יש תקווה
בית משפט השלום אמר את דברו. שר המשפטים לשעבר הורשע פה אחד במעשה מגונה.
מר רמון, מן הסתם, יערער בבית המשפט המחוזי אך יודעי דת ודין מסופקים בסיכוייו להצליח באינסטנציה גבוהה יותר.
בלי להיכנס להערכת סיכוייו של המנשק-בעל-כורחה-של-המנושקת, ובלי להתעכב על דעתו הבוטה של בית המשפט ביחס לתכסיסי הסנגוריה, ובלי לנתח את עתידו הציבורי של ח"כ רמון, וכיוצא בזה עתידה של מפלגתו המתמסמסת, נרשה לעצמנו לומר ששפתיו ולשונו הפזיזות של הג'נטלמן דנן לימדו אותו, ואולי לא רק אותו, את צדקת המימרה הערבית "החיפזון הוא מן השטן, והמתינות מן הרחמן."
זאת אף זאת, פסק הדין מהווה תרומה מרשימה להגנת כבוד האישה במדינה, שלעיתים קרובות מדי הוא נרמס בה בראש חוצות, שלא לדבר על חדרי חדרים. כל הדיבורים היפים על שוויון המינים ועל כבוד האדם בדמוקרטיה שלנו אינם אלא פטפוט ריק מתוכן אם אין כופים אותם הלכה למעשה בחיי היומיום ואם אין מְמַמְסְרִים אותם במסמרות פלדה של חוקים מוּגשָמִים.
לא פעם אני פוער את פי בפלצות כשאני קורא על פסקי דין מקילים להפליא שמוציאים שופטים בישראל בפרשות משוקצות של התעללות גברים בנשים. לא ייפלא שרבות מהנפגעות חוששות להתלונן על מה שאירע להן ביודען איזה ביזיון עלול ליפול בחלקן עד שייגמרו הבירורים היורידיים ועד מה יקלו היושבים על כס המשפט בדינו של הָאַלָּם שחילל את גופן וחיבל בנפשן.
אך אתמול שוב הייתי גא במערכת המשפט של מדינת ישראל. שוב – מפני שגם הראשון באזרחי המדינה הזאת, כפי שמוכיח היועץ המשפטי לממשלה, לא יהיה בטוח במעונו הרשמי מפני ידו הארוכה של החוק אם אכן הירשה לעצמו לפגוע בגסות בצינעתן של נשים. ועכשיו הגיע תורו של מי שהיה שר המשפטים – המשפטים, לא התמ"ת ולא איכות הסביבה – להיווכח שיש דין ויש דיין בחפוז עליו יצרו.
יש ואני נוטה למרוט את שיירי שערי כשאני נותן את דעתי לאיזה שפל התדרדרה "ארץ אוכלת יושביה" זו שלנו. אך הנה פולח זיק של אור את החשיכה, צדק נַעֲשֶׂה ועינינו הרואות. יש תקווה.
 
השאלה, התשובה
 
לַשּׁוֹאֲלִים סִבַּת מוֹתֵנוּ
עֲנוּ: הוֹנוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ.
 
את הקופלט הזה, אולי הידוע ביותר במחרוזת "כתובות-מַצֵּבָה של המלחמה" שלו, כתב רודיארד קיפלינג, הבריטי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (ב-1907). קיפלינג, מחבר "סיפורי הג'ונגל", "קים", סיפורי-ילדים נפלאים וסיפורי-מופת קצרים על החברה האנגלו-הודית שעל סף המאה העשרים, שהוא הכיר מקרוב, היה בשעתו גם משורר ששמו הלך לפניו. מבחינה רעיונית נחשב לנביא האימפריאליזם הבריטי, המטיף ביצירתו לשליחות הקולוניאליסטית של האדם הלבן, שליחות של תירבּוּת – ובמלים אחרות, שעבוד –התושבים הילידים של האימפריה רחבת הידיים, שבה השמש אינה שוקעת לעולם. אבל במלחמת העולם הראשונה נהרג בנו ג'ון, שקיפלינג בירך על התנדבותו לצבא המישלוח הבריטי בצרפת והשיג לו דרגת קצוּנה, ולפתע נהרס גם עולמו של האב השכול. "כתובות-מצבה של המלחמה" נכתבו בין עיי החורבות של האידיאולוגיה, שראתה ב"מַשָֹּא הַלָּבָן", שהאירופאי, ובייחוד יוצא האיים הבריטיים, מכתף בגבורה ובאורך-רוח, תעודה קדושה: אירופה היתה לגיא הריגה, גיהינום של דם ואש ותמרות עשן, שאין לו דבר וחצי דבר עם תרבות, ובתוך ההריסות מוטלות גופותיהם של קורבנות המירמה הגדולה. קיפלינג לא התחמק מחלקו באחריות המוסרית למטבֵּח. הסיפורים והשירים שהיקנו לו פופולאריות כה עצומה יצקו שמן על מדורת הלאומנות והוא שילם בעד חטא ההונאה בנפילת בנו שלו, שלא לדבר על ירידה חריפה של קרנו הספרותית. שנים רבות דחקוהו המבקרים המתקדמים לקרן זווית עד ששוב נהפכה הקערה על פיה ולקיפלינג היתה עֶדְנָה, ונמצא שהיה יוצר מורכב הרבה יותר ממה שחשבו על אודותיו, וכשרונו כמספֵּר מזהיר, ואפילו סגולותיו כפייטן, זכו להערכה מחודשת.
רודיארד קיפלינג, יליד (1865) בומביי שבהודו, מת באנגליה ב-18 בינואר 1936. בשירי "כתובות-המצבה" שלו יש הרבה תוּגה, כאב, זעם ולעג מר. עיינתי בהם באחרונה ויש את נפשי לחתום את השורות הללו בקופלט נוסף שלו, "בן יחיד":
 
לֹא הָרַגְתִּי אִישׁ זוּלַת אִמִּי שֶׁלִּי.
הִיא (מְבָרֶכֶת אֶת רוֹצְחָהּ) מֵתָה בִּיגוֹנָהּ עָלַי.
 
נ.ב.
ומי שישאל מדוע, פתאום, נזכרתי ב"כתובות המצבה" של רודיארד קיפלינג, מוטב שיתבונן סביבו, ואם גם אז יוסיף לשאול למה, התשובה היא "כובע".
 
קידוש המוות
ראיתי בטלוויזיה את אימו של המתאבד-המתפוצץ שהגיע לאילת מרצועת עזה ויחד עם עצמו הֵמית שלושה אנשים שכל "חטאם" היה ישראליותם ושניים מהם היו אבות לילדים רכּים. ראיתי אותה אוחזת ביד אחת את תצלום בנה ובידה השנייה תת-מקלע "קאלאצ'ניקוב". ושמעתי אותה, את האֵם השכּולה, אומרת בעיניים יבשות וקולה אינו רועד, כי היא מברכת על מעשהו של בנה ה"שאהיד" והיא מאחלת לשאר בניה שיילכו בעקבותיו.
נורא, פשוט נורא.
איזו שנאה חייבת לבעור בנפשה של אם כזאת עד שהיא מְכַלָּה כל שיור של רגש אמהי!
ואנחנו מטרת השנאה האיומה הזאת.
ואינני מתכוון לגרוע משהו מכובד העוולות שעשינו לבניה ובנותיה של האוּמה השנייה היושבת בארץ האומללה המשותפת לנו ולהם, כשאני קובע ששנאה כזאת, המקדשת את פולחן המוות וּמַאֲלִיהָה את ההֶרֶג חסר-הרחמים, חורגת מכל נורמה של התנהגות אנושית.
אינני מצפה שהאם הזאת, שהיתה מודעת לתוכנית הרצח וההתאבדות של בנה ואימצה את ידיו, האם המייחלת שבניה החיים יקריבו גם הם את חייהם בשפיכות-דמים נוספת ובלבד שיקטלו עוד "אויבים", יהיו אשר יהיו, אינני מצפה ממנה שתבחן את ההיסטוריה הארצישראלית, או הפלסטינית, כדי לגלות מי אשם יותר, ומי אשם פחות, בהחמצת כל הזדמנות לבלום את ההֲמָתָה ההדדית ולפתוח פרק חדש של תקווה ושיקום.
אבל האם הזאת הרי איננה יחידה. לא היא חימשה את בנה. לא היא הורתה לו את אשר יעשה. לא היא המנחה את שליחי-המוות האחרים. לא היא המתווה את קו הסירוּב לקבל את אמיתות-היסוד שההכרה בהן תשנה פעם אחת ולתמיד את פני האיזור הסוֹפָנִי הזה.
עיוות הנפש של האם הוא, לאסוננו, גם עיוות נפש של אחיה ואחיותיה, תשוקת קֶטֶל והתאבדות קולקטיווית, טירוף מערכות השואף להוריד את כולנו שאולה, אותם ואותנו.
אין משימה חיונית יותר מאשר הצבת סכר של שפיות בפני השיגעון המתפשט והולך. ודאי, אותו שיגעון עצמו מכסה בגופות חלליו גם אזורים אחרים במזרח התיכון, שגם בהם אמהות מעניקות את ברכת צא-ואל-תחזור לבנן המתאבד וההורג. זוועת הרבים איננה אפילו קמצוץ של נחמה. והעתיקוּת של ההתאבדות הרצחנית כשליחות קודש, ששורשיה נטועים עוד בימי "החשישיים", בוודאי שאין בה כדי לְיַפּוֹת את הזוועה. היא רק מעצימה אותה.
 
גם לא יונה, גם לא שפן
היועץ המשפטי לממשלה סבור שהנשיא "הנבצר זמנית" צריך לצאת ממשכן הנשיאות מפני שנוכחותו שם עלולה להשפיע על אותם עדים שהם עובדי בית הנשיא.
אין לי ספק שהיועץ צודק, כי הוא יודע את נפש נשיאו.
וראו זה פלא, הנשיא פינה (אל נכון בעצת פרקליטיו) את מעונו הרשמי כדי לשוב ולהשתכן בביתו אשר בקריית מלאכי – ואל נלך שולל לנוכח הצילומים שבהם מופיע בית יפה ומרוּוָח: טובה ביקתה ואושר בה מארמון שיגון שורר בטרקליניו – שלא לדבר על האהבה הרבה המקיפה שם את מי שהיה ראש המועצה המקומית בראשית דרכו הציבורית, אהבה שמקורביו טורחים להטעימה כהוכחה לחפותו. אם הגיע לירושלים וסר אל המישכן היה זה רק כדי "לאסוף בגדים". אוי לבני-הבליעל שהיו מוכנים לכפות על האזרח מס. 1 בישראל להתהלך בסמרטוטים!
כצפוי, דעתו של היועץ המשפטי ופינוי המעוז הנשיאותי שבא בעקבותיה מוקעים על-ידי מקורביו של הנבצר הזמני – המתואר כ"קרוב לדמעות" – כהתעללות נוספת בנשיאנו המסכן של "גורמים עויינים", אלה קושרי-הקשר האפלים הזוממים ללא חשך לשים קץ לקריירה המזהירה שלו. אך בינתיים, כך אנו מבינים בגששנו בערפל המשפטי, כבוד הנבצר הארעי מוגן מפני הטרדה מסוג העמדה למשפט, אם אכן יוגש כתב האישום, מפני שנבצרותו איננה מבטלת את נשיאותו. לא רע, מה?
אגב, אולי יבהיר לנו מישהו מוסמך (אם יש כזה) מה בדיוק עשתה, או לא עשתה, היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין: האם הסבירה או לא הסבירה לחברי ועדת הכנסת, בטרם ניגשו להצבעה על נבצרותו של הנשיא, שהוא יכול להפסיק את הנבצרות הזאת כל אימת שיעלה רצון מלפניו.
יש חברי-ועדה הטוענים בתוקף שהדבר לא הוסבר להם, אך בלשכה המשפטית של הכנסת, קרי במשרד היועצת דנן, נטען שהוא כן נמסר לח"כים על ידי יו"ר הוועדה ח"כ רוחמה אברהם. בבושת פנים אני חייב להתוודות שמשהו לא נוח לי הן באמינותה של היועצת והן באמינותה של יושבת-הראש (שעדיין לא פצתה את פיה בנקודה זאת עד לרגע שבו אני מקלד את השורות האלו), אך החשדנות החולנית שלי היא מן המפורסמות, והמפורסמות, כידוע, אינן צריכות ראייה.
ובחזרה לנשיא הנרדף עד צוואר ואפילו קורת-הגג הממלכתית נשללה ממנו בידי הזֵדים והרשעים. לא יכולתי שלא להיזכר ב"זמירות ישראל" של הלורד ביירון, שתורגמו לעברית בידי משורר ההשכלה יהודה לייב גורדון, הוא יל"ג (למי שלא שמע עליו, יש על שמו רחוב בתל-אביב!), ואם הנשיא-הנבצר היה רק "קרוב לדמעות", הנה עיניי שלי מלאו דמעה באמת ובתמים בקוראי את השורות הבאות:
 
מָתַי הָהּ, גֹּלֶה אַפְסֵי אָרֶץ,
תִּמְצָא מָנוֹחַ מִשּׁד וּמִפָּרֶץ?
גַּם יוֹנָה מָצְאָה קֵן, מָעוֹן כָּל גָּבֶר,
סֶלַע הַשָּׁפָן, וִיהוּדָה – רַק קָבֶר!!
 
השפה נמלצת – אבל הלב נשבר.
 
בלי היסטֶריה
הפרופסור שלמה בן-עמי, היסטוריון בעל שיעור קומה, שגרירנו הראשון בספרד ומי שהיה שר החוץ שלנו, עשה את עצמו מטרה לאחת מהתקפות ההיסטֶריה החביבות עלינו כשמחשבה לא מקובלת מוצאת את ביטוייה בפומבי. הוא נאם בפרלמנט הספרדי לרגל יום השואה הבינלאומי, ולאחר שעשה חשבון נוקב ואמיץ עם השמאל האירופי והספרדי, המוביל היום את האנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות, ולא חשש להוקיע גם את הסופר הפורטוגזי וחתן פרס נובל לספרות ז'וזה סרמאגו שכינה את ג'נין "אושוויץ", העז למתוח ביקורת אף על ישראל.
בן-עמי טען ש"ישראל שבוייה בפאראנויה של זכר השואה" וכי "הגיע הזמן שהיהודים וישראל יתחילו לעזוב את המנטאליות של הקורבן ושל הגטו, שלעיתים היא מיכשול ביחסינו עם העולם שמסביב לנו... על-ידי השוואה בין היטלר וערפאת או אפילו סדאם חוסיין או אחמדינג'אד אנו נותנים לגיטימיות להשוואה שחלק מהפלסטינים עושים בין ישראל והנאצים... אם המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון מפרשת כל מלחמה וכל איום כאיום של שואה, אנחנו במו ידינו גורמים לבאנאליזאציה של השואה... אי אפשר להישאר לעולם במנטאליות של להיות קורבן באופן אובססיווי."
דבריו של פרופ' בן-עמי ראויים בהחלט לדיון מכובד ומעמיק לא רק בגלל רפיונה של ההסברה הרשמית בחו"ל אלא הרבה יותר מזה בגלל הצורך בבירור הפסיכולוגיה הגורמת לאחיזה העיקשת בעֲמָדוֹת שהוא שולל אותן מעיקרן. התקפות ניוורוטיות על "דבריו המקוממים ובייחוד כשהם נאמרים בחו"ל" – ואותי דווקא מקוממת הרתיעה מפני אמירות ענייניות ומשמעותיות מחוץ לקיטון המשפחתי, מפני החשש הגלוּתי הקלאסי של "מה יאמרו הגויים" – מטשטשות את הנחיצות הזאת במקום להבהיר עד כמה היא חשובה לנו. היסטֶריה והיסטוריה אינן מילים נרדפות.
 
אז דווקא יש חוק
ובכן, מסתבר שבתל-אביב כן קיים חוק-עזר עירוני – ועוד משנת 1997 – המחייב בעלי עסקים להציג שלטים שישאו גם כתובת עברית. את זה גילה לנו "ידיעות אחרונות" מ-25 בינואר ש"ז) כשתיאר פשיטה של פקחי העירייה על חנויות ועסקים במיתחם בזל, שיש להם רק שלטים לועזיים. הבעלים קיבלו דו"חות-אזהרה מיוחדים ונדרשו לתקן את המעוות.
הידד, עיריית תל-אביב!
אני מוכן לוותר על הרחבת הכתיבה בקושייה מדוע נשכח החוק הזה מלב במשך שש שנים, וכן מפני מה לא הגיעו הפקחים לכיכר הלע"ז בה"א הידיעה, הלא היא כיכר ה"א באייר. הבה נקווה שהעירייה, שבנדיבותה נתנה לבעלי העסקים במיתחם בזל שהות עד סוף שנה אזרחית זו כדי לְעַבְרֵת את שלטיהם, לא תשקע שוב בשנת חוני המעגל ותשלח את פקחיה בהקדם לאזורים אחרים של העיר העברית הראשונה כדי לתבוע את קיום חוק-העזר.
והרי תמיד אפשר לחזור ולהקים את "גדוד מגיני השפה" כדי לרענן את זיכרון הפקידוּת.