לקח העלים הנושרים
זהו שם שירהּ של לוּסיל קליפטון בת ה-81 הנמנית עם חשובי המשוררים האמריקנים בני זמננו. בחרתי לפתוח בתרגום השיר הזה את טוּּרי לא רק משום שהוא שיר יפה, שגם אתיאיסטים מושבעים כמוני יכולים להתענג עליו, אלא גם מפני שנמאס לי להתגולל בציבורי האשפה היומיומיים שהחברה הישראלית מספקת לנו. החלטתי אפוא להפנות עורף – ולוּ רק הפעם – לפוליטיקאים, לאנשי העסקים, למוצצי הדם וליונקי הלשד, לפושעים המאורגנים והבלתי מאורגנים, הנשיאים הנאשמים-בחרפת-עולם והמכחישים-מכל-וכל, לבעלי התיקים בממשלה ומחוצה לה, לרכילאים המטמטמים את מוחות צרכניהם. אתם, קוראיי הטובים, תסלחו לי. אני בטוח בכך מפני שגם לכם נמאס. וכי איך אפשר אחרת?
 
הֶעָלִים סְבוּרִים
שֶׁשִּׁלּוּחַ כָּזֶה מַשְׁמַע אַהֲבָה
אַהֲבָה כָּזֹאת מַשְׁמַע אֱמוּנָה
אֱמוּנָה כָּזֹאת מַשְׁמַע חֶסֶד
חֶסֶד כָּזֶה מַשְׁמַע אֱלֹהִים
אֲנִי תְּמִימַת דֵּעִים עִם הֶעָלִים
 
לוסיל קליפטון נולדה למשפחת סיילס השחורה בצפון מדינת ניו יורק. ההורים היו עניים מרודים, וכבר בגיל שתים-עשרה הלכה לוסיל לעבוד כחופפת-שיער בסלון יופי. על אף המצוקה הכלכלית התעקשה הנערה המוכשרת לרכוש השכלה: היא סיימה בית-ספר תיכון ולמדה מתימטיקה באוניברסיטה שחורה. לימים נישאה לפסל-הפילוסוף פרֶד קליפטון, שמת במיטב שנותיו, וילדה לו ארבע בנות ושני בנים. היא פירסמה קובצי שירה רבים שהיקנו לה פרסי-ספרות חשובים, היתה "שרת השירה" של מדינת מרילנד, נבחרה לנגידה של האקדמיה של המשוררים האמריקנים ושימשה פרופסור לספרות במיכללת סט. מרי שבדרום מרילנד. שירתה עזת-הביטוי חושפת ללא רתיעה את עולם האישה בכלל ואת זה של האישה השחורה בפרט.
היה לי הכבוד להיפגש איתה פעמים מספר. היא, באמת, "אמא אדמה" כהת-עור, שחוש ההומור שלה ונדיבות רוחה לא נטשו אותה כל השנים. אגב, יש לה שירים לא-מעטים שהשראתם נובעת מהתנ"ך העברי. אשמח להביא לכם את אחד השירים האלה בהזדמנות קרובה ותקוותי תשעשעני, אם יחזקני צוּרֵנוּ החילוני, לתרגם מיבחר משיריה לשפתנו וגם להוציאו לאור.
ולהקורא ינעם.
 
כל הכבוד
כמה שמָחוֹת מזומנות לו לאדם בישראל החרד לגורל לשונו הלאומית?
מוטב לא להתחיל למנות.
והנה, ודווקא ממקור לא צפוי, שמחה וששון.
בגלי צה"ל החליטו לאסור מלחמה על שירי-זֶמֶר המכילים שיבושים חמורים. אני מצטט מן הידיעה שקראתי: "על-פי הנוהל החדש, סינגלים שיישלחו לתחנה עם טעויות קשות בעברית יוחזרו לשולחיהם בצירוף הפניית תשומת הלב לשגיאה, כדי שתתוקן. לא מדובר בצנזורה חד-משמעית על השירים, אלא בניסיון מהפכני לתקן את שפתם כך שתתאים לאמות מידה ראויות לשידור."
מי שקורה לו, מרצונו או בעל כורחו, להאזין לפיזמורים "העבריים" המשודרים על-ידי התחנות השונות אינו יכול – אם יש בו רגישות לשונית כלשהי – שלא לחוש צמרמורת של תמיהה ועלבון. העובדה שהתחנה הצבאית הפופולארית הגיעה לכלל מסקנה, כי נחצו כל הקווים האדומים ויש להתייצב בפרץ, ראוי שתזכה לתשואות הידד. קודם כל יבורך היוזם אברי גלעד, שעל-פי ההגדרה בעיתון הוא "מאושיות התחנה", ואחריו יבוא על הברכה מפקד גל"צ אבי בניהו שהורה להגשים את המלצותיו של אברי.
טבעי היה שאי אילו מן הזמרים החוטאים בהֶרֶס השפה נזעקו לערער על תבונת הניסיון לבלום את השחתת השפה – "אני חושב שלפעמים הטעויות הן חלק מהחן של השיר וחלק מהטבעיות שלו," טוען אחד מהם – אבל אסור לתחנה הנחשונית להיכנע ללחצם של הזמרים הנבערים. יש הבדל גדול בין עָגָה טבעית ובין בורות לשמה.
כל הכבוד, גלי צה"ל!
 
מעניין לעניין באותו עניין
כיכר ה"א באייר בתל אביב – הידועה גם בכינוי "כיכר המדינה" – מתייחדת לא רק במחירים הגבוהים של החנויות השונות והמשונות המסתופפות בה ומשרתות את קהל העילית שממונו בארנקו אלא גם בהתלעזות הקיצונית של שמותיהן, המתגלית אם בהכתרת החנויות בשמות נוכריים ואם בהשמטת האותיות העבריות כאילו יש משום קלון בהצגתן לראווה.
לעניות דעתי וטעמי, אין זה רק עניין של משיכת תשומת-ליבם של תיירים דוברי אנגלית ו/או אמריקנית אלא גם גילוי של התבטלות תרבותית, הקיימת ממילא ברחבי העיר העברית הראשונה וכמובן גם מחוץ לגבולותיה.
הרי לכם דוגמה הסותרת את השכל הישר, ביוצרה מיפגע של ביטוי לקונה הזר האפשרי. "הצורפים": שם עברי יפה לכל הדעות. אך מה לעשות כאשר השם הזה מתנוסס, פעמים אחדות, על החנות אך ורק באותיות לא-עבריות, היינו HATZORFIM—סבורים אתם שהתייר המזדמן יוכל להגות את השם הזה על נקלה?
ידידים תושבי תל אביב, כמוני הקטן שגם נולד בעיר הזאת בהיותה קטנה ולבנה, סיפרו לי שקיים חוק עירוני המבקש להגן על העברית בשמות העסקים הקיימים ברחבי הכרך. אם הצדק איתם, היכן שומרי החוק הזה? ואם רצונם הטוב תעתע בהם, כלום לא הגיעה השעה שיחקקו אותו?
הבה נרד דרומה, לאילת אשר על חוף ים סוף – כן, זו שבהתקפה של רוח עיוועים יצא באחרונה שר החוץ המצרי בהכרזה שהיא שייכת לפלסטינים שהרי איננה אלא אוּם רַשְׁרַשׁ "ההיסטורית" – ונתהה על שמות בתי-המלון המציעים חבילות איכסון לנופשים ישראליים, לא למשתזפים מארצות רחוקות או קרובות.
הנה אחדים מן השמות האלה, העשויים להרנין לב כל פטריוט: אמריקנה, ישרוטל ריביירה, אורכידיאה, אסטרל ויליג', הוליטל סייאסטה, מרינה קלאב, פרימה מיוזיק, גולדן טוליפ, ישרוטל רויאל גארדן, הרודס ויטאליס, הרודס פאלאס, הרודס פורום, מג'יק פאלאס, מג'יק סאנרייז קלאב, קלאב מד קורל ביץ'.
אכן, אם נלך בעקבות מגיש חדשות-הבוקר בערוץ 10 של הטלוויזיה, זהו "שִׁיבָרוֹן לב" אמיתי, או בשפתנו המאומצת: a true heartbreak
 
אנוכיוּת ביולוגית
כל ימיי אני תוהה מהיכן צמחו כל אותן בריות אנוכיות שלא פעם הן מדהימות אותי באגואיזם המופלג שלהן – ובשדה הקרוב אליי, הספרות, זהו חזיון נפוץ במיוחד – ולא מצאתי הסבר נאות. ובכן, יש הסבר, ועוד מדעי.
ב"ידיעות אחרונות" של ה-23 בח"ז מספר כתב העיתון בניו יורק, כי מחקר חדש שנערך על ידי מדענים באוניברסיטת דיוּק שבארה"ב מגלה שבאמצעות מעקב אחר החלק האחורי של המוח ניתן לחזות אם האדם יהיה אנוכי או נדיב. בקיצור, אנוכיות זה עניין ביולוגי.
נחה דעתי.
אותם אגוצנטריסטים, אם יותר לי להרשים את קוראיי במונח בעל צלצול מדעי, שקורקבנם מעניין אותם יותר מכל פגעי ונגעי האנושות, אינם אשמים במה שהם. הביולוגיה היא בעוכריהם. צריך, אם כן, לקבל אותם בהבנה ואולי אפילו ברחמים.
זכור לי אותו סופר ידוע שנתקלתי בו והוא סר וזעף לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.
"מה קרה?" שאלתיו בחרדה.
והוא ענה לי חד וחלק: "מצאו להם זמן למלחמה הזאת... ספרי החדש יצא ממש עכשיו אבל איש לא שם אליו לב. יש נושא חשוב יותר..."
הוא השמיע את התואר "חשוב" בעקימת חוטם ובתנועת יד מבטלת.
לא האמנתי למישמע אוזניי. רציתי לומר משהו חריף, מעליב, צורב, ולא נמצאו לי המילים המתאימות. הסבתי את גבי והלכתי משם.
עכשיו אני יודע שעשיתי עוול לאומלל ההוא. האנוכיות הנוראה שלו נגרמה על ידי הפעילות היתרה של אותו חלק במוח שמדעני דיוּק עקבו אחריה. גם אילו רצה לא יכול לשנות את אופיו. הוא היה קורבן של הביולוגיה האנושית.
לאוניברסיטת דיוּק יצאו גם מוניטין על מחקרים שנערכו בה בתחום הפאראפסיכולוגיה, ומימצאיהם הזכירו, פעמים הרבה, תופעות שסיפורת-המדע, סאיינס פיקשן בלע"ז, נדרשת להן. היו ימים – לפני שקראתי מה שקראתי ב"ידיעות אחרונות" – שנטיתי לחפש את הסיבות לאנוכיות העצומה של יוצרים מסויימים באיזה שפריר עליון, במשהו ניפלֶה או בלתי נתפס בהשגתנו המצומצמת, או פשוט יותר, לייחס אותה לאופיים הנבזי. מכאן ואילך אני מיטיב יותר לדעת ואני מבקש את מחילת כל אלה שחשבתי עליהם מחשבות רעות. אתם, יקיריי, חַפִּים מחטא האהבה העצמית, כי האהבה הזאת שאתם הוגים לעצמכם נכפתה עליכם על-ידי הטבע. מֵאָה קֻלְפָּה, מֵאָה קֻלְפָּה.
ובלשוננו הקדושה: מודה ועוזב ירוחם.