מכתבו הגלוי של פרופ' דניאל בר-טל
בשנים האחרונות מלווה את חלק מאיתנו תחושה שהחברה הישראלית מתדרדרת. תחושה זאת אף התרחבה והתגברה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. כדי לבסס את תחושתי, התחלתי לפני שנים מספר לאסוף "הוכחות" מעיתון "הארץ" המראות אינדיקטורים בתחומי חיי חברה שונים. אינדיקטורים אלה מראים תמונה מלאה יותר מאשר התרשמויות מידיעות בודדות המופיעות מדי פעם. לבקשת כמה מחבריי, הכנתי מהחומר שאספתי הדגמה שממחישה את תופעת המשבר בחברה. אין ספק שהחומר מציג תמונה של חצי הכוס הריקה, בזמן שישנן גם תופעות חיוביות בחברה הישראלית. ההתמקדות בצד השלילי באה במטרה להזהיר מפני התהום אליה עלולים להגיע. חומר זה אפשר להעביר לאנשים נוספים כדי לעוררם.
דניאל בר-טל
 
[למכתב חוברה צרופת חומר מצטבר המוכר היטב לקוראי "הארץ" הביקורתיים שעדיין מתעקשים שלא לוותר על קריאת העיתון, ומקווים שישתנה יום אחד].
 
תשובת אהוד בן עזר
פרופ' דניאל בר-טל היקר,
אתה מצחיק אותי. עיתון מגמתי כמו "הארץ", אשר חלקים ממנו נגועים בהזדהות מראש עם העניין הפלסטיני, ונגועים באנטי-ציונות, ובניהול מסעות "ביעור שחיתות" נגד ראשי ממשלה ישראליים אלא אם כן הם עוסקים בהתנתקות; עיתון שלפי הרגשתי, יחד עם כלי תקשורת אחרים, הורידו ביגון שאולה את בריאותו של שרון ומשתדלים לעשות זאת עכשיו לאולמרט; עיתון שאינו מחמיץ הזדמנות לתת כותרות ותוכן ברוח ההיסטוריונים החדשים ובניגוד לתמונת ההיסטוריה הלאומית שלנו, שאין לנו אחרת בלתה – עיתון שמרבית הפובליציסטיקה המתפרסמת בו חייבת להיות ברוח הדיעות הפוליטיות של בעליו ועורכיו, (על כך אוכל להעיד מניסיוני ומניסיון הקרובים לי לדיעה ולניתוח המצב, שדיעותינו מוחרמות מלהתפרסם בו); עיתון שיש קוראים שביטלו את המנוי שלהם משום שלא יכלו לשאת עוד את החד-צדדיות הפרו-פלסטינית והאנטי-צה"לית הנושבת מבין דפיו –
– אותו, את "הארץ" ואת חבורת חלק מכותביו, המנותקים מהמציאות וחיים בבועה משל עצמם, בועה שבה רק ישראל אשמה בהיעדר השלום ובכל שאר מרעין בישין – אותו אתה לוקח בצורה "מדעית" כמתעד את החברה הישראלית המתדרדרת?
ואני חשבתי שהוא מתעד דווקא את הפרוספריטי, את תולדות בעלי ההון הזוהרים וחיי הכלכלה הסוערים ואת טעמם וחוג עניינם של עשירי הארץ ושל הסנובים השמאלניים שלה?
אבל אולי כך פועל כיום עולם המדעים החברתיים וההיסטוריים:
שלב ראשון – חוקרים עורכים מחקרים שנועדו מלכתחילה לאשש את דיעותיהם הקדומות, המוקדמות והמוגזמות (בדרך כלל על רקע פרו-פלסטיני וכמעט תמיד נגד המימסד הישראלי, כאשר רמת ה"מחקר" הולכת ומידרדרת מדור לדור כי הדור הצעיר באוניברסיטאות אינו יכול להתקדם מבלי לעוות את הישרה כפי שעושים מוריו ורבותיו השולטים בקידומו ובציוניו) –
שלב שני – העיתונות מצטטת ומסתמכת על מסקנות המחקרים האקדמאיים והפסוידו-אקדמאיים האלה, דוגמת "אדווה", כאילו היו דברי אלוהים חיים (אפילו חלק ממחקריהם עלול שיהיו ממומנים בידי קרנות זרות של מדינות ואירגונים אנטי ישראליים במוצהר או במובלע) –
שלב שלישי – חוקרים תמימים כמוך אוספים את ה"עובדות" מתוך העיתונים כהוכחות מכריעות ל"חברה הישראלית המתדרדרת"!
אם לשם השוואה מחקרית הוגנת תעקוב אחר הנכתב בעיתונות ובספרי העדות והזיכרונות עד מחקרך שלך, תיווכח ש"החברה הישראלית המתדרדרת" ראשיתה עם ייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, ב-1878, וגם "היישוב הישן" טמן ידו בצלחת.
האם חשבת פעם על כך שיש לנו אנשים חרוצים, מוכשרים, מושמצים, לא מתוגמלים כראוי, מעטים מדי במיספרם (כי הרוב עושה חיים משוגעים, גם בתקשורת ובאקדמיה, ומתמחה בעיקר בהלקאה עצמית ובהשמצה תקשורתית) – והם (ואולי גם המטכ"ל בכללם, שלא לדבר על החיילים ואנשי המילואים) – הם השיריון הדק, השברירי, העומד בתחומים רבים, ובייחוד בתחום הביטחוני – בינינו לבין האבדון, ומול אוייב קשה, לפעמים בלתי-מנוצח, שבחשבון אחרון מנסה להתקדם צעד-צעד לקראת השמדתנו הגמורה, ואשר תומכים רבים לו בעולם התקשורתי, הפוליטי והאקדמי, בעיקר במערב אירופה אך גם בקרב מרצים מסויימים באוניברסיטת חיפה, למשל – קולגות שלך, אם תרצה ואם לא, שהתנהלותם מוכיחה את האבסורד ואת ההכחשה והשנאה העצמית שאליהם הגיע חלק ניכר ממדעי הרוה, החברה וההיסטוריה באוניברסיטאות ישראל בדור האחרון. למדתי לפני יובל שנים אצל פרופסורים בירושלים. האמן לי, הם היו זורקים חלק ניכר מבני דורך לאשפתות בשתיים-שלוש קריאות ביניים בלבד, או כפי שפרופ' גרשם שלום היה אומר – "קוואטש!"
בברכה לבטלה,
אהוד בן עזר          
                                                      
ש. שפרה
הפרעה דו-קוטבית
עכשיו גם מצרים מצרפת את תביעתה לרשימת התביעות לנכסים שישראל יושבת בהם שלא כדין. מומחה למשפט מצרי טוען כי אילת שייכת מדינית למצרים ומנהלתית לפלשתינים. ועל מה הוא מסתמך? השולטן העות'מאני בחסדו הוא שהעניק אותה למצרים; ואם לא די בכך, הוא קושר לאוּם-רשרש, שמה לפנים של אילת, הילה של קדושה: הלא מן המפורסמות הוא שהיא שמשה מקום חנייה לעולי רגל למֶכה.
לא חפירת תעלת הימים היא העילה לתביעה המצרית; מה שמעורר את התיאבון שאינו יודע שובעה של שכנינו הוא הכישלון שלנו במלחמת לבנון השנייה, והקלות שבה אנחנו מוכנים לוותר על רמת הגולן בנימוק שבמלחמות המאה העשרים ואחת, שבהן הטיל עושה את המלחמה ולא חיל הרגלים, השטח לא קובע.
החזרת רמת הגולן תהיה השלב הראשון, אחר-כך יזכו ערביי ישראל באוטונומיה לאומית בגליל ובמשולש, והמצרים יזכו באילת, ולמה רק באילת, למה לא גם בנגב שבו ודאי עברו אותן שיירות של עולי רגל וקדשו ברגליהם את אדמת המידבר. ומי שחושב שהוא יכול להתבצר במדינת תל-אביב טועה; לא רק ביפו מדובר, ומה עם הכפרים הערבים שיח'-מוניס וסומייל שאליהן ישובו הפליטים הערבייים? מי שיישאר כאן אולי יואילו הפלשתינאים להעניק לו תעודת תושב בתנאי שיוכיח כי אבותיו החזיקו בדרכון עות'ומני. נשמע לכם הזוי – לא יותר מהחזרת רמת הגולן עכשיו.
משא ומתן ללא תנאים מוקדמים אינו עיקרון מקודש; אי החזרת רמת הגולן חייב להיות תנאי מוקדם לניהול משא ומתן עם סוריה, לפחות בשלבי הפתיחה שלו. ואי אפשר להעביר גזירה שווה בין שטחי יהודה, שומרון ועזה לבין רמת הגולן. באלה הראשונים יושבת אוכלוסייה פלשתינית צפופה שעימה נחלוק בסופו של דבר את הארץ. לעומת זאת הסורים לא נזקקו לכיבוש רמת הגולן כדי לפגוע בנו, ובין השנים 49-67 לא חדלו ההפגזות מן הרמה, ובמלחמת יום הכיפורים היא שימשה מקפצה לטורי השריון של הסורים שהגיעו עד הירדן, למי ששכח. הסורים הם תוקפן, שעושה מעשים ככובש ומבקש שכר כנכבש. אנחנו יכולים לשער בנפשנו מי "יְישב" את השטח הלא קובע הזה ברמת הגולן אחרי שניסוג ממנו, איזו ממלכה חיזבלאית-איראנית תקום במבצר הטבעי החולש עלינו מגבוה.
לפעמים נדמה, כשמדובר ב"שטח", שאנו זקוקים לא לוועדות חקירה אלא לפסיכיאטר לאומי, כיוון שלא שיקולים ענייניים מנחים את הדיון, אלא איזו שהיא הפרעה דו-קוטבית שקיבלנו כנראה בירושה מהוויה ארוכת שנים של עם ללא פיסת קרקע מתחת לרגליו: מצד אחד תנועות משיחיות שחלמו על ביאת המשיח ועמו מלכות ישראל, ולעומתן תנועות של היטמעות והתבוללות במקום המושב עד כדי הימחקות. ואצלנו כאן ועכשיו: אל מול דחף כמעט בולימי להתרחב, להגיע לגבולות של ארץ ישראל השלמה, פועלים דחף כמעט אנורקטי להתכווץ בכל מחיר, והאשלייה שככל שנתפוש פחות מקום במרחב יואילו להסכים עם קיומנו במזרח התיכון, ושני הדחפים כאחד משבשים את שיקול הדעת.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 27.12.06
 

לא מוסרי? בחייך!
 רודנים פושעי-מלחמה ורוצחי-עם ראויים למיתה. סדאם חוסיין, שהוצא להורג בתלייה, היה בן-מוות.
אינני נכנס לדיון משפטי, פוליטי, אסטרטגי. טוב לעיראק, רע לעיראק. טוב לאיזור, רע לאיזור. טוב לעולם, רע לעולם.
לא איכפת לי.
אבל כשאני נתקל בתגובות "הומאניטאריות" על הוצאתו להורג של הרוצח הנורא הזה, שלא ידע רחמים אפילו על בני משפחתו הקרובים – ואני מדלג על החשבון הישראלי במאזן הדמים של חוסיין – אני מוכן לתלוש את מעט השיער שנותר על ראשי.
ואילו הייתי עושה כן, מה הייתי מורט למיקרא הצהרתו של מנכ"ל הסניף הישראלי של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונאל", בהקשר הסדאמי, ש"הוצאות להורג אינן מוסריות ואינן מועילות בשום דבר"?
את זקני?
מוסר סדאם חוסיין ומוסר?
לא סדאם חוסיין וקטילה המונית של כורדים בגאז חרדל. רציחות שיטתיות של שיעים עיראקיים. הקרבה של חצי מיליון מבני עמו במלחמה יזומה נגד שכניו. לא מימון של טרור עקוב מדם. לא מיתקני עינויים מחרידים. אבל התעוררות מצפון כזאת כאשר שמים קץ לחייו של איש הדמים?
בחייך, אדון וידן!
 
שנה חדשה
 היום – יום ראשון לשנה האזרחית החדשה.
יקירנו ארקאדי (לבית גאידאמאק) כבר לא חוגג את הסילווסטר – הוא עבר למסיבות חנוכה, שבראשונה בהן, כפי שכבר ציינתי, לא נכחתי (וגם יורם לא) אבל היו הרב גרוסמן וראש הממשלה לשעבר ביבי נתניהו – אבל בני-אדם לאין ספור חוגגים את ראש השנה הזה בתקווה שבשנה החדשה יהיה טוב יותר.
התקווה הזאת מחזיקה אותם על רגליהם.
ומשום כך טוב שחוגגים את ראש השנה – ולא משנה איזה ראש שנה הוא זה – כי יש בו ביטוי של תקווה.
וחגיגה שיש בה תקווה לעתיד, כמה שלא תהיה תקווה זו מופרכת מנקודת מבטם של אנשי-מעשה ויודעי-דבר, צריך לברך עליה.
כשאני מסתכל סביבי, על הנעשה אצלנו, מלמעלה עד למטה, אני רוצה לבכות. לרצון הזה לשפוך דמעות שותפים המוני בית ישראל, אולי לא אלה של העשירון העליון, אבל בוודאי אלה של העשירונים האחרים, הנמוכים הרבה-הרבה יותר, וכל מי, יהיה עשירונו אשר יהיה, שעדיין מסוגל לתפוס איזו הנהגה יש לנו, ואיזו חברה יש לנו, ואיזו תרבות-חיים יש לנו.
אז אם מנסה מישהו ליבש את מקור דמעותיו ולחייך למשך זמן קצר משום שהוא מקווה שאולי, אולי, אולי יהיה טוב יותר בשנה החדשה, יבורך המישהו הזה והלוואי שהגורל ישעה לתקוותו.
ונאמר אמן.
 
שיזוף מיניסטריאלי
 בדו"ח שהוגש בימים אלה לוועדה לגיבוש כללי אתיקה לשרים סופר על שר מסויים – שמו לא הוזכר משום מה בעיתון – שביום הראשון לכהונתו דרש שתותקן מיטת שיזוף בשבילו על גג הבניין שבו ישמש בקודש.
זה דווקא מצא חן בעיניי.
שר שזוף – זה צירוף נחמד.
וגם מתקבל על הדעת שאין לו זמן לרוץ לשפת הים כדי להשתזף שם. הוא הלא שר בממשלת ישראל והשרים בממשלת ישראל, כולם ביחד וכל אחד לחוד, אלה שיש להם תיקים (לא במשטרה) ואלה שהם שרים-ללא-תיק, הרי עסוקים עד למעלה ראש בטיפול בענייני הלאום. ואפשר לצייר בדמיוננו את השר המשתזף שרוע על מיטת-השיזוף ומעיין במיסמכים המתערמים על המיטה וליד המיטה ומתחת למיטה, קולט את קרני החמה (שר חביב, אל תשכח את המשחות המתאימות לשיזוף מוגן!) ובה-בעת נותן את דעתו על הנושאים הדוחקים של קיומנו. והלא על זאת נאמר, מזה ומזה אל תנח ידך. ודאי, יהיו גם כאלה שיטענו שזו אחת מתכונותיו של קץ הימים, היינו, עלייתה של החוצפה למדרגה שלא היתה כמותה לפנים. הכול תלוי בטיב המילוי. 
שכחתי להוסיף שלמחרת היום – כך פורסם – הגיעה זוגתו למשרד השר עם אדריכל פרטי כדי לתכנן את שיפוצו. תחזקנה ידיה של הרעייה המסורה. רווחת בעלה, ולא רק מפני שהוא מיניסטר, היא גם רווחתה ורווחת כולנו, המצדדים ביצירת תנאים אידיאליים לעבודת מנהיגינו מפני שהעם יוצא נישכר מהנאת פרנסיו.
אגב, קראתי גם ידיעה על שר, והפעם צויין שמו המלא – יעקב אדרי, והוא כמדומני שר ללא תיק, אז מה, סתם לשם סקרנות, הוא עושה? – שוויתר על מכונית השרד המגיעה לכל שר ועל המאבטחים המגיעים גם הם לשרינו ולשרותינו, ובצדק, ואמר שטוב לו ב"הונדה" המשומשת שלו, ואת הכסף שייחסך על-ידי הוויתורים שלו מוטב שיקדישו למטרות נחוצות יותר. יפה עשה מר אדרי ואילו היו גם אי אילו מעמיתיו הולכים בעקבותיו, היינו כולנו מוחאים כף.
עד כה לא שמענו על מצטרפים מקרב חברי הממשלה למר אדרי.
אולי מפני שגם הם יודעים לצטט פסוקי חכמים, שאחד מהם הוא "אל תצדק הרבה".
ובכלל, מי יידע את מבוכי נפשו של שר בישראל?
 
בריחה אל הפנטזיה
 במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר מצאתי רשימה מאלפת של נועה מנהיים, לפיה מסתמנת באחרונה פריחה מופלאה בספרות הפנטזיה העברית, יצירה שעניינה שיוט במחוזות הדימיון והקסם, בעולמות שלא היו ובעולמות שהיו וקיבלו מימד חדש ומכושף ביצירה הספרותית. קראתי זאת בשמחה, כי אני נמנה עם שוחריו המובהקים של הז'אנר הזה.
לנועה מנהיים יש הסבר לתופעה זו – בספרות העולם סוגה זו רווחת משכבר והניבה פירות נהדרים כ"שר הטבעות" של טולקין, ואני מזכיר רק את המפורסם שבהם – ולפיו הפרץ הגואה הזה של הפנטזיה בלשוננו "אינו רק משקף תמונת מציאות מורכבת ועכשווית, אלא גם מפרש אותה בו-זמנית. בישראל הכאוטית והמתפוררת, הריאליזם הפך כמעט בלתי-נסבל. לעומתו, הסובלימציה שמציעה הפנטזיה מאפשרת ליוצריה ולאוהביה לספוג את המציאות כשהיא מרוככת ועטופה בסמלים. זוהי מציאות הנשקפת מבעד לפרספקטיבה שבכוחה להעניק לה משמעות, סדר ופשר."
מי שמקבל את ההנחה שהספרות איננה צומחת בחלל ריק אלא היא השלכה של החברה שבה היא באה לעולם, לא יוכל שלא להקדיש מחשבה לקביעתה של נועה מנהיים. ייתכן שנחזור אליה בעתיד הלא-רחוק.
 
"בכל אשר תיפנה מאיר לך מזל"
 לכבוד השנה החדשה רצוני לחתום את הטור בשיר של לוּאיז גְּלִיק, משוררת אמריקנית מהוללת, בת למשפחה יהודית בניו יורק, שהיתה גם "שרת השירה של ארצות-הברית". תירגמתי את השיר היפהפה הזה גם מפני שהוא מביע את המאוויים להווייה טובה ומאושרת יותר, לניצחונו של האור על העלטה, ולפיכך הוא עולה בקנה אחד עם מה שגם אנחנו, הרחוקים ממחברת השיר אלפי מילין, משתוקקים לו בכל נפשנו ומאודנו.
 
הַמַּטָּלָה
 
הַעֲלָטָה מִתְפַּזֶּרֶת, דַּמֵּה בְּנַפְשְׁךָ, בְּעוֹדְךָ בַּחַיִּים.
הִנֵּה אַתָּה שָׁם – מְמֻסְגָּר בִּקְלִפָּה נְקִיָּה אַתָּה צָף
מִבַּעַד לִקְנֵי סוּף מִשְׂתָּרְגִים, שָׂדוֹת מוּצָפִים בְּכוּתְנָה.
אַתָּה חָפְשִׁי. הַנָּהָר מְכֻסֶּה דּוֹק שֶׁל חֲבַצָּלוֹת,
צְמָחִים מוֹפִיעִים, חֳטָרִים מִתְעַבִּים לִתְמָרִים. וְעַכְשָׁו
כָּל הַפַּחַד כֻּלּוֹ מְפַנֶּה מָקוֹם: הָאוֹר
מַשְׁגִּיחַ עֲלֶיךָ, אַתָּה חָשׁ בִּרְצוֹנָם הַטּוֹב שֶׁל הַגַּלִּים
בְּעוֹד זְרוֹעוֹת מִתְרַחֲבוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם; אָהוּב,
 
הַמַּפְתֵּחַ סוֹבֵב, הִתְמַשֵּׁךְ –
זֶהוּ הַנִּילוּס, הַשֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת,
בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה מֵאִיר לְךָ מַזָּל.