שיר נגד העשירים
זהו שמו של השיר מאת רוברט בְּלַיי, מגדולי השירה האמריקנית המודרנית. בליי בן השמונים מתגורר במינסוטה שבצפון ארה"ב. הוא אדם מעורב מאוד, ביצירתו כמו בפעילותו, ורגישותו החברתית והפוליטית משתקפת גם בשיר הזה שנכתב לפני שנים רבות. תרגמתי איפוא את השיר ובחרתי לפתוח בו את הטור מפני שלא איבד מאומה מרעננותו ואף כי הרקע שלו רחוק מאתנו, משמעותו תקפה גם בארצנו, וביחוד בימים הקשים האלה:
 
כָּל יוֹם שֶׁאֲנִי חַי, כָּל יוֹם שֶׁיַּם הָאוֹר
גּוֹאֶה, נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַדִּמְעָה בְּתוֹךְ הָאֶבֶן
כְּאִלּוּ עֵינַי מִתְבּוֹנְנוֹת מִתַּחַת לָאֲדָמָה.
מֵהֶעָשִׁיר בְּמִגְבַּעְתּוֹ הָאֲדֻמָּה
נִבְצָר לִשְׁמֹעַ
אֶת בְּכִי הַפּוּאֶבְּלוֹס שֶׁל הַחֲבַצֶּלֶת,
אֶת הַדְּמָעוֹת הָאֲפֵלוֹת בְּבִקְתּוֹת הַתִּירָס.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הָרִשְׁרוּשׁ הַנּוּגֶה שֶׁל הַצְּבָאוֹת הַמָּאֳפָלִים,
שָּם כָּל אָדָם בּוֹכֶה, וְאֶת תְּפִילוֹת
הַיָּגוֹן שֶּׁל הָאֲבָנִים.
הָאֲבָנִים קָדוֹת בַּעֲבֹר הַצְּבָאוֹת אֲפוּפֵי הַתּוּגָה.
 
* פואבלו: כפר אינדיאני
 
 
פנים "חדשות", תוכניות "חדשות"
לאחר "התלבטויות קשות וממושכות" הואיל מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לחזור אלינו ואל הזירה המפלגתית. הוא מתנצל על שגיאותיו בעבר ("חוסר ניסיון"), מיישר הדורים עם כל מי שהיו יריביו המרים במפלגת העבודה האומללה הזאת, שהוא זנח בהריסותיה לאחר שהובס תבוסה נחרצת בבחירות ויצא לעשות לביתו (בהצלחה גדולה!), וכל רצונו הוא רק להיות שר ביטחון ולא, חלילה, ראש ממשלה. אני מקשיב וצופה באשד הקילוסים לאיש "החכם והמבריק" ולבי בל עימי – לא מפני שכשירותו של מר ברק לכהונת שר הביטחון, מעבר לכל ספק, מְאַפֶּסֶת את זו של הדייר הנוכחי במשרד הנידון, אלא מפני שמבחינת ההיבט הקריטי השני של קיום המדינה, המצב החברתי, מר ברק פשוט איננו בנמצא. ייתכן, שבהיחבא מאיתנו, בדירתו התל-אביבית המפוארת, המועמד ליו"ר מפלגת העבודה תולש את שערותיו לנוכח המצוקה הנוראה של המוני אזרחים, אבל אינני מבקש לעסוק במיטאפיסיקה. "מהעשיר במגבעתו האדומה / נבצר לשמוע / את בכי הפואבלוס," כותב בליי בשירו. מר ברק מעודו לא קלט את הבכי הזה וגם מכשירי עזר לשמיעה לא יתקנו את הַחֶסֶר הזה. הוא מתאים לעמוד בראש מפלגה שהמילה "עבודה" היא חלק כה מהותי משמה כשם שאני מתאים להיות מהנדס-חלל. זאת ועוד, יכולתו הנתחנית המהוללת כבר הוכיחה את עצמה במרוצת כהונתו כראש ממשלה ואין את נפשי להעלות זיכרונות היסטוריים. ודומה שאני פטור מלהרחיב את הכתיבה על השלכות "צניעותו" של המועמד דנן, החותר רק למשרד הביטחון ולא למשרד ראש הממשלה, במילים אחרות, רב-אלוף (מיל.) ברק מקבל מראש את בכורתו של רב-תחמן אולמרט, ואם סירחונו של הדג הזה אינו מציק לנחיריכם, סימן שאתם תַּתְרָנִים (עיינו במילון אבן שושן).
רק השליך מר ברק את כפפתו לזירה, ומר פרץ, ששמו ייחרט בדברי הימים אך לאו דווקא באופן שהוא, יקירנו מעיר-הקסאמים הדרומית, רוצה, זינק אל התקשורת עם תוכנית מדינית מרהיבה, הצריכה לשבות את דמיונו של כל ישראלי שוחר שלום. מה לעשות, מחמל ליבי, שכל מתפקדיך בכוח ובפועל לא יוכלו לסתור את העובדה שאתה אחד הכישלונות המוחלטים ביותר שפקדו אותנו למן תקומת מדינתנו? הרי אתה היודע, בסתר נפשך, שסופך להתעופף מכורסתך הביטחונית – את השרפרף החברתי כבר לא תגלה אפילו תחפש אותו חפש מחופש – והצדק היה עם שר התרבות, המדע והספורט לשעבר (נכון, גם הוא מועמד ליו"רות) שהטיח בך מילים כדורבנות, שגם את המאחזים הלא-חוקיים שהתחייבת לפנות לא פינית, ומה אתה מתגולל עלינו בתוכניות של תפיסת מרובה. איך אומר הסיפור העממי? גם אני הייתי צוחק, אילמלא היה האידיוט בני עצמי ובשרי.
אגב, מר פז-פינס – שדווקא עושה רושם של ברנש נלבב, ואחרי ככלות הכול היה היחיד מבין שרי העבודה שפרש מהממשלה כמחאה על הסכמת מפלגתו לצירוף "ישראל ביתנו" – אולי לא חש עד מה הגחיך את עצמו בהציעו למר ברק לעשות אתו יד אחת ותמורת ההסכמה הזאת ייתן הוא, מר פז-פינס, למר ברק את משרד הביטחון כאשר הוא, מר פז-פינס, יהיה ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה. אבל מיד שאבתי ניחומים מן ההודעה שאל שני שרי-העבודה-לשעבר (שאיש אינו זוכר עוד את שמם) שהצהירו על תמיכתם במר פז-פינס חָבַר גם משורר נודע בשערים, שבשעתו, בין פֶּרֶץ יצירה מופתי אחד למישנהו, התייצב לימין מר פרץ במאבקו על יו"רות המפלגה. עודני שמח בשמחתו של מר פז-פינס נעכר ששוני כשנתתי את דעתי על מה שאירע למר פרץ מיני אז. אודה ולא אבוש: שטוף אנוכי באמונות תפלות, ויש בי הרגשה לא-נוחה לגבי מה שעלול לקרות למועמדים שאותו פייטן מצדד בהם, ובייחוד כשאני מהרהר בסיפורים שראו אור בעיתונות על הופעה, שנסתיימה בכי רע, של המשורר הנלהב בכינוס תומכיו של מועמדו... פז-פינס חביבי, הדרך לגיהינום מרוצפת בכוונות טובות.
אגב, אולי אני טועה, ואז אני מתנצל, אך המועמד היחיד לירושת מר פרץ, המדבר על טוהר מידות ועל ניקיון כפיים כנחיצות עליונה, הוא עמי איילון. הייתי מציע להקדיש מעט מחשבה לעניין זה.
אולי יהיו אדונים וגברות שיראו בכך ביטוי של תמימות, או אפילו פיגור שכלי, שאינו יאה לפוליטיקאים, בוודאי לא ברפובליקת הבננות המזרח-תיכונית. נכון, נפוליון הוא שאמר בציניות, כי "הדרך הבטוחה ביותר להישאר עני היא להיות אדם ישר," ואף-על-פי-כן, אולי כדאי לאמץ קנה-מידה זה ולבחון על פיו לפחות אי אילו ממנהיגינו באשר הם שם?
לקינוח נחרוג מגבולות מפלגת העבודה ונתעכב קמעה באופוזיציה הראשית, הלא היא מפלגת הליכוד, שהמרכָּז המפואר שלה השאיר לנו אַמּוֹת-מוּסָר שתרמו תרומה מכרעת לזכיית ישראל במקום ה-34 בסולם השחיתות העולמי. כיצד מסבירים את תעתועי זיכרונו האחרונים של מנהיג הליכוד ומי שהיה אף הוא ראש ממשלתנו, מר בנימין (ביבי) נתניהו? הוא מייחס לימי כהונתו המופלאים הישגים ועלילות שאינם שייכים לו כל עיקר. כלום זהו שיבוש מערכות פרטי, הצריך להדאיג את רופאיו של מר נתניהו, או שמא הימור מכוון על קוצר השגתו של הציבור?
חידה היא ותהי לחידה.
 
הה, הרוסים הללו...
הגברת אנאסטאסיה מיכאלי, שהיה לי העונג לחזות בה והחוויה הרוחנית הנדירה להקשיב לדבריה בחדשות הבוקר של ערוץ 10 (ביום שלישי השבוע), התפתלה כנחש אנאקונדה בלונדיני יפהפה בניסיון לחמוק מההתקפות על פסיקתה בישיבת ועדת האירוויזיון שאסור לשלוח לתחרות זאת נציגים בעלי "מראה ערבי". התפתלה, התפתלה – ולא הצליחה למחות את הטעם הרע, הרע מאוד, של התבטאותה זאת, שהתהודה הגזענית שלה איננה מוטלת בספק.
הגברת מיכאלי הגיעה אלינו מרוסיה. חבל יהיה אם דוברים אחרים של ההגירה הרוסית לא יסתייגו מדבריה – עד כה נשפכו עליה קיתונות של רותחין על ידי באי-כוח של רבדים אחרים בחברתנו הרבגונית, אך לא הגיעה לידיעתנו רתיעה כלשהי מצד עמיתיה-למוצא של הגברת מיכאלי מפני מה שאמרה. ומה יקרה אם נתחיל להידרש ל"רוסים שלנו" מנקודת-ראות דומה?
ההגירה הרוסית הביאה לנו טובה ורעה המשמשות בערבוביה. בצד הזרימה האקדמית המרשימה והסיוע הבלתי-נמנע להתנגדות לכפייה הדתית, תרמו לנו יוצאי חבר-העמים חיזוק ניכר לפשע המאורגן ולרדיפת בצע בלתי-מרוסנת, וכן שיכרות המונית וכיוצא בכך גילויי אלימות קשים ולעתים אף מחרידים, שלא לדבר על ריבוי תאונות דרכים בגלל השפעת האלכוהול, ומקרים – גם בתחום הרפואה – שבהם אדישות לייסורי אנוש ממלאת תפקיד מכריע. נושא לעצמו היא ההתנשאות היהירה של חוגי-אינטלקטואלים מסויימים, הכרוכה ביחס של ביטול כלפי התרבות והלשון העברית והסתגרות בתוך מובלעת קיפודית משלהם.
ייתכן בהחלט שאנאסטאסיה מיכאלי פתחה תיבת פנדורה. שום קבוצת-אוכלוסין לא תצא נשכרת מכך.
 
מילרע, לא מילעיל
אם פעם תאבד לי השליטה העצמית שאני מצטיין בה – אותה שלוות-נפש מופלאה שהוציאה לי מוניטין משני עברי האוקיינוס – ואני אזנק אל מכשיר הטלוויזיה ואנפצו לרסיסים, יקרה הדבר בגלל קרייני חדשות ומנחי תוכניות ומראיינים ומרואיינים למיניהם שהחליטו על דעת עצמם להפוך כל מילרע למילעיל. כך קורה שנגזר עלי לא רק לשמוע את שגיאות ההיגוי שלהם, העושות את בשרי חידודין-חידודין – למשל, כפי שכבר ציינתי בטור זה, מֵכִּיר במקום מַכִּיר – אלא את ההדגשות המוטעות והמרגיזות של הברות השמות הנזכרים בפיהם. ב"חלוץ" ההטעמה עוברת לח"ית מן הסיומת של השם; ב"קצב" מודגשת הקו"ף במקום הצד"י. וכמובן, הרעה החולה משנות אלפיים שבעטייה "מנחם" מבוטא מילעילית במקום מילרעית, וככה גם "משה" ו"יוסף" ו"נחום" ו"דויד" ו"שלמה" ו"עמוס" ו"רבקה" ו"שרה" ו"ברכה" ו"נחמה" ו"דינה" ועוד כהמה וכהמה שמות עתיקים ומכובדים ושמות ישראליים חדשים ויפים, הנשחתים ומתעקמים ומתעוותים בגלל ההברה האשכנזית המסרבת לקבל את דין ההיגוי הספרדי – מי יגול עפר מעיניך, אליעזר בן יהודה!
אפס כוחי. באמת.