, סוגיית הלהט"ב (או בשם החדש להטבק"א), מגילת העצמאות ועוד. מן הראוי היה לקיים דיון מכובד בנושאים האלה, בהקשבה ובניסיון – אם לא להגיע להסכמות, לפחות להגיע להכרת העמדה האחרת ומתן כבוד ליריב. זה לא מה שקרה שם. מה שקרה שם היה שוּק. מילא לא להיפתח ולא להקשיב. לפחות, תנו לדבר.
אני חייב לציין שהגרועים ביותר היו אנשי יש עתיד, ובעקבותיהם גם אחרים המזוהים עם השמאל מרכז. אנשי יש עתיד ישבו במרכז, כגוש אחד, דרוכים וחותרים למגע. בכל פעם שמישהו רק העז להשמיע עמדה אחרת, הם פצחו בצרחות בוז ו"בושה-בושה". כשעלה נושא הלהט"ב הם קמו על הכיסאות ונופפו בדגלי הגאווה. הם פשוט באו להפגנה, לא לקונגרס, לא לשיח. יש לציין, שדווקא אנשי הליכוד והדתיים התנהגו בצורה הרבה יותר מכובדת, יחסית. שונה לגמרי מהתנהגות סיעותיהם בכנסת. כאן, הגוטליבים, דיסטלים, אמסלמים, קרעים וכו' היו דווקא אנשי יש עתיד. זה היה מביש. הם מייצגים את הרוב בקונגרס. הם יודעים שכל הצעותיהם תתקבלנה. אפשר להבין, גם אם לא להסכים, כאשר מיעוט מתנהג כך בשם זכות הצעקה. אבל הם הרוב – מה הם זועמים כל כך? אפשר להצדיק את הזעם על התרגיל של דחיית ההצבעות והעובדה שהקונגרס ננעל ללא החלטות (פורמלית הוחלט להאריך את הקונגרס עד קבלת ההחלטות בשבוע הבא). ניתן היה לבטא את המחאה, אולי באיזה צעד הפגנתי בתחילת המושב. אולי ביציאה הפגנתית מן האולם. יש דרכים למחות. לא בסתימה פיות.
אני מכיר כמה מן האנשים האלה באופן אישי. אפילו לא ניסיתי לדבר איתם, כי ראיתי שזה יהיה כמו לדבר לקיר. הם היו חדורים באיזה זעם קדוש והתנהגו כאספסוף. ואני סולד מאספסוף. אני חייב לציין, שברוב הנושאים, אני תומך בעמדתם. ברוב הנושאים אצביע כפי שהם מצביעים. נגד שינוי בחוק השבות, בעד הכרה בזרמים, נגד המהפכה המשטרית ועוד. אם כי אצביע גם בעד חלק מהצעות הימין. אבל חשתי סלידה מהתנהגותם. את תחושתי כלפיהם אתמצת לארבע מילים: בושה! בושה! בושה! בושה!
מבחינה אידיאולוגית, הליכוד והימין הציגו עמדה מחפירה, בהתנגדותם לאימוץ מגילת העצמאות לצד תוכנית ירושלים, המצע של התנועה הציונית. היו להם תירוצים, אך במקום לאמץ את המסמך הזה, שנכתב ברגע נדיר של אחדות מקיר לקיר – פתאום הוא לא מתאים להם. זו הקצנה אופיינית, והיא מצערת ביותר.
במליאת הסיום, התבקשנו לעמוד לקריאת התפילה לשלום המדינה. קם אחד מחברי הנשיאות, איני מכיר אותו, הניח כיפה על הראש, והחל לקרוא. התפילה נפתחת במילים "אבינו שבשמיים, צור ישראל וגואלו". הוא החל לקרוא: "צור ישראל וגואלו." כיוון שאני מכיר את התפילה, הבנתי מיד שזה לא יעבור בשקט. לקח כמה שניות להתעשת ואז הצירים הדתיים פתחו במהומה. "אתה לא רוצה לקרוא את התפילה כמות שהיא? שמישהו אחר יקרא. בבית שלך, בקהילה שלך, קרא איך שאתה רוצה. בקונגרס הציוני, קרא את התפילה בשלמותה." זו היתה פרובוקציה מכוערת, בחלק שאמור להיות חגיגי, דווקא כאשר העצבים כל כך רופפים ומתוחים. וגם התנהגות הצירים הדתיים, שהפריעו לאורך כל התפילה, לא היתה מכובדת. האקט הצורם הזה, מסמל בעיניי את הקונגרס כולו. במקום התרוממות רוח – מפח נפש. במקום קונגרס שחותר להסכמות סביב ערכי הציונות המשותפים לנו – קונגרס של עימותים, אלימות מילולית ושנאה. גם בתקופות הקשות ביותר של מתח פוליטי במדינה, בתנועה הציונית ההנהלה היא תמיד מקיר אל קיר, אין אופוזיציה, יש עבודה משותפת יפה בין נציגי הזרמים השונים. מכאן צריך היה לצאת לחברה הישראלית מסר שאפשר גם אחרת. במקום זאת, האווירה העכורה של המערכת הפוליטית השביתה את שמחת הקונגרס החגיגי לציון 75 שנים למדינת ישראל. הקונגרס הזה היה חוויה שלילית מאוד בעבורי.
(על המהומה בסוף הקונגרס וההפגנה נגד רוטמן שמעתי בתקשורת. מיד בתום דיוני הקונגרס מיהרתי לנסוע הביתה).

* כולם השתגעו – מכירים את הבדיחה על זה שנהג בכביש 6 נגד כיוון התנועה, התקשר לאשתו ואמר: " לא תאמיני. כולם כאן השתגעו, נוסעים בכיוון ההפוך"? יש בקונגרס הציוני אלפי אנשים. הודעתי לאשתי שכולם כאן השתגעו. אני היחיד בסנדלים.

* המשואנים המרגשים אותי – התרגשתי מאוד מבחירה בשניים ממשיאי המשואות בטקס הממלכתי. האחד הוא קהלני. איש מופת. גיבור מלחמה שהפגין את גבורתו ומנהיגותו הפיקודית כמ"פ במלחמת ששת הימים, שבה נפצע קשה מאוד וכמג"ד במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה בעיטור המופת בששת הימים ובעיטור הגבורה ביום הכיפורים. הוא גילה אומץ אזרחי ופוליטי נדיר, כאשר יצא נגד מנהיגו הנערץ רבין ומפלגת העבודה שמטעמה שירת בכנסת, כאשר סטו מדרכה של תנועת העבודה וניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד בראש שדולת הגולן והוביל את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה. הוא גם התנגד לאוסלו ב'. קהלני פרש ממפלגת העבודה ועמד בראש הדרך השלישית, וכיהן מטעמה בממשלה ובכנסת. הוא מגלם את דרכה של הדרך השלישית – דרך של מתינות וחתירה לאחדות ולהסכמות לאומיות. לא בכדי, הוא חתם לאחרונה על גילוי דעת של אישי ציבור מימין ומשמאל שקראו לאמץ את מתווה הנשיא. קהלני יזם ומוביל לאורך שנים את המיזם החינוכי הנפלא "בעקבות לוחמים" המעלה רבבות תלמידי י"ב לסיורים בגולן בנתיבי הקרבות. הוא יושב בעמק הבכא, מקבל קבוצה אחר קבוצה, מספר בהתלהבות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה, את סיפור הקרב ושוזר בו מסרים של מחויבות ופטריוטיות. והוא מנחיל להם את המסר, שכעת הדגל עובר אליהם והם נושאים באחריות לקיומה וביטחונה של המדינה.
השנייה היא הנערה רעות עמיחי, פעילה בארגון השומר החדש. איני מכיר את פועלה באופן אישי, אך אני מעריץ את הארגון, המפעיל המוני מתנדבים, נוער ומבוגרים, בשמירה על שטחים חקלאיים, בעבודה בחקלאות ובחינוך על ערכי החקלאות, כולל קיום רשת בתי ספר חקלאיים, "אדם ואדמה", אחד מהם באורטל (ויש לי הזכות לעבוד עם התלמידים במטע וללמד בבית הספר פרשת השבוע). שמחתי מאוד שנציגת הארגון תשיא משואה.

* לא אופוזיציה למדינה – אני שייך לאופוזיציה לממשלה. כשראש האופוזיציה מחרים את טקס המשואות, הוא לא מייצג אותי. נכון שלא הצבעתי לו, אבל הוא לא רק יו"ר יש עתיד אלא נושא בתפקיד ממלכתי של ראש האופוזיציה. ככזה, עליו להיות נוכח בטקס. אל לו לנהוג כמו נתניהו, שהחרים את הטקס בשנה שעברה, כשכיהן כראש האופוזיציה למדינה.

* מחאה ביום העצמאות – ביום העצמאות תשמ"א, לפני 42 שנה, השתתפתי בצעדת ימית, שארגנה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, בהשתתפות רבבות צועדים. למה אני מזכיר זאת? בשל הגינויים והביקורת על מפגן יום העצמאות ההפגנתי בקפלן, של מתנגדי המהפכה המשטרית. אין בכך כל חדש. זה דבר מקובל. אני מתנגד נחרצות למחאה בטקסי יום הזיכרון ובאירועים הממלכתיים של יום העצמאות, אבל איני רואה בעייה בפעילות פוליטית ביום העצמאות. יום העצמאות אינו רק קצף ופטישי פלסטיק, אלא בהחלט יום מתאים למאבק על דמותה של המדינה.
אישית אני חוגג, כמובן, את יום העצמאות בקיבוץ אורטל. ובאופן עקרוני, איני משתתף בהפגנות מרגע שהושהתה החקיקה וכל עוד מתקיימת הידברות. אך האירוע בקפלן לגיטימי לגמרי, לדעתי.

* דילמת הטקסים – עצם המחשבה על הפרעות ומחאות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וההתנגדות להשתתפות נציגי הממשלה והכנסת, זרה לי מאוד וחמורה בעיניי. כיוון שהממלכתיות היא נר לרגליי, אני מזועזע מכך. אך אני בדילמה בשאלה האם נבחרי הציבור צריכים לבוא לטקסים לנוכח המצב. מצד אחד, אני רואה בנוכחות נבחרי הציבור חשיבות רבה, כנציגי המוסדות הממלכתיים ביום הזיכרון הממלכתי, הלאומי. היעדרותם היא כניעה למהלך קיצוני ועלולה ליצור תקדים שירדוף כל ממשלה בעתיד. כזכור, התקדים של הפרעה מכוערת היתה בהתפרעות בעת נאומו של בנט אשתקד. מצד שני, הנזק והכאב שייווצרו אם אכן יהיו מראות של הפרעות והתפרעויות בטקסים עלול להיות חמור יותר מהנזק שבהיעדרות. אני מתלבט בשאלה מה נכון לעשות לנוכח המצב. אבל בדבר אחד אני בטוח. יש להיענות לבקשת ארגון "יד לבנים" לא לשלוח שרים וח"כים שהשתמטו משירות בצה"ל לדבר בטקסים. עצם שליחתם היא פרובוקציה של הממשלה וחוסר רגישות קיצוני, בוודאי כאשר גם כך המתח גדול כל כך והעצבים רופפים כל כך. ובכלל, יש להפעיל שכל ישר. כפי שלבטח יצור כמו עופר כסיף לא יישלח לדבר בשם הכנסת בטקס יום הזיכרון, הוא הדין ביצור כמו בן גביר (מעבר לעובדה שלא שירת בצה"ל ולא בשירות לאומי).

* צלם בהיכל – שיגור הכהניסט לדבר בשם הממשלה בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון, היא פרובוקציה של הממשלה נגד המשפחות השכולות וחילול זכרם של חללי צה"ל.

* אבחנה אישית – יש צדק רב בהתנגדות לשליחת שרים שלא שירתו בצה"ל לטקסים בבתי הקברות, אך ראוי לזכור שלא כל השרים החרדים השתמטו משירות, ויש להבחין בין מי ששירתו ומי שהשתמטו. השר משה ארבל שירת בפיקוד העורף, ביחידה לזיהוי חללים. לאחר שיחרורו מצה"ל המשיך לשרת במילואים שנים רבות כתובע בפרקליטות הצבאית במחוז יהודה ושומרון.
האבחנה בין מי ששירת ומי שהשתמט לא צריכה להיות מגזרית אלא אישית. הציונות הדתית היא אחד המגזרים המובילים בשירות משמעותי וקרבי, אך אין הדבר מכשיר את סמוטריץ' המשתמט. החברה החרדית היא חברה משתמטת, אך אין בכך כדי לפסול את משה ארבל. משה ארבל ראוי לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, בדיוק כמו כל שר ששירת בצה"ל.

* השירות של פרס – בפגישה של שר הביטחון גלנט עם נציגי המשפחות השכולות, הוא דחה את הדרישה האלמנטרית שמי שלא שירת בצה"ל לא ייצג את הממשלה בטקסים. הוא אמר: "גם פרס לא שירת." אני רחוק מאוד מלהיות מחסידיו של פרס, בלשון המעטה, אך גלנט עשה עוול לו ולזיכרו. נכון שהוא לא שירת בשדה הקרב, אך תרומתו לביטחון היתה אדירה, ברכש נשק במלחמת השחרור, בהקמה בפועל של משרד הביטחון כסמנכ"ל, מנכ"ל, סגן שר ושר, בכינון היחסים הביטחוניים עם צרפת שעה שארה"ב עוד הטילה אמברגו נשק על ישראל ובעיקר בחלקו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. להשוות אותו למי שהשתמטותו אומנותו, או למי שהמית עצמו באוהלה של קריירת משפטים או לפרחח שהפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון ויצר פרובוקציות מסוכנות? זו השוואה אומללה.

* פה לרבים – מתגובות שקיבלתי לדבריי נגד ביטול השתתפותו של גלנט בטקס יום הזיכרון בתנועה הקיבוצית, אני שמח לציין שרבים וטובים, ובהם משפחות שכולות ודמויות מרכזיות בתנועה, שותפים לדעתי.

* מי חוקקו את החוק – בית המשפט קבע שנערה בת 14 היא המחבלת האשמה בדקירה וניסיון רצח בשכונת שמעון הצדיק. אבל היא לא הורשעה, בשל גילה, על פי חוק הנוער. וברשת חגיגה – הוכחה שהשופטים הזויים, פרוגרסיבים וכו'. הם רק שוכחים שלא השופטים חוקקו את חוק הנוער אלא המחוקקים. והשופטים מחוייבים לפסוק על פי החוק.

* נולדו עם המדינה – מאיר שלו ויהונתן גפן נולדו בנהלל בהפרש של שנה. נפטרו בהפרש של שבוע. יהי זכרם ברוך!

* הרומן שלי עם יהונתן גפן – זה למעלה מ-12 שנים יש לי פינה שבועית, בת כרבע שעה, שהחלה ברדיו אורנים ועברה לרדיוטק, ובה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. לאורך השנים הקדשתי פינות רבות לשירים של יהונתן גפן: "שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאיתי", "אתם זוכרים את השירים", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד.
את "יכול להיות שזה נגמר" השמעתי ביום הולדתו השבעים של יהונתן גפן, לפני שש שנים. הפעם סיפרתי על הרומן שלי עם יצירתו של יהונתן גפן, שנע בין התנגדות חריפה למסריו הפוליטיים לבין הערכה רבה לתרומתו הגדולה לתרבות הישראלית. וכך כתבתי: היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטייה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.
התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור, מבחירות 1977, שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.
כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.
אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.
ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, מחיי ההיאחזות.
הייתי בן 15 כשיצא "הכבש השישה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השנייה כאבא. אבל "הכבש השישה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש השישה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים... לא ממש התחברו.
וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל איתה. ללא הצלחה, יש לציין.
אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.
ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "איפה נטשה ופייר", "סיפור של חורף", "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאיתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, שירי "הכבש השישה עשר", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.
באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד. אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו – שירו "הבלדה על אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים" – שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת. וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר".

* דרישה מיותרת וילדותית – הדרישה מנתניהו לספוד ליהונתן גפן מיותרת וילדותית. זה נכון לכל דרישה להספד. אם יספיד, זו תהיה מחווה יפה וראויה. אם לא – זה לגיטימי.

* תרבות ישראלית – לפני כשלושים שנה, הוזמנתי לאירוע לציון 15 שנים להקמת היישוב הדתי חספין, ברמת הגולן. היתה שם תערוכה עם תמונות מן ההקמה ומן השנים הראשונות, והתמונות היו מלוות בטקסטים. וראה זה פלא – הטקסטים לא היו מן התנ"ך או ממדרשי חז"ל, אלא משירי נעמי שמר, חיים חפר, יורם טהרלב, נתן יונתן, אלתרמן. אני זוכר שכתבתי על כך בעלון אורטל אותו שבוע בטור השבועי שלי, ואמרתי שהלוואי שהיינו יודעים לצטט ממקורות ישראל הקלסיים קמצוץ ממה שאנשי חספין יודעים לצטט מן התרבות הישראלית החדשה. והוספתי שאיני בטוח שאנו יודעים לצטט כמותם גם מן התרבות הישראלית החדשה.
קראתי השבוע פוסט של הרב איתי אליצור בזו הלשון: "למה במגזר החילוני חושבים שכל המדינה צריכה להכיר את השירים והמשוררים המגזריים שלהם?"
אני בטוח שהרוב המוחלט בציבור הדתי לאומי מכיר היטב את שיריו הקסומים של יהונתן גפן. שהוא אינו רואה בהם תרבות מגזרית חילונית, אלא תרבות ישראלית. אותה תרבות ישראלית, הכוללת גם את המוסיקה של חנן בן ארי, ישי ריבו ואביתר בנאי. אבל במגזר החרד"לי יש המתקנאים במגזר החרדי ושואפים להתבדל כמותו, להתנזר ממה שאינו דתי, להפנות עורף לתרבות הישראלית. ומבחינתם, אין תרבות ישראלית, אלא תרבות מגזרית. תרבות "שלנו" ותרבות "שלהם". האיום החרד"לי הזה על התרבות הישראלית מדאיג. מצד שני, אני מאמין שלא צריך לדאוג, כי רוב הציבור לא ינהה אחרי החרד"לות הזאת, למרות שהיום, כאשר הסמוטריצ'ים הם הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, נראה כאילו זה הכיוון. אני מאמין שהסמוטריצ'יזם הוא טרנד שלא רחוק היום, שבו, הוא יחזור לקוטנו הטבעי.

* תרבות השנאה – חשבתי שגל הפוסטים של שמחה על מותו של מאיר שלו יפסק עם מותו של יהונתן גפן. שאלופי השנאה יעבירו את מוקד השמחה למותו של יהונתן גפן. מסתבר שהם משלבים בין השניים וממשיכים את החגיגה על מותו של שלו עם חגיגות השמחה על מותו של גפן. מהיכן הם שואבים כל כך הרבה תועפות של שנאה? איך אפשר לשנוא כל כך? ועוד לא דיברתי על איחולי המוות לאהרון ברק. תרבות השנאה היא תרבות השלטון הנוכחי.

* הלוויה יהודית בנוסח נהלל – הרב שאול פרבר הוא מייסד הארגון "עתים" והעומד בראשו. "עתים" היא עמותה דתית ליברלית, שמשמיעה קול חשוב מאוד בקרב הציבור הדתי ועושה רבות להנכחת יהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בחברה הישראלית. העמותה מספקת לציבור פתרונות הלכתיים שלא דרך הנוקשות של המוסדות הרבניים. בין השאר – בתחום הגיור. הוא מגייר על פי ההלכה, ברוח מאירת פנים שלא דרך הרבנות הראשית. במאמר ל-ynet הוא העלה על נס את בחירתו של מאיר שלו בהלוויה "אורתודוקסית נוסח נהלל". במאמרו הוא דיבר על מאיר שלו כמי ש"ביקש – במילות הפרידה שלו – לשלב את העושר היהודי הרב שהכיר, העריך והתפלמס איתו, לחיים המודרניים של מדינת ישראל... מאיר שלו הבין שהיהדות היא לא דרך חד-כיוונית של חזרה אל העבר, אלא דרך לגאולה שמתבססת על המסורת שלנו תוך קידוש חדשנות ומודרניות. זה עולה בספריו לא פעם, בקריאה שלו בטקסטים יהודיים וכן, אפילו בהלווייתו. קבורה אורתודוקסית – נוסח נהלל."
במאמר הוא עושה שימוש מעניין בכותרת של דף ההנחיות של מאיר שלו למשפחתו בנוגע להלווייתו – "אבא עושה בושות", כשם ספר הילדים המקסים שלו. "בסופו של הסיפור 'אבא עושה בושות'," כותב הרב פרבר, "אפרים מבין שאביו ממשיך מסורת אותנטית – אבל הוא עושה זאת בדרכו ובהתאם למציאות שהם חיים בה."
אני מזדהה עם רוב האמור במאמר, אך לא עם הנוסח "הלוויה אורתודוקסית נוסח נהלל", אלא בנוסח של מאיר שלו "הלוויה יהודית נוסח נהלל". האורתודוקסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם בעקבות ההשכלה והזרם הרפורמי, כדי להסתגר מהשפעתם. הקבורה היהודית עתיקה במאות רבות של שנים מן האורתודוקסיה. השילוב בין מסורת וחידוש אינו שילוב בין אורתודוקסיה לחילוניות, אלא סלילת דרכים יהודיות ראויות. אני אוהב את נוסח נהלל, שאותו אני מכיר כמי שנשוי עם בת נהלל והשתתפתי בהלוויית חמי ובני משפחה אחרים. לא הרבנות מובילה אותה אלא צוות "חסד של אמת" של המושב. הקבורה היא בארון, כמקובל בהתיישבות העובדת. נאמרים בה קדיש ו"אל מלא רחמים". זו הלוויה יהודית מאוד. היא אינה "אורתודוקסית".

* ברוך תירוש – לפני כשלושים שנה, עת שירתי כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, יצר איתי קשר ברוך תירוש, שהציג את עצמו כאיש הפל-ים, והזמין אותי להרצאה בפני ותיקי הפלמ"ח. באותם ימים נעניתי לכל הזמנה, אך ההזמנה הזו, בפני הפורום הזה, ריגשה אותי ממש. המפגש היה במלון בתל-אביב. אני זוכר מאוד לטובה את המפגש עם החבורה, של אנשים כבני 65-70, שמשום מה היו קשישים בעיניי. הם תמכו בגולן בהתלהבות והביעו אכזבה עמוקה ממפקדם יצחק רבין, שאינם מבינים מה קרה לו.
מפעם בפעם קיבלתי מכתבים מתירוש, שנפתחו תמיד במילים "לאורי הייטנר במרומי הגולן" או "לאורי הייטנר מגן הגולן". וכשהדוא"ל פרץ לחיינו, המכתבים הומרו במיילים. מאז הקמת "חדשות בן עזר" נפגשנו בגיליונותיו. הוא הגיב לרבים ממאמריי, לעתים במיילים ששלח אליי ולעתים מעל דפי חב"ע. הוא הביע תמיכה בהשקפותיי הניציות והלאומיות, אך נזף בי שוב ושוב על התנגדותי לנתניהו. ופעמים רבות, כדי לעקוץ אותי, הזכיר שבמפגש שלי עם אנשי הפלמ"ח התגאיתי שאנחנו בגולן מתיישבים ולא מתנחלים ויצאתי נגד המתנחלים ביש"ע. אך לא היו דברים מעולם. לא זו בלבד שזו מעולם לא היתה עמדתי, אלא שלאורך שנים יצאתי נגד האבחנה בין מתיישבים למתנחלים. כעסתי מאוד על ה"תזכורות" הללו, שהופסקו רק כאשר הודעתי לו שאם יחזור על ההאשמה חסרת השחר, אתבע אותו על הוצאת דיבה.
בתכתובת בינינו בנדון, הבנתי שדבריו לא היו בדותה, אלא טעות בזיהוי. כדי להזכיר לי שכך אמרתי, הוא ציין שהיה זה בסיור של ותיקי הפלמ"ח בגולן ב-1981, שהחל בהרצאה שלי במלון באיילת השחר. אלא שמעולם לא ביקרתי במלון הזה וב-1981 הייתי תלמיד תיכון ברמת גן. הפגישה של ותיקי הפלמ"ח אתי נערכה בשנות ה-90, במאבק נגד המו"מ על נסיגה מהגולן. כנראה שעשור קודם לכן הם נפגשו עם נציג הגולן, בתקופת המאבק על חוק הגולן, אך היה זה מישהו אחר, ולימים ברוך בלבל בין ההרצאות ובין הדוברים.
ברוך תירוש היה לוחם הפל-ים, ליווה ספינות מעפילים והורידם אל חופי א"י, היה איש השב"כ והמוסד, ציוני בכל רמ"ח אבריו ופטריוט בכל שס"ה גידיו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: דברו שפתיים יחפות – זו השורה היפה ביותר, בעיניי, בשירתו של יהונתן גפן. מתוך שירו הקסום "שיר לשירה":
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
אורי הייטנר

אני פוגש חבר (במקרה טייס – בעצם לא במקרה, הקרן לישראל חדשה וקרן וקסלר השקיעו מאות מיליונים בהנדסת התודעה של הטייסים ולצערנו די הצליחו). האיש מסביר לי ברצינות גמורה שמותר, בעצם חובה, להתנגד לממשלה הנבחרת בגלל שהיא מתכוונת לבטל בחירות, למנוע מנשים לעבוד או לצאת מהבית ועוד כמה סיפורים בהם מסבירים לעצמם בשמאל מדוע לא צריך לקבל את תוצאות הבחירות! להזכירכם, זה היה לפיד שזעק מכל במה שאם הימין יפסיד, הימין לא יקבל את תוצאות הבחירות!
עכשיו שהשמאל ולפיד קבעו שהממשלה תמנע בחירות תעצור להט"בים (כנראה שכחו מי יושב ראש הכנסת), תאסור על נשים לצאת מהבית, והשד יודע מה עוד – מותר לחסום כבישים, מותר לסרב להתגייס למילואים, קציני משטרה וצבא חייבים לא לציית לממשלה, ושאר הטירלולים שאנו חווים כל מוצאי שבת וחג! 
אז תרשו לי להשתמש בשיטות של לפיד, ולהמציא מעשי זוועה אותם תעשה ממשלת לפיד/גנץ (שתי מריונטות של בג"צ והתקשורת) – במידה שתקום כזו!
ממשלה כזו מתכוונת לעקר כל יהודי חובש כיפה ובעל פאות! מניסיון העבר הם אפילו לא יצטרכו להשיג רוב בכנסת ישראל. לפיד יכריז שהכנסת לא אחראית, יגייסו כמה ״בכירים״ (רצוי בוגרי קרן וקסלר, שיטענו בחום שעיקור חרדים יש לעשות לטובת החרדים!) – עיקור כזה רק ישפר את מצבם הכלכלי וזה הדבר הנכון לעשות. בג"צ (ע״פ ניסיון העבר) יֵשב ישיבה ארוכה ורצינית ובסופה יאמץ את המלצות הבכירים!
עכשיו, שגילינו את כוונות הזדון של ממשלת לפיד/גנץ – מותר לכל ישראלי לחסום כבישים, להעביר את כספו לארה״ב , הטייסים שאולי הפעם ירצו לטוס – יגלו שהמטוסים לא מתודלקים ולא חמושים כי צוותי הקרקע למדו מהם ולא התייצבו למילואים. חילות היבשה, שבהם הרוב הגדול שייך למחנה הלאומי, יחליטו לא לאייש את הטנקים, והחיילים יחזירו את הרובים. ממש לפי התורה של אהרון ברק!
 למזלנו כולנו יודעים שזה לא יקרה. המחנה הלאומי בשום שלב לא הפיץ שקרים מסוג זה ותמיד מילא את חובתו הלאומית. חרק שיניים אבל תמיד עשה את מה שהמוטל עליו. החיילים תמיד, אבל תמיד, התייצבו למילואים וכולם תמיד נשארו בארץ, למרות שלאף אחד מהם אין 18 דירות כמו שמספרים על מישהו! המחנה הלאומי גם מעולם לא המציא שקרים מסוג זה! המחנה הלאומי תמיד, אבל תמיד, האמין בדמוקרטיה!
 אבל הדבר הכי עצוב, וכדאי שכל שמאלן שיקרא את הדברים האלה וירצה להסתכל לאמת בפנים – יֵדע, שבין בוחרי המחנה הלאומי אין אפילו אחד שחושב שצריך למנוע בחירות או למנוע מנשים לצאת מהבית. אבל לו הייתי עורך משאל במוצ"ש בקרב מפגיני השמאל, בין שריפה לחסימה – אני בטוח שהייתי מוצא לא מעט שחושבים שעיקור חרדים זה דווקא רעיון לא רע.
מוטי הרכבי

לא היה נביא ולא חוזה
בכותרת "האמת מעל לכל" נתתי לא מכבר שבחים ליוסף גסינביץ'-אחימאיר. שבמאמרו "אף על פי" במוזיאון חיל הים ("חדשות בן עזר", 1823) הוא הביא ציטטה מוולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי שאמר: "חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם." ולא חזר על השקר הישן שז'בוטינסקי חזה את השואה.
כזכור מדי כמה שנים היה יוסף גסינוביץ-אחימאיר ממחזר את השקר שז'בוטינסקי חזה את השואה ואני נאלצתי לענות לו בעובדות שז'בוטינסקי מעולם לא חזה כלל את השואה.
הנה מה שכתבתי לו בתגובה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon//hbe/hbe01770.php
מה שאיפיין את ז'בוטינסקי הוא דווקא העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) שלו שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. לכן ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103) הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
והנה מסתבר שהשבחים שחלקתי ליוסף גסינוביץ-אחימאיר מקורם בטעות. ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי גם לא אמר מעולם את המשפט "חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם." – אבל הפעם זו לא אשמת יוסף גסינוביץ-אחימאיר, כי גם הוא הוטעה.
מחקר שנעשה ע"י פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל חי, ואפי חורי, מתכנת בפייסבוק, בכל המקורות, ופורסם בכתב העת "ציון" מצא שז'בוטינסקי מעולם לא אמר את המשפט.
מאין אם כן בא המשפט שיוחס בטעות לז'בוטינסקי?
בעמוד השער בעיתון "המשקיף" לאחר מות ז'בוטינסקי ב-1940. במאמר שפירסם בעיתון זה, הוא העריך כי היטלר ומוסוליני לא יפתחו במלחמה.
אבל בניגוד לז'בוטינסקי, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, נשא נאום בירושלים בנובמבר 1942 שבו אמר: "20 השנים האחרונות הוכיחו את צדקתם של הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, שאמרו – או שאנו נחסל את הגולה, או שהגולה תחסל אותנו." המשפט לא התיימר להיות ציטוט של ז'בוטינסקי, אלא ביטוי כללי להלך הרוח של כמה ממנהיגי הציונות.
בדצמבר 1942 התקיימה עצרת אבל בתל אביב, לאחר היוודע דבר השמדתם של יהודים רבים באירופה. שמשון יוניצ'מן, מראשי המפלגה הרוויזיוניסטית ותנועת בית"ר בארץ, ולימים ח"כ מטעם תנועת החרות, נשא בה נאום שבו אמר כי "ז'בוטינסקי הכריז: 'יהודים! אם לא תחסלו את הגלות – הגולה תחסל אתכם,' אבל העם לא שמע בקולו." מכאן – קצרה הדרך גם לעיתונות.
אייזיק רמבה, עורך "המשקיף", היומון של המפלגה הרוויזיוניסטית, כתב כי ז'בוטינסקי קרא ליהודי פולין מעל במות שונות: "אחים יהודים, חסלו את הגלות כי אם לא תעשו זאת – תחסל הגלות אתכם." בהמשך, ולאורך שנות ה-40, צוטט המשפט הזה שוב ושוב מפיו של ז'בוטינסקי לכאורה.
גולדשטיין, חוקר הימין הציוני, שפרסם ב-2015 את הספר "דרך רבת פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות", המשיך ובדק עם עמיתו חורי ציטוט מפורסם נוסף המיוחס לז'בוטינסקי. גם הוא, לכאורה, מתעד כיצד חזה המנהיג את השואה והתריע מפניה.
הציטוט נאמר לכאורה בנאום שנשא בט' באב 1938 בוורשה. "אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת… ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל," מצוטט ז'בוטינסקי בנאום הזה. "למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר… אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית."
כשגולדשטיין וחורי עיינו בנוסח המקורי של הנאום שנשא ז'בוטינסקי בוורשה בט' באב 1938, הם לא מצאו שום זכר למשפטים האלה. בזמן אמת הנאום סוקר בהרחבה בעיתונות ביידיש ובעברית. כמה בכירים בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין אף נכחו באולם בו נישא. ואולם במשך עשרות שנים, בשום מקום, אף אחד מהם לא כתב או אמר כי ז'בוטינסקי אמר את הדברים החריפים האלה. "ז'בוטינסקי לא אמר את המשפטים הללו מימיו," פוסקים גולדשטיין וחורי. "הנאום הופץ תחת שמו של ז'בוטינסקי, אף שאין כל מקור המתעד את הדברים בזמן אמת. הוא מובא תמיד כציטוט ממקור שני או ללא ציון מקור כלל," הם מוסיפים.
מי שתרם במיוחד להפצת השקר היה ההיסטוריון בן-ציון נתניהו שהתייחס לנאום הזה בדברים שבכתב ובעל פה. ב-1981 כתב: "כמה משונה הדבר... שיש עוד בזמננו חוקרים וסופרים המשמיעים בתקיפות את הטענה הישנה, ששום אדם לא ראה מראש את השואה." בהמשך דבריו הציג את ז'בוטינסקי כמי שהתריע על בוא השואה "בעתיד הקרוב ביותר," וכדוגמה ציטט את הנאום המפוברק, ופסק כי הדברים האלה מעידים, כי ז'בוטינסקי היה נביא. "מי שדיבר כך שנה לפני השואה, וכן שתים-שלוש שנים לפניה, לא היה פרוגונסטיקן פוליטי רגיל. אור החזון נגה עליו. אותו אור שנגה על נביאי ישראל כשאמרו: 'נפתחו השמים ואראה מראות אלהים'," כתב.
(עופר אדר"ת, "ציטוט מפורסם מייחס לז'בוטינסקי אזהרה מהשואה. מחקר מטיל ספק בכך שנאמר", "אל-ארצ'י" 18.4.23)
https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-04-18/ty-article/.premium/00000187-88c6-dc6c-a5ff-efd745290000
אני חוזר על מה שכתבתי אז: דיבורים על סכנת האנטישמיות ליהודי אירופה היו רווחים אצל כל מנהיגי הציונות, אבל רק כמעין חשש עמום על רקע הפוגרומים הקודמים שיבואו מהאנטישמיות של עמי מזרח אירופה. רק הרצל חזה את השואה במובן רצח יהודים שתבוא מגרמניה ואוסטריה והזהיר מפניה. מלבדו אין מנהיג יהודי שחזה כך את השואה, ודאי שלא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.

הרצל: "הנאום אל הרוטשילדים"
"האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות האלה יחד ועוד אחרות. באחת הארצות, קרוב לוודאי בצרפת, תפרוץ המהפכה החברתית, שקורבנותיה הראשונים יהיו בהכרח גדולי הבנקים והיהודים. מי שחי כמוני כמה שנים בארץ זו, כמשקיף בודד מן הצד אינו מטיל כלל ספק בדבר.
"ברוסיה יחרימו פשוט מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים מיוחדים, כאשר הקיסר לא יוכל עוד לעבוד עם הרייכסטאג. באוסטריה יירתעו מפני האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים.
"נמצא שמן מדינות אלו יגרשונו ובמדינות אחרות אשר אליהן נמלט – ירצחונו האין הצלה?
"יש, רבותיי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים. יש לחזור על הצלה ישנה מאוד, מהוללת מאוד, בדוקה ומנוסה מאוד. רק הצורות הן אחרות, חדשות ועדינות יותר. בכל החידושים של ההווה יש להשתמש בשביל התוכנית הפשוטה והמובנת הזאת. העניין הישן והפשוט הוא יציאת מצרים."
http://loyesuman.blogspot.com/2014/05/blog-post.html
וגם הרצל לא חזה במדויק את השואה כפי שהתבצעה בפועל במובן של השמדה טוטלית תעשייתית של היהודים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon//hbe/hbe01770.php
הרי ההיסטוריה אינה מדע. אין בה חוקיות, ולכן לא ניתן לחזות את העתיד.

זוכרים ביחד קונצרט לציון 80 שנה למרד גטו ורשה
בחורה נחמדה בשם אורלי בן עזר (האם קשורה לעורך) שלחה לי הזמנה מטעם שגרירות פולניה לקונצרט שיזם מוזיאון פולין בוורשה. (אני מקפיד תמיד על השם העברי פולניה):
"זוכרים ביחד קונצרט לציון 80 שנה למרד גטו ורשה".
מנצח לוקש בורוביץ
ריינהולד פרידריך חצוצרן
קובי מידן מנחה
קשישטוף אאוגניוש פנדרצקי: אדג'טו מתוך האופרה גן העדן האבוד
מיאצ'יסלב ויינברג: קונצ'רטו לחצוצרה
בטהובן: סימפוניה מס' 7
https://www.ipo.co.il/events/קונצרט-לציון-80-שנה-לפרוץ-מרד-גטו-ורשה/
בדרך כלל אני מעדיף לשמוע מוסיקה בבית, אבל הפעם החלטתי ללכת כדי לכבד את זכר סבתי צביה לוין, ודודתי ציפורה לוין שנרצחו בגטו ורשה, וגם מפני שהיה בחינם.
בכניסה חילקו לנו מעין נרקיסי ניר צהובים המדמים את הטלאי הצהוב וביקשו שנצמיד לחולצה בצד שמאל.
שנים רבות לא הייתי בהיכל התרבות ולא ראיתי את תוצאות השיפוץ שלו. תקרה מכוערת להפליא. התקרה מפח אולי תורמת לאקוסטיקה, אבל טרם ראיתי תקרה כה מכוערת באולם כלשהו. אף גבר לא בחליפה ועניבה, ואף אישה לא בפרווה. נו טוב, היה חם.
לידינו דיברו בשפה הפולנית, כמה מושבים שמאלה ישב גנרל פולני עם מדים מצוייצים בסרטים. על כתפיו ארבעה כוכבים. תהיתי מה הדרגה שלו בצבא הפולני? מן הסתם כולם קיבלו את הכרטיסים מהשגרירות.
חשבתי שאראה אולי את העורך אהוד בן עזר חובב המוסיקה שוודאי קיבל כרטיס מאורלי בן עזר, אך לא ראיתי, ייתכן שהיה אך לא זיהיתיו כי ראיתי רק את תמונתו בעיתון. אם היה אין ספק שעקב מומחיותו הוא ייתן סקירה של הקונצרט טובה משלי.
והנה עולה המנחה קובי מידן ומציג את עצמו: "שמי בתעודת הזהות ובדרכון יעקב יחיאל מנדלבאום. על שם סבי שנרצח בגטו". (הנה ראו את חשיבות ציון השם המלא).
למזלנו קובי מידן הביישן לא התנאה כתמיד בביישנותו (אני מתבייש בישראל), וקרא למנהל מוזיאון פולין שייתן דברי פתיחה בזום.
מנהל המוזיאון סיפר על היוזמה הפולנית שבמקביל לקונצרט בתל אביב ייערך גם קונצרט בוורשה לזכר המרד.
נרקיסי הנייר שחולקו לכם בכניסה, הוא הסביר, הם יוזמה שלנו של מוזיאון פולין כמחווה כי הנרקיס הצהוב הפך לסמל מרד הגטו בפולניה מכיוון שאחד ממפקדי המרד מארק אדלמן קיבל כל שנה ב-19 באפריל ביום השנה למרד זר נרקיסים צהובים מאדם אנונימי, והוא היה מניח אותם לרגלי אנדרטת המרד. למותר לציין שהפולנים לא רגישים מספיק לעובדה שמארק אדלמן היה בונדיסט אנטי-ציוני שנשאר בפולניה, והפך לשונא ישראל אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי המצהיר כי מטרתו היא המשך רצח היהודים של היטלר, ולכן הפך למוקצה בישראל.
אחריו עלה לבמה אחד שהוצג כ"שושני נציג עיריית תל אביב" וסיפר כי בנו בחו"ל כתב לו שיקריא את המכתב שכתב לו לפני 25 שנה כשנסע לפולניה, והוא הקריא.
המנחה יעקב יחיאל מנדלבאום סיפר על התזמורת הסימפונית שהיתה בגטו ומנה שם שם של הנגנים שרובם נרצחו בגז בטרבלינקה.
והנה הוא קורא למנצח הפולני לוקש בורוביץ לדוכן המנצחים.
אינני מומחה למוסיקה ואין ביכולתי לתת ביקורת מוסיקלית רק אומר שהיצירה של פנדרצקי, ואחריה ושל מייצ'לב ויינברג (יהודי שנמלט מהגטו לרוסיה והיה בקשרי ידידות עם שוסטקביץ) שיצירתו זכתה לשבחים רבים וגם המבצע החצוצרן הוירטואוז ריינהולד פרידריך זכה לשבחים, הן לא כוס התה שלי.
ואז הגיעה יצירה שאני מאד אוהב השביעית של בטהובן.
והנה גם הגיע הפרק השני בסימפוניה אותו אני יכול לשמוע פעמים רבות עוד ועוד בבית. (קראתי שזה היה הפרק האהוב ביותר של לורקה והוא ניגן אותו עוד ועוד) ואבוי, הפרק המתחיל בפיאניסימו החל להיות מלווה בפורטה של שיעולים שבאו מהקצה השמאלי של האולם. ולפני עוד יושב גבר מבוגר ומתחיל לסמס בסמארטפון, ולא רחוק ממנו עוד אחד. הנה למה אני מעדיף לשמוע מוסיקה באוזניות בבית.
(הנה הפרק בביצוע הסימפונית הישראל בניצוח זובין מהטה. שימו אוזניות ותהנו):
https://youtu.be/KbNGklNz8Yk
לזכות הנשים באולם אומר כי לא שמעתי כלל קולות של מציצת סוכריות גם לא רשרוש ניירות עטיפתן.
הקונצרט הסתיים. הקהל מחא כפיים. לא היה הדרן.
בחוץ כמיטב המסורת התל אביבית מכרו בייגלה. מה היו נותנים בגטו תמורת בייגלה חם.

[אהוד: אם איני טועה, אורלי בן עזר היתה נשואה לנינו של משה-שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר. היינו בחתונתה, אבל לא היה לנו קשר עימה.
את פנדרצקי אני לא אוהב. הייתי אמור לשמוע את התוכנית הזו בקונצרט של מוצ"ש האחרון אבל בגלל "הפגנות המחאה" איני יכול יותר להגיע להיכל התרבות במוצ"ש כי מוניות לא נוסעות לאיזור בשעות האלה, ואני נאלץ כל פעם לבחור מועד של קונצרט אחר, שלא חל במוצ"ש].

ליבו האוהב של ד"ר משה גרנות ו"עיצוב זהות בנושא השואה"
בתגובה לדרישתו הנחרצת של עמנואל בן סבו מנתניהו לכפות בכוח לאלתר ביד חזקה ובזרוע נטויה את ההפיכה המשטרית ולהפוך את ישראל ללא הסכמה רחבה לדיקטטורה תוך פילוג העם, החרבת המדינה, ויצירת שואה חדשה, מגדיר אותו עתה ד"ר משה גרנות כאדם שפעילותו "נובעת מליבו האוהב כלפי כל מי שנברא בצלם," ו"בן יקר לעם ישראל," (משה גרנות, "מלב אוהב", "חדשות בן עזר", 1840). כאילו שכח את ביקורתו הקשה שפרסם עליו מוקדם יותר.
אין ספק ד"ר משה גרנות איש חסד הוא.
בעניין רב אני קורא תמיד את הביקורות הספרותיות של ד"ר משה גרנות שמעבר למומחיותו הוא כותב בשפה פשוטה ומובנת, וגם הפעם קראתי בעניין את הרצנזיה שלו על ספרי הילדים של עמנואל בן סבו. עם זאת עדיין לא הבנתי מדבריו את התנאותו של עמנואל סבו בעצמו כשהגדיר עצמו "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה." מה זה עיצוב זהות בנושא השואה? מכיוון שעמנואל בן סבו לא הסביר את עצמו, אלא ביקש מד"ר משה גרנות שיכתוב עליו, והוא בנדיבותו הרבה נעתר לו, אודה לד"ר משה גרנות אם יסביר זאת.
ודוק: אני מבין מה זה סופר ילדים הכותב סיפורים על השואה, אך לא מבין מה זה "מחנך ילדים מעצבי זהות בנושא השואה". מה זה "זהות שואה"?
תודה למפרע.

חזון תחיית המתים
כשהמפא"יניקים החליטו להתפלג מגבת, נמשך תהליך החלוקה על פני כל שנת 1953 ובחלקו עבר גם לשנת 1954. המהלך היה מורכב ומסובך: חלוקת בעלי-חי, פרות ברפת, כבשים בדיר, מחסנים, טרקטורים, מכונות חקלאיות, מכוניות, מוסדות מלאכה, כלי-עבודה ועוד. עוד ביום האחרון עבדו על חלוקת כלי הבישול, והסירים במטבח, כלי ההגשה, צלחות וכוסות, הרהיטים בחדר האוכל, ארונות, שולחנות כסאות, התרופות והתכשירים במרפאה, מחסן המכולת, מכלים לדלק ועוד.
בבעלות משותפת נשאר רק בית הקברות. אבל כיוון שהמפא"יניקים לא הסכימו יותר להיקבר ביחד נקבע שהמפאי"ניקים ייקברו מעתה בחלקה נפרדת בצד ימין של בית הקברות, וחברי "המאוחד" יישארו להיקבר בצד שמאל, כשבאמצע מסומן קו גבול.
וכך מאז ולאורך השנים נקברו כולם לפי החלוקה הזו, וכך גם נקברו גם כל חללי צה"ל.
ועכשיו תארו לעצמכם מה יקרה באחרית הימים עת תתקיים תחיית המתים. אם יקומו המתים ויתחילו לריב מחדש על השקפתם הפוליטית, בית קברות אחד ילחם בבית הקברות השני.
האם מהיום יקימו בתי קברות צבאיים נפרדים לפי ההשקפה הפוליטית של החיילים שנפלו? כך שבתחיית המתים יקומו החיילים שנפלו לתחייה ויתחילו לריב ביניהם. אלה יתמכו בהפיכה המשטרית, ואלה יתנגדו לה. חזון בלהות.

רוכלי גופות חללי צה"ל
אין מעשה מביש יותר מאשר מסחר בגופות חיילי צה"ל, לצרכי תעמולה פוליטית. כאשר בן בת אמא אבא אישה אח אחות שכולים סוחרים בגופות יקיריהם כחיזוק לעמדתם.
משפחה שכולה אינה קדושה. יש זכות לגיטימית לכל בן למשפחה שכולה להחזיק בדיעה פוליטית משלו. לכל אחד ממשפחה שכולה וגם אם אינו בן למשפחה שכולה יש זכות דמוקרטית לרוץ לכנסת, להיאבק פוליטית, ולהפגין בכל מקום ועבור כל מטרה פוליטית, אבל רק מחוץ לבית הקברות. בבית הקברות כל חללי צה"ל שווים בעובדה שאינם יכולים יותר לבטא עמדה פוליטית.
יש חובה מוסרית למען הדמוקרטיה להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לבית הקברות. אסור לסחור בגופות חללי צה"ל לצרכים פוליטיים. אין בקירבה לחלל צה"ל שום יתרון בשכנוע פוליטי. הרוצה להביע עמדה פוליטית יביע אותה רק מחוץ לבית הקברות.

ואלה שמות בני ישראל
יהונתן בראסקי-גפן ז"ל
בניו: אביב, שירה, נטשה (חג מולד)
נכדיו: דילן, אליט, לב.
מה זה אומר על החברה הישראלית?

ברוך זילברגר-תירוש ז"ל
לא הכרתי אישית, ומעולם גם לא פגשתי את ברוך זילברגר-תירוש. מדי פעם הוא היה פונה אליי בביקורת או בשבחים, העלה רעיונות, וביקש עזרה באיתור אנשים או נושאים שונים. תמיד גם שלח לי העתק מכתביו ששלח לאנשים מתוך אכפתיות לנעשה במדינה ודרכם גם פתח לי צוהר לתולדות חייו ומעשיו בפלמ"ח, מעשים שבזכותם קמה המדינה. יהי זכרו ברוך.

אלכסנדר ליבק צלם רקוויאם לישראל
כתב "אל-ארצ'י" המנוח, היינריך שטרנבך-עמוס אילון, שכתב את הספר "רקוויאם גרמני" על סופה של יהדות גרמניה, וירד מהארץ (אמנם לאיטליה, ולא למולדתו אוסטריה) אמר לפני שלושים שנה לצלם העיתון אלכסנדר ליבק: "אלכס תשמע, אתה צריך לצלם את הסוף של המדינה הזאת, את הרקוויאם שלה. תמשיך לעשות מה שאתה עושה, אבל תחשוב תמיד על הכיוון הזה, על איך המקום הזה הולך ונעלם, הולך ומשתנה, הולך ונהיה משהו אחר."
"ומאז זה הפך אצלי למעין מנטרה", אומר ליבק. "זה לא שאני הולך להפגנה מתוך כוונה לצלם את זה, אבל אני חושב שבתת מודע שלי אני כל הזמן מחפש את זה. אני לא אומר, 'הו, הנה תמונה שמצביעה על הרקוויאם.' אבל כשאני מסתכל על תמונות שלי אחרי שנים, אני רואה שיש רצף מסוים, תיעוד של אסונות, סיפור של דקדנציה מסוימת, של שינוי שקורה במקום הזה, ולא לחיוב."
(נירית אנדרמן, אלכס ליבק: "המנטרה שלי היא לצלם את הסוף של המדינה, את הרקוויאם שלה", "אל-ארצ'י", 21.4.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-04-20/ty-article-magazine/.highlight/00000187-942b-d484-adef-f6af418b0000
האם חמינאי העתיק את רעיון חיסולה העצמי של ישראל בפחות מ- 25 שנה לאלכסנדר ליבק? מכל מקום דווקא המדינה שאת הרקוויאם שלה ליבק מצלם, העניקה לו את פרס ישראל על צילום חיסולה.
נו טוב, מעסיקו של ליבק, עמוס שוקן, יוכל תמיד להתאזרח בגרמניה אחרי שישראל תחוסל.

העיתון אל-קודס ("הקדושה" כינוי ערבי לירושלים)
מוציא מהדורה בעברית
העיתון הערבי-פלסטיני "אל־קודס" התחיל לפרסם מהדורה בעברית. זהו כלי התקשרות הפלסטיני המרכזי הראשון שפונה לציבור קוראי העברית. "הגיע הזמן שהישראלים יבינו מה אנחנו אומרים," אומר אחד מבעלי העיתון, זיאד אבו זולוף. "הישראלים צריכים לשמוע את מה שהפלסטינים חושבים, לא דרך אל־ג'זירה או רשת זרה."
אל־קודס, היוצא בירושלים, נחשב זה שנים רבות לעיתון הערבי-פלסטיני הפופולרי ביותר. העיתון המודפס נמכר בכ-30 אלף עותקים ביום, בעיקר במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ומאות אלפים עוקבים אחרי העיתון באתר האינטרנט וברשתות החברתיות.
בעלי העיתון הם האחים וליד וזיאד אבו זולוף, והם אומרים שהם מהרהרים זמן רב באפשרות לפרסם בעברית. בעיתון משתמשים בשלב זה בעיקר בתרגום טרנסלטור של גוגל, ועל כן העברית ברבים מהמאמרים עילגת למדי.
אך האחים מבטיחים לגייס כוח אדם שיתרגם ויתאים את האתר לקהל הישראלי. "כרגע אנחנו עדיין בגירסת הבטא, זה ילך וישתפר," אמר זיאד אבו זולוף.
(ניר חסון, "העיתון הפלסטיני הפופולרי ביותר התחיל לפרסם מהדורה בשפה העברית", "אל-ארצ'י, 17.4.23)
https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-04-17/ty-article/.premium/00000187-8b65-d484-adef-ebe580ac0000
ואני רק שאלה: לשם מה בכלל צריכים האחים אבו זולוף לבזבז את כספם כדי להציג את הנאראטיב הערבי-מוסלמי בעברית בשעה שיש להם כבר בחינם עיתון ערבי בעברית המציג את הנאראטיב הערבי-מוסלמי שלהם – עיתון "אל-ארצ'י" ("הארץ")?

ואהבת את רעך ושנאת את האחר ממך
נבלות ברשות התורה
שמחת החיים של רועי, שם בדוי, לא עוזבת אותו גם בשנה המטלטלת בחייו. והשנאה החולנית שהופגנה נגדו "הילד הטרנסג'נדר מגבעת שמואל," כך הוא כונה בכותרות. שינוי זהותו המגדרית של רועי בן ה-8, שנחשף בקיץ האחרון להורי הילדים האחרים בבית הספר הממלכתי-דתי שבו הוא לומד, הפך לסערה שנמשכת כבר חודשים ארוכים.
אימו של רועי התיישבה לשיחה בפנים גלויות. בריאיון ששודר בכאן חדשות, מינדי לוין סיפרה על הרגע שבו בנה חשף בפניה שהוא טרנסג'נדר, הרגע בו גילו על כך בבית הספר וההפגנות נגדו מצד הורי התלמידים – שעד אז ראתה כחבריה.
לוין סיפרה שהיא גדלה בבית דתי-לאומי בארצות הברית. היא הגיעה לארץ בשנת שבתון, ויום אחד רועי, אז בן 3.5 בלבד, חזר מהגן ואמר: "חשבתי במוח שלי – ועכשיו אני יודע שאני בן, אתם צריכים להתייחס אליי כבן."
"לא ידעתי בכלל מה לעשות, זאת האמת," שיחזרה.
אחרי שחזרו מהשבתון למסצ'וסטס, האם לקחה את בנה למיטב המומחים. לדבריה, כולם אמרו לה את אותו הדבר: "הוא ילד בריא. הוא חושב שהוא בן, הוא מתאר את עצמו כבן. הכי חשוב זה שהוא ירגיש שאתם מאמינים לו ומקבלים אותו כמו שהוא. הכי חשוב שהילד יהיה בריא ומאושר."
באוגוסט 2019 לוין הצליחה להשיג משרה כפרופסורית לכימיה באוניברסיטת אריאל שבשומרון. היא ארזה את המזוודות ואת שלושת ילדיה, נחתה בגבעת שמואל והגשימה את חלום העלייה ארוך השנים שלה.
לוין מספרת שכשלקחה את ילדיה להירשם לבתי ספר, בעירייה אמרו שיתקשרו לבית הספר אליו נרשם רועי, "מורשת נריה", ויסבירו להם את המצב. "היא דיברה עם מי שאחראי על החטיבה הצעירה ואמרה שהיא תהיה אחראית לספר למנהלת וגם למחנכת של הכיתה שזה לא משהו שרלוונטי להורים. גם רועי לא רצה, כי הוא רצה להיות בן רגיל כמו כולם," המשיכה מינדי לתאר את השתלשלות האירועים.
אחרי שלוש שנים של פריחה בגן ובכיתות א' ו-ב' בבית הספר הממלכתי-דתי, ובזמן שרועי ושני אחיו הגדולים מבלים בחופשת קיץ אצל אביהם בארצות הברית, הטלפון של מינדי צלצל. "קיבלתי טלפון מהמנהלת של בית הספר, והיא אמרה: 'אני יודעת ששלוש שנים הכול היה רגוע ושקט.' אמרתי: 'כן, ואני מעריכה את זה,' והיא ענתה – 'עכשיו כולם יודעים.'"
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים. הידיעה על רועי דלפה לתקשורת המגזרית וקבוצת הוואטסאפ של הורי הכיתה הפכה למשפט שדה. לוין סיפרה כי סבלה בקבוצה מ"אלימות מילולית לא נורמלית," וחזרה על ההודעות שקיבלה: "את מתעסקת במעשה סדום," "את משקרת לנו שלוש שנים, לא יכולים לסמוך עלייך בשום דבר." "את חושבת שאת דתייה? אז את לא דתייה." "לכי לתל אביב, שם הם יקבלו אותך."
"מבחינתי, הם לא יכולים להגיד גם 'אנחנו לא מכירים' וגם 'זה לא מקובל עלינו.' אם לא מכירים, אז בסדר, שיכירו. יש לכם הזדמנות מקסימה פה ועכשיו ללמוד ולהבין," אמרה האם. "הערך הכי חשוב בדתיות זה לכבד אנשים. 'ואהבת לרעך כמוך.'"
שנת הלימודים בבית הספר "מורשת נריה" בעיר יצאה לדרך, ובזמן שבן ה-8 נכנס בשער, בדרך ללמוד תורה ודרך ארץ, בחוץ נערכה הפגנה. לוין שיחזרה בדמעות: "אנשים שבאמת חשבתי שהם חברים שלי; בכל הלב שלי חשבתי שהנשים האלה, האימהות, הן חברות אמיתיות שלי – פתאום הם עומדים שם בשער בית הספר ומפגינים נגד הילד שלי, ומנסים פשוט להרוס את כל החיים שלו כדי שהם יוכלו לשמור על הערכים שלהם. זה החברים שלי?"
הסערה שיצרו ההורים המתנגדים הביאה גם פעולת נגד. לוין מספרת שרועי "קיבל הרבה תמיכה מקבוצות להט"ביות." לדבריה, "הוא קרא את כל המכתבים שקיבל ואמר לי: 'אני לא בדיוק מבין למה בכל המכתבים קוראים לי ילד גיבור ואמיץ, כי אני הולך כל יום לבית ספר והכול רגיל שם.'"
חלק מהורי הילדים שהתנגדו ללימודיו של רועי בבית הספר הקימו כיתה פיראטית בעידוד רבנים ועתרו לבית המשפט בדרישה להוציא את הילד הטרנסג'נדר מבית הספר. העתירה נדחתה. אלא שהלחץ של ההורים על משרד החינוך עשה את שלו והמפקחת המחוזית החליטה להעבירו לבית ספר אחר, חילוני, תוך כדי שנת הלימודים.
את שנת הלימודים הנוכחית יסיים רועי בחינוך הממלכתי-דתי. ניצחון שלו ושל משפחתו. בשנה הבאה הוא יעבור לבית ספר למחוננים התואם את מידותיו הפדגוגיות, אבל לא את אורחות חייו כילד דתי.
"אני דואגת שהוא לא יישאר דתי בכלל, אמרה מינדי והסבירה: "למה הוא צריך להיות דתי אם זה מה שהוא מכיר מהעולם הדתי? אנשים מבוגרים שארגנו הפגנות בשער של בית הספר שלו. לא אאשים אותו אם הוא לא ירצה להישאר דתי, אם זאת החוויה שלו."
https://rotter.net/forum/scoops1/792327.shtml
קשה להאמין לרשעות הטרנסופובית בדבריה של רוני ססובר, לשעבר ח"כ בימינה, ומי שמיועדת, מבחינת מיקומה ברשימה, להיכנס לנעליה של עידית סילמן, שאמרה: "אתם רוצים להגיד לי שילדה בכיתה א' או גן יכולה להגיד על עצמה שהיא בן? אם ילד מחליט שהוא ספיידרמן – והולך כל יום לבית ספר לבוש כספיידרמן – זה אומר שהוא ספיידרמן? התפקיד שלנו כהורים הוא לשים את הגבולות."
ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) הביעה תמיכה בסילוק ילד טרנסג'נדר מבית ספרו. לדידן אין היהדות מבוססת על "ואהבת לרעך כמוך," אלא על "ושנאת את האחר," אלו הן בדיוק אותן נשים יהודיות אותן כינה הרמב"ן "נבלות ברשות התורה."

האם ישראל מדינת חוק?
אימוץ ילד בניגוד לחוק
מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית הינה מדינת חוק. לפי חוק האימוץ "גיל המאמצים: הפרש הגילים המינימלי בין מאמץ למאומץ הוא 18 שנה והפרש הגילאים המקסימלי הוא 43 שנים. במקרים חריגים בהם טובתו של ילד מחייבת זאת, ניתן לאשר הפרש גילים של עד 48 שנה.
(תהליך האימוץ, משרד הרווחה והביטחון החברתי)
https://www.gov.il/he/Departments/Guides/molsa-adoption-and-surrogacy-adoption-the-adoption-process?chapterIndex=1
האם יעלה על הדעת שבמדינת החוק ישראל יאושר אימוץ לאישה המתקרבת לגיל שבעים?
ואיך זה שמחוקקות פמיניסטיות פרוגרסיביות לא יוצאות נגד הפרת החוק הזו?

הבה נלך כצאן לטבח
בני נוער הפועלים ע"פ אסכולת "הבה נלך כצאן לטבח"! שורפים צווי גיוס ברקע דגלי סייקס.
https://twitter.com/bittonrosen/status/1647310191669420035?s=46&t=qhY_Z9vmRpq8VuqifRVDsA
עומר ברוצלבסקי-בר לב לצד יאיר למפל-לפיד בהפגנה בנתניה: "אני תומך באופן מלא באנשי המילואים שסירבו להתנדב ואני מחזק אותם":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=791578&forum=scoops1
דליה קרשטיין, מנכ"לית המוקד להגנת הפרט אומרת שהיא תומכת באינתיפאדה שלישית ולכן היא מגינה על מחבלים:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=792043&forum=scoops1
יאיר גולדנר-גולן: הרפורמה לא נגד הרפורמה אלא להפלת הממשלה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=791591&forum=scoops1
הבה נלך כצאן לטבח, ובלבד שנפיל את הממשלה.

"עורכים פולניים בוויקיפדיה מעוותים את ההיסטוריה של השואה"
"מאמרים של ויקיפדיה על השואה בפולין ממזערים את האנטישמיות הפולנית, מגזימים בתפקידם של הפולנים בהצלת יהודים, רומזים שרוב היהודים תמכו בקומוניזם וקשרו קשר עם קומוניסטים לבגוד בפולנים, מאשימים את היהודים ברדיפתם, ומספרים על שיתוף פעולה של היהודים עם הנאצים להשמדתם העצמית": מחקר שערכו פרופ' שירה קליין ופרופ' יאן גרבובסקי מעלה ממצאים מטרידים.
כך, לדוגמה, בערך "שיתוף פעולה עם מדינות הציר" בוויקיפדיה האנגלית, למעלה מרבע מהקטע על פולין מדבר על המועצות היהודיות, היודנראט, ומציג אותן כמי ששיתפו פעולה עם הגרמנים.
היודנראט, נכתב, נהנה מ"אכיפה עצמית לניהול קהילות וגטאות יהודיים." ואולם כותבי המחקר קובעים כי מדובר בעיוות מוחלט של המציאות, כיוון שהמועצות היהודיות היו תחת פיקוח נאצי הדוק (שופו, אורפו, גסטפו ועוד), וכן תחת פיקוחה של המשטרה הפולנית ומנהלים אזרחיים גרמניים. חברי היודנראט שלא עמדו בדרישות, נידונו למאסר ולמוות.
הודעת בחירות ביידיש עוותה בוויקיפדיה כאילו מדובר בקבלת פנים יהודית לסובייטים
העורכים אף הכניסו לוויקיפדיה האשמות מצוצות מהאצבע כלפי יהודים, כמי שהיו אחראים לכאורה על ביצוע פשעים רחבי היקף.
דוגמה אחת היא בערך "טבח נאליבוקי", המתאר את הרג 129 פולנים בידי פרטיזנים סובייטים במאי 1943 בנאליבוקי, עיירה קטנה במערב בלארוס. הטקסט מרמז שיהודים, במיוחד מערך הפרטיזנים הסובייטי-יהודי ביילסקי, השתתפו בטבח הזה. בוויקיפדיה נכתב כי "25% מהפרטיזנים היו יהודים... הפרטיזנים של בילסקי... אולי תמכו בסובייטים בהתקפה על סמך מערכת היחסים המתמשכת שלהם" וכי עדי ראייה ששרדו מנאליבוקי זיהו יהודים שהיו בעבר בפרטיזנים של בילסקי שהשתתפו בהתקפה.
קליין וגרבובסקי מציינים כי הצהרות אלו אינן נתמכות בשום ראיה, כגון מסמכי ארכיון. כלומר, הסיקור של ויקיפדיה על הטבח בנאליבוקי לא צריך לציין אפילו יהודים – אלא שהם תופסים שליש מהערך. במשך השנים ניסו עורכים שונים לתקן את העיוותים הללו, אך הם הוחזרו בידי העורך "Piotrus" ובידי עמיתו "Volunteer Marek".
קליין וגרבובסקי ניסו להבין מי עומד מאחורי העיוותים, כיצד הם עובדים וכיצד הצליחו לחמוק מביקורת. הם בחנו עשרות מאמרי ויקיפדיה הפתוחים לציבור, כמו גם מאות עמודים אחוריים של ויקיפדיה, כולל דפי שיחה.
"מה שהמחקר שלנו מצא הוא שהוויקיפדים האלה פועלים בקצוות של מה שוויקיפדיה מגדירה כמותר," הסבירה קליין. "הם מנצלים לרעה את המערכת על ידי ערעור על ההגדרה של מחקר אמין. הם מבלים שעות במתן לגיטימציה למקורות לא אקדמיים ולסופרים שוליים, ובהכפשת היסטוריונים אמינים. כתוצאה מכך, כשמנהלים ועורכים לא מעורבים באים ליישב סכסוך, הם מתקשים להבחין בין טוב לרע."
החוקרים טוענים שמדובר בעיוות מכוון ושיטתי של תולדות השואה מצד כ-6-5 עורכים בוויקיפדיה. לטענתם, הם קידמו גרסה מוטה של תולדות השואה כפי שמוצגת בידי לאומנים פולניים ימניים, מה שמלבין את תפקידה של החברה הפולנית בשואה ומחזק סטריאוטיפים על יהודים. עם זאת, המאמר לא נותן את התשובה לשאלה מה מניע את אנשי ויקיפדיה לעיוות, ומה האינטרס שלהם. ("עורכים בוויקיפדיה מעוותים את ההיסטוריה של השואה"):
https://www.ynet.co.il/judaism/article/skymxom6o

הלינה גרינשטיין-בירנבאום – לאן את נוסעת?
"לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק," כתב יעקב גלעד לאימו הלינה גרינשטיין-בירנבאום כשהיא חזרה אל הגטו ומחנות ההשמדה שמהם ניצלה. אבל כף רגלו לא דרכה שם. "פחדתי שאתפרק, שאבייש את עצמי, שיהיו לי סיוטים," הוא מודה.
בשבוע שעבר, יותר מ-30 שנה אחרי ששיריו על טראומת השואה הפכו לקלאסיקה ישראלית, העז לנסוע לשם לראשונה. גלעד הצטרף לאימו, אוטוטו בת 90, סופרת מוערכת וסופרסטארית בפולין, עם צאתה של ביוגרפיה חושפנית שלה במולדתה הישנה. יחד ניצבו ליד בור הביוב שבו הסתתרה, הדרגש שעליו הצטופפה, המגדל שממנו ירו בה. זה נגמר בדמעות.
תיעוד הנסיעה שודר בערב יום השואה:
https://www.youtube.com/watch?v=HLm5_X5GZwQ
בארץ לא כולם מכירים את הלינה בירנבאום, אבל בפולניה היא סופרת פופולרית ונערצת. אירועי ההשקה של הביוגרפיה שלה, המתועדים בסרט "לאן את נוסעת", מבהירים שיש לה הרבה מעריצים אדוקים, כאלה שמגיעים נרגשים לאירועים בהשתתפותה, לא מהססים לעמוד בתורים ארוכים כדי לזכות בחתימה שלה, משתוקקים להחליף איתה כמה מילים. ספר הזיכרונות שלה מהשואה, שאותו כתבה בשנות ה-60 אחרי משפט אייכמן ויצא לאור בפולין, הפך שם עד מהרה לרב מכר ותורגם ל-11 שפות.
כשרואים בסרט עד כמה היא וספריה פופולריים בפולין, קשה שלא לתהות כיצד זה שדווקא בישראל, בירנבאום כמעט ואינה מוכרת? התשובה לכך פשוטה.
ב-1967, זמן קצר אחר שספר הזיכרונות שלה יצא לאור בפולין, היא ניסתה לפרסם אותו בעברית דרך "יד ושם" היא סורבה. בתשובה כתבה לה עובדת המוסד גם היא ניצולת שואה:
"המסקנה המתבקשת מתוך הקריאה בספרך: היהודים הושמדו על ידי הגרמנים הנאצים ועל ידי היהודים עצמם. לא מצאתי תיאור מפורט על אף משתף פעולה מבני עמים אחרים. לא מצאתי בספרך אף פולני רע. ידוע לי שהיו יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, היו יהודים בוגדים, היו יהודים שניסו להציל עצמם במחיר חיי אחרים (...) אולם היכן הפרופורציות? את גבירתי, מתארת את האמת, אבל בשום אופן לא את האמת כולה. קשה לי להאמין שלא שמעת אף פעם על הלשנות, הסגרות, סחטנות ואף על פעילות אקטיבית מצד הפולנים."
סוד הפופולריות שלה בפולניה (המתבטא גם בוויקיפדיה הפולנית) נעוץ בשאלה מה נוח לפולנים לשמוע ולנו לא, ולהיפך.
(נירית אנדרמן, "יעקב גלעד ואימו יצאו למסע במחנות. הוא התרסק, ואז עשה מזה סרט", "אל-ארצ'י", 17.4.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2023-04-17/ty-article-magazine/.premium/00000187-8952-d484-adef-ebd6e9820000
הלינה גרינשטיין-בירנבוים אכן מספרת אמת, אבל אמת לפולנים בלי הקשר אינה אמת. היא אומרת בסרט כי ורשה חשובה לה יותר מהרצליה בה היא גרה, לנו חשובה יותר הרצליה, והאמת ההיסטורית גם היא מורכבת.
יהודים שיתפו פעולה עם הנאצים, אבל רק מתוך הכרח מסכנת מוות. יהודים לא רצחו יהודים, פולנים כן רצחו יהודים ולא מסכנת מוות אלא משנאה אליהם. כמובן שפולנים גם עזרו ליהודים והצילו יהודים למשל את אחיה של הלינה גרינשטיין-בירנבאום.
תקצר היריעה מלהזכיר כאן את הניגוד בין חנה ארנדט, אהובתו של הנאצי היידיגר, בעלת התיזה שהגרמנים לא שנאו יהודים אלא היתה בהם רק "בנאליות של רוע", ותולה ביהודים, כלומר ביודנראט, את השמדתם – לבין יחסו של נתן אלתרמן ליודנראט.
נעמן כהן

כְּשֶׁהַמּוֹרוֹת הִצִּיגוּ אוֹתְךָ 
כ'אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ'
הִסִּיתָ וְאָמַרְתָּ בְּנֹעַם:
אֲנִי אוּרִי זוֹלְטָן
בֶּן שָׁרָה וְהִירְשׁ זַ"ל,
אָדָם פָּשׁוּט

סָבַלְתִּי 
אֶת גְּהֶנֹם הַשּׁוֹאָה,
הָרְגוּ אוֹתִי 
אֲבָל 
לֹא הִסְכַּמְתִּי לָמוּת

לֹא אֶשְׁכַּח 
אֶת הַדֶּרֶךְ לְאוֹשְׁוִיץ,
קָרוֹן גּוֹרֵר קָרוֹן,
שַׁיָּרוֹת אֲנָשִׁים,
צְרִיף וְעוֹד צְרִיף, 
תָּאֵי גָּזִים 
וּקְרֵמָטוֹרְיוּם...
וְהַר הָאֵפֶר...
וּמִילְיוֹנֵי נִשְׁמוֹת אַחִים 
 
הַמַּרְאוֹת וְהָרֵיחוֹת הָרְגוּ אוֹתִי,
אֲבָל לֹא הִסְכַּמְתִּי לָמוּת

בָּאתִי לאֶרֶץ הַתְּחִיּוֹת,
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, 
לָטַעַת שָׁרָשִׁים, 
לְהָקִים מִשְׁפָּחָה 
וּלְהוֹלִיד יְלָדִים

וְאַתֶּם יְלָדִים,
לַמְרוֹת הַכֹּל
וְאַף עַל פִּי כֵּן,

אַל תַּסְכִּימוּ לָמוּת!
תָּמִיד תִּבְחֲרוּ בַּחַיִּים
וּבְאַהֲבַת הָאָדָם 
תְּנַצְּחוּ!!!

לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"ח: שיח-נוראן וחירבת מעין

יום ראשון, החמישה בדצמבר 1948, אחר-הצהריים. מיפקד היציאה ל"מבצע אסף". סיקו בדק את הנשק האישי ודחף אצבעות לתוך מנגנוני הירי. אישוניו התרוצצו בחוסר מנוחה, ובתום המיפקד עלתה המחלקה על משאיות בדרכן מערבה.
תחנה ראשונה, הכפר הערבי שועוט שכל תושביו נמלטו. בקתות חימר, עצי שקדים בשלכת, עצי תמר כפופי-גחון המזכירים ג'ירפות לוחכות עשב, וגדרות-צבר.
מתעכבים לארוחת-ערב. חיילים צובאים על מטבח מאולתר, והטבח מחלק שימורי-בשר, שעועית ומיץ-תפוזים.
ממשיכים לנוע.
בראש השיירה יחידת פשיטה של חטיבה 8, ואחריה שיירת משאיות ובהן שתי פלוגות רגלים, מחלקת מרגמות, מחלקת מכונות-ירייה וצוותי תותחנים.
כשלושה קילומטר מגבעת שיח-נוראן, בחורשת קזוארינות, מתעכבת השיירה. התותחנים תופסים עמדות, ופגזים נשלחים לעבר הגבעה, שבראשה קבר.
לידי יושב יהודה אלטמן, שסיקו מינה אותו לרץ אישי בשל זריזותו וכושרו הספורטיבי. חייל עם פני ילד: עיניים ירוקות בוערות, גוף דק שהתנועע על מושבו באי שקט. מדי-פעם קם, התיישב, לעיתים השחיל משחולת בקנה רובהו ומשך. אחר-כך דרך ושיחרר.
"יהודה, אתה נראה לי מתוח. קרה משהו?" שאלתי.
"אני בסדר, אבל כל מיני תמונות מהילדות עוברות לי מול העיניים," והדברים פרצו ממנו – להוריו בברלין היתה חנות-ספרים בנושאי יהדות, ולדבריו היטלר וגרינג ביקרו בה לעיתים ודיפדפו בספרי הקודש. אביו סיפר שהיטלר אמר לו פעם: "השטן עוד ייקח אותך!"
"תגיד, למה אתה ממציא סיפורים? מה פתאום שהיטלר וגרינג יבואו לחנות ספרים של יהודים? עזוב, הדימיון שלך מפליג למרחקים!"
אך יהודה התעלם.
הוריו ברחו מגרמניה ב-1937 וגרו בתל-אביב ברחוב הרב קוק. כעבור עשר שנים עלה עם גרעין "בני-עקיבא"' לביריה, ועתה שאל אותי אם שמעתי על המקום.
סיפרתי לו שביריה היא ליד צפת, וכי ה"הגנה" התעמתה שם עם הבריטים. הוספתי שבביריה התגוררו פעם תנאים ואמוראים.
יהודה זקר גבות מהתפעלות. "בכל-זאת משהו לימדו אותך ב'שומר-הצעיר'. אגב, הרב יוסף קארו השלים בביריה את החלק הראשון של 'שולחן-ערוך'."
יהודה היה הנשק של ביריה, ומדי לילה יצא לניסוי כלים. יש לו שם חברה, רחל, אהבת חייו. הם הירבו לטייל ולשוחח.
"נגעת בה?" שאלתי בעדינות, ויהודה הזדעזע מן השאלה.
"אני לא מ'השומר-הצעיר'. לבחור דתי יש בחורה אחת, שלו היא מתמסרת וזהו."
"נו, ורחל התמסרה לך?"
"עוד לא הגיעה העת. זה לא כמו אצלכם. אני מסתכל על הבנות שלכם והן כל-כך חופשיות עם בנים, כאילו רעבות למין, ממש אומללות. אתה יודע מה יקרה להן כשתתבגרנה?"
"עזוב, הכול רושם. אני מבטיח לך שרובן בתולות."
"שמעת את הסיפורים על נאווה בנצרת?"
"קשקושים."
יהודה הסביר, כי אצלם זו אהבה זכה. הוא נזכר שכתב שיר לרחל ולרגע השתתק. אחר-כך התנצל שהוא זוכר רק שורות בודדות, עצם עיניו והחל לדקלם:
"...עתה בתוקף חיים אכזריים / נצטרך להיות בודדים. / להיפרד. / כן. רחל, החיים כפונו / ממעיין אושרנו הרחיקונו / את כל חלומותינו הרסו / ... אם גופותינו הופרדו / נשמותינו לא נותקו / נשבעתי... / עד אחרון רגעיי."
"מה זה צריך להיות, צוואה?"
"לא יודע, אבל אם אפול תקברו אותי בביריה. את התפילין והסידור תמסרו לאחי דויד, כשיגדל," אמר במהירות כשעצב על פניו.
"יהודה, תפסיק עם זה."

לאחר ריכוך של ירי תותחים החל השריון של חטיבה 8 לנוע לעבר תל שיח'-נוראן. הזחל"מים הסתערו מדרום, והמצרים נחפזו לעלות על ארבע משאיות ולהימלט. לאחר כיבוש התל ניתנה פקודה לפלוגה ב' הדתית להתמקם על התל, בסיוע צוותי מרגמות, צוותי "בֶּזָה" וסוללת תותחי-שדה 65 מ"מ. השיריון של חטיבה 8, ועימו חלק מהכוח, המשיך בדרכו לחירבת-מעין.
גבעת שיח'-נוראן. אחד מצוותי ה"בזה" כלל את שאוליק סלומניצקי, עמוס דגן, איציק חבצלת ואברהם כצמן. הם החלו לחפור במרץ עמדות-ירי למכונת-ירייה. תעלות מצריות הקיפו את התל מכל צדדיו. בפסגת הגבעה ניצב קבר-שיח': מבנה מאבנים עם כיפה. נחמה החובשת התמקמה בירכתי המשלט, בשטח שסומן כ"מרפאה" ונועד לריכוז פצועים.
הם חפרו במרץ בור לממלאי שרשרות-כדורים, ואז עלה בדעתו של שאוליק כי כדאי להשתמש בדלת הגדולה והכבדה, שסגרה על הקבר כגג – לעמדה. הם עלו לפסגת הגבעה, ניתקו את הדלת מציריה, הניחו אותה על הבור וערמו עליה אדמה. עמוס דגן הופתע לגלות שהגבעה מלאה קברים. מתוך אחד הקירות הציצה גולגולת עם שתי ארובות חלולות, כשעל קדקודה עדיין שרדה קווצת שיער דלילה.

גם חירבת-מעין נכבשה ללא קרב. משראו המצרים את המשאיות נסוגות משיח'-נוראן, עלו על רכביהם והצטרפו לנסוגים.
חירבת-מעין. בקתות חימר וצמחייה כמושה: שיחים תלושי עלים, שקד מדולדל עלווה, תמר דק גזע, שיחי צבר וסלילי תיל רמוסים. השמש החלה לשקוע ורוח שורקנית העיפה קוצים וסחפה גרגירי חול, שחדרו לעיניים ולאוזניים. מערבולות חול זעירות, כגלילים חלולים, ניסו להמריא, אך לאחר פרפורים אחדים דעכו באפיסת כוחות.
סיקו סימן את מקומן של שתי העמדות: האחת בגזרה המערבית והשנייה בדרום-מערב. מצפון הוצבו שני תותחי 20 מ"מ. כל הלילה חפרנו ולקראת בוקר סיימנו. המרגמות הוצבו מאחור, בין בקתות הכפר.

השישה בדצמבר, לפנות-בוקר. נשלחתי לעמדת תצפית קדמית. ממזרח הפציעו קרני בוקר והצינה הרעידה את הגוף. בוקר אפור ועגמומי. הנגב נראה שומם ומשעמם. אדמת מישור וחול חום-צהבהב. צמחי צבר הפרידו בין חלקות בוסתנים בשלכת. מרחוק ראיתי פלח, בגלבייה אפורה וכאפייה לפופה לראשו, צועד אחר גמל רתום למחרשת-עץ. מערבה ממנו, שיירת משאיות שיצאה מהכפר עבסאן, וכאשר הגיעה למרחק של כקילומטר מחירבת-מעין, עצרה. קבוצת חיילים ירדה, הצמידה משקפות וצפתה עלינו. מיהרתי לדווח, ומפקד המשלט, עוזי ציזלינג, פקד על הבזות לפתוח באש.
אברהם טופצ'יק, מספר אחת בצוות שלנו, התמקד עליהם וסחט צרורות אחדים. הללו נבהלו, עלו על הרכבים ומיהרו להסתלק.
"משוריין קטן מוריד אנשים," המשכתי לדווח. סיקו קבע כי המשוריין הוא מסוג "דינגו", והחליט כי לפי מבנה הרובים שבידי החיילים – צלפים הורדו לשטח.
"שישה טנקים בדרך אלינו," הודעתי. סיקו זיהה כי הללו מסוג "לוקוסט", תוצרת ארצות-הברית. הטנקים דהרו, וכשהגיעו לטווח של כחצי קילומטר, עקפו את המשלט מצפון ומדרום. הזרוע הדרומית פנתה לכיוון שיח'-נוראן, ומפקד המשלט האיץ בתותחנים לפתוח באש.
דוד פליק, מספר שתיים בצוות שלנו וסרן בצבא-האדום, העיר בטלפון למפקד המשלט כי הטווח אינו יעיל. הפגזים לא יחדרו את השריון, ואילו עמדת התותחים תיחשף.
המפקד התעלם, ושני פגזי תותח נורו לעבר הטנקים.
התגובה לא איחרה לבוא: פגז מצרי שיתק את אחד משני התותחים.
"ידעתי שזה יקרה," הפטיר פליק וסינן קללה רוסית.
תותח שני לא ירה עקב תקלה.
דוד פליק, יליד מזרח פולין, יגלניצה, עלה ארצה ביולי 1948 באונייה "לא תפחידונו". בימי מלחמת-העולם השנייה לחם בצבא האדום והשתתף ב"קרב לנין" שליד העיר סמולנסק. בוגר קורס קצינים ומפקד פלוגה. וכשפרצה מלחמת-השחרור היה בגרמניה וסייע בארגון ה"בריחה" – ריכוז יהודים והברחתם ארצה. הוא תבע לעלות מיד ולתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל. הגיע לניר-דוד, אל משפחת אחותו ומיהר להתגייס לגדוד. על אף דרגתו וניסיונו הצבאי, העדיף ללחום כטוראי. וכשהעיר מדי-פעם למפקדיו הערות טקטיות ואסטרטגיות – פרי נסיונו הצבאי – הם לרוב התעלמו ממנו. היו בצבא לא מעט עולים חדשים שחלקם שירתו כקצינים בצבא-האדום אך הם לא הוערכו כערכם.

שני צוותים מצריים הציבו מכונות-ירייה מערבה לחירבת-מעין, ומשפתחו באש – חייכתי. זיהיתי מיד את קולות ה"ויקרסים", ונזכרתי בקרב על פקועה.
פלוגת רגלים מצרית החלה לנוע לכיוון חורשה, כקילומטר דרומית-מערבית לכפר, והסתתרה מאחורי קפל קרקע. סיקו העריך כי פלוגה זו תסתער בחיפוי שיריון. טור של שישה טנקים נע קדימה ואחורה, והתקשיתי לפענח את כוונותיהם. האם הם מתאמנים בנהיגה? מנסים כלים? ואולי מבקשים להפחיד אותנו?
"קיבינימט, אילו הייתי טייס," הרהרתי, "הייתי טס מעל אותו כוח ומדווח על כוונותיו." דמותו של אברהם יפה עלתה לנגד עיניי – כשהוא קורע את מסמכי העברתי לחיל-האוויר. במחשבה שנייה, ייתכן שצדק. לצה"ל נחוצים, יותר מכל, חיילים קרביים.
קיבלתי פקודה לשוב לעמדה, ובקפיצות-קרב הגעתי, כשכדורי צלפים שורקים מעל ראשי. דויד פליק דאג לנו כאב והתחנן כל הזמן שניזהר, שלא נרים את הראש. לדבריו, צלפים גילו את העמדה ולהוכחת דבריו, הלביש כובע-פלדה על קצהו של רובה, הרימו קמעה מעל פני האדמה, ושני כדורים חיררוהו לאלתר. פליק דרש ממני, שאסיר את משקפי-השמש, מחשש שהזכוכית ממקדת קרני אור ומסגירה את העמדה.

שיירת טנקים מצריים החלה לנוע קדימה כשתותחיה פולטים אש. הבזות שילחו צרורות, אך זו המשיכה לשעוט. טנק אחד פרץ את קו העמדות שלנו והגיע למרכז הכפר. משעצר, נוכח לדעת לתדהמתו כי יתר הטנקים לא נעו בעקבותיו. פגז "פיאט" פגע בכיפתו והוא החל לבעור. קולות שמחה בקעו מן העמדות. ולפתע התעשת הטנקיסט, סובב את הטנק הבוער – ונסוג.
פלוגת חיל רגלים מצרית, שהסתתרה מאחורי קפל קרקע, נראתה נעה קדימה.
"בזות, השמיעו קול!" נשמע קולו של סיקו בטלפון.
אברהם טופצ'יק העלה את הגררה ל-800 מטר – וצרור ארוך קידם את פניהם. חלקם נשכב ואחרים נסו. טופצ'יק "רדף" אחריהם עד שנשכבו כולם. קצב ההפגזות גבר וחיל-הרגלים התעשת ושב להסתער. טופצ'יק שוב סחט את ההדק והם נבלמו. שקט השתרר לזמן-מה.

"אתם יודעים שהייתי פעם נער דתי?" הפטיר טופצ'יק, בשעה שמילאנו שרשרות כדורים. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב, ולאחר שסיים כיתה חי"ת, עבד במפעל אריגה ב"מרכז- וולובלסקי", להוריו יש חנות דגים בשוק הכרמל, ובכל שבת בבוקר היה מגיע לחנות, שולה מן הבריכה דגים שמתו, מכניס למקרר והולך עם חברו שלמה כהן, המשרת עימו בגדוד כנהג, לאכול פלפל אצל אבו-דרוויש, בקצה הדרומי של השוק, קרוב ליפו.
לדבריו היה חבר ב"בני-עקיבא" אך גם באצ"ל. וכאשר התחיל להיעלם בלילות, ירדו הוריו לחייו: "איפה היית ולמה אתה מגיע הביתה כל-כך מאוחר?" – לבסוף עזב הכול והצטרף לחברת-הנוער בקיבוץ שדה-אליהו, שגרעינה נועד להתיישב בביריה. שם פגש את יהודה אלטמן, אברהם כצמן, בנימין ורדי וחברים נוספים. אחר-כך התגייס ל"משטרת-הישובים" וסיפר שהוא היה "משוגע" על הכובע האוסטרלי שניפקו לו שם. לפני שיצא לחירבת-מעין הפקיד אותו בידי חברו שלמה כהן, למשמרת.
"טופצ'יק, מה הדברת שתקפה אותך פתאום?" שאלתי.
וטופצ'יק השיב כאילו בצחוק: "לא יודע, מין תחושה כזאת בבטן... אבל כשומר מסורת, אני מאמין בהשגחה-עליונה..."
לרגע חייך ומבע של ילד-טוב-ירושלים היה נסוך על פניו.
כעבור דקות אחדות התרומם לרגע, כדור צלף חדר ללחיו מתחת לעין, דם פרץ מנחירי אפו והוא נפל מתבוסס בדמו.
"חובש! חובש!" צעקתי בבהלה.
בנימין ורדי, החובש, הגיע בריצה ובאצבעותיו ניסה לחסום את הדם, "מוכרחים להעביר אותו מיד לבית-חולים," צעק ורדי המבוהל בטלפון.
"איך? באווירון? אנחנו מוקפים, אולי בלילה," השיבו.
"הוא לא יחזיק מעמד עד הלילה!"
דוד פליק זרק מבט אחד לעברו והפטיר: "זה הסוף שלו. ראיתי מקרים כאלה בצבא האדום."
טופצ'יק מת חבוק בידי חברו לגרעין, בנימין ורדי. פרשנו שמיכה בתעלה והשכבנו אותו עליה. בערב הוא הועבר לבקתת המרפאה.
דויד פליק היה למספר אחת ואני מספר שתיים.
"שמע, זה נורא... טופצ'יק נהרג... הלא רק לפני רגע סיפר..." התייפחתי מרות.
משודע דבר האסון מיהר סיקו לעמדה וניסה לנחם אותנו. הוא הבטיח לשלוח כריכים להעלאת המוראל.
"אל תסכן חיילים," אמר לו פליק. "צלפים פזורים בשטח. עוד מעט יחשיך ואז נאכל ונשתה."
"יהיה בסדר," ענה סיקו ושב בקפיצות-קרב אל עמדת הפיקוד.
סיקו פקד על רצו האישי, יהודה אלטמן, לרוץ למטבח – שטח פתוח של כשמונים מטר – ולהביא לחבר'ה מנות-קרב. דוד פליק שמע על כך, לא התעצל, טילפן לסיקו ודרש ממנו שלא יסכן חיילים. סיקו לא שעה לאזהרותיו. מרחוק ראינו את יהודה אלטמן פורץ בריצת זיגזג מהירה לעבר המטבח וצרורות כדורים בעקבותיו.
"מזל שהגיע בשלום," פלטתי.
פליק קילל את סיקו.
יהודה הצטייד במנות קרב ולאחר דקות ספורות נראה שוב פורץ בריצה מטורפת לכיוון העמדות, ובעודו רץ – כדור צלף הרגו.
"חובש, חובש!" נשמעו צעקות בהולות משתי העמדות ובנימין ורדי חש אליו.
פליק לא שלט בעצמו וזמן רב קילל את סיקו ברוסית ובאידיש .

בלילה טען סיקו כי יהודה לא הבין אותו. הוא פקד עליו לדאוג למזון רק לאחר שיחשיך.
"חתיכת שקרן!" התפרץ עליו פליק.

הערב נחת והכפר נעטף באדרת שחורה. מצפון הוארו עזה וסביבתה בזיקוקים ובאלומות אור עצבניות, שתרו אחר מטוסי אוייב. בלילה הובא מזון לעמדות. רוב הזמן שמרנו, חששנו מפני התקפת-פתע. ההרהורים על טופצ'יק לא הניחו לנו. אמרתי לפליק כי טופצ'יק הרגיש שסופו קרב, עובדה, חש צורך לשפוך את ליבו ולספר את קורותיו. התלבטתי אם לספר לו על הווידוי ששמעתי מפי יהודה אלטמן, אך חששתי שבכך אפתח פה לשטן...
משהתפזרו ערפילי בוקר נכנס המשלט לכוננות. אלחוטן סיפר ששמע על פתק שנזרק מ"פייפר" ובו נאמר כי שני טורי שריון מצריים נעים לעבר חירבת-מעין, ומאחוריהם אספסוף מהכפרים בני-סוהילה ועבסאן.
חשתי במעיי והחלטתי להתרחק קמעה מן העמדה לכיוון דרום-מערב. השיחים נראו לי כמקום מתאים לריקון מעיי. ובעודי רץ שמעתי יציאה של פגז והשתטחתי. וכשרציתי לקום נחתה יד על כובע הפלדה שלי ונבהלתי. ואז שמעתי קול:
"חייל, היתה עוד יציאה."
הרמתי את עיניי ולתדהמתי – יצחק שדה שכב לידי ומשקפת תלוייה על צווארו. זיהיתי אותו מתמונות שראיתי בעיתון. הסתכלתי עליו בעיניים פעורות:
"יצחק שדה? מה אתה עושה פה?"
"יצאנו לסיור. גדוד הפשיטה של חטיבה 8 מכחן התקפת-נגד ומתכונן לשחרר אתכם מהמצור."
הייתי נרעש. מפקדים רמי מעלה מסכנים את חייהם לא פחות מחיילים.

פלוגה מצרית החלה לנוע לעבר חירבת-מעין בהשמיעה צעקות-עידוד: "אטבח-אל-יהוד!" – טבחו ביהודים!
דוד פליק, שנתמנה למיספר אחת, מיהר אל ה"בזה", פתח בצרורות, ואלה נסוגו אל מאחורי קפל קרקע. כעבור זמן שוב הקימו אותם המפקדים, ופליק חזר וירה לעברם והם נסוגו. המראה הזכיר גלי ים התוקפים בשצף-קצף את החוף, ונסוגים בחימה שפוכה.
נותרנו עם ארגז כדורים אחד. מה הלאה? טילפנו אל עוזי ציזלינג, שהורה להכין רימונים. שמענו מפיו כי בשיח'-נוראן המצב קשה מאוד.
"מי יודע אם כל ה'אורנים' עודם בחיים," הרהרתי בדאגה וליטפתי את ארבעה הרימונים שבאמתחתי. "לאחר שאשליך שלושה, את הרביעי אשמור לעצמי. כאותם לוחמי האצ"ל שחבקו רימון לליבם. נזכרתי במחנך שלנו, שכנא נשקס, שהזכיר את גבורתם בשיעור לתנ"ך. לא, לא אפול חי לידי אספסוף מצרי!"

המצרים הפגיזו את שיח'-נוראן. גבעת קבר השיח' שימשה מטרת ציון נוחה, ובחיפוי ההרעשה, טנקים מלווים וחיל רגלים – החלו לתקוף. הטנקים התפצלו לשלושה ראשים: האחד עמד להסתער על המשלט מצפון-מערב, השני ממערב, והשלישי מדרום-מערב. גדוד רגלים התקדם, ומגיני המשלט הצמידוהו לקרקע.
טנק מצרי ניסה לפרוץ, ונפגע על-ידי זחל"ם נושא תותח אנטי טנקי. אותו זחל"ם הוציא מכלל שימוש חמישה טנקים מצריים. הטנקים לא ויתרו והגיעו לטווח של כמאה מטר מגדרות המשלט. תחמושתם של המגינים החלה לאזול, וזוגות של לוחמים גלשו למורד התל, לעבר משאית עמוסה ארגזי תחמושת, שצופרה נתפס וצפר כל שעות היום. רק בלילה נותקו חוטיו.
במורד התל, על כר דשא מוריק, צמד חמורים ליחך לו עשב כאילו אין מלחמה.
פצוע זעק לעזרה ונחמה זחלה אליו, חבשה אותו, אך לא יכלה לגרור אותו לגבעה וביקשה עזרה. גדעון ברוידא ויוסף מיכאלי מעין-חרוד נענו לקריאותיה, גלשו בזריזות למדרון וסייעו להביאו למשלט. הפצוע נפטר בדרכו לבית-החולים.
ההפגזות גברו, ואחד הפגזים נפל על עמדת ה"בזה". עמוס היה בטוח כי שאוליק נגמר. למזלו, מזרן הונח על גג העמדה, וספג את רוב הרסיסים.
מפקד השיריון המצרי החליט לפרוץ לפסגת התל ויהי-מה. לרשותו עמדו שמונה טנקים: שלושה יפרצו וחמישה יחפו. אחריהם תנוע פלוגת חיל-רגלים.
טנק פרץ קדימה ודהר לכיוון עמדת ה"בזה". שאוליק ואיציק חבצלת ירו בו, אך הכדורים לא חדרו מבעד לשריון, והבהקי-אש ניתזו מן הפלדה.
וכשהגיע הטנק למרחק של שלושה מטר מהם, שינה בבת-אחת כיוון ועלה על "הגשר" שנבנה מאותה דלת כבדה. מתחת לגשר, בבור, ישבו עמוס דגן ואברהם כצמן ומילאו שרשרות כדורים. הם לא ידעו שטנק מצרי מעליהם, אף שהבחינו, כי הגג חרק וקצת שקע. תפנית הטנק היתה כה מהירה שלא הספיקו להזהירם. למרבה המזל, הטנק עבר בהצלחה את ה"גשר" והמשיך אל מרכז הגבעה. וכשהגיע אל קבר השיח' עצר. לתדהמתו, יתר הטנקים לא הצטרפו, והוא מצא עצמו בודד בשטח אוייב. איש ה"פיאט" ניסה לפגוע בו ממרחק של כחמישה-עשר מטר, אך מרוב התרגשות – החטיא. סמל המחלקה לקח ממנו את הכלי, דרך, ופגע בקדמת הטנק. הפגיעה גרמה לדליקה, ולרגע האירה את התל, שהחל להחשיך.
החבר'ה יצאו מהתעלות בשאגות שמחה. עד מהרה התעשת נהג הטנק, ועל אף הדליקה סובב אותו ושעט במהירות חזרה. שוב "רמס" את דלת הקבר, ועצר במורד הגבעה. בן-זוגו, טנק חיפוי, מיהר לחבור אליו, ובעזרת כבל פלדה גרר אותו לשטח המצרי.

עם נסיגת האוייב, ובחסות החשיכה, הגיעו למשלט מחלקת ג'יפים של החטיבה ואמבולנס לפינוי נפגעים. לנו, למגינים, היו שלושה הרוגים ועשרים וחמישה פצועים, ואילו לאוייב שלושים הרוגים וכמאה פצועים. שבעה טנקים מצריים הוצאו מכלל שימוש.

למחרת בבוקר נתגלתה בטווח של כשלושה וחצי קילומטר פלוגת חיל-רגלים מצרית, כשמאחוריה שיריוניות וטנקים. המרחק היה מעבר לטווח האפקטיבי של ה"בזה", כך נכתב בחוברת ההדרכה, אך שאוליק ועמוס החליטו לבדוק את נכונות הדבר. הם העלו את הגררה עד סופה, ל-3,500 מטר – ושילחו במצרים צרור ארוך. ההפתעה הדהימה: חיילים החלו להתרוצץ בבהלה, אמבולנסים עצרו, אספו פצועים, והסדר שובש.
כאשר הודיעו למפקד המשלט יהודה נהרי על הימצאותם של אמבולנסים בשטח – פקד לנצור אש. צה"ל אינו יורה על אמבולנסים.
וכך, מבלי שהתכוונו, הם שיבשו התקפה מצרית.

ההפגזות גברו והלכו. עמוס ושאוליק ישבו בתעלה, ליד העמדה. עמוס התרומם לרגע כדי לקחת מימייה מדופן התעלה, ורסיס פגע בגבו.
"נפצעתי," הודיע בשקט לשאוליק.
לקריאות "חובש, חובש!" הופיעה נחמה והחלה לטפל בו. אנשי הצוות היו מבוהלים. עד אז אף אחד מה"אורנים" לא נפגע. נחמה חבשה את הפצע וכאן התחיל משא-ומתן מייגע על זריקה להפגת כאבים. עמוס, מאז ומתמיד, פחד מזריקות, ואחר ויכוח קולני, ובניגוד לדעתו, נחמה הזריקה לו זריקה. לאחר מכן, הודה לה על כך, כי זו הקלה על כאביו. לאחר שנחבש, הוא הובל לריכוז הפצועים מאחורי קבר השיח', ובלילה פונה לבית-חולים.

הקרב בשיח'-נוראן הסתיים. המצרים השלימו עם הכיבוש. למחרת היום יצא דף-קרבי של החטיבה ויוזק לימון קצין-התרבות החטיבתי כתב:

...אני יודע נחמה שתרגזי עליי מאוד, אני יודע שעוד מימי ילדותך חונכת לעשות את עבודתך בצנעה, בלי לדרוש פרס ושילומים. אף-על-פי-כן לא אוכל לשכוח אותם רגעים על המשלט. עמוק-עמוק התחפרנו, איננו חיילים טירונים. יודעים אנו, כי הכיבוש לרוב קל מהתקפות הנגד, שאינן מתמהמהות לבוא. על-כן חפרנו וחפרנו. וכשבאה ההפגזה, פגז אחר פגז, צפופים ודחופים, הטמנו עצמנו עמוק בתוך החפירות – ורק את רצת כרוח סערה בין העמדות, גלוייה, במלוא קומתך – כשהפגזים מתפוצצים מימינך ומשמאלך, קשובה לקריאות: "חובש, חובש!..."
אני יודע שתרגזי עליי, ואף-על-פי-כן אני מודה לך ולוחץ את ידך.

שקט שרר בחירבת-מעין.
אחר-הצהריים נשמע לפתע רעש מחריד מצפון-מערב, תמרות אבק התרוממו השמימה. מבול כדורים חלף מעל ראשינו. עשרות זחל"מים וג'יפים נראו מרחוק, דוהרים כמטורפים ויורים אגב נסיעה.
"זה הסוף שלנו. אין כל סיכוי שנהדוף התקפה כה מאסיבית של שיריון מצרי. מאין הם הגיעו לכל-הרוחות? שלשום הלך טופצ'יק, אתמול יהודה אלטמן והיום תורנו."
שלפתי מהתרמיל רימון, ובאצבעותיי המיוזעות מיששתי את טבעת הניצרה. המספיד בקיבוץ מן הסתם יאמר מילים חבוטות, יקרא שיר של משורר כלשהו, והכול יסתיים. אני עוצם עיניים וחולם על לווייה: אני נפרד מאימי, מבני-משפחתי, מנעמה שתזכור אותי כחוויית נעורים, ומחבריי לכיתה. אני מעלה באוב את אבי הסופר, החי לו באמריקה ולא כל-כך איכפת לו ממני, ומוצא עצמי מרחף לי מעל ללווייה כששפתיי ממלמלות שורה של שיר-גבורה ידוע:
"בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל..."
ארון עטוף שחורים מונח על עגלה רתומה לטרקטור, הנוסע מזרחה אט-אט. מאחוריו מתנהל הקיבוץ. אחר הארון אני מבחין באימא ובצבי בעלה, המחזיק על זרועותיו את מוטי, אחי התינוק. אימא לבושה שחורים, הינומה על פניה והיא ממררת בבכי. בעלה חובק את מותניה ומחזיק בה. המעמד מזעזע אותי ואני חש צורך לעודד אותה, ניגש אליה ונושק ללחייה. היא אינה מבחינה בי. האם אני רוח? אנו הולכים ובוכים והדמעות חונקות בגרון...

ולפתע בוקעת קריאה רועמת של עוזי ציזלינג:
"לא לירות! אלה חבר'ה שלנו! זה גדוד הפשיטה של חטיבה שמונה!"
שתי פלוגות זחל"מים ופלוגת שיריון שועטות כמטורפות על המערך המצרי. פלוגה אחת עוקפת את חירבת-מעין מדרום לכיוון מערב ונתקלת בפלוגת חי"ר מצרית שמסתתרת מאחורי קפל קרקע. הללו לא הספיקו לירות – והזחל"מים רמסו אותם חיים. פלוגת שיריון שנייה מסתערת על השיריון המצרי הנמלט ופוגעת בו אנושות. חיילים מצריים נמלטים ישר אל מארב שהכינה פלוגת ג'יפים של החטיבה, העושה בהם שמות.
"מחזה מהסרטים!" שאגתי, ותחושות של מוות התחלפו בי לשמחת חיים אדירה.
פליק נעמד על העמדה והחל לשאוג כמו אז, בצבא האדום: "הורה! הורה!"
יצאנו מן העמדות, כשאנו צורחים, מתחבקים ומנפנפים ידיים.
יצחק שדה קיים את הבטחתו.
"חבל שאברהם טופצ'יק ויהודה אלטמן לא זכו..." הפטיר פליק בצער.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא

אַל תָּבוֹאוּ לַקֶּבֶר שֶׁלִּי
אַל תָּבִיאוּ פְּרָחִים
מִתַּחַת לְאֶבֶן לֹא אֶרְאֶה
אֶת מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּמֻתָּגִים
מַסְתִּירִים עַיִן יְבֵשָׁה
מְעַטְּרִים פָּנִים מִצְטַלְּמוֹת

אַל תָּבוֹאוּ לַקֶּבֶר שֶׁלִּי
עִם הַפֵּרוּד שֶׁלָּכֶם וְהַשִּׂנְאָה
מִתַּחַת לְאֶבֶן לֹא אֶרְאֶה
אֶת נַעֲלֵי הָרִיצָה הַמְּהֻנְדָּסוֹת
לְכַף רֶגֶל שֶׁלֹּא דָּרְכָה
בְּטַרְשִׁי כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת

אַל תָּבוֹאוּ לַקֶּבֶר שֶׁלִּי
עִם דְּגָלִים בּוֹהֲקִים מְיֻצָּרִים בְּסִין
מִתַּחַת לְאֶבֶן לֹא אֶרְאֶה
פַּרְצוּף מְעֻקָּם
לְנֹכַח מִשְׁפָּחָה קוֹרֵאת תְּהִלִּים
עַל קִבְרוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי

אַל תָּבוֹאוּ לַקֶּבֶר שֶׁלִּי
עִם הַמְּכוֹנִית הַחַשְׁמַלִּית
מִתַּחַת לְאֶבֶן לֹא אֶרְאֶה
אֶת הַטְּקָסִים הַמְּרוּטִים
שֶׁפִּזְּרוּ אֶת כְּאֵב לֶכְתֵּנוּ
לְמִילְיַארְד רְסִיסִים

אַל תָּבוֹאוּ לַקֶּבֶר שֶׁלִּי
עִם שֶׁלֶט מְתֹרָץ
מִתַּחַת לְאֶבֶן לֹא אֶרְאֶה
אֵיךְ הִתְפּוֹגֵג לָכֶם הַכְּאֵב
שֶׁאִחֵד אוֹתִי עִם כֻּלְּכֶם
וְחָרַת אוֹתָנוּ עַל נִשְׁמַתְכֶם

מה שיאיר לפיד הספיק בחייו, לא יספיקו 10 אנשים שמזלזלים בו: הוא סופר מעולה – "שקיעה במוסקבה" ו"זיכרונות אחרי מותי" (מתוך 12 הספרים שפירסם) הם ממש ספרי מופת. האם ד"ר בריימן קרא אותם? לפיד היה עיתונאי מבוקש ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". הוא היה פזמונאי ("שיר אהובת הספן", "גרה בשינקין" ועוד רבים) תרגם את בוב דילן, כתב מחזות שהועלו על בימות, כתב סדרות שהועלו בטלוויזיה, ואינספור תוכניות טלוויזיה, היה מנחה טלוויזיה שאנשי הליכוד עמדו בתור כדי להיות מרואינים על ידו. היה עורך "עיתון תל-אביב", וכן, היה גם שחקן קולנוע מבוקש. והנה, גם בפוליטיקה הוא לא ממש קוטל קנים, מפלגתו היא השנייה בגודלה בכנסת. אפשר לכעוס עליו, לשלול את דרכו, אבל צריכים להיות הוגנים, ולא להכפיש.
הדבר אמור גם לגביך, אהוד, אתה יכול להתנגד בתוקף לדעותיו של אורי הייטנר, אבל לכתוב שדבריו הם איוולת – זה ממש צורם – אורי הייטנר הוא איש חכם וידען, ומתנסח בצורה רהוטה. דבר אחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא אוויל.
חוה ליבוביץ' כותבת נגד הניתוח שלי ל"האדונית והרוכל", היא מאשימה אותי בדוגמטיזם, שאינני האיש הנכון לפרשן את ש"י עגנון (לא ידעתי שצריך לבקש ממנה רשות...) שאני מסלף, שרשימתי קטנונית, שאני שונא כל דבר שמריח יהדות ומסורת, שיש לי תסביך אשמה ושנאה עצמית. לאחר כל ההכפשות האלו – מה בדיוק איננו נכון במה שכתבתי במאמר?
חוה ליבוביץ', קצת ענווה לא היתה מזיקה לך, אני קראתי כל מה שכתב עגנון, ויש לי קצת יותר בקיאות ביצירתו ממה שיש לך. אנא, עשי מאמץ וקראי את ספרי "עגנון ללא מסווה", ואז אולי תחליטי שאני דווקא כן האדם הנכון לכתוב עליו.
הצטערתי על מותו של ברוך תירוש, פגשתי אותו מיספר פעמים, אהבתי את האיש, למרות שאינני מסכים עם דעותיו.
שלך –
משה גרנות

אהוד: לגלוגו המתנשא של אורי הייטנר על ד"ר מרדכי קידר הוא איוולת גמורה. נדמה לי כי הייטנר אינו משתווה לקידר ברמת הידענות ובניתוח המצב הגיאופוליטי באזורנו וגם בזירות מרוחקות יותר. לזאת בדיוק התכוונתי באותו הֶקשר, ולא לכלל דבריו של הייטנר בנושאים אחרים.

* האם מארגני "הפגנות המחאה" הם-הם "ההפיכה המשטרית" – הם-הם אויביה של מדינת ישראל שאינם מכירים בדמוקרטיה שלה ובתוצאות הבחירות לכנסת ישראל וחותרים להרוס את טקסי הממלכתיות של המדינה?
"מארגני המחאה נגד ההפיכה מקווים לתמונת ניצחון: הפגנת ענק במקביל לטקס המשואות." ["הארץ" באינטרנט. 23.4.23].

* דני קרמן: הנה עשרים ציורים של סוס ורוכב שעשיתי פעם כתרגיל בנושא האהוב עליי, "נושא ווריאציות". [ראו בצרופה].
https://dannykerman.com/
הקישור לבלוג של דני כדי להיות מנוי עליו. מומלץ. מומלץ מאוד.

* דני קרמן: מעולם לא הייתי חבר באיגוד או אגודה מקצועית, כולל איגוד הקריקטוריסטים, אבל כשהם החליטו להציג בבית האמנים בתל אביב תערוכה על תל אביב, הם ביקשו ממני שאאצור את התערוכה. נדמה לי שזאת התערוכה היחידה שאצרתי, ואין לי זיכרונות נעימים מהאירוע הזה, בעיקר מכיוון שאנשי העירייה ניסו למנוע ממני לכלול בתערוכה קריקטורות שמציגות את תל אביב באור שלילי, וברגע מסוים כמעט עזבתי את הפרויקט. אבל השלמתי את התערוכה.
הנה כמה צילומים מהפתיחה: זאב [פרקש], אני ואהוד בן עזר.