פנס כיס
משטרה שהיושר איננו פנס כיס הלפות בחוזקה בידה איננה מסוגלת למלא את תפקידה, ההגנה על הציבור והמלחמה הבלתי פוסקת בפשע. אילו השתמשתי בדימוי המקובל "נר לרגליה" הייתי מחטיא את המטרה. כל משב רוח יכול לכבות את הנר. אבל פנס כיס, אם אורו מתעמעם בגלל התרוקנות הסוללות החשמליות, ייתכן תמיד להטעינו בסוללות חדשות.
כשנכתבות השורות הללו עדיין לא נעשו מסקנות ועדת זיילר לנחלת הכלל, אף כי דומה שהכיוון העקרוני שלהן כבר ברור למדי. ואם כך הוא, יש לקוות שהמסקנות, הכלליות והאישיות, יוצאו אל הפועל מהר ככל האפשר ולא יתמסמסו במזיד או מחמת רפיון הרצון להגשימן הלכה למעשה.
השחיתות נהפכה לחלק כה בלתי נפרד מרקמת חיינו שלא פעם ההיסטוריון שבי מוצא את עצמו מהרהר בדמותו של מאכּסימיליֶין רובספייר, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, שהכינוי אשר בו דבק יותר מכל היה "חסר הדופי" או "נקי הכפיים". ואז אני נזכר בצד הנוסף באופיו של האיש המורכב הזה, ששיקע את ארצו, שהוא אהב בלב שלם, באֵימֵי טרור שסָפָה רבים מחבריו למאבק, עד שהגיליוטינה התיזה גם את ראשו שלו. סוף כל סוף הוא זה שמיוחסת לו המימרה, "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים."
ההתפוררות החברתית עלולה לגרום לתוצאות שבריות שפויות נרתעות, בצדק, מפניהן ביודען שהדמוקרטיה, עם כל חסרונותיה, טובה לאין השוואה משלטון של עריצות המבטיח "לטהר את האורוות", אך סופו שהוא מזווג אלימוּת רצחנית וסתימת פיות ממלכתית עם שחיתות נוראה שאסור למחות נגדה.
השעון מתקתק. וטועה מי שסבור שכל הזמן שבעולם עומד לרשותנו.
 
גזענות זו גזענות זו גזענות
כשנחשפת אצלנו התנהגות גזענית מבישה יש המגיבים בנוסח "והם היו נוהגים אחרת? אצלם יכולים היו יהודים להשתקע?"
תגובות כאלו צפו ועלו כאשר היישוב הקהילתי רקפת הגלילית, המונה מאה ששים וחמש משפחות, סירב לאפשר לזוג ערבי מסאכנין להצטרף אליו ולהוות את המשפחה המאה ששים ושש.
המועמדים, אחמד זבידאת ופאתינה אבריק, בוגרי החוג לארכיטקטורה של "בצלאל", שנישאו בראשית השנה שעברה, לא נמצאו ראויים להשתקע ברקפת. למה? כי ב"מיבחן ההתאמה" שנדרשו לעבור אומנם נתגלה שפאתינה היא "אינטואיטיבית ובעלת רמה אישית גבוהה" ואחמד הוא "בעל רמה אישית נאותה" אבל... פאתינה אינה מתאימה לרקפת מפני שהיא "אינדיווידואליסטית מדי" ואילו אחמד "חסר מידה מספקת של תיחכום בין-אישי ומתקשה להשתלב בטבעיות בחברה." כשמגרדים מעט את ציפוי ההבלים הזה נחשפת הסיבה האמיתית: "רקפת היא יישוב ייחודי בכך שהאוכלוסייה בו היא אוכלוסייה יהודית," וקליטת משפחה ערבית "עלולה להשפיע לרעה על אפשרות קליטת משפחות יהודיות בעתיד."
הבנת את זה, ברוך?
במרחק קטן מהמקום שבו התגוררתי בימי שהותי בארה"ב, במדינת מרילנד על גבול המחוז הפדראלי של וושינגטון הבירה, ישנה שכונה של עשירים מופלגים בשם קֶנְווּד, המפורסמת לא רק במעמדם הכלכלי המאושש של דייריה, המתבטא בבתים המפוארים שלהם, אלא גם בשפעת עצי הדובדבן, שכאשר הם פורחים באביב עושים אותה למחוז של חלומות בהקיץ. רבים מתושבי הסביבה באים לשם בעונת הפריחה כדי להזין את עיניהם ביִפְעָה הקסומה הזאת, ואנשי קנווד מניחים להם בנדיבות ליבם ליהנות באין מפריע.
עד כאן טוב ויפה. אך עד לפני שנים לא כל כך רבות היתה קנווד ידועה בהיבט אחר שלה. ליהודים (וכמובן לשחורים) אסור היה להתגורר בתחומיה. שום קנוודאי לא היה מעלה על דעתו למכור בית לבן או לבת העם הנבחר. בימים הטובים ההם היתה גם וושינגטון, בירת ארה"ב והעולם החופשי, עיר של הפרדה גזעית, סֶגְרֶגֵיישֶן בלע"ז, ו"הצבעונים" לא היו יכולים לסעוד או לשתות בצוותא אחת עם הלבנים. ידידים סיפרו לי, כי בזמנים רחוקים יותר סירבו להשכיר להם דירה בוושינגטון בגלל יהודיותם.
אמריקה עברה מאז כברת דרך גדולה ומשמעותית. אבל זה כבר סיפור אחר.
נחזור לרקפת. גזענות נגד-ערבית איננה מתייחדת רק לישוב זה. בה בעת אין לי ספק, שיהודים ישראליים היו נתקלים במחסום בלתי-עביר אילו רצו לרכוש בית במקומות רבים שאוכלוסיהם ערבים. אינני תמים, אך זה איננו מנחם אותי.
אם יורשה לי להשתמש בפאראפראזה על פסוקה המהולל של גרטרוד סטיין, "גזענות זו גזענות זו גזענות."
צביעות רק מדגישה את הכיעור, לא מטשטשת אותו.
אבל אולי גם אני אינדיווידואליסטי מדי, וזה שאני חסר מידה מספקת של תחכום בין-אישי היא מן המפורסמות שאינה צריכה ראייה. לא, אילו רציתי לגור ברקפת הייתי נפסל בכל בדיקה, אפילו שטחית. יודעים אתם, אינני בטוח שהייתי מגיש את מועמדותי.
 
כיפת מָגֵן
אני מסתכל בחדשות הטלוויזיה. על הצג נראה פושע מן הנאלחים שבהם, אַנָּס אכזרי שהתעלל בקורבנו חסרת-הישע חזור והתעלל עד שהגיעה לסף מיתה. בית המשפט פסק לו עונש מכסימאלי. ומה מקשט את קרקפתו של הפסיכופאט הזה? כיפת-ענק שחורה.
ואומר מומחה לדבר, שזו תופעה רגילה. כאשר עבריינים שונים ומשונים עומדים למשפט, הם מצטיידים בכיסוי ראש בולט שתפקידו להעיד עליהם שליבם מלא חרטה והם מבקשים מריבון עולם למחול להם על חטאיהם. סבורים הם, שההצגה הזאת של חסידותם הפתאומית תעורר גם את השופט לאחוז במידת הרחמים, שהרי צדיקים גמורים אינם עומדים במקום שעומד בו חוזר בתשובה.
זאת אף זאת, באחרונה צץ חזיון חדש. יודעי דבר מספרים, כי פורצים יוצאים ל"עבודתם" כשהם חבושי כיפות ונושקים למזוזה בטרם יתפנו לעיסוקם, משום שמאמינים הם שהדבר יגן עליהם מפני כל פגע (והמשטרה בכלל זה). ומי יודע אם גם רוצחים-להשכיר אינם נוקטים באמצעי זהירות דומים לפני שיארבו ליעדיהם. אם לא יועיל, לא יזיק.
גילויי האכזריות הקשים, ולא פעם האיומים, הנלווים למקרי שוד של קשישים או לסכסוכים אלימים בין חבורות נוער, ואפילו מתגלעים בחצרות בתי הספר ובכיתות, מכים אותנו שוב ושוב בפלצות. חלק ניכר בהם שייך ליוצאי חבר-העמים, שלא ייתכן להתעלם גם מתרומתם להפצת השיכרות בממדים שלא נודעו כמותם לפני ההגירה ההמונית ממה שהיתה ברית המועצות, אך כמובן לא רק להם בלבד. ההתדרדרות החברתית והמוסרית, ההתרחבות המבעיתה של הפערים הכלכליים, והשקיעה המתמדת של שכבות-אוכלוסין רחבות – לא רק היסודות הטַפִּילִיִּים שהם מעוטי הכנסה בתוקף טיבם וצביונם – אל מתחת לקו העוני, אינה יכולה שלא להוליד ניספחים זוועתיים. הכיפות המקשטות את ראשי רבים מבין העומדים לדין אולי מחממות את נפשותיהם של שלומי-האמונים, אך בשבילי הן גרוטסקה מבחילה.
האסתיטיקה שלי מחייבת רק אותי לבדי. אך כבר כתב הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כמצוטט ב"ספר הציטטות הגדול" של פרופ' אדיר כהן, כי "בין אדישות לצביעות שָׁם מקום המחיה של הדתיוּת."
 
ולא היא
במכתב העיתי האחרון מתגולל עליי הקורא ערן צין על שום שגם אני "פרופסור" משום שאני "שותף להכחשת הגברת המופלאה עזה צבי שהיתה האדם הראשון בירושלים שטיפחה את המשוררת זלדה."
ולא היא.
מר צין היקר, בשורות שהקדשתי למהדורה המוגדלת של סיפרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף על זלדה, לא נדרשתי לאנשים ולנשים שהכירו במקוריותה הייחודית של שירת זלדה וטיפחו את המשוררת במסירות ובאהבה, אם בירושלים ואם במקומות אחרים בארץ. לא היכרתי את עזה צבי אישית אבל אני מודע בהחלט ליחסה החם והתומך בזלדה וביצירתה – אגב, בסיפרה מציינת פרופ' בר-יוסף עובדה זאת בהרחבה – ורחוקה ממני המזימה לגרוע מחשיבות הטיפוח הזה כרחוק מזרח ממערב. כלום לא מצא מר צין פגמים אחרים באישיותי הבעייתית שצריך היה להתנפל עליי על לא עוול בכפי?
אשמח להעמיד לרשותו, אף כי הדבר ידרוש מאמץ לא-מבוטל מצידי, אי אילו מחסרונותיי כדי שיהיה לאל-ידו להטיח אותם בפניי בהזדמנות שבוודאי עוד תיקרה לו בעתיד הלא-רחוק.
 

האם אוניברסיטת בר-אילן היא באמת אוניברסיטה או אוסף של פרופסורים שחלקם סהרוריים ואשר כל אחד מהם יכול להוציא מחקרים לא מוסמכים בהוצאות לא אקדמיות ובשפות שאינן מאפשרות לציבור החוקרים הרחב וגם לקוראים לבדוק את מקורות תעתועיו ההיסטוריים?
וההתנהלות הפסיכית של חוקר לא-אמין דוגמת פרופ' טואף, שמתכחש לספרו לאחר שהנזק כבר נגרם, לאחר שהסוסים המרעילים שברא בהשערותיו הזדוניות כבר ברחו מן האורווה והם מחזקים את עלילת הדם בקרב שונאי ישראל (כולל השיח' ראאד סאלח) – ושבגלל ספרו נתקבעה עתה מחדש עלילת הדם בתודעת אנטישמים בעולם, כעלילת-המשך לצליבת ישו בידי אבותינו – ההתנהלות הפסיכית הזו זוכה עדיין לגיבוי מתון בשם החופש האקדמי מצד מישהו שמציג עצמו כדובר האוניברסיטה בר אילן. ולא קם בה עדיין שום קול סמכותי תקיף נגד החרפה.
האם יכול להיות שאף אחד שם בבר אילן לא מבין בהיסטוריה? לא רואה את דגל השקר, הכזב, הטיפשות ורדיפת הפרסום המתנוסס בראש הספר האיטלקי המתועב "פסח של דם"?
מה, אתם שם, סכלים? חסרי חוט שידרה מדעי ומוסרי?
ס. נידח
 
 
 
יוסי גמזו
בָּלָדָה לְגִבּוֹר
 
אני זוכר את יום הקיץ ההוּא בּתשי"ט כּמו היה זה אתמול:
הלכתי בּרחוב מודיעין בּרמת-גן, בּיָדִי הספר. שאלתי על כּתובתו של
הסנדלר השכוּנתי, וזה שהֶרְאָה לי שאל אִם אני מעוּניין בּקניית נעליים. אילוּ הייתי
אומר לו את כּל האמת (אבל כּלוּם לא אמרתי) הייתי אומר לו שלא נעליים לקנות אלא חוֹב לְשַלֵּם. אילוּ נִשאלתי מה גובַה החוב לא הייתי יודע לומר לו אלא שזה שבוּעות שאני מחפּשֹ את
משפּחת קן-דרור. למה? כּי יש שָם בַּספר בּאלאדה על בּנם, הגיבּור מהמִיתְלֶה, זה שכַּיום מתאמצים לנתץ את המיתוס שלו כּגיבּור. אבל מיתוס הוּא רק אגדה והאומץ של
בּנם - מציאוּת מצמררת. והרִיק בּעיניו של האב שפּתח את דלתו – ממשי
כּמו השְּכוֹל. שוּם איקוֹנוֹקְלַאסְט, מנפּץ-אגדות, לא יוּכַל לנפּץ לי
מה שוודאי אינו מיתוס אך מה שוודאי לא פחות הוּא
גבוּרה. שיגרת-הלשון הנאיבית אומרת "גדול
מן החיים". אך כּלוּם לא גדול מן החיים,
בִּפרט לא איקוֹנוֹקלַאסטים.
 
 
הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ
 
הַקְשֵב, רֵעִי, וּשְמַע: גְבוֹהִים וַעֲמֻקִים
קוֹרוֹת אוֹתוֹ הַקְּרָב כְּמַעֲבַר הַמִּיתְלֶה
שֶבּוֹ דְמָמָה גְדוֹלָה נָשְבָה מִן הַצּוּקִים
וּבוֹ אָמַר הַגְּדוּד רֹאש-גֶּשֶר לְהָקִים
עֵת כֹּחַ-הָאוֹיֵב מִן הַנְּקִיקִים הִסְכִּית לוֹ.
 
– הִסְכִּית לוֹ? הַאֻמְנָם? הֵן לַהַק הַמְּטוֹסִים
דִּוֵּחַ כִּי פְּנוּיָה הַדֶּרֶךְ הַנִּפְתֶּלֶת.
– נָכוֹן, רֵעִי, נָכוֹן, אַךְ עֵין-הַטַּיָּסִים
הָאֲמוּנָה עַל צֹפֶן וַאדִי וּרְכָסִים
לֹא פִּעְנְחָה אֶת סוֹד הַמִּדְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה.
 
– וְהִיא נִתְּכָה, הָאֵש? – נִתְּכָה, רֵעִי, נִתְּכָה
כְּגַעַש מִוּוּלְקָן וְרַעַם מִשָּמַיִם
וּמִן הַזַּחְלָמִים שֶנָּעוּ בְּבִטְחָה
הָלְמוּ נִפְצֵי בָּזוּקָה וְתוֹתָח בִּשְנַיִם
וְנַעֲרֵי הַגְּדוּד הֵגִיחוּ מִפִּתְחָם
וְתֹפֶת נִתְגָּעֵש, וְלֹא יָדְעוּ מִנַּיִן...
 
...אַחַר –
הָיְתָה דְמָמָה שֶבֵּין מַטָּח לִצְרוֹר
וּמִישֶּהוּ צָעַק: "אֶחָד עִם דָּם – קָדִימָה!
לָנוּעַ עִם הַגִּ'יפּ וְאֶת הָאֵש לִגְרֹר,
לִשְלֹף אוֹתָהּ מִכָּל הַמַּחְבּוֹאִים וִיהִי-מָה!"
וְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר,
כֵּן, הַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר
יָצָא, וְהַתִּזְמֹרֶת הַמִּצְרִית הִרְעִימָה.
 
– בַּמֶּה, בַּמֶּה יָצָא מוּל תֹּפֶת שֶכָּזֶה:
בָּ"עֻזִּי" הַנַּנָּס? בָּרֶכֶב הַפָּתוּחַ?
– בְּאֹמֶץ-לֹא-מִזֶּה שֶבּוֹ חוֹשְֹפִים חָזֶה
מוּל אֶלֶף סִיּוּטֵי הַמָּוֶת הַבָּטוּחַ.
– חֲדַל מִסִּפּוּרְךָ, רֵעִי, לִבִּי חוֹזֶה
אֶת נַהַם אַחְרִיתוֹ...
גוּפוֹ הָיָה שָטוּחַ
 
לְצַד הַגִּ'יפּ הַחַם.
שָעָה רַבָּה הָמְתָה
הָאֵש בַּמַּחְבּוֹאִים שֶנֶּחְשְֹפוּ לָעַיִן
אַךְ עִם עֲרֹב הַיּוֹם כְּבָר אֶגְרוֹפִים שָמְטָה
וְנִמְחֲתָה מִגְּבוּל הַמִּיתְלֶה וְהַלַּיִל.
מוּזָר, אַךְ בֵּין סְמוּקֵי-הַדָּם-וְהַכֻּמְתָּה
הָאֵש שֶבְּעֵינָיו לֹא נִמְחֲתָה עֲדַיִן...
 
 (מתוך "אַתֶּם נֹעַר אַתֶּם?!")
 
 
איליה בר-זאב
מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים
 
גַּם הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ.
בְּאֶצְבְּעוֹת-יָדָיִךְ, בְּלַהַט פָּנִים,
בְּקוֹלֵךְ.
הַלַּיְלָה שָׁתַק.
הַקָּהָל כְּבָר חָמַק לִמְעוֹנוֹת רְחוֹקִים.
מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים,
 בִּמְבוֹכֵי הַמִּסְדְּרוֹן,
זֵרִים נָחוּ כְּמוֹ בְּיוֹם אַחֲרוֹן.
 
רַק הָאֶחָד וְהוּא פֶּלִאי מִתְנַפֵּץ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ –
מַחֲזוֹר הָאֵין-סוֹף שֶׁל רְסִיסִים שְׁלֵמִים.
 
הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ. עֵינָיִךְ יְקוּדוֹת –
שֹׁושַׁנָּה אֲדֻמַּת-רוּחוֹת
 קוֹלוֹת וּבְרָקִים.
 
"מִישֶׁהוּ מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסַי
גוֹנֵב חֲלוֹמוֹת."
 
זִכְרוֹנוֹת דְהוּיִים.
 
השיר הופיע לראשונה בגיליון מס' 2 של כתב-העת המקוון לשירה "עיין ערך שירה"
 
 
 
ליטמן מור
"האהבה היתה בלי שמחה, הפרידה תהיה בלי צער."
אומרים, כותבים – שראש הממשלה ושר הביטחון נפרדו מהרמטכ"ל דן חלוץ בלי צער.   אני צפיתי בטקס הפרידה בטלוויזיה ואכן התרשמתי שבפרידה לא היה ניכר שום צער. נזכרתי בסיפור ששמעתי בשנות השלושים של המאה העשרים. בווארשה הופיעו אז שני עיתונים יומיים ביידיש, "היינט" ו"מאמענט". ב"היינט" היה כותב גרינבוים הליברלי (אז). זאב ז'בוטינסקי, ראש המפלגה הרוויזיוניסטית, היה כותב פעם בשבוע על נושאים פוליטיים ב"היינט". (אני קראתי את ה"היינט").
באחד הימים הוא עזב את ה"היינט" ועבר לכתוב את מאמריו ב"מאמענט". הרקע למחלוקת הייתה פרשת ארלוזורוב הידועה. "היינט" צידד בטענת מפא"י שסטבסקי, חבר המפלגה הרוויזיוניסטית, רצח את ארלוזורוב, ואילו "מאמענט" צידד בגישת הרוויזיוניסטים שסטבסקי חף מפשע. (אגב, סטבסקי יצא זכאי במשפט. לימים הוא נהרג בפרשת "אלטלנה" וזה כבר סיפור אחר). את היחסים שלו עם עיתון "היינט" הסביר ז'בוטיסקי באימרה רוסית שהביא במאמר הראשון בעיתון שלו ב"מאמענט":
 "האהבה היתה בלי שמחה, הפרידה תהיה בלי צער."
                             
 
אמיר אור
פָּלִימְפְּסֶסְט
        
לְפִיכָךְ           
הִתְכַּנַּסְנוּ פֹּה כֻּלָּנוּ      לַסִּיּוּם הַצָּפוּי 
שְׂרוּעִים עַל הַדֶּשֶׁא בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת     
מְלַקְּקִים אֶת הַדְּבַשׁ     מִן הַיְּרֵכַיִם הַצְּעִירוֹת  
יוֹנְקִים מֵחַיֵּינוּ     כָּל טִפָּה שֶׁל חָלָב
                            עִם הַדָּם וְהַשֻּׁמָּן וְהַמֵּחַ       
וּמְנַגְּבִים מְרֻצִּים     שְׂמֵחִים לְאֵידֵנוּ
מְלֵאֵי מַשְׁמָעוּת     שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצִים בָּהּ.
      
כְּלוּם לֹא כּוֹאֵב לָנוּ     לוֹעֲסִים וְיוֹרְקִים
כְּמוֹ קֻפָּה רוֹשֶׁמֶת מוּל עֶגְלַת הַסּוּפֶּר
אֶת הַתְּשׁוּבות הַנְּכוֹנוֹת,     אֶת הַקּוֹל, אֶת הַטּוֹן 
וְיוֹצְאִים
לְפִי הַסֵּפֶר     בְּזִמְזוּם מְכֻנָּף –
נְחִיל מַחֲשָׁבוֹת
                       שֶׁאֵינָן שֶׁל אִישׁ.
 
הַשְּׁאָר – קַלֵּי קַלּוּת
אֲנַחְנוּ יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ    אֶת הַמִּטּוֹת    וְאֶת הַמִּלִּים.
        
לַיְלָה יוֹרֵד.     צֵל אָרֹך, זָוִיתִי  
מוּטָל מִן הַכַּדּוּר הַמְּכַסֶּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
             עַל תַּהֲלוּכַת הָאֲנִיִּים
             הָעוֹזֶבֶת הַבַּיְתָה.
 
מתוך "מוזיאון הזמן" העומד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
 
 
 
סופר המאבק והתקומה
מילים לזכרו של הסופר אהרון ירושלמי
מאת הרצל חקק
 
הסופר אהרון ירושלמי נפטר ביום י"א בשבט תשס"ז. לכולנו זיכרונות מאהרון ירושלמי האיש והאדם, וכל זה יישאר.
לאחר שנות דור, כשרואים את מכלול היצירה של אהרון ירושלמי, את הגלריה השלמה, מבינים וקולטים את חשיבותו, את המורשת שהשאיר לנו.
אהרון ירושלמי חשף בספריו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, וניכר היה שהספר "אהבות נעורים" הביא בפנינו מציאות מורכבת של חיים בגולה, מציאות שהיתה קרובה לתיאור החיים בילדותו. ירושלמי עיצב עולם בידיוני, המושתת על עיירה יהודית בימים הנפתלים של שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. כיוונים אלה בולטים במיוחד בעלילות המסועפות, שפרש ירושלמי בכמה אפוסים בפרוזה, שפירסם. אני מקווה שמערכת החינוך והמבקרים הספרותיים עוד יעמיקה ביצירתו, כי מה שכתב חשוב לנו כישראלים וכיהודים. ירושלמי בנה בספריו סאגה יהודית ציונית של גולה וגאולה, ולו הישג במיוחד בטרילוגיה "המאבק", שבה פרש לפנינו תקופה של מאבק: גורל צעירים יהודיים בזמן מלחמת העולם השנייה, חיים במחנות שבויים, בריחות נועזות ומאבקים בדרך להקמת מדינת ישראל.
סיפור חייו של אהרון ירושלמי נשמע כסיפור של גיבור "אקסודוס" מודרני, ואכן הביוגרפיה שלו מגלה כי יש לו קשר משפחתי עם אחיין רחוק, ליאון יוריס. ירושלמי נולד באחד במאי 1914 בוולקוביסק פוליו, היום רוסיה הלבנה. את ילדותו ונעוריו עשה בבית אדוק, למד ב"חיידר" בתחכמוני הגבוה בביאליסטוק והגיע לבדו לתל אביב. הצעיר האמיץ עלה לארץ בעלייה בלתי ליגלית בתקופת המנדט, עבד בפרדסים, בבניין, וכך גם הכיר את אשתו יהודית בלומנפלד, שמשפחתה התייחסה לרבי ישראל ב"ק, שעלה ארצה ב-1830 והיה המדפיס העברי הראשון בארץ-ישראל, והוא זה שהקים את היישוב העברי הראשון במירון, הקרוי הג'רמאק.
ירושלמי נשא לאישה את יהודית ב-1934 ויחד חיו 70 שנה עד מותה. כצעיר התגייס לצבא הבריטי. בתקופה שבה לחם ועבר תלאות של שבי ורדיפות, היתה משפחתו בגולה נתונה בצבת של רדיפות נאציות, והקשר עימם נותק. רק לאחר המלחמה נתברר לו גודל הזוועה והמחיר ששולם: אימו ואחותו נספו בשואה.
בראשית 1941 נפל בשבי הגרמני יחד עם אלפי חיילים של בנות-הברית בפלפונס ביוון. בחודש יוני הובלו בקרונות משא לגרמניה. ירושלמי שהה במחנות שבויים וברח כמה פעמים מן הגרמנים. הוא קיבל עיטורים מהצבא הבריטי, החשוב שבהם, עיטור העוז מטעם מלכת בריטניה, עליו חרוט שמו. לירושלמי עיטורים נוספים מטעם מדינת ישראל, והיקר בעיניו היה האות מטעם משרד הביטחון שבו מזכים אותו ב"אות הלוחם בנאצים" וכן ב"עיטור לוחמי המדינה".
סיפור חייו נחשף בפרקים שונים של הרומנים שכתב: "שלושה שברחו" (1956), "כוכבים דועכים" (1961), הפואמה הגדולה (110 עמודים) "ברבה ליאונידס" (1973), "הגזע" (1978), "הענפים" (1981), ועוד.
 
 
 
ביטול מנוי ל"הארץ" בעקבות קריקטורה של בידרמן:
חליפת מכתבים עמוס רובין – עמוס שוקן
 
8.2.07
לכבוד
עמוס שוקן, מו"ל הארץ
שלום רב !
הנני להודיעך שאני מבטל את המינוי שלנו ל"הארץ". הקריקטורה ביום שני 5.2.07 של עמוס בידרמן לא הייתה מביישת את פרסומה בעיתון DER STURMER הנאצי. שני יהודים דתיים בעלי זקן ופיאות משורים בידיהם בעלי חזות זחוחה, צועדים למטע זיתים בכוונה לעקור זיתים כשברקע כפר ערבי.
אני קורא הארץ מיום עלייתי לפני 61 שנה. חבל שבגילי יהודי כמו עמוס בידרמן מעלה לי את לחץ הדם.
אני לא יודע אם אתה ראית את הקריקטורה לפני פרסומה. אשמח לקבל את תגובתך.
בכבוד רב
אגר' עמוס רובין
 
 
9.7.07
מר רובין היקר,
האמת? התגובה הראשונה שעולה בראשי למקרא מכתבך היא השאלה: כל כך הרבה שנים אתה קורא "הארץ" ועד עכשיו הכול היה בסדר? הסכמת לכל מה שפירסמנו? דווקא על הקריקטורה הזאת נזעקת?
בפס הייצור של העיתון אני משתתף רק בחלק מאוד מסוים, הישיבה היומית אצל העורך הראשי הדנה במאמר המערכת של גיליון היום שלמחרת. אינני רואה כמעט אף פעם חלקים אחרים של העיתון לפני פירסומם, ואני רואה אותם יחד עם קוראי העיתון. אני נוטה לחשוב שאילו הוצגה לי הקריקטורה הזאת לפני פירסומה, לא הייתי רואה כל בעיה בפירסומה.
במחשבה שבאה אחרי קריאת מכתבך, אני גם יכול לנמק. ראשית, בניגוד לקריקטורות ב"שטירמר", שהיו חלק של אידיאולוגיה אנטישמית, ונעשה שימוש בכלי הזה כדי להשניא את היהודים, אין כמובן ב"הארץ" יחס של שנאה לא לחרדים, לא לדתיים וגם לא למתנחלים. הקריקטורה הזאת תיארה מצב עובדתי, למרבה הצער, שבו בחסות האידיאולוגיה ההתנחלותית, שלמרבה צער גדול עוד יותר קיבלה הנמקות דתיות יהודיות, וקנתה לה שביתה בקרב ציבור יהודי דתי שחלקו נראה כמו שבידרמן צייר, מתנהל מסע נישול וחמס של האוכלוסייה הפלשתינית.
הציור של בידרמן, אינו, בניגוד ל"שטירמר", איפיון של היהודים בכלל. הוא ציור של אותם יהודים ספציפיים שרוממות הדת בגרונם ומעשיהם עקירת עצי הזית של פלשתינאים. זה הכול, ועם זה אין לדעתי כל בעייה.
לבסוף, קריקטורה היא דרך מסויימת להגיב לאירוע שהתרחש במציאות, אבל היא משתמשת בכלים חזותיים מגוונים, ולעיתים מוקצנים (אינני בטוח שזה המקרה). כדי שתוכל לשגשג נדרש לה חופש יצירה מסוים, ואת החופש הזה מן הראוי שנעניק לבידרמן, גם אם ייתכן שבמקרה זה או אחר קורא זה או אחר עלול לחשוב שיש בקריקטורה חוסר טעם.
בכל זאת, הייתי מציע שתשקול מחדש את החלטתך.
שלך בברכה,
עמוס שוקן
 
 
ס. נידח מעיר: מעניין מדוע עיתון "הארץ", כותבי מאמריו וציירי הקריקטורות שלו אינם נזעקים יום-יום לנוכח הפגיעה הנמשכת והולכת ברכוש ובנפש של ישראלים-יהודים משני צידי הקו הירוק – מצד ערבים משני צידי הקו הירוק, פיגועים שלעומתם מלחמתם של המתנחלים בנוטעי ובמוסקי הזיתים, המנצלים אגב כל הזדמנות לקרב עצמם אל גדרות היישובים היהודיים ולסכנם – אינה אלא בדיחה.
כל מושבניק על קו התפר וגם רחוק ממנו יכול לספר דברים ששום קריקטורה שמאלנית-"אנטישמית" של עיתון הארץ לא תוכל ולא תרצה להתמודד עימם – כי רכוש יהודים ודמם הם הפקר, והפלשתינאים צודקים כשהם שודדים והורגים שהרי, כדברי עמוס שוקן: "מתנהל מסע נישול וחמס של האוכלוסייה הפלשתינית."
 
עם זאת אני לא הייתי ממליץ לאיש לבטל את המנוי על "הארץ" אלא להמשיך להיאבק על דמותו של העיתון, שהוא בכל זאת הרציני ביותר שיוצא כיום לאור בישראל. אולי, יום אחד, יעזבו אותו כל עורכי וכותבי הַ"זְבָּלֶה" ונוכל לקרוא רק את העיתונאים ההגונים והרציניים שעדיין נותרו בו ולא התקרנפו.
 
 
 
"על המתים רק דברים טובים!"
שלום רב לך אהוד,
בהמשך להתכתבות הזועמת עם מו"ל עיתון "הארץ" בעניין ההשמצות שכתב פלוני על סופר שהלך לעולמו:
בספר הנחמד של יארוסלב האשק "מפקד העיר בוגולמה" (הוצאת גוונים, 2002), ישנו סיפור קצר על עיתונאי שכתב על האשק הספד כי חשב שנהרג ברוסיה בקטטה בבית מרזח: שפע רב של השמצות, גינויים ונאצות.
האשק הגיע לפראג ופגש את הנ"ל בבית-מרזח כלשהו בשעה מאוחרת בלילה. ההוא כמובן נבוך מאוד על "תחיית מתים" בלתי צפוייה זו. אלא שהאשק לחץ עליו להילוות אליו. הוא לקח אותו לבית הקברות הישן בפראג, ושם הראה לו קברים של מכובדים שנהרגו בקרב סיף זה או אחר, וכן בבתי-מרזח, ואגב זה הזכיר לו מה שלמדו בבית הספר בהיותם ילדים: "על המתים רק דברים טובים."
מרוב חרטה ובעתה החל העיתונאי לגעות בבכי מר. האשק רץ לביקתה של שומר בית הקברות ומסר שבעוברו ליד הגדר שמע מישהו מתייפח. השומר איבחן שזה אלמן שיכור והזמין משטרה לקחת את הנ"ל לתחנה באשמת שיכרות.
יש מה ללמוד מן הסיפור?
בברכה
י"ז
נ.ב.
ראו גם ראו מה מעולל לנו זה הסופר המתקרא נידח, שכותב ומפרסם דברי נידה בזוייה ופורנוגראפיה מדימיונו הפרוע בעבר ובהווה, על זה לא יסולח לו בבית דין של מעלה, ובבוא היום הוא ישלם על כך במלקות ובפאלאקות לרוב. אלא שלאחרונה הוא גורר אותנו על כורחנו למחוזותיו. שנאמר חוטא ומחטיא. תחילה הוא מכניס להזיותינו את יהודית קורדובה בבִגדה השקוף, וכל היתר, ואחר הוא מגייס את חברו המשורר יעקב ברזילי לסייע בידו בעניין. וזה האחרון משייט לו צפונה ודרומה מטבורה של פלונית ענוגה אחת, ללא חוגה ומצפן, כאילו תמו כיוונים אחרים לגבעות ולעמקים שם. נכון, קיימת הוויאגרה, אך כלום לא יתחשב הסופר הזה בקוראיו?
בכל זאת תמשיך במעלליך!
 
 
 
והילד איננו
סיפור מאת רוני גרוס
בכפר לא היו רחובות רבים שבהם אפשר לרכוב על אופניים. רוב הדרכים היו מכוסות חול, ויותר משרכבתי, דחפתי. רק דרך אחת הייתה מצופה אספלט – הכביש המוביל לשכונה שגבלה בבתי הכפר. אבי או אימי היו נושאים לשם את האופניים ואני יכולתי לרכוב להנאתי, לעיניהם הפקוחות.
בבוקרה של אחת השבתות לא היה להוריי זמן לצאת עימי אל הכביש הסלול.
"אבל הבטחתם!" בכיתי.
"אחר-כך," פטרו אותי.
"לא רוצים, לא צריך!" אמרתי ברחמים עצמיים. עליתי על האופניים וניסיתי ללא הצלחה לדווש בחול העמוק. נואש מהסיכוי שמישהו יעזור לי לשאת את האופניים אל שטח הרכיבה, התחלתי לגרור אותם בעצמי. המלאכה לא הייתה קלה. החול היה יריב עקשן והתנגד בכל כוחו, אבל אני, עקשן לא פחות, הגעתי חשוק שיניים אל הכביש הסלול. שם נאספו ילדים נוספים על אופניהם. שניים מהם הכרתי. הם היו תושבי השכונה הסמוכה, ואביהם עבד עם אבי.
"אנחנו נוסעים הביתה," אמר הגדול ביניהם שהיה בן גילי "אתה רוצה לבוא אתנו?"
"בטח," לא היססתי לרגע.
יחד התחלנו לנסוע לעבר השכונה.
הגעתי עם חבריי לביתם, קיבלנו כוס שתייה, ונחנו מהמסע המפרך.
"ההורים יודעים איפה אתה?" היתה שאלתה הראשונה של אימם, ואני, מפחד להכחיש, הנהנתי בראשי.
בינתיים סיימו הוריי את מלאכתם, ובאו לעזור לי לשאת את האופניים.
והילד איננו.
במשטח הרכיבה לא נמצאו אותה שעה אנשים ולא היה את מי לשאול. קראו בשמי, חיפשו אותי ברחבי החצר, הציצו בחרדה אל בור הזבל ואל בור הסיד, בדקו עם השכנים שמא ראו אותי, חזרו אל משטח הרכיבה. והילד איננו. אבי רץ לכאן, אימי – לשם, קוראים נואשות בשמי, ואין קול ואין עונה. שבו אל הבורות, וכמעט ירדו ולחפש במעמקיהם.
"ראיתי אותו הולך עם האופניים אל הכביש," הצילה אחת השכנות את הוריי מלרדת לבורות המסוכנים.
החל להחשיך ואצל מארחיי נערך דיון מעמיק:
"ילד בן ארבע אינו יכול לבוא לבד, ואינו יכול לחזור לבד," טענה האם, בצדק.
"תני לו ליהנות קצת," ניסה האב בהגיון, "הוריו הִרשו לו לבוא וודאי יבואו עוד מעט לקחתו."
"זה לא בסדר!" סיכמה האם את הוויכוח. ההחלטה נפלה: יש להשיב אותי הביתה.
התארגנה המשלחת: בראש – האם, אני וחבריי במרכז והאב במאסף, ובידיו אופניי. הגענו אל הכביש ואיש לא המתין לנו שם.
"הם מחכים בבית," קבעה האם נמרצות, מרחיבה את צעדיה אל עבר ביתנו. בבית רבתה המהומה. שכנים התאספו מכל עבר, מתרוצצים וקוראים בשמי.
והנה הילד מופיע קורן מאושר, מלווה בפמליה הכבודה.
סיפור המסע על האופניים כמעט נשתכח מזיכרוני, כששוב הצלחתי להדאיג את הוריי. הפעם גם העמדתי עצמי בסכנה אמיתית.
 
המשך יבוא
 
 
 
חוֹנְיוֹ המעגל
כבר מזמן לא חשתי שיעמום מְנָגֶ'ס כזה בקריאת ספר
שרה שילֹה: "שום גמדים לא יבואו", הוצאת "עם עובד", "הספרייה לעם", עורכי הסדרה נילי מירסקי, משה רון ותרזה מירון-פריד, עורך הספר יובל שמעוני, הדפסה שביעית תשס"ז, 2006, תל אביב.
כבר חלפו שבועות אחדים מאז הכרחתי את עצמי לקרוא עם תום את ספרה המדובר ורב-המכר של שרה שילה (ובכך קילקלתי לי שעות אחדות של נופש חורפי במלון לחוף ים המלח, אבל פיציתי עצמי בבריכת השחייה המחוממת), ועדיין הספר הזה מעורר בי רתיעה, זאת בלשון המעטה, הייתי משתמש אפילו במילה מגעיל.
בתור ספר "אותנטי" של כותבת, שזו כביכול העברית הנמוכה ושפת הדיבור שלה, הוא כתוב וערוך בצורה מדוייקת מדי, שאפילו אדם רגיל יתקשה לדבר בשגיאות כל-כך מדוייקות מבחינת החזרה על עצמן, כאילו נכתבו לפי מילון פרטי – ואילו בתור ספר שכתבה סופרת מחוכמת ומתחכמת שיודעת לכתוב עברית, הוא מטופש מדי ולא אמין.
נראה לי שהקירבה או ההשפעה החזקה ביותר על הכותבת היתה צורת דיבור של דמויות מזרחיות אחדות ברומאנים של יהושע קנז, אבל אצלו זה במידה, כמין תבלין לשפת המספר והגיבורים האחרים, ואילו אצלה זה בגודש מעורר רתיעה, ממש פיסית, מפני המשך הקריאה. גודש של תבלינים שעושה בחילה.
או אולי השפיעו עליה המערכונים "המזרחיים" של ניסים אלוני ויוסי בנאי ל"הגששים"?
להזדהוֹת עם הדמויות המסכנות של עיירת הספר הגלילית? כן. כל הכבוד לחייהם הקשים והמסוכנים. אבל הם לא מטומטמים ומפגרים כמו הלשון והתחביר הדביליים ששמה בפיהם הכותבת בגודש שכזה שהם אפילו אינם קריקטורה. ובוודאי שאי אפשר לרחם עליהם או להזדהות עימם כי אנחנו מזדהים עם בני אדם ולא עם פטפוטים מייגעים של יישויות חסרות-דעת, שחוזרות על עצמן לעייפה באותה "לשון נמוכה עשירה להפליא", כדברי המחברת הצנועה על עצמה על העטיפה מאחור – לשון שאולי עובדת על סוג מסויים של נסיכים ונסיכות ספרותיים בעלי טעם שעמומי וקצת מנוון, השולטים פה ושם בהוצאות הספרים, אבל לא עליי.
בקיצור, אם זוהי הספרות העברית הנחשבת ספרות כיום, ואותה מצליחים לשווק לקהל הפתאים בתור רב-מכר, אז לא נפסיד שום דבר אם לא נקרא "ספרות עברית", או לפחות לא את "שום גמדים לא יבואו".
 
 
משה גרנות: אורח לרגע רואה כל פגע
אהוד זמיר היקר,
לא כתבתי את המאמר "בין קואפילד לאיסט בנטלי – איגרת מאוסטרליה" [גיליון 217] מתוך כוונה שרק יודעי ח"ן יקראו אותו, ושחס וחלילה לא יגיע לאוסטרליה. אדרבה, רציתי מאוד שהיורדים, וביניהם אתה, יידעו מה אני חושב על הקהילה הישראלית שם.
באשר לטענה שלך [גיליון 218] שזה יומרני מצידי שבביקור קצר אני כבר יודע לאבחן את בעיותיהם של היורדים באוסטרליה – אני מבקש לציין שבארבע השנים האחרונות ביקרתי שם שלוש פעמים לאורך זמן, והרי לא תבקש ממני לרדת לאוסטרליה לשנים ארוכות כדי שתהיה לי זכות להתרשם נכונה מהאנשים ומהמקום. אתה בוודאי שמעת על הפתגם "אורח לרגע, רואה כל פגע." וסוף דבר, כיוון שאיתרע מזלי ש-12 שנותיי הראשונות של חיי ביליתי בגולה (לא היגרתי לשם – נולדתי שם!) – אני מרשה לעצמי להיות מומחה בדבר אחד: בשום מקום בעולם אינני מרגיש בבית כמו בארץ המיוגעת שלנו, ואת התחושה הזאת אני מבחין אצל כל ישראלי שאיננו מתגורר כאן, גם בלי שאצטרך לבלות עימו שנים בגלות הנינוחה ביותר.
ברכה חמה לרחוקים שלנו,
משה גרנות
 
 
פנייה לקוראי "חדשות בן עזר"
מהארכיון לתולדות פתח-תקווה
כל מי שיש בידו חומר כתוב: תעודות, מכתבים, יומנים, חוברות, עיתונים וספרים, שיש להם נגיעה לתולדות פתח-תקווה, במיוחד חומר ממאה השנים הראשונות של המושבה 1878-1978 – מתבקש לשלוח אותו לארכיון לתולדות פתח-תקווה, בין כתרומת קבע ובין כהשאלה לשם צילום, תיעוד ופיענוח.
אל תיתנו לחומר היסטורי נדיר להיעלם! פשפשו בארכיונים המשפחתיים! שילחו לארכיון ואל תזרקו!
גליה דווידזון, נוני ירון, ארכיון פתח תקווה, 054-3333306.
Galia_yb@petach-tikva.co.il Yona_y@petach-tikva.co.il
מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30, ת.ד. 1, פ"ת 49100. 03-9223450. 03-9371313.
 
 

התואיל לקבל ממני שיר תשורית
הא לך שיר דומה לשיר שיר דוּמה / לאיש/ה לפילגשים זונים נואפים / מכובדי / לו תיכלו ימיכם בעינוגי תזנוניכם / במחול גַּלֵיגלים עד בוא עיתכם כי / עַם נבל לא חכם אתם / עמי / הזהו עמי? זה עמי?
והמכתב עיתי שלך
ממש מרמתוק ומעניין. תודה
בן הר תלאביבי
 
*
 
שלום מכתב עתי של בן עזר
שפו לרוני סומק
מידידים כיפאכ הי!
ההוא מחלם
עכשיו תל אביב
נ/ב
ואת ג/מאור המנהל תאגיד לאומי של חמס. צריך לסלק
 
*
 
שלום אהוד בזה שיר
דרשי תינוקת וכבר רועדת / למה ממה / מימים אצעק בליל חלום / או סיוט / הו קטנה אל דאגה אמא / ואבא יעמדו מגן לך מכל צר וצער / לעולם ועד
ועֵד אני החותם בשם כל
ישראל
[ תל אביב א דראש חודש אדר 18/02/2007]