משה דור
וכיפתו לראשו
 כמה משובב לראות את ראש ממשלתנו אהוד אולמרט שליט"א נ"י מדליק נירות של חנוכה וכיפתו לראשו. זיקתו של מר אולמרט למורשת ישראל סבא תמיד חיבבה אותו עליי ועל אחת כמה וכמה כשאני רואה אותו בהזדמנויות שונות – ולא רק בחג האורים – שולף את כיפתו מכיס מיקטורנו וחובשה בגאווה ובזקיפות קומה. אדם רגיש אני ולא ייפלא שדמעות עלו בעיניי בראותי אותו באחרונה, חבוש כיפה, מזמר את "מעוז צור". זאת אף זאת, אולמרטנו הלאומי גם מפליא לחבוש כיפות לראשיהם של מי שאינם בני ברית, למשל ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, שגם אותו שיתף בטקס הדלקת הנרות. כשראיתי זאת על צג הטלוויזיה נבעו הדמעות כמעיין המתגבר.
אילו רק יכולנו לשכנע את מר אולמרט שתפקיד חייו הוא לא לעמוד בראש ממשלה קרועה ומסוכסכת, המצליחה להתלכד סביבו רק בגלל תאוות המישרה, ממשלה שהציבור סולד מפניה ואיננו מאמין לה ולדובריה ובראש וראשונה למי שמנחה את אורחותיה, אלא להיות גבאי של בית כנסת אורתודוכסי נחמד באיזה פרבר של עיר גנים. הוא תמיד יכול לצרף אליו את נשיאנו היוצא-או טו טו –  משה קצב, מאמין בן מאמין, כדי להקל עליו לשאת בנטל החובות הכרוכות בעבודתו החדשה. ואם הצדיק הרב לאו לא יצליח להתיישב במישכן הנשיא, שם לא ילחץ ידי נשים ואפילו הן שגרירות, השם ירחם, יוכל להתפנות אליהם ולסייע להם בעצה טובה המסתמכת על מקורותינו, ולהשומע ינעם.
 
הכל בגלל הזמנה
 וכיוון שהזכרתי דמעות – אודה ולא אבוש שהיגרתי דמעות, אף כי מסוג אחר, לאחר שנוכחתי שגם במועד מאוחר זה לא קיבלתי מארקאדי (גאידאמאק) הזמנה למסיבת ראש השנה האזרחית שלו.
הפעם היו אלו דמעות של מצוקת נפש.
מדוע לא מצאה ההזמנה מישכן בטוח בתיבת הדואר שלי? חידה היא ותהי לחידה. הלא אני נמנה עם מעריצי ארקאדי שלנו מאז ומתמיד, ואם פה ושם נתמלטו ממחשבי מה שעלולים היו להתפרש כדברי ביקורת מרוסנים, היו כל אלה משולים לפצעי אוהב נאמנים. יעידו חבריי הקרובים שלפני זמן מה, כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" את הסניגוריה שלימד עמיתי המכובד יורם קניוק על ארקאדי, תקפה אותי חרטה כנה אפילו לגבי הביקורת המרוסנת הנ"ל וביקשתי להטיח את ראשי בכותל ואילמלא עצרו החברים הללו בעדי, היה הקיר מתפצח או ראשי מתבקע. ואילו ראיתם אותי מדדה, אחוז תזזית של ששון והתרוממות-נפש, במה שנתפס לי כמחול מחניים לאחר שנודע לי על ההתפייסות ההיסטורית שהתפייס ארקאדי עם לב לבייב, גם הוא מעניי עמנו הכשרים, המקבצים על יד כדי לעזור בבניין הבית השלישי, אילו ראיתם זאת לא הייתם מאמינים למראה עיניכם. גם את החדשה הזאת מצאתי בעיתון הנפוץ ביותר באיה"ק ואני אסיר תודה על שפירסם את עלילת הגבורה הרוחנית, שהיתה נותנת כבוד לאהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. מר לבייב יהיה, כמדומני, אורח הכבוד במסיבת הסילווסטר של מר גאידאמאק, ובוודאי כבר קיבל את האישור הרבני הדרוש, בחינת פיקוח נפש דוחה שבת, אבל מה יהא עליי? מדוע נידה אותי ארקאדי מלבוא בקהל מוזמניו?
בסיפור שראה אור ב"ידיעות" דווח על "כשלון" – מילה קשה מדי לטעמי – של מסיבת ראש השנה שערך ארקאדי אשתקד. רבים, כך נאמר שם, מן הקרואים ידועי-השם, ובעיקר פעילי-הציבור שבתוכם, לא באו וארקאדי מצא עצמו חוגג בלוויית אי אילו "סלֶבֶּים" מן המדרגה השנייה והשלישית. אבל כל זה אירע לפני מלחמת לבנון השנייה והקמת "עיר האוהלים", שבה זרחה שימשו של ארקאדי במרומי הרקיע הישראלי. עכשיו – כך העיתון – מצפים לזרימה מרשימה של אישים בעלי מוניטין, ובייחוד כאשר יש סיכוי שארקאדי יכריז על מגמת-פניו הפוליטית ואם אכן הוא מתעתד להתחיל בהגשמת חזון הנביא שעיקרו מתמצה בשלוש מלים: ראש הממשלה גאידאמאק.
ארקאדי יקירי, הזמינני ואבואה, ולוא גם קערת פלסטיק בידי לאסוף בה את נדבת ליבם של המסתופפים תחת חופתך ושקיק פלסטיק לטמון בה שיריים של המזונות לכל דיכפין שיכינו טבחיך. אל נא תשבור את לבבי שלי. אין מרה ונמהרה כקנאת סופרים. אם יוברר לי שיורם יושב כבוד אצל השולחן בעוד אנוכי מוקצה מחמת מיאוס ומתדפק על דלתיים נעולות, לא אהיה אחראי לתוצאות העלבון הנורא הזה. ואם אומנם גמרת אומר שאינני ראוי להימנות עם מוזמניך, לפחות אל תזמין גם את יורם. וככה נוכל שנינו, יורם ואני, להמשיך לחבב איש את רעהו, הוא יכתוב את סיפוריו ואני את שיריי, ושנינו נזמר תהילה לשמך, ושלום ושלווה ישררו באוהלי ישראל ובקריית ספר עד מסיבת ראש השנה האזרחית הבאה.
 
מילים חשובות
 בכוונת מכוון לא נדרשתי הפעם לנושאים מחשיכי העיניים שנעשו חלק בלתי נפרד משיגרת חיינו. אני יודע שאי אפשר יהיה להימלט מהם לאורך טורים, ובכל זאת.
אז הרשו לי לחתום את הטור בשיר – כן, השירה, זו הבלתי נחשבת, חסרת-התועלת והנואלת בעיני רבים וטובים או רעים, היא בשבילי נצנוץ של אור בתקופה אפלה זאת – שנכתב בידי משורר אמריקני דגול, ריד ויטמור, שהיה פעמיים "יועץ ספריית הקונגרס לענייני שירה" – תואר המקביל ל"שר השירה של ארצות הברית" בימינו. "עונת ההמתנה", מיבחר שיריו בתרגומי לעברית, רואה אור בימים אלה.
ויטמור בן ה-87, שלקח חלק במלחמת העולם השנייה בשורות חיל האוויר האמריקני בזירת אירופה, היה שנים רבות פרופסור לספרות באוניברסיטת מרילנד. יפה כתב עליו, בפתח הדבר לספר העברי, המשורר מריל לפלר: "בקוראנו את שירי ויטמור אנו שומעים קול אירוני וסאטירי, קול הטעון ידע, תובנה ושכל ישר; אנו גם שומעים את השנינה, האירוניה, הסטירה והקומדיה, המאפשרות לנו לצחוק על עצמנו. אך אם נקשיב לקול העמוק יותר נוכל להכיר ביצירתו את מהויותינו האותנטיות, לרבות יכולתנו לפטפט ולהשתומם, להשתתף במסיבות רעים ולהתבודד, לחולל תוהו ובוהו ולהשליט סדר, להקל ראש ולחוש יראת כבוד. בהכרה זו יש משום עידוד ונחמה."
שם השיר הוא "על אי חשיבותן של מלים" – שם אירוני, שדווקא מדגיש כמה חשובות הן המלים המרכיבות את השיר – ומובטחני שלא תוכלו להתעלם מן הדמיון בין ההווייה המצטיירת בו ובין ההווייה הישראלית שלנו – ועד מה נאמנות הן לאמת הפנימית ולאחריות הציבורית של היוצר המוצאות בו את ביטויין המרשים.
 
 
ריד ויטמור
על אי חשיבותן של מילים
 
רַבּוֹתַי,
קַבְּלוּ נָא אֶת דִּבְרָתִי שֶׁהָאָרֶץ הַזֹּאת חֲכָמָה יוֹתֵר וְטוֹבָה יוֹתֵר
מִמִּלּוֹתֶיהָ. אֵין זֶה פַּטְרִיּוֹטִי לַחֲשֹׁב אַחֶרֶת.
וַדַּאי, אֵינֶנּוּ מֻשְׁלָמִים. מִן הַנּוֹשֵׂא שֶׁבּוֹחֵר הַסְּטוּדֶנְט הַמַּתְחִיל
בַּחוֹף הָאַטְלַנְטִי וְעַד לַעֲבוֹדַת הַדּוֹקְטוֹר בְּחוֹף הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט,
מֵהוֹדָעַת מִשְׂרַד הַחוּץ וְעַד לַדְּרָשָׁה הַהוֹלִיווּדִית,
וּמִבְּיוּאִיק לְשֶׁבְרוֹלֵט וּמִפִילְקוֹ לְאַדְמִירָל,
הַמַּצָּב, עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת, קָשֶׁה וְלֹא הָיִיתִי מֵנִיחַ לָכֶם
סְטוּדֶנְטִים-מַצְבִּיעִים-צַרְכָנִים אֲמֶרִיקָנִיִּים לַחֲשֹׁב
אַחֶרֶת.
אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר – הַשְּׁקָרִים וְהַהַצָּגוֹת,
ועִלְּגוּת הַלָּשׁוֹן וְהַקֶּמַח הַטָּחוּן וְשִׁבְחֵי שָׁמַיִם – כְּשֶׁהוֹדֵיתֶם
שֶׁמִּלּוּלִית אָנוּ שׁוֹטִים וְנוֹכְלִים וְאַף גְּרוּעִים יוֹתֵר,
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם,
מַה זֶּה מְשַׁנֶּה כָּל עוֹד אָנוּ שׁוֹמְרֵי אֱמוּנִים,
וּמְסוּרִים וּנְקִיֵי דַּעַת, וְאָנוּ גְּדֵלִים
וּמִתְעַצְּמִים לְנֶצַח נְצָחִים (וְקָדִימָה וְאֶל עָל)?