כל פעם שמשדרים ב"קול ישראל" את המדור "רגע של עברית" אני סוגר את הרדיו לדקות אחדות ופותח בחדשות. למה? כי כמעט כל תיקון שלהם רק מכניס בלבול – מעתה נמצאת בשימוש לא רק הצורה הנפוצה, "השגוייה" – אלא גם הצורה "הנכונה", ותמהני אם אפילו פרומיל אחד מהאוכלוסייה שלנו יבדיל מעתה בין השתיים – "הנכונה" ו"השגוייה", וכל השאר ישתמשו בשתי הצורות כי לא יזכרו איזו מהן היא העברית "הנכונה". לכן הכי טוב לא להקשיב.
אב"ע
 
 
ישראל הר
תָּבִין שָׁהִין
 
זָקֵן בַּמִשְּׁפָט לֹא תָּקוּם;
חַיִּים בָּעֶלְיוֹן לֹא יִצְּלָח; לְחֵן בֶּן
בְּרִית חָדוּד נִיחוֹחַ תַּנְחוּם; נֵרְגַּז
גֻּרַשׁ מִחוֹק שִׂמְחָה דִּינֶרְגוֹט; פְּגוֹשׁ
אֶת לִּיהוֹנִּיג; לְהוֹ טְחוֹל זָהָב; תָּבִין
שָׁהִין – תָּאִיר לֹא עִמָּנוּ הִיא; אֵין
מַצָּב אֵין בָּרוּר מִזֶּה אֵין דֶּרֶךְ אַחֵר
אֵין דַּלְתוֹת סֵתֶר בַּקִיר אֵין דֶּלֶת מִילוּט
כְּמוֹ בְּיָמֵיךָ מִקֶּדֶם – – – – – – – –
 
 
 
דְבוֹרָה קוֹזְוִינֵר
הַשְּבָט הַזֶּה
הַשְּבָט הַזֶּה, מְחַזֵּר נִלְהָב,
מְחֵזֵּר עַל אֶרֶץ אַהֲבָתִי.
עוֹגֵב עֲלֶיהָ בִּלְהִיטוּת חוֹרְפִּית, בִּסְעַרוֹת
רוּחַ וּלְעִתִּים, בְּרַכּוּת וְעֶדְנָה חֲמִימָה.
מְשַכֵּר אוֹתָה בְּגִשְמֵי שַמְפַּנְיָה שְמֵימִית
מְפַנֵּק בְּשִיקוּי מְטָרוֹת
(וַעֲדָיִין לא לְסָבְאָה וְטֶרֶם לְשָבְעָה)
וּבִלְשוֹנוֹ הָרְטוּבָּה מִסְתַּעֵר עַל
חִמּוּקֵי פִּסְגוֹתֶיהָ, חוֹדֵר לְעוֹמְקֵי עֲמָקֶיהָ,
מַצְפִּין לְהַעֲנִיק לָה פַּרְוַת שְלָגִים חֶרְמוֹנִית,
מְלַטֵּף תַּלְתַּלֵי חוֹרְשוֹת בֶּהָרִים,
מֵעִיר וּמְעוֹרֵר, בְּחֶמְדָּה, פְּקָעוֹת רְדוּמוֹת
עַד שֶתֶּחְפַּצְנָה, מֵצִיף קֶנְיוֹנֵי עֲרָבָה וּמִדְבָּר
וְעוֹטֵף אֶת כּוּלָּה, עַד דְרוֹמָה הָרָחוק.
 
וְאֶרֶץ אַהֲבָתִי, מִתְחַנְחֶנֶת, מִתְיַפְיֶפֶת,
מִתְפַּנֶקֶת, נַעֲנֵית לוֹ בְּהִתְמַסְּרוּת מְלֵאָה
בַּעֲלִיל,  מתְמַרַחַת עָלָיו בְּלֹא כְּפִיָּה מְגוּנָּה,
פּוֹעֶרֶת עַצְמָה לִקְלוֹט חִיבּוּקָיו וְנִישוּקָיו,
עַד כְּלוֹת, וְאַף שֶמֶץ תְּלוּנָה,
מַגִּישָה לוֹ מִנְחַת אַהֲבָה – רֵאשִית אֲבִיבָהּ,
מַנְעִימָה סֶרֶנַדַת מְעוּף הַדְּבוֹרִים, קוֹנְצֶרְט
זִמְזוּמֵי חֳרָקִים וְסִימְפוֹנְיַת לַהֲקוֹת
עוֹפוֹת חוֹלְפוּת וְחוֹרְפוֹת,
מִתְיַפָּה בְּגוֹבְּלֶן מְסַחְרֵר שֶל
תִּפְרַחַת-שְטִיחֵי-צִבְעוֹנִין, עִם פִּתּוּי
קַרְנַבַל נִיחוֹחות בָּאֲוִיר
וְשִמְחַת טַעֲמֵי-פְּרי-הֶחָג.
 
הַשְּבָט הַזֶהּ, הֲפַכְפָּך קַדְמוֹנִי,
נֶעֱלָם אֶל מֶרְחַק אֳפָקָיו. עוֹזֵב 
וּמוֹתִיר אֶת אָרָץ אַהֲבָתִי, לְלַבְלֵב,
לִפְרוֹחַ, לְהַזְהִיב, לְהַבְשִיל
וְלִלְהוֹט עִם שְרַב הַקַּיִץ.
 
בַּשָנָה הַבָּאָה יַחֲזוֹר בְּעִתּוֹ,
מִתְחַטֵּא וּמְפַיֵּס, לְהַזְכִּיר  
וְלִבְרוֹא מֵחָדָש אַהֲבַת אֶשְתָּקַד.
 
ראש פנה, שבט תשס"ז, 2007
 
 
 
עמנואל בן-עזר
ראינוע בפתח-תקווה
שלושה אירועים שהמקשר ביניהם הוא אולם הראינוע
הקדמה
איני יודע מתי החלו להקרין סרטים במושבה. אני מעריך שזה היה בתחילת שנות העשרים. כמובן שזה היה ראינוע, כלומר סרטים אילמים בשחור-לבן, מדי פעם הופיעה מסגרת על המסך ובה הוסבר במילים כתובות מה אומרים – פחות או יותר – השחקנים. זה לא עזר הרבה כי רוב הצופים לא שלטו באנגלית, שזו היתה השפה של רוב הסרטים. בנוסף העמידו מתחת למסך, קרוב לבמה, פסנתר שהמנגן או המנגנת יתאימו מוסיקה למתרחש, לפי הבנתם. את אחת המנגנות הכרתי היטב, זו היתה המורה שלי לפסנתר, שרה אביבי. (הקריירה שלי כנגן פסנתר נגמרה מהר מאוד כשבאתי להורים ואמרתי שאני לא מוכן ללמוד אצל מורה שאינה יפה).
 שם אולם הראינוע היה, כמובן ברוח התקופה, "הרצליה". הוא היה ברחוב פינסקר, כמאה מטר מצפון לנקודה בה החל החריש הראשון. האולם היה בחצרו של בית מגורים, אולי בעבר עמדה שם הרפת. לאולם היה גג עשוי מפח גלי, ובחורף המוסיקה העיקרית היתה הגשם.
 
קאובויים
על אחד האירועים הקשורים לראינוע "הרצליה" שמעתי מפי אבי. בראינוע הוצג סרט "קאובויים" ב-30 מערכות, ובאחת מהן קושר הגיבור את האינדיאני הרע בידיו בחבל ארוך הקשור לאוכף הסוס וגורר אותו על פני האדמה. עד כאן קטע הסרט. למחרת, בעת החריש, התפתח ויכוח בין החבר'ה בשדה, האם האינדיאני יכול לשרוד או שהאינדיאני ימות. בחום הוויכוח הוחלט לנסות. אחד הפועלים התנדב להיות האינדיאני, ובן האיכר, לו שייך השדה, התנדב להיות הקאובוי.
כל התרגיל הופסק די מהר כי הבחור הנגרר קיבל כמה חבטות טובות. האירוע נוצל על ידי כמה מפעילי הסתדרות העובדים וקיבל פירסום רחב תחת הכותרת: "בני האיכרים גוררים את הפועלים כשהם קשורים בידיהם לסוסים."
 
חגיגת חג החנוכה
כשהייתי בכיתה ג' הכינו בבית הספר "גימנסיה אחד העם" תוכנית חגיגית לכבוד חנוכה, כמובן באולם הראינוע. בחלקי נפל להציג את שירו של ביאליק "השעון והעצל". תפרו לי פיג'מת פלנל חדשה, למדתי בעל פה את השיר, והבימוי היה כזה שאני שכבתי במיטה, המסך עלה ואני עשיתי כמה תנועות של התמתחות ופצחתי בדיקלום השיר:
 
"הו מה נעים והו מה טוב
לשכב ככה עד אין סוף.
לעצום עיניים ואף לחלום
חלומות נעימים כל היום..."
 
אני כותב את מילות השיר מהזיכרון ומקווה שאיני טועה. אחרי הכל עברו מאז כשבעים שנה.
כשהשיר מגיע לקטע:
 
"אך השעון יימח שמו
צילצל פתאום..."
 
 אחת מבנות הכיתה, שעמדה בפינת הבמה תקועה בתוך קרטון מאורך דמוי אורלוגין, נתנה את הקטע, בקולה הצווחני:
 
"הו סריקוּ-טריקוּ-ריקוּ-רוּק
אביך כבר יצא לשוק..."
 
אותה נערה, רחל הג'ינג'ית, זכרה היטב את הפסוקים ששיננה, עד כדי כך שהרבה זמן לאחר מכן, בכיתה, המורה קראה לה לדקלם שיר מסוים שנלמד באותו שבוע.
 רחל המסכנה, שנרדמה בעת השיעור, הזדקפה, ופצחה פיה:
"הו סריקו-טריקו-ריקו-רוק..."
 
הפליטים
ראינוע הרצליה זכור לי גם בנסיבות פחות עליזות. בתחילת שנות הארבעים, כאשר "ילדי טהרן" הובאו ארצה, קבוצה אחת הובאה לפתח-תקווה ושוכנה זמנית באולם קולנוע "הרצליה". "ילדי טהרן" היה הכינוי שנתנו לקבוצות ילדים פליטים שברחו בעת הכיבוש הנאצי מזרחה והגיעו לרוסיה האסיאתית. משם הם נאספו למחנה-מעבר בטהרן ולבסוף הובאו ארצה.
אנו, ילדי בית הספר, הובאנו עם זרי פרחים ביד לקבל את פני הבאים. כאשר החלו הילדים והילדות לרדת מהמכוניות, הם היו כל כך שונים – שממש הוכינו בתדהמה. ברור שלבושם היה שונה, פריטי הבגדים לא התאימו זה לזה, היה גם נדמה שישנן רק שתי מידות: קטן מדי וגדול מדי. אבל לא זה היה העיקר, שפת הגוף ומבטי העיניים היו שונים, משהו שלא ראינו עד אותו יום. באותו זמן הבנו שהם שונים, אבל רק הרבה זמן לאחר מכן, לאחר שמימדי האסון שפקד את יהדות הגולה נגלו לנו, התחלתי להבין את פשר המראה של הילדים והילדות באפור, ראש קצת מורכן, עצב בעיניים, צועדים בסך לעבר האולם הריק של הראינוע.
 
 
אגודת ידידות ישראל-פולין
אנו שמחים להזמינכם לערב ספרותי עם חברתנו מרים עקביא, לרגל הופעת ספריה החדשים, בלונדון, במוסקבה, בקרקוב, בתל-אביב ובירושלים.
הערב יתקיים ביום ג', ה-6 במרץ 2007, בשעה 19.00, ב"בית מורשת" שבחסות עמותת "עלה", ברח' סמטת הרקפות 9, נווה עמל, הרצליה
תכנית הערב: כיבוד קל וברכות (כבר משעה 18.30)
מנחה הערב: הסופר שמאי גולן
תשוחח עם מרים: הסופרת דורית אורגד
קריאה מתוך יצירותיה של מרים
הכניסה חופשית. הנכם מוזמנים.
 
 
מהפכה במערכת הלימודים של ילדי ישראל
יִלְמדו את יצירותיהם של חיימקה שפינוזה, אלימלך שפירא ואהוד בן עזר ויתרכזו בקורות העלייה הראשונה
מיליארדר אמריקאי עלום-שם שמוצא משפחתו מאם המושבות, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל, יתרום סכום ענק על מנת שילמדו את שיריו של המשורר חיימקה שפינוזה ואת "50 שירי מתבגרים" של אהוד בן עזר ואת הרומאן הדוקומנטארי "הירקון שבלב" של אלימלך שפירא כבר מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי בישראל, וזאת לצד תוכניות ההעשרה הדתיות-חרדיות על חגי ישראל, מורשת היהדות, הצניעות וצמצום-הדעת, שמנסה המיליארדר הישראלי הדתי העשיר [עשיר – העשרה] לב לבייב לכפות על החינוך הממלכתי-הכללי.
כמו כן ילמדו את "המושבה שלי", "שלוש אהבות" ו"חנות הבשר שלי" של בן עזר, ספרים שכולם קשורים בעבותות בל תיפרדנה בתולדות המושבה הראשונה ומשלבים היסטוריה בדוייה-למחצה עם פרקי ספרות עברית נידחת ששזורים בה ערבית, אידיש וארמית, וגם ילמדו את הרומאן הארצישראלי החשוב "הבלנית נכוותה", ספרו השני של אלימלך שפירא.
כמו כן ילמדו חזור ולמוד מכיתה א' ועד י"ב את תולדות העליות הראשונות לארץ-ישראל החל מייסוד פתח-תקווה בשנת 1878 ועד ייסוד מדינת ישראל בשנת 1948, תוכנית שמשולבים בה היסטוריה, ספרות, שירי-זמר, ידיעת-הארץ וגם קורות השתתפותו של החלק הפרודוקטיבי של היישוב הישן בבניין הארץ.
המיליארדר עלום-השם, שמשפחתו מהמושבה, ישלים לכל תלמיד, גם במיגזר הבידואי והחרדי, מחשב אישי משוכלל. ואכן, חברות הייבוא של המחשבים האישיים לישראל כבר נכנסו לכוננות ספיגה והחלו בפעולות מנע מחשש שעשרות אלפי מחשבים חדשים יד-שנייה יציפו את השוק ויורידו את המחירים כאילו היה מדובר בסחורה גנובה.
מתברר אפוא שסופרים ומשוררים בעלי יוזמה, שיש להם מיטיבים (ספונסרים) רבי עוצמה, יכולים להילמד אף הם (ותולדות משפחותיהם והשוונצים שלהם) במערכת החינוך הישראלית תמורת תרומה מתאימה. דברים כאלה כבר מתרחשים בתוכניות הטלוויזיה, בשידורי הרדיו ובערוצי תקשורת אחרים, כאשר הכסף מקדם יוצרים בינוניים ומטה לעמדות חשיפה תקשורתית שגדולים מהם לא זכו להן מעולם.
אנו מזכירים לקוראינו שכל החפץ בכך יכול לקבל בקובץ וורד אחד את "50 שירי מתבגרים" וכן את קובץ כל השירים העבריים של חיימקה שפינוזה, ולהתרשם מערכם החינוכי הרב שכלל אינו בטל בשישים.
 
 
שיעורים בתודעה יהודית
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
 
נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא
נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס
נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת
נגעתי לה בַּפּוּפִּיק
נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה
נגעתי לה בַּפִּישִׁיק
נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה
נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה
נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים
נגעתי לה בּמַּנוּשׁ
נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ
נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ
נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך
נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ
נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא
נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי
נגעתי לה בַּקְּלִיט*
נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד
נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי
ופתאום אמרה לי שהיא ערלית
אִיחְס עֲלֵיכִּי
הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי
בתודעה יהודית
 
* בדגדגן
 
 
חליפת מכתבים פלד-שוקן בעניין תעלולי ציפר במוסף "תרבות וספרות" שבעריכתו
 
מערכת "חדשות בן עזר" אינה שותפה למכתבו של עודד פלד מבחינת סיגנונו. ואולם הוא מביע את הזעם המצטבר בקהיליית הסופרים והמשוררים בעלי-הערך בישראל לנוכח הפיכתם של חלקים רבים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שהיה פעם מן הבמות הספרותיות המכובדות והחשובות ביותר, לביבי שופכין מילוליים. לא היינו מביאים אותו כאן אלמלא נוספה לו תשובתו האירונית של מר עמוס שוקן, שנראית לנו כמכשירה את פירסום חליפת המכתבים ברבים, וגם מדברת בעד עצמה מבחינת תוכנה המתחמק מתשובה עניינית.
 
10.2.07
להֶר שוקן מלחמה ולא שלום,
אמת ויציב – איש מאיתנו אינו מושלם ולא טלית שכולה תכלת. אז אפשר בהחלט לומר אי-אלו דברים מתונים בהספד לאדם שהלך לעולמו [כמו, הוא לא היה איש קל, לא איש רֵעים להתרועע, וכו']. אך מכאן ועד ל"הספד" תועבה ליעקב בסר ז"ל ורצח אופי ליוסי קריים ז"ל רחוקה הדרך. כבודו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בחליפת מיילים איתי על מהותם וטיבם של הספדים, על כתיבה לגופו של עניין ולא לגופו של כותב, למרות שבמקרה זה חד הם, ועל קידוש ה"עניין" במדור על חשבון כל דבר אחר – "עניין" שבמדור הנ"ל איננו אלא ריקוד על הדם, כמיטב המסורת העיתונאית הרעה.
להבדיל מכבודו, כותב שורות אלה עובד קשה לפרנסת משפחתו ואין לו פנאי לשעשועי הספדים. אז מה, חשבת לתומך שבסתימת פיות ובאי פרסום תגובתי במדור של עבדך-ציפר-כי-ימלוך יסתיים הסיפור? אתה, הֶר שוקן, שנולדת עם כפית זהב בפיך, תלמד אותי, בן למשפחת פרולטרים ניצולי שואה, מהו "מות קדושים"? אביך המנוח וסבך המנוח, הזכורים לטוב, היו מתהפכים בוודאי בקבר אילו שמעו את דבריך ודברי עבדך-ציפר-כי-ימלוך. חז"ל היו אומרים לאדם המשמיע דברי נאצה ובלע כאלה: "עפר לְפִיךָ, שטן."
לכבוד ולעונג הוא לי לצטט את דברי השופט חשין, המשנה-לשעבר לנשיא בית-המשפט העליון: "מי שינסה לשלוח ידו אל בית-המשפט העליון, אגדע את ידו." אז ראה זאת כאזהרה לכל דבר: "מי שישלח שוב את ידו אל יוצר מת לחלל את כבודו ולרצוח את אופיו – אגדע את ידו!"
אתה יכול לפרש זאת פשוטו כמשמעו, או על דרך המטאפורה. לא אנוח ולא אשקוט עד שיטוהר המדור הקרוי "תרבות וספרות" מן השרץ העומד בראשו. וזכור היטב, אינני לבד במערכה הזו. בשלב הבא, אם לא תהיה ברירה, תיאלץ לפרסם בעיתונך, מודעה של מיטב היוצרים בארץ, סופרים, משוררים, אמנים, אנשי אקדמיה ורוח, הקוראת להפסקת המנוי על העיתון [שמספר מנוייו הולך ומתדלדל ממילא].
בחורבן "הארץ" ובבניין הארץ ננוחם.
עודד פלד
לוחם בצבא הספרות העברית
 
11.2.07
מר פלד הנכבד,
 אני חושב שאני פטור מלהשיב לך כי אינך מתכתב איתי, אלא עם כל המכותבים הנכבדים שצירפת. רק אציין שתי עובדות: ראשית, אם אבי המנוח מתהפך בקברו אין לו להלין אלא על עצמו. הוא מינה את בני ציפר לתפקידו, ולא אני. שנית, מיספר מנויי העיתון לא "הולך ומתדלדל ממילא" כפי שכתבת, אגב הוצאת דיבה שקרית על "הארץ" בקרב כל מכותביך, אלא הוא גדל בשנתיים האחרונות ב-15%.
 אבל כמו שאמרת, "איש מאיתנו אינו מושלם ולא טלית שכולה תכלת," לכן מה ההיגיון לצאת למלחמה ב"הארץ" ולקרוא להפסקת המנוי עליו? שישראל תיוותר עם העיתונים האחרים?
שלך בברכה,
 עמוס שוקן
 
11.2.07
למר שוקן הנכבד,
כמוני כמוך – גם אני רואה עצמי פטור מלהשיב לך. אשר להגדלת מנויי "הארץ" – יישר כוחך. לא ידעתי. מודה בטעות. אך עניין אחד אינו נהיר לי ואולי נכשלתי בהבנת הנקרא. אם אביך, זיכרונו לברכה, מינה את בני ציפר לתפקידו [לפני שמונה-עשרה שנה, אם אינני טועה], מדוע חייב מינוי זה להימשך לנצח? האם זה נקבע בצוואתו? מעבר לכל ענייני החשבונאות והאי-אתיקה למיניהם – האם אין מקום לרענון סוף-סוף?
בברכה,
עודד פלד
 
 
 
מוטי בן-חורין: על אויבינו
להסתה הצורחת כי מסגד אל-אקצה בסכנת הריסה עקב עבודות הגישור לשער המוגרבים, תגובתי שונה מהמקובל: אני מאושר לנוכח הטיעון המטומטם הזה.
למה?
כי זו עוד תרומה של המנהיגים המוסלמים לקיבוע הפיגור הערבי לדורי דורות.
הערבים המוסלמים, לצער המין האנושי, היו הגורם העיקרי לכך שהישגי התרבויות העתיקות: מצרים, בבל ופרס, נמחקו והוכחדו בכיבושים של פראי המדבר האלה. גם את מיליוני העבדים האפריקאים, הערבים לכדו ושלחו כמטען, כחיות, לאמריקה!
עכשיו, רובם, מאמינים בתאוות הדם של אלוהיהם ורוכשים נשק להשמדה המונית.
הרכרוכיות והאטימות של העולם המפותח גם תאפשר להם להשתמש בנשק הזה ולהכחיד את החיים על פני כדור הארץ.
כאדם, אני מפוחד, עצוב, מיואש ומרותק. כיהודי ישראלי אני שמח שאויביי מפגרים.
מרדכי בן-חורין
ירושלים, משגב לדך 14
10.02.07
 
 
אהוד זמיר
תשובה מהצנטרום של הפיילה, בין קופילד לאיסט בנטלי
 
לאהוד [בן עזר] שלום,
משה גרנות לא חשב שמישהו ממלבורן ייקרא את הגיגיו בנדון... מצאתי לנכון להעמיד כמה דברים על דיוקם ואשמח אם תפרסם.
תודה,
אהוד זמיר
 
למשה גרנות,
תשובה ישר מהצנטרום של הפיילה, בין קופילד לאיסט בנטלי.
משה היקר,
בתור ישראלי שחי כאן, בדיוק באמצע בין קופילד לאיסט בנטלי שבמלבורן, כבר ארבע שנים בדיוק, קראתי בעניין את גילוי הדעת שלך בנושא הישראלים במלבורן. מעניין? לא אגיד שלא, אבל מדוייק? נגיד. (אתה לא תגיד נגיד, אני אגיד נגיד, וכו' וכו' כמאמר הגשש).
אז ככה: נכון שהיהודים לא תמיד מתלהבים מהסגנון הישראלי, אבל לאו דווקא בגלל "ניחוח מיליטריסטי שנודף מהם למרות שכבר יובלות לא שירתו במילואים," (רובם אגב שירתו במילואים הרבה יותר ממך לאחרונה, ולוא רק בגלל גילם הצעיר והעובדה שהיגרו לפה לאחרונה). היהודים ברובם מבוססים הרבה יותר מהישראלים, שזה מקרוב באו, וזה כשלעצמו יוצר פער, שלא לדבר על הפער התרבותי הבלתי נמנע. ישראלים בכל העולם, לא רק כאן, לא ממש מתחברים בעוצמה לקהילות היהודיות, וגם עולים חדשים לארץ מארצות אנגלו-סקסיות לא בדיוק הופכים בדרך-כלל לסחבקים של כולם בארץ אחרי יומיים, כלומר טול קורה מבין עיניך...
החיים במלבורן נעימים, שקטים, שפויים, ובניגוד למצטייר ממכתבך הקודר, לא כרוכים בהתמודדות עם אנטי-ישראליות על ימין ועל שמאל. למרות שיש במלבורן זרמים פוליטיים שמאלניים לא מבוטלים, עדיין הרוב באוסטרליה בוחר שוב ושוב בממשלה שהעמדה שלה מאוד פרו-ישראלית והגיונית וחפה מאנטי-ישראליות. במלחמה האחרונה בלבנון התבטאו ראש ממשלת אוסטרליה ושר החוץ באופן ברור ונחרץ כנגד החיזבאללה והשימוש הציני שלו באוכלוסייה האזרחית, והצדיקו את מלחמתה של ישראל ככורח הישרדותי. אמרתי לעצמי, כששמעתי אותם, שחבל שלישראל עצמה אין דוברים טובים כל כך. עיון קצר בעיתונות הישראלית לאנשים חושבים, חזקה עליו שיעלה הרבה יותר דוגמאות לאנטי-ישראליות ולהשקפות שמאלניות עיוורות, מעיון בעיתון אוסטראלי.
בארבע השנים שחייתי פה שוחחתי עם אוסטרלים רבים שידעו שאני ישראלי, ומעולם לא הפנו אליי "כתף קרה" בגלל העובדה הזו. לכל היותר התפתח לעיתים נדירות ויכוח פוליטי כנה ועל בסיס רציונאלי, לרוב תרבותי וידידותי יותר מוויכוח פוליטי ממוצע בארץ, עם ורידי צוואר בולטים ונתזי רוק מעופפים.
הציירת הצעירה שהזכרת נוטה קצת לחפש אנטי-ישראליות בכוח, גם כשאינה קיימת, ונראה לי שהמקרה שציטטת היה אחד מאלה (היא מוסרת לך ד"ש, אגב!), כך שלא הכול כזה שחור. הרבה ישראלים דווקא כן מוצאים את עצמם כאן, ומשתלבים היטב בחברה, ולא שותפים לדעתך ש"הישראלים היורדים באוסטרליה אינם חשים עצמם אוסטרלים, והם יודעים שלעולם לא ייקלטו במדינה הזאת, לא באוכלוסייה הכללית, ולא בקהילה היהודית." זה קצת יומרני לקבוע קביעות נחרצות שכאלה על סמך ביקור של תייר שפגש שתי משפחות ובנה עליהן תילי תילים של פרשנויות. לי אישית נראה שדווקא חבריי, הציירת הצעירה ומשפחתה החמודה(!) נקלטים פה לא רע, סבא משה!!
 
 
 
הידיעה ב"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון
על פטירתה של ד"ר ריסה דומב
 
DOMB. DR. Risa. Our wonderful Risa passed away peacefully on January 2007, taken from us after an illness with extraordinary courage and dignity. Her energy and enthusiasm were infectious and being in her presence was like being carried along on a wave of warmth, wisdom, generosity and kindness. She thought always of others before herself and her capacity to love defined all our lives. She is mourned by Richard, her beloved husband of 47 years, who shared with her an extraordinary life based on mutual devotion, respect and love of family. She is sadly missed by her children, Alon, Gail, Eytan and Tamar; her daughters in law Jane, Leah and Dina, son in law Sanjay and grandchildren Arielle, Guy, Aiden, Jed, Alexander, Rachel, Ben, Dylan and Lila as well as by her beloved sister Nilly.  We are so grateful for everything that she gave to us; she will forever be in our hearts.
 
 
 
מכון ז'בוטינסקי בישראל, מייסד ומנהל ראשון ד"ר יוסף פעמוני ז"ל
ספינת מעפילים נבנתה ו"שטה"
במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב
נחנך המיצג על עליית "אף על פי" שיזמה התנועה הרוויזיוניסטית בשנות השלושים. בלב תל-אביב נשלמה בימים אלה הקמתה של ספינה, שאפשר להיכנס אליה ולחוש כאילו נמצאים על סיפון אונייה אמיתית. ולא עוד אלא שבחלל הספינה מוקרן סרט חדש, שהפקתו נשלמה בימים אלה, על ההעפלה בשנות השלושים של המאה העשרים. החיזיון הימי-האטרקטיבי הזה נמצא בתוך מוזיאון ז'בוטינסקי, שחונך בשני טקסים את התערוכה והמיצג: "הספורט הלאומי – עליית אף-על-פי". הטקס הראשון היה במעמד השר לקליטת העלייה זאב בוים. בטקס השני השתתפו ובירכו יו"ר הסוכנות זאב בילסקי ומנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט מר איתן ברושי.
המיצג החדש הוא תערוכה וסרט על תנועת ההעפלה הרוויזיוניסטית ערב מלחמת העולם השנייה. זהו סיפורה הדרמטי של עלייה ב', שבמסגרתה הגיעו ארצה החל ב-1934 כ-30 אניות, מהן כמה רעועות לחלוטין, שהביאו לארץ ישראל כ-20 אלף מעפילים. הם נענו לקריאתו של ז'בוטינסקי, אשר קרא למבצע ההצלה הזה "הספורט הלאומי". רבבות המעפילים ניצלו מן הגורל המר בידי הנאצים ורבים מהם הצטרפו לאצ"ל ולמאבקו בבריטים.
כאמור, המבקר במיצג נכנס לחלל, המדמה סיפון ספינת מעפילים באווירה של שנות השלושים, ונוטל חלק במסע התלאות של הספינה מנמל באירופה אל ארץ-ישראל. הסרט מוקרן על גבי מסך ענקי שמעניק תחושה כי הסיפור מתרחש מעבר לסיפון האנייה שעליו יושבים או עומדים הצופים. תוך כדי הקרנה, שנמשכת כ-18 דקות, מותזים על הצופים רסיסי מים, מופעלים ערפל ואפקטים של תאורה ותנועה, המעצימים את החווייה. את המיצג הפיקו במשותף האדריכלית ענת הרמן-וינציגסטר וסטודיו "דיסק-אין". המיצג החדש "אף על פי", הוא ללא ספק אטרקציה חדשה ויוצאת-דופן בתל-אביב.
 המעוניינים מתבקשים לתאם מראש את ביקורם עם הנהלת המוזיאון, בראשות שלמה קטן, בטלפונים: 03-5286523,03-6210642.
לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל 03-6210620, 054-6611882.
 
 
 
חשוב מאוד חשוב מאוד מאוד!
לידיעת הכותבים ל"חדשות בן עזר"!
 
לאהוד בן עזר, שלום,
תודה על עיתונך.
אתה מחזק בי מחדש את הקשר הטוב לפתח תקווה, בה חייתי שנים רבות בנעוריי.
חשבתי לנכון להציע לך ולמערכת – להגביל את דברי הכותבים ולהביא אותם בסוד הקיצור... מקווה שאיני פוגעת באיש.
בהערכה וידידות,
צפירה יונתן (שהלבן)
קיבוץ שריד
 
משה ברק
עוד על ברייטברד וגם על שמעון רודי ו"האתלט"
לחדשות אהוד בן עזר שלום!
גם אני שמעתי את שמעו של ברייטברד, ככוחן יהודי שהופיע בעולם, בהופעה ששיאה היה נעיצת מסמר במכת כף יד. גם אני שמעתי על הפעם האחרונה כאשר המסמר חדר לתוך ידו בהופעה בווינה והתפתחה דלקת ממנה הוא מת.
לא שמעתי על ביקורו של כוחן זה בארץ ישראל בימי המנדט.
אני יודע על שנים אחרים:
הראשון הוא שמעון רודי, הנזכר ב"שיר השכונה", שהתגורר בפרברי תל אביב. בהופעה באולם "בית המכבי" בחיפה, ראיתי במו עיניי, כיצד כחמישה אנשים עלו על מוט ברזל, שהתכופף מכובד משקלם. אחר כך יישרו אותו 3 אנשים מכל צד על אפו של שמעון רודי. כמו כן אני זוכר שהוא שכב על גבו, כשעל בטנו הניחו לוח עץ רבוע של 1.5 X 1.5 מטר. על לוח זה הניחו ערימה של דֶבֶּש (שברי סלע גדולים), ואחד הצופים, שהיה לו ניסיון בעבודה בפטיש כבד של 5 קילוגרם, היכה בפטיש וניפץ את הסלעים, כשכל משקלם על גופו של שמעון רודי.
השני היה "אטלט". כך קרא לו אבי. איש לא גבוה במיוחד עם ראש מרשים בעטרת תלתלים. אבי גדליהו עבד איתו בסלילת כביש רופין מהדר הכרמל להר, על-ידי סולל בונה. כוחן זה הפעיל פטיש אוויר שאותו נשא בקלי קלות. מפה לאוזן סיפרו שהוא מופיע בהופעות בהן הוא מכופף ברזלים וכדומה. על כל פנים, ראינו שהוא צורך מזון רב ביותר, שכן אימי רחל קיימה ביתן הסעדה לפועלים בחורש, על צלע ההר לצד הכביש. הוא נהג תמיד להזמין שני עופות, ושאר מנות כפולות, שלקח אותן בהקפה... הכביש נגמר, פועליו התפזרו, אך עוד שנים רבות התגלגלה בביתנו מחברת חשבונות ביתן ההסעדה, בה הופיע דף אחד שבראשו השם "ATLET", כאחד עם חשבון הוצאות שמן שמעולם לא שולם...
שמענו כי האיש עבר לחולון, ומופיע מדי פעם במיצגי כוח גופני. יתכן שבחולון יודעים יותר על האיש.
החוויה המרגשת ביותר היתה, כאשר ראינו את "אטלט" כאחד הגיבורים במובן הפשוט של המילה בסרט "קוו ואדיס", עם תלתליו המרשימים.
אם מדובר על כוחן שהיה בפתח תקווה בשנות השלושים, ובהיעדר עדות על הופעת ברייטברט בארץ, נותרנו רק עם שניים אלה. מכיוון ששניהם עברו במרכז הארץ, ייתכן שניתן לבחון באם אחד משניהם הוא "הגיבור מפינסק".
משה ברק 
נ"ב
אני משתמש במונח "כוחן" כי המילה "גיבור" מציינת בעברית, מלבד כוח, גם אומץ –המופעלים לטובת הכלל.
 
יוסי אחימאיר
מערב ירושלים והכותל המערבי
לרגעים לא האמנתי לעצמי. עומד לו האיש שהשחית את הליכוד, שפעל בשם אביו הכל-יכול ובחסותו גם צבר את כוחו, כוח להשחית, נותן ראיון נדיר לטלוויזיה – ואני מסכים לכל מלה שיוצאת מפיו.
מאז הועמד לדין ופרש מהחיים הפוליטיים, כמעט אין רואים ולא שומעים את הח"כ לשעבר עמרי שרון. והנה במפתיע הוא חוזר ל"פריים" והפעם כ"מר שמירת הסביבה", מנהיג את המאבק נגד הבנייה במערב ירושלים. עמרי ניצח על ההתנגדות לתכנית ספדייה. הוא וחבריו אכן הצליחו להעביר מעל פני הארץ את רוע הגזרה. נכסי הטבע היפים ממערב לבירה, יערות, נחלים, עתיקות ושבילים – ניצלו ממלתעות הדחפורים.
כל חובב טבע ואוהב הארץ חייב להודות על כך לעמרי ולחבריו למאבק. בלעדיהם עוד שכיות חמדה טבעיות וארכיאולוגיות היו נהפכות באופן בלתי-הפיך. חלק נכבד מהנוף המצטמצם והולך של המולדת, הרי יהודה המשתפלים לעבר השפלה מערבה, היה מושמד, פשוטו כמשמעו. עם כל ההבנה והכורח לבנות בתים, להקים יישובים – וכמובן לא לעקור אותם ואת יושביהם אחרי עשרות שנים – למען קליטת עלייה יהודית, גם שמירת הטבע והסביבה של נופי ארץ-ישראל צריכה להיות בעדיפות עליונה. בוודאי בהרי יהודה המצומצמים בשטחם והייחודים בנופם.
לפני שפוגעים בשכיית חמדה נופית באשר היא, מן הראוי לבדוק כמה וכמה חלופות לבנייה, ולו גם במחיר כלכלי גבוה. נראה שעוד ייקח לנו הרבה זמן ללמוד לא להתעלל בטבע, בנופי הבראשית של ארץ-ישראל, לא להתייחס אליהם כאל נדל"ן בלבד. אבל עד שזה יקרה, כבר ניכרים אותות ההרס על פני שטחים נרחבים בארץ הקטנה והדחוסה הזו.
עמרי שרון וחבריו עוררו את חובבי הטבע הרדומים, ניהלו מאבק יפה, נקי ומשכנע – וניצחו בו. עימם ניצחו היערות והשבילים, האבנים והפרחים, שימשיכו לפרוח ולהסב הנאה למטיילים ולנופשים.
גם ד"ר אילת מזר יוצאת נגד בנייה בומבסטית, חסרת ערך, לדעתה, שתפגע בנוף קדומים היסטורי. ד"ר מזר היא ארכיאולוגית, המתמחה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. זכור לנו המאבק הגדול שניהלה יחד עם חבריה וכמה אנשי רוח נגד החפירה האסלאמית מתחת לאורוות שלמה בהר הבית. בגסותם כי רבה, המוסלמים הוציאו משם הררי עפר כדי להקים מסגד חדש מתחת לפני הר הבית – ורשויות השלטון בישראל לא נקפו אצבע. היא ועמיתיה הארכיאולוגיים לא הצליחו לסכל את העבודות, שהמחישו לעולם כולו, מי הריבון האמיתי בהר הבית, שכזכור "שוחרר" על-ידי חיילי ישראל במלחמת ששת הימים.
מאבקה של אילת מזר לא היה פוליטי, אלא מאבק טהור על שמירת שכבות האדמה האוצרות בחובן תקופות היסטוריות רבות משמעות, בעיקר כמובן מתקופת בית ראשון ושני. גם עמדתה הנוכחית איננה פוליטית. הגשר שמקימים בשער המוגרבים הוא כנראה מיזם פלצני, מגלומני, שאין בו צורך במימדים שתוכנן. אפשר היה להסתפק בגשר צנוע יותר, שלא יבליט עצמו יותר מדי ולא יגמד את הכותל המערבי.
אבל מה לעשות ובירושלים הכול פוליטי, בירושלים הכל רגשי – במיוחד כאשר מדובר באתריה המוסלמים. ראו איך באו ונזעקו ראשי האסלאם ובאילו מילים הם משתלחים בישראל, תוך איומים ב"אינתיפאדה" שלישית. לא האמת העובדתית מעניינת אותם ואת הח"כים הערביים. בשבילם חפירות ההצלה הן אמתלה מחודשת להפגנות, להסתה לאלימות. הבה גם נודה בצער, כי הפגנותיהם מלמדות על דבר נוסף, שצריך להדאיג אותנו: למוסלמים איכפת מהר הבית ומירושלים יותר מאשר ליהודים.
העם היושב בציון אדיש ברובו למתרחש בהר הבית ובסביבות קודש הקודשים שלו, הכותל המערבי. אצלנו, לבד מכמה ארכיאולוגים, כמעט איש לא יקום להפגין כנגד ההשתלטות המוסלמית זה מכבר על ההר, קביעת העובדות והפגנות הנוכחות ההמוניות של המוסלמים בתפילות יום ו'.
הגיע הזמן שהיחס שלנו לעיר דוד, להר הבית, לסביבותיו – ישתנה מן הקצה אל הקצה. הגיע הזמן שגם יהודים יראו בנוכחותם, ברגליהם, שהאתרים הללו קדושים להם, יקרים לליבם, ויהדפו מן השטח – כמובן, באמצעות זרועות הביטחון ורשויות החוק שלהם – את ראאד סלאח וחבר מרעיו שונאי יהודים ושונאי ישראל.
ולכן, במקרה הנוכחי אין ליבנו עם ד"ר איילת מזר, שצודקת מבחינה ויזואלית-תכליתית, אבל טועה מבחינה לאומית. כאן המאבק הוא עקרוני, בלתי נמנע. אבוי יהיה לנו אם יופסקו העבודות ליד שער המוגרבים בלחץ בינלאומי כזה או אחר, שמזמינים ראשי האסלאם הפאנאטי מסוגם של השייח סלאח, איש אום-אל-פחם. אבוי לנו אם ניכנע לאלימות הפיזית והמילולית שהם רוצים לכפות עלינו.
זה המקום, זה הזמן, לשוב ולהוכיח מה שנקבע כבר בשנת 1967 בהכרזתו של האלוף מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידינו!" אכן, אחרי ארבעים שנה הר הבית צריך לחזור לידינו, לשליטתנו המוחלטת, לא רק משום שהוא קדוש קודם כל ומעל לכל לעם היהודי, אלא משום שרק סמכותנו הבלעדית בו תבטיח במקום הנפיץ הזה חופש פולחן למוסלמים, לנוצרים, וכן – גם ליהודים.
 
ליטמן מור: אני יודע שאני לא יודע
לאהוד שלום רב,
בגיליון מספר 217 מופיעה השאלה הבאה (ככל הנראה רטורית): "האם שר הביטחון עמיר פרץ יודע מה הוא יודע?"
 שאלות מסוג זה והערות הביניים חשובות מאוד. ההערות מסבירות לפעמים יותר מהמאמרים הארוכים "המוכתבים " בדרך כלל על ידי מערכות העיתונים. יש וההערות מסוג הנ"ל עוברות מדור לדור והופכות עם הזמן בחזקת: "קול העם כקול שדי". לדוגמא: האמרה בלטינית: Scio non scire"" מתייחסת לאדם חכם, שפירושה בעברית: "אני יודע שאני לא יודע." ובמקרה שלפנינו השאלה שיכולה או צריכה להישאל היא:
האם שר הביטחון עמיר פרץ יודע מה הוא לא יודע?
בברכה,
ליטמן מור
 
 
ראובן אדיבי
לופוליאנסקי – זרזיר? עורב?
ראש העיר החרדי הוציא את הערמון הלוהט מהאש עבור מי? האם עבור שיח' עכראמה או עבור התנועה האיסלאמית? על כך נאמר: לא חינם הלך זרזיר אצל עורב אלא משום שהוא בן מינו. ואולי מכין לו לופו את הקידום לתפקיד מיניסטר לענייני היהודים אצל הנייה? אצל החרדים מכל הסוגים אינך יכול לצפות דבר מראש. נזכור את הברית בין עמרם בלוי לעראפאת.
ואולי מדובר בנצר לרבי יוחנן בן זכאי שכרת ברית עם טיטוס הרשע לאמור: "תן לי את יבנה וחכמיה, וקח לך את ירושלים ועשה ממנה עפר ואפר..."?
או שמא עשה לו לופו הסכם חשאי עם ה-"נץ" אולמרט לקטוף בעבורו את התפוח הלוהט מעץ הדעת? אתה תהיה גיבור בממשלה על התנועה האיסלאמית ועל פרץ המסכן – ואני אדאג שעניין שער המוגרבים ייקבר בוועדות התיכנון והבנייה עד לביאת המשיח? (ביאת משיח – על מי יבוא? זהירות!)
הכול אפשרי. וצפו לכך שלופו יהיה שר כלשהו: שר לענייני ירושלים בממשלת "קדימה" הבאה או שר לענייני יהודים בממשלת הנייה-משעל, שתבוא עלינו לכשתקום מדינת כל אזרחיה מן הים ועד הירדן.
לפחות שיסדירו לנו הדתיים משני הצדדים שלוש ערי מקלט: יבנה, בני ברק וצפת – נצטופף שם כולנו בבתי קומות ונתפלל עד בוא המשיח.
 
ס. נידח: שאלה לעיתונאי המוסרי העצמאי יואב יצחק
האם כבר הוחל בבדיקת עברו של שר המשפטים החדש, שמא ניתן לגלות אצלו עבירות, כגון עבירות מס הכנסה (הרצאות בחוץ-לארץ ותמלוגים מספרים בחו"ל שלא דווח עליהם), שבגינן ניתן להגיש תלונה נגדו ליועץ המשפטי או למְרכֵּז החקירות החף מרבב של מבקר המדינה?
וכי מי אם לא ניצב-בדימוס בורובסקי ייטיב לחקור שמא מאמרו החריף של פרופ' דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", שבו מתח ביקורת על שופטיו של חיים רמון, היה מלכתחילה פעילות שתדלנית למען יזכה הוא עצמו במשרת שר המשפטים?
פרופ' אמנון רובינשטיין טען פעם בגלוי מעל דפי עיתון "הארץ" כי חלק ניכר ממערכת השכר של הפרופיסורים באוניברסיטאות מיוסדת על שקרים ועל הצהרות כזב, והוא מבקש בזה להעמיד אותו לדין על כך. איש לא העמיד. אבל אולי עכשיו אפשר ליישם חטאים ועבירות אלה בהגשת תביעה נגד פרופ' דניאל פרידמן?
 
 
רון וייס: על אנשים הגונים לתמוך במערכת המשפט
אהוד בן עזר שלום,
ד"ר גיא בכור הצטרף לחרדים ולאנשי הימין התוקפים בחדווה את בית המשפט העליון. לפוליטיקאים מושחתים ומשחיתים יש בעייה. הם יודעים שאת שופטי בית המשפט העליון אי אפשר לשחד ואי אפשר לקנות. אין זה מקרה שכל המסובכים בחקירות בעניין השחיתות ברשות המיסים הם אנשי ליכוד/קדימה או המקורבים והקשורים להם. אהוד אולמרט החליט לפתוח במלחמתו השנייה, הפעם מלחמה נגד בית המשפט העליון, שהוא המגן על זכויות היסוד של כל אזרחי המדינה ומגן עליהם מפני שרירות שלטונית. מינויו לשר המשפטים של פרופ' דניאל פרידמן – מומחה למשפט אזרחי שתקף בחריפות את מערכת המשפט והשתלח בבוטות בשופטי בית המשפט העליון, זו התרסה וקריאת תגר נגד מערכת המשפט. פרופ' פרידמן התבטא בעבר שעל הכנסת לפעול לצמצום סמכויות בג"ץ וכן שצריך להפסיק את השליטה הבלעדית של השופטים במינוי שופטים ולשקול הקמת בית משפט לחוקה. אלה התבטאויות תמוהות. בוועדה למינוי שופטים יש רק שלושה שופטים מתוך תשעת חברי הוועדה. עובדה זו אילצה את אהרון ברק להגיע להסכמות ופשרות עם הפוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין בוועדה. שליטה בלעדית של השופטים, ודאי אין כאן. שופטי העליון מכירים טוב מכולם את המועמדים לשפיטה, מעצם העובדה שערעורים על פסקי דין נידונים בפניהם. לכן יש היגיון להגדיל את מספרם בוועדה על חשבון הפוליטיקאים. הדרישה לשקול הקמת בית משפט לחוקה היא מוזרה. יש מיספר חוקי יסוד, אך עדיין אין לנו חוקה שלמה ומשוריינת. הדבר דומה לרתימת העגלה לפני הסוסים. הכנסת היא שהסמיכה את בית המשפט העליון לפסול חוקים המנוגדים לחוקי היסוד, לכן אין לבוא בטענות נגד שופטי העליון שפעלו על פי סמכותם ופסלו מיספר מיזערי של חוקים.
אני מצפה מאנשים הגונים לתמוך במערכת המשפט ולפעול לחיזוקה.
רון וייס
רמת-גן
 
 
מי יכול לשלוח לנו פרטים על הסופרת
מאיה זרובבל-ארם (מאי זרובבלס)?
לאהוד היקר שלום וברכה,
כידוע לך אני עוסקת בספרות ילדים ביידיש ובעברית. רציתי לשאול את קוראי "חדשות בן-עזר" אם מישהו מהם מכיר את מאיה זרובבל-ארם (ביידיש: מאי זרובבלס), או מישהו מבני משפחתה. היא ילידת 1927 ועלתה לארץ בהיותה בת 7. מאיה היא בתו של יעקב זרובבל, איש "פועלי-ציון שמאל". היא כתבה ביידיש ובעברית לילדים והיתה גם מורה.
כל טוב ותודה,
עדינה בר-אל
 

האם משה דור הוא גם פרופסור? כי במאמרו האחרון [גיליון 217] הוא נוהג כפרופסור גמור. למה הוא שותף להכחשת הגברת המופלאה עזה צבי, שהיתה האדם הראשון בירושלים שטיפחה את המשוררת זלדה. כלום איני צודק?
עלה והצלח. חזק ואמץ ידידי אהוד.
ערן צין
תל אביב
 
מכתבו של מר י.ח. המר
שלום לך מר בן עזר,
התואיל לפרסם במכתב עיתי שלך:
כזאת מצאתי כתוב בספר צמחי הארץ:
אם משרה בצל מצרי יבש בשמן מליחים
הלנדי תגלה שטעם הבצל מתוק כצפיחת
בדבש ככתוב בכל כתבי הקודש הקדומים של
כל הדתות מזאתם למדים שאין חדש תחת
הלבנה והחמה שהיא מקור החכמה מאין תימצא
 
 
דרכה לי על היבלת הימינית
לא אני פשוט אֶ
אמרה – ודרכה לי על היבלת הימינית ברגל
גסה קמה ומדברת מדברת עם חבורת פוזלים: אֶ מָא איך
תל אביב 2007
י. בן לאה ירושלמי החולם
שם עט בדוי אך קיים וחי