מה שאפשר ומה שאי אפשר
על "מופע האימים" של נשיא המדינה כבר נשפכו נהרות מילים ואין לי רצון להוסיף עליהם קילוח משלי. רק זאת אומר: מר קצב פתח מחדש את תיבת פנדורה העדתית בהתעלמו מן העובדה שהוא עצמו, שהגיע לפסגת הריבוד הטקסי בישראל, נמנה עם עדות המזרח, היועץ המשפטי לממשלה גם הוא מזרחי, צמרת המשטרה מלאה מזרחיים, ואין, למעשה, שום חווק גבוה בסולם השררה, הן האזרחי והן הצבאי, להוציא את ראשות הממשלה, שמזרחי לא הגיע אליה.
מר קצב שיחרר בעזות-מצח את השדים העדתיים והם עוד יעוטו עליו ויכלוהו.
ועד אז דיינו אם נזכיר, בהקשר של המופע המחריד-באמת, את מימרתו המפורסמת של הנשיא האמריקני הגדול אברהם לינקולן: "אפשר לרמות חלק מן העם חלק מן הזמן אך אי אפשר לרמות את כל העם כל הזמן."
שחוּק? נכון, אך כל כך אמיתי.
 
רק לא רב, רק לא רב
זוכרים את פיזמורו של ח"נ ביאליק על הבתולה שאינה רוצה להינשא לחתן בא בימים?
"רק לא זקן, רק לא זקן," היא השורה החותמת אותו.
הרשו לי, לנוכח המועמדויות השונות לירושת קצבֵנוּ הלאומי, להשתמש בפאראפראזה על הסיום הזה: רק לא רב, רק לא רב.
וליתר דיוק: רק לא רב אורתודוכסי, רק לא רב אורתודוכסי.
ואפילו: רק לא רב אורתודוכסי עם כווני-חן חרדיים.
וזה מעבר לָרְבָב האפשרי שדבק ברב המסויים הזה מבחינה אֶתִית.
לא די בביזיון שגרם לנו מי שעודנו נשיא המדינה, גם בנבצרותו הזמנית, כאשר סירב להכיר בנשיא התנועה הרפורמית בארה"ב כברב (ולאותו שק של ביזוי הושלכו גם הקונסרוואטיבים), הזקוקים אנו עכשיו לגרוטסקה של נשיא שהוא רב ראשי לשעבר וכיוצא בזה רב אורתודוכסי מן המהדרין, שבוודאי ובוודאי יתכחש לזרמים המהווים את רוב היהודים האמריקנים "הרשומים", יסרב ללחוץ ידי נשים ויטיף ממשכן הנשיא לצאן מרעיתו מה מותר ומה אסור על-פי תפיסת עולמו הרבּנית המצומצמת?
שמא יראו לנו באיזו מדינה מתוקנת—אלא אם יסתמכו על "מדינת הוותיקן" שראשהּ הוא גם ראש הכנסיה הקתולית העולמית—משמש כהן-דת כנשיא?
האורתודוכסים של ימינו מחזיקים עצמם יורשי הפרושים של עברֵנוּ הרחוק. כלום לא התנגדו הפרושים דאז התנגדות נמרצת למלך שהוא בעת ובעונה אחת גם כהן גדול?
המועמד דנן ייטיב לעשות אם יפטור אותנו מעונש מועמדותו. די לנו במי שהרב-שוחר-הנשיאות מבקש לשבת על כיסאו, שהיה מתאבק בעפר רגליהם של רבותיו, מגלגל את עיניו החסודות כלפי שמייא ולא היה מקום חביב עליו יותר, בהגיחו ממישכן הנשיא, ממושבו בשורה הראשונה של בית הכנסת (אולי היו גם מקומות אחרים חביבים עליו במידה שווה, ואולי יותר, אך הוא עדיין נהנה מן הספק).
 
דרייפוס, קצב, גלנטי
ועוד בקשה שאין לי ספק, כי איש מן המתבקשים לא ישעה לה:
חידלו להשוות את משה קצב לאלפרד דרייפוס.
זו השוואה שאין לה יסוד.
כל מה שיש בטענה הנבובה הזאת היא להצביע על בורותם הבוטה ועל אווילותם המשוועת של הנדרשים לה. הם אינם יודעים, חוץ מן השֵם, מהי פרשת דרייפוס, מה מסתתר מאחוריה ומה משמעותה אז והיום, אבל פה גדול יש להם והם מעסיקים אותו במישרה מלאה.
האחרון שקפץ על ההקבלה האידיוטית הזאת הוא חבר-הכנסת יצחק גלנטי מרשימת הגימלאים ואף הגדיל: משפט דרייפוס, הכריז גלנטי, הוא קטן לעומת מה שעושים לקצב.
אדון גלנטי, לך לישון. לא מפני שאתה גימלאי – גם אני כזה – אלא מפני שאינך יודע על מה אתה מדבר, ואם חז"לינו אמרו ששינה טובה לרשעים וטובה לעולם כולו, מן הדין שהיו מרחיבים את תועלת השינה גם על הנבערים וגם על השוטים.
והמבין את הרמז, יבורך.
 
הבוראים וההורסים
ואולי ידבר מישהו על ליבו של שר הביטחון (מתי, מתי ישחרר הוא אותנו מנוכחותו במשרד ההוא?) שיחדל מהצהרותיו שמינויו של השר הערבי הראשון הוא מכה מוחצת ל"ישראל ביתנו" הגזענית?
כמה פעמים צריך להזכיר לאיש האטוּם הזה שהוא לא רק יושב באותה ממשלה עם הגזענים שהוא מחרף, אלא גם הסכים לצירופם לממשלה ורתם את מפלגתו לאישורו של הצירוף המכוער והבזוי, שרק אחד ויחיד משרי העבודה פרש מכהונתו כמחאה נגדו?
"כדי לברוא עולם זקוקים לכל מיני אנשים," אומר המשורר האמריקני קארל סנדבֶּרג ב"העם, כן" שלו. אבל גם כדי להרוס עולם, להחריב אמונה והגינות ותקווה, זקוקים לכל מיני אנשים. עמיר פרץ, שסבורים היינו להוותנו שהוא שייך לסוג הראשון, עושה עבודה נפלאה בשורות הסוג השני.
גם על כך תבוא אתו ההיסטוריה משפט.
אם עוד תהיה לנו היסטוריה.
 
היכן הם כעת?
העשירים מתעשרים. הדלים מתדלדלים. הסטטיסטיקות מתפרסמות. יותר ילדים יורדים אל מתחת לקו העוני. יותר משפחות. יותר רעבים. החולים האנוּשים, הגימלאים, מערכת החינוך לכל סוגיה ורמותיה, מערכת הבריאות, מתנודדים על עברי פי תהום.
ושכרם של הבכירים "מתוקן" בהתמדה – כלפי מעלה. ושכרם של ראשי החברות, וההטבות הניתנות להם, לובשים צביון אסטרונומי. העיניים קמות בחוריהן, הפה נפער בתדהמה: הרי זו סיפורת הפנטסיה בהתגשמותה הישראלית, עולם מקביל לעולם, ואין חיבור בין השניים, כי שום מנהרת זמן לא תוכל להתקיים ביניהם. והמנהיגים שאצוּ להעשיר לאחר שטואטאו מהשלטון, מילאו את כיסיהם, ובהסתמכם על זיכרונם הקצר של ההמונים ועל מרי נפשם שאינו שועה עוד לעבר הלא-רחוק, הם החוזרים והתובעים את אמון החלכָּאים ממעונות-הַפְּאֵר שלהם.
אני קורא ב"דם הוא רעל קדוש", קובץ שיריה של אדריין ריץ', גם היא משוררת אמריקנית דגולה (בתרגומו לעברית של גיורא לשם, הוצאת "קשב"):
 
"...אַחַת כּוֹתֶבֶת:
'יַתּוּשִׁים נוֹהֲרִים מִבַּעַד לַסְּדָקִים
בְּקִירוֹת בִּקְתָּה זוֹ, לְעִתִּים
קֶרוֹבוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָהּ עֲבִירָה בַּחֹרֶף,
אֲנִי חַיָּה כָּאן וְעַל כֵּן אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לְהַעֲמִיד פָּנִים,
אֲנִי מְנַסָּה לִדְבֹּק בְּחַיַּי, שֶאֵין בָּהֶם דָּבָר'."
והלאה:
"...בַּחֲדַר הַכִּתָּה
פָּנִים אַפְרוּרִיּוֹת בְּנוֹת שְׁמוֹנֶה. הַמּוֹרָה יוֹדַעַת מִי הַיְּלָדִים
שֶׁלֹּא שָׁבְרוּ תַּעֲנִית בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם..."
או:
"בִּזְבּוּז. בִּזְבּוּז. עֵין הַצּוֹפֶה עֲקוּרָה, יְדֵי הַבַּנַּאי גְּדוּעוֹת,
       מֹחוֹ שֶׁל הַיּוֹצֵר מֻרְעָב
אֵלֶּה שֶׁיָּכְלוּ לִכְרֹךְ, לְחַבֵּר, לֶאֱרֹג מֵחָדָשׁ, לְהַצְמִיד, לְחַדֵּשׁ מְלַאי
מְחָרְפִים אֶת נַפְשָׁם בְּרֶפּוּבְּלִיקָה בַּדְלָנִית זוֹ
מְנֻדִּים מֵעַיִן וּמֵאֹזֶן, רְחוֹקִים מִלֵּב, מוּזָחִים
אֵלֶּה שֶׁנִּדְרְשׁוּ לְלַמֵּד, לְיַעֵץ, לְשַׁכְנֵעַ, לִשְׁקֹל טְעָנוֹת,
אֵלֶּה שֶׁנִּדְרָשִׁים בִּדְחִיפוּת לַעֲמַל הַחוּשִׁים
עְמַל הַמְשׁוֹרֵר, הָאַסְטְרוֹנוֹם, הַהִסְטוֹרְיוֹן,
       אַדְרִיכָל שֶׁל רְחוֹבוֹת חֲדָשִׁים
עֲמַל הַנּוֹאֵם שֶׁגַּם מַאֲזִין
עֲמָל מְדֻקְדָּק וְעָדִין שֶׁל נְגִיעָה בְּלִבָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה
       הַנּוֹאֶשֶׁת, הַגֶּבֶר הַנּוֹאָשׁ
– שֶׁלֹּא-יִגָּמֵר-לְעוֹלָם, עֲמַל הַתִּקּוּן שֶׁטֶּרֶם הֵחֵל – אִי-אֶפְשָׁר
             לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְעֲדֵיהֶם
וְהֵיכָן הֵם כָּעֵת?"
 (מתוך "אטלס של העולם הקשה")
 
איזה הד יש לשורות האמריקניות הללו בארצי שלי!
והיכן הם, אצלנו, "אלה שנדרשו ללמד, לייעץ, לשכנע, לשקול טענות"? היכן "הנואם שגם מאזין"?
היכן הם כעת?
 
ווט איי סורפרייז!
ולקינוח, דוגמית של עברית בת ימינו כפי שהיא נכתבת על-ידי הרכילאי של "ידיעות אחרונות" במדורו "העלוקה" (יום שני, 28 בח"ז):
"איתן ורטהיימר כינס בחמישי האחרון את כל הג'מעה המקורבת לממון בלוקיישן צפוני במיוחד: חוף התמרים של עכו. אריאלה, רעיית הוורטהיימר, ספרה עוד שנה למניינה. סיבה מספיק טובה לסורפרייז."
כאן נגמרה לי הפשיינס שלי אף על פי שיכולתי לצטט עוד אי אילו פרטים על איוונט זה או אחר ואפילו על מה שמשודר לייב, ממש כך.