צביקה א', צביקה ג', צביקה ב' – מי אינו זוכר את השיר העצוב הזה על שלושה צביקה, שחיבר דידי מנוסי? שיר שמשמיעים לרוב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? ואני רוצה לספר על שלושה צביקה אחרים – צביקה ש', צביקה ל' וצביקה ר'. את שלושתם הכרתי, שלושתם היו רמת-גנים. שלושתם נפלו במילוי תפקידם.

צביקה ש' הוא צביקה שלומיס. בן מחזורי – מחזור כ', שבוגריו הם עתה בני 80 – בבית-הספר התיכון "אהל שם". שירת בחיל האוויר כטייס קרבי בדרגת סגן. קריירה מזהירה חיכתה לו, כי היה טייס מצטיין, שקט ומוכשר. אבל בהיותו בן 21 נהרג בתאונת דרכים, יחד עם חברו הטייס יפתח רמות, כשהיו בדרכם לאילת.

צביקה ל' הוא צביקה ליאור, אף הוא בוגר "אהל שם", בן יחיד להוריו, שכני ברחוב הקטן שלנו, ניצנים, בשיכון הוותיקים. הוא היה גדול ממני בשנה. היה בקורס מ"כים בשבטה, כאשר לפתע פגע בראשו כדור תועה. הוא נהרג במקום. לימים – עברתי אותו קורס בשבטה וזכיתי להיות מ"כ.

צביקה ר' הוא צביקה רביב, שהיה צעיר ממני בארבע שנים. אותו הכרתי בזכות אחותו ליאורה, חברתי ובת כיתתי ב"אהל שם". קצין שיריון שנפל בתעלה, באזור קנטרה, מפגיעת צלף מצרי. הכדור חדר את הקסדה והרגו במקום. זה היה באפריל 1969.

לא הכרתי את משפחת שלומיס. הכרתי היטב את משפחות ליאור ורביב (רבינוביץ'). קשה לתאר את השבר שעבר עליהם, את היגון שהיכה בהם וקיצר חיי ההורים השכולים. הידיעה שהבנים מסרו נפשם למען ביטחון ישראל, אין בה כדי לנחם.

כל משפחה שכולה נושאת כאבה במשך כל ימות השנה. הזמן – למי שתוהה – אינו מקהה את הכאב. הורים שחייהם התקצרו, אחים ואחיות, אף ילדים, שחיים בצל האב או האח שהיה ואיננו. העצב לא חולף, הזיכרון דוקר, המחשבה על החיים של היקיר שנגדעו באיבם, מנקרת בלי סוף. ממשיכים בחייהם, אך במחשבה יומיומית על יקירם ששילם בחייו למען הגנת המדינה. אנחנו חבריהם זוכרים את הנופלים במיוחד ביום השנה של כל אחד מהם, ובוודאי ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל, ביום העצוב שקודם ליום העצמאות המשמח.

צביקה ש', צביקה ל', צביקה ר' – אני רואה את פניהם לנגד עיני. פנים שקפאו ולא השתנו ולא ישתנו. אני מהרהר, לאן כל אחד מהם היה מגיע בחייו האישים, אלמלא נפל. דעותיהם הפוליטיות היו אולי שונות, אבל הם היו מאוחדים במשימתם, לשרת בצבא ישראל. היש גאווה גדולה מזו? האין לבוז למשתמטים, יהיו אשר יהיו?

גם אני ורבים אחרים מבני אותו דור, חבריהם, נתנו את חלקנו בשירות החובה והקבע. שפר גורלנו מגורלם. זכינו לחיים ארוכים, להקים משפחות, ליצור בתחומים רבים, להגיע להישגים. אבל לעולם איננו שוכחים, את אלה שנפלו בדרך ולא זכו. לנצח אזכור את שלושה צביקה מרמת-גן.

שלושה מתוך 24 אלף נופלים בכל מערכות ישראל ועוד למעלה מ4,000 חללי פעולות איבה. מחיר העצמאות, מחיר הביטחון, מחיר ששילמו יותר מדי בתים בישראל. מחיר כבד מנשוא. לעתים גם מחיר מיותר – בגלל תאונה בצבא, בגלל רשלנות של חברים לנשק, בגלל אי נקיטת זהירות באמונים.

האם יהיו אלה החללים האחרונים? נישא תפילה בלב לשלום דור הלוחמים המשרת עכשיו, העומד בים, ביבשה ובאוויר, על משמר ביטחון המדינה מול האיומים המתעצמים ביום העצמאות ה75 של המדינה היהודית, ולאחריו. זכר הנופלים חייב לאחד אותנו, להזכיר לנו, כי אחים אנחנו. אסור שחילוקי הדעות, ככל שהם לגיטימיים ודמוקרטיים, יחריפו, ייצאו מכלל שליטה ויעמידו בסכנה את הבית הלאומי, שלמענו מסרו שלושה צביקה וחבריהם את חייהם.

יוסי אחימאיר

(סיפור לא ידוע לזיכרו של בן-עמי פחטר)

לפני הרבה שנים, כשהייתי בפלמח, היה לנו בהכשרה בחור גבה קומה יליד גן יבנה. שמו היה ניסן פחטר, אבל מתוך אהבת הקיצור קראו לו הכל בשם המקורי ''פחפח''. פחפח היה חבר טוב שלי ובקיבוץ נתיב הל''ה, שהוקם אחרי מלחמת העצמאות, גרנו יחד באותו צריף. במשך כל השנים שהייתי בקשר עימו, לא עלה בדעתי לשאול אותו אם יש קירבת משפחה בינו  ובין בן-עמי פחטר שנהרג בשיירת יחיעם שעליה פיקד במלחמת השחרור. רק לפני כמה שנים, כאשר פחפח ידידי נפטר, נוצר קשר ביני ובין נילי בתו, שהיא ההיסטוריונית המשפחתית וחברת קיבוץ גדות, ואז הצלחתי לחבר את כל החוטים.

אם תגיעו היום לקיבוץ יחיעם ותבקשו לשמוע על תולדות המקום, יפנו אתכם אל קשישה נעימת סבר בת 95, רינה גל, שהיא אחותו של מוטקה נאור הידוע. רינה, אחרונת המייסדים שעדיין חיה, זוכרת כל פרט מההיסטוריה של יחיעם, היא זוכרת גם את שיירת יחיעם שיצאה מנהריה לעזרת הקיבוץ הנצור, אך ספק אם היא יודעת, מה שאני יודע היום, על הקשר בין מפקד השיירה בן-עמי פחטר ואנשי ''השומר'' שבזכות אביו, משה פחטר, הם זכו לקבל את  עבודת השמירה הראשונה שלהם  בסג'רה הגלילית.

משה פחטר נולד בשנת 1885 בפולין בעיירה סמיאטיץ ובה נדבק בחיידק הציונות וחלם על עליה לארץ ישראל. תלאות המלחמה שעברו עליו  פגעו בגופו והוא ידע שלא יוכשר בארץ לעבודה חקלאית. דבר זה הביא אותו להחלטה לרכוש מצלמה, שהיתה אז יקרת מציאות ולמצוא את פרנסתו כצלם. בחודשים הראשונים בארץ הרבה לצלם ביפו ובמושבות יהודה, אך כששמע על ועידת פועלים המתכנסת במושבה סג'רה, החליט להגיע לשם. שכר ערבי עם חמור ויצא לדרך. אחרי יום של הליכה כשהגיע לפנות ערב  לסביבות הכפר הערבי כנא, הותקף על ידי כנופיה ערבית שניסתה לשדוד את מצלמתו. בעזרת אקדח בראונינג שהיה לו הצליח להגן על עצמו ונמלט לכיוון סג'רה אחרי שהרג את אחד השודדים.  חבוט וקצר נשימה נכנס לוועידה שהייתה בעיצומה וסיפר על האירוע שעבר. 

אותם ימים של ראשית המאה החדשה, הוקם בכפר תבור ארגון ''השומר'' שייעודו היה  להעביר את השמירה בארץ לידיים עבריות. הדבר לא היה פשוט, כי אנשי המושבות שהפקידו את השמירה בידי הערבים, פחדו להוציא מידיהם את השמירה ואנשי "השומר" נשארו ללא עבודה. עם היוודע דבר  הרצח, חששו האריסים והשומרים הערביים של סג'רה מנקמת דם, נטשו את המקום והותירו את המושבה ללא שמירה. ארגון "השומר" עט על ההזדמנות שנפלה לידיו, לקח על עצמו את ההגנה על היישוב והוכיח את יכולתו. אחרי סג'רה העזו גם איכרי כפר תבור להפקיד את השמירה בידי ארגון "השומר", ואחריהם כל מושבות הגליל ויהודה.

בינתיים הצלם משה פחטר, שהשלטונות חיפשו אחריו, הולבש בלבוש אישה ובצורה כזאת הצליח לברוח מסג'רה ליפו ומשם באונייה בחזרה לפולניה לעיר הולדתו סמיאטיץ. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא עבר תלאות נוספות, אך התגלה גם כבעל כושר מנהיגות, הקים משפחה בה נולד לו בן אשר נקרא בן-עמי, איך לא? כאשר בן-עמי היה בן שנה נפטר אביו, ואימו עלתה עמו ארצה כשהיה כבר ילד בן שש. בארץ למד בבית ספר כדורי, עבר הכשרה בדגניה, והשתתף בעליה לחניתה. היה חבר בהגנה ובמלחמת העצמאות פיקד על גדוד 21 בחטיבת כרמלי. בין הפעולות שביצע הגדוד תחת פיקודו, היו תקיפת שיירת הנשק הערבית בקרית מוצקין, פעולת גמול בבלד-א-שיח  פעולת גמול בתמרה ופיצוץ גשר תרביחה. בן-עמי פכטר נהרג בקרב  שיירת יחיעם  ב-27 למרץ 1948 והשאיר אחריו אישה שעימה התחתן חצי שנה לפני שיצא לעזרת קיבוץ יחיעם הנצור.

אני מתאר לעצמי שבימים אלה כאשר נירה גל, אחותו של מוטקה נאור, מספרת בקיבוץ על שיירת יחיעם, היא יודעת לספר הרבה דברים על מפקדה, אך ספק אם היא יודעת לספר על אביו משה פחטר הצלם, כי בשביל זה היא היתה צריכה להכיר את נילי, בתו של פחפח, שגר איתי באותו חדר באחד מצריפי נתיב הל''ה,  וכל שבוע ביום שישי היינו מתווכחים: תורו של מי לשטוף היום את הרצפה.

פוצ'ו

אהוד: עדיין לא ברור לי, מהסיפור שלך, מה הקשר המשפחתי בין ניסן פחטר לבן-עמי פחטר?

את אירועי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל

אבל גדשו עם דגלי הכחול-לבן הסיניים

את רחוב קפלן בתל אביב

בעת שהתקיים הטקס הממלכתי המרהיב

של הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים

הוכיחו במו רגליהם

את יחסם הבעייתי למדינת ישראל

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 25 באפריל 2023.

ארה"ב אינה מעניקה סיוע חוץ שנתי לישראל, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המעניקה למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית של מאות אחוזים.

ישראל אסירת-תודה לארה"ב על אספקת מערכות צבאיות מתקדמות וקריטיות, אך אין מדובר בכביש חד-סטרי ומענק גרידא. ישראל מהווה את המעבדה בתנאי-קרב וחסכונית של התעשיות הביטחוניות (המעסיקות 3.5 מיליון איש בנוסף למיליונים המועסקים על ידי קבלני-משנה) וכוחות הצבא של ארה"ב. "המעבדה הישראלית" מזרימה לארה"ב, באופן שוטף, לקחים מבצעיים ותחזוקתיים, המשדרגים את איכות המערכות האמריקאיות ואת תורות הלחימה של הצבא האמריקאי, כלומר את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.

ולהלן מספר דוגמאות (מניסיוני האישי):

חיל האוויר הישראלי משתמש במטוסי F-15 וF-35- המיוצרים על ידי חברת לוקהיד-מרטין בטקסס ומעביר ליצרן ולחיל האוויר האמריקאי – מדי יום – לקחים המונעים תקלות/אסונות, משדרגים את איכות הדור הבא של המטוסים באמצעות מאות שדרוגים (תא הטייס, מערכת הירי, הכנפיים, מיכל הדלק, ועוד), חוסכים ליצרן 20-10 שנות מחקר ופיתוח (שערכן מיליארדי דולרים), משפרים את התחרותיות של המטוסים בזירה הבינלאומית, מגדילים את היצוא (המסתכם במיליארדי דולרים), ומרחיבים את בסיס התעסוקה של המפעל. ישראל משתמשת במאות מערכות לחימה של ארה"ב, ומשדרגת כל אחת מהן באמצעות ניסיונה המבצעי החריג לתועלת הדדית וחריגה של ארה"ב וישראל.

ישראל היא "חנות היוקרה" ב"מרכז הקניות" הגדול של לוקהיד-מרטין, בואינג, ריית'יאון, נורת'רופ-גראמאן וענקיות נוספות של התעשיה הביטחונית בארה"ב. המוניטין של ישראל בשדה הקרב משדרג את המוניטין של מטוסי ומסוקי הקרב, משגרי טילים וטילים, טנקים, רובוטים למיניהם ומערכות נוספות אמריקאיות הנמצאות בשימוש צה"ל. מדינות העולם מניחות ששימוש ישראלי במערכות האמריקאיות מעיד על יתרונן-היחסי. ישראל מהווה מכפלן-יצוא יחיד במינו עבור ארה"ב.

צה"ל מעביר לזרועות הצבא האמריקאי לקחי-קרב וביטחון שוטף, ותורם לשדרוג תורות הלחימה של ארה"ב. לדוגמא, גיבוש תורות הלחימה בבסיס "פורט לוונוורת'", הנחשב למוקד האינטלקטואלי של צבא ארה"ב, מתבסס במידה רבה על הניסיון הישראלי. יחידות מיוחדות של ארה"ב שהו שבועיים-שלושה בישראל, בדרכן לאפגניסטן ועיראק, כדי להיחשף לניסיון הישראלי בכל הקשור לצליפה ועמידה בפני טרור מתאבדים, מכוניות-תופת ומטעני-צד. יחידות לוחמה-בשטח-בנוי של ארה"ב מתעדכנות על ידי הניסיון הישראלי בלוחמה-בשטח-בנוי בלבנון, שומרון, יהודה ועזה, וטייסי חיל האוויר של ארה"ב טוענים שתרגילים משותפים עם חיל האוויר הישראלי חושפים אותם – לראשונה – לתמרונים יצירתיים ונועזים המשדרגים את ביצועי המטוסים האמריקאים.

ראש המודיעין של חיל האוויר, לשעבר, הגנרל ג'ורג' קיגן, טען שאילו ארה"ב היתה צריכה להשיג בכוחות עצמה את המודיעין שהיא מקבלת מישראל (איכות מערכות מלחמה סובייטיות/רוסיות, לוחמה בטרור ומניעת טרור אנטי-אמריקאי, ועוד), היא היתה חייבת להקים 5 סוכנויות ביון (CIA) – והתקציב השנתי של הCIA- הוא 15 מיליארד דולרים. הסנטור דניאל אינוייה שהיה יו"ר וועדת ההקצבות וגם יו"ר וועדת המודיעין בסנאט האמריקאי טען שהיקף המודיעין המגיע לארה"ב מישראל עולה בהיקפו על המודיעין המגיע מכל מדינות נאט"ו יחדיו

ישראל מהווה מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, שאינו זקוק לנוכחות צבאית אמריקאית על אדמתו, אך מאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב, מרתיע-מלחמות וטרור, ומשדרג את יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים (במיוחד ירדן). תרומת ישראל לארה"ב ייחודית גם אם משווים אותה ליפן, דרום קוריאה ומערב אירופה המתבססות גם על נוכחות צבאית אמריקאית בהיקף של מיליארדי דולרים לשנה.

הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המצביא העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה של ארה"ב, והאדמירל האמריקאי אלמו זומוואלט – טענו ש"ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, אך אינה זקוקה לאף חייל אמריקאי, אי אפשר להטביע אותה, נמצאת באזור קריטי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב, ואילו לא היתה – ארה"ב היתה חייבת לייצר ולהעביר לים התיכון ולאוקיינוס ההודי נושאות מטוסים נוספות יחד עם מיספר חטיבות צבא בעלות של כ-15 מיליארד דולר לשנה.

למעלה מ-200 ענקי הייטק מארה"ב – כגון מיקרוסופט, גוגל, סיסקו, פייסבוק, ג'ונסון וג'ונסון, ג'נרל אלקטריק, IBM ואפל – מפעילים מרכזי מחקר ופיתוח בישראל כדי למנף את כוח המוח הישראלי, המשדרג את מוצריהם, מגדיל את היצוא האמריקאי ומרחיב את בסיס התעסוקה בארה"ב. ישראל מהווה מכפלן-טכנולוגיה, המסייע לארה"ב לשמור על הבכורה העולמית.

לסיכום, יחסי ישראל-ארה"ב מהווים דוגמא קלאסית לכביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המשדרג את כלכלת וביטחון השתיים, ומניב מיליארדי דולרים – הרבה מעבר ל"סיוע החוץ" השנתי – למשלם המיסים האמריקאי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

כדאי להזכיר כי בלי "כיבוש" – כל מרכז הארץ ונתב"ג ייהפכו לעוטף עזה!

הריאיון עם חניתה נערך באפריל 2010

בשנות החמישים, כאשר חבשנו את ספסלי הגימנסיה הרצליה בתל אביב, למדה בכיתתנו ילדה בשם חניתה. רוב התלמידים בכיתה גרו בתל אביב ואילו חניתה גרה במושבה רמת השרון, שלא ידענו אפילו היכן היא נמצאת. אבל זה לא היה הדבר היחידי שהבדיל בין חניתה ובינינו; חניתה היתה ילדה מאומצת, ניצולת שואה, שלא ידעה את שמה ושם הוריה ולא ידעה דבר על מקום הולדתה. כשהיתה בת שבע הובאה ארצה ונמסרה לאימוץ לזוג אדלמן מרמת השרון. מבחינה מסוימת, מאז החלו כביכול חייה.

כל זאת לא היה ידוע לנו בתקופת היותנו תלמידים. לפני כשנתיים התקיים כנס מחזור, ואנחנו התראינו עם חברים, שאת חלקם לא ראינו קרוב לחמישים שנה. נפגשתי שוב עם חניתה. היא כבר ידעה מי היו הוריה, מה היה שמם, היכן נולדו ומתי ניספו . אבל הפרטים האלה לא נודעו לה במקרה ולא היו קלים להשגה. חניתה יצאה למסע ארוך בעקבות עברה, מסע שנמשך שנים אחדות ועדיין לא בא על סיומו.

נפגשתי עם חניתה בביתה שבירושלים בו היא מתגוררת עם בעלה אלי, אבי שלושת ילדיה, שהוא שותף מלא לתכנונים ולמסעות בעקבות עברה הלוטה בערפל של אשתו.

איך הכול התחיל, מתי יצאת לחפש את זהותך העלומה?

ב-1994 הקרינו בטלוויזיה את הסרט התיעודי "רשימות ונדה" על ילדים, כמוני, שניצלו בידי משפחות פולניות בתקופת השואה. גם הם לא ידעו את שמם וחיו כמוני ללא זהות. חלקם הלכו בעקבות עברם ואיתרו את מוצאם. פתאום ראיתי שאני לא היחידה בעולם שחיה ללא זהות, שיש עוד אנשים כמוני, שלא מתביישים לדבר על זה, ואני כל חיי כל כך התביישתי. פניתי אל מפיקת הסרט ומכאן החלו העניינים להתגלגל. בחיפושים אחרי קצה של חוט נשאלתי מה אני זוכרת מעברי ואני השבתי שאיני זוכרת דבר. לא ידעתי איך קראו לי ואיפה נולדתי אבל השם קרקוב כאילו אמר לי משהו. במשך הזמן הבזיקו לי זיכרונות כגון אנייה עם חלון עגול, או בית בתל אביב ליד גן החיות ושאגות של חיות. זיכרונות אלה התבררו בדיעבד כנכונים. הכול התברר בדיעבד.

קצה החוט ממנו התחלנו, מקורו בשנת 1963, כאשר בטקס החתונה שלי מישהי סיפרה להורים של בעלי שהיא מכירה את האישה שהביאה אותי ארצה. בזמנו לא עשיתי עם הידיעה הזו דבר, אבל תחקירנית הטלוויזיה איתרה את האישה, ששמה היה הלנה גולדמן, ואירגנה פגישה בינינו. כשהגענו לביתה של הלנה, היא נפלה על צווארי וקראה זוליינקה, זוליינקה. רק אז נודע לי לראשונה שהשם שנתנו לי הוריי היה איזבלה, בקיצור זולא, ושמות חיבה זולינקה או זוליינקה.

הלנה סיפרה לי שבשנות הארבעים עבדה בבית יתומים מטעם הג'וינט בקרקוב. לדבריה, בשנת 1946 הגיעו למקום הנריק וסופיה וראז'יי מלבוב, ובנם אנדז'י, והביאו אתם ילדה קטנה בלונדינית, יפה, חולת שחפת בשם זולא (איזבלה).

מכאן אפשר היה להתחיל בתחקיר שארך כארבע שנים. ובשנת 1999 יצאו חניתה ובעלה עם צוות הטלוויזיה הכללית הישראלית בעקבות עברה של חניתה. כל פרט שנוסף הצטרף לתמונה שטיפין טיפין התבהרה וחשפה סיפור חיים מרגש שהיטלטל בין תקווה לייאוש.

איך הכול התחיל: כאשר נלקחו הוריה של זולא לגטו בלבוב, הם הבינו שחייהם בסכנה ומסרו את בתם התינוקת, כבת שנה, לשכנה פולנית בשם אניילה סטאחביץ'. לפי הסכם ביניהם, בימים מסוימים ובשעות מסוימות הביאה אניילה את הילדה לפרק היורה, והאם היתה חומקת מהגטו, מסתתרת בין העצים ומתבוננת בבתה התינוקת, בלי שתוכל אפילו לאמץ אותה אל ליבה. ארבע פעמים היא הגיעה, עד שחדלה לבוא... בקיץ 42' נשלחו מגטו לבוב משלוחים המוניים לטרבלינקה.

זולא נשארה בידי משפחת סטאחביץ', אך כעבור זמן מה נקלעה המשפחה למצוקה כלכלית והם מסרו את הילדה לחברים שלהם, הנריק וסופיה וראז'יי, שהיו הורים לבן אחד והשתוקקו גם לבת. הם גרו בפרוור של לבוב במושבת הפרופסורים. בהבזק אל העבר נזכרה חניתה שטנקים עברו ליד ביתם, והם התחבאו במרתף. זכור לה שפחדה אז מאוד. בנם אנדז'י הפך להיות אח לכל דבר לזולא הקטנה. אהבה גדולה שררה בין הילדים, שהיו תמיד יחד, למרות הבדל הגילים ביניהם, 11 שנים.

האידיליה נמשכה כשנה וחצי בלבד. זולא חלתה בשחפת והזוג וראז'יי, שככל הנראה ידע שבידיהם ילדה יהודייה, הביא אותה לקרקוב לבית יתומים יהודי. בדיעבד סיפרו לחניתה שהפרידה היתה קשה עליה ביותר, היא בכתה במשך ימים ולילות ואילו אנדז'י בכה והתחנן שירשו לו לכל הפחות להתבונן בה דרך חור המנעול.

מבית היתומים נשלחה לבית מרפא לחולי ריאה, מוסד מסודר ששלח בכל חודש דיווח לג'וינט על הילדים היהודים. בחיפוש בארכיון היהודי בווארשה נמצאה הכרטיסייה של זולא מאותו מוסד, צויין שמה: איזבלה, ומקום הולדתה: לבוב. לכרטיסיה צורפה תמונה שלה.

כשהבריאה והזוג וראז'יי רצה לקחת אותה חזרה, התברר להם שהדבר בלתי אפשרי. הארגונים היהודים לקחו את הילדים תחת חסותם והתכוונו להעלותם לארץ ישראל. זולא עלתה, כאמור עם הלנה גולדמן, שהיה לה סרטיפיקט עבורה. הפגישה של חניתה עם הלנה היתה ראשונה מבין פגישות מרגשות שעוד נכונו לה במסעה בעקבות עברה. הלנה וזולא הגיעו ארצה באונייה "פרובידנס" ב-25 לפברואר 1947. תחילה שהו השתיים במשך שבועיים אצל משפחתה של הלנה בתל אביב, ליד גן החיות, ואחר נמסרה זולא לאימוץ להינדה וד"ר גד אדלמן מרמת השרון. הם נתנו לה את השם חניתה וביקשו מהלנה לא לבוא ולא לשמור על קשר עם הילדה, כדי שתתאקלם בביתם ותראה בהם את הוריה. וכך אמנם קרה.

בת שבע היתה כשנמסרה לזוג אדלמן ברמת השרון. כששאלתי את חניתה אם ידעה משהו על עברה, היא התקשתה קצת לענות. מצד אחד היא ראתה בזוג אדלמן הורים לכל דבר, ואמרה שמתחת לגיל שבע לא ידעה דבר על עברה, אבל מפעם לפעם היו לה הבזקי זיכרון ובאיזה מקום בתודעה הייתה לה הרגשה שהיו לה חיים קודם לכן.

האם ידעת מהרגע הראשון שהזוג אדלמן לא היו הורייך?

לא, אף פעם לא ידעתי.

אבל הם אמרו לך שהם מצאו אותך.

תראי, אני אף פעם לא ידעתי שאני מאומצת, זו היתה תקופה שלא דיברו על זה. ברמת השרון היה קשר של שתיקה. ולי היה כנראה מנגנון הדחקה חזק מאוד. היתה לי הרגשה שאולי אני לא שייכת אליהם כי הם היו מבוגרים מאוד, הם היו בסביבות גיל שישים. אבל אני כנראה באתי מכאוס כזה, שכל מה שאמרו לי קיבלתי. הם התייחסו אלי כהורים וכן גם אני, קראתי להם אימא ואבא, אבל לא היתה בינינו קירבה נפשית. האבא אהב אותי מאוד, והאימא היתה יותר מסויגת, היא לא רצתה לאמץ אותי כחוק, רק הוא. כשהגעתי אליהם דיברתי רק פולנית והם דיברו עברית וביניהם דיברו רוסית. התחלתי ללמוד בכיתה א', והילדים דיברו עברית. אבל המורה זהבה מכיתה א' לימדה אותי באופן פרטי עברית ומהר מאד התחלתי לדבר עברית. לא היתה לי ברירה.

איך את זוכרת את ילדותך ברמת השרון?

הייתה לי ילדות טובה, באמת. אני כנראה הייתי מבולבלת אבל קיבלו אותי מאוד יפה. רמת השרון היתה באותם ימים כפר קטן עם בתים קטנים. הבית של הוריי היה מדהים. עמד על שטח של חמישה דונם אדמה, עם פרדס גדול וקרונית שנוסעת על מסילה להובלת התפוזים, וכל הילדים היו באים אליי לשחק, אפילו היה לי חמור פרטי שלי. מלבד כל אלה היתה לי ספרייה ענקית. אבי היה בא יום יום עם ספר. הוא אהב ספרים וגם אני אהבתי לקרוא. אל האבא הייתי יותר קשורה, הוא פינק אותי. בשביל האימא הייתי תחליף לבן שלה שנפטר שנים קודם לכן. קראו לו חנוך ולכן הם קראו לי חניתה. היה לי מדליון שכתוב עליו חניתה והאבא אמר לי תדעי לך שמצאנו אותך עם השם חניתה אבל את הבת שלנו. אני כנראה הדחקתי את זה.

בכל זאת כשבגרת קצת איך הרגשת עם העובדה שלא ידעת מי את?

הרגשתי משהו מוזר, סבלתי מחוסר בטחון שלא יכולתי להסביר אותו, ודי התביישתי. כל השנים זה ליווה אותי. אני לא הראיתי את זה כלפי חוץ, כי לא רציתי להיות שונה. התביישתי גם כשהגעתי לרמת השרון והייתי עם לבוש גלותי, והתביישתי גם בעובדה שהיו לי הורים מבוגרים. ברמת השרון היו אז מעט מאוד ניצולי שואה, ואני הייתי היחידה משכבת הגיל שלי, ולא רציתי להיות שונה.

כשלמדנו בתיכון לא ידענו שום דבר על עברך?

אני לא סיפרתי על כך לאף אחד.

גם לא לחברות קרובות?

לא. בטח שלא בצעירותי.

מה את יודעת על האימוץ שלך?

כל זמן שהורי היו בחיים לא עשיתי כלום כדי לא לפגוע בהם. רק אחרי מותם, כשכבר היו לי ילדים משלי, ידעתי שאני יתומה ושבאתי מהשואה. הלכתי לפתוח תיק אימוץ אבל הוא היה ריק לגמרי. נודע לי בדיעבד שאבי המאמץ, ד"ר אדלמן, שהיה רופא עור והיה ידוע בקרב היישוב הישן בארץ, הכיר את יו"ר עליית הנוער ואת יו"ר ויצ"ו וביקש מהם שיביאו לו ילדה לאימוץ. כשפניתי מאוחר יותר לויצ"ו כדי לקבל פרטים עליי ועל מוצאי, אמרו לי שם – את לא צריכה לחפש את העבר, עכשיו יש לך משפחה, עזבי את העבר. לא היה לי אפילו קצה של חוט להתחיל איתו.

לאחר הפגישה המרגשת של חניתה עם הלנה גולדמן, השלב הבא היה נסיעה לקרקוב לבית היתומים. חניתה זכרה במעומעם גרם מדרגות גדול וביקשה לראות מקרוב את החדרים ואת המקום שאנדז'י הציץ בה דרך חור המנעול. הניסיונות לאתר את משפחת וראז'יי, הוריו של אנדז'י עלו בתוהו, אולם מבצע משותף של הטלוויזיה הפולנית והטלוויזיה הישראלית הביא לתוצאה מיידית. משדר מיוחד בשם "דמות אבודה" שודר בו זמנית בירושלים ובווארשה. הוקרנה תמונתה של זולא הקטנה ונשאלה השאלה המוכרת כל כך מחיפושי קרובים "מי מכיר, מי יודע?"

שיחת הטלפון המצופה הגיעה מוורוצלב. על הקו היה פרופ' ברוניסלב גנסארג', בן 91, בעבר מלבוב, שאמר שהוא מכיר את הילדה. בפגישה בינו לבין חניתה, הוא הסתכל עליה ואמר: אותן עיניים, אותו חיוך. הוא סיפר שבאותם ימים גר בבית אחד עם סופיה והנריק וראז'יי, והוא זוכר שהביאו את הילדה. הנריק אמנם אמר שהיא בת של חבר מהמחתרת, אבל הפרופ' גנסארג' ידע שהיא יהודייה. הרבה פעמים הוא גם שמר עליה בהיעדרם.

הוא לא זכר הרבה אבל הוביל את המסע לשלב הבא שלו כשאמר שרופאה בשם ד"ר מירה רייס מלבוב, שחיה כיום בלונדון, מחפשת את זולא. על כך סיפרה חניתה: איתרנו את ד"ר רייס בביתה שבלונדון, והיא שמחה מאוד לראות אותי. לאחר הנשיקות והחיבוקים היא הקריאה לנו מכתב שקיבלה בשנת 1983 מקרובת משפחה שלה, לא אחרת מאשר אניילה סטאחביץ' מלבוב, האישה שקיבלה אותי מידי אימי. במכתבה ביקשה אניילה לברר מה עלה בגורלה של הילדה זולא, שאותה מסרה לפני שנים רבות למשפחת וראז'יי. לפני מותה היא היתה מאוד רוצה לדעת שהילדה זכתה לחיים טובים. היא נפטרה בשנת 1991. ד"ר רייס שמרה את המכתב למקרה שבכל זאת תמצא אותי. היא מסרה לנו את כתובתה של כריסטינה, בתה של אניילה סטאחביץ, המתגוררת בוורוצלב שבפולניה.

הפגישה עם כריסטינה היתה מרגשת מאוד וחשובה מאוד עבורי. היא האדם היחיד בחיים שהכיר את הוריי. ממנה שמעתי מכלי ראשון איך אימא שלי באה אליהם ומסרה אותי לאימא שלה. היא אפילו זוכרת שהיה אז יום מעונן. היא עצמה היתה אז כבת 16. היא סיפרה שהייתי תינוקת שקטה וטובה ולא בכיתי ולא הטרדתי. שאלתי אותה איך אימא שלי נראתה והיא אמרה שאני דומה לה, אבל לה היה שער ארוך. אחרי שאימה מסרה אותי להנריק וראז'יי, הלכו שתיהן לבקר אותי בביתו, והתרשמו שטוב לי שם מאוד, שיחקתי עם הבן שלהם והייתי מאושרת. היא ידעה לספר שהוריי גרו בלבוב ברחוב גרודצקה 62, באותו בית היתה גם החנות שלהם. היא זכרה את סבי, יהודי עם זקן ופיאות לבנים שהיה יושב בחנות. וכן שלסבא-רבא שלי היתה חנות צעצועים מוכרת מאוד בלבוב, ושהיינו משפחה אמידה מאוד.

בביקורנו בארכיון של לבוב מצאנו את הפרטים על הוריי: אבא שלי ליאופולד ולדבאום, יליד 1904, אימא שלי הלה ולדבאום לבית קלפטן, ילידת 1912. הם נישאו בלבוב ב-1937, ונמצאה תעודה של בתם איזבלה ולדבאום ילידת 1940, מרחוב גרודצקה 62. הארכיון מחזיק תיעוד על כל בית בעיר, מצאנו התכתבות עם העירייה בחתימת ידם של אבי ואימי. מאחר וחלון הראווה של חנותם נהרס בהפגנות פועלים, אמי שירטטה את צורתו המדויקת של החלון לשם שיחזורו, כדי לקבל פיצויים מן העירייה.

ביקרנו גם בבית במושבת הפרופסורים, שבימי המלחמה האחרונים בלבוב, כשירו עלינו, התחבאנו במרתף למשך הלילה. אבל המקום הכי מרגש מבחינתי היה פרק היורה, שם אימי הייתה מסתכלת עליי בהיחבא. אני רק יכולה לחשוב כמה נורא היא הרגישה.

איך את הרגשת באותו מעמד?

נורא, זה היה כל כך מרגש. אני לא יכולה אפילו לספר על זה בלי שעיניי מתמלאות דמעות. אני חושבת לעצמי איזה גיבורה הייתה אימא שלי, שבגיל 28 מסרה אותי, כי ידעה שהיא הולכת אל מותה, ובעצם נתנה לי חיים פעמיים.

איך הרגשת בלבוב?

הרגשתי שניצחתי. נסענו לפי ההנחיות של כריסטינה, שהסבירה במדויק שהבית שלנו הוא בית פינתי מפואר מול הכנסייה הגדולה. חצי מהרחוב היה שייך למשפחה שלנו. הלכנו לבית של כריסטינה, היכן שגדלתי, הלכנו לגטו, למקום שהוציאו את הוריי להורג, קשה להסביר כמה הכול היה מסעיר ומרגש.

מה היה הקטע הכי מרגש במסעך?

הכל היה מרגש, הפגישות עם האנשים, המקומות שהוריי חיו בהם. אף פעם לא חשבתי שאחזור למקומות האלה. הפגישה עם משפחתו של אנדז'י היתה קשה. חיכיתי לרגע שבו אפגוש את "אחי", אבל לרוע המזל הוא נהרג בתאונת דרכים יומיים אחרי השידור בטלוויזיה. כשאשתו סיפרה לי על כך חשתי כאב גדול ואכזבה. כל כך חיכיתי לפגישה בינינו. ישבתי עם אשתו ובתו ונכדתו בביתם, אבל לא יכולנו לדבר כי הן דוברות פולנית בלבד, ונזקקנו לעזרת מתורגמן. על הקיר בסלון ביתם תלויות תמונות גדולות של הנריק, של סופיה ושל אנדז'י ולא נותר לי אלא להתבונן ב"אחי" האהוב ולבכות את מותו. מעניין הדבר שאת תמונות הילדות שלי גם הם וגם משפחת סטאחביץ שמרו במשך כל השנים האלה, חמישים שנה. אשתו סיפרה לי שתמיד היה מדבר עליי ומספר עד כמה אהב אותי.

האם ילדייך היו שותפים לכל עניין גילוי השורשים שלך?

הם יודעים מגיל צעיר שאני ניצולת שואה, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחד מילדיי התלווה אלינו והיה עד פסיבי לכל המסע. אני יכולה לומר שהילדים שלי שותפים לזה בצורה מאד מינורית.

מאז שחזרנו אנחנו ממשיכים את החקירות בהתכתבויות, ולפני כחודשיים הייתה לנו הפתעה גדולה. כאשר כתבנו לאוניברסיטה היגלונית בקרקוב, קיבלנו תשובה שלא נשאר כלום, שכל המסמכים נשרפו. אמנם יש ארכיונים שעדיין לא נפתחו, אבל צריך לדעת מה בדיוק מחפשים ואל מי לפנות, וגם לפתוח את הארנק, וזה עובד.

לבסוף קיבלנו תעודה מאותה אוניברסיטה, שהיא למעשה המלצה לוועדה רפואית על שם אימי, שבגיל 18 ביקשה להירשם לפקולטה לרוקחות. משם נודע לנו שם אביה, איזידור קלפטן ומקצועו סוחר, והכתובת שלהם זולקיבסקה 3 לבוב. אבל החשוב מכול, לכרטיס הזה היתה מצורפת תמונה של אימי. כיום, כשאני מתקרבת לגיל 70, זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות את קלסתרה של אימי. בתעודה כתוב שהיא התקבלה ללימודי הרוקחות אבל לבסוף בחרה ללמוד משפטים והיתה לעורכת דין.

עכשיו שאת יודעת מי היו הורייך ומאיפה באת, את מרגישה כאילו נולדת מחדש?

כן, זה רק טבעי, גם הסקרנות שלי התעוררה, זו היתה שמחה גדולה, שמחה של הולדת, הנה יש לי שורשים, אני נטועה באיזה מקום, והילדים שלי יכולים לומר שיש להם סבא וסבתא. עכשיו שיש לי שם אני מוציאה תעודת זהות חדשה עם שמי איזבלה, שנת לידה ומקום לידה. עכשיו אני יודעת מי אני.

האם את ממשיכה לחפש?

כן, אני רוצה לדעת עוד פרטים על הוריי ובעיקר תמונות. אנחנו הענקנו לצאצאיהם של משפחת סטאחביץ' ומשפחת וראז'יי את אות חסידי אומות העולם. שתי המשפחות סיכנו את עצמן כדי להציל אותי.

סיפור חייה של איזבלה, זולא, חניתה, תועד בסרט בשם "הזהות האבודה של חניתה", והוקרן ביום השואה. בעקבות השידור נמצאו לחניתה שני בני דודים מדרגה שנייה.

זולינקה

בשיעור היסטוריה למדנו

על מלחמת העולם השנייה.

זולינקה הקטנה, שהתחבאה מתחת השם חניתה,

ישבה בשורה הראשונה.

היא עברה את הבחינה על בשרה;

החביאו אותה במרתף

בלי אימא

בלי אבא

לבדה.

למדנו בשיעור היסטוריה

על מלחמת העמים הגדולה

ואיש מאתנו לא שיער בנפשו

ואיש מאתנו לא ידע

שהילדה...

דניה מיכלין עמיחי

בראשית שנות המדינה, בעיקר בשנות ה-60, באו לישראל המוני עולות ועולים חדשים, רובם "מזרחיים", וחלק ניכר מהם היו אנאלפאבתיות ואנאלפביתים או שרק לא ידעו עברית. היישוב הוותיק, ברובו "אשכנזי", התגייס לקלוט אותם וללמד אותם, ובעיקר אותן – קרוא וכתוב בעברית במבצע שנקרא "ביעור הבערות", וספר-הלימוד הפופולארי היה "אלף מילים". העולות והעולים החדשים למדו עברית, ובתמורה לקח מהם היישוב הוותיק תינוקות שלהם ומכר אותם לאימוץ.

זה כל הסיפור.

יהי זיכרם צרור בין השאר גם בגיליונות החדשות שלנו.

אבל רמי נהרג מאש מטוס קרב שלנו"

[ציטוט מ"הארץ" באינטרנט מיום 24.4.23]

סמ"ר רמי גינות ספג רסיס במצחו סמוך לעיירה חאצביא בדרום לבנון ביוני 1982 ומת כעבור יומיים בתל השומר. אל"מ (במיל') אלי הלחמי, איש אמ"ן בשנות השבעים והשמונים וקרוב משפחתו היחיד של גינות שעודנו בחיים, מספר כי נסיבות המוות הוסתרו מהמשפחה וכי "המעט שאפשר לעשות למען כבוד הנופלים וזכרם הוא לספר את האמת."

אלי הלחמי בביתו. ברקע תמונתו של רמי גינות. צילום: יוסי מלמן

ב-9 ביוני 1982 הגיע אל"מ אלי הלחמי, איש אגף המודיעין בצה"ל, לבית החולים שיבא בתל השומר, כדי להיות ליד מיטת אחיינו האהוב סמ"ר רמי גינות (ויסברוט). "ראיתי אותו שוכב במיטה בלי נוע. תחבושת היתה כרוכה סביב ראשו אך לא היתה בה טיפת דם. צעיר, יפה תואר ואהוב", נזכר הלחמי. "ישבתי ליד מיטתו במשך שעות. יצאתי כדי לטלפן מתא טלפון ציבורי וכשחזרתי כבר לא ראיתי אותו. הוא הוכרז מת ולקחו אותו."

תאריך המוות של גינות לפי המצבה בבית העלמין בפתח תקוה הוא 10 ביוני 1982 – י"ט בסיוון תשמ"ב. בפועל זהו תאריך הלווייתו. גינות נפצע קשות שלושה ימים קודם לכן, ב-7 ביוני, מרסיס שפגע ישירות במצחו, מתחת לקסדה, בעת שפיקד על נגמ"ש השייך לגדוד 75 של חטיבה 7 סמוך לעיירה הדרוזית חאצביא במורדות הצפוניים של החרמון, ליד אגם קרעון. האזור קשה להגעה ולתמרון, והפינוי ארך כשבע שעות. כשהגיע גינות לבית החולים הוא כבר היה במצב של מוות קליני.

אך עניין התאריך הוא חוסר הדיוק הקטן סביב נסיבות מותו של הלוחם מאם המושבות. דף הנופל של גינות באתר יזכור של משרד הביטחון מקומם הרבה יותר את הלחמי בן ה-86. "נפגע בהפגזה בחאצביא," נכתב בו. אך זו רק חצי אמת – גינות אכן נהרג בהפגזה, אך את הפצצה הטיל מטוס של חיל האוויר, שטעה בזיהוי הכוח. צה"ל ומשרד הביטחון מסתירים זאת וגם לא סיפרו על כך למשפחה בזמן אמת. על המצבה נכתב רק "נפל בקרב בלבנון."

הנגמ"ש שהופצץ היה מסומן ככלי רכב של צה"ל וכי בין הטייס המוביל לטייס מספר 2 התנהלו חילופי דברים ברשת הקשר בטרם הפלת הפצצה, כשמספר 2 מזהיר שמדובר בכוח צה"לי.

רמי גינות עם משקפת 120 מ"מ. צילום: אלבום משפחתי.

רמי גינות נולד ב-16 בדצמבר 1957 למשפחה שנמנתה עם מייסדי פתח-תקווה. אימו, רחל ויסברוט, אחותו של הלחמי, נישאה לצבי גינזבורג, מ"מ בחטיבת הראל של הפלמ"ח, אשר הפך למורה דרך ומדריך תיירים בחייו האזרחיים. רחל מתה כשרמי היה בן שמונה והוא הפך ל"ילד חוץ" בקיבוץ עינת. כשנישא צבי בשנית, רמי חזר הביתה ולמד בבית ספר עמל ב' במגמת אלקטרוניקה. תחביביו היו שחייה וריצה. "הוא היה ילד עצמאי, טייל בכל רחבי הארץ, היה פעיל בגדנ"ע וכמדריך בצופי פתח-תקווה. הוא תמיד התנדב ללוות את הטיולים, גם כשהיה בשירות חובה בצה"ל. הוא הלך לגרעין נח"ל בשדה בוקר ומשם תכנן לצאת לטיול בפטרה, אך אביו שגילה – הוא מנע זאת ממנו," מספר הלחמי, שנותר במרוצת השנים שאר בשרו היחיד של רמי, אחרי שצבי ואחותו של רמי, זהבית, מתו.

ראש הטופס

תחתית הטופס

בשנות השישים היה הלחמי קצין צעיר במרחב הדרום של יחידה 154 להפעלת סוכנים, כיום 504. הוא התוודע למעשים שלא היו לרוחו במבצעי היחידה בסיני והנגב, ולבקשתו העביר אותו ראש אמ"ן דאז, אהרון יריב, למחלקת המחקר על סוריה, לבנון ועיראק. ב-8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, היה הלחמי קצין מחקר בבור ותרם להחלטה שקיבל למחרת שר הביטחון דאז, משה דיין, להורות באופן ישיר לאלוף פיקוד הצפון דאז, דוד (דדו) אלעזר, לעלות לרמת הגולן ולכבוש אותה.

הלחמי השתחרר אך אחרי מלחמת יום כיפור נקרא לחזור לצה"ל. הוא הועלה לדרגת סא"ל ופיקד על הזירה המזרחית (סוריה, לבנון ועיראק) בחטיבת המחקר. במסגרת זו, השתתף ב-1979 יחד עם תא"ל בנימין (פואד) בן אליעזר וראש אגף "תבל" דאז במוסד, דייב קמחי, בפגישות עם ראשי הפלנגות הנוצריות בלבנון בהנהגת משפחת ג'ומייל. המטרה היתה להעריך את יכולתם הצבאית, אך באשיר ג'ומייל וחבריו התחמקו כמנהגם מדיון בנושא. במקום זאת, הם לקחו את בני שיחם למסעדות ולקזינו בנמל ג'וניה ותיארו ברהב כיצד רצחו את שנואי נפשם הפלסטינים.

מה שהלחמי ראה ושמע לא מצא חן בעיניו. בשובו הוא דיווח אישית לראש אמ"ן דאז יהושע שגיא ולרמטכ"ל דאז רפאל (רפול) איתן, והזהיר אותם כי הנוצרים הם משענת קנה רצוץ, נכלוליים ובלתי אמינים. "כדי שהם יוכלו להמשיך בעיסוקיהם ולשלוט בלבנון, בעוד צה"ל נלחם עבורם מלחמה רמיה ושולל בפלסטינים ובסורים. הם מצדיעים במועל יד כמו נאצים," הדגיש בשיחות הללו, אך היה קול בודד במדבר. אף גורם בכיר לא שעה לאזהרותיו. פואד אף הזהיר את הלחמי: "אם תמשיך כך לא יעלו אותך לאלוף משנה." הלחמי החזיר לו בתנועת יד שמשמעותה לא מזיז לי.

שנים אחר כך פגש את הלחמי את מי שהיה באותן שנים (1981-1977) אלוף פיקוד הצפון, אביגדור (יאנוש) בן גל, שאמר לו: "אתה צדקת, אנחנו טעינו."

"תורידו מישהו, אני עולה"

מגרעין הנח"ל הועבר גינות לתפקיד מלווה שיירות בדרום לבנון ובהמשך שימש כסייר אוויר וצלם באמ"ן. בטיסות משדה דב הוא הפעיל משקפת של 120 מ"מ כדי לזהות שטחי האויב, בעיקר לאורך גבול לבנון. לאחר שחרורו למד גינות תכנות בארה"ב ובשובו לישראל עבד ביחידת המחשוב של בית החולים שיבא ובמכון לפריון העבודה בתל-אביב. במילואים השתייך לגדוד 75 ועם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, מיהר לחטיבה אף שלא קראו לו, אמר "תורידו מישהו" ועלה לפקד על נגמ"ש.

על קברו הפתוח נשא הלחמי נאום נרגש ופנה לבני דודיו של רמי מצד אביו – האדריכל מוטי בן-חורין* וסגן השר דאז חיים קופמן, שהיו אנשי ליכוד ידועים בפתח-תקווה. "ביקשתי מהם תלכו לבגין ותגידו לו ששרון מרמה אותו ומושך בעוצמה את צה"ל למלחמה עם הכוחות הסורים בלבנון." מספר הלחמי. "הם כעסו עלי ואמרו איך אתה מעז לדבר כשהמת עוד מוטל לפניך. עניתי להם רמי כבר מת, אותו כבר לא נוכל להציל, אבל אולי ניתן יהיה להציל אחרים. כמובן שהם לא הלכו לבגין."

בעניין נסיבות המוות, הלחמי מציין כי מהרגע הראשון לא רצו בצה"ל לספר לו ולמשפחתו על נסיבות נפילת אחיינו. לדבריו, הוא שמע על כך מחיילים אחרים שהיו עם רמי בנגמ"ש ומהמ"פ. לימים התברר לו כי הנגמ"ש שהופצץ היה מסומן ככלי רכב של צה"ל וכי בין הטייס המוביל לטייס מספר 2 התנהלו חילופי דברים ברשת הקשר בטרם הפלת הפצצה, כשמספר 2 מזהיר שמדובר בכוח צה"לי. טייס המוביל ענה: "אני מספר 1 ואני קובע." הפצצה הופלה כאמור ורסיס אחד שלה עלה לרמי בחייו. שנים לאחר מכן הוצע להלחמי לפגוש את שני הטייסים, אך הוא סירב. "מה זה חשוב. רמי מת ושום דבר לא יחזירו לחיים. אין טעם לזרות מלח על הפצעים," הוא אומר במבט לאחור.

בדברי ההספד שנשא על קבר אחיינו, ביוני 1985, אמר הלחמי כי "החמור מכל היתה מידת ההטעיה, הולכת השולל והרמייה בהצבת היעדים למלחמה והצגת לממשלה על-ידי שר הביטחון (אריאל שרון – י"מ). עד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 גבו הקרבות את חייהם של 1,217 חיילי צה"ל, כמעט ממחצית ממיספר הנופלים במלחמת יום כיפור. "לא סלחתי לשרון ולעולם לא אסלח לו," הוא אומר. "המעט שאפשר לעשות למען כבודו וזכרו של רמי וכל האחרים שנפלו במלחמת השולל הזו, הוא לספר את האמת על נסיבות נפילתם, כולל הטעויות. ראוי שבאתר יזכור של צה"ל תיכתב האמת על רמי. הוא נהרג מאש כוחותינו."

משרד הביטחון לא הגיב עד למועד פרסום הכתבה.

יוסי מלמן

* אהוד: האדריכל מוטי בן חורין היה בן-דוד שלי בדרגה שנייה. אימו לאה היתה בתו של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו של סבי יהודה, ואביו של מוטי היה משה בן-חורין, מקודם גינזבורג, כולם מפתח-תקווה.

ועדיין אני זוכר את צבי גינזבורג ואשתו החולה והרזה רחל מבקרים אצל ידידם, הוא בן דודי אהרון בן עזר, ואשתו תמר, שהיתה בתו של מאיר תאומי הי"ד.

* אהוד היקר, נעמן כהן שואל אותי (בצדק!) על הניסוח המוזר ברשימה שכתבתי על ספרי הילדים של עמנואל בן-סבו. כוונתו למילים "מעצב זהות בנושא השואה." אני מסכים, כאמור, שהניסוח הזה בפרסומיו של בן סבו, המופיע אצלי ברשימה, איננו מוצלח, אבל הבנתי שהכוונה לכך שזהות הילדים הקוראים בספריו תתעשר בידע על שורדי שואה.

נעמן כהן גם מרמז על הניסוח האלים של בן-סבו כלפי מתנגדי הרפורמה. ברור שגם ליבי נחמץ על טונות של חרפות הנשפכות על המפגינים שהם הבנים היקרים של עמנו, אלה שנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי, שבחירי מצדדי הרפורמה מציעים להם ללכת לעזאזל.

כל זה אינו מפריע לי לציין שבן-סבו הוא אדם מלא נתינה, וצבר לזכותו מעשים חיוביים, וחבל שלליבו הטוב אין נתיבים אל אחיו שאינם חושבים כמוהו.

שלך –

משה גרנות

* עוד פרט קטן בהידרדרות הכלכלה הישראלית, בעקבות דחליל הדיקטטורה של "המהפכה המשטרית", ולקראת המשבר האיום והבלתי-נמנע, ממש קריסה כללית!

"התעשייה האווירית תספק לאזרבייג'אן שני לוויינים בשווי 120 מיליון דולר." ["הארץ" באינטרנט. 24.4].

ברור כי במקום זאת עדיף מבחינה כלכלית להגן על הדמוקרטיה בדרך של קניית דגלי כחול לבן בסין כדי לנופף בהם בהפגנות נגד ממשלת ישראל, וגם לשכור נגדה עמודים שלמים ויקרים של פרופגנדה בנוסח "זאב! זאב!" – ולהעשיר בכך ישירות את העיתונים התומכים בהפגנות.

* בדיקטטורה של מדינת כל אזרחיה, חרף התנגדות שר הביטחון – בית המשפט העליון איפשר לבני-משפחות של רוצחים פלסטיניים ימ"ש שנהרגו, להשתתף בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני בתל-אביב, שהתקיים במקביל לערב יום הזיכרון הממלכתי בירושלים לחללי מלחמות ישראל וקורבנות הטרור הפלסטיני.

מעניין כמה אלפים ממפגיני-המחאה הנלהבים נגד דחליל "ההפיכה המשטרית" היו בין אלפי המשתתפים בטקס בתל-אביב, והאם הביאו איתם גם את דגלי הכחול-לבן הסיניים שלהם?

ומי אירגן, שילם וסיבסד את הגעתם לטקס של כ-200 פלסטינים ממשפחות שכולות של טרוריסטים פלסטינים שרצחו ישראלים, או ממשפחות שכולות של ערבים שנהרגו כשהיו בקרבת הטרוריסטים הפלסטיניים בעת המצוד עליהם!

איזה ביזיון!

וכל זאת בשעה שכמעט בכל יממה יש תקריות של יריות של טרור פלסטיני נגד אזרחים ישראליים, ומדי פעם גם קורבנות אדם! יש יריות, היו יריות ולצערנו גם תהיינה!

* כל מי שנקעה נפשו מהצלחתו של איתמר בן גביר בבחירות, אולי בייחוד בערים המעורבות וביישובים הסובלים מפשיעה נגד חקלאים ישראליים – חייב לשאול את עצמו אם נתפסו כבר הערבים שרצחו בשריפה במלון אפנדי בעכו את חתן פרס ביטחון ישראל אבי הר-אבן בפרעות מאי 2021, והאם נשפטו הרוצחים למאסרי עולם?

ההצלחה של איתמר בן גביר היא במידה רבה הצלחה של הטרור הפלסטיני!

* אהוד: הראיון של מיכל רבינוביץ עם הנשיא יצחק הרצוג ב"כאן 11", ולמחרת – נאומו בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היו מצויינים. חרף דמותו הנערית בעבר, הנה צמח והצליח למלא בצורה טובה וחכמה את תפקיד הנשיא, בייחוד בימים מטורפים אלה, ועל כך מגיעה לו הרבה תודה.

* אהוד: במלל הרב של טקסי הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות הזכירו את התלם הראשון אבל כמובן לא זה היה המקום להזכיר מי חרש אותו. והזכירו גם ערים ועיירות ויישובים ומעברות וקיבוצים ומושבים ואת העליות ורק שם אחד לא הזכירו – מושבות, את מושבות העלייה הראשונה שמהן החלה לצמוח מדינת ישראל ובלעדיהן היא לא היתה קמה. אני מניח שזה לא בכוונה, שהרי אנחנו לא תחת שלטון מפא"י שהתכחש (לבד מבן גוריון) למושבות העלייה הראשונה – אלא סתם מתוך בורות של מי שכתבו את הטקסטים האלה!

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".