חצי נחמה
 גמרתי אומר: אין בוכים על חלב שנשפך. לא נכחתי במסיבת החנוכה המפוארת של ארקאדי. לא נכחתי, כי לא הוזמנתי. ביבי דווקא היה שם, כי לביבי יש חושים אסטרונומיים מחודדים והוא רוצה להבטיח יחסים טובים עם כוכבים דורכים בשמי הפוליטיקה הישראלית (בדרך הטבע מצד ימין, עם כיסים גדושים), וחוץ מזה הוא הוזמן, יחד עם שרה.
והיו שם המון בדרנים, ששמותיהם אינם אומרים לי מאומה, אבל זה מפני שאני דינוזאור ישיש המנותק מן ההווי הסוער של עולם הבידור. מה לעשות, הרי לא אתחיל עכשיו ללמוד בעל-פה את השמות הפופולאריים במדורי הרכיל של התיקשורת. מאוחר מדי.
והעיקר, הרב גרוסמן ניצח על הדלקת הנרות. הרב גרוסמן – עליו דווקא שמעתי, זה שקיבל את פרס ישראל לצדיקות. ארקאדי יקירנו למד את הלקח: סילווסטר לא, חנוכה כן.
אבל מה שעשה לי את היום, או את הלילה – ואני מודה בכך בלי פקפוק ובלי היסוס – היא העובדה שלמיטב ידיעתי גם יורם (קניוק) לא היה שם, ואני חושד שהוא לא היה שם מפני שארקאדי לא הזמין אותו, וארקאדי לא הזמין אותו מפני שלא קרא את הרשימה שיורם פירסם ב"ידיעות אחרונות" כדי להגן עליו, על ארקאדי. הוא לא קרא, כי איננו יודע עברית, אבל אולי גם לא סיפרו לו על הרשימה ולא תירגמו אותה בשבילו לרוסית. ואולי... אולי... ארקאדי לא הזמין את יורם מפני שפשוט לא איכפת לו שמישהו מגן עליו.
ואם זה ככה, זה לא יפה.
אך אולי זה לא ככה.
אז שייהנה ארקאדי מן הספק ויוכל להתמסר בלי הפרעות למשימה הגדולה, הנפלאה: להיות ראש ממשלת ישראל. ויורם ואני נמשיך להיות ידידים, כי שנינו לא היינו במסיבה של ארקאדי.
והוא שאומרים: צרת רבים חצי נחמה.
 
אין טעם
 באחרונה אני נתקף יותר ויותר בתחושה שאין טעם במה שאני כותב על המאוס והרקוב והמושחת בחיינו.
אני כותב וכותב באתר של הסופר הנידח ושום דבר לא משתנה. רק תחושת הנידחות מתגברת.
בדיוק כפי שקרה לי במשך עשרות השנים שהייתי כותב בעיתונות הנפוצה דברי תוכחה על ההיבטים השליליים (לדעתי) של חיינו. משהו השתנה? לא. רק נהיה יותר גרוע.
חבר אומר לי: תכתוב על הפער הנורא בין שכר המנהלים של חברות המעסיקות קשישים בעבודות ניקיון ובין הפרוטות שהן משלמות לעובדים הזקנים והמסכנים. נניח שאכתוב. זה יזיז משהו למישהו?
לא, זה לא יזיז. כשם שזה לא מזיז כשכותבים – כל מי שכותב--על הסיאוב המחריד בכל ההיבטים של קיומנו החברתי. או על מחדלי ההנהגה, המדינית והצבאית והכלכלית, המחרידים לא פחות.
הנכתבים לא שמים קצוץ. הכותבים ממשיכים לכתוב, כי אין להם עיסוק טוב יותר לשעות הפנאי שלהם.
והסערה החדשה קרבה והולכת.
ומה יהיה אז?
 
גדוד מגיני השפה
 פעם היה לנו, בארץ ישראל, "גדוד מגיני השפה".
ה"גדוד" נלחם את מלחמת העברית נגד, למשל, היידיש. כי בימים הרחוקים ההם זו היתה הבעייה העיקרית. נראה היה להם, לחברי "גדוד מגיני השפה", כי השפה העברית תידחק לקרן זווית אם לא יגנו על בכורתה בפני המתנכלים לה, בתום לב או בזדון. והם לא נרתעו אפילו מפיצוץ הופעה של ח"נ ביאליק, ראש וראשון למשוררי העברית, כאשר הופיע באיזה ויעוד תרבותי בתל-אביב ונשא דברים ביידיש.
והנה, דווקא בתקופתנו הממלכתית, שוב נרמסת העברית תחת נעליהם של עילגי לשון, בורים, מתבטלים נלעגים בפני הלעז האמריקני החודר לכל הרבדים, החל בשמות חנויות ומסעדות ועבור דרך נאומיהם והכרזותיהם של שרי-ממשלה וח"כים ואישי-ציבור וכלה בדיבורם של קרייני טלוויזיה ורדיו ובהגיגיהם של כתבלבי עיתונות. תופעת הרוסית, שפתה של ההגירה הענקית מברית-המועצות לשעבר, כלשון וכתרבות הקוראות תיגר על ריבונותה של העברית, היא נושא בפני עצמו.
מה לעשות?
אם עוד יש בתוכנו מי ששפתו הלאומית יקרה לו, הבה נקים מחדש את "גדוד מגיני השפה".
אינני יודע אם הגענו למדרגה של "עם" – לעיתים אני סבור שאיננו אלא התגודדות של עדות, שבטים, קהילות – אבל לפחות לא נהיה עם אובדי-שפה.
גם זה משהו.
 
רגלי האדמה של איתן איתן
 איתן איתן הלך לעולמו לפני חמש עשרה שנה. בן המושבה כינרת ועובד אדמתה, בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה, לוחם הקומנדו הימי, נפטר מסרטן בהיותו בן חמישים ואחת בסך הכל – הוא עישן כארובה, אך ייתכן שהמחלה הממארת היתה לה גם זיקה למי הקישון המזוהמים, שאנשי הקומנדו הימי התאמנו בהם. והוא היה גם אחד המשוררים הייחודיים ביותר שלנו, משורר נפלא, שלרוע המזל שייך אף הוא למשפחת הנידחים שביוצרינו.
מחרתיים, ביום רביעי, ה-27 בדצמבר, בשעה שבע וחצי בערב, במרכז התרבות של בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל-אביב, ייערך אירוע לרגל צאת מיבחר שיריו, "האדמה הקורנת". יישתתפו בו ענת איתן (אלמנת המשורר), אהרון אמיר, יהורם בן מאיר (פיצ'י), ורדה גינוסר, אורי הולנדר, רפי וייכרט, ליאור שטרנברג והח"מ.
המיבחר, בעריכתי, ראה אור בהוצאת "קשב לשירה".
אינני רואה שום פסול ב"פרסומת" שאני עושה לערב המוקדש לשיריו של איתן. הנגיעה האישית שיש לי בספר המשמש עילה לאירוע איננה גורעת מהנחיצות למשוך אליו את תשומת-הלב המירבית. איתן ראוי לתשומת לב כזאת בגלל הערכים הסגוליים המשוקעים ביצירתו שבה הטרגדיה של מלחמת הקיום הישראלית, שהוא השתתף בה בגופו ונתן לה ביטוי מהמם, עוברת כחוט שני יחד עם שירי אהבה שלהטם ועדינותם נוצקים למיקשה מופלאה אחת, ועם תודעה אינטימית משכרת של נופי הארץ שאי אפשר להפריד בינה ובין צייר-המלים שלהם.
התוודעתי לאיתן איתן לאחר צאת ספר-שיריו הראשון, "מלך אסור ברהטים", לפני קרוב לארבעים שנה. אני גא בכך שעמדתי לאלתר על ייחודו של קובץ זה ונתתי להשתאותי ביטוי ברשימת ביקורת נלהבת. אני גא בכך שעזרתי לאיתן למצוא מו"ל לספרו השני, "ארץ אמור". את הספר השלישי, המכיל שני קבצים, "שירי האלף" ו"שירים לבני אדם", הוציאה אשתו ענת סמוך למותו.
אני זוכר אותו, קצר קומה, מוצק, שרירי, ניצב בביטחה על "רגלי האדמה" שלו, מצית סיגריה אחר סיגריה. על אדמותיו בכינרת גידל פאפאיה, אותו פרי טרופי שמייחסים לו סגולות מרפא. כשהיה מזדמן לתל-אביב נהג להביא לי מתנה – ארגז של פירות פאפאיה – ומאיץ בי לאכול את התכולה עד תום. "זה יביא לך בריאות," היה אומר, "משוררים זקוקים לבריאות," או משהו מעין זה. אפשר שהצדק היה איתו, אף כי לאחר מותו הרהרתי שהפאפאיה לא הצילה אותו ממוות שלא בעיתו. דיברנו על שירה, על הארץ, על עברה, ההווה שלה, ועל עתידה. הוא השמיע דברים קשים ומרים על המתרחש, ותצפיתו על העלול לקרות אם לא יחול שינוי היתה קודרת. אגב, מעולם לא הזכיר את פעילותו הקרבית. שיריו דיברו בעדו.
להיכן היתה שירת איתן איתן מתפתחת אילמלא קטע אותה המוות בעודה באיבה, זהו עניין לניחושים, אך ניחושים שיש להם יסוד ודאי בהישגים המפליגים שאליהם הגיע בחייו. ברי לי, כי אם תבואו לבית אריאלה לערב המחווה לשירתו של איתן, וזו תהיה פגישתכם הראשונה אתה, תגלו – דווקא על רקע יריד-ההבלים של השירה הישראלית העכשווית – משורר-אמת נדיר שקולו ילווה אתכם ימים רבים לאחר שתניחו את סיפרו מידיכם. 
 
 
איתן איתן
ואלה שצוחקים
 
וְאֵלֶּה שֶׁצּוֹחֲקִים שֶׁיִּצְחֲקוּ לָהֶם לַעֲזָאזֵל
שֶׁיִּצְחֲקוּ וִידַבְּרוּ עַל בְּגָדַי הַקְּרוּעִים הַמְּטֻנָּפִים
רַגְלֵי-הָאֲדָמָה שֶׁיֵּשׁ לִי, הַסַּנְדָּלִים הַמְּשֻׁפְשָׁפִים.
אֵלֶּה שֶׁצּוֹחֲקִים שֶׁיִּצְחֲקוּ לָהֶם. שֶׁיֵּשְׁבוּ
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ וִידַבְּרוּ עָלַי וְיִצְחֲקוּ לָהֶם.
 
וְהָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת שֶׁאֲנִי מֵעִיף
נוֹפְלוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ וּפְנֵי הַשֶּׁטַח הָאֲמִתִּיִים קוֹבְעִים
וְשָׁם תִּשָׁאַרְנָה לְעוֹלָם
וְשָׁם תִּהְיֶה מְנוּחָתָן.