בחזרה
 עורכי הסופר הנידח – כך הבנתי – כבר בישר להמוני קוראיי (אנשים יקרים אחד אחד) ששבתי לחונן את עפר המולדת אך בגלל שיגיונותיו ושיגעונותיו של מחשבי נבצר ממני לחדש את הכתיבה עד יעבור זעם. אל תקלות המחשב נוספו גם ייסורי גוף שאינני רוצה להרחיב עליהם את הכתיבה בגלל ריבוי הנפשות הרגישות בין קוראי הטור. דיי אם אזכיר, בענווה ובשפלות רוח, כי תיבת הדואר שלי היתה צרה מלהכיל את המכתבים המפללים לשובי אל האתר, את אלפי הצלצולים הטלפוניים ששיוועו למידע על מצבי ועל כוונותיי לעתיד, ואת הפגנות האהדה שנערכו יומם ולילה ליד מעוני, לרבות הדלקה חגיגית של נרות חנוכה (בחג זה יצאתי, לפי לוח-השנה העברי, מרחם אימי בתל-אביב הקטנה) אצל הבניין שבו שוכנת דירתי תחת הכותרת "ממשה עד משה לא קם כמשה".
קטונתי.
וחוץ מזה, מרקיז, הכול בסדר. השלישיה ההיסטורית – אפ"ח (אולמרט, פרץ, חלוץ) – עדיין לא פרשה מלשכותיה (אגב, יש לי הצעה בשבילם: בתקשורת מצאתי ש"טירת דראקולה" ברומניה עומדת למכירה, ואף כי יודעים אנו שוולאד דראקול לא היה ערפד למרות הרומן המפורסם של בראם סטוקר, הסרטים האינסופיים ששאבו ממנו השראה והזרם הבלתי-פוסק של תיירים יפאנים הבאים לצקצק במצלמותיהם בטירת בראן, תיתכן מגבית לאומית, שתסתייע בנדיבי עמנו השונים, כדי להבטיח לשלושת הנפילים מושב לימי זיקנתם שיעלה בקנה אחד עם הישגיהם המופלאים). הדו"חות המצמררים על מחדלי המלחמה ומצבו של צה"ל לפני שפרצה מוסיפים לצאת חדשות לבקרים. אליהם מצטרף הדיווח על מדינה שבה העשירים מתעשרים והרשים מתרוששים. השחיתות מכרסמת אף את משחקי הכדורגל. האלימות, גם בגילוייה הקטלניים, כובשת שיאים חדשים בבתי-הספר. אחינו ארקאדי ואביגדור עושים חיל, כצפוי. במפלגת העבודה – היא עוד קיימת? – מתחילה ההתמודדות על ההנהגה (של מי?) – החרדים מוסיפים לסחוט את הלימון המצומק של חברת התעופה הלאומית לשעבר. אחמדינאג'אד ממשיך לחקות את המן האגגי. וכאשר סוריה מאותתת שהיא מוכנה ורוצה לפתוח במו"מ ללא תנאים מוקדמים, יש לנו הסתייגויות המונעות מאתנו להיענות לה, שהרי דמשק היא בירת הכזב המזרח-תיכונית, ומה איכפת לנו שדמותנו "שוחרת השלום" מוסיפה להישחק ברחבי תבל. כבר אמרו הרומאים, שהרוצה בשלום ייכון למלחמה, ואכן אנחנו חייבים להיות חזקים ככל האפשר (ולשם כך לטאטא ללא רחם את הרקב שפשה במערכות ביטחוננו) אך בלי שצורך בסיסי זה יסכל מה שהשכל הישר, אילו היה לנו משהו ממצרך יקר זה, מחייב, היינו להביע את תשוקתנו לשלום בלי לגמגם ולהתבייש. לפחות הדבר טוב – ואני מציין זאת להנאתם של הציניקנים שבקרבנו – מבחינת ההסברה הכושלת שלנו.
ואם הזכרתי את החרדים –מה עוד דרוש לנו, בעקבות "מעמד טהראן", כדי ללמוד עד היכן קיצוניהם מסוגלים להגיע בשנאתם הנתעבת למדינת ישראל? איזה צילומי חיבוקים בין שליחי הנטורים והסטמאריים ובין נשיא איראן הרצחני עדיין נחוצים לנו לצורך זה? אילו "אהבת ישראל" ו"סולידאריות יהודית" עשויות לטייח את התהום הפעורה בינינו ובין הדגנראטים הללו? הפיסקה הזאת מן הראוי שתיחתם בציטטה מפי תלמיד ישיבה חרדית בירושלים, שהובאה ב"ידיעות אחרונות": "מדינת ישראל היא שונאת ישראל יותר גדולה מאיראן. כשאני רואה את כל הציונים שהכנס באיראן אוכל להם את הלב – בפרט חברי הכנסת – אני פשוט נהנה".
בשובי מארה"ב ארצה הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון בטיסת "אל על". שוב נזדמנה לי החוויה המסלידה של בילוי שעות ממושכות במחלקת התיירים הצפופה בחברת המוני חרדים רעשניים, המתרוצצים בהמולה הלוך וחזור במעברים הצרים בלבושם השחור, פיאותיהם מיטלטלות וזקניהם מתבדרים. והארוחות, שעל קופסאות הפלסטיק שלהן מודבקים התגים המצהירים על כשרותם העילאית של המזונות באישור הבד"צ פלוני והבד"צ אלמוני, אך טיבן הקולינארי מעורר שאלות נוקבות בטן וקרביים. לא, מכובדיי מ"אל על", שקול אשקול היטב בפעם הבאה – ואם תיכנעו לתביעותיהם המחוצפות של שלומי-האמונים ותמשיכו להידרדר אל המפולת הכלכלית בהעדר טיסות בשבתות ובימים טובים, על אחת כמה וכמה – אם אני מוכן לא רק להתייסר בגלל היעדר מרחב-רגליים מינימאלי ולא רק באיכות מפוקפקת של סעודות-הטיסה, אלא בראש וראשונה בגלל החברה שבה נגזר עליי להיות שרוי. אדם בגילי רשאי, במסגרת האפשרויות הריאליות, לבור את החברה האנושית שבה הוא רוצה להימצא, אם עליי אדמות (או בתוכן) ואם בשחקים.
 
ילידיות
 לא עלה בידי, בגלל מדווי הגוף, להיענות להזמנתם של מארגני פסטיבל השירה בשדה בוקר. שמעתי מה ששמעתי מחבריי המשתתפים ואין ברצוני להיכנס להערכות ולניתוחים ולתחזיות, אלא רק להתגבר על מדוחי היצר הרע ולהדגיש את העובדה שיש בארצנו המיוסרת, גם בעיצומה של החשיכה המאיימת מבית ומחוץ, שוחרי שירה רבים להפתיע, הנוהרים אל המידבר כדי להקשיב ולקלוט ולהתפעם מדברי פיט, וזו תופעה הראוייה לכל השבחים. מכל מקום אינני פטור מלציין שנאמר לי, כי באירוע שהוקדש לחבורת "לקראת" ההיסטורית, ובו נטל חלק רק אחד ויחיד מחברי הקבוצה הנ"ל, הלא הוא ידידי הוותיק המשורר משה בן-שאול, קבע הדנן ש"עדיין נמשך הוויכוח מי טבע את המונח 'ספרות ילידית', משה דור או אריה סיון."
תלמיד חכם המוחל על כבודו, כבודו אינו מחול. גם אריה סיון וגם אנוכי נמנינו עם ארבעת המייסדים של "לקראת" בראשית שנות החמישים ועורכי ביטאונה, יחד עם בנימין הרשב – אז הרושובסקי – ונתן זך. אבל את "האסכולה הילידית" בספרותנו החדשה הגיתי אני, ועם כל הכבוד שאני רוחש לתרומתו של אריה סיון לשירת עבר, לא הוא. תקופתנו ידועה, ולא לטובה, בשיפוץ דברי-הימים, בספרות כמו בתחומי-חיים אחרים, ואם אין אני לי, מי לי. זיכרונו של משה ב"ש פשוט תעתע בו – ולא שבילבול כזה לא ייתכן בחלוף כחמישים וחמש שנים – וחבל. אינני תובע זכות-יוצרים אלא למה ששייך לי בדין ובצדק.
בהקשר זה עלי לציין, כי בבואי ארצה נודע לי על כנס העומד להתקיים בקרוב באוניברסיטה העברית ועניינו עשרים וחמש שנים לפטירת המשוררת הילידית פאר-אכסלנס אסתר ראב (דודתו של יקירנו הסופר הנידח, שנידחותו לא מנעה, הללויה, את הזמנתו להשתתף בכינוס) והילידיות בספרות העברית. הוויעוד המכובד הזה מוצף פרופסורים ודוקטורים וגם מקומם של אי-אילו סופרים, הפלא ופלא, לא ייעדר ממנו. בעיניים כלות ובאוזניים כרויות ובידיים רוטטות ציפיתי לבשורה מירושלים שגם אני, אף כי בטל אני בשישים בין הענקים המעלים בנוכחותם לספירה עילאית את המעמד הרוחני הנדיר בעיה"ק, אוזמן לומר מלים ספורות אם על אסתר ראב ואם על הילידיות הספרותית ואם על שתיהן גם יחד. תוחלתי נכזבה. הה, כמה היטבתי אותה שעה להבין לנפשו הפצועה של הסופר הנידח, המקונן ללא חשך על דחיקתו האכזרית לקרן זווית נשכחת – אולי הזימון הנוכחי יגיה מעט מזור לפצעיו – אבל סופי שמחיתי את דמעותיי, אזרתי את שארית כוחי והתיישבתי לכתוב שורות ספורות אלה.
באהבתכם, קוראיי הנלבבים, אמצא לי ניחומים.
 
בשנה הראשונה לחייך
 טוב לקרוא את ספר-שיריו האחרון של רפי וייכרט, ששמו הוא גם הכותרת לקטע זה.
רפי הוא עורך "הוצאת קשב לשירה", שגם הח"מ – כדי לסלק כל חשד בהעלמת מידע – נמנה עם חברי המערכת שלה. אני מדגיש זאת מפני שרפי וייכרט, השומע לעתים מזומנות מפי דברים קשים כגידים על אף ידידותנו הקרובה, הוא לא רק, לדעתי, משורר המשביח והולך לאורך השנים, אלא גם מי שנעקד ממש על מיזבח השירה ומקריב לה את מיטב שעותיו ועובד אותה מעל ומעבר לכוחו של אדם מן המניין. אילמלא רפי, הנושא על גבו את "קשב" כדרך שנשא אטלס המיתולוגי את העולם על כתפיו, לא היתה ההוצאה הקטנה הזאת, דלת האמצעים, הבנוייה על התנדבות חבריה, תופסת את מקומה כמו"ל השירה – מקורית ומתורגמת – היוקרתי ביותר בארץ.
אבל מדוע טוב לקרוא את ספרו האחרון?
כי ארבעים עמודי הספר מוקדשים למעקב מרגש אחר התפתחותה העוברית של בתו דר, שנולדה לפני כשלושה חודשים. המדע הרפואי מאפשר להורים לצפות בתהליך זה באמצעות תצלומי אולטראסאונד, וכך היו רפי ואשתו דפי עדים להתרקמות החיים החדשים כמעט מראשיתם ועד גיחת התינוקת לאוויר העולם. משורר הוא משורר גם כשהוא מתנסה בהווייה של אב-בכוח העומד להיות לאב-בפועל, ומשום כך אנו חבים לו תודה על הקובץ היפה, הנוגע ללב, המורכב בפשטותו, שהתרקם תוך כדי ההתבוננות ב"בישולו" של העובר, ושיריו מאירים בהתפעמות של אהבה ותקווה בלי להתכחש לחרדות הקיומיות האורבות על כל צעד ושעל במשך ההיריון, והצפויות גם בהסתיימו. ביסודה, למרות המבוכה והפחד ואי-הוודאות, זו שירה אופטימית, שהפליאה והתקווה מפרנסות אותה בלי לגלוש לרגשנות ולרחמים עצמיים.
הנה השיר המסיים, "תפילה":
 
בַּחוּץ חִכָּה לָךְ אֶלֶף חָדָשׁ
עַל שְׁלַל פֻּרְעָנֻיּוֹתָיו.
לָקַחְתִּי אֶת זֶה בְּחֶשְׁבּוֹן
כְּשֶׁקְּצִינֵי הַמּוֹדִיעִין שֶׁל חַיַּי
פָּרְשׂוּ אֶת הַמַּפּוֹת.
 
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, לְאַפְשֵׁר לָךְ לִרְאוֹת
שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים וְכוֹכְבֵי יָם עַל
קַרְקָעִית מַכְחִילָה, לָחוּשׁ בִּתְשׁוּקַת
הַגּוּף אֶל הַזּוּלַת, לִחְיוֹת.
 
הֶחְלַטְתִּי לְהָבִיאֵךְ
וּלְצַיֵּד אוֹתָךְ בִּתְפִלָּה.
 
 
 

יוענק לסופר-בכוח בני סלע (סלח)
חבר השופטים של הפרס הספרותי על שם יעקב רבינוביץ (1948-1875), מחברו של הרומאן העברי הגדול "נדודי עמשי השומר", שנהרג בתאונת דרכים בתל-אביב, החליט להעניק השנה את הפרס לסופר-בכוח האנס-בפועל בני סלע (סלח) וזאת מהנימוקים הבאים:
1. הוא טרם כתב שום ספר משעמם שחובה לקרוא אותו.
2. הוא טרם כתב שום ספר מעניין שכדאי לקרוא אותו.
3. הוא גיבור תרבות. יש לו יחסי ציבור מצויינים. לא רק שאין צורך לפרסם מודעות על ספרו החדש אלא ישלמו לו על כל ראיון שייתן לעיתונות, והראיון-עצמו, וכך גם כל כתבי עתירותיו והכתבות על אודותיו, ייחשבו לו לצורך פרס ספרותי, כגון פרס ספיר, כיצירות מקוריות שכתב. התקשורת אוהבת אותו וגם ח"כ זהבה גלאון (כלת פרס מהטמה גנדי שונא היהודים) תדאג שלא ייעשה בסופר בני סלע (סלח) לינץ' תקשורתי ויישמר חופש הכתיבה שלו.
4. זאת ועוד, הוא לא התבייש לאנוס את קוראותיו בכוח גם מבלי שהיתה עליהן המלצה מאחור מאת פרופ' מנחם פרי.
5. הוא יודע לשתוק במקומות הנכונים, וכמו סופרים גדולים אחרים בתרבות העברית הוא יודע לשמור על זכות השתיקה.
6. הוא מקופח על רקע עדתי ואפשר להפעיל עליו את קנה המידה המפלה לטובה סופרים עבריים טעוני טיפוח מרקע סוציו-אקונומי גם אם אינם יודעים כל כך לכתוב טוב.
7. כמוהו כרוצח ראש הממשלה, אילו נשים אשכנזיות אחדות היו נענות לו, אולי הוא לא היה מבצע את פשעיו.
8. כמוהו כסופר יעקב רבינוביץ, הוא רווק ואין לו ילדים אבל ככל סופר מתח אברי הוא מבין היטב מדוע חייבת אישה מקלחת אחרי אינוס בְּכּוּס וַתחת.
9. הוא נוגע בנימים העמוקות ביותר של נפש הנשים בישראל. אין אישה שלא חשה את נוכחותו נושפת בעורפה ולא חשבה עליו רבות בשבועות האחרונים בסוגרה היטב את הדירה.
10. כדפדוף ברומן מרתק שכתב כך הוא מעלעל בנאנסותיו פנים ואחור.
11. כסופרים חשובים אחרים הוא מעביר סדנאות פרוזה בצורה של כתיבת עתירות לאסירים אחרים, שרמת כתיבתם וכוח דימיונם המנמק נמוכים משלו.
12. שלא כמו סופרים עבריים חשובים אחרים, הביוגראפיה שלו ניתנת לבדיקה ולאימות ולכן ברור שעגנון לא ביקר אותו בגנון.
13. הוא זכה במלגת היצירה על שם ראש ממשלת ישראל במימון ממשלת ישראל למשך 35 שנה (מהן ניצל כבר שבע!) – הישג מרשים ששום סופר עברי אחר לא התקרב אליו מעודו.
14. מתן הפרס ירגיע במעט את רוחו התחמנית, העותרת, החצופה והנסערה, כי אחרת לא יהיה יום ולא יהיה לילה לכל מי שיצטרך לבוא במגע עימו ולטפל בקובלנותיו ובעתירותיו במשך עשרים ושמונה השנים הבאות שנותרו לו בכלא.
 
 
 
אל תדיחו את דליה מזור
אנו מצטרפים לזעקתה של גב' עדנה טל מרמת גן, במכתבה למערכת "הארץ" מיום חמישי, 14.12.06, ומביאים את מכתבה בשלמותו:
"הופתעתי לקרוא, כי מנכ"ל רשות השידור החליט להפסיק את העסקתה של דליה מזור כמגישת חדשות. אמנם מזור מבוגרת יותר מהמגישות בערוצים המסחריים, אבל יש לה יתרון חשוב: קצב הקריאה שלה סביר והגיית המילים ברורה; מה שאי אפשר לומר על עמיתותיה בערוצים 22 ו-10, למשל, היורות את הטקסטים בקצב של מקלע בינוני, כשהמילים נדבקות זו לזו עד שקשה לפעמים להבין מה בפיהן."
יהודית ועמנואל בן-עזר, אהוד בן עזר
 
 
 
צרות של חקלאים
אהוד,
כל פתח-תקווה היתה כנראה שלך. אני כיום עדיין חקלאי ומבין את מאבק הקיום המחזורי של החקלאים, המעבר מגידול לגידול ומזן לזן, לכן הזדהיתי עם הפרק בגיליון 199. 
איליה
 
 
עוד ברכות לגיליון ה-200 של "חדשות בן עזר"
 
# המון ברכות לגיליון ה-200 של "חדשות בן עזר". המיבצע האינטרנטי החשוב והמעניין ביותר שהועלה על הצג אי פעם. אנחנו מחכים לגיליון ה-1000.
אמנון בירב
 
# שלום אהוד,
ברכותיי לך עם צאת מגילתך העפה מיספר 200. גיבשת סביבך וסביב המגילה קהילת יוצרים קוראים ושוחרי תרבות רצינית ומכובדת, קהילה שיודעת להבחין בין הקל לכבד, ובין האישי לבין הכללי. ובהזדמנות זו אחזור על בקשתי ממך מלפני שנים: אנא שב וכתוב את זיכרונותיך על מאות הסופרים, העורכים, המול"ים ועסקני התרבות והספרות שפגשת בדרכך הארוכה.
בברכה,
אלישע פורת
 
אהוד: אלישע יקירי, הלא אתה יודע שספרי "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" לא היה נכתב אלמלא דירבנת אותי לשלוף מיומניי את כל השיחות שערכתי עם פנחס שדה במרוצת שנות ידידותי עימו, וגם להרחיב. ואתה גם עמדת לצידם של "חדשות בן עזר" למן הגיליונות הראשונים, בהשתתפותך הקבועה בהם עוד בטרם זכו לתפוצה כה גדולה ונחשקת.
ובאשר לכתיבת זיכרונותיי, הרי שאני איני מספיק כמעט לעשות זיכרונות חדשים מרוב שאני עוסק בישנים, כלומר בהקלדת יומניי עד שנת 1977 (אני עכשיו באוקטובר 1973), שלאחר הפסקה של כעשר שנים התחדשו ב-1987 כבר על גבי המחשב, ומכאן והלאה לא יהא עליי להקלידם אלא רק לערוך אותם.
כל הקלדה מלוּוה בהערות ובתוספת זיכרונות, וככה אני חי את חיי שלוש פעמים: פעם כשחייתי את המאורעות אז, לפני 33 שנים; פעם כשאני קורא כיום את מה שכתבתי אז ונזכר בדברים שחייתי ושהייתי עד להם ושחלקם שכחתי לחלוטין; ופעם כאשר עולים ומיתווספים בהקלידי כיום [בסוגריים מרובעים] דברים חדשים הקשורים במה שנכתב ביומן, ואפילו חלומות על מה שהייתי יכול לעשות ולא עשיתי, כאילו אני מלטף את שדיהן של אהובותיי שמתו לפניי. ולעיתים, גם בגילי המתקדם, אני קצת מתגרה תוך כדי ההקלדה. וכבר שאלני פעם סופר חשוב: "מה מצבי ביומניך?" ועניתיו: "פשפֵּש בדעתך עליי ותמצא את דעתי עליך."
כל החומר העצום הזה, משנת 1965 ואילך, יופקד כנראה בבית הספרים הלאומי בירושלים ואולי גם במחלקת היודאיקה של אוניברסיטת הארווארד או גם בארכיון של פתח-תקווה, וייפתח כנראה למעיינים המעוניינים רק בשנת 2036, כאשר תימלאנה לי 100 שנים. בינתיים אני מפרסם לפעמים קטעים מהיומנים שנראה לי שאפשר לתיתם כבר עכשיו, אבל האמן לי שהרומאן הגדול ביותר של חיי טמון כנראה דווקא ביומנים האלה עד שנת 1977, כולל נסיבות כתיבתם של מרבית שירֵי המחזורים הראשונים בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
מדובר באלפי עמודים בדפוס, שאלמלא נס המיחשוב לא היה לי מקום לאחסנם. אבל תאר לך – יהיה אפשר לקרוא את כולם על גבי דיסקט אחד, כמו את הארכיון המוקלד והמפוענח של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שצרבתי כבר לפני שנים אחדות והוא עומד לרשות הציבור.
 
# איחולי מקרב לב לגיליון ה-200.
ישראל פנחסי
חדרה
 
# לאודי שלום,
ברכות לגיליון ה-200. יש לנו בקשה. לברר אצל אליהו הכהן מלים ומנגינה של השיר:
בחצר יש באר
יש בה מים רק הדלי חסר
הוי מה ישמח ליבי אילו נשקת לי
בוא נא בוא אל תאחר
וכו' וכו'
תודה מראש וחג אורים שמח,
איה וגדעון אור
 
# אהוד שלום רב,
ברכות על גיליון המאתיים! הצלחת לרתק, לעצבן, לחייך, לתת במה לסופרים ומשוררים, ומה נבקש יותר? מאחלת לך עוד הרבה גיליונות מעניינים, שתמשיך ליהנות מאוכל טוב ויין משובח, והחשוב מכל שתמשיך בעשייה הברוכה,
רות ירדני כץ
 
# לאהוד,
ברכות לך לרגל פרסום הגיליון ה-200. העיתון מעניין ומגוון ואני משבח את סובלנותך לדעות המגוונות המובעות בו, גם כאשר נכתבים דברים בגנותך, או מובעות השקפות שאינן תואמות את אלה שלך, אינך מהסם מלפרסמם וזאת לזכותך.
לראשונה, על פי המלצתך, כבשתי זיתים ללא שום, ואם לשפוט על פי תגובות הטועמים, ההצלחה רבה. תודה.
מאחל לך בריאות טובה וכל טוב.
זאב הולין
 
אהוד: כפי שכבר אמרתי וחזרתי וכתבתי: בני האדם מתחלקים לשני סוגים עיקריים, אלה שאינם שׂמים בזיתים שׁום שׁום ואלה ששׂמים, ואלה האחרונים אינם ראויים בעיניי שיאכלו זיתים בעוון שקילקלום.
 
# אהוד שלום,
ברכות עידוד ויישר כוח. אינני מכיר עוד מישהו שהיה עומס על גבו את המשא הזה ללא כל תמיכה ציבורית. אני אמנם מקבל מדי יום את העיתון לאנשים חושבים, אך לא אסתיר ממך שאני מחכה בסקרנות רבה לכל גיליון חדש של "חדשות בן עזר".
אליהו הכהן