לא צריך להיבהל
האם מפלגת העבודה – הקרועה, המסוכסכת, המותשת אבל אינה מתביישת – באמת מתכוונת לממש את איומיה אם לא תדון הממשלה עד יום ראשון הבא במינויו של ראלב מג'אדלה לשר התרבות, המדע והספורט? האם האולטימאטום החדש ש"מקורבי פרץ" מנופפים כגרזן – חלוד ומתפורר, עלינו להודות – מעל לראשו של רב-תחמננו לבית אולמרט, יש בו יותר מאשר אוויר חם שגם הוא ממהר להצטנן?
הלא גם לצורך האולטימטום הזה אין הטקטיקן הגאוני, שעודנו יושב על כס שר הביטחון, יכול לגייס אחדות מפלגתית אמיתית, ובין השרים חבריו למפלגה יש המלעיגים בפומבי על "עשיית השרירים" החדשה שלו.
ובעצם, מה זה משנה?
הלא אם מר פרץ כה רגיש לעוולות החברה ולקיפוח המיעוט ולגזענותם של עמיתיו לקואליציה, מה הוא עושה בממשלה ש"ישראל ביתנו" יושבת בה בצוותא אחת איתו, ובהסכמתו המלאה? איזו תשובה הוא יכול להשיב לשאלה פשוטה כזאת?
שום כלום.
ועל צד האמת, האיש הזה, שעל-פי הסקר האחרון של דעת הקהל 85 אחוז סבורים שעליו לפנות את כסאו, כבר חדל אפילו להיות מגוחך.
הוא – כמו ראש הממשלה שאיתו הוא מתכתש כלפי חוץ בהתלהבות כזאת אך דבק בו באהבה ללא מצרים מחוץ לטווח שמיעתם וראייתם של אנשי התקשורת – פשוט נמאס.
ואילו הייתי מאמין כמוהו בכוחם המאגי של מקובלים ורבנים קדושים, הייתי מגייס מישהו מהם כדי להתייצב מול אחוזי דיבוק-השררה הללו ולצוות בקול גדול "דיבוק, צא!"
ואולי, אולי, היה מתחולל נס, והפרץ הזה, והאולמרט הזה, הם והקולגות בעלי-התיקים וחסרי-הכישרון שלהם, היו נמוגים לפתע פתאום כלא היו, ובפעם הראשונה לאחר זמן הנדמה לנו כשנות אלף, היינו נושמים לרווחה וחשים (תודה לך, אמיר גלבֹּע!) שאנחנו עם ומתחילים ללכת.
 
אדון מרציאנו, בחייך!
חבר-הכנסת יורם מרציאנו, יו"ר סיעת העבודה בכנסת, בתשובה לכתב "ידיעות אחרונות" שציין, כי אומרים עליו (על מרציאנו) שהוא מתרועע עם עבריינים (17 בינואר ש"ז):
"אז יגידו, לא איכפת לי, מה זה משנה מה אומרים? אני לפחות נפגש איתם בפומבי, פוליטיקאים אחרים עושים את זה מתוך בושה בחדרים סגורים בבתי מלון."
נחמד שאדם איננו מתכחש לילדותו, לנעוריו, לבית גידולו. ואף על פי כן, פושע הוא פושע גם אם היה חבר ילדות ונעורים של מי שנעשה פוליטיקאי, נבחר לכנסת והעפיל למדרגת יו"ר סיעתה של מפלגתו בבית הנבחרים ויד ימינו, או זרוע שמאלו, של מנהיג המפלגה (יפה לשעה זו).
מר מרציאנו איננו דמון ראניון, אותו עיתונאי וסופר אמריקני, שהנציח את הגנגסטרים בעלי לב הזהב של ניו יורק – אותם היה פוגש במיסעדת "מינדי" המהוללת – בסיפורים משעשעים, שהקולנוע תרם לתפוצתם הענקית, אלא אם כן אני טועה ובסתר המדרגה טובל גם ח"כנו את נוצת האווז שלו בקסת סופרים. וגם במקרה כזה אני מאחל לח"כ מרציאנו אריכות ימים בבריאות טובה – ראניון הלך לעולמו בגיל 62 בעטייה של מחלה ממארת וב-10 בדצמבר האחרון מלאו שישים שנה למותו – ומובטחני שלאחר מאה ועשרים לא ינהג כאותו אמריקני, שאפרו פוזר, בהתאם לצוואתו, ממטוס על-פני מאנהטן. ומדוע אני בטוח בכך? מפני שמר מרציאנו הוא יהודי מאמין: על קיר לשכתו תלויה תמונה גדולה של הבאבא סאלי, וכשהתראיין לעיתון בעל התפוצה הגדולה ביותר בישראל והכתב שאל משהו בהקשר זה, קפץ הח"כ-יו"ר הסיעה: "דיברת על הבאבא סאלי והטייפ הפסיק לעבוד!"
נחזור אל אותם חברים של מר מרציאנו. לא נעים, כבודו, אבל אין ברירה אלא להסביר לאדוני שפרלמנטארים מתוקנים דווקא כן איכפת להם אם אומרים עליהם שיש להם חברים קרימינאלים. ועוד איך איכפת. ובכלל, אם אתה יודע על פוליטיקאים שנפגשים בסתר עם פושעים, אתה צריך להעביר את המידע הזה לרשויות החוק. אין זו מלשינות, אדון מרציאנו, אלא חובתך הציבורית – גם במציאות הקיימת במדינת ישראל – ואם יש לך ספק בנדון, תמיד תוכל להתייעץ עם רוחו של הבאבא סאלי. היא מתגוררת מאחורי התמונה בלשכתך.
 
עברית, עברית
פנינה אחת מיני רבות. השר בנימין בן אליעזר בטלוויזיה: "אני אָעוּץ לאולמרט." פוּאד יקירנו, אינך עוּץ לי ובוודאי לא גוּץ לי. אם רצונך שעם אובד עצות יבין את הגוּתך, מוטב שתאמר, "אני אייעץ לאולמרט." ואין צורך להפגין את שליטתך באנגלית: במקום להמשיך ולומר "זה אוֹבְּוִיוּס" – ולא נדקדק אתך בעניין ההיגוי המדוייק של מילה זאת – מה יהלוך ממך אם תאמר בעברית פשוטה "זה ברור"? הרי מן המפורסמות שאתה יודע על בוריין שבעים שפה ולשון ואתה בהחלט פטור מחובת ההוכחה. אז למה לא תחוּס על הפחוּתים ממך בשדה הבלשנות?
 
ועידת טשרנוביץ בירושלים
בשנת 1908 התקיימה בטשרנוביץ, בירת בוקובינה, ועידה שהכריזה על היידיש שהיא "השפה הלאומית של העם היהודי" ויצקה שמן על מדורת "ריב הלשונות". מאז חלפו כמעט מאה שנה שבמרוצתן הומטו על אותו עם צרות נוראות. השואה השמידה את רוב דוברי יידיש במזרח אירופה. בארץ ישראל נקבעה העברית כשפה הלאומית של מדינת ישראל (בצד הערבית כשפתו הלאומית של המיעוט היושב בה). אבל בשנים האחרונות, לאחר שהיידיש, שבה נוצרה ספרות מפוארת, זכתה כאן לקתדראות אוניברסיטאיות המשמרות את השפה וחוקרות אותה, ולכתבי-עת המשמשים סופרים וקוראים שעדיין משתמשים בה כבלשון תרבותם – וכמובן חס לנו מלשכוח את החרדים הקיצוניים שהיא "שפת החולין" שלהם – ניכרות פה ושם גם תופעות שאי אפשר שלא להגדירן כ"מוזרות".
אחת מהן מתוארת במוסף "הארץ" מה-12 בינואר ש"ז.
בירושלים גרים בעל ואשתו, מרים טרין ואליעזר ניבורסקי, המגדירים את עצמם כ"זוג חילוני". יש להם שלושה ילדים: אטלה (עטעלע), דינה'לה וראובן'לה (אני מעתיק את השמות ישר מהעיתון). ואת שלושת הילדים החמוּדים הללו מגדלים הוריהם ב...יידיש. אם הם יודעים גם עברית, הרי זה הן משום שזו "שפת הסביבה" והן בזכות "שיחות פרטיות" עם האם.
מרים טרין היא ילידת פולין, גדלה בגרמניה, שפות אימה היו גרמנית ופולנית, למדה אנגלית, צרפתית, עברית ויידיש, והיום היא לומדת ועובדת בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמדת יידיש ברמות שונות בבית שלום עליכם בתל אביב. אליעזר ניבורסקי נולד בארגנטינה וחי כמעט כל חייו בצרפת ושפותיו הן יידיש, ספרדית וצרפתית. בשנתיים שעברו מאז בואו לישראל הוא עובד במפתח עיתונות יידיש של האוניברסיטה העברית.
ו"מדוע אנחנו מדברים יידיש עם ילדינו? ראשית כל, יידיש היא השפה הטבעית המשותפת לנו, שפת היום-יום של המשפחה, החברים והעבודה, ומבחינה זו היא מתאימה ממילא גם לילדים. ושנית, הלא זו השפה הקושרת אותנו בקשר בלתי אמצעי לדורות הקודמים של משפחותינו" וכו' וכו'.
ומדוע, דרך משל, לא יגדלו משפחות אחרות שהיגרו ארצה את צאצאיהן ב"שפות הטבעיות המשותפות להן"? מדוע ישברו משפחות אלו, המבוגרים והילדים גם יחד, את שיניהן בשינון "עברית שפה קשה"? ידברו דוברי-הרוסית רוסית, דוברי-הפולנית פולנית, דוברי-הספרדית ספרדית, דוברי-האנגלית אנגלית (או אמריקנית) ודוברי-האמהארית אמהארית. יהיה לנו כאן מיגדל בבל של שפות וניבים, ולכל שפה יהיה המצע התרבותי וההיסטורי המוצדק שלה, "הקשר הבלתי אמצעי עם הדורות הקודמים".
ליידיש היתה ועידת טשרנוביץ לפני כמאה שנה. הבה נכנס כאן ועידת טשרנוביץ שנייה שתדליק את משואת המורשת הטבעית ותכריז שוב על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי. ויהיו לנו גם ועידות אחרות שימטירו על ראשינו העבריים השחוחים גשמי ברכה של לשונות לאומיות אחרות. הנה ה"היספאנים" בארצות הברית – יש ביניהם התובעים להעניק לספרדית מעמד של שפה לאומית בצד האנגלית ולשם השגת המטרה הזאת הם מפעילים לחצים פוליטיים, שעוצמתם גוברת במיוחד בשנים של בחירות. אינני בטוח אם היידישיסטים שלנו מסוגלים לצבור כוח אלקטוראלי מספיק כדי להטביע את חותמם בכנסת, אבל דוברי הרוסית בוודאי ובוודאי יש להם כוח כזה, ובמקום שנציגיהם ייתפתלו בחבלי העברית בעלותם לשאת דברים מעל דוכן הכנסת, ייפנו מיד אל ההמונים בלשון השגורה על פיהם מבית אבא ואמא, שיוקנה לה מעמד חוקי כשפה לאומית: טובה קללה עסיסית אחת ברוסית מעשרה משפטים עילגים בעברית!
קדימה, קדימה, העם העובד!
 
תקווה
זה שם שירו של חיים גורי שאני מבקש להביא כאן כדי שבחשיכה האופפת אותנו מסביב ינצנץ לפחות אורו של פיוּט. השיר היפה, המרטיט, הזה של המשורר בן ה-84 שליחו לא נס וטעמו לא נָמַר ועל כך יבורכו כל המוּזות, לקוח מהקובץ "מאוּחָרים" שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני חמש שנים. הוא מוקדש "לזכר לוי שוורץ, הרץ המרתוני".
כן, שכחתי לציין שחיים גורי הוא משורר עברי, ששפתו מיום שלמד לדבר היא עברית והיא לשונו הטבעית המשותפת לו ולמשפחתו ולחבריו.
 
רָאִינוּ עוֹד תִּקְוָה טוֹבָה הַנֶּעְצֶרֶת בְּאַחַד הַמַּחְסוֹמִים
שֶׁמִּסָבִיב לָעִיר הַנְּגוּפָה.
אָמְרוּ לָנוּ שֶׁאָסוּר לְאַבֵּד אֶת הַתִּקְוָה,
שֶׁהִיא הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ.
כָּמָּה עָצוּב שֶׁהַתִּקְוָה הִיא הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן.
כָּמָּה רוֹבִים עוֹמְדִים לִרְשׁוּתָהּ.
הִיא כְּמוֹ עֶזְרַת הַשֵּׁם אֵצֶל הַיְּהוּדִים,
אֵצֶל הַדְּפוּקִים הָהֵם.
 
וְאֵיזֶה יִהְיֶה-טוֹב פָּצוּעַ מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בַּחוּצוֹת,
כְּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְפּוֹרְרִים,
כְּשֶׁאַתָּה אוֹסֵף אוֹתָם עִם שַׁחַר.
מַשֶּׁהוּ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּנּוֹת, אוֹמֵר לָנוּ הַמְבַשֵֹּר,
מְבַקֵּשׁ שֶׁנְּחַכֶּה, שֶׁנִּהְיֶה עֵרִים.
 
 

עדינה בר-אל
 
ביום שני ליווינו למנוחות את השחקן יצחק שילה. יצחק שילה היה דודי. למעשה, הוא היה בן-דודה של אימי, אבל במשפחות של ניצולי שואה כמו משפחתי, שמשוועות לקרובי משפחה, לא דקדקנו בהגדרות (ולעיתים גם ידיד של ההורים נקרא "דוד"). אבל יצחק שילה היה באמת קרוב, באמת באמת דוד. והוא ייצג בעיניי מאז שנות ילדותי המוקדמת את התרבות בכלל ואת התיאטרון והקולנוע בפרט.
הסיפור הארץ-ישראלי שלו מתחיל בשנת 1935, כאשר היה כבן 14 ועלה ארצה מפולין עם משפחתו. (הם, מסתבר, עלו בזמן. מכל שאר בני המשפחה המורחבת נותרו שרידים, ביניהם אימי).
היו לו שתי אחיות ושני אחים. לאחר מות האב יוסף, עמדה בראש השבט הזה אימו, צביה שולמן. היא היתה אישה אסרטיבית, נאה מאוד, מטופחת, שעד סוף ימיה צעדה בנעלים עם עקבים גבוהים ולראשה כובעים מחמיאים. ממנה, כנראה, ירש יצחק את נוכחותו המרשימה ואת היחס הלבבי לאנשים.
אני זוכרת מילדותי את ביקוריי אצלה. היא התגוררה בבית קטן למרגלות מה שכינינו "הר נפוליאון" (שהיה בעצם גבעה) ברמת-גן. לימים היא עברה להתגורר בדירה ברחוב חיבת-ציון בעיר זו. אמי היתה יושבת ומשוחחת עמה ביידיש ובפולנית, משתפכת בפניה, מספרת לה על מה שהיה שהיה במחנות ועל שמחות וצרות של ההווה. וצביה דודתה, אחות של אִימהּ שנספתה בשואה, מנחמת ומייעצת ומשמשת לה כאֵם. ואילו אני, הילדה הקטנה, שומעת באוזן כרויה את הנאמר ומבינה כל מילה, אבל לא מסגירה דבר כלפי חוץ. אחר-כך אני מסתובבת בחדרים ובוחנת בסקרנות את התמונות של יצחק, בנה השחקן, שחלקן תלויות על הקירות וחלקן עומדות על שידות. וכאן אני רואה תמונות שלו מ"בת יפתח", מ"ראשומון", ושם אני רואה תמונה שלו באמריקה עם אינגריד ברגמן היפהפייה.
לעיתים התמזל מזלי והוא הגיע לבקר את אימו בדיוק כשהיינו שם. פניה של אימו מלאו אושר וגאווה, ואני זכיתי לשוחח עם שחקן תיאטרון "הבימה" ושחקן הקולנוע של "גבעה 24 אינה עונה", של "עמוד האש" ועוד סרטים שהקרינו תמיד ביום העצמאות.
כמה שמחתי כאשר הוריי לקחו אותי עימם לחתונתם של יצחק ואביבה גור, בתם של מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור, שהיו ענקי תרבות.
במשך השנים נפגשנו באירועים משפחתיים שונים. אביבה, שקטה וחכמה, מתעניינת בלימודים שלי, בקריאה ובכתיבה, מביאה כמתנה ספרים שתירגמה מאנגלית. ויצחק, כובש את לב כולם בהופעתו ובקולו המרשימים, ומספר על עולם התיאטרון והקולנוע.
לפני כשנה הוא צלצל אליי באופן פתאומי, וסיפר לי בקול שבור שאביבה במצב קשה בבית חולים. אביבה נפטרה, ובאותו קול שבור הוא קרא משיריה בערב הזיכרון שערך לכבודה בעין הוד. בשנים האחרונות הוא תכנן להפיק ולהציג ביידיש. לצערנו, הוא לא זכה לזאת.
אביבה גור ויצחק שילה – יהי זכרם ברוך. ליבנו עם תמי ועם הנכדים משי ונועם.
 
 
 
חמדה אביב
נווה צדק
 
נָטִיתִי לָלוּן בִּמְלוֹן אוֹרְחִים
מֵעַל הַבָּתִים הָאֲדֻמִּים
שֶׁל נְוֵה הַצֶּדֶק
הַמְּתַעְתֵּעַ בָּנוּ כִּשְׂחוֹק צְבוֹעִים.
הִבַּטְתִּי בִּמְעוֹף הַשְּׁחָפִים
הַצּוֹלְלִים אֶל דְּגַת הַיָּם
שֶׁאֱלֹהִים נָתַן בְּטוּבוֹ
וּבְטוּבוֹ גַּם לָקַח.
אַחַ"כּ יָרַדְתִּי אֶל
סִמְטְאוֹת נְוֵה צֶדֶק
וְחִפַּשְׂתִּי סִמָּנִים שֶׁל דֶּרֶךְ
"הַשְּׁלָטִים כְּבָר דָּהוּ
וְהַחִצִּים אֵינָם מוֹבִילִים"
צָעֲקוּ הָאֲנָשִׁים מֵהַחַלּוֹנוֹת
טִפַּסְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת
וְלֹא מָצָאתִי
כְּלָבִים מְטֻפְּחֵי פַּרְוָה
רָדְפוּ אַחֲרֵי כַּדּוּר
וַחֲתוּלֵי אַשְׁפָּתוֹת יִלְלוּ כְּדַרְכָּם
יֶלֶד קָטָן זָרַק אֲבָנִים וְצָהַל
וַאֲנִי צָפִיתִי אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁתִּשְׁקַע כְּמוֹ אֶתְמוֹל
שֶׁתִּשְׁקַע כְּמוֹ מָחָר
וְ"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"
וְצֶדֶק אֶרְדֹּף
מוּל מְלוֹן הָאוֹרְחִים
לְיַד הַיָּם.
 
 
 
אהוד בן עזר
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
 
מספיק לשמוע מה אומר טִיבִּי
שלום אהוד,
לעניין לימוד ערבית של מלכיאור (גיליון 210) – באחת הפגישות של נתניהו עם אקדמאים אמר אהרן אמיר כי יש לחייב כל ישראלי ללמוד ערבית, כדי שנדע מה באמת חושבים הערבים עלינו. ואולם היום מספיק לשמוע מה אומר טיבי כדי לדעת בבירור מה הם מתכוונים לעשות בבוא העת.
צ"מ
 
 
פרס ישראל לתקשורת יינתן השנה לתקשורת הישראלית
פרס ישראל לתקשורת יינתן השנה לתקשורת הישראלית בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, וזאת על מאבקה הבלתי-מתפשר בשחיתות בכל אתר ואתר בישראל ובייחוד באתרים הציבוריים והממלכתיים – ובעיקר על כך שעליה עצמה לא הצליח להתפרסם במשך כל התקופה הזו אפילו בדל-ציוץ של חשד לשחיתות, להטייה ולמשוא-פנים, מה שמוכיח על יכולתה האדירה של התקשורת לשמור על התדמית של טוהר כפיה של עצמה, שהיא, כמו האפיפיור, נמנעת-טעות לעולם!
 
 
האם הציבור הישראלי מטומטם?
אחד ההסברים לריבוי מעשי השחיתות במיגזר הציבורי, לירידת קרנו ולבריחת אנשים ישרים ממנו – היא ההרכב האנושי של חברי מרכז הליכוד, אשר אפילו לדברי אחד ממנהיגי מפלגתם בעבר, מישה ארנס, הרסו את המפלגה במלאם אותה אינטרסים אישיים ופליליים שדבר אין להם עם דרכה הפוליטית. אנשים אלה הסתננו למסדרונות הכוח והשלטון הציבורי מחד, וקשרים להם עם חוגי הפשע המאורגן והמשפחתי מאידך.
אז מה אומר על כך הבוחר הישראלי, המתפוצץ-ממש מעודף מוסריות ומביקורת בכל מפגש חברתי – במישאלי דעת הקהל?
הליכוד עם נתניהו בראשו הופך למפלגה הגדולה בישראל עם כ-29 מנדטים בכנסת הבאה, ואילו קדימה יורדת ל-12. העבודה נשארת פחות או יותר על מקומה.
צפו אפוא לקראת הבחירות הבאות ולאחריהן לחזרת מרכז הכובד הפוליטי בישראל לטיפוסים של מרכז הליכוד; וכל השחיתות שהיתה עד כה – אולי כאין וכאפס היא תהיה לאחר שהציבור הישראלי המטומטם יחזיר את מרכז הכוח למרכז הליכוד.
הו מי יתננו מורה דרך לנו שרגא נצר, שבימיו לא היו פריימריס אלא ועדה מסדרת, ומועמד מפלגתי לכנסת היה צריך להצליח בעבודתו הציבורית ו/או גם לייצג מיגזר כדי להיכלל ברשימת המועמדים לכנסת ובמקומות ריאליים, ו/או לעיתים הוצנח היְשר מלמעלה כי טובת המפלגה והמדינה דרשו זאת – אך לא היה עליו להסתבך בפלילים ולקבל תרומות מפליליים כדי לממן לעצמו מסעות בחירות בפריימריס, בשם הדמוקרטיה! – הזבל לא חלם אז לטפס למעלה.
 
 
"הרשות לעשיית הטוב ולמניעת הרע"
זה שמה של משטרת הדת בסעודיה, הממונה שם, בין היתר, על השבתת כל שמחה יתירה בחגים. אולי לקראת ימי הפסח תשס"ז, הבאים עלינו לטובה אחרי ט"ו בשבט ופורים – תשנה המשטרה הצבאית של צה"ל את שמה לשם הסעודי ותערוך בימי חול המועד פסח חיפוש יסודי אחר חמץ בכליהם של כל חיילי וחיילות צה"ל, כולל הטמפונים.
לאחר דבריהם של משה דור ושלי בגיליון הקודם (210) בגנות כפיית הכשרות ברשות הפרט בצה"ל, ובייחוד בפסח, ביקשו שניים-שלוש נמענים שלא לקבל יותר את המכתב העיתי. כמובן שנענינו להם מיד (וגם לא שאלנו לסיבה) אבל ממנהגנו לא נסור. מדוע לפגוע ברגשות הדתיים אסור – אבל להשאיר חיילי צה"ל במוצבים מרוחקים עם מצות יבשות ובדלי מזון "כשר לפסח" ולמנוע מהם קבלת חבילות מזון מהבית – מותר? ואם דברינו לא נעמו למבטלים, יכלו להגיב. שערינו פתוחים לכל קורא, אם כי לא פרוצים. אחרת זה לא היה מכתב עיתי אלא מלון אורחים פרוץ לכל רגל גסה, שלא נעים כלל לשהות בו.
 
 
ארבעה-עשר ילדים, צאצאי יהודה בן עזר ראב – במשפחה אחת, בלי עין הרע,
משפחתם של הרב עוזי והרבנית ברוריה ביננפלד
יהודה ראב הוליד מאשתו הראשונה הדסה את בנו-בכורו מנחם-שלמה. ומנחם-שלמה הוליד בין שאר בניו את אברהם בן עזר. ואברהם הוליד בין שאר בנותיו את הדסה, לימים ביננפלד. ובנה של הדסה, הרב עוזי, הוליד את אליסף, רננה, אלקנה, אוריה, אַצליָה, היכליה, הוד, יהושמה, נחליה-יהודה [לזכר יהודה ראב], יֵסדיָה, נוֶה, נזר-הדסה, עָיָנָה ולֶשֵם, כולם משפחה אחת בגבעת וושינגטון; כולם יוצאי זרעו של יהודה ראב; והעיתון "עולם קטן", שבועון דתי לצעירים מיום כ"ד בטבת תשס"ז, הקדיש להם כתבה גדולה על פני עמוד שלם: "משפחה גדולה בלי עין הרע".
לא נוכל להביא כאן את הכתבה כולה, אבל היא ממש מחממת את הלב. הנה למשל סיפור מפי הרבנית ברוריה, אם המשפחה (שני בני-הזוג עוסקים בהוראה ובחינוך במדרשת הבנות בגבעת וושינגטון, שבראשותם):
 "פעם אחת, לדוגמא, אחת הבנות רצתה מאוד פחית. היה בא לה להתפנק קצת וזה לא כל כך בנורמות שלנו... נתתי לה כסף והיא קנתה לעצמה פחית. והנה אני רואה אותה לוקחת שבע כוסות, מחלקת שני סנטימטר בכל כוס, ונתנה לכל האחים שלה, וכולם ישבו מבסוטים ושתו את הפחית. אף אחד לא היה אומר לה לעשות את זה, וזה גם היה בסדר גמור מבחינתי שתשב בצד ותשתה לבד, אבל זה היה לה טבעי וזה מה שהיא בחרה לעשות."
 
 
מערכת השו"ת הסלולרי הראשונה בעולם
[מתוך השבועון הדתי לצעירים "עולם קטן"]
תמונות צדיקים. האם מותר לתלות תמונות של צדיקים ליד המיטה? הרב אליהו: כן.
תפילה בשמירה. האם מותר לי להתפלל ולהניח תפילין בשמירה? הרב אבינר: אם צה"ל מרשה.
מקווה קפואה. האם מותר לגברים לטבול במקווה של מים קפואים בחורף הקר לכבוד שבת? האם אין זו סכנת נפשות? הרב אבינר: אין שום סכנה לאדם בריא, אבל לנסות בהדרגה.
מכנסיים. למה הבנות לובשות חצאית? האם מכנסיים ארוכים לא מצניעים את גופנו מספיק? הרב אליהו: במכנסיים יש כמה בעיות. א. גורם הרהור עבירה לגברים ולבנים. רוב רובם של המכנסיים מבליטים את גוף האישה. ב. רוב מוחלט של אלה שלבשו מכנסיים רחבות עברו ללבוש מכנסיים צמודות. וסיבה אחרונה שצריכה להיות ראשונה – אלוקים אסר על נשים ללבוש בגדי גבר, כמו שאסר על גברים ללבוש שמלות.
שמות. קוראים לי ליאל. האם יש בעייה בשם הכולל שם אל? האם צריך להחליף? הרב אבינר: שם טוב מאוד.
מי עדיף. מי עדיף – חילוני עם ערכים, או דתי בלעדיהם? הרב אבינר: זה סוד ד'. עיין אבן שלמה להגר"א ג ב הערות.
נצרות. אך יודעים שהנצרות לא צודקת ושאנו ממשיכים להיות העם הנבחר? הרב אבינר: בימינו קל לענות. נבואות הנביאים על שיבת ציון ובניין הארץ מתקיימות בנו.
מחשבות. האם יש אפשרות לשלוט על מחשבות רעות? הרב אליהו: יש אפשרות לשלוט על המחשבות – "ולא תתורו" וכו'. וכתוב – ואתה תמשול בו.
שידוך. עברתי טיפול פסיכולוגי, האם מותר לא לספר בבירורים לשידוכים? הרב אבינר: אם עתה ולעתיד את בסדר, אין צורך לספר לכולם.
קריאה בקפה. האם מותר לפתוח בקפה? סקרנות. הרב אבינר: ודאי לא. דרכי אמורי.
איך מגיעים. אם מכונית עוצרת לידי בשבת, ושואלים אותי איך מגיעים למקום כלשהו, מה עליי לעשות? הרב אליהו: לחייך ולומר בחביבות – אינני יכול לענות לך, שבת היום.
 
אפשר לאכול אוכל כשר מעולה מבלי להזדקק
ללחם בפסח ולבשר "הלבן" כל השנה
שלום לך אהוד! 
נדהמתי לקרוא (גיליון 210) איזו שנאה יש בך לדת ולדתיים. האם לא ידוע לך שבצבא משרתים דתיים רבים וחילוניים שאוכלים אוכל כשר??? שמוסרים ושמסרו את נפשם על המדינה?? האם לדעתך יש להקים צבא לדתיים וצבא לאוכלי טרפות? או פשוט לסלק מהצבא את הדתיים ואוכלי הכשר? בן גוריון הגדיל לעשות כשקבע שהצבא הוא של כל העם והאוכל יהיה כשר! אף אחד לא מת מאכילת מצות שבוע אחד. אגב, המצווה היא לאכול מצה רק בליל הסדר, ובשאר הימים אין צורך. כל החיים מתעסקים בדיאטה. אפשר לאכול אוכל כשר מעולה מבלי להזדקק ללחם בפסח ולבשר "הלבן" כל השנה.
יפה ר.
 
תשובה: אף שצאצאי סב קדמון אחד אנחנו לא נראה לי, יפה, שהבנת את דבריי. אני לא הצעתי לפגוע במיטבחים ובחדרי האוכל הכשרים והכשרים-לפסח של צה"ל של כולנו, מה שתבעתי בתוקף הוא שברשות הפרט של החייל בצה"ל איש לא יתערב במה הוא אוכל ובאיזה אוכל הוא מחזיק בכליו ואיזו חבילה שולחים לו הוריו או אשתו ומתי. אין בכך שום שינאה לדת ולדתיים. אבל בתגובה לכפייה הדתית העליתי הצעה לחיילים לא דתיים לשאת בכליהם חמץ בפסח כדי להביא את ההוראות המתחרדות-לבקרים של הרבנות הצבאית לידי אבסורד – יהיה על צה"ל לערוך בוקר-בוקר מיסדרים לכל המשרתים בו, בהם יפשפשו חיילי הרבנות הצבאית בכליהם – כפי שהאברכים המשועממים במאה שערים ובסביבותיה מנקים בנוצות את ספריהם כל ערב פסח מחשש לפירורי חמץ שנפלו בין דפיהם במרוצת השנה. רק במדינה שמאפשרת את הדתיות היהודית כמקצוע מפרנס את בעליו במקום עבודה יצרנית של ממש – יכולות להתרחש תופעות פרזיטיות כאלה שלא היו בהיסטוריה היהודית ובישיבות הגולה קודם וגם אינן מתקיימות כיום בקהילות ישראל בתפוצות. ואסור שהטירוף ההלכתי הזה, שאיננו דתיות אמיתית אלא יהירות וטמטום של אלה המחפשים לעצמם פרנסה והצדקה לקיומם הפרזיטי בגוזרם עוד ועוד חומרות הלכתיות-כביכול – ייכנס גם לתוך מחנות צה"ל!
אהוד
אוכל טרפות כל השנה וגם "אוֹף-גֵפְרִישְׁטֶה מָצֶה" בפסח.
 
 
חסן נסראללה יוזמן להתייעצויות בדבר הרמטכ"ל הבא
לאור ניצחונו על צה"ל ועל מדינת ישראל והבעת שמחתו על התפטרות הרמטכ"ל חלוץ, שלדבריו הוא גרם לה – הוזמן שיח' חסן נסראללה להתייעצויות בדרג ממשלתי ישראלי גבוה שבהן ייקבעו הרמטכ"ל הבא וסבב המינויים בצה"ל; ייתכן שנסראללה גם ימליץ על ראש הממשלה ושר הביטחון הבאים, לאחר שהנוכחים, שאותם ניצח צבאו החיזבאללי, יתפטרו. התקשורת הישראלית בדיעה אחת עם השיח', המתרעם מצידו שדמותו חסרה ב"ארץ נהדרת"; לדעתו פניו הרחבים של טל פרידמן מתאימים לתפקיד בתוספת דבלולי זקן שחורים על עור צח.
 
 
איתמר לוי: סופר נידח הוא באמת סופר נידח?
אהוד,
חיי מדף של מר סופר נידח לא נקבעים על ידי רשתות של חנויות הספרים, אלא על ידי הקוראים. הנה רשימה של ספרים שמצאתי עבור לקוחותיי ביום בו פירסמת את דבריך:
ילדי השואה / אליעזר ירושלמי
בידי טמאים / שרה ארליכמן
אמת בצל המלחמה / יעקב חסדאי
ביאליק וסופרי דורו / אונגרפלד
בדם ואש יהודה / אורי מילשטיין
לילות כנען / אבן חן
טבע ונוף במורשת ישראל / נגה הראובני
נטי וסוד המבצר בעכו / ברוך נאדל
בעלי חיים בטבע ובשבייה / פנחס כהן
באש נצורה / עדקי
גרוטסקה / כלב.
ועוד ועוד.
ואם אלו הם לא "סופר נידח" הרי איני יודע "סופר נידח" מהו. נסה למצוא מי מהרשימה בחנות שליד המספרה.
בקטלוג הספרים באתר שלי, שרובו נבנה על ידי הגולשים המקלידים את הספרים בבתיהם, בקשת החיפוש לשם "אהוד בן עזר" נותנת 22 תוצאות. אותה תוצאה כמו בקשת החיפוש לשם "עמוס עוז". נסה ותהנה. www.itamar-books.co.il
 
 
חופש העיתונות במדינת פלסטין
חאג'-מחמוד מבית-חנינא, הבעלים והעורך של "פלסטיין טיימס", בתשובה לשאלת המראיין אבי יששכרוף אם יוכל לכתוב בעיתונו האנגלי בחופשיות גם על תופעות שליליות ברשות:
"אין שום בעייה. אני פלשתינאי והכותבים הם פלשתינאים. מעבר לכך שאני מוטה בסוגייה הפלשתינית, אני לא מוצא בעייה בביקורת על שחיתות או על תופעות פוליטיות בשטחים. הצרה שלנו היא שבאזור הזה של העולם, לא תובעים אותך בבית משפט על פגיעה במישהו, אלא פשוט יורים בך. לכן, אני חייב להיזהר."
["הארץ", 18.1.07]