בלפור חקק: הספד ליעקב בסר
קהל יקר, זו שעה קשה לכולנו, לכל אוהבי הספרות העברית. אנו מוליכים היום לבית עולמו את המשורר יעקב בסר. זו שעה של חשבון נפש. המשורר יעקב בסר יצג כל חייו ביצירתו את כאב הדור הזה, דור של קיבוץ גלויות ועקירה מן הגולה לארץ ישראל. שירתו ביטאה עבור כולנו את כאב העקירה וההיאחזות מחדש בארץ חדשה, בארץ המולדת הישנה. הוא, כמו משוררים אחרים, חוו את "כאב שתי המולדות" והוא נתן לכך ביטוי הן ביצירתו והן בהגות שפרסם.
יעקב בסר זיכרו לברכה היה אחד ממנסחיו של מאניפסט "הממשות הכפולה", שנתן ביטוי לדור שלם של יוצרים שחוו את תופעה הדו-שורש, הממשות הכפולה. הוא כתב: "אני נע משורש אל שורש, תינוק חוטף פטמות אמו." בכל יצירתו ביטא בסר את כאב ההיקלטות בשפה העברית ואת כאב ההיקלטות באדמה החדשה. הוא חש את הזרות של השפה, הוא חש את הזרות של האדמה.
היינו פעילים באגודת הסופרים העברים שנים אחדות ושותפים לוועד האגודה. אני מודה שהיינו לא פעם בני פלוגתא, וכמובן אינני שוכח את המחלוקת שבעקבותיה פרש מאגודת הסופרים העברים. עם זאת, לא יכולתי שלא לכבד את האיש שדבק באמיתותיו, ולחם למען העקרונות שבהם האמין. היינו חלוקים רעיונית, אך ידעתי שהוא איש אמת. וברגעים כאלה אומרים רק אמת. לא במקרה קוראים חכמינו למצוות ההליכה אחר המת "גמילות חסד של אמת", כיוון שזוהי נתינה שהמת לא יגמול לך עליה.
הוא היה איש של עשייה, של מעורבות חברתית. גם בעיסוקיו בצעירותו עסק בחינוך, בעבודה שיקומית עם בני נוער, בניהול בתי נוער בלוד ובבית דגן. הוא שימש ראש מדור קהילתי בעיריית רמלה והיה גם ארכיונאי בגנזים. מלבד היותו משורר ברוך כישרון, היה גם מתרגם ועורך של ספרים רבים.
המשורר יעקב בסר שב היום אל אדמתו. הוא חווה את האירועים הגדולים של המאה העשרים: את הנדודים והתלאות, אך גם את הגאולה והשיבה. חוויות הדור עיצבו אותו ואת יצירתו. הוא נרתם לפעילות ציבורית מתוך אמונה בדרכו. הקים את "עיתון 77", כבימה לתרבות העברית, ובו זמנית יסד כתב עת לתרבות היידיש, עדות חיה לכאב השורשים הכפולים: לשון כפולה וכאב שתי המולדות.
היום, יעקב בסר, אתה שב אל האדמה, שלא פעם חשת שהיא מתנכרת אליך. הסופרים העברים וכלל סופרי ישראל מלווים אותך בכאב בדרכך האחרונה. ינעמו לך רגבי האדמה הזאת. יהי זיכרך ברוך.
בלפור חקק הוא יו"ר אגודת הסופרים העברים. יעקב בסר נפטר ביום ראשון 24 בדצמבר 2006. הדברים נאמרו בהלווייתו בבית העלמין ירקונים ב-25 בדצמבר 2006.
 
 
ישראל פנחסי: מכתב גלוי להנהגת מרצ
הנהגה יקרה,
תודתי על פנייתכם הנרגשת, על מנת שאחדש את חברותי במפלגה. נכון שהייתי חבר בה, וגם נטשתי. ואני גאה מאד על כך. גם על השתייכותי, וגם על מעשה הנטישה.
נכון הדבר שכנושאת דגלו של השמאל הציוני, אמורה היתה מרצ להיות ביתי הטבעי. כבן לאבא פעיל במפ"ם, וכחבר מילדות עד בגרות ב"השומר הצעיר", חניך המוסד החינוכי במזרע, ופעיל בחטיבה הצעירה של מפ"ם. חברות במפלגה כמו מרצ אמורה היתה להיות עבורי דבר המובן מאליו.
אבל, זה לא קרה. וזה כנראה כבר לא יקרה. אני עוד זוכר כאילו היה זה היום, את ההפגנות הסוערות של האחד במאי, עם הדגלים האדומים, ותמונותיו של סטאלין אבי העמים, ולנין לידו. גם את גבורתו של אורי אילן, מקן השומר הצעיר הסמוך בגן שמואל, שאימו חברת מפ"ם וחברת הכנסת, פייגה אילנית האצילה. שהיתה אורחת קבועה בבית הוריי.
ומצד שני לא אשכח את מרדכי אורן, פעיל המפלגה ומעורכי עיתונה "על המשמר", חבר הקיבוץ מזרע, מואשם על-ידי ממשלת צ'כוסלובקיה הקומוניסטית בבגידה ובחתירה ציונית נגד אושיות המשטר, ובריגול למען האימפריאליזם הקפיטליסטי אויב העמים. וכיצד נידון בעבור כל זה למוות אחרי משפט גלוי ופומבי, כולל הודאה והבעת חרטה כנהוג וכל השאר.
הייתי כבר במזרע כשהוא חזר (לאחר עיסקה) לביתו. את קבלת הפנים הנרגשת שם לא אשכח לעולם. וגם את הרצאתו שם שלושה ימים אחר כך, בפני חניכי המוסד החינוכי. ואני עדיין שומר את ספרו המאלף. אורן הממורמר סיפר לנו אז על העינויים המחרידים שעבר על מנת שיודה, וטען בפנינו שהיה חף מפשע, כאילו חשבנו שלא. "השלטונות טעו לגבי," כך אמר לנו. אבל סיכומו היה נבוך, מגומגם כלשהו. ולא היתה בפיו מילה מסכמת לגרוטסקה. הוא לא העז לגנות את המשטר, ולא את הרציחות ועלילות הדם האנטישמיות. הם "פשוט טעו" לגביו.
אך מה לעשות, אותי הוא לא שיכנע! המחשבה שמדובר פה באוסף מטומטם של שטופי מוח לא נתנה לי מנוח ולו לרגע קט. גמגמתי זאת במוסד, אך בבית זרקתי זאת בפניו של אבי. לזכותו יאמר שהוא הסכים לכל מילה. מפ"ם שמרה על שתיקה רועמת. בשנה הבאה כבר לא המשכתי את לימודיי שם. ואילו מפ"ם, רק לאחר שנים, כשנחשפו פשעיו של הצורר סטאלין, חזרה וישרה שורותיה לקו המחשבה השפוי. אני, לעומת זאת, נותרתי חשדן כתמיד.
את המהלומה הקשה ביותר שספגתי, כמי שאהד בזמנו כל מה שזז ברוסיה – ספגתי בשנות השישים, ערב מלחמת ששת הימים, כסטודנט מן המניין בקליפורניה. היה זה עת חזיתי בשידור חי בנאומו של הנציג הסובייטי פדורנקו. נאום חריף, אנטישמי באופיו, שמגנה אותנו על התוקפנות שגילינו עת נלחמנו על חיינו בקרב הגנה לכל דבר. נזכרתי אז בהפגנות האחד במאי, עם התמונות של "שמש העמים", במשפטי הראווה, במרדכי אורן המגמגם. כמה כעסתי אז על עצמי: "איך? איך נתת שישטו בך, וכל כך בקלות!?"
כל מה שריח קומוניסטי דבק בו, נדחה על ידי בבוז מאז, מעין ריאקציה שכנגד. עולמי השמאלי התמוטט כנראה לבלי שוב. אבל מי שנולד שמאלי כנראה יישאר כזה. מאום לא קרה לאמונתי בצדק לכל, ובאחוות העמים. זו נותרה בדמי.
 עברו השנים, הכיבוש וההתנחלויות לא הטיבו עימנו, הייתי בעד פשרה, תמכתי במשא ומתן. תמכתי באוסלו, והצבעתי מרצ. כמו כולנו נשברתי כשבן-הבליעל רצח את רבין. ואחרי שנים רבות חזרתי בהיסוס רב לפעילות פוליטית. התמניתי לנציג הציבור במועצה הדתית בחדרה, ובמקביל נבחרתי למועצת מרצ. ששם יש והיו לי מכרים וחברים לא מעטים.
 ב-29.5.00 העליתי בכינוס המועצה שתי הצעות לסדר היום. האחת: להעלות אחת ולתמיד את אחוז החסימה, כי עם כל המגבלות, זה יאפשר לממשלה הנבחרת למשול. השנייה: לדרוש מכל חלקי האוכלוסייה לתרום לחברה ממנה הם דורשים זכויות. וכן, להתחשב בתרומה וברצון לתרום אותה. אנו חיים בבית משותף, ואם אחד הדיירים מתעקש עקרונית לחרבן על המדרגות, יש לבוא עימו חשבון כי יש זכויות לכל אזרח ויש חובות, הכול על בסיס שוויוני, כמובן. ועל מרצ להתעקש על כולן.
מה מאד הופתעתי כאשר יושבת הראש של המועצה (אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שוש ערער) קירבה בסוף הישיבה את פיה למיקרופון ואמרה: "החבר פנחסי הסכים להוריד מסדר היום את הצעותיו!" – רציתם להחיות סטאלין, הצלחתם. חבר הכנסת לשעבר פרופ' אבן אמנם ניסה להסביר לי, קודם להכרזה השקרית, שזה מרגיז את החברים הערביים. אבל מכאן ועד להסכים להוריד את הצעותיי? לי זה כמובן הספיק. נטשתי אז לתמיד את הספינה. וכפי שהתברר לי, בחוכמה שלאחר מעשה, יחד עם המון רב של חברים ומצביעים. כפי שהדבר אכן התבטא בצורה מכאיבה ומוחצת בבחירות.
מרצ, רבותי בנויה מאנשים נפלאים, ממש כך, שמתעקשים משום מה לרקוד בזירה הפוליטית בעיניים קשורות. העולם ממשיך להסתובב, אבל הם משוכנעים בכל שנייה נתונה שפניהם צפונה. ולא היא. מבחינה אנושית אין כמרצ! אך אנו לא עוסקים בחברותה. העולם הערבי, כולל ערביי ישראל, בחרו באש כדי לפתור את הסכסוך; מטרתם אחת ויחידה, לפתור את הבעייה באופן סופי, סופי עבורנו כמובן. אני מצטער, אין לי קורטוב של אמון בהם, נראה אותם מקימים מפלגה המכירה בזכות העם היהודי למולדת שלו, מולדת בה יהא אדון לגורלו. אני בדעה צלולה שכרגע עלינו להתמקד בצנתור ולא בסוג הסנדלים. שהביטחון קודם לכול. וששלום עושים כפי שעושים שלום, ומלחמה כפי שעושים מלחמה. במרצ היוצרות הפוכות, מה שיוביל לכך שלא יהיה שלום ולא ננצח במלחמה. עלינו לדרוש מחברינו הערבים להחליט, הלנו הם או לצרינו. יש דברים שאינם יכולים עדיין לקבל בטרם החליטו אם זו מדינתם או לא. אני מבין לליבם, ומשתתף בצערם, אבל הגיע הזמן שהם, וגם מרצ, יפסיקו לחלום...
הצדק במזרח התיכון הוא יחסי, ולכן יש להבטיח קודם כל את החיים. כל מי שמסכן את חיינו – יש להשמידו. כשם ששום חקלאי לא יאפשר לכלב שוטה ונגוע לשוטט ליד חוותו, גם אם היה המסכן כלבו האהוב, כך ננהג גם אנו. קיומנו קודם לכל צדק יחסי, וגם מתינו חפים מפשע! כי עד שלא נצליח לשכנע את שכנינו שביכולתנו לחיות כאן, אם לא בטוב אז בכוח הזרוע – לא תהיה לנו זכות קיום.
מרצ חיה לצערי באוטופיה. כפי שעשו זאת בזמנו מרדכי אורן וחבריו. ואני בתוכם. אני גאה היום, לכן, גם על השתייכותי בעבר, וגם על אי השתייכותי בהווה.
בברכה לבבית,
ישראל פנחסי
 
 
 
בשלהי יום העיון למלאת 25 שנה למות המשוררת אסתר ראב
שלום אודי,
א. מבקש אני לשבח את הכנס שחוללת. אמנם, בסופו של דבר לא עלה בידי להיות במושבי החלק השני של הכנס, אולם ממושבי החלק הראשון התרשמתי מאלה:
1. התרשמתי ממכובדות רשימת המרצים/ות (ועוד על כך, להלן).
2. והתרשמתי מן הקהל. אעיד על עצמי שאני צרכן של כנסים הנערכים בבית מאירסדורף, ועל-כן, אני יכול להשוות בין היקף הנוכחות בכנסים שונים. בכנס הזה היה האולם מלא, ולעתים יותר ממלא. כלומר, היו בירכתיים מי שנאלצו לעמוד. ובעיקר התרשמתי מן הנוכחות הרבה של צעירים/צעירות. ויש בכך בכדי להעיד על נוכחות מתמשכת של אסתר ראב בזיכרון הישראלי. אפילו הייתי מעז להעלות את ההשערה ששנים לאחר מותה זכתה אסתר ראב להתעניינות רבה מזו שזכתה לה בחייה. וזאת ללא מנגנוני תמיכה פוליטיים (אצ"ג) ויח"צנות מו"לית ואם יזדמן לך לארגן עוד כנס כזה (והדבר ראוי!), הייתי מציע לשתף דובר שיעסוק בדיוק בתופעה זו.
ב. ומבקש אני לתמוה "למה רגשו גויים?" – לא הצלחתי להבין מדוע נרעשת כל כך מדברי ישראל ברטל. באמת לא. אתה, שהאזנת בסבלנות למדרשים הפוסט-מודרניים, המנותקים לחלוטין מהוויית טבע וחקלאות, מחוזות גידולה, של אסתר ראב, ועיקר עניינם היה ההדרה-לכאורה, הקיפוח-לכאורה, של אסתר משנת לימודים ראשונה בבית הספר החקלאי (אגב, האם היו צעירות אחרות בנות פ"ת, שאכן למדו ב"חקלאי"? – ואם לא רבות היו כאלה, האם אין בזה, גם בזה, או בראש ובראשונה בזה, ללמד משהו על אסתר ואביה? – חקלאות היא עניין לנשים, אם כן מדוע נרעשת דווקא ממנו?
על-כל-פנים, אעיד על עצמי, שככל שאני מעריך ביותר את "התלם הראשון", כמסמך חשוב ביותר ונדיר לתולדות פתח-תקווה, חקלאותה, וכלל התיישבות "העלייה הראשונה" – לא הסתפקתי בו בלבד. ראוי "להצליב" מקורות. על-פי שניים עדים (לפחות) יקום דבר. עם זאת, במקורות הזמן עצמו, דהיינו בדברים שכתבו עדים שונים למעשה "התלם הראשון", בשעתו, מצאתי אישורים למובא ב"תלם הראשון". בעיקר לגבי הפרטים הטכניים: קרקעות, חריש וכלי עבודה חקלאיים, מתכונות התיישבות וחקלאות (וראה: "'התלם הראשון', אידיאולוגיה, התיישבות וחקלאות בפתח-תקווה בעשור הראשון לקיומה", קתדרה 23, אפריל 1982) בירור עניין המחרשות נמצא שם. דבר ראשיות הפרדסנות ובירור טכנולוגיות השאיבה והמשאבות, נמצא במאמרי הנשלח לך כאן, כצרופה.
ג. ובהזדמנות זו, את ספרך המושבה שלי (שרכשתי עם צאתו לאור) קראתי הן (1) כ"בלטריסטיקה" והן (2) כמסמך היסטורי. הבעייה עם הקריאה מן הטיפוס השני היא בזה, שלא אחת קשה לדעת מה הם האירועים/הפרטים ההיסטוריים שבאו למחבר כעדויות מדוברים שחוו את המדווח, ומהו בבחינת "רשות המשורר". מה שהעלה מדימיונו. אני הייתי שמח מאוד לו היה בידי עותק של "המושבה שלי" ובו, בגוף הכתוב, או בשוליו, היה מצויין מה הוא במעמד של 1 ומה הוא במעמד 2. והואיל ואתה הוא הזוכר/המתעד הגדול מכולם של תולדות פתח-תקווה, מתבקש מאוד כי תעשה זאת "למען ההיסטוריה"!
בהערכה ובתודה,
שאול כ"ץ
 
לשאול היקר שלום,
תודה על מכתבך ואולם לא אני אירגנתי את יום העיון למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב, יום שעליו אני כמובן אסיר תודה כמו גם בשם דודתי ומשפחות ראב בן עזר לדורותיהן.
לא הערתי דבר על האינטרפרטציות השונות של חוקרי שירתה כי שמתי לי לכלל לעזור לכל אוהבי שירתה וחוקריה על ידי ההדרת יצירותיה ומתן המסד הביוגראפי והארכיוני שלה, אך ללא התערבות בהערכת יצירתה. עם זאת לא יכולתי לשתוק לנוכח הרצאתו המבולבלת, שלא לומר מטופשת, של ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית על "הצורך הנואש בילידיות: גלגוליה של אובססיה אירופית אל המזרח התיכון". האיש, שכפר בשעתו בייסודה של פתח-תקווה כמושבה, פשוט אינו מבין על מה הוא מדבר, ומתוך טיפשותו הוא חותר תחת כל מה שיש בו סממן ארצישראלי עברי מקורי בארץ. למשל, לא רק פרי הצבר וההדר אינם יכולים לייצג בעיניו "ילידיות" כי הם "זרים בארץ", גם פחפוחי קופסאות הפח על ארובות המוטורים בפרדסים לפני כמאה שנה, שהעידו כי המוטורים בעלי הפעימה האחת עובדים, גם בלילות, ומפעילים את המשאבות בבארות – אינם "ילידיים" בעיניו כחלק, אינם חלק מהחווייה הארצישראלית, כי החלו רק עם הבאת המוטורים לארץ-ישראל.
כאשר הערתי בקול רם שנדמה לי כי המוטורים מוזכרים כבר בתנ"ך, לא הוא, ובמיוחד לא אותו חלק בקהל שהלך שבי אחר שטויותיו, לא הבינו מיד את האירוניה. וכאשר המשיך בשטויותיו ובאי-דיוקיו, מבלי אפילו שיהיה ברור הקשר בין העובדות שליקט מפה ומשם, וכאשר הכיוון הכללי היה, למיטב הבנתי, לעג לכל מה שהעליות הראשונות יצרו – אני לא התאפקתי וקראתי לעומתו קריאות ביניים אחדות לתקן את שגיאותיו, קריאות שמהן הוא דווקא נהנה כי היה שרוי באופוריה ההיסטורית הנלוזה שלו וגם היה נדמה לו שהוא מכין לי כמה "פחים" בוויכוח הנמשך והולך בינינו שנים רבות – אבל אז קמה עליי יו"ר המושב אילנה פרדס ורצה לעומתי כמורה ביסודי, מאיימת לגרשני מהאולם כאילו אני תלמיד היפראקטיבי בשעה אחת-עשרה בבוקר שבה פגה השפעת הרטלין שקיבל בבוקר – ועוד מישהו, גבר, קם וצעק עליי בקול רם מלב האולם ואיים שלא ייתכן לתת לי להמשיך להעיר על דברי המרצה ויש להשתיק אותי. כמעט יצאתי משם מרצוני למשמע השטויות של ברטל.
באשר ל"המושבה שלי", אל תסמוך על הנאמר בספר מבחינה היסטורית. זהו רומאן המשתמש גם בְּחומר דוקומנטארי, ולעיתים הבידיוני וההיסטורי מעורבבים בו לא רק בקטע או במשפט אחד אלא אפילו במילה אחת. אמנם, בידי חוברת גנוזה היטב בשם "צאו לשלום" ובה פיענוח דמויות גיבוריי ב"המושבה שלי" וגם בספריי האחרים, בדרך כלל כל דמות ברומאן מורכבת מדמות אחת או שתיים במציאות בתוספת בידיון – אבל טרם החלטתי לשחרר את החוברת, הכתובה כיצירה ספרותית לעצמה – לציבור הרחב. לחוקרים ממילא אין צורך בה כי על ספריי הנידחים לא בון טון הוא לכתוב.
אהוד בן עזר
 
 
יוסי אחימאיר
כרטיס הביקור של אורי דן
 
"העצים עירומים,
הנשים לבושות,
ולמרות שזה היה צריך להיות הפוך,
פאריס בעונה זו מקסימה..."
 
לפני חמש שנים בדיוק, בדצמבר 2001, כך התפייט לו בחופשיות, בהומור המיוחד שלו, העיתונאי אורי דן ב"קול ישראל", כהקדמה לדיווח טלפוני כלשהו מבירת צרפת – כנראה עוד ביקור של אריק שרון, אז רק חבר-כנסת ויו"ר הליכוד.
זה היה בשידור חי, כמובן, כאשר הרומנטיקן שבאורי דן, בוודאי כאשר אתה נמצא בעיר האהובה עליך ביותר, מצא לו פורקן במלים ספונטאניות אלה, כמו היו איזה שאנסון צרפתי. כל-כך התפעמתי מן האילתור היפהפה הזה, הפואטי כל-כך, שהזדרזתי לחקוק אותו בזיכרון וליתר ביטחון גם לרשום אותו על פיסת נייר.
אורי דן ה"שרוניסט", אורי דן חמור-הסבר, הרגזן, הימני-קיצוני ר"ל, היה גם איש העולם הגדול, היודע להביט סביבו, להתרשם ולהתבטא, ובמיוחד האיש של פאריס המעטירה, עיר האורות והזוהר במיוחד בעונת החורף. הוא לא היה רק צמא למידע, מדיני וביטחוני בראש וראשונה, הוא לא היה רק רודף סנסאציות וסקופים. אורי דן היה גם אדם תאב חיים מאין כמוהו, איש יצרי במובן החיובי-חיוני, הדור תמיד בלבושו ובהילוכו, חייכן ונזפן בעת ובעונה אחת, מעורר הערצה והסתייגות גם יחד.
היה לו מעמד מיוחד ב"מעריב" של דיסנצ'יק, רוזנפלד וז"ק. ממנו ציפו תמיד לסקופ הגדול, לכותרת הראשית של עיתון המחר. כעורך חדשות בדסק, הייתי עד לדרך פעולתו העיתונאית-ערמומית ולהתבשלותו של הסקופ המפורסם, הראיון עם שליט אוגנדה אידי אמין בעיצומה של דרמת אנטבה, והכותרת הראשית שנולדה באותו לילה אחרי חצות – בגיליון המחרת. וזו היתה רק דוגמה אחת לסצנה אופיינית של התפרצות אורי-דנית בסערה לדסק, כמעט בשעת סגירת העיתון, ששינתה מיידית את פני העמוד הראשון.
גם אני, ימני שכמוני, זכיתי לא פעם לנזיפתו, לדברי ביטול כלפיי, לשבט לשונו שהיתה משוננת לא פחות מחוד עטו, כאשר ניסיתי-העזתי לשאול, לערער, על איזה מידע שהעביר בידיעה כלשהי, על איזו פרשנות שכתב. הוא היה מקובע תמיד בעמדותיו, בטוח בצידקתו ללא עוררין, אך מסר את כתב ידו לעורך ולדפוס לא לפני שעשה תחקיר לעומק, חקר ודרש בכל כיוון אפשרי. הוא לא היסס לתת ביטוי נעדר כל תחפושת או מתינות של דעתו-דעתנותו.
לימים עזבתי את העיתון והייתי לאיש של שמיר, הוא כמובן האיש של שרון, שלעולם לא נטש את עמדת העיתונאי – ומכאן "זילזולו" בי כמי שעבד עם האיש והמנהיג, אשר אריק שרון "שלו" כה זילזל בו, בעיקר כשחשב שהוא, יצחק שמיר, מתקפל אל מול הלחץ האמריקני, הולך לו למדריד, ויש על כן "לחשק" אותו, אפילו לנסות להפיל אותו. כן היו ימים ששמיר, גם במאמריו של אורי דן, נחשב לשמאל על-ידי החישוקאי המציק אריאל שרון...
אורי דן היה בית-ספר לעיתונאות חוקרת ומספרת. ראיתי בו את בן-דמותו של מורנו ורבנו בשדה העיתונאות, משה ז"ק ע"ה. שניהם ניחנו בזכרון עצום לפרטים, לאירועים ולציטוטים מן העבר. שניהם היו בעלי סקרנות בלתי נדלית ורצון עז לשרת בעטם הברוכה את עם ישראל והאינטרסים של מדינת ישראל.
ראיתי את אורי דן בהלוויה של משה ז"ק. ראיתי אותו באזכרות ליד קברו ב"טרומפלדור". פעם אחת נבצר ממנו להגיע במועד והוא התייצב לבדו ליד הקבר זמן-מה קודם לשעת האזכרה. איך אני יודע? הוא השאיר על מצבת האבן את כרטיס הביקור שלו.
כתלמיד אצל מורהו, כקולגה אל קולגה, כעיתונאי מאותה אסכולה חוקרת ודורשת את טובת העם היהודי בראש וראשונה – הוא כאב מאוד את הסתלקותו של ז"ק והקפיד לפקוד את קברו, כמעט יחיד מבין החברים ב"משפחת מעריב". שיתוף הפעולה ביניהם היה יוצא מן הכלל. הוא הניב "מעריב" במיטבו, "מעריב" בימי הזוהר שלו, "מעריב" שאיננו עוד.
מי עוד נותר כדי לכתוב את הפרשנות המדינית החכמה, הידענית, כמו משה ז"ק ואורי דן? מי עוד יתן ביטוי לעמדות הלאומיות-ציוניות הבלתי מתנצלות, בלי להתכופף ובלי להתיירא מ"אימת הבראנז'ה"?
הבה נודה, היתה בו באורי דן גם מידת התנשאות בלתי נסבלת לעתים, על פני חבריו העיתונאים, בבחינת "אני ואפסי עוד", עם החיוך הסרקאסטי-ממזרי, עם רוח הסערה שהביא עימו בנוכחותו ובכתיבתו, עם ההתרגשות המחודשת שלו על כל ידיעה או מאמר ששמו חתום עליהם ו"עשו כותרת", עם השמרנות הברוכה שלו, עם ההתרסה המוכרת כלפי כל המזלזלים בו וב"אריק ידידי זה חמישים שנה".
כן, הוא ידע לכתוב גם בארסיות, לעתים בלי לברור במלים ובביטויים, בעיקר כלפי התבוסתנים שבין אנשי התקשורת. הוא היה "אתרוגו" של שרון עוד לפני שאברמוביץ טבע את המושג, כאשר התחוללה התפנית של 180 מעלות בעמדותיו של ראש הממשלה.
איש מזן מיוחד, מוסד לעצמו, לרגע לא נח ולא שקט, אדם שלא יכולת להיות אדיש כלפיו, גם אם שמרת על טווח-ביטחון כלשהו ממנו, שמא יפגע בך בשבט לשונו, או ישלח לעברך מבט מצודד, נזפני-סלחני, שאומר הכול, נזהר שמא יתנפל עליך בשטף מילותיו, יטיף לך, ינסה להחזיר אותך לתלם ה"נכון". ואולי דוקא על שום כל אלה – אהבתי אותו, סלחתי לו, ואספתי ממנו וממאמריו תחמושת רעיונית ומידע חיוני – לשימוש לעת מצוא.
קשה האבדה, מה עוד שבאה תוך פחות מחודש ימים מאז הסתלקותו של חבר יקר אחר מאותה מערכת "מעריב" של ימים עברו, משה לרר ז"ל. שניהם, עיתונאים קלאסיים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, נפטרו במחצית הראשונה של שנות השבעים לחייהם ומאותה מחלה ארורה. הולך ופוחת הדור העיתונאי...
איש קשה ורך היה אורי דן, ישראלי וקוסמופוליטי, איש העולם הגדול והאירועים שעשו היסטוריה, תמיד במקום ההתרחשות, תמיד בשטח, בין אם בבית הלבן ובין אם בחזית סיני, בין אם במקטורן ובין אם באפודת מגן, איש שתרם תרומה ייחודית לעיתונות הישראלית הלוחמת, המאמינה, החוקרת, מנתחת ואינה מתפשרת – ומשרתת את מדינת ישראל, ביטחונה ועתידה.
עיתונאי יחידאי שהיה ויישאר מוסד ומושג, אשר ספריו ומאמריו עוד יזינו דורות של עיתונאים, חוקרים, קוראים, יהודים וישראליים, שירצו להבין את מהלכי ישראל ב-58 שנותיה הראשונות – ובעיקר את מצעד האיוולת של ראשיה ומנהיגיה.
 
 
העלבון והפתרון
סיפרה (בערב יום כיפור): לירי גושן
כתבה וערכה: אימא
למלכה אחת חכמה, טובה וישרת דרך, היתה ממלכה גדולה. אהבה המלכה מאוד את ארצה ואת אנשיה וטיילה לאורכה ולרוחבה. היא אהבה לנסוע במרכבה פתוחה, רתומה לשני סוסים, ללא משרתים, רק היא היועץ האישי, הפרש וכלבה הקטן והנאמן, נמנמן.
במהלך טיוליה, היתה עוצרת במקומות יפים במיוחד ומשוחחת עם אנשים ואף אחד לא ידע שהוא מדבר עם המלכה הנערצה.
יום אחד, בשעת הטיול, הם התרחקו מאוד מהארמון. המרכבה נסעה בדרך צרה באחו רחב ידיים. לפתע הופיעו מולם והתקרבו במהירות מטורפת סוס ורוכב. המרכבה והסוס עצרו זה מול זה, רגע לפני שהתנגשו.
"מי נתן לכם רשות להיכנס לשטח פרטי? מסיגי גבול, עלובים ובורים שלא ידועים לקרוא שלטים?!" צרח עליהם האיש.
רק אז שמה לב המלכה שהאחו כלל לא מוכר לה. נמנמן התעורר ונבח, היועץ הסמיק, המלכה נעלבה, אפילו הסוסים והפרש השפילו מבט.
כשהתאושש היועץ האישי מהכמעט-תאונה ומהחוצפה של הרוכב הזר, פנה אליו ואמר:
"בלום פיך, חמום מוח שכמותך. לפניך יושבת מלכתך."
"זו מלכה זו? היכן השומרים? ואיה הכתר? כך לא נראית מלכה."
"בוא מחר לארמון ונסגור את החשבון," הציע היועץ.
"רדו מאדמתי, שלישיית נוכלים מתחזים וחזרו לאן שתחזרו, רק לא לכאן."
כך נפרד מהם הרוכב והדהיר את סוסו במרחבי האחו שלו, הרחק מהמרכבה שפנתה לאחור ויצאה מהחווה.
 
"ומה אם היא באמת המלכה?" חשב הרוכב כל אותו יום. הוא היה איש מאוד עשיר, אבל מעולם לא ראה את המלכה.
למחרת בבוקר הרוכב עלה על סוסו ודהר אל חצר המלכות. לאחר כמה שעות הגיע אל הארמון. היועץ קידם את פניו בברכה צוננת והוביל אותו אל תוך המבנה המפואר, שקירותיו מצופים שיש וזהב.
באולם גדול, על כס המלכות, ישבה האישה-מלכה, זו שראה אתמול. נמנמן החל לנבוח. הוא ניסה לגרש את האיש, אבל המלכה השתיקה אותו בלטיפה נמרצת.
"ובכן?" שאלה המלכה
"אכן זו את המלכה. האם תסלחי לי אם אתן לך מטיל זהב אחד?"
"לא ולא."
"ואם אתן לך שני מטילי זהב?"
"לא ולא."
"ואם אתן לך שלושה מטילי זהב?"
"לא ולא."
"ואם אתן לך עשרה מטילי זהב?"
"לא ולא."
"ואם אתן לך מאה מטילי זהב?"
"לא ולא"
"ואם אתן לך אלף מטילי זהב?"
"לא ולא."
"ואם אתן לך מיליון מטילי זהב טהור?" ניסה הרוכב העשיר שוב, אבל ידע שלמרות עושרו הרב, ספק אם יש לו מיליון מטילי זהב.
"לא ולא."
"מה אוכל לתת לך כדי שתסלחי לי?" שאל מיואש.
"אני לא רוצה שתתן לי דבר רק תבקש סליחה."
"סליחה, סליחה מלכה נערצה." ביקש האיש.
"אני סולחת," אמרה והושיטה אליו את כף ידה הענוגה.
הרוכב כרע על ברכיו ונטל את ידה כדי לנשקה. אך נגעו שפתיו על עורה, הוא קפץ לאחור מבליע צעקה.
נמנמן, כלבה הנאמן של המלכה, נשך את זרועו.
"העלבתי אותך מלכתי, אבל רק עכשיו באתי על עונשי," אמר וחייך האיש העשיר.
"תגיד, באמת יש לך והיית נותן לי מיליון מטילי זהב..."
 
*
לאהוד בן עזר שלום רב,
אני שמחה להמשיך לקבל את העיתון שלך, לדעת שיש לו הרבה קוראים, וגם לשמוע עליו ברדיו, כמו היום [שבת], על המחקר על "השפן הקטן".
חשבתי שאולי יעניין סיפור של ילדה קטנה מאוד. ראיתי שאתה מפרסם חומר של צעירים. הסיפור הוא של בתי בת השש וחצי. היא סיפרה אותו, כשהיא עומדת וממציאה על המקום. הרעיון נראה לי כל כך טוב שלא האמנתי שהיא חשבה עליו. שלא בנכחותה בדקתי סבירות ששמעה אותו במקום אחר. רק אחרי שהשתכנעתי שזה שלה, כתבתי אותו כמו שהתבקש. כמובן שאין זה הסיפור הראשון שלה והיו לה עוד הרבה מאז, אבל זה הטוב ביותר, לדעתי.
בברכה,
ריקי גושן
 
 
 
 
ברפרטואר של אקו"ם חיים גם החברים המתים
ביום 24 בדצמבר 2006 נערכה במועדון "צוותא" בתל-אביב אסיפה כללית שנתית של חברי אקו"ם. בפתיחתה קרא אהוד בן עזר את רשימת החברים שהלכו לעולמם מאז האסיפה הכללית הקודמת.
 
חברי אקו"ם שנפטרו בשנת 2005
המלחינה והמחברת שרה לוי-תנאי
שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים בשנת 1911. היתה המייסדת והמנהלת האומנותית של להקת "ענבל" במשך ארבעים שנה וזכתה עימה להצלחה רבה. כתבה יצירות מָחוֹל רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים, יהודיים-מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל". כתבה והלחינה שירים ויצירות מוזיקליות לריקודים, בייחוד נודע שירה "אל גינת אגוז". כתבה שירים לילדים כמו "ליצן קטן נחמד" ו"באנו חושך לגרש". כלת פרס ישראל בשנת 1973. שרה לוי-תנאי היתה בת תשעים וארבע במותה. יהי זיכרה ברוך.
 
המלחין והמחבר שלמה קובה (קובש)
שלמה קובה המכונה קובש נולד בשנת 1962, ובשנת 2001 עזב את הכרמל, ונחת בלב הבוהמה של תל אביב ובה ברא את ההרכב, שבראשו עמד: "שלמה ומועצת החכמים", הרכב שעשה את צעדיו הראשונים בכוך שבו גר בפלורנטין. שלמה המוסיקאי והיוצר הספיק להקליט שני אלבומים. אלבום הבכורה נקרא בשם "אהבת חינם". עם ג'אן ג'אק הקליט שני שירים: "שיר על עיר" ו"משה תצדיע". בין יצירותיו: "המשחק של החיים", "זמן אבוד" ו"פגישה מקרית". שלמה קובה נפטר מדום לב והוא רק בן ארבעים ושלוש במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
הסופרת מרים רות
מרים רות נולדה בסלובקיה בשנת 1910 ועלתה לארץ-ישראל בשנת 1931. היא עסקה בחינוך שנים ארוכות ולימדה בסמינר אורנים. בין ספרי הלימוד שכתבה: "תורת הגן", "הילד ואתה" ו"סיפורת לגיל הרך". מרים רות התפרסמה בעיקר כסופרת ילדים שכתבה כמה מן הספרים הנודעים ביותר לגיל הרך בספרות העברית החדשה, בהם ספרה הראשון "מעשה בחמישה בלונים" ואחריו '"הבית של יעל" ו"תירס חם". היא כתבה מעל עשרים ספרים לילדים. זכתה בשנת 1990 בפרס זאב על מפעל חיים, בשנת 1998 זכתה בפרס "אות החיוך" של יוניצ"ף על ספרה "מעשה בחמישה בלונים" ובשנת 2002 הוכרזה ככלת פרס ביאליק לספרות. מרים רות הלכה לעולמה בשנת 2005 והיא בת תשעים וחמש, ונקברה בקיבוצה שער הגולן. יהי זיכרה ברוך.
 
המלחין והמחבר חנניה אברג'יל
חנניה אברג'יל היה נגן עוד ומלחין מהמוכשרים שהיו בארץ בתחום המוסיקה המרוקאית. הוא עלה ממרוקו, חי את רוב חייו בנתיבות והתפרנס כל שנותיו כמוזיקאי. הקים את להקת "סהרה" וניגן באלבומים של אמנים מוכרים פחות ומוכרים יותר. שירו הבולט ביותר הוא "את" שזכה לביצועים שונים. בין יצירותיו: "כמו סופה", "אבא", "מימונה" ועוד. כל חגיגת מימונה היו הוא והנגנים שלו יושבים ומנגנים קלאסיקות מרוקאיות עד השעות הקטנות של הלילה. את מורשת המוסיקה המרוקאית הנחיל לנגנים צעירים ממנו. בן שישים ושתיים שנים היה חנניה אברג'יל במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחין והמחבר ריי סְקוּדֶרוֹ
ריי סקודֶרו נולד בשנת 1946 בניו-יורק, קיבל מעמד עולה בראשית שנות ה-90 אבל חי בארץ כבר מאמצע שנות ה-80. היה מחבר, מלחין ומבצע ידוע ואהוב בקרב קהילת דוברי האנגלית בישראל. בטרם בואו לישראל נסע רבות ברחבי העולם וביצע את שיריו בסגנון טרובאדורי. הוא השתתף באופן קבוע בפסטיבל השנתי לשירי-עם "סולם יעקב" בכנרת וכן הופיע במועדונים של שירי עם. בין שיריו האהובים ביותר:Lullaby in C, Horizon Dawn, . ריי סקודרו נפטר בדצמבר 2005 לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. בשנות מחלתו המשיך לכתוב ולבצע את שיריו יחד עם אשתו ג'ואנה קאצן Joanna Katzen. בן חמישים ותשע היה ריי סקודרו במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
,.
חברי אקו"ם שנפטרו בשנת 2006
 
הסופר שלמה ניצן
הסופר שלמה ניצן נולד בשנת 1922 בלטביה, למד עברית מילדותו, ובשנת 1932, כשהיה בן אחת-עשרה, הועלה עם הוריו לארץ-ישראל. שלמה ניצן לחם במלחמת העצמאות וערך ספריית ספרי כיס לחיילים. בשנת 1950 התמנה לעורך השבועון לילדים "משמר לילדים", עבודה שבה התמיד במשך שנים רבות יחד עם חברו הסופר בנימין טנא, ולזכותם פרסום ועידוד עשרות סופרים ומשוררים לילדים ולנוער שפרסמו את יצירותיהם בשבועון. מספריו: "בינו לבינם", "צבת בצבת", "חגים בחולות" ו"יתד לאוהל" וכן תרגומי ספרים רבים, בעיקר לנוער. בשנת 1984 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שמו של לוי אשכול, וכן זכה בפרס ברנר ובפרס חולון. בנו הוא הבמאי עמרי ניצן. בן שמונים וחמש שנים היה שלמה ניצן במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחין איגור זולוטורוב
המלחין איגור זולוטורוב נולד ברוסיה בשנת 1957, שם הופיע ויצר עוד לפני עלייתו לארץ, וגם לאחריה. כאן בארץ טרם הספיק לפרוץ עם שיריו את מעגל דוברי הרוסית. הוא חי כזאב בודד. רוקיסט בנשמתו וביצירתו, ונפטר באופן פתאומי. בין יצירותיו הרבות, שחלקן חיבר, הלחין ואף עיבד: "אפילוג", "|אופקים בלוז", "מינוס ובאנקה", "רוק אן רול קליטה", "פורטרט", "מזרח רעשני" ועוד. בן ארבעים ותשע היה איגור זולוטורוב במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחין עובדיה טוביה
המלחין עובדיה טוביה נולד בשנת 1920. בבחרותו נשלח לעדן כשליח חינוך בקרב היהודים העומדים לעלות ארצה. שם הקים קבוצת תיאטרון שהציגה הצגות בחגים, לימד שירים וריקודים ואירגן ערבי שירה בציבור, וגם הקים עם שמעון אביזמר את עיתון המחנה. עובדיה היה בחור נאה ומוכשר, ניגן בכינור ובלט בקומתו וביופיו. לימים למד באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל-אביב, והיה המלחין והמנהל המוסיקלי של להקת ענבל. בין יצירותיו: "הללי נפשי", "התרגעות", "מי זאת עולה מן המדבר", "קריה יפהפייה" ועוד. בן שמונים ושש היה עובדיהו טוביה במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחין גיורא שוסטר
המלחין והמחנך המוסיקלי גיורא שוסטר נולד בשנת 1915 בגרמניה. למד בעיר-הולדתו המבורג, ובקלן, מוסיקה וקומפוזיציה וכן אקוסטיקה ובניית כלי-נגינה. אחרי שעלה לארץ-ישראל בשנת 1938, לימד אקוסטיקה ותיזמור במדרשה למורים למוסיקה בתל אביב ובמדרשת אורנים. רק משנת 1958 החל שוסטר להחשיב את יצירותיו לכאלה שניתנות לשימור וקיטלוג. את כל הקודמות פסל. יצירתו "הטעמות" לשני פסנתרים וכלי הקשה זכתה בשנת 1965 בפרס אקו"ם. מבין יצירותיו האחרות: "שני שירים יווניים", "בשלוש", "בבדידות" ו"טוקטלה". ליצירותיו הקוליות בחר שוסטר טקסטים ממיטב השירה העולמית והעברית. בנוסף להלחנה ולהוראה היה גיורא שוסטר פעיל מבחינה חברתית בעירו רחובות, ובה גם הובא למנוחות והוא בן תשעים ואחת שנים. יהי זיכרו ברוך.
 
 
 
המלחין בן-ציון אורגד
בן-ציון אורגד נולד בגרמניה בשנת 1926 ועלה לארץ-ישראל בגיל שש. הוא למד כינור אצל רודולף ברגמן וקומפוזיציה אצל פאול בן חיים ויוסף טל. את לימודי הקומפוזיציה המשיך בארצות הברית אצל אהרון קופלנד. אורגד היה חייל וממפה שטחים במלחמת העצמאות, הכיר את שבילי הארץ ברגליו ונתן ביטוי לאהבתו אליה במוזיקה שכתב. רביעיית מיתרים, מיצירותיו האחרונות, חוברה לדבריו בהשראת הכנרת, שלחופיה הירבה לשבת. אורגד כתב מוזיקה בהקשרים תנכ"יים, כמו "הצבי ישראל", "סיפור המרגלים", "חזון ישעיהו" ועוד. כן הרבה להלחין מוזיקה לשירי משוררים. מאז 1980 כתב גם שירה ופירסם קובצי שירים אחדים. בן ציון אורגד חיבר כתשעים יצירות להרכבים שונים, ווקאליים, תזמורתיים וקאמריים. בשנים 1975 עד 1988 היה ממונה על החינוך המוזיקלי מטעם משרד החינוך. הוא זכה בפרסי אקו"ם במוסיקה בשנים 1958, 1960 ו-1966 וכן זכה בפרס אקו"ם בשנת 1988 עבור מפעל חיים בתחום המוסיקה הקונצרטית. בן-ציון אורגד היה בן שמונים במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המשורר אהרון מאירוביץ
המשורר אהרון מאירוביץ נולד בשנת 1910 בווילנה ובה למד בישיבה ובגימנסיה העברית. עלה ארצה בשנת 1932 ועלה להתיישבות בעמק בית-שאן, בקיבוץ מסילות. משנת 1943 חי מחוץ לקיבוץ, עבד תחילה בעיתון "על המשמר" ומ-1950 בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. הוא החל בפרסום שיריו בווילנה והמשיך בעיתונים ובכתבי-העת בארץ, ופירסם גם שירי ילדים. מבין ספרי השירה שלו: "כנפיים לבנות", "הטללים ישכימו", "אבני בית", "המון", "לפני שנה" ועוד. הוא ערך את ספר העדות "מן הדליקה ההיא" על מרד גטו וארשה, היה בעורכי ספר הפלמ"ח וערך ספרים רבים אחרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד. אהרון מאירוביץ היה בן תשעים ושש במותו.
 
השחקן והפזמונאי יוסי בנאי
יוסי בנאי היה שחקן, זמר, פזמונאי, כותב מערכונים ותוכניות בידור, קריין, במאי, וחתן פרס ישראל. הוא נחשב לאחד מגדולי היוצרים של תרבות ישראל. אמן שהטביע חותם בל יימחה על תקופתו, ובוודאי גם על הדורות הבאים. בנאי נולד בשנת 1932 וגדל בשכונת מחנה יהודה בירושלים, בסביבות השוק. את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לעירו. הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951, ולאחר שחרורו למד בסטודיו למשחק של פאני לוביץ'. בנאי שיחק לאורך השנים במרבית התיאטראות הגדולים בארץ ושיתף פעולה עם המחזאי ניסים אלוני. מבין המחזות שבהם שיחק: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "הכלה וצייד הפרפרים", "פר גינט", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים" ועוד. הוא העלה תוכניות בידור כגון "ילדות קשה", "נישואין נוסח גירושין", "אני וסימון ומואיז הקטן" ו"שובו של הסוראמלו". כמו כן כתב וביים תוכניות ללהקת "הגשש החיוור" שבה חבר אחיו, גברי בנאי. יוסי בנאי שיחק בסרטי קולנוע ישראליים ובהם "חבורה שכזאת" ו"חכם גמליאל". הוא נודע כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובייחוד הירבה לשיר שאנסונים צרפתיים מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים. שירים ידועים אחרים שלו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה". בנאי היה גם קריין מעולה, שבין השאר ליווה את הסידרה "עמוד האש". הוא זוכה הפרס על מפעל חיים של אקו"ם למשורר בתחום הזמר העברי לשנת 1993. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל לתיאטרון. היה בן שבעים וארבע שנים במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
הסופר יאיר בורלא
יאיר בורלא היה סופר ומתרגם, מחדש מלים ועורך. בנו של הסופר הנודע יהודה בורלא, מאבות הספרות העברית החדשה בארץ-ישראל, ואחיהם של סופר הילדים והצייר עודד בורלא ומעצבת התלבושות עפרה בורלא-אדר. יאיר נולד בירושלים, גדל והתחנך בבית אביו, המורה והסופר, קודם במושבה זיכרון יעקב, ואחר-כך בחיפה. משנת 1942 עד שנת 1946 הוא שירת בצבא הבריטי ולמד את הלשון האנגלית על בוריה. לימים היה מחשובי המתרגמים מלשון זו לעברית. בשנת 1948 התגייס לצה"ל ושירת בו שנים ארוכות, כמחדש מילים עבריות לעולם הצבאי, כמחדש וכמתאים מונחים, כעורך פרסומים וכמוציא לאור. שנים רבות הקדיש להכנת ולעריכת הכרכים של "גווילי אש", אסופת דברי הנופלים במערכות ישראל. היה מתרגם פורה מאוד מאנגלית של סיפורים ורומנים, מחזות ומערכונים, שחלקם הוצגו בתיאטרוני הארץ. יאיר בורלא היה בן שמונים ושבע במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחינה נירה חן
המלחינה נירה חן נולדה בשנת 1924 בעין-חרוד. היא היתה מילדי המשק הראשונים ומחניכיו המובהקים של המורה משה כרמי, ממנו הושפעה רבות ואף החלה ללמוד נגינה בהוראתו. היא למדה מוסיקה בסמינר הקיבוצים, באקדמיה למוסיקה בירושלים וגם בשיעורים פרטיים אצל המלחין יוסף טל. בראשית שנות החמישים חלתה ונעשתה רתוקה לכיסא גלגלים. ואולם היא המשיכה את עבודתה בהוראה מוסיקלית במסגרת המגבלות של מצבה, ובכיתת מוסיקה שנבנתה לצד דירתה. החיפוש אחר מרכיבים ישראליים ופולקלוריסטיים לחגים הביאו את נירה עם חברתה רבקה שטורמן לשילוב מקצבים וצעדים מזרחיים משל עולי תימן. החשיפה הראשונה של הריקודים היתה בימי מלחמת השחרור, בלהקת "הראל". בכנסי מחול למדו מאז את הריקודים המבוססים על "הצעד התימני". בין יצירותיה: "איתי מלבנון" ו"דודי לי". נירה זכתה לחמישה נכדים ולשבעה נינים. בת שמונים ושתיים היתה במותה. יהי זיכרה ברוך.
 
המלחין יוסף סטו-הכהן
יוסף סטו-הכהן היה אחד מחלוצי מוזיקת הג'אז בישראל ובמהלך השנים עבד עם מיטב אמני ישראל, ובהם יוסי בנאי, נעמי שמר, מירי אלוני, גיל אלדמע, מתי כספי, שלמה גרוניך ואחרים. הכהן גם עיבד את אלבום הסולו הראשון של אריק איינשטיין, "שר בשבילך", שיצא בשנת 1966, ואת אלבומו של יוסי בנאי "אין אהבות שמחות". הכהן, יליד בולגריה, נחשב עוד בשנות השישים לאחד ממוזיקאי הג'אז המובילים והמשפיעים בישראל. הוא היה נשוי לזמרת הג'אז רימונה פרנסיס, איתה גם עבד רבות. עיבודיו השונים היו מושפעים ממוזיקת ג'אז אמריקאית, מוזיקה בולגרית, מוזיקה קלאסית וגם מוזיקה ישראלית. בין יצירותיו: "שעועית בולגרית", "אל תשאלו אותי", "ארבעה אחים" ועוד. יוסף סטו-הכהן היה בן שבעים ושבע במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
הסופר והמחנך יזהר סמילנסקי
יזהר סמילנסקי נולד ברחובות בשלהי שנת 1916 לאביו זאב סמילנסקי, שהיה מאנשי העלייה השנייה ופובליציסט בזכות עצמו. הסופר משה סמילנסקי היה אחי סבו של יזהר. יזהר סמילנסקי היה מגדולי הספרות העברית החדשה, פובליציסט וחבר כנסת. שם העט הספרותי ס. יזהר ניתן לו על ידי המשורר והעורך יצחק למדן, כשפירסם בשנת 1938 בכתב העת שלו, "גיליונות", את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת". עולמו של ס. יזהר מתנודד בין ארץ-ישראל הכפרית של ילדותו ונעוריו במושבה רחובות לבין המשבר הגדול של בני-דורו שלחמו בקרבות האכזריים של תש"ח על הקמתה של מדינת ישראל, מדינה ששינתה פניה עם בריחת הערבים ובוא העליות ההמוניות. עולם הטבע והחקלאות של ילדותו ונעוריו יחד עם שפתו העשירה והייחודית והמיבנה הסגנוני המיוחד לו היקנו לו מקום מרכזי בספרות הדור החדש של ילידי הארץ. יזהר שימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים עד פרישתו, ופרופסור מן המניין לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. הוא היה תקופות ממושכות חבר כנסת מטעם מפא"י ורפ"י והתפרסם בעיקר בזכות פעילותו למען חוקי שמירת הטבע. היה חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת חוקה חוק ומשפט. בשנת 1959 הוענק ליזהר סמילנסקי פרס ישראל, והוא בן ארבעים ושלוש שנים בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. הוא זכה בפרס אקו"ם לסופר על מפעל חיים בשנת 1989, בפרס ברנר ובפרס ביאליק. בצד כתיבתו הספרותית כתב כתיבה פובליציסטית עשירה. בין יצירותיו הידועות: "השבוי", "סיפור חירבת חזעה", "השיירה", "ימי צקלג", "מִקדמות" ו"צלהבים". יזהר סמילנסקי היה בן קרוב לתשעים במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
המלחין יוסף הדר
המלחין יוסף הדר נחשב לאחד מחשובי היוצרים של הזמר העברי. בסוף מלחמת השחרור הלחין את השיר "אל העין" (הנפתח במלים "על הרים עולה הבוקר") למילותיו של חברו אוריאל אופק. הוא הלחין עשרות שירים, כשהבולטים ביותר בהם הם שירי הרועים, שרווחו בשנות החמישים. בין שיריו הידועים ביותר: "ערב של שושנים", "תפוח חינני" שאת מילותיהם כתב המשורר משה דור ופורסמו בעיקר על ידי צמד "הדודאים", ועוד שירים רבים אחרים כגון "בהר הגלבוע" בביצוע צמד "הפרברים" ו"שובה אלי" בביצוע צמד "העמרנים". עוד משיריו הידועים: "עץ אפרסק", "לבב אנוש", "אל העין" ו"שיר הנוקדים". יוסף הדר גם שימש כמעבד ומנצח על מקהלות ילדים ובוגרים, וכמורה למוזיקה. חלק משיריו בוצע גם בפי זמרים ידועים בחו"ל, בהם הארי בלפונטה, מרים מקבה, ננה מושקורי ולהקת לוס פאראגוויוס. יוסף הדר היה יקיר העיר רמת גן לשנת 1998, וחתן פרס אקו"ם, "נוצת הזהב", בשנת 2000 על מפעל חיים בתחום הזמר העברי והחינוך המוזיקלי בישראל. יוסף הדר היה בן שמונים במותו. יהי זיכרו ברוך.
 
הפזמונאי ובעל הטורים עֵלִי מוהר
הפזמונאי והפובליציסט הישראלי עֵלִי מוהר נולד ב-1948 בתל אביב. אביו, יחיאל מוהר, היה משורר (שחתם בשם יחיאל מר) ופזמונאי, שכתב שירים רבים ללהקת הנח"ל. עלי מוהר השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במסגרת שירותו הצבאי החל לכתוב גם לעיתון "במחנה" ובכך המשיך לאורך שנים. רבים משיריו של עלי מוהר היו לאבני יסוד בתרבות ובמוזיקה הישראלית. פזמוניו התאפיינו ברומנטיקה, בהומור רב ובאהבת הארץ. בין שיריו המוכרים ניתן למצוא את "שיעור מולדת" שהיה לקלאסיקה בביצועה של להקת כוורת. מוהר הרבה לשתף פעולה עם יוני רכטר, שהלחין רבים משיריו. יחד הוציאו שני אלבומים: "בגובה העיניים" ו"מחשבות ואפשרויות", ואף יצאו בהופעות משותפות במהלכן מוהר, בעמדת המספר, קרא קטעים שכתב וכן שירים שלו ושל אביו. קולו של עלי מוהר נשמע מעל גלי הרדיו כאשר הגיש את התוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל ותוכנית ברשת ב' של "קול ישראל". שנים כתב בעיתונים "דבר" ו"במחנה" והטור "מהנעשה בעירנו" במקומון "העיר", שם גם כתב על כדורגל. בשנה האחרונה לחייו נאבק במחלת הסרטן, אך הוסיף לכתוב את טוריו ב"העיר" ולהשלים את עריכת הספר "זו אותה האהבה – אריק איינשטיין, ביוגרפיה בראשי פרקים". עלי מוהר נפטר בביתו בנובמבר 2006, והוא בן חמישים ושבע שנים. יהי זיכרו ברוך.
 
[הדברים על יעקב בסר ז"ל הודפסו כבר בגיליון הקודם]