משה דור
איזה יום יפה!
אתמול, היום שבו נודע לנו על התפטרותו של רב-אלוף דן חלוץ (ההטעמה על החי"ת, אווילֵי שידורי-החדשות בערוץ 10 של הטלוויזיה!) היה יום חורף שמשי, שמים כחולים, יום יפה לאללה – כן, כן, גם אני מודאג מכמות הגשמים הבלתי-מספקת וממיפלס הכינרת, מודאג מאוד, אך מה לעשות, מותר גם לאנשים כמוני לחמם את עצמותיהם הישישות בשמש ולמשך שהות של כלום לנסות לשכוח את צרותיהם. והייתי מוכן לצאת החוצה ולעשות זאת אילמלא האיצה בי מחוייבותי לסופר הנידח ולהמוני בית ישראל לכתוב את אשר אני כותב.
ביום היפה הזה נשבר השילוש הקדוש. האב, הבן, רוח הקודש – אתם רשאים להדביק לרב-אלוף חלוץ את הכינוי הנראה לכם. לא משנה. החוליה הראשונה בשלשלת התפרקה. עכשיו נשאר לנו לחכות להסתלקותם של רב-תחמן אהוד אולמרט (זה שזומן לחקירה פלילית בקשר עם מעורבותו בפרשת בל"ל) ורב-שחצן עמיר פרץ (זה שיו"ר סיעת מפלגת העבודה בכנסת, יורם מרציאנו, מעיד עליו ללא מיצמוץ ש"החזיר את כוח ההרתעה לצה"ל").
האדמה לא רעדה. היא לא רעדה גם כאשר השלישייה נדבקה לכיסאותיה כאילו השתמשה בדבק-מגע. האדמה רועדת רק כאשר השבר הסורי-אפריקני מתעורר מתנומתו מאחזת-העיניים.
אל ייאוּש, אחיי ואחיותיי. זיכרו את ההמנון הישן, שכבר שנים רבות איש אינו נזקק לו: "אש הנקמות בלב ליחֵכָה... לא כלום אתמול, מחר הכול."
 
קשה לנשום
יש מימרה ערבית שעניינה דברים שראויים כדי כך להיזכר עד שיש "לחקוק אותם במחטים על עפעפי העיניים." דברים כאלה השמיע בימים אלה מי שהיה המישנה של נשיא בית המשפט העליון שלנו, מישאל חשין.
וכה אמר מר חשין: "הארץ עוברת טלטלה גדולה. האדמה רוחשת לפני שהר הגעש מתפרץ. אם הדבר יתפשט, אנו נאבד כעם וכחברה... האדם מרגיש שהשחור נמצא לו מול העיניים, והאדם הולך בחשיכה ומרגיש כאילו קיבל מכת חושך. ההצטברות של חשדות לשחיתות יוצרת מישקע שכבר קשה לנשום, ויש רגשות מחנק."
במכתב למערכת שראה אור באחד העיתונים קראתי הצעה לכונן דיקטטורה כיוון שאפסו כל התקוות שהמישטר הדמוקראטי מסוגל לחלץ אותנו מהביצה שבה אנחנו שוקעים. או משהו דומה לכך. קל להבין איך במצב החֶנֶק הקיים, כשהריאות משוועות לאוויר, עוברות מחשבות כאלו במוח הצמא לחמצן. רע ומר אם הגענו למצב שבו הקול האחד הזה הוא גם קולם של רבים, אלה שאינם שולחים מכתבים לעורך. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשחיתות איננה נמוגה כטל בוקר כאשר רודן תופס את השלטון. נהפוך הוא: היא ממשיכה להתפשט ולכרסם את יסודות החברה, וגדולי המושחתים באים דווקא מחוגי השררה, אבל האזרחים פוחדים להתלונן שמא ייענשו על חוצפתם. הצרה היא, שדיקטאטורים מופיעים דווקא על רקע של התמוטטות חברתית, כשהייאוש דוחף את ההמונים להפקיד את גורלם בידי ידיים "חזקות". וכשהם מתעוררים מחלום המדוּחים שלהם, כבר מאוחר מדי.
עכשיו, לפחות, זכות הצעקה עדיין שמורה לנו.
 
המועמד הנכון
אינני חבר מפלגת העבודה – אינני חבר במפלגה כלשהי – ולפיכך לא אוכל להשתתף ב"פריימריז" של מפלגה אומללה זאת. די לי בזֵכֶר השטות שעשיתי כאשר הצבעתי בעדה בבחירות האחרונות מפני שנפתיתי להאמין שעמיר פרץ נושא אתו בשורה חדשה.
אבל כשאני נותן את דעתי על שֵמות מסויימים המכריזים על תמיכתם בכוכב-השביט הישן-החדש אהוד ברק, חולפת בי צמרמורת, ועוד ביום שמש נעים כזה.
אנשים שהכתימו את עברם הציבורי המרשים בפלילים. אנשים שהורשעו בעבירות שוחד, מירמה והפרת אימונים. אנשים שענן של "קשרים" מפוקפקים מעיב עליהם. אנשים האוחזים בחוזקה בהטבות-מכוח-התפקיד ומסרבים לוותר עליהן אף כי אינם משמשים עוד בתפקיד הזה. בקצרה, אנשים שאפשר לבוּז להם אבל בשום פנים ואופן לא להתנאות בחברוּתם או בתמיכתם.
די לי בכך – וזאת בלי להזכיר את "הצלחותיו" הגדולות של "המוח האנאליטי המזהיר" בימי תוקפו וגדולתו שנסתיימו בחרפת תבוסה שלא היתה כמותה, בטרם נתפנה לעשות לביתו, ושם באמת צבר לזכותו הישגים מרשימים – כדי לשקול שבע, אם לא שבעים ושבע, פעמים, אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, בטרם אצביע בעדו ב"פריימריז" של מפלגתי.
ובוודאי הייתי מתחבט חיבוטי קבר לפני שאעשה זאת אילו היתה תקנת החברה הישראלית קרובה ללבי. אך אם טוב ונוח לי בחברה שבה העשירים מתעשרים והולכים והעניים מתרוששים והולכים, והמעמד הבינוני נמחק והולך, כי אז הייתי משווה את רגליי כאיילות ודוהר אל הקלפי להטיל את הפתק "המבריק" – כי זה המועמד הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון.
 
שירה? לא בדיוק
מהי שירה?
אינני יודע להשיב על כך תשובה חותכת שאחריה אין ולא כלום.
אבל אם תשאלוני מה איננה שירה, ייקל עלי יותר להשיב לכם.
למשל, "השיר" על טלי פחימה שפורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביום ששי שעבר: לעניות דעתי ולדלוּת טעמי השורות הללו שנתמתחו מראש העמוד ועד תחתיתו אין להן דבר וחצי דבר עם שירה. ומי שכתב אותן, משורר-פרופסור מאוניברסיטה צפונית ששמו הולך, או מקרטע, לפניו, מוטב שלא כתב משכתב. מילים, סיסמאות, בעבועי קצף, "נבואות" לעתיד לבוא – אלה ישנם, בהחלט ישנם.  אבל השירה, לאן נעלמה השירה?
ואין זה נוגע כל עיקר בנושא "השיר". יכול אדם להעריץ את הגברת פחימה כגיבורה שהתייסרה בכלא על אמונתה, או לראות בה משתפת פעולה עם הגרועים שבאויבינו ושופכי דמנו. אבל גם "פלאקאט פיוטי" יכול לשַׁמֵּר בתוכו יסודות של פיוט כֵּן אם הכישרון היוצר של מחברו משרת בנאמנות את התעוררותו הרעיונית או המצפונית. ולאדימיר מאיאקובסקי—שמשוררנו נולד בארצו ומן הסתם מסוגל לקרוא במקור מה שבריות פחותות ממנו, כמוני למשל, יכולות לקרוא רק בתרגום – העיד על עצמו שלמען האידיאה שלמענה נאבק ולמען הדורות הבאים "דרס את גרון שירו" הלירי ללא רחם. מה שראה אור ב"מעריב", היתה דריסת גרונו של השיר, פשוטה כמשמעה, למען שירותן של עילות פוליטיות, שהמחבר אל נכון מאמין בהן. שירה לא היתה כאן, והכישרון היוצר נמוג אי שם במרחבי המזרח התיכון, וחבל.
כי המשורר-הפרופסור מהאוניברסיטה בצפון ארצנו דווקא היה מחונן בשפע של כשרון כזה בראשית דרכו – והוא אף זכה בשעתו בפרס ישראל לספרות יפה – אך קרה לו משהו שהוא איננו קורבנו היחיד. ככל שהוא מוסיף שנים על שנותיו, איכות שירתו אינה מיטיבה איתו. כיוון שכך, גם "הפלאקאטים הפיוטיים" שהוא מוציא מתחת לעטו, או מחשבו, מאבדים את הפיוט ובהגיעם אל דפי העיתון נותרת בהם רק הפלאקאטיוּת ביתמותה.
 
לא בבסיסינו!
נהיר ובהיר לכל טירון שבחדרי-האוכל הצבאיים לא יעלה על השולחן אפילו קמצוץ של מזון לא-כשר. עכשיו הובהר מעבר לכל ספק שגם מחוץ לחדרי האוכל של צה"ל לא תורשה נוכחותו של טרף או בחזקת טרף.
את כשרותם של חדרי האוכל הצבאיים העניק לנו ההסכם שאליו הגיע, לפני ההצבעה ההיסטורית באו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, מי שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית דויד בן-גוריון עם אגודת ישראל העולמית. באותן נסיבות, לפני קרוב לשישים שנה, נודעה חשיבות עליונה לכל קול חיובי בעצרת האומות המאוחדות, וכיוון שהאגודה איימה שתפתח במסע נגד החלוקה והקמת המדינה העברית אם לא ימולאו תביעותיה – ודאי, לא רק כשרות במטבחי הצבא שיוקם עם קבלת העצמאות אלא גם נישואים וגירושים על-פי ההלכה – נכנע בן-גוריון לסחיטה. את המחיר אנחנו משלמים עד עצם היום הזה – בעד מה שהוסכם אז, ובעד כל מה שצמח מן ההסכם ההיסטורי.
עכשיו גילה שר התמ"ת, חביבנו אלי ישי (ש"ס), נושא לפידו של מר"ן עובדיה יוסף שליט"א ולוחם אלוקי ידוע בשערים, שבגלל "אי הבנה" בפירוש הכללים והתקנות ייתכן ללובשי המדים שלנו להתגאל במזונות לא-כשרים מעבר לדלתות חדר-האוכל הצה"לי. עודנו חוגג את ניצחונו על הצַפָּרִים ופוקדי העופות, המחללים שבת בפרהסיה, עט ר' עקיבא של ימינו על אוכלי הטרף שמחוץ לחדרי האוכל בבסיסי צה"ל ומחנותיו. הרבנות הצבאית התייצבה מיד לדגל הכשרות הגמורה והמוחלטת וכל החילונים ימ"ש זחלו על גחון.
וכך נאה וגם יאה להם.
אשר לי, רק שמעתי על נצחונו הטרי של השר – שעיני הנץ שלו, בייחוד לאחר הניתוח שפטר אותו מהצורך להרכיב משקפיים ועשאהו, לדברי אי אילו מדווחים בתיקשורת, יפה-תואר כמעט כמו ריש לקיש בטרם החזירו ר' יוחנן בתשובה, שוזפות כל חטא וכל עוון, כקטן כגדול – נמלאתי גיל וששון כמים לים מכסים, הזעקתי מונית למעוני ואצתי למסעדת סטייק בפאתי הקֶרֶת והזמנתי "לָבָן" בפיתה, על אף כל גזירות הדיאטה, ולא נחתי ולא שקטתי עד שכיליתי את המנה עד הפירור האחרון וציוויתי על המלצר להביא לי מנה שנייה של הלבן-הלבן הזה, עם חמוּצים, ורק אז נתיישבה עליי דעתי.
ולהקורא ינעם.
 

עצתי – ישים כל חייל לא-דתי בישראל פרוסת לחם עטופה בכיסו ויילך איתה כל ימי חג הפסח כדי לחלל את "כשרות" מחנות צה"ל, לפחות ברשות הפרט שלו, וישמור עליו הלחם גם מפני עין הרע! רשלקז"ע.
 
 
 
יורם וולמן
"גם טורקיה שוכנת במזרח התיכון"
תגובה לדבריו של כבוד השר מיכאל מלכיור
פעמיים בתחילת השבוע (של ה-7-12 בינואר) ביומני החדשות של קול ישראל בבוקר ובצהריים הביאו מדבריו של השר מיכאל מלכיור שטען בתוקף שיש ללמד ערבית את כל תלמידי התיכון היהודיים ושעליהם להיבחן בה בבגרות ברמה של נקודה אחת לפחות. כך, טען השר בשכנוע רב, יוכלו אזרחינו הצעירים לשוחח עם הערבים בארצות השכנות וכך, יש לקוות, יוכלו לכונן עמם קשרי שכנות טובה ולהשתלב באזור הסוער שלנו .
אין ספק שכדאי לדעת שפות זרות, לא רק כדי לנהל משא ומתן עיסקי עם זרים אלא גם סתם ליהנות ממגע בלתי אמצעי איתם, למרות שהאנגלית הפכה להיות ה"לינגואה פראנקה" והאספראנטו של העולם המודרני ורבים רבים מסתפקים בה. ובאמת כדאי לדעת ערבית, כמו כל שפה אחרת, חשובה, אך ספק רב הוא אם ידיעת שפה זו ברמה של נקודה אחת בביה"ס התיכון תספיק.
אך למה לא תורכית?
במאה העשרים בלטו משכמם ומעלה באזורנו שלושה מנהיגים: כמאל אטאטורק, דויד בן-גוריון וגמאל עבד אל נאצר. שלושתם יצרו רפובליקות. הראשון, בגאונותו הפוליטית, יצר מדינה חדשה ומודרנית מאימפריה מוסלמית מתפוררת, השני יצר יש מאין מדינה חדשה ומתקדמת והשלישי הביא אמנם כבוד לעמו אך ליבו גבה בו והוא נחל מפלות מבישות במלחמות (גם בתימן, בה השתמש בגז), רושש את עמו ויצר אסון אקולוגי מגלומני בסכר אסואן. על תרבות פוליטית או על הליכי דמוקרטיזציה, במובן שאנו הישראלים מבינים אותם, בקרב הערבים באזורנו – אין על מה לדבר. אבל אפשר לדבר על כך עם תורכים: אפשר לדבר ולהידבר איתם. יש אצלם תרבות פוליטית קרובה לזו שלנו , הפרדת רשויות במובן המערבי של המילה, בחירות ותקשורת פתוחה.
נתאר לעצמנו את מקבילו הפוליטי של השר מלכיור קורא לנוער התורכי ללמוד שפות אירופיות ברמה בסיסית של נקודה אחת לפחות כדי להקל על שילובה של ארצו באיחוד האירופי. מהתקשורת אפשר ללמוד עד כמה טורקיה לעיתים מתבזה, כועסת ונרגנת מהיחס שהיא מקבלת מהאיחוד, שמציב מכשולים על דרכה להיות חברה שוות זכויות באירופה. המכשולים שמציבים בפניה נציבות האיחוד, האפיפיור, אנשים בולטים אחרים שם ומוסדות גדולים אחרים, לא יוסרו אם הנוער הטורקי ידבר בשפות אירופיות, כי המכשולים הם מכשולים שבתודעה: ראשית לכל טורקיה היא מוסלמית, ושנית איכות שמירת זכויות האזרח בה אינו ערבה לטעמם של האירופים ואינה מספקת אותם.
אולם טורקיה, בלהיטותה להשתלב באירופה בתהליך שנמשך, על פי הסופר אורחאן פאמוק, מאתיים שנה, אינה מרפה למרות המכשולים ומתקדמת לקראת מטרתה בחירוק שיניים כפי שפאמוק תיאר זאת ("הארץ", 13.10.06) בצעד אחד קדימה ושנים אחורה . מדוע טורקיה עושה זאת? מדוע היא נושאת עיניה מערבה ולא מזרחה? האם בגלל שהבינה מזמן שהנחיתות החברתית, הכלכלית והפוליטית שמציעים משטרים ערביים לעמיהם אינה מתאימה לה?
ואנו בישראל? כיצד נמצא עצמנו חיים במרחב הערבי הגזעני והשונה כל כך מאיתנו מבחינה פוליטית?
השר מלכיור מטיף להשתלבותנו כאן באמצעות שימוש בשפת דיבור. הוא אינו הראשון. הבולט שקדם לו הוא דניאל בארנבוים, הסבור שבשפתו המוזיקאלית הוא תורם לשילובנו כאן אם הוא מנצח על תזמורת מעורבת של נגנים צעירים ישראלים ופלשתינאים שמנגנת בטהובן, ואולי גם על מוזיקה מקומית. הוא מבכר לשכוח שהיהודים הביאו את בטהובן לאיזור כבר לפני עשרות שנים, ושהערבים מיאנו להאזין לו. אחרי שלמדנו לנגב חומוס ואימצנו מילים ערביות לשפתנו היומיומית וממש לאחרונה התבשרנו על פיתוח ישראלי של כאפיה בצבעי כחול לבן, אמצעים בדוקים אך לא מספיקים להשתלב באזור, יש עוד כמה דברים שאנו צריכים לעשות, כמו לא למהר ללחוץ על ההדק ולדבר עם שכנינו בנימוס, אולם אחרי כל אלה עלינו לשאול את המטיפים להשתלבות את השאלה האמיתית: האם הם רוצים לאמץ ולפתח אצלנו את התרבות הפוליטית של שכנינו, תרבות של משטרות חשאיות השולטות בעמיהן באגרופים של ברזל? אי ידיעת השפה הערבית אינה מכשול לשלום ולהשתלבות באזור. כמו בטורקיה, כך גם כאן, הקושי להשתלב באיזור אינו נמצא אצלנו אלא בתודעת הערבים: האם הם מוכנים לקבל יישות תרבותית אחרת בשכנותם? אם יהיו מוכנים, גם החומוס בדמשק יהיה טעים יותר.
ולסיום, הערה על עד כמה חשובה לנו ידיעת השפה הטורקית. השר משה ארנס קרא לנו בשעתו לדבר טורקית עם חאפז אסד [???] – ובכן, בימי המתיחות הגדולה והאלימה בין שלטונות טורקיה לכורדים שבמזרח טורקיה, מצאו מורדים כורדים מחסה בסוריה, ומשם ניהלו את מלחמתם. הטורקים מחו. וכשדבר לא עזר, ריכזו צבא ליד הגבול עם סוריה ואיימו בפלישה. חאפז אסאד נכנע. לזה התכוון מר ארנס ב"לדבר טורקית".
 
 
שי דרומי חזק ואמץ!
בזכות אנשים כמוך נבנתה ארץ-ישראל העברית. בזכות אנשים כמוך נוסדה ארצות הברית של אמריקה. רק מדינה שחל בה טירוף מערכות מסוגלת להאשים ברצח חוואי אמיץ שמגן יחיד בלילה על חוותו ועדרו מול כנופיית שודדים שללא ספק היו הורגים גם אותו כמו את כלבו. ובגדול – הורגים לא-לאט את המפעל הציוני או לפחות מצליחים לשדוד ולהשׁם את האזור החקלאי שלו.
אתה אפילו הצלחת יותר מטרומפלדור, כי לא נהרגת!
ומי מאשים אותך ברצח? אלה שלא רק שאינם מגינים עליך אלא חדשות לבקרים עושים כותרות בעיתונים במלחמתם בשחיתות, ומתברר שלאמיתו של דבר הם מגינים על חייהם של שודדים!
 
 
 
אהוד בן עזר: סבינה שבייד הוטעתה
בגלל "גניבה" ספרותית של מאיר שלו
בגיליון החדש של "ספרות ילדים ונוער" (דצמבר 2006) מתפרסמים בין השאר מאמרים אחדים של חוקרות על האיור ביצירותיו של ביאליק. המשותף לכולם, וגם למידת הידע של המערכת, הוא שבאף אחד מהם לא נזכר הספר שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים", ספר ידוע למדי, ומקור חשוב מאוד לנושא שבחרו בו.
אך הגדילה עשות סבינה שבייד, שבמאמרה "ישן וחדש באיור יצירותיו של ח.נ. ביאליק לפעוטות ולילדים" כתבה: "כאשר קראתי את תיאור מפגשו הראשון של גוטמן בן השבע, עם הגמל ועם הסבלים הערביים של יפו (מ. שלו, "סוד אחיזת העיניים", ת"א, עם עובד, 1999)."
ובכן, את הפרקים האלה מתוך ספרי "בין חולות וכחול שמיים", וכן פרקים אחרים, ניכס לעצמו הסופר החשוב מאוד מאיר שלו בסדרת הרצאותיו על גוטמן באוניברסיטת תל אביב, ולימים כינסם בספר שכשמו כן הוא – סוד אחיזת העיניים! – כי כשסופר חשוב "גונב" מסופר נידח, לא המקור חשוב אלא חשיבות "הגנב", ולכן הציטוט "הגנוב" המציג עצמו כמקור ממשיך להתגלגל גם אצל חוקרים מדופלמים בתור אמת חדשה וזוהרת!
גילוי נאות: כותב שורות אלה לא הוזמן מימיו לתת סדרת הרצאות באוניברסיטת תל-אביב או בכל אוניברסיטה אחרת בארץ; כתב-היד של ספרו "בין חולות וכחול שמיים" נדחה בשעתו על ידי הוצאת "עם עובד", שהוציאה לימים פרקים אלה בספרו של שלו, בטענה (לבן עזר) ש"גוטמן כבר לא מעניין היום אף אחד." "בין חולות וכחול שמיים" יצא לבסוף בהוצאת "יבנה" והוא כבר עשרות שנים ספר מוכר למדי במרחב הלא-פלצני שטרם נכחד בתרבות הישראלית.
 
 
ישראל זמיר
עיריית תל-אביב רשמה זאת לפניה...
בשנת 1978 אבי הסופר יצחק בשבים-זינגר זכה בפרס נובל לספרות, והעולם היהודי והלא-יהודי חגג. לראשונה בהיסטוריה סופר יהודי קרא חלק מנאום הכתר ביידיש, ובכך, כדברי אותו ספורטאי נלהב, העלה את היידיש על מפת העולם. לא עבר זמן רב ובניו-יורק, שבה אבי התגורר, ובמיאמי-ביץ', שבה נפש בחורפים, החליטו ראשי הערים להנציח את שמו בקריאת הרחובות הסמוכים לביתו. וכך, רחוב 86 במנהאטן, בין ברודוויי לשדרת קולומבוס בניו-יורק ורחוב 95 במיאמי ביץ' – זכו להיקרא על שמו.
סופרים וידידים בישראל הציעו שאפנה אל ועדת-השמות של עיריית תל-אביב ואציע להנציחו באותה דרך. לתומי האמנתי, שעיר כתל-אביב, שלא לדבר על ירושלים או חיפה, תתעוררנה מעצמן להנצחתו, אך זה לא קרה. אמנם אבי חי בפולין ובארה"ב, אך כל כתיבתו הייתה יהודית ותרומתו ליידיש לא תסולא בפז.
הפקידה בעיריית-תל-אביב, שאליה פניתי אז, הסבירה לי, כי המחיר שיש לשלם הוא גבוה והתור ארוך מאוד, אך בכל מקרה, העירייה רשמה זאת לפניה. כקיבוצניק אין לי אותו סכום גבוה, ואשר לתור הארוך – אין בפי כל נימוק שאבי יקודם על-פני אחרים, שאין לי מושג מי הם, והעניין בדרכו התמסמס.
במלאות עשר שנים לפטירתו, בשנת 2001 נפגשתי בפגישה חברתית עם אחד מסגני-העיר של תל-אביב לשעבר וסיפרתי לו על-כך. הוא הביע צער וביקש שאכתוב בשנייה לעירייה ואשלח לו עותק מן המכתב. הוא כבר ידאג לנושא. וכך עשיתי.
באחד הימים הוזמנתי ל"ערב-ראיונות" עם איתן דנציג בבת-ים ולשאלתו כיצד אסביר זאת, ששמו של אבי לא הונצח עד כה, ציטטתי את נימוקי העירייה. באותה עת נערכה מערכת בחירות על ראשות-העיר בת-ים, והמועמד מטעם "הליכוד" קפץ מכיסאו והצהיר, שאם ייבחר לראשות העיר – ידאג שעירו תתכבד בקריאת רחוב על שמו של אבי, אך הוא לא נבחר.
בשנת 2004, מלאו מאה שנה להולדת אבי, ובעולם הגדול היה רעש גדול מאוד. אותה שנה הוכתרה בעולם הספרותי כ"שנת בשביס-זינגר". מכוני-ספרות, פקולטות לספרות, ספריות לאומיות, תיאטרונים ובתי-קולנוע הקדישו רבות ליצירותיו. לכבוד האירועים, כל סיפוריו יצאו בשלושה כרכים עבי-כרס על-ידי "הספרייה הלאומית האמריקנית" וכן צורף אלבום-תמונות. אני הוזמנתי לוושינגטון ולפולין להרצות עליו, ובלובלין הוזמנתי לטייל ב"כיכר בשביס-זינגר".
בישראל, תיאטרון "גשר" הוזמן ל"מרכז לינקולן" בניו-יורק עם שתי הצגותיו "העבד", ו"שושה". המחזאי מוטי לרנר ואני כתבנו מחזה "הנאהבים והנעימים", על-פי סיפורו "השניים", שהוצג ב"הבימה" ובוושינגטון בהצלחה ניכרת. הצגה זו הייתה מועמדת בישראל למחזה הטוב של השנה מטעם תיאטרוני ישראל.
 בינתיים קיבלתי הודעה מאחת הדיירות בראשון-לציון המתחדשת, המתגוררת ברחוב בשביס-זינגר. [כנראה בשכונת זוכי פרס נובל היהודים שבה ישנו גם רחוב שמעון פרס].
סף-סוף לאחרונה, עשרים ותשע שנים לאחר טכס הנובל, דובר-עיריית תל-אביב בישר לי, כי בשכונה החדשה, המוקמת צפונית לשדה-דב – אחד הרחובות ייקרא על שמו של אבי, וב-22 לינואר 2007 יתקיים טכס ההכתרה במוזיאון תל-אביב בשעה שבע בערב.
אז מי אמר שעיריית תל-אביב אינה מקיימת את מה שהיא רושמת לפניה?
 
 
עמנואל בן-עזר
בוּרוּת טכנית בתרגום סרטים בטלוויזיה
מזה זמן רב מציקות לי השגיאות שהמתרגמים עושים בתרגום ערכים טכניים כגון מידות, משקלים וכו. הרבה סרטי "פעולה" למשל, עוסקים בשוטרים, פושעים וכלי נשק בהם בוצעו העברות. הנושא של קוטר כלי הנשק / הקליע תופס מקום חשוב בתכניות אלה. הבעייה מתחילה כשבמקור קוטר הנשק מבוטא בשיטה האינצ'ית (השיטה האנגלו-אמריקאית). מה עושים המתרגמים? הם לא טורחים להפוך את המידות לשיטה המטרית (הנהוגה באירופה ובארץ), אלא משאירים את המספר הנקוב באינצ'ים ומוסיפים אליו את המונח מ'מ. דבר זה מביא לאבסורדים שבסופו של דבר נשמעים כבדיחה.
למשל : הבלש אומר שהרצח בוצע באקדח בקוטר "פוינט 38" מה מופיע בתרגום?
אקדח בקוטר 38 מ'מ. מישהו ראה אקדח שקוטרו 38 מ'מ? זה בערך הקוטר של נקניק סלמי מהסוג הגדול! ומה בקשר ל"פוינט 45"? 45 מ'מ זה בערך הקוטר של צינורות המים של הכבאים.
לפעמים מופיע בתרגום 38. מ'מ {נקודה שלושים ושמונה} שזה בערך הקוטר של מחט תפירה! מישהו צריך להסביר למתרגמים שהאמריקאים אומרים וכותבים את הנקודה העשרונית ללא האפס לפניה. כלומר:
ה38. כוונתו 0.38 כלומר 38 מאיות האינץ'.
אני לא מצפה שהמתרגם יהייה מהנדס מדופלם. אבל מה הקושי להכפיל את אורכו של האינץ', 25.4 מ'מ במידה האינצ'ית.
לדוגמה:25.4 X 0.38 = 9.65 מ'מ
כאשר הנושא הוא שטח, הבעיה נהיית חמורה יותר. המתרגמים שוכחים ששטח זה מכפלת האורך ברוחב. אז מה קורה? בסרט המקורי מישהו אומר שהאירוע היה בדירה קטנה, 1100 רגל מרובע. המתרגם נזכר שבמטר יש בערך 3 רגל ואז הוא מחלק את ה-1100 ל-3 ומקבל דירה "קטנה" בשטח של 360 מטר מרובע. מה דעתכם על דירה קטנה כזאת?
מה שצריך היה לעשות הוא לראות בטבלת ההיפוך שמטר מרובע = 10.76 רגל מרובע. המתרגם צריך היה לחלק את ב-1100 ל-11 בכדי לקבל 100 מטר מרובע. (בנושאים כאלה אין צורך לדייק עד המטר האחרון).
דבר דומה קורה בתרגום ממָילים לקילומטרים, מפָּאונדס לקילוגרמים, שלא לדבר על מידות "משוגעות" כגון קווֹרט, פָּינט, סטוֹן, גרֶיין, אוֹנס, ליקוויד אונס, אֶקר, בּוּשֶל וכדומה. יש גם מידות "סופר משוגעות" כמו מֶּש שזאת מידה לגודל גרגיר לפי מספר החורים ברשת בשטח של אינץ' מרובע. בשיטה כזאת ככל שהגרגיר יותר קטן, המיספר יותר גבוה. בדומה לכך המידה גֶידז' שבעזרתה מודדים קטרים של חוטים ועוביים של פחים. גם כאן ככל שהמידה גדולה יותר העובי או הקוטר יותר קטן. נכון שאפשר לצאת מזה עם סחרחורת אבל ישנן טבלאות להיפוך מידות שכל אחד, אפילו מתרגם סרטי פעולה, יכול להשתמש בהן.
אנא אל תעשו צחוק מעצמכם.
זה מזכיר לי את מה שקרה בבית הספר לרפואה ע'ש אלברט איינשטין בני-יורק כאשר אישתי עשתה שם עבודת מחקר. הפרופסור במחלקה לביו-כימיה פנה למזכירתו וביקש אותה להזמין עבור המעבדה 2 ק'ג חומר כימי מסוים מיצרן בדרום ארה'ב. המזכירה הרימה את הטלפון ועשתה כבקשתו. לאחר כחצי שעה עבר הפרופסור ליד המזכירה ושאל אותה "האם הזמנת עבורי את האלפָּיים גרם מהחומר?" היא מיד ענתה כן, קצת הסמיקה וכאשר הוא יצא מהחדר היא צלצלה שוב ליצרן ובקשה לבטל את ההזמנה ל-2 ק'ג ולהחליפה להזמנה לאלפיים גרם.
 
 
 
החלה עונת השאמוטי שהוא תפוח-הזהב הטוב ביותר בעולם, ובשום מקום אחר אין גידולו מוצלח יותר מאשר בארץ ישראל, בעיקר באזור שבין חדרה לגדרה. אל תתבלבלו. לשאמוטי אין קורקבן בתחתית. בחרו פרי כתום-זהוב, במידה בינונית, בעל קליפה לא עבה מדי, ויפֶה מבחינה אסתטית, והתמסרו למלאכת קילופו כי אין כמוהו בעולם כולו ומעטים יחסית בעולם הם האנשים שזוכים לאכול ממנו כל כך הרבה במחיר כל כך זול ובמשך עונה שלמה!
 
 
 
דן בן מרים
"אני מוכנה לשמש מגן חי, ולהקריב את חיי למען זביידה ראש ארגון 'חללי הקצה' בג'נין."
 מן העיתונות הישראלית, דברי טלי פחימה
נפלאה אהבת טלי לזכריה מאהבת דלילה לשמשון. שתיהן מעניקות חסדיהן למען המשימה (נו, שיהיה גם קצת עונג מהעבודה). אלא שהראשונה היתה מלכודת דבש פלישתית ותו לא; מבצעת שליחותם הקטלנית של משעבדיה עד דכא של יהודה. השנייה העניקה חסדיה בהפנותה עורפה אל עמה על מנת להתחבר לקבוצה טרוריסטים רוצחי נשים וילדים. טלי פחימה היא באמת משהו שיש להרימו על נס, אם לא עשה זאת כבר קודם זכריה. בניגוד לדלילה יש לה גם אידיאלים. היא תהיה לו מגן אנושי. הוא ישלח חוליות לירות באזרחים הנוסעים בכבישים. היא תלטפו במבטים חמים. הוא ישלח חוליות עם מטעני חבלה לא למחנות צבאיים אלא אל מקום אזרחים תמימים, היא תתרפק עליו כמגן נשי. והוא משיב לב כגמולה. ייתן לה כבוד גדול ויביאנה למפגשי ראשי ארגוני הטרור בגנין. יעני בחינת "שופוני יה נאס!" איזו שאפה יהודייה הבאתי לכם לראות. ובאמת כולם יתנו לה כבוד גדול אפילו שהיא רק נקבה ואפילו שהיא יהודייה. ממש חסר היה לי שלא שרו קצת ליד המדורה ואחרי כן פצחו במחול הורה-שהידה. כל החברה היו שם וזכריה גם.
ואתם יודעים מה? אני מאמין לה שהיא אידיאליסטית. אף כי איני מבין מדוע לא נשארה עימו כל הזמן. מדוע נטשה והפקירה מפעם לפעם בקלות ראש את הנער הלוחם עז-המבט ויפה הבלורית כדי שהיא תוכל ליהנות מכמה צ'ופרים שנמצאים בצד הישראלי. ומה אם בדיוק אז. כשהיא איננה. כוחות הביטחון הזדים, הקלגסים הישראלים האכזריים בני ה-19, שהשנאה מפעפעת מעיניהם הנוראות; מה אם יופיעו לפתע כוחות הביטחון האכזריים מכרישים, הנוראים מנחשים ולתנינים ידמו? ואז מי תשמש מגן אנושי לזכריה זביידה? שהרי מקרב כל בנות ערב לא נמצאה אחת כזו להיות מגן קבע או ממלאת מקום טלי.
אך לא על אהבת טלי וזכריה באתי לקונן בפעם הזו אלא על שתי המטות חסדיהן בנדיבות, זו התנכית וזו מן ההווה, הצטרפה שלישית והיא התקשורת.
וואהו! וואהו! פרצה אלינו התקשורת בצהלות התרגשות.
 השמעתם?
 הידעתם?
 טלי מחמדתנו שוחררה!
סוף סוף שוחררה!
 טלי היא מה-זה אישה מדליקה! היא מה-זה גיבורה. ונפלאה גם. בואו נראיין אותה בהמונינו. בואו נעשה אותה גיבורת תרבות. נו, למזער גיבורה. המחליפה הישראלית האמיתית של כל השרות והדליות והדינות של "היאחזות הנחל בסיני". איפה הן ואיפה היא? היא הלכה בשדות (של ג'נין, נחבאת מן הקלגסים היהודים. הן סתם טיילו בצילן הקריר של הקזוארינות). כמה טליות כאלה כבר יש לעם ישראל?
שתספר לנו איך היה עם זכריה. הוא טוב, כזה כאילו? שתספר איך היה לה להיות עם כל מנהיגי הטרוריסטים המבוקשים-בעם. מן החמאס ומן הפתח ומן הג'יהאד ומגדוד חללֵי ומי לא. ובאמת מה זה שמשמיצים אותם? היא הרי הביאה קטעי סרטים המעידים כמה הם חמודים ביושבם בצוותא, חיוכיהם מתוקים. טוהר וזוך על פניהם. לא יגעו לרעה בזבוב. אנו צפינו במה שהביאו לנו כתבינו והלב נשנק בהתגרשות. איך זה שאנחנו לא נפגשים בשבתות לעשות אתם יחד על האש?
 תראו איך הגיבורה הזו היתה מוכנה לסבול בכלא. ואיך גם היא, כמו מרדכי ואנונו, מרימה אצבע בתנועת "וי" גדולה במשמעות: "הזדכרתי, נכלאתי, ניצחתי!" או לחילופין שיהיה כתוב על כף ידה משהו כמו "קודם עצרתם אחר-כך שחררתם ועכשיו אני שמה עליכם זין ונעשית גיבורת התקשורת!"
וכל אלה בעת שחרורה, כמה מתוקים היו. איך קיבלו אותה באהבה. חיכו לה בחוץ בהתרגשות של ממש. נתנו לה כבוד. מצידם שימותו חיילי ישראל הנבלים. שזכריה ילמד אותם מה הוא יודע לעשות.
 
 
 
מפנקסו של שמאלן – על חרפה, על מוסריות,
ועל "כוחות השלום"
מכובדי,
הרשה לי להגיב תגובה משולבת על שלושה קטעים מ"חדשות בן עזר" 209. אכיר תודה אם תואיל לפרסם את תגובתי באחד הגיליונות הקרובים, כדי שגם דעתם של החולקים על העמדות הרווחות בעיתונך תישמע.
אני מסכים במאה אחוז עם עמדתו של משה דור ביחס לתגובה הגזענית של טרטמן ושל מפלגתה בקשר למינוי שר ערבי בממשלת ישראל. הגיע הזמן (ואולי זה מאוחר מאוד) שמגזר בן 20% מתושבי ישראל יקבל ייצוג כלשהוא בממשלה. מה היו ליברמן וטרטמן אומרים אילו ברוסיה, ארה"ב, צרפת ואנגליה היו מועלות טענות עקרוניות כנגד קידומו של יהודי זה או אחר במדרגות השלטון. אוי אוי אוי.
עם זאת מה לו להלין על פרץ המסכן, שאולי הציע את המינוי משיקולי טקטיקה של הישרדות. ומה לו להלין על המפלגה שלא פרשה מהממשלה בגלל צירוף ליברמן? הרי בשבירות של השלטון הנוכחי ובעליבות המקבילה של "קדימה", התוצאה של פרישת העבודה תהיה החזרת הליכוד לקואליציה וגזר דין מוות על כל סיכוי, קטן ככל שיהיה, לקידום הסדר עם בני דודינו!
בקשר לקטע של ס. נידח בעניין "המוסריות שתהרוג", תגובתי חייבת להיות קיצונית: אילו הסכמתי עם הכותב שאני נותרתי המוסרי האחרון בישראל, הייתי כבר מזמן מצית את עצמי ברחבת הכנסת ומוכיח שמוסריות הורגת. זה בדיוק מה שקרה למחלקתו של דני מס בדרך לגוש עציון. המוסריות הרגה את הל"ה – וטוב שכך. רק בזכות ניצוץ המוסריות הנדכא שעוד נותר בנו במלחמת העצמאות הצלחנו להתגבר על שכנינו ועל צבאות המשלוח הערביים. המוסריות המעטה שנותרה בנו אז אמנם הרגה רבים משלנו – אך גם הבטיחה את הניצחון במלחמה ההיא ובשתיים שבאו אחריה.
ממלחמת יום הכיפורים ואחריה, איבדנו בעטיו של הכיבוש הארור כל ניצוץ של מוסר, הן במסדרונות השלטון והן בעולם העסקים. השחיתות והעוולה חוגגים – וכנראה שנאבד את עצם קיומנו אם לא נתעשת וניאבק בשתי הרעות החולות גם יחד.
לסיכום: ס. נידח חושב שהמוסריות הורגת. אני טוען שרק מוסריות תבטיח את קיומנו כאן.
רציתי להגיב גם על המכתם האדום בעמוד 12, אולם מכיוון שפורסם ללא חתימה – אינני רואה אותו ראוי לתגובה. והמבין יבין. ("דבר האנשים הטובים..." וגו').
ראובן אדיבי
רמת השרון
 
 
נורית גוברין מעירה לשירו של נעמן כהן "מסירות נפש" (גיליון 209)
"בספרי 'נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה', (הוצאת כרמל, 2005), נזכרת מרגריטה צרפתי, בהערצה, בזיכרונותיה של שלומית פלאום מביקוריה באיטליה בתקופה הראשונה לשלטונו של מוסוליני."
 
 
 
מיהו: "הארץ", 1979
שממליץ על "חופן של ערפל" לסמי מיכאל?
בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים
על העטיפה האחורית של המהדורה החדשה לרומאן "חופן של ערפל" בהוצאת "עם עובד" מופיע הכיתוב הבא:
"עשרות ומאות חוקרים וספרי מחקר ותכניות לימודים בבתי-ספר אינם שקולים בחשבון התרבותי העמוק כנגד חופן של ערפל. בית-דין של אדם אחד, המנחיל בכישרונו ובאמת שבליבו תקופה, עולם שלם, לבני דורו ולבאים אחריו."
"הארץ", 1979
 
בזה הנוסח החידה פורסמה אצלנו בגיליון 198, ומאחר ששום תשובה לא נתקבלה – נספק אנחנו את התשובה: כותב הדברים האלה על ספרו של סמי מיכאל ב"הארץ" בשנת 1979 – הוא אהוד בן עזר (ברשימת ביקורת במוסף "תרבות וספרות") המוחרם כיום מלהשתתף בעיתון "הארץ", אבל זה לא מפריע לעורכי הוצאת "עם עובד" לצטט את דבריו, הנכונים, רק בשם העיתון (החשוב) תוך כדי העלמת שמו של מחברם (הסופר הלא חשוב).
נראה אתכם אם עמוס עוז או פנינה רוזנבלום היו כותבים דברים אלה על הספר ב"הארץ" – הייתם מעזים להשמיט את שמם? סנובים!
 
 
 
גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו ב"עמק התשוקות"
חגיגה תרבותית לרפי-השכל שנולדו במושבה
זה הפרק ה-84 שאנחנו רואים (כל סופשבוע שלושה המשכים ברצף אחד) של הטלנובלה המקסיקאית-אמריקאית המתרחשת במיאמי "עמק התשוקות" עם גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו, ואנחנו (בלי המיסתורית) עדיין מרותקים לה וחיים את המתרחש בה כאילו היא המשפחה שלנו כי זה השיא של הדרמה הטלוויזיונית (למעט סרטי מופת אחדים) שהשכל המוגבל שלנו יכול לקלוט וליהנות ממנו במאה אחוז, ואנחנו אולי נתחיל בשבוע הבא ללמוד ספרדית במכון סרוונטס בתל-אביב, לאחר שצברנו מאות שעות של טלנובלות של גבריאלה ספאניק, סול ליסאסו, גבריאל קוראדו ועשרות שחקנים נפלאים אחרים, והספרדית הפכה חלק מהזיכרון שלנו מבלי שנדע להשתמש נכון באוצר המילים הנהדרות שרכשנו בחינם.
שמחנו לקרוא ב"ויווה פלוס" שאהובת-ליבנו גבריאלה ספאניק עומדת עתה בראש אירגון ציבורי למלחמה באיידס ולשימוש באמצעי-מניעה. לדבריה, גם כשיש לָךְ בן זוג קבוע, רצוי שישתמש עדיין שמונה חודשים בקונדומים עד שאת בטוחה שאינו מקיים בו-זמנית יחסים עם מישהי אחרת. וכמובן צריך גם להיבדק. גם כשנשואים צריך להיבדק כל כמה חודשים, כי אי-אפשר לסמוך במאה אחוז על הגבר, אולי מצא לו בינתיים זיון מן הצד.
מה שמפתיע בטלנובלה "עמק התשוקות", וגם בקודמתה, "האסירה", אף היא בכיכובה של גבריאלה ספאניק, הוא חוזק ההווייה ההיספנית-האמריקאית עם 17 מיליוני מהגרים מקסיקאים בלתי-חוקיים שמנוצלים בידי בעלי אחוזות ומעסיקים אחרים, חלקם ממוצא מקסיקאי אבל כבר בעלי אזרחות ארה"ב; והחיים האלה מדוברים בספרדית אבל מתרחשים בארה"ב בקדמת הבימה ולא בירכתיה, לא כחריגים אלא כמציאות יומיומית. למעשה זהו מאבק כלכלי-חברתי של עם-מעמד מדוכא כדי לזכות בחיים הטובים של ארה"ב, שגם כשהם רעים-יחסית בהווה הם טובים לאין-ערוך מהחיים במקסיקו בטרם ברחו אזרחיה ממנה או אם יוגלו אליה חזרה.
גל ספרדי שוטף את ארה"ב והחלום של המהגרים האלה הם החיים במיאמי ובאזורים הדרומיים האחרים של ארה"ב.
תופעה נוספת היא המקום המרכזי שיש לכומר הקהילה הספרדי-קתולי בכל אחת מהסדרות הללו. למרבה המזל הכמרים הנחמדים האלה לא עוסקים בצליבתו של ישו ובהטפה נגד יהודים אלא בחטאיהם של בני-עדתם ובתמיכה הרוחנית והנפשית בהם בארץ החדשה.
אמנות אנושית עממית רומנטית רוויית יצרים כזו, אם כי ללא קטעי אירוטיקה, ודאי אינה מעניינת את מבקרי הסרטים בישראל וגם לא את צרכניות התרבות האנינות שבקרב נשותינו המשכילות מאוד היודעות תמיד מה נחשב כחשוב ומה לא – שהרי לא מדובר כאן בסרטים על פלסטינים מדוכאים בידי הכיבוש הישראלי האכזר, שזו העוולה היחידה שקיימת כיום על פני כדור-הארץ, ושכידוע גם אין שום סיבה לעוולה זו לבד מתמצית הרוע של השלטון הישראלי המושחת.
 
 
בבתי הספר ילמדו את נאומו של סשה ברון כהן
בקבלת פרס השחקן הקומי המצטיין בטקס גלובוס הזהב
מי שאינו עבד לדיעות קדומות וכבר ראה את הסרט "בוראט" של התסריטאי-הבמאי-השחקן היהודי המחונן סשה ברון כהן, וגם נהנה מהסרט, מזומנות לו כמה דקות משגעות של השתוללות ללא תקדים על במת "גלובוס הזהב", שהתבטאה בנאומו של סשה ברון כהן עם קבלתו את פרס השחקן הקומי הטוב ביותר על כיכובו ב"בוראט" יציר-כפיו.
בקהל ישב שותפו לסרט, השחקן קן דוויטיאן (אולי ממוצא ארמני?), שמן מאוד, נמוך מאוד, שחור-שיער שעיר מאוד, כהה מאוד ומכוער מאוד, שהצליח בהחלט לשכנע בתפקידו כמפיק הקזחי של מסעו של בוראט בארה"ב. שיא הסרט, ואולי אחד משיאי הצחוק של כל הזמנים, הוא כאשר בוראט ערום ועטוף במגבת יוצא מהמקלחת ותופס את קן (דומני אחמט שמו בסרט) שוכב ערום במיטה ומאונן מול חוברת ובה תמונה של פמלה אנדרסון שבה התאהב בוראט ועליה שמר מכל משמר. מתפתח מאבק איתנים בין שני הגברים הערומים בגלל מה שנראה לבוראט כחילול החוברת – ועל כך דיבר סשה ברון כהן בטקס במיבטא מהוגן, לא קזחי ולא בעברית, ואמר כי הרגעים הממושכים שבהם התחת והביצים של קן ישבו על פניו וסתמו את אפשרויות הנשימה שלו הותירו לו שתי ברירות: להיחנק ולמות או לנשום את האוויר שקן אצר בין שתי עגבותיו במשך כמה עשרות שנים, והוא בחר בחיים. המצלמה נדדה חליפות מסשה לקן, והאולם הענק התפוצץ והתנודד מצחוק משחרר לשמע הגסויות הוולגריות, הנפלאות, החסרות כל צנזורה עצמית, של קומיקאי חסר מעצורים אך רחוק מלהיות טיפש. חברים, אני שומר עדיין בבית את ההקלטה (שעשתה המיסתורית).
 
 
סופר נידח הוא באמת סופר נידח
בדרך כלל אנחנו נמנעים מלהיכנס לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים והמדוברים כי אז נדמה לנו שאנחנו שייכים למין נכחד והולך של קוראים דינוזאוארים שמחפשים ספר שגם בדפדוף בו נראה מעניין וכתוב כספר, עם שמץ הומור ולחלוחית, ולא כאוסף של משפטים טרחניים ולרוב חסרי כל ערך ספרותי. ספרים שגם אם הם מלווים בתמונות אנחנו רואים מיד שלא מעניין אותנו לקרוא אותם, והם הרוב.
והנה במקרה, כאשר המיסתורית ביקשה שנחכה לה כשנכנסה למספרה, נכנסנו לטייל באחת החנויות הגדולות של הרשת הגדולה ביותר, ואם לקבל את פסק דינה של הרשת, של החנות, של המפיצים, המו"לים וכנראה גם של הקוראים – לא נותר לנו אלא להתאבד. מתברר שחיינו, מבחינה מקצועית, היו כישלון גמור.
אנחנו כבר בני שבעים. חמישים שנה אנחנו כותבים, יותר מארבעים ספרים הוצאנו לאור, רומאנים, ביוגראפיות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ואף ספר אחד שלנו (כולל ההדפסות החדשות של "ג'דע" ו"הילדה מן הים") אינו נמצא בחנות – בעוד אשר ספריהם של מרבית בני-דורנו, וגם צעירים מהם, מהם בהדפסות חגיגיות חדשות, ממלאים את המדפים מִפּנים ומגב, עליהם סופרלטיבים שגם דוסטוייבסקי היה מסמיק מהם, ונראה שחיי המדף שלהם כלל אינם קצרים. אך שהדנו במרומים שכמה וכמה מספרינו עולים פי כמה וכמה מונים על כמה וכמה מספריהם, ושלנו בכל זאת יישארו בנצח של הספרות העברית הארצישראלית.
זאת, בעוד אחרוני העותקים של כעשרה הספרים האחרונים שהוצאנו מאז שנת 2000 (כולל "כל הפרוזה" של אסתר ראב) עושים את דרכם לגריסה או כבר נגרסו סופית בידי המו"ל לאחר שלא היה להם דורש, ולבד מכמה עותקים למזכרת אצלנו בבית אין ולא יהיה להם שום קיום בספרות העברית.
יש הבאים אלינו בטענה מדוע אימצנו לעצמנו את הכינוי סופר נידח, ואנחנו לא כאלה אלא מפורסמים וידועים. ובכן, אנחנו כן. ולבד מקוראי "חדשות בן עזר" אין כיום לשום קורא עברי הזדמנות לקרוא אותנו או לקנות ספר שלנו, ולפי מצב התשלומים לסופרים מהספריות נראה לנו שגם שם כבר אזלנו מזמן וכל מה שהם קונים, לדרישת הקוראים, אלה הם רק רבי-המכר האחרונים.
זו גם התשובה מדוע לא הוצאנו ספר חדש בשנים האחרונות. אין לנו למי לכתוב ספר, ואין אצל מי להוציא ספר, ואיש לא מחכה לספר חדש שלנו. אז שיסתפק קהל קוראי העברית בכל השפע המוצע לו בחנויות הרשתות הגדולות ויחיה בלעדינו כשם שאנחנו חיים בלעדיו.
 
 
 
בגלל העומס: חקירות המשטרה תופרטנה
שני אירגוני שפע גדולים כבר ניגשו למכרז
לנוכח העומס היומי הבלתי סביר של פתיחת תיקי חקירות חדשים לבקרים מלאו אסמיה של המשטרה תיקים וידי החוקרים עמוסות עבודה ואין להם מחליפים (כי בפיליפינים רק המטפלות דוברות עברית ולא הגננים) וגם טרם הוכשר קאדר חדש של חוקרים הנחוץ שמא יוגשו האשמות בשחיתות גם נגד החוקרים החוקרים כיום את התיקים ויושמו גם הם במעצרי בית ודומיהם – הוחלט להפריט את החקירות כדי להוריד מן העומס.
המשטרה תחקור רק בפרשות רצח, חשד לרצח, והטרדה מינית בדרגות שונות של אונס מהחדרת לשון ושפיך חיצוני ועד כריתת צוואר, ובגניבת כבסים תלויים לייבוש על חבל בחצרות בתים בלילות, ואילו חקירות גניבת כבשים וכל השאר יופרט במכרז. לכתבנו נודע כי שני אירגוני שפע גדולים, המתמחים במיחזור קבקובי סלפטיק, מיהרו להגיש את מועמדותם. הם יצליחו להתגבר על הר הניירת של תיקי החקירות החדשים והישנים כי מרבית עובדיהם אינם יודעים קרוא וכתוב עברית אבל מומחים בסחיטות ובאיומים.
 
 
 
 
רות ירדני כץ: ואולי כן הפשע משתלם?
אהוד שלום רב,
אני מהרהרת ביני לבין עצמי, האם יש מספיק בתי סוהר בארץ שיכולים להכיל את כל העבריינים? לחברי הפשע המאורגן, לרוצחים, לאנסים, לגונבי מכוניות, לפורצים, לרמאים, לנוכלים, לפושעי תאונות דרכים, להורים, ילדים ונוער אלימים. לכל אותם שמכרו את הכדורגל, לבעלי הכוח והשררה שמאבדים את הראש וגונבים לאור היום, ממנים מקורבים, מתערבים בעסקאות, מטרידים מינית וחוגגים על כספי המדינה. לוקחים ונותנים שוחד. האם יש עוד מקום לכל אלה בבתי הסוהר? נדמה שחצי מדינה אסורה או תיאסר בקרוב. הרהור נוסף, הנזק הנוסף הוא העלות האדירה שהם גורמים. מי משלם עבור כל זה? בוודאי, אנחנו. 
כל בית סוהר צריך מנהל, מזכירות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים, סוהרים, צי של מכוניות, טלוויזיה במעגל סגור, טבחים, אוכל, מכבסה, מים, חשמל, גז, דלתות ברזל, אלפי מפתחות ומנעולים, חדר כושר, חדר טלוויזיה, מערכת טלפונים ציבוריים, חדר אוכל, חצר טיולים, חדר התייחדות, תעסוקה כדי שהאסירים לא ישתעממו, וישתקמו. ספריה ואם שכחתי משהו אני מתנצלת. ממש מלון, והכול חינם. והרהור אחרון, אולי כן הפשע משתלם?
   
 
 
האיומים של העולם התחתון
האיומים על החשב הכללי של האוצר ירון זליכה ועל משפחתו הם בומראנג שמבשר זליגה של הפשע המאורגן אל צמרת המימסד הציבורי והפוליטי. במצב של הכול מאיימים על כולם, כבר לא יהיה אפשר לדעת מי צדיק ומי רשע, מי זכאי ומי חייב, מי ישר ומי רמאי. אבל דבר אחד צריך להיות ברור: צריך לשבור ומהר את ידי הפושעים המאיימים לשבור את רגליהם של ירון זליכה ובני משפחתו.
זה קודם לכל חקירה אחרת. אפילו לזו של ראש הממשלה, שמתקבלת בהנאה כל כך גדולה בתקשורת: סוף-סוף נגדע ונשליך לעזאזל עוד ראש ממשלה שלנו!