(1922-1930)
*
מֵעַל מִרְפֶּסֶת בַּיִת
מְחַיְּכָה לִי חֶלְקַת-יָם.
יוֹם-יוֹם טוֹפֵחַ רוּחַ
עַל לְחָיַי בִּידֵי תִּינוֹק תְּפוּחוֹת –
חֶלְקַת-יָם עַל יָדִי
תָּנוּחַ כְּרֹאשׁ תִּינוֹק טָלוּל, מְסֻלְסָל
וּכְמוֹתוֹ זָר וְעוֹלֶה מִבְּשָׂרִי
לְעֻמָּתִי תְּחַיֵּךְ.
בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים 📖
- עמנואל בן סבו : 33 שנים ההסכם עדיין חי היהודים פחות
- עמנואל בן סבו : עקדה, בלי איל נאחז בסבך, בלי אל תשלח ידך
- עמנואל בן סבו : הגיבור שידע להתמודד עם הסערות
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.9.26
- עדינה בר-אל: הרצליה רז: "הייעוד של חיי"
- בן-ציון יהושע : מולא רפאל יהושע-רז - מספר הסיפורים של השכונה
- נחום פייטלברג: ״עמבה״
- מנחם רהט: ניצחון הגלות: ביטול מצוות נטילת לולב
- משה גרנות: המסורת הנבואית העדיפה
- בן בן ארי: תשעה קבין נטלה
- נעמן כהן: בזכות השם המלא
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (43) 📖
- אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק שישי 📖
- אהוד בן עזר: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
קמשונים
עמנואל בן סבו
33 שנים ההסכם עדיין חי היהודים פחות
ואין שלום על ישראל
חליפות מחויטות, עניבות פרפר, שמלות ערב מהודרות, שעוני יוקרה ויהלומים זוהרים, ענני בושם יוקרתי, עמדו על המדשאה המוריקה שעה ארוכה והריעו ממושכות, משב רוח רענן ריחף מעל.
שלושה גברים בגיל העמידה ניצבו מול החליפות ושמלות הפאר, לחצו ידיים, פיזרו חיוכים, הביטו זה בפניו של זה וזה תוהה עיניו תלויות באוויר, רעש מחיאות הכפיים ותקתוק המצלמות העיר אותו מהרהוריו.
בארץ רחוקה, בשכונה מורכבת ומאתגרת עסקה חבורה בספירת מלאי, רובים, אקדחים, מטולים, פצצות מרגמה, משגרים, מטעני חבלה, אימונים של נערים שעל פניהם טרם ניכר חותם זקן.
בארץ רחוקה, נחלקה הארץ לשניים, אלה בשמחה, נשים וגברים דמעו מהתרגשות, משק כנפי ההיסטוריה התערבב עם חלומות על יונים לבנות, חופות של תקווה כיסו את הארץ, מעגלי שמחה מילאו את הרחובות.
ואלה בחרדה, הדאגה כיסתה את פניהם, חריצים במצחם, עננה של חרדה מהבאות מילאה אותם, חוסר האמון, חשרת ענני תחייה התעוררו, המחיר ששילמו עניבות הפרפר ושמלות הנשף, הדיר שינה מעיניהם.
ואז, כשאחרוני עניבות הפרפר ושמלות המלמלה ירדו מעל המדשאה הירוקה, המצלמות כבו, כוסות השמפניה נאספו, החושך ירד וקול האוטובוסים המתפוצצים על נוסעיהם, קול המסעדות המתפוצצות על יושביהן, קול הזעקה, הייסורים, הכאב, קול האימה והשנאה מילא את העולם, רגע לפני שבעלי עניבות הפרפר ושמלות המלמלה מיהרו לנורבגיה, לקבל את פרס נובל ל...שלום.
הארץ מלאה חמאס, הרג, רצח, חורבן, הארץ מלאה קורבנות שלום, הארץ מלאה עיוורים, ההולכים בצעדים בטוחים כשבידיהם ענפי זית אל התהום הפעורה ואין מי שיעצור אותם.
33 שנים מלאו להסכם אוסלו, ההסכם שפתח את שערי מדינת ישראל לרב המרצחים על צבאו, ההסכם שהעניק למחבלים נשק ותחמושת, ההסכם שהוביל לגירוש אלפי יהודים מביתם, ההסכם שקרע את העם, ההסכם שהמיט אסון על העם היהודי וקו ישיר מחבר בין קורבנות השלום, הגירוש וטבח שבת שמחת תורה.
עניבות הפרפר ושמלות המלמלה כבר מזמן אינם איתנו, יוני השלום התעופפו ופרחו להם, הנובל הטובע בדם הושלך למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה ואנחנו, היהודים בארץ הבחירה, היהודים שנעקרו ברגישות ובנחישות מביתם, מבתי הכנסת, מבתי העלמין, היהודים שמילאו את בתי הקברות ברחבי ישראל, היהודים שמילאו את מחלקות השיקום, השכול והאלמון, היתמות והתוגה מילאו את הארץ.
33 שנים מלאו להסכם הדמים, להסכם הכניעה, להסכם החורבן שנחתם בעיוורון מוחלט, שנחתם על חודו של מיצ'ובישי, על חודו של קרע נוראי בעם.
33 שנים, החלום ושברו, מציאות אשר לכל מי שעיניו בראשו היה ברור כי טובה לא תצמח מכך, כל מי שמוח לו בקדקודו הבין כי רעה תצמח מהסכם זה.
33 שנים חבל ארץ יפיפייה היה למוצבי טרור קדמיים, האדמה הצמיחה דרדר ושנאה, התעשייה התפתחה למיזם מנהרות של מוות, הרוחות הרעות מנשבות מאז ועד היום רוחות של הרס, חורבן ומוות.
33 שנים והחולמים עדיין חולמים, אלה על ביטול ומחיקת ההסכם ואלה על השמדת העם היהודי מתחת לשמיים, אלה על הקמת יישובים ברחבי עזה ויהודה ושומרון ואלה על השבעה באוקטובר הבא.
33 שנים, הסכם אוסלו עדיין חי, יהודים רבים מתים ואין שלום על ישראל.
עמנואל בן סבו
עקדה, בלי איל נאחז בסבך, בלי אל תשלח ידך
ערב יום הכיפורים, אב ובנו הולכים יחדיו להיטהר במעיין לרגל היום הקדוש, להיכנס ליום הדין בקדושה ובטהרה, רגע לפני התפילה הזכה, לפני הסליחה והמחילה, לפני כתבנו לחיים.
אב ובנו יצאו מביתם ולא ידעו כי "שיחו לאימי כי ששונה פנה..." ולא ידעו כי האב להיעקד הבן לדמוע, איל וקרניו בסבך לא נמצא, הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער," נותרה בחלל העולם, עלה הכורת במעייננו.
אומה שלימה עוטפת ומחבקת, מתאבלת וחונקת דמעותיה אל מול אלמנה ושישה יתומים האמורים עוד רגע קט להתיישב סביב השולחן החסר, לסעוד את הסעודה המפסקת, פנה היום.
איכה ילבשו לבן, איכה יעמדו מול ריבונו של עולם ואביהם מוטל לפניהם, איכה יצטרפו אל החזן המרעים בקולו: "מי לחיים ומי למוות.." והם... תרים אחר ידו האוהבת המלטפת של אבא בתפילה המרטיטה של "כל נדרי".
ובתענית, בתפילות, בבקשות, בתחנונים, בהודאות, באמונה הפורצת, באנחות המתמלטות מהיתומים, מהאלמנה, מהגעגוע, מהזיכרון הטרי, מהבכי החנוק, האצור, המתייפח בתוככי בלב מחבק את הנשמה הסוערת.
ובעת תקיעת השופר, בעת השירה האדירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה," נשמעה לא תקיעה גדולה, נשמעו שברים חרישיים, שברים של שכול ואלמון, שברים של געגוע וחורבן, והתקיעה הגדולה שנדמה כי אינה עומדת להסתיים מצטרפת לשירה האדירה: "תהא השעה הזו שעת הרחמים ..."
עוד דקות אחדות שבים היהודים לבתיהם, רגע לפני, מחפשים את הלבנה לרקוד מולה "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי..." והם נגעו והם טימאו והם חמדו.
ובבית, הבדלה, פתיחת הצום, בעוד שעתיים ההלוויה, בימים של שגרה ושמחה היו אבא ואימא, הילדים עסוקים בחדווה ובשמחה לבנות את הסוכה, סוכת היהודי הנופלת.
מוצאי יום הכיפורים, הבעל האהוב, האבא האוהב, הבן, האח, הדוד, החבר, נתנאל יהונתן שקרון הי"ד מהיישוב עלי זהב, יובא למנוחת עולים ביישובו, עלי זהב.
נתנאל ובנו בכורו נכנסו לרכבם אחרי ההיטהרות בטבילה במעיין, בן הבלייעל ירה למוות בנתנאל הי"ד.
עשר וחצי, מוצאי יום הכיפורים, יהודים לבושי לבן מלווים את נתנאל הי"ד, נכדו של הסבא, רבי יעקב שוקרון הי"ד, אשר נרצח על ידי מחבלים לפני שישים ותשע שנים באלג'יריה.
שישים ותשע שנים של דם, של שנאת יהודים, של רצח, מפרידות בין הסבא והנכד, ואחרי המיטה של נתנאל הי"ד פסעה אומה שלימה, כואבת, מיוסרת, דומעת ומאמינה, אומה שלימה אשר עין במר בוכה ומדמעותיה תיבנה אנדרטה של תקווה, של עוז, של הרוח היהודית אשר אין מי בעולם שיכבה אותה.
מוצאי יום הכיפורים, יהודים הורידו את הקיטל, העמידו את עמודי הסוכה, ליוו את נתנאל הי"ד למנוחת עולמים, וקול דמי אחי זועקים מהמעיין... והמעיין היהודי, מעיין הנצח ינצח.
עמנואל בן סבו
הגיבור שידע להתמודד עם הסערות
ולרקוד עם הגשם
בוקר סתמי, לא מועד ולא חג, החמה מכה ללא רחם, קרני השמש לוהטות, בתיבת הדואר נכנסה הודעה.
השולח, דמות מעולם הספרות, הסתקרנתי, כתב שורות אחדות בשליחות אם שכולה, אשר שמעה כי באחד מהספרים שכתבתי מאז טבח שבת שמחת תורה כתבתי גם על בנה גיבור ישראל, אימצתי את מצחי, ניסיתי לזכור, שם החלל היה מוכר אך ברור היה לי שלא כתבתי אודותיו.
השבתי בצער לאיש הספרות והוא ביקש אישורי להעביר לאם השכולה את מספר הטלפון שלי, נעניתי בחפץ לב.
עצרתי את פעילותי והתחלתי קורא במרשתת על החייל עליו לא כתבתי, קראו לו ים פריד, גיבור יפה תואר, מנהיג, מוביל, אוהב ונאהב, כשכותבים מלח הארץ וכשאומרים מטובי בנינו, מתכוונים אל ים.
צללתי בסיפורו, וככל שהעמקתי הרגשתי שאני מכיר את הצעיר בעל העיניים היפות, הלב העצום והחיוך הכובש.
קוראים לה קרן, אימא של ים, נדמה שכשהבטתי בתמונה שבחרה להציב בסטטוס שלה ראיתי לביאה מחבקת אריה, ממש, הבנתי מיד מהו המעיין ממנו שאב ים את איכויותיו, סגולותיו, את היותו דמות מופת, כל כך עול לימים וכל כך מותיר חותם.
שליתי פנינים ממה שכתב, ממה שכתבו עליו ומשפט אחד, עוצמתי, משפט שגילם בתוכו את ים הצעיר, את ים של הנתינה, את ים של אהבת האדם, את ים של עדינו העצני, הדמות התנכ"ית היודעת מתי להתעדן כתולעת ומתי להיות חזקה כעץ.
"החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם."
קראתי שוב ושוב, ראיתי לנגד עיניי את ים רציני ושובב, יסודי וקליל, מנהיג ומוביל, תורם ומעניק, אוסף אליו כל רגע, כל מאית שנייה של החיים, מחבק אותם, מנצל אותם עד תומם, חי חיים מלאים.
"החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם."
החיים מזמנים לנו רגעי חסד ואושר, רגעי תוגה ונהי, רגעי עוז והדר, רגעי כיליון ודממה, רגעי עוצמה ושמחה, רגעי חידלון ורפיון, וכל רגע מרגעי החיים, מלמד אותנו ים הוא רגע שיש לגמוע עד תומו, רגע של נצח על זמן שאול, רגע.
ים לא חיכה שהסערה תחלוף, הוא ניהל אותה, התמודד איתה, הנהיג אותה וכשהסערה התעקשה להישאר ולהתעצם, לא נכנע, למד להלך בין הטיפות, לרקוד בגשם, בין שלוליות, בין מהמורות, בין ברק לרעם, בין ברד לשלג, תמיד ידע, אחרי הסערות, אחרי התוהו ובוהו תגיע הקשת על שלל צבעיה ותלחש לים, "החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם."
בסתם יום של חול היכרתי אחד מאריות האומה, ים פריד, חולם ולוחם, שואף ומגשים, עלם חמודות, אשר הותיר אחריו שובל עצום של זיכרון וגעגוע, עולם מלא, עולם יפה והותירנו בעולם חסר, חסר את ים שידע להתמודד עם סערות החיים ולרקוד עם הגשם.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 23.9.26
* סליחה ומחילה – ערב יום הכיפורים ראש הממשלה נתניהו הגיע לכותל המערבי.
הוא ביקש סליחה ומחילה מעם ישראל, מתושבי הנגב המערבי, מהמפונים בגבול לבנון, מהחטופים, ממשפחות הנרצחים וההרוגים ומהפצועים, על מחדל 7 באוקטובר.
(משפט אחד בפוסט הזה נכון).
* הקונספירציה המעודכנית – אחת מעלילות הדם הבזויות ביותר של מכונת הרעל על 7 באוקטובר, הייתה הטענה שהשב"כ היה שותף ל-7 באוקטובר, ידע על המתקפה ולא דיווח עליה. ה"הוכחה" הייתה שנשלחה בלילה חוליית טקילה לחלץ מהקיבוצים שתי בכירות בשב"כ. אלא שלא היה ולא נברא, וזו תמצית עלילת הדם.
הדרך להתמודד עם שקרים ועלילות היא באמצעות הפצת האמת. הריאיון החשוב עם בכירת השב"כ מכפר עזה מירה שושני, היכה קשות את עלילת הדם הזאת. מכונת הרעל לא שקטה. היא היתה חייבת למצוא תשובה.
מי שמצא פתרון היה אלי ציפורי, מהגרועים בקרב ממציאי ומפיצי עלילת הדם. הוא פירסם פוסט ובו טען שהתוכנית עם מירה שושני הוכיחה את צדקת העלילה. הנה, רונן בר הכחיש שיצאה חוליה לחלץ אותה, ובתוכנית נאמר שנשלחה חוליה כזאת. ומיד, הקונספירציה הזאת הופצה בתעלות הביבים תרתי משמע, והמנוולים מפיצים אותה בכל הכוח ברשתות.
איזה עיוות מרושע ושקרי של הדברים. כאמור, עלילת הדם אמרה שבלילה, שעה ששב"כ הסתיר את המידע שבידיו על הטבח המתוכנן, הוא שלח כוח חילוץ לשתי בכירות שב"כ.
בתוכנית הוכח בעליל שזו עלילה. שתי הבכירות הן סמדר מור עידן ומירה שושני, שתיהן חברות כפר עזה. עובדה – הן לא חולצו. סמדר ובעלה נרצחו. בתה של מירה נרצחה ובעלה נפצע.
בתוכנית נאמר שמירה הוגדרה כנכס המחייב חילוץ. נכון. זה לא היה לפני הטבח אלא במהלך הטבח, מה שמשנה את התמונה לחלוטין ומזים את עלילת הדם. ההסבר לכך פשוט – מירה שושני אמרה, בהשלמה מוחלטת עם המסר, שאילו נחטפה, חובה היה על צה"ל להרוג אותה, בשל המידע שבידיה. חד וחלק. זו הסיבה, שהוחלט לחלצה.
אולם כשהחוליה הגיע לכפר עזה, והתברר שאין לחימה באזור מגוריה, היא לא פינתה אותה אלא יצאה קודם להילחם בשכונת דור צעיר המותקפת, ולוחמי שב"כ נפלו בקרב. כשבאו לפנות את מירה שושני, זה כאשר משפחות רבות כבר פונו. מירה סירבה להתפנות.
איזו כנופיה של עלובי נפש.
אגב, מי שעוד הוגדר כנכס המחייב פינוי הוא השר קרעי, בשל היותו שר בממשלה. והוא אכן פונה. נשמעה ביקורת על כך, אולם היא אינה מוצדקת. נפילת שר בידי חמאס היתה מסבה לו ניצחון אדיר ולנו נזק גדול. איני מקבל גם את הביקורת עליו, על כך שהכוח שחילץ אותו לא פינה פצועים. באירוע של חילוץ, השר אינו מפקד של הלוחמים. גם ראש הממשלה כפוף להוראות המחלצים. הביזיון הוא שאדם כמו קרעי הוא שר בממשלה, אך זה כבר סיפור אחר.
* טונות של איפור – גם טונות של איפור מוגזם ואקסטרווגנדי לא יכסו את כיעורה הפנימי, הנפשי, של ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב; מכונת רעל והפצת עלילות דם.
* כשהראש תקוע בביב שופכין – הקמפיין של "הארץ" בעד הסרט "נז"א", כלומר בעד עלילת הדם האנטישמית על ג'נוסייד בעזה, כביכול, נמשך במלוא העוצמה, וכך גם המתקפה שלוחת הרסן על איזנקוט, בנט וליברמן, שהוקיעו את עלילת הדם ואת נשאיה. כך, למשל בפשקוויל של איריס לעאל.
כך נראים הדברים בעיניה. ה"ג'נוסייד" ו"פשעי המלחמה" הם עובדה מוצקת. ברור שהסרט מציג עובדות חלוטות, המאוששות את טענת הג'נוסייד. ברור שנתניהו אוהב את ה"עובדות" שמוכחות בסרט, אבל הקמפיין שלו הוא להציג את היוצרים כבוגדים וליצור היסטריה ציבורית שתשרת את הקמפיין שלו. ברור שמנהיגי האופוזיציה יודעים על הג'נוסייד, מכירים בצדקת הסרט ומבינים את התרגיל של נתניהו, אבל אין להם את היושרה והאומץ לעמוד מולו ולתמוך בסרט ובעלילה, ובכך הם הופכים אידיוטים שימושיים שלו ושל הקמפיין שלו, ולכן הם יפסידו בבחירות.
היא מצטטת את דבריהם של ראשי האופוזיציה: "בזה אחר זה הוקיעו את הסרט, שהציג לדעתם 'עיוורון מוסרי וניתוק' ואת יוצריו כ'אנשים בזויים' ו'בוגדים, הראויים לכל גינוי' " וכו', ועל כך היא תוהה: "האם הבינו כשקפצו על העגלה של נתניהו, שהם מאותתים לבוחרים שהוא בעל הסמכות הבלעדית לבחור את השעיר לעזאזל התורן והם רק מצייתים?"
הראש שלה כל כך תקוע בביב השופכין האנטישמי, שלא עולה על דעתה להטיל ספק בעלילת הדם האנטישמית, ובצדקת סרט התעמולה האנטישמי. היא אינה מעלה על דעתה שאיזנקוט, בנט וליברמן הם ציונים, ישראלים פטריוטים, אנשי אמת שסולדים מעלילת הדם האנטישמית ומהבוגדים שיצרו אותה, והם יוצאים נגדה באמת ובתמים בדיוק כפי שהיו משיבים אש לעבר אויב היורה עלינו, בלי שום שיקול פוליטי.
אבל באשר לשאלה מי מחזק את נתניהו, היא מעידה גם על טמטומהּ. אם האופוזיציה הישראלית לא היתה פטריוטית, אלא בוגדנית, והיתה מתייצבת נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד האמת – היא באמת חושבת שאז היא היתה מנצחת את נתניהו? הרי במקרה זה היא היתה ניגפת ונוחלת תבוסה מוחצת, בצדק.
כלומר בניגוד לגישה הפטריוטית של ראשי האופוזיציה, ושל התקשורת הישראלית, שגם בה היא וכותבי "הארץ" משתלחים, לא זו בלבד שדרכה היא דרך של עוול, של שקר, של אוטואנטישמיות, של תמיכה באוייב ושל שיתוף פעולה עם הטבח – היא גם מטומטמת פוליטית, אם היא חושבת שהדרך שהיא מציעה תביא לחילופי שלטון.
אילו הייתי מראשי האופוזיציה, והייתי חושב שתמיכה בעלילת הדם תסייע להפיל את הממשלה, גם אז הייתי יוצא נגד עלילת הדם, גם במחיר הישארות ממשלת המחדל בשלטון, כי האנטישמיות היא רוע מוחלט וקו אדום מוסרי. כי יש דברים חשובים יותר מהפוליטיקה. אך, כאמור, ההתחכמות הפוליטית שלה מטומטמת וחסרת שחר.
* האמת על פי גדעון האו האו – גדעון האו האו לוי מגדיר את יוצרי הסרט "נז"א" – מי "שהעזו לספר אמת." גם הוא אמיץ כמותם (כלומר גם הוא מכור לפרסים ולתשואות מאספסוף אנטישמי, כמותם), והנה האמת שלו על הסכסוך, כפי שמופיע בפשקוויל שלו ליום הכיפורים: מלחמתם של הפלשתינאים נגדנו מוצדקת מלכתחילה, כי זו מלחמה נגד "הקמת מדינה זרה בארצם." הם נאבקים בצדק נגד "הפרויקט הציוני שמבקש עליונות יהודית לנצח בין הנהר לים" וכו' וכו'. כמובן ששתי מילים אינן קיימות בלקסיקון שלו: "שבעה" ו"אוקטובר". אבל כל מילה שלו היא הצדקת הטבח.
* איום קיומי – כאשר ראש הכנופיה דרש להיות השר לביטחון פנים, לפני הבחירות הקודמות, זה נשמע כמו בדיחה. למה מי יפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל?
היום ראש הכנופיה דורש להיות שר הביטחון וזה נשמע כמו בדיחה. למה מי יפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל?
מי יפקיר בידיו את ביטחון המדינה?! מי שהפקיר בידיו את ביטחון הפנים.
בן גביר שר הביטחון הוא איום קיומי על מדינת ישראל. ולא פחות חמור, הוא דורש למנות את ח"כית ה[---]ת לשרת המשפטים.
מי שמצביע לנתניהו, לא מצביע רק למחדל 7 באוקטובר, אלא גם לבן גביר כשר הביטחון וגוטליב כשרת המשפטים.
* יש לפסול את בל"ד ואת כנופיית בן גביר.
* תנאי לחנינה – חנינה אינה מבטאת את מידת הדין, אלא את מידת הרחמים. הענקת חנינה למישהו, אינה הופכת את פסיקת בית המשפט ואינה מזכה את מי שהורשע. היא מקבלת את בקשתו לנהוג כלפיו, אחרי שהורשע, במידת הרחמים.
לכן, בדרך כלל אני סומך מראש על כל החלטת חנינה של הנשיא. החוק הסמיך אותו לנהוג בחסד וברחמים כלפי עבריינים, מסיבות שאינן מעניינו של בית המשפט.
פעמים רבות כתבתי נגד עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם בכירים יותר, ההתנגדות שלי נחרצת יותר. כמובן שאני נגד עסקת טיעון עם ראש הממשלה, ולא כל שכן לרעיון העוועים של חנינה לפני הכרעת דין. אך אם הוא יורשע במשפט ואח"כ הנשיא יחון אותו, איני רואה בכך טעם לפגם.
הנשיא הרצוג אינו הראשון שהפעיל את סמכותו לנהוג באלאור אזריה במידת הרחמים. קדם לו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שהמתיק את עונשו.
יש סיבות טובות המצדיקות את החלטת הנשיא למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה. א. עברו הנקי לפני העבירה והיותו חייל מצטיין. ב. הזמן הרב שחלף מאז העבירה, והעובדה שמאז הוא לא עבר עבירות והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי; הקים משפחה הוליד ילדים ולמה לא לנהוג בו במידת הרחמים?
ברמה האישית יש לכך הצדקות, אבל בשל הפרופיל הציבורי של פרשת אזריה, אי אפשר להתעלם מהנזק הציבורי של החנינה, והתגובות הציבוריות מוכיחות זאת. הראשון שקפץ לתמוך בהחלטה היה ראש הכנופיה, שאמר שהבעיה שבעטיה אלאור אזריה הורשע היא הוראות הפתיחה באש. משמעות הדברים היא שהשר ל"ביטחון" לאומני, חבר הקבינט הביטחוני-מדיני, סבור שהוראות הפתיחה באש צריכות להיות שיש לירות בראשו של מחבל עצור, גוסס, שאינו מהווה סכנה כלשהי. זה מתכתב עם מדיניותו המופקרת כלפי המחבלים העצורים, ואם זה היה תלוי רק בו, הוא היה מורה לשב"סניקים לירות בראש בכל עציר או אסיר ערבי. וכך גם תגובות נוספות שפירשו את החנינה כרהביליטציה, אף שהנשיא הודיע בפירוש שאין זו רהליביטציה. אם המשמעות הציבורית של החנינה, היא הסכמה בדיעבד עם פשעו של אזריה, היא אינה ראויה.
אילו הנשיא נועץ בי, הייתי מציע לו להתנות את החנינה בהבעת חרטה של אזריה על מעשהו.
* הותקף בית כנסת במדינה היהודית – בטורונטו ובירושלים הותקפו בתי כנסת יהודיים ביום הכיפורים. בירושלים הותקף בית הכנסת "קול הנשמה" של קהילה רפורמית בעיר.
שני האירועים הללו מזוויעים, אבל ההתקפה בירושלים חמורה לאין ערוך משלוש סיבות. א. כי התוקפים הם יהודים. ב. כי זה קרה בישראל, המדינה היהודית, שקיימת בין השאר כדי שיהיה מקום תחת השמש שבו לא יותקפו בתי כנסת. ג. כי זה קרה בירושלים, בירתה של המדינה היהודית, בירתו של העם היהודי.
זו הפעם הרביעית החודש שבית הכנסת "קול הנשמה" מותקף.
* בני גבל – המותחן "בְּנֵי גְּבַל" הוא ספרו הרביעי של גל חרמון, אך הראשון שקראתי. ואף שאיני פריק של ספרי מתח, נהניתי מאוד.
הזמן של רומן המתח הוא אביב 1997, ימי רצועת הביטחון של צה"ל בדרום לבנון. כדי להימנע מקלקלנים (ספוילרים) אספר רק שמדובר בפרשיה ביטחונית הנוגעת למיליציה הנוצרית "בני הארזים". הם בני טיפוחינו בהיותם "אויבו של אויבי", אך בספר הם הופכים קנים והופכים לאויבים, בפרשה רוויית מסתורין, דמיון, מודיעין וטרור.
על עמוד השער מודפסת חותמת "קיבל את אישור הצנזורה". למה יש צורך באישור הצנזורה לבידיון? כנראה כיוון שבכל זאת יש בספר מידע ביטחוני, והאישור מתבקש. אך דומני שהחותמת היא בעיקר אמצעי שיווקי.
היפה בספר, הוא היותו שזור במידע היסטורי רב הנוגע להיסטוריה הפיניקית העתיקה, מתקופת המקרא, ולתרבות הפיניקית, שכן האידיאולוגיה של המיליציה היא החזרת עטרת ימי הזוהר של הפיניקים ליושנה. ניכר על חרמון שהוא ערך תחקיר יסודי, וכך הספר משלב יסודות היסטוריים בתוך מותחן בן ימינו – שלהי המילניום הקודם.
העלילה מותחת ויפה ולכן הספר מרתק. השאלה היא מהו המסר של הספר, מעבר להיותו מותחן יפה. האם המסר הוא שאין לנו טעם לחפש בעלי ברית מקרב המיעוטים במדינות האוייב, כי אי אפשר לסמוך עליהם, והם עלולים להפוך את הקנה? או אולי רק מסר של יתר זהירות בטיפוח בעלי ברית כאלו, כי סיפור טיפוח החבורה הזאת היה הרפתקני ובלתי זהיר. אך האם הקשר עם הפלנגות הנוצריות ערב מלחמת שלום הגליל לא חצה את גבול ההרפתקנות, ולא היה בו אובדן שיקול הדעת?
אולי לא היה לחרמון מסר ברור, אלא רק הצפת סימני שאלה בסוגיות הללו.
ממליץ.
* יום הכיפורים שלי – 24/364 הלפטופ והנייד שלי פתוחים.
יום בשנה, ביום הכיפורים, לצד ההתנזרות מאוכל ומשתיה אני מתנזר גם מהמסכים.
אבל בשנתיים שעברו, בשל מצב החירום, ועקב היותי דובר צח"י (צוות חירום יישובי) ולוחם בכיתת הכוננות, לא יכולתי לכבות את הנייד. השנה חזרתי לנוהל.
לאורך החג הובלתי את התפילות באורטל. לצידי, היה שילה, שהצטרף להובלת הפיוטים המזרחיים. וכך התפילה אצלנו הייתה אשכנזית ומזרחית, תפילה של מיזוג גלויות.
התפילה היא אורתודוקסית שוויונית, כלומר המחזור הוא אורתודוקסי, אך התפילה היא ללא הפרדה וללא הדרת הנשים והילדות.
בליל יום כיפור, אחרי התפילה, ערכתי זו השנה ה-23 ערב הנקרא "כל נדרינו" – ערב של שירה, תפילה, קריאה והאזנה והכל סביב תכני יום הכיפורים.
* ביד הלשון: גשר אחד רחוק מדי – אנו משתמשים בביטוי "גשר אחד רחוק מדי", כשאנו מדברים על כך שמישהו שרצה משהו, עשה עוד צעד אחד מוגזם, קיצוני, שבעטיו כוונתו כשלה והוא לא השיג את מבוקשו.
מקור הביטוי הוא שם של ספר ושל סרט משנות ה-70, העוסקים במלחמת העולם השניה – A Bridge Too Far. ב-1974 יצא לאור ספר עיון בשם זה מאת ההיסטוריון והעיתונאי האמריקאי קורנליוס ראיין. הספר מתאר את מבצע מרקט גארדן – ניסיון כושל של כוחות בעלות הברית לפרוץ את קווי הגרמנים בארנהם דרך תפיסת גשרים אסטרטגיים בהולנד הכבושה בשנת 1944.
שלוש שנים מאוחר יותר, עובד הספר לסרט קולנוע, סרט מלחמה אפי אמריקאי-בריטי, על פי תסריט של ויליאם גולדמן ובבימויו של ריצ'רד אטנבורו.
מבצע מרקט גארדן היה מבצע כושל של בעלות הברית המערביות, שנערך בשטח הולנד בספטמבר 1944, במסגרת המערכה הצבאית בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע היתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון, כיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין, והשתלטות על חבל הרוהר. אף על פי שבמהלך המבצע הצליחו כוחות בעלות הברית להשתלט על רוב היעדים המתוכננים, ולהגיע עד מרחק קצר מהגשר על נהר הריין התחתון בארנהם, הם נכשלו בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבדות כבדות. כישלון המבצע גרם לאובדן הסיכוי להביא לסיום המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.
כותרת הספר והסרט נובעת ממשפט שיוחס ללוטננט גנרל פרדריק בראונינג, שלפי הדיווחים אמר לפילדמרשל ברנרד מונטגומרי ערב המבצע: "אני חושב שאנחנו הולכים גשר אחד רחוק מדי." אולם ההיסטוריון אנטוני ביוור חלק על כך, וטען כי בראונינג דווקא תמך במבצע, במיוחד על רקע תגבור הכוחות שעמדו לרשותו, ושסביר להניח שלא פגש את מונטגומרי באותו יום.
מבצע מרקט גארדן נערך ב-17-25 בספטמבר 1944, השבוע לפני 82 שנה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הוא ביקש סליחה ומחילה מעם ישראל, מתושבי הנגב המערבי, מהמפונים בגבול לבנון, מהחטופים, ממשפחות הנרצחים וההרוגים ומהפצועים, על מחדל 7 באוקטובר.
(משפט אחד בפוסט הזה נכון).
* הקונספירציה המעודכנית – אחת מעלילות הדם הבזויות ביותר של מכונת הרעל על 7 באוקטובר, הייתה הטענה שהשב"כ היה שותף ל-7 באוקטובר, ידע על המתקפה ולא דיווח עליה. ה"הוכחה" הייתה שנשלחה בלילה חוליית טקילה לחלץ מהקיבוצים שתי בכירות בשב"כ. אלא שלא היה ולא נברא, וזו תמצית עלילת הדם.
הדרך להתמודד עם שקרים ועלילות היא באמצעות הפצת האמת. הריאיון החשוב עם בכירת השב"כ מכפר עזה מירה שושני, היכה קשות את עלילת הדם הזאת. מכונת הרעל לא שקטה. היא היתה חייבת למצוא תשובה.
מי שמצא פתרון היה אלי ציפורי, מהגרועים בקרב ממציאי ומפיצי עלילת הדם. הוא פירסם פוסט ובו טען שהתוכנית עם מירה שושני הוכיחה את צדקת העלילה. הנה, רונן בר הכחיש שיצאה חוליה לחלץ אותה, ובתוכנית נאמר שנשלחה חוליה כזאת. ומיד, הקונספירציה הזאת הופצה בתעלות הביבים תרתי משמע, והמנוולים מפיצים אותה בכל הכוח ברשתות.
איזה עיוות מרושע ושקרי של הדברים. כאמור, עלילת הדם אמרה שבלילה, שעה ששב"כ הסתיר את המידע שבידיו על הטבח המתוכנן, הוא שלח כוח חילוץ לשתי בכירות שב"כ.
בתוכנית הוכח בעליל שזו עלילה. שתי הבכירות הן סמדר מור עידן ומירה שושני, שתיהן חברות כפר עזה. עובדה – הן לא חולצו. סמדר ובעלה נרצחו. בתה של מירה נרצחה ובעלה נפצע.
בתוכנית נאמר שמירה הוגדרה כנכס המחייב חילוץ. נכון. זה לא היה לפני הטבח אלא במהלך הטבח, מה שמשנה את התמונה לחלוטין ומזים את עלילת הדם. ההסבר לכך פשוט – מירה שושני אמרה, בהשלמה מוחלטת עם המסר, שאילו נחטפה, חובה היה על צה"ל להרוג אותה, בשל המידע שבידיה. חד וחלק. זו הסיבה, שהוחלט לחלצה.
אולם כשהחוליה הגיע לכפר עזה, והתברר שאין לחימה באזור מגוריה, היא לא פינתה אותה אלא יצאה קודם להילחם בשכונת דור צעיר המותקפת, ולוחמי שב"כ נפלו בקרב. כשבאו לפנות את מירה שושני, זה כאשר משפחות רבות כבר פונו. מירה סירבה להתפנות.
איזו כנופיה של עלובי נפש.
אגב, מי שעוד הוגדר כנכס המחייב פינוי הוא השר קרעי, בשל היותו שר בממשלה. והוא אכן פונה. נשמעה ביקורת על כך, אולם היא אינה מוצדקת. נפילת שר בידי חמאס היתה מסבה לו ניצחון אדיר ולנו נזק גדול. איני מקבל גם את הביקורת עליו, על כך שהכוח שחילץ אותו לא פינה פצועים. באירוע של חילוץ, השר אינו מפקד של הלוחמים. גם ראש הממשלה כפוף להוראות המחלצים. הביזיון הוא שאדם כמו קרעי הוא שר בממשלה, אך זה כבר סיפור אחר.
* טונות של איפור – גם טונות של איפור מוגזם ואקסטרווגנדי לא יכסו את כיעורה הפנימי, הנפשי, של ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב; מכונת רעל והפצת עלילות דם.
* כשהראש תקוע בביב שופכין – הקמפיין של "הארץ" בעד הסרט "נז"א", כלומר בעד עלילת הדם האנטישמית על ג'נוסייד בעזה, כביכול, נמשך במלוא העוצמה, וכך גם המתקפה שלוחת הרסן על איזנקוט, בנט וליברמן, שהוקיעו את עלילת הדם ואת נשאיה. כך, למשל בפשקוויל של איריס לעאל.
כך נראים הדברים בעיניה. ה"ג'נוסייד" ו"פשעי המלחמה" הם עובדה מוצקת. ברור שהסרט מציג עובדות חלוטות, המאוששות את טענת הג'נוסייד. ברור שנתניהו אוהב את ה"עובדות" שמוכחות בסרט, אבל הקמפיין שלו הוא להציג את היוצרים כבוגדים וליצור היסטריה ציבורית שתשרת את הקמפיין שלו. ברור שמנהיגי האופוזיציה יודעים על הג'נוסייד, מכירים בצדקת הסרט ומבינים את התרגיל של נתניהו, אבל אין להם את היושרה והאומץ לעמוד מולו ולתמוך בסרט ובעלילה, ובכך הם הופכים אידיוטים שימושיים שלו ושל הקמפיין שלו, ולכן הם יפסידו בבחירות.
היא מצטטת את דבריהם של ראשי האופוזיציה: "בזה אחר זה הוקיעו את הסרט, שהציג לדעתם 'עיוורון מוסרי וניתוק' ואת יוצריו כ'אנשים בזויים' ו'בוגדים, הראויים לכל גינוי' " וכו', ועל כך היא תוהה: "האם הבינו כשקפצו על העגלה של נתניהו, שהם מאותתים לבוחרים שהוא בעל הסמכות הבלעדית לבחור את השעיר לעזאזל התורן והם רק מצייתים?"
הראש שלה כל כך תקוע בביב השופכין האנטישמי, שלא עולה על דעתה להטיל ספק בעלילת הדם האנטישמית, ובצדקת סרט התעמולה האנטישמי. היא אינה מעלה על דעתה שאיזנקוט, בנט וליברמן הם ציונים, ישראלים פטריוטים, אנשי אמת שסולדים מעלילת הדם האנטישמית ומהבוגדים שיצרו אותה, והם יוצאים נגדה באמת ובתמים בדיוק כפי שהיו משיבים אש לעבר אויב היורה עלינו, בלי שום שיקול פוליטי.
אבל באשר לשאלה מי מחזק את נתניהו, היא מעידה גם על טמטומהּ. אם האופוזיציה הישראלית לא היתה פטריוטית, אלא בוגדנית, והיתה מתייצבת נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד האמת – היא באמת חושבת שאז היא היתה מנצחת את נתניהו? הרי במקרה זה היא היתה ניגפת ונוחלת תבוסה מוחצת, בצדק.
כלומר בניגוד לגישה הפטריוטית של ראשי האופוזיציה, ושל התקשורת הישראלית, שגם בה היא וכותבי "הארץ" משתלחים, לא זו בלבד שדרכה היא דרך של עוול, של שקר, של אוטואנטישמיות, של תמיכה באוייב ושל שיתוף פעולה עם הטבח – היא גם מטומטמת פוליטית, אם היא חושבת שהדרך שהיא מציעה תביא לחילופי שלטון.
אילו הייתי מראשי האופוזיציה, והייתי חושב שתמיכה בעלילת הדם תסייע להפיל את הממשלה, גם אז הייתי יוצא נגד עלילת הדם, גם במחיר הישארות ממשלת המחדל בשלטון, כי האנטישמיות היא רוע מוחלט וקו אדום מוסרי. כי יש דברים חשובים יותר מהפוליטיקה. אך, כאמור, ההתחכמות הפוליטית שלה מטומטמת וחסרת שחר.
* האמת על פי גדעון האו האו – גדעון האו האו לוי מגדיר את יוצרי הסרט "נז"א" – מי "שהעזו לספר אמת." גם הוא אמיץ כמותם (כלומר גם הוא מכור לפרסים ולתשואות מאספסוף אנטישמי, כמותם), והנה האמת שלו על הסכסוך, כפי שמופיע בפשקוויל שלו ליום הכיפורים: מלחמתם של הפלשתינאים נגדנו מוצדקת מלכתחילה, כי זו מלחמה נגד "הקמת מדינה זרה בארצם." הם נאבקים בצדק נגד "הפרויקט הציוני שמבקש עליונות יהודית לנצח בין הנהר לים" וכו' וכו'. כמובן ששתי מילים אינן קיימות בלקסיקון שלו: "שבעה" ו"אוקטובר". אבל כל מילה שלו היא הצדקת הטבח.
* איום קיומי – כאשר ראש הכנופיה דרש להיות השר לביטחון פנים, לפני הבחירות הקודמות, זה נשמע כמו בדיחה. למה מי יפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל?
היום ראש הכנופיה דורש להיות שר הביטחון וזה נשמע כמו בדיחה. למה מי יפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל?
מי יפקיר בידיו את ביטחון המדינה?! מי שהפקיר בידיו את ביטחון הפנים.
בן גביר שר הביטחון הוא איום קיומי על מדינת ישראל. ולא פחות חמור, הוא דורש למנות את ח"כית ה[---]ת לשרת המשפטים.
מי שמצביע לנתניהו, לא מצביע רק למחדל 7 באוקטובר, אלא גם לבן גביר כשר הביטחון וגוטליב כשרת המשפטים.
* יש לפסול את בל"ד ואת כנופיית בן גביר.
* תנאי לחנינה – חנינה אינה מבטאת את מידת הדין, אלא את מידת הרחמים. הענקת חנינה למישהו, אינה הופכת את פסיקת בית המשפט ואינה מזכה את מי שהורשע. היא מקבלת את בקשתו לנהוג כלפיו, אחרי שהורשע, במידת הרחמים.
לכן, בדרך כלל אני סומך מראש על כל החלטת חנינה של הנשיא. החוק הסמיך אותו לנהוג בחסד וברחמים כלפי עבריינים, מסיבות שאינן מעניינו של בית המשפט.
פעמים רבות כתבתי נגד עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם בכירים יותר, ההתנגדות שלי נחרצת יותר. כמובן שאני נגד עסקת טיעון עם ראש הממשלה, ולא כל שכן לרעיון העוועים של חנינה לפני הכרעת דין. אך אם הוא יורשע במשפט ואח"כ הנשיא יחון אותו, איני רואה בכך טעם לפגם.
הנשיא הרצוג אינו הראשון שהפעיל את סמכותו לנהוג באלאור אזריה במידת הרחמים. קדם לו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שהמתיק את עונשו.
יש סיבות טובות המצדיקות את החלטת הנשיא למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה. א. עברו הנקי לפני העבירה והיותו חייל מצטיין. ב. הזמן הרב שחלף מאז העבירה, והעובדה שמאז הוא לא עבר עבירות והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי; הקים משפחה הוליד ילדים ולמה לא לנהוג בו במידת הרחמים?
ברמה האישית יש לכך הצדקות, אבל בשל הפרופיל הציבורי של פרשת אזריה, אי אפשר להתעלם מהנזק הציבורי של החנינה, והתגובות הציבוריות מוכיחות זאת. הראשון שקפץ לתמוך בהחלטה היה ראש הכנופיה, שאמר שהבעיה שבעטיה אלאור אזריה הורשע היא הוראות הפתיחה באש. משמעות הדברים היא שהשר ל"ביטחון" לאומני, חבר הקבינט הביטחוני-מדיני, סבור שהוראות הפתיחה באש צריכות להיות שיש לירות בראשו של מחבל עצור, גוסס, שאינו מהווה סכנה כלשהי. זה מתכתב עם מדיניותו המופקרת כלפי המחבלים העצורים, ואם זה היה תלוי רק בו, הוא היה מורה לשב"סניקים לירות בראש בכל עציר או אסיר ערבי. וכך גם תגובות נוספות שפירשו את החנינה כרהביליטציה, אף שהנשיא הודיע בפירוש שאין זו רהליביטציה. אם המשמעות הציבורית של החנינה, היא הסכמה בדיעבד עם פשעו של אזריה, היא אינה ראויה.
אילו הנשיא נועץ בי, הייתי מציע לו להתנות את החנינה בהבעת חרטה של אזריה על מעשהו.
* הותקף בית כנסת במדינה היהודית – בטורונטו ובירושלים הותקפו בתי כנסת יהודיים ביום הכיפורים. בירושלים הותקף בית הכנסת "קול הנשמה" של קהילה רפורמית בעיר.
שני האירועים הללו מזוויעים, אבל ההתקפה בירושלים חמורה לאין ערוך משלוש סיבות. א. כי התוקפים הם יהודים. ב. כי זה קרה בישראל, המדינה היהודית, שקיימת בין השאר כדי שיהיה מקום תחת השמש שבו לא יותקפו בתי כנסת. ג. כי זה קרה בירושלים, בירתה של המדינה היהודית, בירתו של העם היהודי.
זו הפעם הרביעית החודש שבית הכנסת "קול הנשמה" מותקף.
* בני גבל – המותחן "בְּנֵי גְּבַל" הוא ספרו הרביעי של גל חרמון, אך הראשון שקראתי. ואף שאיני פריק של ספרי מתח, נהניתי מאוד.
הזמן של רומן המתח הוא אביב 1997, ימי רצועת הביטחון של צה"ל בדרום לבנון. כדי להימנע מקלקלנים (ספוילרים) אספר רק שמדובר בפרשיה ביטחונית הנוגעת למיליציה הנוצרית "בני הארזים". הם בני טיפוחינו בהיותם "אויבו של אויבי", אך בספר הם הופכים קנים והופכים לאויבים, בפרשה רוויית מסתורין, דמיון, מודיעין וטרור.
על עמוד השער מודפסת חותמת "קיבל את אישור הצנזורה". למה יש צורך באישור הצנזורה לבידיון? כנראה כיוון שבכל זאת יש בספר מידע ביטחוני, והאישור מתבקש. אך דומני שהחותמת היא בעיקר אמצעי שיווקי.
היפה בספר, הוא היותו שזור במידע היסטורי רב הנוגע להיסטוריה הפיניקית העתיקה, מתקופת המקרא, ולתרבות הפיניקית, שכן האידיאולוגיה של המיליציה היא החזרת עטרת ימי הזוהר של הפיניקים ליושנה. ניכר על חרמון שהוא ערך תחקיר יסודי, וכך הספר משלב יסודות היסטוריים בתוך מותחן בן ימינו – שלהי המילניום הקודם.
העלילה מותחת ויפה ולכן הספר מרתק. השאלה היא מהו המסר של הספר, מעבר להיותו מותחן יפה. האם המסר הוא שאין לנו טעם לחפש בעלי ברית מקרב המיעוטים במדינות האוייב, כי אי אפשר לסמוך עליהם, והם עלולים להפוך את הקנה? או אולי רק מסר של יתר זהירות בטיפוח בעלי ברית כאלו, כי סיפור טיפוח החבורה הזאת היה הרפתקני ובלתי זהיר. אך האם הקשר עם הפלנגות הנוצריות ערב מלחמת שלום הגליל לא חצה את גבול ההרפתקנות, ולא היה בו אובדן שיקול הדעת?
אולי לא היה לחרמון מסר ברור, אלא רק הצפת סימני שאלה בסוגיות הללו.
ממליץ.
* יום הכיפורים שלי – 24/364 הלפטופ והנייד שלי פתוחים.
יום בשנה, ביום הכיפורים, לצד ההתנזרות מאוכל ומשתיה אני מתנזר גם מהמסכים.
אבל בשנתיים שעברו, בשל מצב החירום, ועקב היותי דובר צח"י (צוות חירום יישובי) ולוחם בכיתת הכוננות, לא יכולתי לכבות את הנייד. השנה חזרתי לנוהל.
לאורך החג הובלתי את התפילות באורטל. לצידי, היה שילה, שהצטרף להובלת הפיוטים המזרחיים. וכך התפילה אצלנו הייתה אשכנזית ומזרחית, תפילה של מיזוג גלויות.
התפילה היא אורתודוקסית שוויונית, כלומר המחזור הוא אורתודוקסי, אך התפילה היא ללא הפרדה וללא הדרת הנשים והילדות.
בליל יום כיפור, אחרי התפילה, ערכתי זו השנה ה-23 ערב הנקרא "כל נדרינו" – ערב של שירה, תפילה, קריאה והאזנה והכל סביב תכני יום הכיפורים.
* ביד הלשון: גשר אחד רחוק מדי – אנו משתמשים בביטוי "גשר אחד רחוק מדי", כשאנו מדברים על כך שמישהו שרצה משהו, עשה עוד צעד אחד מוגזם, קיצוני, שבעטיו כוונתו כשלה והוא לא השיג את מבוקשו.
מקור הביטוי הוא שם של ספר ושל סרט משנות ה-70, העוסקים במלחמת העולם השניה – A Bridge Too Far. ב-1974 יצא לאור ספר עיון בשם זה מאת ההיסטוריון והעיתונאי האמריקאי קורנליוס ראיין. הספר מתאר את מבצע מרקט גארדן – ניסיון כושל של כוחות בעלות הברית לפרוץ את קווי הגרמנים בארנהם דרך תפיסת גשרים אסטרטגיים בהולנד הכבושה בשנת 1944.
שלוש שנים מאוחר יותר, עובד הספר לסרט קולנוע, סרט מלחמה אפי אמריקאי-בריטי, על פי תסריט של ויליאם גולדמן ובבימויו של ריצ'רד אטנבורו.
מבצע מרקט גארדן היה מבצע כושל של בעלות הברית המערביות, שנערך בשטח הולנד בספטמבר 1944, במסגרת המערכה הצבאית בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע היתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון, כיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין, והשתלטות על חבל הרוהר. אף על פי שבמהלך המבצע הצליחו כוחות בעלות הברית להשתלט על רוב היעדים המתוכננים, ולהגיע עד מרחק קצר מהגשר על נהר הריין התחתון בארנהם, הם נכשלו בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבדות כבדות. כישלון המבצע גרם לאובדן הסיכוי להביא לסיום המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.
כותרת הספר והסרט נובעת ממשפט שיוחס ללוטננט גנרל פרדריק בראונינג, שלפי הדיווחים אמר לפילדמרשל ברנרד מונטגומרי ערב המבצע: "אני חושב שאנחנו הולכים גשר אחד רחוק מדי." אולם ההיסטוריון אנטוני ביוור חלק על כך, וטען כי בראונינג דווקא תמך במבצע, במיוחד על רקע תגבור הכוחות שעמדו לרשותו, ושסביר להניח שלא פגש את מונטגומרי באותו יום.
מבצע מרקט גארדן נערך ב-17-25 בספטמבר 1944, השבוע לפני 82 שנה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
הרצליה רז: "הייעוד של חיי"
פתח דבר
מצאתי לנכון לכתוב על הרצליה רז ז"ל, אשר היתה סופרת ומשוררת לילדים ולמבוגרים, חוקרת ספרות, בעיקר ספרות ילדים, וכן מי שהלימוד וההוראה היו נשמת חייה, כפי שהיא עצמה הגדירה זאת:
"זכיתי! זכיתי לשרשרת מורים מופלאה. מורים שהיוו לי דמויות להזדהות איתן, לבקר אותן וללמוד מהן. זכיתי, כי כיום לעת זקנתי, אני עדיין מאושרת בכל שעת מפגש של הוראה. זכיתי, כי כמורה (בכל כיתות ביה"ס מ-א' עד י"ב), כגננת מתחילה, כמפקחת ב'עליית הנוער' ועל הכול כמורה של מורים שנים רבות מאוד, למדתי מתלמידיי הרבה מאוד! לדעתי, עבודת ההוראה, או נקרא לעיסוק זה בדרך שאני חוויתי אותו 'ההוֹבִּי' של חיי, הייעוד של חיי, סייע בידי לצמוח אל הרחבת-דעת ואל העמקת אישיותי."
גם אני, כותבת שורות אלו, זכיתי. זכיתי להכיר את הרצליה, לבקר בביתה ולשוחח עימה, לפרסם מאמרים שכתבה לכתב עת שערכתי בשם "מסד"; וכן זכיתי לקבל ממנה אלפי ספרים שהיוו בסיס למרכז לספרות ילדים שהקמתי ב"מכללה האקדמית לחינוך אחווה".
זאת ועוד, זכינו אנחנו - סופרים, מאיירים ומשוררים לילדים ולנוער –באגודה שהוקמה ביוזמתה ובעידודה של הרצליה: אגודת "סומליון".
הדברים להלן מבוססים על שיחותיי עימה ועל המאמרים שנדפסו בכתב העת "מסד".
הרצליה נולדה באודסה בשנת 1921 ועלתה ארצה עם הוריה כשהיתה בת שנתיים. לימים נישאה לאפרים רז. השניים היו הורים לבן ובת. למרבה הצער נולדה הבת עם שיתוק מוחין, וזה גרם לאפרים רז להתנדב ולפעול למען נכים מאז ועד למותו בגיל 102. הרצליה נפטרה בינואר 2018, כמה ימים לפני יום הולדתה ה-95.
השכלה
על גן הילדים בו ביקרה, כתבה הרצליה: "בת ארבע הייתי כאשר נשלחתי לגן הילדים של הגננת הראשונה בתל-אביב. שמה היה טובה חסקינה. [לימים העורכת הראשונה של כתב-העת "הד הגן", טובה חזקי-נא]. הגן היה בשדרות רוטשילד פינת אלנבי."
הגן היה רחוק מביתם, שהיה בסביבות "הבימה" של היום והדרך היתה ארוכה. "הדרך מן הבית אל הגן עברה בתוך כרמים בחולות, בין עצי שקמים. מגדל המים של תל-אביב כבר עמד אז, אבל הדרכים לא היו סלולות עדיין. הגן הזה התנהל בשיטת מונטסורי – גן פעיל."
בכמה משנות בית הספר העממי למדה הרצליה ב"בית חינוך לילדי עובדים", שהיה ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב. והיא מספרת: "בין המורים שפתחו בי אשנב להוראה היה המשורר זאב, הוא היה משחק אתנו בהפסקות, שר לנו משיריו בקולו הצרוד, ומרעיף עלינו, תלמידי ב' ג' המון אהבה."
עוד היא מספרת על המחנך שלה, אליעזר שמאלי ועל אפיזודה שמצביעה על אופיו של אחד האישים, שהיה לימים דמות חשובה במדינתנו, כבר בילדותו: "זכורני שלמדנו אודות בת-יפתח הגלעדי והכינונו מחזה. יצחק רבין בן כיתתי היה יפתח ואני נבחרתי להיות בתו. יפתח הגלעדי (יצחק) היה צריך לברך אותי כשחזר מן המלחמה, לאחר שנדר את נדרו הנורא. יצחק התבייש לשים את ידיו על ראשי, התאדם כעגבנייה ולא הצליח לבטא את ברכתו. עד היום אני זוכרת את אליעזר שמאלי המורה גוער בו: 'יצחק יצחק, אתה כעת יפתח הגלעדי והיא בתך שנדרת להמית...'"
והרצליה הוסיפה: "אליעזר שמאלי היה מחנך דגול. הוא כתב אחר כך ספר על כיתה זו בשם 'בני היורה'. נפגשנו שוב לאחר שנים, כשאני הייתי מורה למורים והוא – מפקח."
בהמשך למדה הרצליה בגימנסיה הרצליה ואחר כך בסמינר למורים ע"ש לוינסקי. על השכלתה האקדמית היא סיפרה: "למדתי באוניברסיטה בירושלים בשנות השישים, כאשר היו לי שני ילדים ואני עצמי כבר 'ילדה גדולה' ויודעת מה אני רוצה לקבל במוסד זה, שנשאתי אליו עיניים כל חיי. למדתי שם ספרות ופסיכולוגיה. אחדים מן המורים התחבבו עלי במיוחד. אצל לאה גולדברג למדתי ל- B.A ול-M.A ספרות רוסית וספרות משווה. הרצאותיה היו מובנות תמיד ומאלפות. לאה גולדברג משכה אותי מתוך תואר שני לדוקטורט. הייתי אמורה להגיש לה עבודה בספרות משווה בתחום ספרות הילדים. אבל היא נפטרה בשנת 1970 ולא היה מי שינחה אותי לסוף עבודת הדוקטורט שלי."
הספרייה הפרטית שלה
למרות שלא היה לה דוקטורט, עזרה הרצליה לחוקרים רבים. היא ארחה אותם בביתה, בספרייתה העשירה, ושם הם מצאו חומר למחקריהם. וכאן המקום לתאר את ספרייתה:
אם צריך לדמיין חדר של סופר וחוקר – הרי כזה הוא: מדפים עמוסי ספרים על כל הקירות מלמטה ועד למעלה; שולחן כתיבה גדול, רחב ועתיק, שהיה שייך בעבר לאביה; ארונות ניידים עם מגרות נשלפות, ובהן חומר דידקטי רב. היו בחדר גם ספה וכריות, שמזמינות את המבקר לשלוף ספר מן המדף ולהתיישב לקרוא בו. בקיצור, חדר ספוג ספרות, תרבות וחמימות. הרצליה, בעלת הידע הרחב ובעלת ספרים רבים, העניקה את אלו בשפע וברצון לאחרים.
הקמת "סומליון"
הרצליה הגתה את הרעיון של הקמת אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, כדי להרים את קרנם של יוצרי ספרות הילדים ולעודד את פעילותם. היא שמה לב שסופרי הילדים מקופחים: אין להם זכויות כמו לסופרים למבוגרים, הם פחות מתראיינים ופחות משמיעים קולם בציבור. הם מרוויחים פחות למרות שספרים שלהם נמכרים ומושאלים בספריות יותר מאשר הספרים למבוגרים, והעיקר – הם לא נפגשים זה עם זה ולא מפרים זה את זה. אז יזמה הרצליה את הקמת אגודת "סומליון", ראשי תיבות של "סופרים ומשוררים לילדים ולנוער". היא השקיעה מרץ וכוחות עד שהאגודה עמדה על רגליה.
בין הפעולות של "סומליון": אגרות להחלפת מידע בין הסופרים, הכנת חוברת עם שמות כל הסופרים, שמות ספריהם והנושאים עליהם הם מעוניינים להרצות. (חוברת זו שימשה מנהלי בתי ספר, מורים וגננות, שהיו מעוניינים להזמין סופר או משורר להרצאה). ערכנו ימי עיון במכללת "אחווה", "בבית הסופר" ובמקומות נוספים. כמו כן ערכנו סיורים בספרייה הלאומית בירושלים, ב"בית העדות" בניר-גלים, בקיבוץ לוחמי הגטאות, בספריות בערים שונות בארץ ועוד.
תרומת ספרים
באחד המפגשים של "סומליון" הללו הביעה הרצליה רז את רצונה לתרום את הספרייה ואת הארכיון הפרטיים שלה. אני שמעתי זאת וחשבתי שאולי זו ההזדמנות שלי – כראש החוג לספרות במכללת "אחווה" – להגשים חלום ישן שלי ולהקים מרכז לספרות ולהוראתה. ואכן התמזל מזלי. הרצליה החליטה לתרום למכללה כאלפיים ספרים. אוסף זה היווה תשתית למרכז שהקמתי בשם "מסד" – מרכז ספרות, ספרות ילדים ודידקטיקה. טקס הפתיחה של המרכז היה בנוכחות הרצליה וחברי "סומליון" שהגיעו באוטובוס מתל-אביב, וכמובן בנוכחות סטודנטים של המכללה וגננות מהאזור.
אוסף הספרים שהרצליה תרמה למכללה, פרי איסוף של עשרות שנים, מעיד על תפיסתה את הספרות. זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא קשורה לתחומים נוספים: תנ"ך והמדרשים, פולקלור, חינוך ופסיכולוגיה. האוסף שקיבלנו כלל בתוכו: כתבי סופרים ומשוררים, מחזות תיאטרון, ספרי יהדות ופילוסופיה, כתבי עת ספרותיים, כרכים של עיתוני ילדים, כתבי נופלים, סיפורי מקום ועוד ועוד.
שירי ערש
הרצליה אספה במשך עשרות שנים שירי ערש. והנה דברים שכתבה על נושא זה: "חיפשתי אמצעים ספרותיים לעבודה ביבליותרפית שתסייע בהתבגרות התלמידות והתלמידים. הנחתי הנחת יסוד (שבמשך השנים הלכה והתבררה כנכונה ביותר), ששיר הערש – שהוא השיר האישי ביותר לכל אדם שזכה לו – ישמש זרז (קטליזטור) לעבודה עצמית ופנימית של התלמידים, להכרת עצמם והכרת משפחתם.
"שירי הערש הם סוגה מיוחדת במינה, משום שהם מחויבים בידיעה של שלוש דיסציפלינות מדעיות: בכל שיר ערש יש מנגינה, מילים ומגע. החוקר את השיר חייב לבדוק את הקשר שבין המנגינה, המילים והמצב הרגשי שבין משמיע השיר והפעוט. מכאן שיש לדעת מוסיקה, ספרות ופסיכולוגיה.
"שירי הערש מושרים בדרך כלל עם רדת יום, כשהמשפחה מתכנסת לקראת שינה. עצם הידיעה שעם ערב, משמחשיך, האדם (גם המבוגר) נכנס למתח וחרדה, היא בעלת ערך משמעותי בחיי כל אחד מבני המשפחה. היא בוודאי משמעותית להורה."
אוסף שירי ארץ ישראל
סיפרה הרצליה: "בכיתה ב' התחלתי לרשום את שירי ארץ-ישראל שבמשפחה, ולאט לאט הצטרפו לאוסף שלי שירים שאבא – בעל הקול הנדיר והשמיעה המצוינת – היה מביא עימו בכל שבוע ממרחקים." והיא ממשיכה לתאר את הנסיבות: "אבא, מהנדס מים, היה אבא של שבת. בשל חסרון-כיס לא יכול היה לקנות לבנותיו הקטנות ולאשתו מתנות. אבל בסוף כל שבוע, כשהיה מגיע מהגליל, מאֵילת או מעמק יזרעאל, היה מביא שיר חדש. בהתבגרי, משהתחילו לחקור את שירי ארץ-ישראל, הגיעו אליי החוקרים, ואני צירפתי לאוסף השירים אשר בספרייה הלאומית בירושלים –את אלפי כרטיסי השירים שבידי, כולל קבוצת 'שירי ראשונים' של המשפחה שלנו."
לסיום
נזכור את הרצליה החמה, המפרגנת, הפורשת כנפיה על סופרים, משוררים וחוקרים צעירים, משתתפת בפעילויות השונות של אגודתנו גם בשנים בהן פחת כוחה הגופני. נזכור את הנווה החם שלה ושל בעלה, הנטוע בחצר פורחת ברמת השרון. זו ארץ ישראל היפה של פעם.
תלמידיה במסגרות השונות וקוראי מאמריה זכו ליהנות משפע ידיעותיה, מעקרונותיה בהוראת ספרות, מגישותיה המקוריות לספרות הילדים, אם בהקשר ביבליותרפי ואם בהקבלה לספרות העממית.
הרצליה ועדינה בכנס סומליון במכללת אחווה, 2008
הרצליה הסופרת הֶעשירה את ספרות הילדים בשירים ובסיפורים, וכן את הספרות למבוגרים. פירות יצירתה יישארו עימנו תמיד. יהי זכרה ברוך.
עדינה בר-אל
מצאתי לנכון לכתוב על הרצליה רז ז"ל, אשר היתה סופרת ומשוררת לילדים ולמבוגרים, חוקרת ספרות, בעיקר ספרות ילדים, וכן מי שהלימוד וההוראה היו נשמת חייה, כפי שהיא עצמה הגדירה זאת:
"זכיתי! זכיתי לשרשרת מורים מופלאה. מורים שהיוו לי דמויות להזדהות איתן, לבקר אותן וללמוד מהן. זכיתי, כי כיום לעת זקנתי, אני עדיין מאושרת בכל שעת מפגש של הוראה. זכיתי, כי כמורה (בכל כיתות ביה"ס מ-א' עד י"ב), כגננת מתחילה, כמפקחת ב'עליית הנוער' ועל הכול כמורה של מורים שנים רבות מאוד, למדתי מתלמידיי הרבה מאוד! לדעתי, עבודת ההוראה, או נקרא לעיסוק זה בדרך שאני חוויתי אותו 'ההוֹבִּי' של חיי, הייעוד של חיי, סייע בידי לצמוח אל הרחבת-דעת ואל העמקת אישיותי."
גם אני, כותבת שורות אלו, זכיתי. זכיתי להכיר את הרצליה, לבקר בביתה ולשוחח עימה, לפרסם מאמרים שכתבה לכתב עת שערכתי בשם "מסד"; וכן זכיתי לקבל ממנה אלפי ספרים שהיוו בסיס למרכז לספרות ילדים שהקמתי ב"מכללה האקדמית לחינוך אחווה".
זאת ועוד, זכינו אנחנו - סופרים, מאיירים ומשוררים לילדים ולנוער –באגודה שהוקמה ביוזמתה ובעידודה של הרצליה: אגודת "סומליון".
הדברים להלן מבוססים על שיחותיי עימה ועל המאמרים שנדפסו בכתב העת "מסד".
הרצליה נולדה באודסה בשנת 1921 ועלתה ארצה עם הוריה כשהיתה בת שנתיים. לימים נישאה לאפרים רז. השניים היו הורים לבן ובת. למרבה הצער נולדה הבת עם שיתוק מוחין, וזה גרם לאפרים רז להתנדב ולפעול למען נכים מאז ועד למותו בגיל 102. הרצליה נפטרה בינואר 2018, כמה ימים לפני יום הולדתה ה-95.
השכלה
על גן הילדים בו ביקרה, כתבה הרצליה: "בת ארבע הייתי כאשר נשלחתי לגן הילדים של הגננת הראשונה בתל-אביב. שמה היה טובה חסקינה. [לימים העורכת הראשונה של כתב-העת "הד הגן", טובה חזקי-נא]. הגן היה בשדרות רוטשילד פינת אלנבי."
הגן היה רחוק מביתם, שהיה בסביבות "הבימה" של היום והדרך היתה ארוכה. "הדרך מן הבית אל הגן עברה בתוך כרמים בחולות, בין עצי שקמים. מגדל המים של תל-אביב כבר עמד אז, אבל הדרכים לא היו סלולות עדיין. הגן הזה התנהל בשיטת מונטסורי – גן פעיל."
בכמה משנות בית הספר העממי למדה הרצליה ב"בית חינוך לילדי עובדים", שהיה ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב. והיא מספרת: "בין המורים שפתחו בי אשנב להוראה היה המשורר זאב, הוא היה משחק אתנו בהפסקות, שר לנו משיריו בקולו הצרוד, ומרעיף עלינו, תלמידי ב' ג' המון אהבה."
עוד היא מספרת על המחנך שלה, אליעזר שמאלי ועל אפיזודה שמצביעה על אופיו של אחד האישים, שהיה לימים דמות חשובה במדינתנו, כבר בילדותו: "זכורני שלמדנו אודות בת-יפתח הגלעדי והכינונו מחזה. יצחק רבין בן כיתתי היה יפתח ואני נבחרתי להיות בתו. יפתח הגלעדי (יצחק) היה צריך לברך אותי כשחזר מן המלחמה, לאחר שנדר את נדרו הנורא. יצחק התבייש לשים את ידיו על ראשי, התאדם כעגבנייה ולא הצליח לבטא את ברכתו. עד היום אני זוכרת את אליעזר שמאלי המורה גוער בו: 'יצחק יצחק, אתה כעת יפתח הגלעדי והיא בתך שנדרת להמית...'"
והרצליה הוסיפה: "אליעזר שמאלי היה מחנך דגול. הוא כתב אחר כך ספר על כיתה זו בשם 'בני היורה'. נפגשנו שוב לאחר שנים, כשאני הייתי מורה למורים והוא – מפקח."
בהמשך למדה הרצליה בגימנסיה הרצליה ואחר כך בסמינר למורים ע"ש לוינסקי. על השכלתה האקדמית היא סיפרה: "למדתי באוניברסיטה בירושלים בשנות השישים, כאשר היו לי שני ילדים ואני עצמי כבר 'ילדה גדולה' ויודעת מה אני רוצה לקבל במוסד זה, שנשאתי אליו עיניים כל חיי. למדתי שם ספרות ופסיכולוגיה. אחדים מן המורים התחבבו עלי במיוחד. אצל לאה גולדברג למדתי ל- B.A ול-M.A ספרות רוסית וספרות משווה. הרצאותיה היו מובנות תמיד ומאלפות. לאה גולדברג משכה אותי מתוך תואר שני לדוקטורט. הייתי אמורה להגיש לה עבודה בספרות משווה בתחום ספרות הילדים. אבל היא נפטרה בשנת 1970 ולא היה מי שינחה אותי לסוף עבודת הדוקטורט שלי."
הספרייה הפרטית שלה
למרות שלא היה לה דוקטורט, עזרה הרצליה לחוקרים רבים. היא ארחה אותם בביתה, בספרייתה העשירה, ושם הם מצאו חומר למחקריהם. וכאן המקום לתאר את ספרייתה:
אם צריך לדמיין חדר של סופר וחוקר – הרי כזה הוא: מדפים עמוסי ספרים על כל הקירות מלמטה ועד למעלה; שולחן כתיבה גדול, רחב ועתיק, שהיה שייך בעבר לאביה; ארונות ניידים עם מגרות נשלפות, ובהן חומר דידקטי רב. היו בחדר גם ספה וכריות, שמזמינות את המבקר לשלוף ספר מן המדף ולהתיישב לקרוא בו. בקיצור, חדר ספוג ספרות, תרבות וחמימות. הרצליה, בעלת הידע הרחב ובעלת ספרים רבים, העניקה את אלו בשפע וברצון לאחרים.
הקמת "סומליון"
הרצליה הגתה את הרעיון של הקמת אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, כדי להרים את קרנם של יוצרי ספרות הילדים ולעודד את פעילותם. היא שמה לב שסופרי הילדים מקופחים: אין להם זכויות כמו לסופרים למבוגרים, הם פחות מתראיינים ופחות משמיעים קולם בציבור. הם מרוויחים פחות למרות שספרים שלהם נמכרים ומושאלים בספריות יותר מאשר הספרים למבוגרים, והעיקר – הם לא נפגשים זה עם זה ולא מפרים זה את זה. אז יזמה הרצליה את הקמת אגודת "סומליון", ראשי תיבות של "סופרים ומשוררים לילדים ולנוער". היא השקיעה מרץ וכוחות עד שהאגודה עמדה על רגליה.
בין הפעולות של "סומליון": אגרות להחלפת מידע בין הסופרים, הכנת חוברת עם שמות כל הסופרים, שמות ספריהם והנושאים עליהם הם מעוניינים להרצות. (חוברת זו שימשה מנהלי בתי ספר, מורים וגננות, שהיו מעוניינים להזמין סופר או משורר להרצאה). ערכנו ימי עיון במכללת "אחווה", "בבית הסופר" ובמקומות נוספים. כמו כן ערכנו סיורים בספרייה הלאומית בירושלים, ב"בית העדות" בניר-גלים, בקיבוץ לוחמי הגטאות, בספריות בערים שונות בארץ ועוד.
תרומת ספרים
באחד המפגשים של "סומליון" הללו הביעה הרצליה רז את רצונה לתרום את הספרייה ואת הארכיון הפרטיים שלה. אני שמעתי זאת וחשבתי שאולי זו ההזדמנות שלי – כראש החוג לספרות במכללת "אחווה" – להגשים חלום ישן שלי ולהקים מרכז לספרות ולהוראתה. ואכן התמזל מזלי. הרצליה החליטה לתרום למכללה כאלפיים ספרים. אוסף זה היווה תשתית למרכז שהקמתי בשם "מסד" – מרכז ספרות, ספרות ילדים ודידקטיקה. טקס הפתיחה של המרכז היה בנוכחות הרצליה וחברי "סומליון" שהגיעו באוטובוס מתל-אביב, וכמובן בנוכחות סטודנטים של המכללה וגננות מהאזור.
אוסף הספרים שהרצליה תרמה למכללה, פרי איסוף של עשרות שנים, מעיד על תפיסתה את הספרות. זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא קשורה לתחומים נוספים: תנ"ך והמדרשים, פולקלור, חינוך ופסיכולוגיה. האוסף שקיבלנו כלל בתוכו: כתבי סופרים ומשוררים, מחזות תיאטרון, ספרי יהדות ופילוסופיה, כתבי עת ספרותיים, כרכים של עיתוני ילדים, כתבי נופלים, סיפורי מקום ועוד ועוד.
שירי ערש
הרצליה אספה במשך עשרות שנים שירי ערש. והנה דברים שכתבה על נושא זה: "חיפשתי אמצעים ספרותיים לעבודה ביבליותרפית שתסייע בהתבגרות התלמידות והתלמידים. הנחתי הנחת יסוד (שבמשך השנים הלכה והתבררה כנכונה ביותר), ששיר הערש – שהוא השיר האישי ביותר לכל אדם שזכה לו – ישמש זרז (קטליזטור) לעבודה עצמית ופנימית של התלמידים, להכרת עצמם והכרת משפחתם.
"שירי הערש הם סוגה מיוחדת במינה, משום שהם מחויבים בידיעה של שלוש דיסציפלינות מדעיות: בכל שיר ערש יש מנגינה, מילים ומגע. החוקר את השיר חייב לבדוק את הקשר שבין המנגינה, המילים והמצב הרגשי שבין משמיע השיר והפעוט. מכאן שיש לדעת מוסיקה, ספרות ופסיכולוגיה.
"שירי הערש מושרים בדרך כלל עם רדת יום, כשהמשפחה מתכנסת לקראת שינה. עצם הידיעה שעם ערב, משמחשיך, האדם (גם המבוגר) נכנס למתח וחרדה, היא בעלת ערך משמעותי בחיי כל אחד מבני המשפחה. היא בוודאי משמעותית להורה."
אוסף שירי ארץ ישראל
סיפרה הרצליה: "בכיתה ב' התחלתי לרשום את שירי ארץ-ישראל שבמשפחה, ולאט לאט הצטרפו לאוסף שלי שירים שאבא – בעל הקול הנדיר והשמיעה המצוינת – היה מביא עימו בכל שבוע ממרחקים." והיא ממשיכה לתאר את הנסיבות: "אבא, מהנדס מים, היה אבא של שבת. בשל חסרון-כיס לא יכול היה לקנות לבנותיו הקטנות ולאשתו מתנות. אבל בסוף כל שבוע, כשהיה מגיע מהגליל, מאֵילת או מעמק יזרעאל, היה מביא שיר חדש. בהתבגרי, משהתחילו לחקור את שירי ארץ-ישראל, הגיעו אליי החוקרים, ואני צירפתי לאוסף השירים אשר בספרייה הלאומית בירושלים –את אלפי כרטיסי השירים שבידי, כולל קבוצת 'שירי ראשונים' של המשפחה שלנו."
לסיום
נזכור את הרצליה החמה, המפרגנת, הפורשת כנפיה על סופרים, משוררים וחוקרים צעירים, משתתפת בפעילויות השונות של אגודתנו גם בשנים בהן פחת כוחה הגופני. נזכור את הנווה החם שלה ושל בעלה, הנטוע בחצר פורחת ברמת השרון. זו ארץ ישראל היפה של פעם.
תלמידיה במסגרות השונות וקוראי מאמריה זכו ליהנות משפע ידיעותיה, מעקרונותיה בהוראת ספרות, מגישותיה המקוריות לספרות הילדים, אם בהקשר ביבליותרפי ואם בהקבלה לספרות העממית.
הרצליה ועדינה בכנס סומליון במכללת אחווה, 2008
הרצליה הסופרת הֶעשירה את ספרות הילדים בשירים ובסיפורים, וכן את הספרות למבוגרים. פירות יצירתה יישארו עימנו תמיד. יהי זכרה ברוך.
עדינה בר-אל
בן-ציון יהושע
מולא רפאל יהושע-רז - מספר הסיפורים של השכונה
כל שבת בין מנחה למעריב עמד על משטח גבוה ממול לבית כנסת 'בבא תמא', ומסביבו עשרות מבני השכונה והוא, כמיטב המסורת של טלנובלה – סיפור מתח בהמשכים המשאיר את המאזינים פעורי פה שבוע שלם. מאזיניו היו שותפים פעילים – שאלו שאלות וקיבלו תשובות במהלך היגוד הסיפור. הסיפור דמה לעץ גדול, שיש לו שורשים, גזע, בדים, ענפים, עלים, פרחים ופירות. הגזע – הוא תמצית הסיפור, השורשים – הם המקור ממנו ינק המספר את סיפורו והבדים והענפים – היו השלוחות של הסיפור. במילים פשוטות: סיפור המודפס בספר משתרע על עמוד או שניים וסיפור מפי מספר מיומן נמשך על פני שבועות.
אבי, מולא רפאל יהושע-רז נודע כמספר הסיפורים של שכונת הבוכרים בירושלים.
הסיפור העממי, שבמקורו הוא תורה שבעל-פה, עבר מדור לדור – מאב לבנו או ממספר עממי אחד למשנהו. אבי היה מספר יוצר, שבכל פעם שסיפר את סיפורו הוסיף עליו וגרע ממנו כיד הדמיון הטובה עליו. הטלנובלה היא המצאה של דור האבות. שעה לפני שמולא רפאל סיים את מצוות שב"ת – שינה בשבת תענוג, כבר התקהלו אפגנים, בוכרים, פרסים וקווקזים עם חופנים של גרעיני אבטיח ומלון קלויים וחיכו למולא רפאל. משהגיע, גבוה משכמו ומעלה וכרס מתעגלת הולכת לפניו, פילסו לו דרך בקריאות 'בכבוד מולא רפאל, בכבוד!' מאזיניו בוכים וצוחקים ומקשים קושיות והוא חורג לרגע מן הסיפור ומדגים את נושא הסיפור לפי מאורעות הזמן. עוסק קצת בפוליטיקה, קצת בתנ"ך, קצת בחז"ל, קצת בהיסטוריה, נכנס לסיפור אחר או משל שמתאים לנסיבות המקרה ושב ושואל 'ואיפה אחזנו?' ושוב הוא חוזר לגזע הסיפור. וכך הוא ממשיך וממשיך והקהל מרותק עד כלות הנשימה.
רפאל יהושע-רז
(הראת, אפגניסטן 1880-ירושלים 1947)
עלה 1898, מת מפצעיו במלחמת השחרור
משירד הערב, שלף אבי את שעון הכיס העשוי כסף ששכן כבוד בכיס החזייה הגברית, הציץ בו וקבע: 'הגיע זמן תפילת ערבית של מוצאי שבת.' תחינות המאזינים שביקשו לדעת מה היה המשכו של הסיפור היו לשווא. האם הגיבור התחתן בסופו של דבר עם הנסיכה? האם הגיבור ניצל ממוות בנסיבות מיוחדות של הסיפור? ומולא רפאל, אומר למאזיניו בקור רוח: 'בשבוע הבא באותו מקום ובאותה שעה.' התחינות לא עזרו והסיפור בהמשכים סופר בשבת הבאה, כשההמונים מצפים בקוצר רוח להמשכו של הסיפור. מספרי הסיפורים הם היו חלוצי הטלנובלה.
בסיפור האפגני, שאותו סיפר אבי בלשון המקור, טמונים כל סממניו הקלאסיים של הסיפור העממי – החוכמה והדעת, העורמה והפיתוי, היצר הטוב והיצר הרע, אמונות ודעות, בוגדנות ונאמנות, הצדק והעוול, המשאלה והתקווה, החיים והמוות. כל אלה על רקע אקזוטי של בזאר ססגוני, של שיירות על דרך המשי, ארמונות מלכי קדם ופכים פכים של דמיון מעוגן במציאות ומציאות השואבת את כוחה ואת החן שלה מן הדמיון. סיפוריו שזורים מעגלים מעגלים של חיי היחיד והחברה – אדם וגורלו, הורים ובנים, אישה ורעותה, דין ודיין, מלך בשר ודם ומשלי חיות – כולם בעלי מוסר השכל אוניברסלי, היפה לכל הזמנים. עלילתם המרתקת של הסיפורים ולשונם הססגונית הם פרי כשרונו של מספר יוצר, שידע לקרב את עולמם של גיבוריו לעולמם של מאזיניו – מבוגרים וצעירים – ששתו בצמא את סיפוריו.
אודה ואתוודה, כילד התביישתי באבי, הבדרן של השכונה. הכול נראה לי, בתמימותי, "מיושן ולא מתאים לארץ ישראל המתחדשת." כשסיפר את סיפוריו חששתי שיזהו אותי כבנו של מולא רפאל והלכתי סביב סביב ובלבד שלא יצביעו עליי. בלילות החורף הקרים של ירושלים זכינו לאבא רק שלנו שמספר לנו סיפורים. ישבנו מסביב לקערת נחושת ובה גחלים לוחשות שחיממו את גופנו והקשבנו לסיפורים מרתקים שחיממו את ליבנו. אימי המנוזלת כרונית יצאה בגשם ובשלג למטבח הקפוא שבחצר והכינה לנו סחלב חם.
כשהתבגרתי, הכיתי על חטא והוצאתי שני קבצים – 'צוואת אב' ו'תפוח מעץ הדעת' – ובהם 50 מסיפוריו של אבא: אני מצר על כך, שמאות מסיפוריו ירדו לטמיון.
הנה אחד מסיפוריו:
הירושה – סיפור עם מאפגניסטן
סיפר: רפאל יהושע-רז. רשם ותרגם: בן-ציון יהושע-רז
לפני שנים רבות חי אב עשיר ולו שלושה בנים. אמר האב לעצמו: "זקנתי ונותרו לי ימים מועטים עלי אדמות. מי יודע אם ילדיי לא יריבו על חלקם בירושה הגדולה וכל העיר יבוזו לי ולמשפחתי. מדוע שלא אחלק את רכושי בחיי ואגור אצל כל אחד מילדיי ואראה אותם נהנים מפרי עמלי."
מן המחשבה למעשה לא חלף זמן רב. האב חילק את רכושו בין שלושת בניו והתחיל לבלות את שארית ימיו בבית בניו. חודש ראשון בבית הבכור, חודש שני בבית הבן האמצעי ובחודש השלישי גר בבית הצעיר בבנים. וכך חזר ועשה. בחודשים הראשונים שמחו הבנים בנוכחותו של אביהם, אולם ברבות הימים התחילו להקל בכבודו, לקנטר אותו וללעוג לו.
האב, שכל ימיו היה מכובד על הבריות, נפגע קשה מיחסם של ילדיו כפויי הטובה. הוא התחיל להצטער על מעשהו. "לא הייתי צריך לחלק את רכושי בחיי!" חזר ואמר לעצמו. הזקן חשב וחשב: "איך אצליח ללמד את ילדיי לקח, שלא ישכחו כל חייהם..."
ברוב חוכמתו הצליח... כשהגיע הפעם לביתו של בנו הבכור, לחש האב לבנו בסוד וביקש שלא יגלה את הסוד לאף אחד מאחיו.
"אתה רואה את הגבעה שמעליה עץ אלון?"
"אני רואה, אבא."
"מתחת לעץ, בעומק של שתי אמות, מצוי ארגז מתכת ובו פנינים, יהלומים ואבני חן ותכשיטי זהב וכסף השווים הון תועפות. כל רכושי שחילקתי לכם עד היום אינו שווה אפילו עשירית משווי האוצר שמתחת לעץ האלון. רק הבן המסור ביותר, הוא שיהיה זכאי, במלאות שנה לפטירתי, לחפור מתחת לעץ האלון ולהוציא לעצמו את הרכוש הרב."
הבן הנרגש נישק את כפות ידיו של אביו וכרע ברך בפניו והבטיח: "אבא יקר, אשים אותך ככתר מלכות על ראשי... אני נשבע לך אבא שלא אספר לאף אחד מאחיי."
חודש לאחר מכן הלך לביתו של בנו האמצעי וסיפר לו בסודי סודות את הסוד הכמוס שסיפר לבנו הבכור. אמר הבן האמצעי: "אבא יקר, אשים אותך ככתר מלכות על ראשי... אני נשבע לך אבא שלא אספר לאף אחד מאחיי."
בחודש השלישי התארח בביתו של בן הזקונים וסיפר לו בסודי סודות את הסוד הכמוס שסיפר לשני אחיו. אמר בן הזקונים: "אבא יקר, אשים אותך ככתר מלכות על ראשי... אני נשבע לך אבא שלא אספר לאף אחד מאחיי."
שלושת בניו המתיקו את שנות חייו של האב. דאגו לכל מחסורו. גם כלותיו נהגו בו בכבוד רב. משרתים שירתו אותו ומעדני עולם הוגשו לשולחנו של האב שישב בראש השולחן וזכה לכבוד ולתהילה ולכל מנעמי החיים. האב בילה את שארית ימיו בכבוד ובהנאה רבה. חודש בביתו של כל אחד מילדיו.
משתמו ימיו של האב ושנת האבל חלפה עברה, ועל הקבר התנוססה מצבת שיש מרהיבה ומכובדת, בחצות הלילה, בתום האזכרה ליום השנה, יצא כל אחד מן הבנים בחשאיות רבה למקום המטמון ובידו פנס רוח ומעדר. הבכור טיפס במעלה ההר וראה מרחוק שני פנסים מהבהבים, האמצעי ראה שני פנסים מהבהבים והשלישי ראה שני פנסים מהבהבים. מה גדלה הפתעתם כאשר שלושתם נפגשו מתחת לעץ האלון, כשפנסי רוח ומעדרים בידיהם.
"מה אתם עושים כאן? אבא ציווה רק לי את הירושה," קרא הבכור.
"מה אתם עושים כאן? אבא ציווה רק לי את הירושה," קרא הבן האמצעי.
"מה אתם עושים כאן? אבא ציווה רק לי את הירושה,", קרא בן הזקונים.
משהבינו את מעשה האב, החליטו השלושה לשתף פעולה ולהתחלק שווה בשווה במטמון. השלושה חפרו וחפרו, קינחו זיעה והמשיכו לחפור. באור ראשון נתגלה הארגז הכבד בעומק האדמה. בהתרגשות רבה ובמאמץ לא קטן פתחו את ארגז הברזל ולתדהמתם לא היה קץ. בתוך הארגז לא נמצאו פנינים, גם לא יהלומים ותכשיטי זהב וכסף. בארגז היה רק גרזן כבד. לקת הגרזן היה מצורף מכתב מצהיב. פתחו הבנים את האיגרת ועיניהם חשכו. וכך כתב האב בכתב ידו:
בְּקִבְרִי הַצַּר וְהַאֲפֵל
בְּרֶגַע זֶה צְחוֹק רַם מְצַלְצֵל.
זוּ לָכֵם עֲצָתִי, יְלָדַי הַנֶאֱמָנִים
וְהִיא בְּעֶרְכָּה עוֹלָה עַל יַהֲלוֹמִים וּפְנִינִים
אִישׁ הַמְּחַלֵּק בְּחַיָּיו אֶת רְכוּשׁוֹ,
בְּזֶה הַגַּרְזֵן יָעַרְפוּ אֶת רֹאשׁוֹ.
רָאוּי הוּא הַכּסִיל לְעוֹנֵשׁ כַּזֶּה,
שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמַּעֲשֶׂה.
בבושת-פנים, באלם קול ובראש רכון, הניחו הבנים את המעדרים על שכמם ופנו איש איש לדרכו.
רפאל יהושע-רז
נחום פייטלברג
״עמבה״
סיפור על עמבה, אותה מרקחת אהובה על רבים ושנואה על היתר. אני נמנה על האחרונים. "איני יודע מדוע ולמה." דברי השיר הידוע. הריח? הרעיון? או סתם כך, ללא סיבה. בקיצור, לא אוהב!
כך מאז ומתמיד. גם לא ניסיתי לטעום. אבל כידוע, סקרנות היא אם כל חטאת, ובייחוד כשבאוכל ובאכלן עסקינן. כך יום אחד, ללא הכנה מוקדמת, אזרתי עוז. כאשר מכין מנת השווארמה נעץ בי מבט חוקר וחודר והטיל לעברי את השאלה: "עמבה?" הנעתי ראשי בחיוב.
כנראה לא העזתי לבטא בקול... לבל יכריע משמע אוזניי לשלילה...
וכך, דקה לאחר מכן, כשבידי מונחת פיתה עמוסה בנתחי שווארמה וסלטים, שטחינה מטפטפת מדפנותיה, ניחוח העמבה נוחת באפי, מסתובב בו, והוא, אפי הבתול, מהסס תחילה ואז נושם עמוקות.
זה הרגע בו מתחוללת בי שאלת השאלות: לנגוס או לא לנגוס...
שוב הסקרנות גוברת על כל היסוס. אני נועץ שיניי בביס ענק.
אם כבר, אז כבר! מתחיל ללעוס.
כאן, להפתעתי, מתחולל השינוי הגדול ביחסי למרקחת זו, ששרויה במחלוקת כה קיצונית.
טעם מחלחל ומתגלגל על לשוני, ממלא את פי בעדינות עוקצת קמעה, מחליק לחיך וכובש אותי.
שונה, חדש.
אני מלקק שפתיי ונוגס שוב ושוב בפיתה.
זהו, מכאן והלאה עמבה תלווה חלק ממאכליי.
כן, עברתי מחנה.
אתמול נקלעתי שוב למצב "המלטי".
בעודני מכין עוגה לאפייה בתנור, חולף בראשי רעיון מטלטל ושובב שמעלה חיוך על פניי.
מעניין מה יקרה אם אוסיף מעט מעמבה זו למרכיבי עוגה בחושה, שכה אהובה עליי.
כמובן, הסקרנות שוב גוברת.
כף גדושה משחת עמבה נוספת לבחישה. מערבב היטב וקדימה, למגש ולתנור.
ניחוח עוגה מחלחל לחלל הבית. הוא שונה מעט, אך מושך ומשכנע.
40 דקות – העוגה מוכנה.
מוציא מהתנור, מניח על השיש הקר.
כעבור רבע שעה העוגה עדיין חמימה.
אני פורס פרוסה קטנה,
עוצם עיניים ותוחב לפי... שומו שמיים,
השבח לאל ולעמבה, כמובן, הטעם ממש מופלא.
אני מגיש פרוסה לזוגתי.
"וואלה, טעים," היא אומרת בקול ומוסיפה: "הג'ינג'ר נפלא!"
אני שותק.
מעתה עמבה תחגוג גם בעוגה.
מתכון לכל דורש... בשמחה...
לתגובות: feitucini@gmail.com
מנחם רהט
ניצחון הגלות: ביטול מצוות נטילת לולב
"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"
בעבר נהגו בני ארץ ישראל לקיים מצוות "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן," גם בשבת, עד שהגיעו לפני כ-800 שנה כ-300 חכמי צרפת והטמיעו מנהג הגלות כאן בארץ ישראל.888
אפתח בלשונם הפיוטית של מחברי ספרי יראים: 'כד הווינא טליא' – כלומר בצעירותי – בראשון של סוכות שחל (כמו השנה) בשבת נתקלתי בהגיעי לבית הכנסת הקבוע שלי, 'מניין בלום' בצפת, נבמעלה המדרגות בצעיר מקומי, שהחל להתקרב ליהדותו, ונהג לפקוד מידי שבת את 'מניין בלום' כדי להשתתף בתפילה בציבור בנוסח ישראלי. כשראיתיו חשכו עיניי: הוא הגיע חמוש בארבעת המינים: ביְמִינוֹ אחז בגאווה לולב מהודר אגוד כדת וכדין. בשמאלו נשא תיבת כסף מהודרת ובתוכה אותרג אתרוג יפהפה. חששתי שמא יהיה הצעיר 'המתקרב' ללעג וקלס בעיני המתפללים, בשל התופעה הלא רגילה בשבת – יהודי מגיע לתפילה חמוש בארבעת המינים, ועצרתי בעדו במעלה המדרגות אמרתי לו, מתוך דאגה לבל יהפוך לבדיחה בעיני שאר באי בית הכנסת "היום, שבת, אין נוטלים לולב. אני מציע שתחביא בפינה נסתרת את סט ארבעת המינים שהבאת ואל תיכנס איתם לבית הכנסת."
הבחור נהג כעצתי, לא לפני שהתריס בפניי כיצד אני מייעץ לו לבטל מצווה מדאורייתא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם." לימים התחזק הבחור והלך ללמוד בישיבה דתית לאומית ונעשה רב בי"ס ממ"ד וכיום הוא רב קהילה בעיר ואם בישראל. מה שלא הצליח הבחור להבין הטריד רבים וטובים בישראל, שהתקוממו כנגד עקירת שתי מצוות חביבות מדאורייתא, מתוך קודקס תרי"ג המצוות, והכל לטובת ביצור מעמדה של השבת בישראל.
המצווה הראשונה שנעקרה בגזירת חכמים: חובת תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת "וּבְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כ"ט).
והמצווה השנייה שעליה העלתה גזירת חכמינו את הכורת היא, נטילת לולב ביום שבת שחל בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל…" (ויקרא כ"ג), ודוק: נצטווינו בפירוש ליטול "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" – דווקא ביום הראשון! ודווקא "פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"!
2.לא נותר לי אלא להסביר לו, שבהתמודדות בין מאיסור טילטול בשבת לבין מצווֹת ראש השנה וסוכות, גבר כוחה של השבת, שהיא התחליף ההלכתי לשופר ולארבעת המינים. היטיב לנסח זאת הרב אליעזר מלמד בספרו 'פניני הלכה':
"אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש גבר מאוד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים."
ואף שמצוות אלה של שופר ולולב בשבת נאמרה מפורשות בתורה ובהירות כשמש בצהרים העזו חכמים לעקור אותן מן התורה אותן באיבחה של גזירה אחת: הם ביטלו תקיעת שופר בשבת, מחשש שמא בעל התקיעה יטלטלנו בשבת ברשות הרבים, ונמצא רומס את מצוות השביתה בשבת; וביטלו נטילת לולב בשבת מחמת אותו טעם.
וכאן הבן שואל מדוע בזמננו, זמנים שבהם מותקנים עירובי חצרות בכל ערי ישראל, שמכוח נוהגים שלומי אמוני ישראל ולטלטל חפצים שונים בשבת, כמו ממחטה אישית, מטעמי היגיינה, ומפתחות הבית, מטעמי ביטחון, איננו סומכים על העירוב ומבצעים את אשר נצטווינו בתורה? – ליטול ארבעת המינים בשבת ואף לקיים מצוות שופר בשבת.
לדעת היסטוריונים של ההלכה, נהגו יושבי ארץ ישראל לתקוע בראש השנה שחל בשבת וליטול לולב בשבת שחלה בתוך סוכות – עד ש'קילקלו' חכמי צרפת, שנהגו בקהילותיהם שלא לתקוע ברה"ש שחל בשבת ולא ליטול לולב בשבת של סוכות. מדובר ב-300 רבנים שעלו ארצה, במאה ה-13 ובהם גדולים וידועים ענקי עולם, מבעלי התוספות, שנמנו עם קבוצת 300 הרבנים שהגיעו מצרפת ומאנגליה, שתפסו טרמפ על שלטון הצלבנים בארץ ישראל ועלו אליה. בראש תנועת העולים ניצבו רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. מאוחר יותר הצטרף רבי יחיאל מפריז שהגיע לארץ ישראל עם ישיבתו ב-1258. שלוש מאות הרבנים, שהאמינו שהתיישבותם בארץ ישראל תזרז את ביאת המשיח, התיישבו בירושלים תחת שלטון המוסלמים, אך הוצאו ממנה לאחר פרק זמן, ועברו לעכו אשר שימשה מרכז השלטון הצלבני בארץ ישראל, ובה התקיימה קהילה יהודית חשובה וגדולה. שתי הקהילות נרצחו והוגלו במהלך המאה ה-13 וככלל האזור סבל ממלחמות רבות.
אותם רבנים שעלו מצרפת, כולם גדולי עולם וקדושי עליון, הם ש'אשמים' לדעת הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש בירושלים העתיקה, המצדד בחידוש המנהג הארצישראלי לתקוע בשבת וליטול לולב בשבת, בשיבוש המנהג הארצישראלי כשהביאו עימם מן הגלות את מנהגיהם והשרישו את מנהגי הגלות בארץ. הרבנים נימקו עמדתם בתיאור המשנה על אודות המאמץ ההלכתי למנוע טילטול בשבת. לפי המשנה, תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהעם לא יטלטל את לולביו בשבת בחוצות העיר, אלא כבר בשישי הביא כל אחד את לולבו לבית הכנסת. כל אחד מהמתפללים בבית הכנסת זיהה את הלולב הפרטי שלו, כדי לקיים את מצוות לולב בתפילה. מכוחה של משנה זו, ביטלו רבני צרפת את המנהג והטילו איסור גורף על נטילת לולב בשבת – והכל, כפי שהוזכר לעיל, למען כבוד השבת.
סוגיית נטילת הלולב בשבת הטרידה לא רק את הרב אריאל, שמארגן מחר נטילת לולב במניין ברוב עם ובהדרת מלך, במכון המקדש (רחוב משגב לדך 40), אלא יהודים טובים נוספים, וביניהם הרב פרופ' יואל אליצור שעסק בנושא במאמרו ב'תחומין'. הוא חקר את נושא הלולב בשבת, והביא מימצאיו ההלכתיים בפני רבנים מובילים כאן בארץ, ורובם צידדו בהמשך קיומו של המנהג הגלותי שלא ליטול את ארבעת המינים בשבת שחל בו חג הסוכות.
מסקנתו של פרופ' אליצור: התנאי ההלכתי לחידוש המנהג הארצישראלי הוא במצב של – רוב יושביה עליה: לתפיסתו, המניע המרכזי לביטול המצווה בשבת בזמן הזה קשור לכך שעם ישראל נמצא בגלות. רק כאשר נגיע למצב של רוב יושביה עליה תחזור המצווה למקומה, שהרי 'גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלוּיוֹת כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ'(פסחים פ"ח א').
מנחם רהט
בעבר נהגו בני ארץ ישראל לקיים מצוות "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן," גם בשבת, עד שהגיעו לפני כ-800 שנה כ-300 חכמי צרפת והטמיעו מנהג הגלות כאן בארץ ישראל.888
אפתח בלשונם הפיוטית של מחברי ספרי יראים: 'כד הווינא טליא' – כלומר בצעירותי – בראשון של סוכות שחל (כמו השנה) בשבת נתקלתי בהגיעי לבית הכנסת הקבוע שלי, 'מניין בלום' בצפת, נבמעלה המדרגות בצעיר מקומי, שהחל להתקרב ליהדותו, ונהג לפקוד מידי שבת את 'מניין בלום' כדי להשתתף בתפילה בציבור בנוסח ישראלי. כשראיתיו חשכו עיניי: הוא הגיע חמוש בארבעת המינים: ביְמִינוֹ אחז בגאווה לולב מהודר אגוד כדת וכדין. בשמאלו נשא תיבת כסף מהודרת ובתוכה אותרג אתרוג יפהפה. חששתי שמא יהיה הצעיר 'המתקרב' ללעג וקלס בעיני המתפללים, בשל התופעה הלא רגילה בשבת – יהודי מגיע לתפילה חמוש בארבעת המינים, ועצרתי בעדו במעלה המדרגות אמרתי לו, מתוך דאגה לבל יהפוך לבדיחה בעיני שאר באי בית הכנסת "היום, שבת, אין נוטלים לולב. אני מציע שתחביא בפינה נסתרת את סט ארבעת המינים שהבאת ואל תיכנס איתם לבית הכנסת."
הבחור נהג כעצתי, לא לפני שהתריס בפניי כיצד אני מייעץ לו לבטל מצווה מדאורייתא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם." לימים התחזק הבחור והלך ללמוד בישיבה דתית לאומית ונעשה רב בי"ס ממ"ד וכיום הוא רב קהילה בעיר ואם בישראל. מה שלא הצליח הבחור להבין הטריד רבים וטובים בישראל, שהתקוממו כנגד עקירת שתי מצוות חביבות מדאורייתא, מתוך קודקס תרי"ג המצוות, והכל לטובת ביצור מעמדה של השבת בישראל.
המצווה הראשונה שנעקרה בגזירת חכמים: חובת תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת "וּבְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כ"ט).
והמצווה השנייה שעליה העלתה גזירת חכמינו את הכורת היא, נטילת לולב ביום שבת שחל בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל…" (ויקרא כ"ג), ודוק: נצטווינו בפירוש ליטול "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" – דווקא ביום הראשון! ודווקא "פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"!
2.לא נותר לי אלא להסביר לו, שבהתמודדות בין מאיסור טילטול בשבת לבין מצווֹת ראש השנה וסוכות, גבר כוחה של השבת, שהיא התחליף ההלכתי לשופר ולארבעת המינים. היטיב לנסח זאת הרב אליעזר מלמד בספרו 'פניני הלכה':
"אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש גבר מאוד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים."
ואף שמצוות אלה של שופר ולולב בשבת נאמרה מפורשות בתורה ובהירות כשמש בצהרים העזו חכמים לעקור אותן מן התורה אותן באיבחה של גזירה אחת: הם ביטלו תקיעת שופר בשבת, מחשש שמא בעל התקיעה יטלטלנו בשבת ברשות הרבים, ונמצא רומס את מצוות השביתה בשבת; וביטלו נטילת לולב בשבת מחמת אותו טעם.
וכאן הבן שואל מדוע בזמננו, זמנים שבהם מותקנים עירובי חצרות בכל ערי ישראל, שמכוח נוהגים שלומי אמוני ישראל ולטלטל חפצים שונים בשבת, כמו ממחטה אישית, מטעמי היגיינה, ומפתחות הבית, מטעמי ביטחון, איננו סומכים על העירוב ומבצעים את אשר נצטווינו בתורה? – ליטול ארבעת המינים בשבת ואף לקיים מצוות שופר בשבת.
לדעת היסטוריונים של ההלכה, נהגו יושבי ארץ ישראל לתקוע בראש השנה שחל בשבת וליטול לולב בשבת שחלה בתוך סוכות – עד ש'קילקלו' חכמי צרפת, שנהגו בקהילותיהם שלא לתקוע ברה"ש שחל בשבת ולא ליטול לולב בשבת של סוכות. מדובר ב-300 רבנים שעלו ארצה, במאה ה-13 ובהם גדולים וידועים ענקי עולם, מבעלי התוספות, שנמנו עם קבוצת 300 הרבנים שהגיעו מצרפת ומאנגליה, שתפסו טרמפ על שלטון הצלבנים בארץ ישראל ועלו אליה. בראש תנועת העולים ניצבו רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. מאוחר יותר הצטרף רבי יחיאל מפריז שהגיע לארץ ישראל עם ישיבתו ב-1258. שלוש מאות הרבנים, שהאמינו שהתיישבותם בארץ ישראל תזרז את ביאת המשיח, התיישבו בירושלים תחת שלטון המוסלמים, אך הוצאו ממנה לאחר פרק זמן, ועברו לעכו אשר שימשה מרכז השלטון הצלבני בארץ ישראל, ובה התקיימה קהילה יהודית חשובה וגדולה. שתי הקהילות נרצחו והוגלו במהלך המאה ה-13 וככלל האזור סבל ממלחמות רבות.
אותם רבנים שעלו מצרפת, כולם גדולי עולם וקדושי עליון, הם ש'אשמים' לדעת הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש בירושלים העתיקה, המצדד בחידוש המנהג הארצישראלי לתקוע בשבת וליטול לולב בשבת, בשיבוש המנהג הארצישראלי כשהביאו עימם מן הגלות את מנהגיהם והשרישו את מנהגי הגלות בארץ. הרבנים נימקו עמדתם בתיאור המשנה על אודות המאמץ ההלכתי למנוע טילטול בשבת. לפי המשנה, תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהעם לא יטלטל את לולביו בשבת בחוצות העיר, אלא כבר בשישי הביא כל אחד את לולבו לבית הכנסת. כל אחד מהמתפללים בבית הכנסת זיהה את הלולב הפרטי שלו, כדי לקיים את מצוות לולב בתפילה. מכוחה של משנה זו, ביטלו רבני צרפת את המנהג והטילו איסור גורף על נטילת לולב בשבת – והכל, כפי שהוזכר לעיל, למען כבוד השבת.
סוגיית נטילת הלולב בשבת הטרידה לא רק את הרב אריאל, שמארגן מחר נטילת לולב במניין ברוב עם ובהדרת מלך, במכון המקדש (רחוב משגב לדך 40), אלא יהודים טובים נוספים, וביניהם הרב פרופ' יואל אליצור שעסק בנושא במאמרו ב'תחומין'. הוא חקר את נושא הלולב בשבת, והביא מימצאיו ההלכתיים בפני רבנים מובילים כאן בארץ, ורובם צידדו בהמשך קיומו של המנהג הגלותי שלא ליטול את ארבעת המינים בשבת שחל בו חג הסוכות.
מסקנתו של פרופ' אליצור: התנאי ההלכתי לחידוש המנהג הארצישראלי הוא במצב של – רוב יושביה עליה: לתפיסתו, המניע המרכזי לביטול המצווה בשבת בזמן הזה קשור לכך שעם ישראל נמצא בגלות. רק כאשר נגיע למצב של רוב יושביה עליה תחזור המצווה למקומה, שהרי 'גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלוּיוֹת כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ'(פסחים פ"ח א').
מנחם רהט
משה גרנות
המסורת הנבואית העדיפה
המסורת הכוהנית, המתפרשת על פני שבעים פרקים בחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים – מטילה עול כבד על עובד האדמה והרועה הישראלי, עול של צווים הקשורים בארץ, אשר בדיעבד גרם לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה, וכדי להעניק לגיטימציה לשהייה בגולה הומצאה האגדה על שבועות שהשביע האל, כביכול, את עם ישראל שלא יעלו בחומה (כלומר, לא יכבשו בכוח את ארץ ישראל), ויקבלו את עול הגויים.
חוג הכוהנים, מימיו של המלך חזקיהו (727-698 לפני הספירה בקירוב), חיבר צווים, שכביכול ניתנו על ידי אלוהים למשה, צווים שקיומם נועד לעשוק את עובד האדמה והרועה של אותם ימים רחוקים. התיאבון של שבט לוי גבר, ובימיו של המלך יאשיהו (639-609 לפני הספירה בקירוב) העלו דרישותיהם בכתב, והכוהן הגדול באותם ימים, חלקיהו, "מצא" ספר תורה במקדש, והעביר אותו לשפן הסופר לקרוא אותו בפני המלך. יאשיהו התמים אינו שואל אם זה ספרו של משה – איך זה שלא שמענו עליו במשך שש מאות שנים? הוא אינו שואל, איך זה שכל בחירי ה' בכל הדורות שקדמו לו לא ידעו מה כתוב בספר, ופועלים בדיוק בניגוד לספר ששפן קרא לפניו. יאשיהו מאמין לחלקיהו ולשפן ומגשים את כל הדרישות המבהילות הכתובות בספר, שלדעת הפרשנים והחוקרים מדובר בספר דברים. הרפורמה הדתית שמקיים יאשיהו כוללת ביטול עבודת האל בפסלים שהיתה קיימת מימי השופטים (הנכד של משה סוגד לפסל ה', שבנה מיכה איש אפרים – שופטים י"ז-י"ח, ומימי דויד – בביתו של דויד יש פסלים – שמואל א' י"ט 16-12), ועד ימיו של יאשיהו בית המקדש היה גדוש בפסלים לה', וגם פסלים לעבודה זרה.
הרפורמה כללה צעד דרמטי בתחום הפרנסה של כוהני ירושלים: ביטול כהונת הבמות, והוצאה להורג של כוהנים אלה, כדי שכל העושר הכרוך בעבודת המקדש יהיה נחלתם הבלעדית של כוהני ירושלים. כל זה כתוב בפירוט במלכים ב' כ"ב 8 - כ"ג 25.
בגלות בבל הוסיפו הכוהנים דרישות אבסורדיות לשם עבודת הקודש, הם קבעו שהמאמינים חייבים להעניק למקדש מאסות של עולות, זבחים, חטאות, אשמים, מנחות ונסכים, וכן מתנות למקדש ולכוהנים, וגם 48 ערים שתהיינה שייכות להם.
אדגים את האבסורד שבדרישות שלהם בסיפור הכנת המשכן במדבר מתרומות יוצאי מצריים (שמות כ"ה-ל"א, ל"ה-מ'). הרי ספר שמות מתאר בריחה מבית עבדים במצרים, כשבמדבר מתלוננים יוצאי מצרים שאין מים ואין אוכל, והאל מספק להם מים ואוכל בדרך נס – זה ממש לא הרשים את הכוהנים בגלות: הם ממציאים צו אלוהי להכין במדבר (!) משכן מפואר לארון הקודש, וממציאים שכביכול משה דרש מהעם לתרום זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, עורות תחשים, עצי שיטים, שמן, בשמים וקטורת סמים – יש מאין! כל דור של כוהנים הוסיף עוד דרגה של עול על המאמין, שבדיעבד הסתבר כבלתי ניתן לשאתו, והפתרון, כאמור, הוא החיים בגלות, כי שם פטור המאמין מעבודת המקדש, משמיטת קרקעות שנועדה להחריב את החקלאות בארץ מרובת בצורות ושנות רעב.
כנגד המסורת הכוהנית, שנועדה לעשוק את העם, אנו מוצאים מסורת אחרת מנוגדת לחלוטין לדרישות האבסורדיות של הכהונה, כפי שהן כתובות בתורה – הלא היא המסורת הנבואית. שלושה נביאים, עמוס, יאשיהו וירמיהו שוללים באופן נחרץ את עבודת ה' בשחיטת בהמות ועופות, שריפתן על המזבח לשם ריח ניחוח לה'. הרי דבריהם:
"שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי אם תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעליי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע, ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה' 25-21).
עמוס לא רק שולל את עבודת הקורבנות מעיקרה, אלא גם מכחיש את הטענה שבכלל היה צו בנדון מהאל. ועוד דבר אנחנו למדים מעמוס שקשור בעבודת ה' במקדש – כזכור, ירבעם בן נבט מונה על ידי שני נביאים (אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים) למרוד ברחבעם ולמלוך על ישראל. הוא חשש שבני ישראל יחזרו לעלות למקדש בירושלים, לכן הוא מחקה את פסל העגל שנמצא במקדש, ועושה שני עגלים – בבית אל ובדן.
מחבר ספר מלכים, הדויטרונומיסט (בעל השקפת עולם דתית דברימית), קובע שירבעם חטא בכך שעשה שני עגלים, אבל הרי התורה "שמצא" חלקיהו באה לעולם רק בימי יאשיהו (כנראה בשנת 620 לפני הספירה), ואילו ירבעם מלך במאה העשירית לפני הספירה (928-907 לפני הספירה בקירוב) – מניין לו לדעת שעגלי זהב אסורים?
כנ"ל אפשר לומר על עמוס שניבא בימיו של ירבעם השני, בן יואש, שמלך במאה השמינית לפני הספירה (789-746 לפני הספירה בקירוב), מניין לו לדעת שעגלי זהב אסורים? עובדה היא שהוא מנבא במקדש בבית אל, שם נמצא עגל הזהב, ואין לו מילה רעה על כך – הוא מלין על עושק העניים, על היעדר משפט צדק, אבל אין לו מילה רעה על כך שמתפללים במקדש בית-אל לפסל של עגל (ראו עמוס ז' 17-10, ט' 1). העגל אמנם לא מוזכר אצל עמוס, אבל ללא ספק היה במקדש בבית אל עוד מימיו של ירבעם בן נבט.
גם ישעיהו, שניבא בימי עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו (785-698 לפני הספירה בקירוב), שולל מכל וכול את עבודת האל בקורבנות: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם? רמוס חצריי! לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת... חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו... למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיה א' 17-11).
גם ישעיהו, שניבא הרבה זמן לפני הרפורמה של יאשיהו, שולל לחלוטין את עבודת הקורבנות, ודורש, כמו רוב בנביאים צדק חברתי ומשפט צדק.
גם לירמיהו יש דעה דומה לגבי עבודת האל, אבל הרי הוא ניבא בימי יאשיהו, יהויקים וצדקיהו (626-586 לפני הספירה בקירוב), כלומר, הוא היה אמור לדעת על קיומה של הרפורמה הדתית בנוסח ספר דברים, שבה בוודאי קיימת החובה להקריב קורבנות. ייתכן שירמיהו האמין שהוא בר סמכא לדבר האל, ולא הספר ש"מצא" חלקיהו. מכל מקום, ירמיהו שולל מכל וכול עבודת האל בקורבנות:
"כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלוהים" (ירמיה ז' 23-21).
וכיצד עובדים את ה', אם לא בקורבנות? – "כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם, ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשוקו, ודם נקי לא תשפכו במקום הזה..." (ירמיה ז' 6-5).
האם יש ספק כי המסורת הנבואית של עבודת האל עדיפה על זאת של הכוהנים שגרמה לירידת בני ישראל מארצם, לשהותם בגלות כמעט אלפיים שנה, בה חוו גירושים, פוגרומים, עלילות דם והשמדה, וסבלו משנאה יוקדת של עמי העולם?
משה גרנות
אהוד: בשעת עריכת דבריך פורץ מהמרפסת לחדר-עבודתי ריח עז של בשר-על-האש ממנגל של שכנים – ואני מתאר לעצמי שכך היה הריח בירושלים בשעת העלאת הקורבנות בבית המקדש.
בן בן ארי
תשעה קבין נטלה
עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי
יָרְדוּ לָעוֹלָם
תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.
מָה רָאוּ חז"ל,
בְּהַכְתִּירָם יְרוּשָׁלַיִם
בְּכֶתֶר נִפְלָא זֶה?
פְּשִׁיטָא, שֶׁהֲרֵי לָאו
סְתִירָה בֵּין שְׁתַּיִם
אֵלֶּה; זוֹ מַזְהֶרֶת
בְּיַם הַשָּׂפוֹת בְּחֶלְדֵּנוּ,
וְזוֹ מַקְרִינָה בְּזִיוָה
וּבְהוֹד קְדוּמֶיהָ
עַל כָּל רוֹאֶיהָ.
אַדְרַבָּא, מְזִינוֹת
הֵן זוֹ אֶת זוֹ,
בְּרִבּוֹא סְגֻלּוֹת הַפֶּלֶא
בָּן בֹּרְכוּ.
עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי
יָרְדוּ לָעוֹלָם
תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית
בן בן ארי: הרבעון היוקרתי לשירה "פסיפס" [גליון 120 עמוד 40] בחר שיר שלי שכתבתי בעבר על יופייה המדהים של ירושלים, שמו "תשעה קבין נטלה"
גמר חתימה טובה !!!
יָרְדוּ לָעוֹלָם
תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.
מָה רָאוּ חז"ל,
בְּהַכְתִּירָם יְרוּשָׁלַיִם
בְּכֶתֶר נִפְלָא זֶה?
פְּשִׁיטָא, שֶׁהֲרֵי לָאו
סְתִירָה בֵּין שְׁתַּיִם
אֵלֶּה; זוֹ מַזְהֶרֶת
בְּיַם הַשָּׂפוֹת בְּחֶלְדֵּנוּ,
וְזוֹ מַקְרִינָה בְּזִיוָה
וּבְהוֹד קְדוּמֶיהָ
עַל כָּל רוֹאֶיהָ.
אַדְרַבָּא, מְזִינוֹת
הֵן זוֹ אֶת זוֹ,
בְּרִבּוֹא סְגֻלּוֹת הַפֶּלֶא
בָּן בֹּרְכוּ.
עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי
יָרְדוּ לָעוֹלָם
תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית
בן בן ארי: הרבעון היוקרתי לשירה "פסיפס" [גליון 120 עמוד 40] בחר שיר שלי שכתבתי בעבר על יופייה המדהים של ירושלים, שמו "תשעה קבין נטלה"
גמר חתימה טובה !!!
נעמן כהן
בזכות השם המלא
בהמשך לרצנזיה המעניינת של עדינה בר-אל, "אהבה עד כלות" על הספר "סבלנות לוהטת" והסרט "הדוור" של פבלו נרודה, ["חדשות בן עזר", 2197] כדאי להזכיר כי פבלו נרודה אינו שמו האמיתי. אלא שם עט שאותו אימץ בנעוריו כדי להסתיר את כתיבת השירה מאביו, שהתנגד לעיסוק בספרות. השם "נרודה" נבחר כמחווה למשורר והסופר הצ'כי יאן נרודה.
שמו המקורי הוא ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto) שמו כולל שמות עבריים מפני שנולד למשפחה בעלת מורשת נוצרית-פרוטסטנטית שאימצה שמות מן התנ"ך.
בביקורי בסנטיאגו דה צ'ילי ביקרתי ב-Mirador El Plomo – Pablo Neruda נקודת תצפית מרהיבה הקרויה על שמו של פבלו נרודה, בשל אהבתו לנופים ולשירה הקשורה לטבע הצ'יליאני. רואים משם נוף פנורמי של הרי האנדים והעיר סנטיאגו. לא הספקתי לבקר בביתו.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/721/9?author=4
תמיהה – באבא ציס"ע?
עמנואל בן סבו: "הרבי שלי, אדמו"ר, באבא, ציס"ע" ("חדשות בן עזר", 2197).
המונח ציס"ע הוא ראשי תיבות בעברית שמשמעותם צעיר יפה סולד מעבודה (או בגרסאות מסוימות: צעיר יפה סולד עבודה). זהו ביטוי סלנג ישראלי ותיק, המשמש לרוב בהומור או בציניות כדי לתאר אדם (בדרך כלל גבר צעיר) שנהנה מהחיים הטובים, מתרחק ממאמץ או מנושאים רציניים, ומעדיף להתמקד בבילויים, במראה חיצוני ובנוחות.
אז באבא שלא עושה כלום זה הגיוני, אבל באבא צעיר? לא הגיוני. האם זה הרעבע שלו?
האם הבאבא הצעיר הסולד מעבודה הוא לדידו "צדיק יסוד עולם"...
תעמולת בחירות
חמאס דווקא היה פרגמטי, אנחנו לא
ד"ר אבי-רם צורף המתנאה כהיסטוריון של תולדות היהודים במזרח התיכון המודרני וחבר "אקדמיה לשוויון", וד"ר אליהו אושרוב המתנאה כהיסטוריון של המזרח התיכון, עושים תעמולת בחירות במסווה של מאמר "מדעי" המשבח את החמאס ומאשים איך לא את נתניהו.
"מהשיח הציבורי בישראל עולה הרושם שהנקודה המרכזית בתחקיר של שלומי אלדר ורות יובל היא ש'נתניהו ידע' ולא הודיע לאנשי מערכת הביטחון," כותבים צורף ואושרוב, "אבל בתחקיר מסתתרים דברים חשובים יותר, המערערים הנחות יסוד שהתבססו בשיח הישראלי, והראשונה היא, שיחיא סינוואר הערים על ישראל כדי לממש את חזונו הג'יהאדיסטי־פונדמנטליסטי. כלומר, חמאס הוא ארגון שמונחה על ידי פנטזיה על כיבוש מדינת ישראל והקמת חליפות איסלאמית. ג'יהאדיזם ופונדמנטליזם הם מושגים מוטעים, שנועדו להכחיש את אחריות ישראל למתרחש במובלעת עזה.
"הסיפור המרכזי בכתבה, אינו ההתרעה (שכמותה מקבלים ראשי מערכת הביטחון חדשות לבקרים), אלא השיחות שהתקיימו בין ישראל וחמאס ב-2023 שעניינן היה, כפי שכותבים אלדר ויובל, 'הסרה הדרגתית של הסגר על עזה והגדלת מטעני המזון וחומרי הגלם שייכנסו לרצועה,' וסוגיית שחרור האזרחים הישראלים המוחזקים בעזה. לפי הדיווח, בתמורה להשבת אברה מנגיסטו והישאם א־סייד וגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול דרש סינוואר 500 אסירי חמאס. בהמשך היה מוכן לרדת ל–250 אסירים, ולבסוף הסכים לשחרור 50 אסירים.
"ההסכם כבר עמד לפני חתימה, אך אז החל נתניהו בדחייה מתמדת של מימושו. הימנעותו ממימוש ההסכם היא שעמדה בבסיס הפנייה של סינוואר למהלך הצבאי רחב ההיקף שהכין. התחקיר מגלה כי עד הרגע האחרון, בספטמבר 2023, סינוואר המשיך להשתמש במתווכים כדי ללחוץ על נתניהו לממש את ההסכם. במילים אחרות, מבחינת סינוואר האיום במתקפה חסרת תקדים שימש כלי להשגת מטרותיו המדיניות. הדיון בקנאות הדתית של חמאס מסייע לרוב הישראלים להכחיש עד כמה ישראל לא היתה נכונה לשום הקלה במצור.
"המו"מ שסינוואר ניהל עם נתניהו בעקיפין הוא חלק מהדפוס הפרגמטי שהוא מן המאפיינים של חמאס ושל הורתו תנועת 'האחים המוסלמים' לאורך ההיסטוריה. בישראל מרבים לצטט מאמנת חמאס ונדמה שאצלנו מאמינים באמנה יותר מכפי שמאמינים בה בחמאס. כפי שמראה התחקיר שפורסם ב'הארץ', סינוואר, אחרי 7.10, כשהבין שהמתקפה הצליחה יותר מדי, מיהר להציע שחרור של הילדים והזקנים החטופים. אפשר לגנות את החטיפה של אזרחים, כפי שעשה רוב העולם, כולל פלסטינים רבים. מעניין יותר להבחין בפרגמטיות של סינוואר. החטופים הוציאו לחמאס שם רע בעולם, והארגון שינה עמדה, כפי שתימרן בין אלימות לפשרה לפני כן.
"מהיכן נובעת האלימות של חמאס? לא ממניעים דתיים או אידיאולוגיים. זוהי תולדה של התמשכות הכיבוש והמצור.
"האלימות שלו גדלה ככל שהאלימות של ישראל גדלה. ב'עופרת יצוקה' ישראל הרגה יותר מ-1,000 פלסטינים. ב'צוק איתן' יותר מ–2,000. בצעדות השיבה (שהופנו נגד חמאס ונגד ישראל כאחד) הרגה ישראל 223 ופצעה 8,000. את חולי הסרטן ושאר מחלות כרוניות, הפגים והמתים מהמים המזוהמים במובלעת עזה איש אינו זוכר. גם את אלפי האסירים בכלא. המתים, הכלואים והנצורים הללו (שלאיש מהם או מקרוביהם אין זה משנה אם הם בגדר נזק אגבי או נזק ישיר) מסבירים את 7 באוקטובר טוב הרבה יותר מפונדמנטליזם דתי.
"אויביה של ישראל: הם לא קנאים ובלתי רציונליים, הם בני אדם פוליטיים, בעלי שאיפה לחיים של רווחה וכבוד ולשחרור לאומי. הנורמליות של האוייב היא סוד שמור שהס מלהזכיר. אבל הוא מתגלה בין השורות.
"בקרב ההנהגה הישראלית, הפוליטית והביטחונית, היו אולי מחלוקות בדבר רצינותה של האזהרה, אבל היתה תמימות דעים ביחס לצורך להוסיף להשמיד, להרוג ולאבד, ולא להציל. אם כן, הבעייה היא לא שלא ידעו, אלא ראיית חמאס כמי שעומד מחוץ לתחומי ההיגיון הפוליטי, וכגורם שיש להשמידו. תמימות דעים כזו איננה מובילה להצלה, היא מובילה לרצח עם."
(אלי רם צורף ואלי אושרוב, "חמאס דווקא היה פרגמטי, אנחנו לא", "אל-ארצ'", 19.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-19/ty-article-opinion/.premium/000001a0-ba58-de67-a5a3-ff7cfadf0000
הבנתם? לפי "החוקרים" אלי רם צורף ואלי אושרוב החמאס פרגמטי, ורק ישראל אשמה במטרתה "רצח עם" של הפלסטינים.
התפיסה שאם היו נותנים לסינואר "הפרגמטי" 50 אסירים והקלות בהכנסת סחורות היה נמנע מלהתקיף את ישראל דומה לתפיסה שהיטלר יקבל את הסודטים וימנע ממלחמה.
לומר שהחמאס פעל לצאת מהמצור. איזה מצור? העזתים הם שהטילו מצור על ישראל בהכריזם מלחמה במטרה להשמיד את ישראל. לעזתים היה מוצא דרך מצרים לכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאטלנטי, ומשם לכל העולם.
לאחר הנסיגה מעזה ב-2004 החמאס או יותר נכון העזתים יכלו לבנות את סינגפור. בחקלאות בתיירות בהשכלה האוניברסיטאות ובתי חולים. במקום לבנות מנהרות מתחת לאדמה. כולל אזור תעשייה משותף עם ישראל, אם היו משקיעים את אותו מאמץ שהשקיעו מתחת לאדמה היו מקימים גן עדן להם. בנוסף לכל לא היה חסר דבר בעזה. היו חנויות מפוארות, מלונות פאר מסעדות פאר, מספרות לכלבים, וכו'.
סינואר והעזתים בחרו להחריב את הכול בתקווה להחריב את ישראל. לומר שסינואר היה פרגמטי כדי לצאת ממצור, והאשם הוא נתניהו שרצה רצח עם – זו תעמולת בחירות זולה המביישת את כותבי המאמר.
"ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד"
בניגוד ל"חוקרים" ד"ר אבי-רם צורף וד"ר אליהו אושרוב, המהדהדים את נאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-1939 בו האשים את היהודים בחרחור המלחמה ובהשמדתם, הפרשן הפוליטי הפלסטיני־אמריקאי אחמד פואד אלחטיב מאשים בספר חדש את חמאס באחריות הבלעדית לגורל תושבי רצועת עזה
בתחילת דצמבר 2001, הלך אלחטיב לביתו מבית הספר בשכונת שייח רדואן בעזה יחד עם כמה מחבריו לכיתה. מטוס F-16 של חיל האוויר פגע ישירות בבניין סמוך של כוחות הביטחון הפלסטיניים. חברו של אלחטיב, מוחמד אבו מרסה, נהרג במקום ושני חברים נוספים נפצעו קשה.
הפיצוץ גרם לו להפרעת דחק פוסט־טראומטית ולפגיעה באוזן השמאלית שמעולם לא הבריאה לחלוטין.
גם לאחר ששרד בקושי את המתקפה, האמונה הבסיסית של אלחטיב, ששלום וסליחה וחמלה עדיפים על נקמה ואלימות – לא התערערה. לצד זה ניצתה בו ההבנה שהוא חייב ללמוד אנגלית ולעזוב את עזה.
אלחטיב הצליח לעזוב. בספר הביכורים שלו, "חמאס ושני מיליון השבויים שלו", הוא מספר שבגיל 15 נשלח לארה"ב כחלק מתוכנית חילופי תרבות, שנועדה לבנות גשרים בין העולם הערבי לציבור האמריקאי בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. הספר, שילוב של ממואר ומניפסט, מתפרסם בהוצאה של Jewish Quarterly, כתב עת בריטי ותיק שיוצא מאז 2021 באוסטרליה ומתמקד בנושאים יהודיים ובקונפליקט הישראלי־פלסטיני.
ב-14 ביוני 2007, בדיוק ביום שבו חמאס השלים את ההפיכה האלימה שלו והשתלט סופית על רצועת עזה, אושרה בקשתו של אלחטיב בן ה-17 לקבל מקלט מדיני בארה"ב.
אלחטיב, בן 36, תושב הבירה וושינגטון, הוא פרשן פוליטי לענייני המזרח התיכון, בלוגר עם עשרות אלפי עוקבים ופעיל הומניטרי. הוא חבר ב־Atlantic Council, צוות חשיבה אמריקאי לא מפלגתי שעוסק ביחסים בינלאומיים. במסגרת תפקידו שם הוא אחראי לפרויקט Realign for Palestine ("התארגנות מחדש למען פלסטין") ש"מחויב לפעול נגד קיצוניות אלימה, נרטיבים מפלגים ושנאה באמצעות קידום של גישות מבוססות על היגיון בריא במישור המדיני והמעשי,", הוא אומר. "הפרויקט דוגל בקידום פתרון שתי המדינות כדרך האמינה והאנושית היחידה להשגת שלום בין העם הפלסטיני לעם הישראלי." ב-2015 הוא ייסד את Project Unified Assistance ("פרויקט הסיוע המאוחד"), ארגון ללא כוונת רווח הפועל להקמת שדה תעופה הומניטרי ברצועה. בשנים האחרונות הוא פירסם מאמרי דעה וניתוחים פוליטיים ב"ניו יורק טיימס", "האטלנטיק", "ניוזוויק" ו"הארץ", והתראיין לתוכניות אקטואליה ב־CNN BBC ועוד.
בסוף קיץ 2025 אלחטיב טס מעל עזה במטוס של איחוד האמירויות שהוביל סיוע הומניטרי. זו היתה הפעם הראשונה ב-20 שנים, מאז עזב לארה"ב, שבה ראה את מולדתו החרבה.
ראיתי את בתי משפחתי ההרוסים מלמעלה ואחי שעדיין חי שם זיהה אותם בסרטון הווידיאו. ראיתי את הצבא הישראלי ואת מחנות העקורים. ראיתי גם כמה הצד הישראלי ירוק ופורח וכמה עזה אפורה וחסרת חיים. זה הכעיס אותי מאוד לראות מה חמאס גרמו ואיך הפכו את המקום היפה הזה לעיי חורבות. שבר אותי לראות את המקום הזה, שהיה יכול להיות מקור גאווה פלסטיני, להדגים איך מדינה פלסטינית יכולה להיראות כשהיא חופשייה מכיבוש. במקום זה קיבלנו את המקום חסר החיים הזה. בגלל הנרטיב המחורבן של התנגדות מזוינת, הגישו את עזה ואנשיה על מגש של כסף לממשלה הכי ימנית בהיסטוריה של ישראל.
"ארגון טרור ג'יהאדסיטי פשיסטי השתלט על עזה עם הצהרה גלויה בדבר מטרתו להשמיד את ישראל. אני לא מבקש להגן על ישראל, אבל כל מדינה שדבר כזה היה קורה לה היתה פועלת באופן זהה."
אבל יש מי שיאמרו שפעולות חמאס, כולל מתקפת 7 באוקטובר, היו תגובה לתוקפנות הישראלית ארוכת השנים, לסגר הארוך ולהפיכת עזה למה שרבים מגדירים כ"כלא הפתוח הגדול בעולם."
"כן, אני מכיר את כל השיח הזה. אבל למה הוטל הסגר מלכתחילה? כל מדינה בעולם שארגון טרור משתלט על טריטוריה הסמוכה לה תגיד את זה. כשדאעש השתלטו על שטחים נרחבים בעיראק וסוריה ירדן סגרה את כל הגבולות שלה עם עיראק וסוריה. אף אחד לא בא ואמר תראו את ירדן הדכאנית. ארגון טרור ג'יהאדיסטי, פשיסטי ואלים השתלט על עזה והחליט להשקיע את כל כספו ומרצו בבניית מנהרות וטילים כדי לתקוף מעבר לגבול, עם הצהרה גלויה בדבר מטרתו להשמיד את ישראל. זה מה שחמאס עשה. כל מדינה בעולם שדבר כזה היה קורה לה היתה פועלת באופן זהה. כולם מדברים על הסגר על עזה ולא על מה שקדם לו. גם הרשות הפלסטינית הגדירה את עזה כטריטוריה מורדת אחרי השתלטות חמאס."
בכלל, אומר אלחטיב, הנרטיב של הסגר מפספס למעשה את הסיפור האמיתי. "הסגר היה אלסטי. לפעמים נוקשה יותר ולפעמים פחות. בזמן הסגר נבנו בעזה מלונות פאר של חמישה כוכבים, מסעדות בחופים ומרכזי קניות של מותגים בינלאומיים. עזה קיבלה יותר סיוע הומניטרי, ביחס למיספר התושבים, בהשוואה לכל אזור סכסוך אחר בעולם. ואני לא מדבר רק על מזוודות של כסף שנתניהו העביר להם מקטאר. הם גנבו ועשקו את כל כספי הסיוע מרחבי העולם והטילו מיסים כבדים על התושבים. אנשי עזה חוו את המצור, אבל לא חמאס. אבל לחמאס אף פעם לא היה אכפת מהאנשים בעזה. כל עזתי שתשאל יגיד לך את זה."
אלחטיב היה בעבר מקורב לחוגי השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית ובישראל. הוא שיתף פעולה עם הקרן החדשה ובשנה שעברה השתתף בכנס שארגן "הארץ" בטורונטו. "היה קשה להיות אנטי חמאס אפילו בוועידת 'הארץ'", הוא אומר. אחד האנשים שם, יהודי אמריקאי, אמר לי שהוא מאוד מודאג כשהוא רואה איך הרבה אנשי ימין ישראלים משתפים את הפוסטים שלי. פתחתי את הטלפון והראיתי לו את ערוץ הטלגרם של גדודי עז א־דין אל קאסם וכתבתי בערבית 'הארץ'. אמרתי, תראה כמה פעמים 'הארץ' מצוטט על ידי חמאס: 'החברה הישראלית מתפרקת מבפנים', 'אנשי המילואים לא מתייצבים', 'אין חלקי חילוף להמשך הלחימה'. חמאס אומרים: 'תראו, אנחנו רק צריכים להמשיך עוד קצת בלחימה ולפי "הארץ", ישראל מתפרקת'. אז הנה 'הארץ' מצוטט על ידי ג'יהאדיסטים ניאו־נאצים שביצעו את המתקפה הקשה ביותר על יהודים מאז השואה. האם זה אומר ש'הארץ' צריך להפסיק לדווח כי חמאסניקים מצטטים את הכתבות שלו? האם אני צריך להפסיק לבקר את חמאס כי איזה איש ימין קיצוני מגעיל אולי ישתף משהו שאמרתי כדי להוכיח איזו נקודה? כמובן שלא."
אף שאיבד 33 קרובי משפחה במלחמה בעזה ושני בתי ילדותו הופצצו ונהרסו, מעטים הדברים שיותר מרגיזים אותו מאשר האשמת ישראל ברצח עם. "אני מאמין שהיתה הסתה לג'נוסייד על ידי אנשים מסוימים בציבוריות הישראלית ואני בטוח שישנם אנשים בישראל שהיו שמחים לבצע ג'נוסייד בפלסטינים. אבל אני לא מאמין שמה שקרה בעזה זה ג'נוסייד," הוא חורץ. "האם זה אומר שבני משפחתי פחות מתים? לא. האם זה אומר שעזה לא נחרבה? לא. ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד. למי בכלל אכפת מה אמנסטי או ארגון Human Rights Watch אומרים? הם לא חוקרי ג'נוסייד. נכון, ישנם היסטוריונים של ג'נוסייד כמו עמר ברטוב שטוענים שהיה ג'נוסייד, אבל גם הם לא משפטנים וזו העבודה של משפטנים להחליט אם מדובר ברצח עם או לא. יש מי שמבקשים, באופן גלוי, להרחיב את ההגדרה של ג'נוסייד כדי שמה שקרה בעזה יתאים להגדרה הזאת. בתי הדין הבינלאומיים בהאג עדיין לא מצאו הוכחה חותכת או פסקו שהיה ג'נוסייד.
"יש מי שמבקשים, באופן גלוי, להרחיב את ההגדרה של ג'נוסייד כדי שמה שקרה בעזה יתאים להגדרה הזאת. בתי הדין הבינלאומיים בהאג עדיין לא מצאו הוכחה חותכת או פסקו שהיה ג'נוסייד.
"כל העולם מדבר על הטבח הזה. אין לי מה להוסיף על מה שכבר נטחן עד דק. מה שאני רוצה לדבר עליו זה למה הטבח הזה קרה, מה הוביל למרחץ הדמים הזה. יהיו שיגידו שישראל תמיד רצתה לבצע ג'נוסייד בפלסטינים וכל הבלה בלה בלה הזה. אני אומר שהיתה הפסקת אש שחמאס הפר ב-7 באוקטובר, ואף אחד בעולם לא מדבר על זה שארגון טרור ג'יהאדיסטי ניאו־נאצי ביצע את המתקפה הנוראה ביותר על יהודים מאז השואה, ובכך גרם לקטסטרופה הפלסטינית הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית. כשאתה בוחן את סבלם של העיראקים בשנות ה-90, אתה לא מסתכל על המעשים של סדאם חוסיין שקדמו לכך כמו המלחמה עם איראן או הפלישה לכוויית?
"פעולות חמאס גרמו לפנייה ימינה של הציבור הישראלי, משהו שייקח דור או שניים כדי לתקן. האם אני מצדיק טרור יהודי בגדה המערבית? ממש לא. האם אני מצדיק את ההתנהלות הפסולה בכוונת מכוון של הממשלה הישראלית? ממש לא. הרי השמאל הישראלי חוזר ואומר שנתניהו חיזק את חמאס בעזה כדי שיוכל להחליש את הפלסטינים ואת הרשות הפלסטינית ולהרחיב את הכיבוש. אני מסכים עם זה. ואז רואים את התוצאות של זה וכולנו מופתעים. אנחנו מכירים בכוונותיו של נתניהו ושל הימין הקיצוני הישראלי אבל מסרבים לראות את התוצאות של זה – מסרבים לראות איך 7 באוקטובר שימש כוויאגרה לטירוף של אלימות המתנחלים והצבא הישראלי. חמאס עשה בדיוק את מה שהם רצו שהוא יעשה. אז למה אנחנו כל כך מופתעים כשאנחנו יודעים שזו הפונקציה שחמאס מילאו באסטרטגיה של נתניהו?
"כולם אומרים 'הפלסטינים הם קורבנות, הם סובלים מכיבוש.' ואז הכל מתערבב: חיי שחורים נחשבים, הזכות להפלה, אפרטהייד, ג'נוסייד. כל הנרטיבים האלה הם חלק ממאמץ לגנוב מהפלסטינים את האחריות לחייהם.
"כרגע, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, הכוחות הישראליים לא יכולים לסגת מעזה לחלוטין. ישראל לא יכולה לסגת מההישגים שלה ברצועה. ישראל לא יכולה פשוט לקום ולעזוב יום אחד. בשביל מה זה היה טוב, כל זה? בשביל הקרבת קורבנות אדם עזתים עבור שום דבר? כדי שיהיו כמה אנשים במערב שישנאו את ישראל ויעשו לה דה־לגיטימציה אף שישראל לא הולכת לשום מקום? זו הסיבה שבגללה אני לא מובן בקרב ערבים מוסלמים, אנשי שמאל יהודים וישראלים, סטודנטים מעורערים בנפשם באוניברסיטאות אמריקאיות וחלקים במפלגה הדמוקרטית. אנשים שחושבים שהם יכולים להתעלות על ערבי אמיתי מעזה שאיבד את השמיעה באוזן אחת כתוצאה מהפצצה ישראלית, איבד חצי ממשפחתו בהפצצות ובתי ילדותו נחרבו. בסוף אני ציוני? אני יוסף חדאד? אני סוכן מוסד והם הפרו־פלסטינים האמיתיים? זה נפשע בעיני. זה כל כך אנטי פלסטיני. זוהי ההתגלמות המובהקת ביותר של גזענות 'הציפיות הנמוכות'. זו הבנה מוטעית של איך אתה יכול להיות פרו־פלסטיני. אף אחד לא מנסח את הדברים האלה ולכן אני עושה את מה שאני עושה — זו הסיבה שכתבתי את הספר."
(איתמר הנדלמן סמית, "ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד", אל-ארצ'", 20.9.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2026-09-20/ty-article-magazine/.premium/000001a0-adf5-dea8-afe0-edfd0cde0000
ראשית כל הכבוד למערכת "הארץ" שפירסמה כתב אשמה כל כך חמור נגד העיתון המשמש את שונאי ישראל. שנית יש לקנא על יושרתו של אלחטיב המתאר ביושר רב את המציאות כשזה בולט ביחוד מול ערימת השקרים של האקטיביסטים הפרו-איסלמים הישראלים.
משפחת כוורי משפחה למופת הם תושבי עוטף עזה שתמכו במרצ וחד"ש, אבל הפעם הם נוטים להצביע לרע"ם ולא מתגייסים לצבא
משפחת כוורי גרה במושב ניר משה, בעוטף של העוטף – קצת יותר משבעה ק"מ מרצועת עזה. הסלון והמטבח של הבית נמצאים בחלל אחד גדול עם תקרה גבוהה, כאילו היתה זו קתדרלה. הסלון משקיף על חצר גדולה עם בריכת נוי, עץ שתלויות עליו רצועות בד לאקרובטיקה ולול שמספק 14 ביצים ביום.
לירון סטולר כוורי, בת 52, במקור מקיבוץ כנרת, היא מחנכת בבית הספר האנתרופוסופי קורצ'ק בבאר שבע. יובל כוורי, בן 54, במקור מחיפה, הוא רופא במחלקת טיפול נמרץ לילדים בבית החולים סורוקה. הוא גדל בבית דתי אורתודוקסי, והפך לקונסרבטיבי (עם כיפה). מאז 7 באוקטובר הוא לובש בדרך כלל חולצות מחאה, והיום זו חולצה עם איור של שושקה אנגלמאייר שכתוב עליה "כולנו בני אדם שווים."
בני הזוג הכירו בטיול בהודו, ויש להם חמישה בנים. שני הגדולים ירדו מהארץ — דניאל (23), מוזיקאי שלומד בארה"ב. אורי (25), מדריך סקי שגר בהולנד, יותם (19) הוא חניך במכינה היהודית־ערבית שער לאדם בהרדוף שבגליל. הלל (17) ובנימין (15).
ב-7 באוקטובר הם גרו בבית אחר במושב, שממוקם בסמוך למושב השכן יכיני. האב יובל יצא ב-6:15 לכיוון חיפה כדי להצטרף לאביו בתפילה לרגל שמחת תורה. לירון והבנים ישנו בבית. היא התעוררה מהאזעקות, אבל בהתחלה לא חשבה שקורה משהו חריג ולא העירה את הבנים. באזור הזה רגילים לרקטות.
קצת יותר מאוחר היא שמעה צרחות מכיוון יכיני. "נכנסו לשם נוחבות," היא מספרת, "היו שם קרבות ונרצחו שישה אנשים." במקביל נחשפה לסרטון של המחבלים שהגיעו לשדרות, וניסתה להשיג בטלפון את משפחת דנציג מניר עוז. נכדתו של אלכס דנציג, שנחטף לעזה ונרצח שם, היתה תלמידה שלה, ואביה מתי היה המורה לאזרחות של הבנים. המשפחה לא ענתה לטלפון, אבל מתי סימס לה שהם מתחבאים בממ"ד ומחזיקים את הדלת, ושמחבלים מסתובבים בשבילי הקיבוץ. זה היה השלב שבו החליטה להעיר את הבנים. הם נכנסו לממ"ד, ואחר הצהריים נסעו צפונה בשיירה לאחר שהונחו להתפנות. יובל הוזעק לבית החולים, ופגש אותם בדרך. הם נדדו במשך ארבעה חודשים, ולבסוף חזרו הביתה.
מאז הם נעשו יותר פוליטיים. הקירבה לעזה פשוט לא מאפשרת להם לשכוח. "חזרנו לאזור מלחמה," אומרת לירון, "שומעים כל בום." לירון תומכת מרחוק באישה מעזה ושומרת על קשר רציף איתה. הלל מספר שכשהוא מתלבש בבוקר הוא צריך להחליט אם ללבוש חולצות פוליטיות שיזמינו ויכוח. בנימין תלה בכיתה עמוד ממוסף הארץ עם תמונות של ילדים עזתים שנהרגו, סמוך לתמונות של חללי צה"ל. העמוד שתלה הוסר. יובל מספר שהלך עם חולצת מחאה לבית כנסת במושב סמוך, ואחד המתפללים מנע ממנו להיכנס, בעוד האחרים שתקו. הוא החליט לעזוב את המקום.
הבנים לא שירתו בצבא. אורי התלבט, הוא חשב שיתגייס כדי לעשות פעם אחת משהו "כמו כולם," אבל בסוף הבין שלא יוכל להחזיק נשק ושוחרר על סעיף רפואי. יותם פטור מסיבות רפואיות. הלל לא מתכוון להתגייס, ואצל בנימין זה עדיין קצת רחוק. "אם אראה שהצבא לא עושה דברים שאני לא מסכים איתם, יכול להיות שאתגייס," הוא אומר. "היום לא הייתי מתגייס, בגלל המלחמה בעזה."
לירון לא תצביע לדמוקרטים משום שבראשם עומד איש צבא, וגם כי הם לא מציבים את הכיבוש בראש סדר העדיפויות. "אני רוצה שהם לא יגמגמו בנושא," היא אומרת, "הכיבוש הוא אם כל חטאת." אורי לא פוסל את הדמוקרטים על הסף, אבל השותפות שמציגים מנסור עבאס ויואב סגלוביץ מדברת אליו: "יש בה משהו פרקטי ומהפכני."
יובל אומר שיצביע לרע"ם בזכות השותפות היהודית־ערבית: "בבית החולים אני מעביר משמרת לארבעה רופאים ערבים, אבל לשבת איתם בממשלה – זה אסור. זה מאוד־מאוד צורם לי."
(שני ליטמן ודוד בכר, "הם תושבי עוטף עזה שתמכו במרצ וחד"ש, אבל הפעם הם נוטים להצביע לרע"ם," "אל-ארצ'", 16.9.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/mishpaha-boharim/2026-09-16/ty-article-face/.highlight/000001a0-aaa8-d5b2-a9ee-aaaa8d740000
משפחה למופת. במלחמה הבאה מאמינים בני משפחת כוורי מן הסתם כי הצבעתם לרע"ם התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" תביא לכך שמחבלי החמאס יפסחו עליהם כשירצחו יהודים אחרים.
אפיקורוס מתאסלם כמשורר ודמות מופת
במסגרת יחצ"נות מסחרית לספר שירים "דֶרְוִישׁ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ" שמוציאה הוצאת שוקן, של מרדכי יוסף פויגל תחת השם של יונקר פרוסי "אבשלום פון שילוח" נערך איתו בעיתון ראיון מקיף.
מרדכי יוסף פויגל היה עילוי בעולם החרדי, הבן המבטיח. היום הוא משורר פרוע וחסר כל. בגיל 18 אבישלום פון־שילוח כבר פירסם ספר למדני עב כרס, וכל עתידו היה לפניו. ואז הוא ברא מחדש את דמותו
"בגמרא יש משפט שאומר, כל עיר שאין בה עשרה בטלנים – אינה עיר." אבישלום פון־שילוח, לשעבר מרדכי־יוסף פויגל ובעתיד אין לדעת, מתרווח בכיסאו. "אנשים שבטלה היא מלאכתם – הם מחזיקים את העיר," (הכוונה ללומדי תורה שאותה הוא משמיט נ.כ.) הוא אומר. הוא בן 35, לבוש לבן, מדבר בשקט, נע בקושי במהלך השעות הרבות של שיחתנו. כשביטוי ביידיש משתרבב לדבריו הוא מותיר שובל של מבטא חסידי על שלוש או ארבע המילים העבריות שאחריו.
הבטלה והשוטטות ממלאות את חייו של שילוח בשנים האחרונות, נולד בבני ברק, בגיל 17 למד ולימד בישיבת לוצרן שבשווייץ. בגיל 18 כבר פירסם ספר למדני עב כרס. בימי בחרותו קרא ושינן את רוב הטקסטים הקאנוניים של עולם התורה שבו גדל.
איך נהפך יוסף פויגל לאבישלום פון שילוח מאי פלטי
זוֹ אֲשֶׁר אָהַב הָרַבִּי, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ נַפְשׁוֹ כָּלְתָה אבישלום פון שילוח
כּוֹכַב שַׁבְּתַאי / יְדִיד פּוֹשְׁעֵי הָעִיר אבישלום פון שילוח
חייו הנוכחיים מתקיימים באזורים האלו, ומדלגים ביניהם בקיצוניות. תקופות של לילות בין דרי רחוב, נדודים במדבר ובין בתים נטושים בליפתא; תקופות של דירות רחבות ידיים, סלונים אמנותיים ונשפים מנקרי עיניים. רגע אחד הוא יושב על הארץ, משוחח עם נרקומן במזרח ירושלים, וברגע אחר הוא גבוה על הבמה באירוע ספרותי, בעניבת פרפר ושיער משוח בשמן. איש שוליים אבוד ודנדי הולל, משורר חסר־כל ואריסטוקרט רודף תאוות.
בישיבה גילו אצלו ספרים חילוניים. "הבנתי את ההשלכות של זה על השידוכים, על העתיד שלי, על ההורים. הייתי הבן המבטיח, היה לי עתיד רבני. איבדתי הכרה לכמה רגעים ונפלתי על המיטה. כשקמתי אספתי כמה חפצים דרכון, תפילין, סיגריות וברחתי מהישיבה." הוא מספר, וקיים יחסים עם בחורה שוויצרית.
הישיבה קברה את הסקנדל, וזמן קצר לאחר מכן הגיע גם שידוך טוב. כמשקל נגד לספרים שהכתימו את עברו, כתב שילוח ספר למדני בן 400 עמודים על מסכת קידושין, והגיש אותו כמתנה לכלתו ביום חתונתו. באופן נדיר קיבל הספר את ברכתו החתומה של ראש הישיבה הקשיש. "יומיים־שלושה אחרי החתונה, אני עוד בשבע ברכות עם השטריימל, נודע לי שהוא נפטר. הוא כאילו ליווה אותי, הבטיח שהכול יהיה בסדר אחרי האירוע ההוא, שיהיה שידוך ואני אתחתן, והלך לעולמו. היה ירח דבש באוסטריה, קיבלתי דירה על שמי ונדוניה. כאילו אמרו לי, רק תשב ותלמד ותכתוב ספרים תורניים. לכאורה חייתי את החלום. ואז הגיעו הסיוטים."
הלילה על האגם בלוצרן רדף את שילוח, ומתוך הבדידות העמוקה הוא התחיל לכתוב. "ישבתי בכולל, נראיתי חסיד לחלוטין. קריית צאנז בנתניה, ארבעה חדרים עם נוף לים, אומר שיעורים בקהילה. נולד לי בן.
שילוח שיתף את הוריו שחזר לקנות ספרים, וביקש עזרה. הם שיתפו את האדמו"ר. פסיכולוגים נכנסו לתמונה. כולם ניסו להבין מה הבעיה של הבחור בן ה-22 שיש לו הכול, ובינתיים פנו לפתור את המשבר בדרכם. "הנורמה המקובלת היא כדורים – כדי שלא אעשה מעשה פזיז ואחריב את עולמי. במשך שנתיים טופלתי בכדורים פסיכיאטריים ללא סיבה.
ואז קם ונטש את אשתו אותה אהב ואת בנו.
ב-6 באוקטובר, 2023. התחילה המלחמה. וברגעים האלה, כשהכול תוהו ובוהו ואני בין שמיים לארץ, בלי שום עורף משפחתי או קהילתי, האדם היחיד שדאג לי היה בחורה ערבייה מיפו. זה שינה לחלוטין את כל התפיסות שלי על פוליטיקה, שייכות ולאום.
הלילה ההוא הותיר חותם גם בספר שיריו החדש. "הוא מסמל את התפנית אל האיסלאם, השפה הערבית. זו תפנית של 180 מעלות, ואני מרגיש שאני רק בהתחלה. לפני כן הרגשתי בן בית בכל חלקי ירושלים היהודית, גם החילונית וגם החרדית, ופתאום גיליתי עולם מופלא שלא הכרתי. מבחינה מסוימת אני מרגיש יותר בנוח במזרח העיר. בישראל אני תמיד מהגר, משקיף מהצד, ודווקא במזרח העיר מצאתי חברויות עמוקות. אם זה במפגשים חוצי גבולות בחיי הלילה, במרכז האמנות הישראלי־פלסטיני פִילְבֵּית, או סתם על גגות העיר העתיקה, עם שבאב מקומיים שבכלל לא מדברים עברית.
זה באמת מאפשר לי להיות מישהו אחר. יש לי את השם שבו נולדתי, ויש לי את השם שיצרתי ופיתחתי. אבל במזרח העיר אני יוסוף אבו־סלאם, זהות שלישית כביכול. כשאני מטייל שם אני משתחרר מהזהות היהודית הישראלית וכל מה שהיא נושאת.
שילוח מדבר גם על שירה כאפשרות של גשר – שהוזנחה. "המשוררת הפלסטינית פַדוָוא טוּקָאן, למשל, שכתבה שהיא רוצה לאכול כבד של חייל ישראלי. היום היא כבר היתה נעצרת במעצר מינהלי ל-20 שנה. אז, ב-1968, משה דיין הזמין אותה לביקור בביתו כדי לשמוע ולהבין את הכאב שלה. היה שיח. היום כשאני רוצה להרגיש את ירושלים אני מטייל באבו־תור ובראס אל־עמוד. כל מקום שאליו הגיעה המדינה הפך למכוער ותעשייתי. תראה איזה יופי הם מתחזקים את הר הבית, ומה רב הכותל עשה מהכותל. בנה מכל עבר משרדים וסירס את המקום. אני לא מרגיש שם שום קדושה.
"אני מנסה לא לחשוב על איפה אתיישב בסוף נדודיי כי אני לא רוצה להגביל את עצמי. החיים מפתיעים. יש דמות אחת שאני שואב ממנה הרבה השראה, לאופולד וייס, או מוחמד אסד – שהם אותו אדם. וייס נולד בגליציה, סבא שלו היה רב מוכר בצ'רנוביץ, אותה עיירה שממנה הגיע סבא רבא שלי. הוא יצא בשאלה, עבר לגרמניה והחל לעסוק בעיתונות. ב-1922 הגיע לירושלים. כאן הוא עבר מהפך, הבדואים הזכירו לו את תקופת התנ"ך, והוא התחיל ללמוד ערבית. מכאן הוא המשיך לירדן, עיראק, סוריה ומצרים, וכתב ל'פרנקפורטר צייטונג'. הוא הסתובב באיראן שנתיים, למד פרסית והתחיל להתעניין באיסלאם. לבסוף התאסלם, השתקע במכה, ועבד בשליחותו של אבן סעוד, מלך ערב הסעודית. משם המשיך להודו, התחבר עם המשורר מוחמד אקבאל, והיה לאחד ממייסדיה האינטלקטואליים של פקיסטן – שאותה גם ייצג באו"ם. התרגום האנגלי שלו לקוראן נחשב לאחד המשפיעים בעולם.
"הייתי יכול לדבר איתו יידיש. הוא בטח הכיר את סבא שלי. והנה הוא חצה את כל המזרח, חברם של שועי עולם, דובר שפות, ובסוף יצר יצירה – ספרו 'הדרך למכה' – שאדוארד סעיד, מבקר האוריינטליזם, ציין כיצירה יוצאת דופן שמתארת מה זה אומר להיות מוסלמי באמת. זה נכד של רב שהגיע לכאן במקביל לציונים ואמר רגע, לא, אני שומע פה עוד קולות – והמשיך והמשיך ולא עצר בשום מקום והתאסלם. כמה עשירה הנפש האנושית אם רק מאפשרים לה ללמוד ולהיפתח, ולא נשארים בגבולות הצרים שמהם אנחנו מגיעים."
(איתי משיח, "הוא היה עילוי בעולם החרדי, הבן המבטיח. היום הוא משורר פרוע וחסר כל",
"אל-ארצ'", 9.9.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-09-09/ty-article-magazine/.highlight/000001a0-860f-dc67-a5f1-bedf22270000
אז הנה דרך כוכב בעולם הספרות והשירה העברית של עיתון "ארץ" משורר עברי-יהודי שהתפקר וחולם להשתמד לאיסלם. הנה דמות מופת.
מרדכי יוסף פויגל תוגת אימו.
האם זה מוסר הלחימה שגדעון לוי מציע שישראל תאמץ בעזה?
מוזר שגדעון לואי (לוי) טרם התאסלם למרות הזדהותו הנפשית עם המוסלמים, ופעילותו כאקטיביסט פרו-איסלמי.
פרופסור דני אורבך, היסטוריון צבאי בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, משיב לו על האשמותיו נגד ישראל.
"גדעון לוי תוהה ("הארץ", 20.8)," כותב אורבך, "מדוע ישראל אינה נוהגת בפלסטינים ברצועת עזה באותה נדיבות והומניות שנהגו, לדבריו, בעלות הברית בנאצים המובסים. אלא שההשוואה מבוססת על ערבוב בין שתי תקופות שונות בתכלית: המלחמה שניהלו בעלות הברית עד כניעת גרמניה, ומדיניות הכיבוש והשיקום שהחלה אחריה. אילו אימצה ישראל את אמות המידה שהפעילו בעלות הברית בשלב הראשון, התוצאה לא היתה מלחמה הומנית יותר, אלא מלחמה אכזרית לאין שיעור.
"במלחמת העולם השנייה בעלות הברית לא קבעו סולמות של 'מידתיות', כמה אזרחים גרמנים מותר להרוג כנזק אגבי עקב פגיעה במטרות צבאיות. הבריטים לא רק שלא ראו בהרג אזרחים גרמנים מכשול בפני ההפצצות האסטרטגיות, אלא שבעיניהם היה הרג אזרחים גרמנים מטרה ראויה בפני עצמה. בהמבורג השתמש פיקוד המפציצים בתמהיל מחושב של פצצות נפץ ותבערה, שהרס גגות ותשתיות, הקשה על פעולת הכבאים ותרם ליצירת סופת אש. בדרזדן הופעלה שוב הפצצת שטח הרסנית, שהציתה חלקים גדולים מן העיר והביאה למותם של יותר מ-20 אלף איש.
"ודאי שאיש לא חשב להזהיר את הגרמנים לפני הפצצות ברמת הבלוק והבניין, כפי שישראל עשתה ברצועת עזה. המונח המכובס של בעלות הברית היה "dehousing" – החרבת הבתים של עובדי התעשייה, בהיקף עצום, מתוך הנחה שהפיכתם לחסרי בית תפגע בכושר הייצור. בפועל היה מדובר בהרג המוני ומכוון, ומתכנני ההפצצות ידעו זאת היטב. אותו הרג המוני נתפש גם כחיובי מבחינה פסיכולוגית, מפני שהמורל של האוכלוסייה הגרמנית עצמה הוגדר כמטרת מלחמה.
"מן הסתם, בעלות הברית הטילו מצור כלכלי מוחלט על גרמניה, שכלל גם מזון, עד שתיכנע – מתוך ידיעה, שהמונים ימותו ברעב תוך כדי כך. הגרמנים הצליחו לחמוק מהגורל הזה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה בעיקר כי 'יצאו' את הרעב לארצות הכבושות על ידי ביזתן השיטתית. מצור דומה הוטל על יפן, שם גם קיבל את הכינוי הבוטה "מבצע הרעבה" (operation starvation).
"בעלות הברית הפעילו בהדרגה גם תוכניות סיוע רחבות – כמובן, לא בזמן המלחמה, אלא רק אחרי שהרייך נכנע בלא תנאי, ואף לא מיד לאחר הכניעה.
"בזמן הקרבות בשנתיים האחרונות של המלחמה ביצעו חיילים של בעלות הברית מעשי טבח, בעיקר של שבויים. חלק קטן מהאירועים נחקר ומבצעיהם נענשו, ואחרים טויחו, הוצנעו, או הסתיימו בלא מיצוי הדין. יחידות קולוניאליות מסוימות בצבא הצרפתי – ובמיוחד חיילים מרוקאים לאחר קרב מונטה קאסינו – ביצעו מעשי אונס המוניים באיטליה; אונס נרחב תועד גם במהלך הכיבוש בגרמניה. זאת ועוד, אפילו חיילי הצבא האמריקאי, הממושמע יחסית, אנסו מאות נשים בבוואריה לבדה. אונס, שלפעמים לווה גם ברצח, אם כי הפיקוד העניש חלק מהאנסים.
"אלו הדמוקרטיות של רוזוולט וצ'רצ'יל, מנהיגים הנחשבים עד היום למופת מוסרי, הצבא האדום ביצע בגרמניה מעשי זוועה, רצח ואונס חמורים ורצחניים לאין שיעור. במקביל גורשו מיליוני גרמנים מפולין, מצ'כוסלובקיה ומאזורים אחרים – מדיניות שאושרה או התקבלה גם על ידי בעלות הברית המערביות.
"האם זה מוסר הלחימה שלוי מציע שישראל תאמץ בעזה?
"הדה־נאציפיקציה – שלוי רואה כמופת של מתינות – התבצעה רק אחרי שגרמניה הנאצית נכנעה בלא תנאי, מצב שלא הגענו אליו עדיין ברצועת עזה. לאחר הכניעה באו כיבוש מלא, פירוק מוסדות המשטר, מעצר והדחה של המוני נאצים, החרמת רכוש, איסורים מקצועיים, ומשפטים שנגזרו בהם גם עונשי מוות.
"וכאן מגיע הפרדוקס התמוה ביותר: איש אינו מאשים את בריטניה וארצות הברית, ואפילו לא את ברית המועצות, כאילו ביצעו ג'נוסייד בעם הגרמני – אף על פי שניסו למקסם הרג אזרחים וטיהרו אזורים שלמים מהאוכלוסייה הגרמנית שישבה בהם במשך מאות שנים. ישראל, לעומת זאת, מואשמת ברצח־עם אף על פי שהפעילה אמצעי זהירות שאיש לא חלם אפילו להפעיל במלחמת העולם השנייה, או למעשה בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. כל זאת תוך כדי הקרבת יתרונות צבאיים משמעותיים וסיכון חיי חייליה.
"ישראל נלחמה נגד יריב שטבח באזרחיה, רצח ואנס אותם, והשתמש באזרחיו שלו באופן שיטתי כמגינים אנושיים, תוך כדי חפירת מאות קילומטרים של מנהרות מתחת למסגדים, לבתים, לבתי חולים, לבתי ספר ולגני הילדים שלהם. ובכל זאת הקריבה ישראל שוב ושוב את יתרון ההפתעה כדי להזהיר עזתים להתפנות לאזורים בטוחים יחסית. באזורים אלה, על פי הניתוח שערכנו לנתונים הפלסטיניים והבינלאומיים בין מאי 2024 להפסקת האש השנייה בינואר 2025, היה הסיכון לאזרחים נמוך פי שמונה עד תשעה יחסית לשאר הרצועה. כל זאת למרות העובדה שחמאס ירה מאזורים אלה מאות טילים, והסתיר בהם את מנהיגיו.
עד כה לא תועד במלחמת עזה דפוס של הוצאה־להורג שיטתית של המוני אזרחים או שבויים כפותים, מן הסוג שהיה מוכר בזירות שונות במלחמת העולם השנייה (ועוד יותר מכך במלחמות יוגוסלביה, או במזרח התיכון כיום). ישראל איפשרה כניסה של יותר משני מיליון טונות של סיוע לרצועה מתחילת המלחמה – אף על פי שחלק מן הסיוע נתפס, מוסה, או נוצל בידי חמאס ובכך סייע לו לשרוד. זה דבר שבעלות הברית לא חלמו אפילו לעשות במלחמת העולם השנייה. היקף כזה של סיוע לאוכלוסייה עוינת בשטח שהאויב שולט בו עדיין וממשיך להילחם הוא חריג ביותר בתולדות המלחמה המודרנית בכלל, אם לא המקרה היחיד כמעט.
"ובכל זאת, לוי מאשים את ישראל ברצח־עם. ג'נוסייד אינו מחייב ניסיון להשמיד כל יחיד בקבוצת המטרה, אך הוא מחייב כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, כולה או חלק משמעותי ממנה. כאשר אין הוראה מפורשת להשמדה, ומבקשים להסיק את הכוונה מדפוס הפעולה – הפסיקה הבינלאומית דורשת להראות כי כוונת ההשמדה היא ההסבר הסביר היחיד לאותו דפוס.
"קשה ליישב מסקנה כזאת עם צבא אשר מזהיר אוכלוסייה לפני תקיפות, מפנה אותה מאזורי לחימה, מכניס סיוע בהיקף עצום ואף מוותר לשם כך על יתרונות מבצעיים – גם אם פעולותיו גרמו למספר עצום וטרגי של נפגעים, וגם אם אירעו במהלכן הפרות חמורות המחייבות חקירה.
"אין שום מקרה מתועד של ג'נוסייד בהיסטוריה התואם לדפוס כזה, או שאינו מלווה במעשי טבח המוניים של אזרחים חסרי ישע הנמצאים בידי הצד המעוול. עובדות אלו אינן נותנות לישראל חסינות מביקורת ואינן שוללות מראש פשעי מלחמה נקודתיים; הן שוללות את הטענה ולפיה ההסבר הסביר היחיד למלחמה הוא כוונה להשמיד את הפלסטינים כקבוצה."
(דני אורבך, "האם זה מוסר הלחימה שגדעון לוי מציע שישראל תאמץ בעזה?" "אל-ארצ'" 3.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-03/ty-article-opinion/.premium/000001a0-66fc-d7d6-afb2-f6ffa6430000
עמוס גולדברג, המתנאה בעצמו כהיסטוריון של השואה וחוקר באוניברסיטה העברית, עונה לו.
"דני אורבך מעוות את ההיסטוריה. בעלות הברית ניהלו מלחמת שחרור – ישראל משמידה.
"אורבך צודק כמובן בטענתו כי בעלות הברית ביצעו פשעי מלחמה חמורים ביותר במלחמת העולם השנייה," כותב גולדברג. "זה התבטא בהפצצות שטיח על ערים גרמניות כהמבורג ודרזדן, בתמיכה בטיהורים אתניים גדולים באירופה, ובאכזריות רבה מחוצה לה – הבערת טוקיו בהפצצת נפאלם והטלת פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. אכזריות זו היתה המשך של האלימות הקולוניאלית, שלפעמים הגיעה לכדי ג'נוסייד, שנקטו מדינות המערב; ועל אלימות ברית המועצות הסטליניסטית אין צריך להרחיב.
"ואולם דווקא בשל הבעתה מעוצמת ההרג והחורבן שהמיטו שני הצדדים אלה על אלה ובשל ההבנה, שכוח האש רק יחמיר במלחמות הבאות, החליטה האנושות להגביל את עצמה. אמנת הג'נוסייד (1948), אמנת ז'נווה הרביעית (1949), האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (1968) ואמנת רומא (1998), שמכוחה הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי שהוציא צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט — כל אלה הם חלק ממערך של משפט בינלאומי, שנועד לרסן את המלחמות מכאן ואילך.
"ההשוואה שעושה אורבך מופרכת מעיקרה מפני שחמאס איננו גרמניה הנאצית. גרמניה הנאצית הציתה מלחמה שבמהלכה נרצחו ונהרגו עשרות מיליונים, והקימה תעשיית מוות שביקשה לחסל עמים שלמים (נוסף על היהודים) ולכונן 'רייך בן אלף שנים' על פני אירופה כולה. לכן המלחמה של בעלות הברית, חרף פשעיהן הנוראיים, היתה מלחמת שחרור, וכך היא נתפשה בעיני רוב העולם – ומי כמונו, היהודים, יודע זאת. חמאס, לעומת זאת, הצליח באמצעים פשוטים, בלי צבא של ממש, ובתחכום ובאכזריות רבה, להרוג כ-850 אזרחים וכ-350 חיילים ולהרוס באופן מלא או חלקי כמה קהילות ב-7 באוקטובר. איזו השוואה אפשר להעמיד בין זה ובין האיום הנורא של גרמניה הנאצית על האנושות?
"בעלות הברית ניהלו מלחמת שחרור; ישראל מנהלת מלחמת כיבוש והשמדה. משום כך השוואת הפלסטינים לנאצים, הנפוצה כל כך בישראל, היא חלק מן הדה־הומניזציה של הפלסטינים ומעיוות גרוטסקי של מושג האנלוגיה ההיסטורית.
"אותה פעולה עצמה נושאת משמעויות שונות בהקשרים שונים. להפצצות שנועדו להרוס ככל האפשר את המרקם האזרחי ברצועת עזה – תא שטח קטנטן (365 קמ"ר), עני, ומן הצפופים בעולם, בנשק קטלני של המאה ה-21 – יש משמעות שונה לחלוטין מזאת של ההפצצות בגרמניה הגדולה בשנות ה–40. בגרמניה המשמעות היא פשעי מלחמה חמורים; בעזה המשמעות היא ג'נוסייד שכן ההפצצות ושאר האמצעים שנקטה ישראל מכוונים להשמיד את הקיום הקולקטיבי.
"ומה תכלית ההודעות על פינויים ועל 'המעטפת המשפטית' לכאורה? בעברית ישראלית, כל אלה נועדו "לכסתח" – או, בלשון חלק מהמשפטנים, לשמש 'Humanitarian camouflage'. כמו כל המשטרים הרצחניים, גם ישראל מנסה לתעתע בעולם ולהסוות את פשעיה, אך זו כבר הסוואה שאין בה ממש, ואת זאת כבר מבין רוב העולם."
(עמוס גולדברג, "דני אורבך מעוות את ההיסטוריה", "אל-ארצ'" 8.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-08/ty-article-opinion/.premium/000001a0-817e-d4aa-a7fd-f37ec27c0000
פרופסור גולדברג משקר במצח נחושה ומבזה את קורבנות השואה. ההפצצות לא נועדו לג'נוסייד אלא להרס מכונת המלחמה החמאסית של מנהרות היורות רקטות על אוכלוסייה אזרחית בישראל, מנהרות שאזרחים וילדים אינם מורשים להיכנס אליהן כמקלט על מנת שישמשו מגינים אנושיים ויצותו בכוונה תחילה כאמצעי תעמולתי. ולמרות זאת בזכות המסדרונות ההומניטריים וקריאת הצבא להתפנות רוב ההרוגים לפי נתוני החמאס היו גברים בגיל הלחימה
אכן יש הבדל בין הנאצים לחמאס. הנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס מכריז זאת בריש גלי. הנאצים שמרו על ילדיהם במקלטים, החמאס הקריב ילדים בכוונה תחילה. איך אמרו מנהיגיו דף והנייה: "אנחנו אוהבים את המוות לכן ננצח את היהודים אוהבי החיים."
https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8
בדבריו ובהשוואה שהוא עושה משמש פרופסור גולדברג כמכחיש שואה וכאידיוט שימושי של החמאס.
רוע לשמו
אימו של יותם חיים הגישה תביעת דיבה נגד דב הלברטל, לאחר שכינה אותה "זונה של השכול" וטען כי היא "דורכת על דם בנה" ברקע השמועות על שיריונה בליכוד. הלברטל טען ש"בא על עונשו" – אך עורכי דינה דחו את הסברו וטענו כי מדובר בשיא של ציניות מקוממת, שנועדה לפגוע בה.
כשהתחילה חרושת השמועות סביב הפיגורות שיקבלו שריון מנתניהו ברשימת הליכוד, עלה גם שמה של איריס חיים, אימו של יותם חיים ז"ל. החיבור בין חיים לליכוד הוציא מדעתו את דב הלברטל, פובליציסט ומשפטן חרדי, שיצא למתקפה נגדה בפוסט שפרסם בפייסבוק ב-10 במאי:
"הנה עוד זונה של השכול, איריס חיים שעומדת לקבל שריון בליכוד," כתב. בהמשך כינה אותה "האשה הנקלית הזו" ו"רדופת הכבוד והפרסום שרק זורחת מאז רצח בנה," וטען ש"יש להניח שתיכננה מראש את כל דרכה לפוליטיקה ודורכת על דמו של בנה שציווה לה סלבריטאות עולם." את הפוסט חתם במילים: "על קבר בנה היא תכתוב: 'כמה טוב שנרצחת.' איזה חסד עשה איתה החמאס."
היא הגיבה בפוסט משלה. "למי שכתב עליי שאני זונה של השכול, דב הלברטל. את שמך שמעתי היום בפעם הראשונה," כתבה. "זונה כי מישהו כתב ששוריינתי לרשימת הליכוד? ואת זה אומר בן אדם ששם כיפה על הראש. אף אחד לא פנה אליי, לא מהליכוד ולא משום רשימה או מפלגה כלשהיא, וגם אם יפנו, התשובה תהיה שלילית. העיקר לכתוב דברים רעים ודוחים עליי בלי לבדוק אפילו."
במקום לעסוק בשמועות, ביקשה מהגולשים לתרום ל"בית יותם", המיזם שהיא מקימה לזכר בנה, "שם ידברו יפה ובאופן מכבד. מבטיחה לכם." ולהלברטל כתבה: "מה עשיתי לך רע, איש קטן ומסכן."
יותם נחטף לעזה ב-7 באוקטובר 2023. הוא הצליח לברוח משוביו יחד עם אלון שמריז וסאמר פואד אל-טלאלקה, ושלושתם שהו במשך חמישה ימים בשטח הלחימה. הם ניסו לסמן לכוחות שהם חטופים, וכתבו באמצעות תמצית תבלינים את המילים "הצילו חטופים". ב-15 בדצמבר, אחרי שכבר הצליחו להשתחרר מהשבי, נורו השלושה בשוגג בידי חיילי צה"ל, בעקבות טעות בזיהוי.
למרות הדרך הטרגית שבה נהרג, נמנעה מלהפנות את הכעס כלפי החיילים. היא פנתה ליחידה שחייליה ירו בו והבהירה שאינה מאשימה אותם, ומאז פועלת לקידום מסרים של אחדות. בכתב התביעה מתארים אותה עורכי דינה כמי ש"הפכה לשליחת אחדות מטעם עצמה" ו"רתמה את הטראומה, הקושי, הגעגוע, כדי לאחד בין כל חלקי העם, יהודים ולא יהודים, שמאל וימין, חילונים ודתיים." חודש בלבד לפני פרסום הפוסט, קיבלה חיים אישור עקרוני להביא ילד מזרעו של יותם. היא דיברה אז על התקווה שנפתחה בתוך האובדן. "יותם מבחינתי לא מת. רק הגוף שלו איננו פה," אמרה. "הילד זה לא יותם, אבל זה יהיה מזרעו של יותם." בתביעה נטען שהלברטל ידע שהוא פוגע בה בנקודת זמן רגישה במיוחד.
ב-26 במאי נשלח להלברטל מכתב התראה לפני תביעה. "מדובר במלל מחריד, דוחה, בלתי נתפס," נכתב בו. "המילים 'לשון הרע' אינן מספיקות כדי לתאר את גודל העוול שביצעת, את עגמת הנפש שגרמת לאם שכולה, שזיכרון מותו של בנה, שהיה כפסע מן החופש ונורה ע"י כוחות צה"ל, מלווה אותה בכל שעות הערות והשינה."
הלברטל השיב למכתב ולא הכחיש שכתב את הדברים. הוא סיפר שאחרי יום או יומיים חשב שוב על הפוסט, הגיע למסקנה שהניסוח היה חריף מדי ומחק אותו מיוזמתו. "לא ששיניתי אותו, פשוט מחקתי אותו," כתב. לדבריו, עד אז צבר הפוסט מאות צפיות בלבד, ורק אחרי התגובה נגדו, צילום המסך התפשט ברשת והגיע לכלי התקשורת. גם את השמועה על השריון טען שלא המציא. לדבריו, קרא עליה בכתבה של העיתונאית הפוליטית אנה ברסקי במעריב, והניח שהמידע מבוסס. הוא ציין גם את ניסיונו בתקשורת, בין היתר כמנהל המחלקה הדתית בקול ישראל, כשדרן וככותב מאות מאמרי דעה. "אני מבין דבר אחד או שניים בתקשורת," כתב. הוא טען ששילם מחיר על הפרסום, כיוון שספג התקפות קשות נגדו גם בתוך הקהילה שלו. "אני באתי על עונשי הגדול בפרסום הפוסט," כתב, והוסיף שהוא לוקח אחריות על הפרסום הראשוני. הוא הציע לפרסם התנצלות נוספת, להיפגש ואף לארח את המשפחה בביתו לשבת, כדי ליישב את הפרשה.
ההסברים וההצעות לא שיכנעו את עורכי דינה, אסף שרעף ונילי שץ, שהגדירו את תשובתו "שיא של ציניות מקוממת." לטענתם, הוא ניסה להפנות אליה את האצבע ולטעון שדווקא התגובה שפירסמה היא שהפיצה את הפוסט והביאה אותו לכלי התקשורת. הניסיון התקשורתי שעליו הצביע בעצמו, הם טוענים, רק מחזק את הטענה שידע היטב איזו סערה עלול הפרסום לחולל.
איריס חיים הגישה תביעת דיבה לבית משפט השלום בירושלים, בסך 169 אלף שקלים, ובה טענה שהדברים עליה לא נכתבו ברגע של כעס, אלא ממודעות וכוונה לפגוע בה. גם הבחירה בתמונה שצורפה לפוסט, שבה היא נראית כשמאחוריה ציור של יותם, מוזכרת בתביעה. לטענתה, השילוב בין התמונה לטקסט נועד להגביר את הפגיעה ואת "אפקט ההלם.". מועד הדיון הראשון בתביעה ייקבע בהמשך.
(ליאת רון, "טוב שנרצחת".)
https://news.walla.co.il/item/3866543
דב הלברטל האדוק החרדי הוא מה שנקרא "נבל ברשות התורה." הביטוי מתאר אדם שמקיים את כל מצוות ההלכה באופן יבש ופורמלי, אך מתנהג בצורה לא מוסרית ונוגד את רוח התורה. מקור הביטוי והמושג מגיע מפירושו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) על התורה (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'). הרמב"ן מסביר את הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" ועל פי פרשנות המדרש: "כשם שאני קדוש – כך תהיו אתם קדושים.
התורה מתירה דברים מסוימים, כמו אכילת בשר או שתיית יין. אדם יכול לנצל את ההיתרים הללו עד הסוף, להיות שטוף בתאוות, ולא לעבור אף איסור מפורש. אדם כזה הוא "נבל" מבחינה מוסרית, למרות שהוא נמצא "ברשות התורה" (לא עבר עבירה פלילית-הלכתית). קיום מדויק של מצוות שולחן ערוך והלכה. התעלמות מהמוסר: פגיעה בבני אדם אחרים או התנהגות רעה שאי אסורה בהלכה באופן ישיר, שימוש בהיתרים הלכתיים כדי לעשות מעשים מכוערים או אנוכיים. דוגמאות נפוצות אדם שקונה רק מזון כשר בהכשר המהודר ביותר, אך זולל וסובא ללא גבולות. אדם שמדבר לשון הרע או פוגע בזולת, אך מקפיד לא לומר מילים אסורות ממש לפי ההלכה. התנהלות עסקית חוקית לחלוטין לפי ההלכה או החוק, אך כזו שדורסת אנשים חלשים באכזריות.
נבל ברשות התורה הוא ביטוי המתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי.
הימין הקיצוני במזרח, השמאל הרדיקלי בברלין:
"גרמניה כבר לא בטוחה ליהודים"
ה-AfD ניצחה במדינת המחוז מקלנבורג-פומרניה עם 38.2%, בעוד השמרנים של הקנצלר מרץ התרסקו לראשונה מתחת לאחוז החסימה. בבירה הכפילה "די לינקה" את כוחה וזכתה ב-25.7%, עם תמיכה חריגה בקרב צעירים – אחרי שורת תקריות אנטישמיות ואנטי-ישראליות במפלגה. "יש אנטישמיות רדיקלית וגלויה בברלין," הזהיר הקנצלר. גם בקהילה היהודית מודאגים: "מוטרדים עמוקות מהתוצאות."
המרכז הפוליטי הגרמני ממשיך להישחק. במקלנבורג-פומרניה ניצחה מפלגת הימין הקיצוני AfD ("אלטרנטיבה לגרמניה") עם 38.2% מהקולות, יותר מפי שניים מהישגה בבחירות הקודמות.
בברלין, מנגד, ניצחה "די לינקה" מהשמאל הרדיקלי עם 25.7% והכפילה יותר מפי שניים את כוחה. ה-CDU הסתפקה שם ב-18.8%, ה-AfD זינקה ל-16.3%, הירוקים קיבלו 14.3% וה-SPD (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית) התרסקה לשפל היסטורי של 12.1%.
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות נרשמו הישגים דרמטיים למפלגות שמחוץ למרכז הפוליטי המסורתי, בעוד השמרנים והסוציאל-דמוקרטים איבדו חלק ניכר מכוחם.
ברלין הולכת שמאלה, הפרו-פלסטינים חוגגים. ברלין שמיתגה את עצמה במשך עשרות שנים כבירה ליברלית, צעירה וסובלנית העניקה אחד מכל ארבעה קולות ל"די לינקה". כמעט 47% מהמצביעים בחרו יחד ב"די לינקה", ב-AfD וב-BSW (ברית זארה וגנקנכט) - שלוש מפלגות שנמצאות מחוץ לציר המרכז המסורתי של CDU, SPD והירוקים. הנתונים בקרב הצעירים בולטים אף יותר: לפי ניתוח של תוצאות הבחירות, לא פחות מ-49% מבני 25 עד 34 הצביעו ל"די לינקה", וכך עשו גם 43% מבני 16 עד 24. המפלגה הצליחה גם לגייס עשרות אלפי מצביעים שלא השתתפו בבחירות הקודמות.
מבחינת הקהילה היהודית בברלין, חלק מהסיפור אינו רק התחזקותה של מפלגת שמאל – אלא המחלוקת החריפה שהתפתחה בתוך "די לינקה" סביב ישראל, המלחמה בעזה ואנטישמיות. התקרית הבולטת ביותר התרחשה בסוף אוגוסט, בעצרת בחירות של "די לינקה" ברובע נויקלן בעיר: הראפר Dahabflex ביצע במקום שיר שכלל את הקריאות בערבית "Yalla Yalla Intifada" ("יאללה יאללה אינתיפאדה״) ו-"Death to the IDF" ("מוות לצה"ל"). בהמשך פתחה משטרת ברלין בהליך חקירה שנועד לבדוק אם מילות השיר עולות לכדי עבירה פלילית. במקביל, חלקים בסניף המפלגה בנויקלן ספגו ביקורת קשה בשל שיתוף פעולה עם פעילים פרו-פלסטינים קיצוניים ושורת התבטאויות נגד ישראל.
בכירים במפלגה, ובראשם המועמדת לראשות העיר אליף ארלפ (שכבר זכתה לכינוי "ממדאני של ברלין"), הצהירו כי הם תומכים בזכות קיומה של ישראל וגינו קריאות לאלימות. ארלפ אף אמרה לאחר אחת התקריות כי קריאות לאלימות הן "בלתי מתקבלות על הדעת," ובין השאר גינתה גם את הופעתו של הראפר.
אלא שגם ביום הבחירות עצמו נרשמו שתי תקריות שהחריפו את המחלוקת. בבוקר שיתף באסם סעיד, מועמד "די לינקה" למועצת רובע נויקלן, פוסט של הפעיל הפלסטיני מאג'ד אבו-סלאמה שקרא להצביע למועמדי המפלגה במסגרת מה שכינה "אינתיפאדת בחירות". אבו-סלאמה הוא ממייסדי ארגון "Palästina Spricht" (״פלסטין מדברת"), שהוגדר בידי שירותי ביטחון הפנים הגרמניים כארגון קיצוני.
שעות לאחר מכן, כשנודעו ממדי הניצחון, הופיע בחגיגות "די לינקה" בנויקלן גם עיסא רמו, ראש משפחת הפשע שבני משפחתה נקשרו לאורך השנים בידי הרשויות לפשיעת חמולות בברלין. רמו אמר לתקשורת הגרמנית כי הוא שמח על ניצחון המפלגה וכי לראשונה הוא מרגיש שיש בגרמניה מפלגה שמייצגת אותו. במפלגה מיהרו להבהיר כי אין להם קשרים פוליטיים או אישיים עימו.
רמו לא היה הדמות היחידה שעוררה סערה. בחגיגות נכח גם איברהים איברהים, פעיל אנטי-ישראלי מוכר, שהצטלם לצד חבר הבונדסטאג מטעם "די לינקה" פראט קוצ'אק. לפי העיתון הגרמני "טאגשפיגל", איברהים מזוהה כתומך מוביל ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" (PFLP) בגרמניה ופועל במסגרת "הוועדה הלאומית הפלסטינית המאוחדת" (VPNK). שירות ביטחון הפנים של ברלין תיאר את ה-VPNK כמסגרת שבה פועלים יחד תומכי חמאס והחזית העממית, ומגדיר אותו כחלק מהזירה הקיצונית האנטי-ישראלית בעיר. איברהים אף כתב לאחר הבחירות כי ל-VPNK היה "חלק בהצלחה הזו," בהתייחסו לקמפיין שניהלו פעילים פרו-פלסטינים בנויקלן. בעבר תיאר את יחיא סינוואר כ"מנהיג נחוש" ו"גיבור שהיד". "די לינקה" הסתייגה מנוכחותו באירוע.
מבחינה פוליטית, הניצחון של "די לינקה" אינו מבטיח לה את ראשות העיר. לפי חלוקת המושבים הצפויה, קואליציה של "די לינקה", הירוקים וה-SPD תיהנה מרוב נוח של כ-97 מתוך 162 מושבים. עם זאת, גם קואליציה של CDU, הירוקים וה-SPD אפשרית מתמטית, עם כ-84 מושבים. "די לינקה" כבר הבהירה כי היא מעוניינת להקים ממשלה עם הירוקים והסוציאל-דמוקרטים, אך בדרך צפויים לה מכשולים משמעותיים. אחד מהם הוא דרישתה לקדם הלאמה של חברות דיור גדולות - מהלך שה-SPD מסתייגת ממנו. המכשול השני, והרגיש בהרבה, הוא סוגיית האנטישמיות.
מועמד ה-SPD, שטפן קראך, הבהיר כי לא תיתכן שותפות עם "די לינקה" בלי "התנערות ברורה ועקבית" מאנטישמיות – ולא רק מצד הנהגת המפלגה, אלא מכל חברי הסיעה החדשה שלה. "אני מצפה לא רק למילים, אלא למעשים," אמר. יו"ר ה-SPD הארצית ברבל באס אף אמרה כי קשה מאוד לשקול שיתוף פעולה עם מפלגה ש"בחלקים ממנה" קיימות עמדות אנטישמיות.
בתוך שבועיים בלבד ניצחה בשתי מדינות במזרח גרמניה ה-AfD – שמוגדרת בידי כלי תקשורת בינלאומיים ומוסדות גרמניים כמפלגת ימין קיצוני – בעוד בברלין זכתה "די לינקה" בניצחון היסטורי דווקא בשעה שהוויכוח על אנטישמיות ואנטי-ישראליות בחלקים מהמפלגה הגיע לשיאו.
יוסף שוסטר, נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, בחר בתגובתו לתוצאות בברלין להתמקד ב"די לינקה" – וקרא ל-SPD ולירוקים שלא לסייע לה להגיע לראשות העיר. לדבריו, המפלגה חצתה במהלך הקמפיין שוב ושוב "גבולות אנטישמיים," ובאחד מאירועיה אף נשמעו קריאות למותם של חיילים ישראלים. העובדה שמפלגה כזו הגיעה למקום הראשון, אמר שוסטר, "מטרידה אותי עמוקות."
גם הקנצלר פרידריך מרץ התייחס ישירות לנושא. "אנחנו עדים בחלק מהמקרים לאנטישמיות רדיקלית וגלויה בברלין," אמר, והוסיף כי העובדה ש"חיי יהודים בגרמניה אינם בטוחים עוד" היא בעיניו "הנטל הכבד ביותר של השנים האחרונות." מרץ כינה את המצב "חרפה לגרמניה" והפציר ב-SPD ובירוקים לתת תשובה ברורה לנושא לפני שיקימו ממשלה חדשה בבירה.
הבחירות אינן מוכיחות כשלעצמן שינוי ביחסה של גרמניה לישראל או במחויבותה הרשמית להגנה על יהודים, אך הן כן ממחישות עד כמה השתנה הנוף הפוליטי: ה-AfD, שהייתה במשך שנים כוח מחאה בשולי המערכת, מנצחת כעת שוב ושוב במזרח. בברלין, "די לינקה" הופכת לראשונה למפלגה הגדולה ביותר - דווקא בזמן שחלקים ממנה נמצאים תחת ביקורת חסרת תקדים מצד הנהגת הקהילה היהודית ומפלגות שעשויות להידרש לשבת איתה בקואליציה.
(זאב אברהמי, ברלין)
https://www.ynet.co.il/news/article/sj89hc0yzl
וכמובן שישראלים יורדים בברלין חוגגים.
יורד ישראלי בשם נמרוד פלשנברג מצטלם עם מנהיגת די לנקה וכותב בגאווה:
Nimrod Flaschenberg "די לינקה ניצחו ניצחון ענק בברלין הערב עם יותר מרבע מהקולות. יספרו לכם שזה אנטישמיות. יספרו לכם שאירופה אבודה. אבל זה בולשיט מוחלט. מכונת רעל. הלינקה עשתה קמפיין על נושאי דיור, אשפה ותחב״צ. והם גם נגד הכיבוש וההשמדה, כי הם שמאל. הנה אני בחגיגות עם מנהיגת המפלגה":
https://x.com/Nimrod_Flash/status/2101792150161596637
הֶר פלשנברג, מאשש את התיזה של היטלר שהיהודים הם רק פרזיטים על הפולק הגרמני מטעמים מטריאליים. אם הוא חושב כמקס נאומן היהודי הגרמני שתמך בהיטלר שיציאתו נגד הציונות תציל אותו הוא טועה כמוהו. הוא תמיד יחשב ע"י האיסלמיסטים קוף וחזיר שיש לרוצחו, והימין הגרמני שיעלה לשלטון בעקבות התחזקות האיסלם יבצעו זאת.
הנה שנות השלושים של המאה הקודמת חוזרות, והפעם עם הסתמכות על התנא דמסייע הגנרל היהודי יאיר גולדנר-גולן המעיד שהתחביב של היהודים זה לרצוח תינוקות.
נעמן כהן
שמו המקורי הוא ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto) שמו כולל שמות עבריים מפני שנולד למשפחה בעלת מורשת נוצרית-פרוטסטנטית שאימצה שמות מן התנ"ך.
בביקורי בסנטיאגו דה צ'ילי ביקרתי ב-Mirador El Plomo – Pablo Neruda נקודת תצפית מרהיבה הקרויה על שמו של פבלו נרודה, בשל אהבתו לנופים ולשירה הקשורה לטבע הצ'יליאני. רואים משם נוף פנורמי של הרי האנדים והעיר סנטיאגו. לא הספקתי לבקר בביתו.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/721/9?author=4
תמיהה – באבא ציס"ע?
עמנואל בן סבו: "הרבי שלי, אדמו"ר, באבא, ציס"ע" ("חדשות בן עזר", 2197).
המונח ציס"ע הוא ראשי תיבות בעברית שמשמעותם צעיר יפה סולד מעבודה (או בגרסאות מסוימות: צעיר יפה סולד עבודה). זהו ביטוי סלנג ישראלי ותיק, המשמש לרוב בהומור או בציניות כדי לתאר אדם (בדרך כלל גבר צעיר) שנהנה מהחיים הטובים, מתרחק ממאמץ או מנושאים רציניים, ומעדיף להתמקד בבילויים, במראה חיצוני ובנוחות.
אז באבא שלא עושה כלום זה הגיוני, אבל באבא צעיר? לא הגיוני. האם זה הרעבע שלו?
האם הבאבא הצעיר הסולד מעבודה הוא לדידו "צדיק יסוד עולם"...
תעמולת בחירות
חמאס דווקא היה פרגמטי, אנחנו לא
ד"ר אבי-רם צורף המתנאה כהיסטוריון של תולדות היהודים במזרח התיכון המודרני וחבר "אקדמיה לשוויון", וד"ר אליהו אושרוב המתנאה כהיסטוריון של המזרח התיכון, עושים תעמולת בחירות במסווה של מאמר "מדעי" המשבח את החמאס ומאשים איך לא את נתניהו.
"מהשיח הציבורי בישראל עולה הרושם שהנקודה המרכזית בתחקיר של שלומי אלדר ורות יובל היא ש'נתניהו ידע' ולא הודיע לאנשי מערכת הביטחון," כותבים צורף ואושרוב, "אבל בתחקיר מסתתרים דברים חשובים יותר, המערערים הנחות יסוד שהתבססו בשיח הישראלי, והראשונה היא, שיחיא סינוואר הערים על ישראל כדי לממש את חזונו הג'יהאדיסטי־פונדמנטליסטי. כלומר, חמאס הוא ארגון שמונחה על ידי פנטזיה על כיבוש מדינת ישראל והקמת חליפות איסלאמית. ג'יהאדיזם ופונדמנטליזם הם מושגים מוטעים, שנועדו להכחיש את אחריות ישראל למתרחש במובלעת עזה.
"הסיפור המרכזי בכתבה, אינו ההתרעה (שכמותה מקבלים ראשי מערכת הביטחון חדשות לבקרים), אלא השיחות שהתקיימו בין ישראל וחמאס ב-2023 שעניינן היה, כפי שכותבים אלדר ויובל, 'הסרה הדרגתית של הסגר על עזה והגדלת מטעני המזון וחומרי הגלם שייכנסו לרצועה,' וסוגיית שחרור האזרחים הישראלים המוחזקים בעזה. לפי הדיווח, בתמורה להשבת אברה מנגיסטו והישאם א־סייד וגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול דרש סינוואר 500 אסירי חמאס. בהמשך היה מוכן לרדת ל–250 אסירים, ולבסוף הסכים לשחרור 50 אסירים.
"ההסכם כבר עמד לפני חתימה, אך אז החל נתניהו בדחייה מתמדת של מימושו. הימנעותו ממימוש ההסכם היא שעמדה בבסיס הפנייה של סינוואר למהלך הצבאי רחב ההיקף שהכין. התחקיר מגלה כי עד הרגע האחרון, בספטמבר 2023, סינוואר המשיך להשתמש במתווכים כדי ללחוץ על נתניהו לממש את ההסכם. במילים אחרות, מבחינת סינוואר האיום במתקפה חסרת תקדים שימש כלי להשגת מטרותיו המדיניות. הדיון בקנאות הדתית של חמאס מסייע לרוב הישראלים להכחיש עד כמה ישראל לא היתה נכונה לשום הקלה במצור.
"המו"מ שסינוואר ניהל עם נתניהו בעקיפין הוא חלק מהדפוס הפרגמטי שהוא מן המאפיינים של חמאס ושל הורתו תנועת 'האחים המוסלמים' לאורך ההיסטוריה. בישראל מרבים לצטט מאמנת חמאס ונדמה שאצלנו מאמינים באמנה יותר מכפי שמאמינים בה בחמאס. כפי שמראה התחקיר שפורסם ב'הארץ', סינוואר, אחרי 7.10, כשהבין שהמתקפה הצליחה יותר מדי, מיהר להציע שחרור של הילדים והזקנים החטופים. אפשר לגנות את החטיפה של אזרחים, כפי שעשה רוב העולם, כולל פלסטינים רבים. מעניין יותר להבחין בפרגמטיות של סינוואר. החטופים הוציאו לחמאס שם רע בעולם, והארגון שינה עמדה, כפי שתימרן בין אלימות לפשרה לפני כן.
"מהיכן נובעת האלימות של חמאס? לא ממניעים דתיים או אידיאולוגיים. זוהי תולדה של התמשכות הכיבוש והמצור.
"האלימות שלו גדלה ככל שהאלימות של ישראל גדלה. ב'עופרת יצוקה' ישראל הרגה יותר מ-1,000 פלסטינים. ב'צוק איתן' יותר מ–2,000. בצעדות השיבה (שהופנו נגד חמאס ונגד ישראל כאחד) הרגה ישראל 223 ופצעה 8,000. את חולי הסרטן ושאר מחלות כרוניות, הפגים והמתים מהמים המזוהמים במובלעת עזה איש אינו זוכר. גם את אלפי האסירים בכלא. המתים, הכלואים והנצורים הללו (שלאיש מהם או מקרוביהם אין זה משנה אם הם בגדר נזק אגבי או נזק ישיר) מסבירים את 7 באוקטובר טוב הרבה יותר מפונדמנטליזם דתי.
"אויביה של ישראל: הם לא קנאים ובלתי רציונליים, הם בני אדם פוליטיים, בעלי שאיפה לחיים של רווחה וכבוד ולשחרור לאומי. הנורמליות של האוייב היא סוד שמור שהס מלהזכיר. אבל הוא מתגלה בין השורות.
"בקרב ההנהגה הישראלית, הפוליטית והביטחונית, היו אולי מחלוקות בדבר רצינותה של האזהרה, אבל היתה תמימות דעים ביחס לצורך להוסיף להשמיד, להרוג ולאבד, ולא להציל. אם כן, הבעייה היא לא שלא ידעו, אלא ראיית חמאס כמי שעומד מחוץ לתחומי ההיגיון הפוליטי, וכגורם שיש להשמידו. תמימות דעים כזו איננה מובילה להצלה, היא מובילה לרצח עם."
(אלי רם צורף ואלי אושרוב, "חמאס דווקא היה פרגמטי, אנחנו לא", "אל-ארצ'", 19.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-19/ty-article-opinion/.premium/000001a0-ba58-de67-a5a3-ff7cfadf0000
הבנתם? לפי "החוקרים" אלי רם צורף ואלי אושרוב החמאס פרגמטי, ורק ישראל אשמה במטרתה "רצח עם" של הפלסטינים.
התפיסה שאם היו נותנים לסינואר "הפרגמטי" 50 אסירים והקלות בהכנסת סחורות היה נמנע מלהתקיף את ישראל דומה לתפיסה שהיטלר יקבל את הסודטים וימנע ממלחמה.
לומר שהחמאס פעל לצאת מהמצור. איזה מצור? העזתים הם שהטילו מצור על ישראל בהכריזם מלחמה במטרה להשמיד את ישראל. לעזתים היה מוצא דרך מצרים לכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאטלנטי, ומשם לכל העולם.
לאחר הנסיגה מעזה ב-2004 החמאס או יותר נכון העזתים יכלו לבנות את סינגפור. בחקלאות בתיירות בהשכלה האוניברסיטאות ובתי חולים. במקום לבנות מנהרות מתחת לאדמה. כולל אזור תעשייה משותף עם ישראל, אם היו משקיעים את אותו מאמץ שהשקיעו מתחת לאדמה היו מקימים גן עדן להם. בנוסף לכל לא היה חסר דבר בעזה. היו חנויות מפוארות, מלונות פאר מסעדות פאר, מספרות לכלבים, וכו'.
סינואר והעזתים בחרו להחריב את הכול בתקווה להחריב את ישראל. לומר שסינואר היה פרגמטי כדי לצאת ממצור, והאשם הוא נתניהו שרצה רצח עם – זו תעמולת בחירות זולה המביישת את כותבי המאמר.
"ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד"
בניגוד ל"חוקרים" ד"ר אבי-רם צורף וד"ר אליהו אושרוב, המהדהדים את נאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-1939 בו האשים את היהודים בחרחור המלחמה ובהשמדתם, הפרשן הפוליטי הפלסטיני־אמריקאי אחמד פואד אלחטיב מאשים בספר חדש את חמאס באחריות הבלעדית לגורל תושבי רצועת עזה
בתחילת דצמבר 2001, הלך אלחטיב לביתו מבית הספר בשכונת שייח רדואן בעזה יחד עם כמה מחבריו לכיתה. מטוס F-16 של חיל האוויר פגע ישירות בבניין סמוך של כוחות הביטחון הפלסטיניים. חברו של אלחטיב, מוחמד אבו מרסה, נהרג במקום ושני חברים נוספים נפצעו קשה.
הפיצוץ גרם לו להפרעת דחק פוסט־טראומטית ולפגיעה באוזן השמאלית שמעולם לא הבריאה לחלוטין.
גם לאחר ששרד בקושי את המתקפה, האמונה הבסיסית של אלחטיב, ששלום וסליחה וחמלה עדיפים על נקמה ואלימות – לא התערערה. לצד זה ניצתה בו ההבנה שהוא חייב ללמוד אנגלית ולעזוב את עזה.
אלחטיב הצליח לעזוב. בספר הביכורים שלו, "חמאס ושני מיליון השבויים שלו", הוא מספר שבגיל 15 נשלח לארה"ב כחלק מתוכנית חילופי תרבות, שנועדה לבנות גשרים בין העולם הערבי לציבור האמריקאי בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. הספר, שילוב של ממואר ומניפסט, מתפרסם בהוצאה של Jewish Quarterly, כתב עת בריטי ותיק שיוצא מאז 2021 באוסטרליה ומתמקד בנושאים יהודיים ובקונפליקט הישראלי־פלסטיני.
ב-14 ביוני 2007, בדיוק ביום שבו חמאס השלים את ההפיכה האלימה שלו והשתלט סופית על רצועת עזה, אושרה בקשתו של אלחטיב בן ה-17 לקבל מקלט מדיני בארה"ב.
אלחטיב, בן 36, תושב הבירה וושינגטון, הוא פרשן פוליטי לענייני המזרח התיכון, בלוגר עם עשרות אלפי עוקבים ופעיל הומניטרי. הוא חבר ב־Atlantic Council, צוות חשיבה אמריקאי לא מפלגתי שעוסק ביחסים בינלאומיים. במסגרת תפקידו שם הוא אחראי לפרויקט Realign for Palestine ("התארגנות מחדש למען פלסטין") ש"מחויב לפעול נגד קיצוניות אלימה, נרטיבים מפלגים ושנאה באמצעות קידום של גישות מבוססות על היגיון בריא במישור המדיני והמעשי,", הוא אומר. "הפרויקט דוגל בקידום פתרון שתי המדינות כדרך האמינה והאנושית היחידה להשגת שלום בין העם הפלסטיני לעם הישראלי." ב-2015 הוא ייסד את Project Unified Assistance ("פרויקט הסיוע המאוחד"), ארגון ללא כוונת רווח הפועל להקמת שדה תעופה הומניטרי ברצועה. בשנים האחרונות הוא פירסם מאמרי דעה וניתוחים פוליטיים ב"ניו יורק טיימס", "האטלנטיק", "ניוזוויק" ו"הארץ", והתראיין לתוכניות אקטואליה ב־CNN BBC ועוד.
בסוף קיץ 2025 אלחטיב טס מעל עזה במטוס של איחוד האמירויות שהוביל סיוע הומניטרי. זו היתה הפעם הראשונה ב-20 שנים, מאז עזב לארה"ב, שבה ראה את מולדתו החרבה.
ראיתי את בתי משפחתי ההרוסים מלמעלה ואחי שעדיין חי שם זיהה אותם בסרטון הווידיאו. ראיתי את הצבא הישראלי ואת מחנות העקורים. ראיתי גם כמה הצד הישראלי ירוק ופורח וכמה עזה אפורה וחסרת חיים. זה הכעיס אותי מאוד לראות מה חמאס גרמו ואיך הפכו את המקום היפה הזה לעיי חורבות. שבר אותי לראות את המקום הזה, שהיה יכול להיות מקור גאווה פלסטיני, להדגים איך מדינה פלסטינית יכולה להיראות כשהיא חופשייה מכיבוש. במקום זה קיבלנו את המקום חסר החיים הזה. בגלל הנרטיב המחורבן של התנגדות מזוינת, הגישו את עזה ואנשיה על מגש של כסף לממשלה הכי ימנית בהיסטוריה של ישראל.
"ארגון טרור ג'יהאדסיטי פשיסטי השתלט על עזה עם הצהרה גלויה בדבר מטרתו להשמיד את ישראל. אני לא מבקש להגן על ישראל, אבל כל מדינה שדבר כזה היה קורה לה היתה פועלת באופן זהה."
אבל יש מי שיאמרו שפעולות חמאס, כולל מתקפת 7 באוקטובר, היו תגובה לתוקפנות הישראלית ארוכת השנים, לסגר הארוך ולהפיכת עזה למה שרבים מגדירים כ"כלא הפתוח הגדול בעולם."
"כן, אני מכיר את כל השיח הזה. אבל למה הוטל הסגר מלכתחילה? כל מדינה בעולם שארגון טרור משתלט על טריטוריה הסמוכה לה תגיד את זה. כשדאעש השתלטו על שטחים נרחבים בעיראק וסוריה ירדן סגרה את כל הגבולות שלה עם עיראק וסוריה. אף אחד לא בא ואמר תראו את ירדן הדכאנית. ארגון טרור ג'יהאדיסטי, פשיסטי ואלים השתלט על עזה והחליט להשקיע את כל כספו ומרצו בבניית מנהרות וטילים כדי לתקוף מעבר לגבול, עם הצהרה גלויה בדבר מטרתו להשמיד את ישראל. זה מה שחמאס עשה. כל מדינה בעולם שדבר כזה היה קורה לה היתה פועלת באופן זהה. כולם מדברים על הסגר על עזה ולא על מה שקדם לו. גם הרשות הפלסטינית הגדירה את עזה כטריטוריה מורדת אחרי השתלטות חמאס."
בכלל, אומר אלחטיב, הנרטיב של הסגר מפספס למעשה את הסיפור האמיתי. "הסגר היה אלסטי. לפעמים נוקשה יותר ולפעמים פחות. בזמן הסגר נבנו בעזה מלונות פאר של חמישה כוכבים, מסעדות בחופים ומרכזי קניות של מותגים בינלאומיים. עזה קיבלה יותר סיוע הומניטרי, ביחס למיספר התושבים, בהשוואה לכל אזור סכסוך אחר בעולם. ואני לא מדבר רק על מזוודות של כסף שנתניהו העביר להם מקטאר. הם גנבו ועשקו את כל כספי הסיוע מרחבי העולם והטילו מיסים כבדים על התושבים. אנשי עזה חוו את המצור, אבל לא חמאס. אבל לחמאס אף פעם לא היה אכפת מהאנשים בעזה. כל עזתי שתשאל יגיד לך את זה."
אלחטיב היה בעבר מקורב לחוגי השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית ובישראל. הוא שיתף פעולה עם הקרן החדשה ובשנה שעברה השתתף בכנס שארגן "הארץ" בטורונטו. "היה קשה להיות אנטי חמאס אפילו בוועידת 'הארץ'", הוא אומר. אחד האנשים שם, יהודי אמריקאי, אמר לי שהוא מאוד מודאג כשהוא רואה איך הרבה אנשי ימין ישראלים משתפים את הפוסטים שלי. פתחתי את הטלפון והראיתי לו את ערוץ הטלגרם של גדודי עז א־דין אל קאסם וכתבתי בערבית 'הארץ'. אמרתי, תראה כמה פעמים 'הארץ' מצוטט על ידי חמאס: 'החברה הישראלית מתפרקת מבפנים', 'אנשי המילואים לא מתייצבים', 'אין חלקי חילוף להמשך הלחימה'. חמאס אומרים: 'תראו, אנחנו רק צריכים להמשיך עוד קצת בלחימה ולפי "הארץ", ישראל מתפרקת'. אז הנה 'הארץ' מצוטט על ידי ג'יהאדיסטים ניאו־נאצים שביצעו את המתקפה הקשה ביותר על יהודים מאז השואה. האם זה אומר ש'הארץ' צריך להפסיק לדווח כי חמאסניקים מצטטים את הכתבות שלו? האם אני צריך להפסיק לבקר את חמאס כי איזה איש ימין קיצוני מגעיל אולי ישתף משהו שאמרתי כדי להוכיח איזו נקודה? כמובן שלא."
אף שאיבד 33 קרובי משפחה במלחמה בעזה ושני בתי ילדותו הופצצו ונהרסו, מעטים הדברים שיותר מרגיזים אותו מאשר האשמת ישראל ברצח עם. "אני מאמין שהיתה הסתה לג'נוסייד על ידי אנשים מסוימים בציבוריות הישראלית ואני בטוח שישנם אנשים בישראל שהיו שמחים לבצע ג'נוסייד בפלסטינים. אבל אני לא מאמין שמה שקרה בעזה זה ג'נוסייד," הוא חורץ. "האם זה אומר שבני משפחתי פחות מתים? לא. האם זה אומר שעזה לא נחרבה? לא. ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד. למי בכלל אכפת מה אמנסטי או ארגון Human Rights Watch אומרים? הם לא חוקרי ג'נוסייד. נכון, ישנם היסטוריונים של ג'נוסייד כמו עמר ברטוב שטוענים שהיה ג'נוסייד, אבל גם הם לא משפטנים וזו העבודה של משפטנים להחליט אם מדובר ברצח עם או לא. יש מי שמבקשים, באופן גלוי, להרחיב את ההגדרה של ג'נוסייד כדי שמה שקרה בעזה יתאים להגדרה הזאת. בתי הדין הבינלאומיים בהאג עדיין לא מצאו הוכחה חותכת או פסקו שהיה ג'נוסייד.
"יש מי שמבקשים, באופן גלוי, להרחיב את ההגדרה של ג'נוסייד כדי שמה שקרה בעזה יתאים להגדרה הזאת. בתי הדין הבינלאומיים בהאג עדיין לא מצאו הוכחה חותכת או פסקו שהיה ג'נוסייד.
"כל העולם מדבר על הטבח הזה. אין לי מה להוסיף על מה שכבר נטחן עד דק. מה שאני רוצה לדבר עליו זה למה הטבח הזה קרה, מה הוביל למרחץ הדמים הזה. יהיו שיגידו שישראל תמיד רצתה לבצע ג'נוסייד בפלסטינים וכל הבלה בלה בלה הזה. אני אומר שהיתה הפסקת אש שחמאס הפר ב-7 באוקטובר, ואף אחד בעולם לא מדבר על זה שארגון טרור ג'יהאדיסטי ניאו־נאצי ביצע את המתקפה הנוראה ביותר על יהודים מאז השואה, ובכך גרם לקטסטרופה הפלסטינית הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית. כשאתה בוחן את סבלם של העיראקים בשנות ה-90, אתה לא מסתכל על המעשים של סדאם חוסיין שקדמו לכך כמו המלחמה עם איראן או הפלישה לכוויית?
"פעולות חמאס גרמו לפנייה ימינה של הציבור הישראלי, משהו שייקח דור או שניים כדי לתקן. האם אני מצדיק טרור יהודי בגדה המערבית? ממש לא. האם אני מצדיק את ההתנהלות הפסולה בכוונת מכוון של הממשלה הישראלית? ממש לא. הרי השמאל הישראלי חוזר ואומר שנתניהו חיזק את חמאס בעזה כדי שיוכל להחליש את הפלסטינים ואת הרשות הפלסטינית ולהרחיב את הכיבוש. אני מסכים עם זה. ואז רואים את התוצאות של זה וכולנו מופתעים. אנחנו מכירים בכוונותיו של נתניהו ושל הימין הקיצוני הישראלי אבל מסרבים לראות את התוצאות של זה – מסרבים לראות איך 7 באוקטובר שימש כוויאגרה לטירוף של אלימות המתנחלים והצבא הישראלי. חמאס עשה בדיוק את מה שהם רצו שהוא יעשה. אז למה אנחנו כל כך מופתעים כשאנחנו יודעים שזו הפונקציה שחמאס מילאו באסטרטגיה של נתניהו?
"כולם אומרים 'הפלסטינים הם קורבנות, הם סובלים מכיבוש.' ואז הכל מתערבב: חיי שחורים נחשבים, הזכות להפלה, אפרטהייד, ג'נוסייד. כל הנרטיבים האלה הם חלק ממאמץ לגנוב מהפלסטינים את האחריות לחייהם.
"כרגע, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, הכוחות הישראליים לא יכולים לסגת מעזה לחלוטין. ישראל לא יכולה לסגת מההישגים שלה ברצועה. ישראל לא יכולה פשוט לקום ולעזוב יום אחד. בשביל מה זה היה טוב, כל זה? בשביל הקרבת קורבנות אדם עזתים עבור שום דבר? כדי שיהיו כמה אנשים במערב שישנאו את ישראל ויעשו לה דה־לגיטימציה אף שישראל לא הולכת לשום מקום? זו הסיבה שבגללה אני לא מובן בקרב ערבים מוסלמים, אנשי שמאל יהודים וישראלים, סטודנטים מעורערים בנפשם באוניברסיטאות אמריקאיות וחלקים במפלגה הדמוקרטית. אנשים שחושבים שהם יכולים להתעלות על ערבי אמיתי מעזה שאיבד את השמיעה באוזן אחת כתוצאה מהפצצה ישראלית, איבד חצי ממשפחתו בהפצצות ובתי ילדותו נחרבו. בסוף אני ציוני? אני יוסף חדאד? אני סוכן מוסד והם הפרו־פלסטינים האמיתיים? זה נפשע בעיני. זה כל כך אנטי פלסטיני. זוהי ההתגלמות המובהקת ביותר של גזענות 'הציפיות הנמוכות'. זו הבנה מוטעית של איך אתה יכול להיות פרו־פלסטיני. אף אחד לא מנסח את הדברים האלה ולכן אני עושה את מה שאני עושה — זו הסיבה שכתבתי את הספר."
(איתמר הנדלמן סמית, "ג'נוסייד לא קורה רק כי כולם אומרים שהיה ג'נוסייד", אל-ארצ'", 20.9.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2026-09-20/ty-article-magazine/.premium/000001a0-adf5-dea8-afe0-edfd0cde0000
ראשית כל הכבוד למערכת "הארץ" שפירסמה כתב אשמה כל כך חמור נגד העיתון המשמש את שונאי ישראל. שנית יש לקנא על יושרתו של אלחטיב המתאר ביושר רב את המציאות כשזה בולט ביחוד מול ערימת השקרים של האקטיביסטים הפרו-איסלמים הישראלים.
משפחת כוורי משפחה למופת הם תושבי עוטף עזה שתמכו במרצ וחד"ש, אבל הפעם הם נוטים להצביע לרע"ם ולא מתגייסים לצבא
משפחת כוורי גרה במושב ניר משה, בעוטף של העוטף – קצת יותר משבעה ק"מ מרצועת עזה. הסלון והמטבח של הבית נמצאים בחלל אחד גדול עם תקרה גבוהה, כאילו היתה זו קתדרלה. הסלון משקיף על חצר גדולה עם בריכת נוי, עץ שתלויות עליו רצועות בד לאקרובטיקה ולול שמספק 14 ביצים ביום.
לירון סטולר כוורי, בת 52, במקור מקיבוץ כנרת, היא מחנכת בבית הספר האנתרופוסופי קורצ'ק בבאר שבע. יובל כוורי, בן 54, במקור מחיפה, הוא רופא במחלקת טיפול נמרץ לילדים בבית החולים סורוקה. הוא גדל בבית דתי אורתודוקסי, והפך לקונסרבטיבי (עם כיפה). מאז 7 באוקטובר הוא לובש בדרך כלל חולצות מחאה, והיום זו חולצה עם איור של שושקה אנגלמאייר שכתוב עליה "כולנו בני אדם שווים."
בני הזוג הכירו בטיול בהודו, ויש להם חמישה בנים. שני הגדולים ירדו מהארץ — דניאל (23), מוזיקאי שלומד בארה"ב. אורי (25), מדריך סקי שגר בהולנד, יותם (19) הוא חניך במכינה היהודית־ערבית שער לאדם בהרדוף שבגליל. הלל (17) ובנימין (15).
ב-7 באוקטובר הם גרו בבית אחר במושב, שממוקם בסמוך למושב השכן יכיני. האב יובל יצא ב-6:15 לכיוון חיפה כדי להצטרף לאביו בתפילה לרגל שמחת תורה. לירון והבנים ישנו בבית. היא התעוררה מהאזעקות, אבל בהתחלה לא חשבה שקורה משהו חריג ולא העירה את הבנים. באזור הזה רגילים לרקטות.
קצת יותר מאוחר היא שמעה צרחות מכיוון יכיני. "נכנסו לשם נוחבות," היא מספרת, "היו שם קרבות ונרצחו שישה אנשים." במקביל נחשפה לסרטון של המחבלים שהגיעו לשדרות, וניסתה להשיג בטלפון את משפחת דנציג מניר עוז. נכדתו של אלכס דנציג, שנחטף לעזה ונרצח שם, היתה תלמידה שלה, ואביה מתי היה המורה לאזרחות של הבנים. המשפחה לא ענתה לטלפון, אבל מתי סימס לה שהם מתחבאים בממ"ד ומחזיקים את הדלת, ושמחבלים מסתובבים בשבילי הקיבוץ. זה היה השלב שבו החליטה להעיר את הבנים. הם נכנסו לממ"ד, ואחר הצהריים נסעו צפונה בשיירה לאחר שהונחו להתפנות. יובל הוזעק לבית החולים, ופגש אותם בדרך. הם נדדו במשך ארבעה חודשים, ולבסוף חזרו הביתה.
מאז הם נעשו יותר פוליטיים. הקירבה לעזה פשוט לא מאפשרת להם לשכוח. "חזרנו לאזור מלחמה," אומרת לירון, "שומעים כל בום." לירון תומכת מרחוק באישה מעזה ושומרת על קשר רציף איתה. הלל מספר שכשהוא מתלבש בבוקר הוא צריך להחליט אם ללבוש חולצות פוליטיות שיזמינו ויכוח. בנימין תלה בכיתה עמוד ממוסף הארץ עם תמונות של ילדים עזתים שנהרגו, סמוך לתמונות של חללי צה"ל. העמוד שתלה הוסר. יובל מספר שהלך עם חולצת מחאה לבית כנסת במושב סמוך, ואחד המתפללים מנע ממנו להיכנס, בעוד האחרים שתקו. הוא החליט לעזוב את המקום.
הבנים לא שירתו בצבא. אורי התלבט, הוא חשב שיתגייס כדי לעשות פעם אחת משהו "כמו כולם," אבל בסוף הבין שלא יוכל להחזיק נשק ושוחרר על סעיף רפואי. יותם פטור מסיבות רפואיות. הלל לא מתכוון להתגייס, ואצל בנימין זה עדיין קצת רחוק. "אם אראה שהצבא לא עושה דברים שאני לא מסכים איתם, יכול להיות שאתגייס," הוא אומר. "היום לא הייתי מתגייס, בגלל המלחמה בעזה."
לירון לא תצביע לדמוקרטים משום שבראשם עומד איש צבא, וגם כי הם לא מציבים את הכיבוש בראש סדר העדיפויות. "אני רוצה שהם לא יגמגמו בנושא," היא אומרת, "הכיבוש הוא אם כל חטאת." אורי לא פוסל את הדמוקרטים על הסף, אבל השותפות שמציגים מנסור עבאס ויואב סגלוביץ מדברת אליו: "יש בה משהו פרקטי ומהפכני."
יובל אומר שיצביע לרע"ם בזכות השותפות היהודית־ערבית: "בבית החולים אני מעביר משמרת לארבעה רופאים ערבים, אבל לשבת איתם בממשלה – זה אסור. זה מאוד־מאוד צורם לי."
(שני ליטמן ודוד בכר, "הם תושבי עוטף עזה שתמכו במרצ וחד"ש, אבל הפעם הם נוטים להצביע לרע"ם," "אל-ארצ'", 16.9.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/mishpaha-boharim/2026-09-16/ty-article-face/.highlight/000001a0-aaa8-d5b2-a9ee-aaaa8d740000
משפחה למופת. במלחמה הבאה מאמינים בני משפחת כוורי מן הסתם כי הצבעתם לרע"ם התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" תביא לכך שמחבלי החמאס יפסחו עליהם כשירצחו יהודים אחרים.
אפיקורוס מתאסלם כמשורר ודמות מופת
במסגרת יחצ"נות מסחרית לספר שירים "דֶרְוִישׁ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ" שמוציאה הוצאת שוקן, של מרדכי יוסף פויגל תחת השם של יונקר פרוסי "אבשלום פון שילוח" נערך איתו בעיתון ראיון מקיף.
מרדכי יוסף פויגל היה עילוי בעולם החרדי, הבן המבטיח. היום הוא משורר פרוע וחסר כל. בגיל 18 אבישלום פון־שילוח כבר פירסם ספר למדני עב כרס, וכל עתידו היה לפניו. ואז הוא ברא מחדש את דמותו
"בגמרא יש משפט שאומר, כל עיר שאין בה עשרה בטלנים – אינה עיר." אבישלום פון־שילוח, לשעבר מרדכי־יוסף פויגל ובעתיד אין לדעת, מתרווח בכיסאו. "אנשים שבטלה היא מלאכתם – הם מחזיקים את העיר," (הכוונה ללומדי תורה שאותה הוא משמיט נ.כ.) הוא אומר. הוא בן 35, לבוש לבן, מדבר בשקט, נע בקושי במהלך השעות הרבות של שיחתנו. כשביטוי ביידיש משתרבב לדבריו הוא מותיר שובל של מבטא חסידי על שלוש או ארבע המילים העבריות שאחריו.
הבטלה והשוטטות ממלאות את חייו של שילוח בשנים האחרונות, נולד בבני ברק, בגיל 17 למד ולימד בישיבת לוצרן שבשווייץ. בגיל 18 כבר פירסם ספר למדני עב כרס. בימי בחרותו קרא ושינן את רוב הטקסטים הקאנוניים של עולם התורה שבו גדל.
איך נהפך יוסף פויגל לאבישלום פון שילוח מאי פלטי
זוֹ אֲשֶׁר אָהַב הָרַבִּי, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ נַפְשׁוֹ כָּלְתָה אבישלום פון שילוח
כּוֹכַב שַׁבְּתַאי / יְדִיד פּוֹשְׁעֵי הָעִיר אבישלום פון שילוח
חייו הנוכחיים מתקיימים באזורים האלו, ומדלגים ביניהם בקיצוניות. תקופות של לילות בין דרי רחוב, נדודים במדבר ובין בתים נטושים בליפתא; תקופות של דירות רחבות ידיים, סלונים אמנותיים ונשפים מנקרי עיניים. רגע אחד הוא יושב על הארץ, משוחח עם נרקומן במזרח ירושלים, וברגע אחר הוא גבוה על הבמה באירוע ספרותי, בעניבת פרפר ושיער משוח בשמן. איש שוליים אבוד ודנדי הולל, משורר חסר־כל ואריסטוקרט רודף תאוות.
בישיבה גילו אצלו ספרים חילוניים. "הבנתי את ההשלכות של זה על השידוכים, על העתיד שלי, על ההורים. הייתי הבן המבטיח, היה לי עתיד רבני. איבדתי הכרה לכמה רגעים ונפלתי על המיטה. כשקמתי אספתי כמה חפצים דרכון, תפילין, סיגריות וברחתי מהישיבה." הוא מספר, וקיים יחסים עם בחורה שוויצרית.
הישיבה קברה את הסקנדל, וזמן קצר לאחר מכן הגיע גם שידוך טוב. כמשקל נגד לספרים שהכתימו את עברו, כתב שילוח ספר למדני בן 400 עמודים על מסכת קידושין, והגיש אותו כמתנה לכלתו ביום חתונתו. באופן נדיר קיבל הספר את ברכתו החתומה של ראש הישיבה הקשיש. "יומיים־שלושה אחרי החתונה, אני עוד בשבע ברכות עם השטריימל, נודע לי שהוא נפטר. הוא כאילו ליווה אותי, הבטיח שהכול יהיה בסדר אחרי האירוע ההוא, שיהיה שידוך ואני אתחתן, והלך לעולמו. היה ירח דבש באוסטריה, קיבלתי דירה על שמי ונדוניה. כאילו אמרו לי, רק תשב ותלמד ותכתוב ספרים תורניים. לכאורה חייתי את החלום. ואז הגיעו הסיוטים."
הלילה על האגם בלוצרן רדף את שילוח, ומתוך הבדידות העמוקה הוא התחיל לכתוב. "ישבתי בכולל, נראיתי חסיד לחלוטין. קריית צאנז בנתניה, ארבעה חדרים עם נוף לים, אומר שיעורים בקהילה. נולד לי בן.
שילוח שיתף את הוריו שחזר לקנות ספרים, וביקש עזרה. הם שיתפו את האדמו"ר. פסיכולוגים נכנסו לתמונה. כולם ניסו להבין מה הבעיה של הבחור בן ה-22 שיש לו הכול, ובינתיים פנו לפתור את המשבר בדרכם. "הנורמה המקובלת היא כדורים – כדי שלא אעשה מעשה פזיז ואחריב את עולמי. במשך שנתיים טופלתי בכדורים פסיכיאטריים ללא סיבה.
ואז קם ונטש את אשתו אותה אהב ואת בנו.
ב-6 באוקטובר, 2023. התחילה המלחמה. וברגעים האלה, כשהכול תוהו ובוהו ואני בין שמיים לארץ, בלי שום עורף משפחתי או קהילתי, האדם היחיד שדאג לי היה בחורה ערבייה מיפו. זה שינה לחלוטין את כל התפיסות שלי על פוליטיקה, שייכות ולאום.
הלילה ההוא הותיר חותם גם בספר שיריו החדש. "הוא מסמל את התפנית אל האיסלאם, השפה הערבית. זו תפנית של 180 מעלות, ואני מרגיש שאני רק בהתחלה. לפני כן הרגשתי בן בית בכל חלקי ירושלים היהודית, גם החילונית וגם החרדית, ופתאום גיליתי עולם מופלא שלא הכרתי. מבחינה מסוימת אני מרגיש יותר בנוח במזרח העיר. בישראל אני תמיד מהגר, משקיף מהצד, ודווקא במזרח העיר מצאתי חברויות עמוקות. אם זה במפגשים חוצי גבולות בחיי הלילה, במרכז האמנות הישראלי־פלסטיני פִילְבֵּית, או סתם על גגות העיר העתיקה, עם שבאב מקומיים שבכלל לא מדברים עברית.
זה באמת מאפשר לי להיות מישהו אחר. יש לי את השם שבו נולדתי, ויש לי את השם שיצרתי ופיתחתי. אבל במזרח העיר אני יוסוף אבו־סלאם, זהות שלישית כביכול. כשאני מטייל שם אני משתחרר מהזהות היהודית הישראלית וכל מה שהיא נושאת.
שילוח מדבר גם על שירה כאפשרות של גשר – שהוזנחה. "המשוררת הפלסטינית פַדוָוא טוּקָאן, למשל, שכתבה שהיא רוצה לאכול כבד של חייל ישראלי. היום היא כבר היתה נעצרת במעצר מינהלי ל-20 שנה. אז, ב-1968, משה דיין הזמין אותה לביקור בביתו כדי לשמוע ולהבין את הכאב שלה. היה שיח. היום כשאני רוצה להרגיש את ירושלים אני מטייל באבו־תור ובראס אל־עמוד. כל מקום שאליו הגיעה המדינה הפך למכוער ותעשייתי. תראה איזה יופי הם מתחזקים את הר הבית, ומה רב הכותל עשה מהכותל. בנה מכל עבר משרדים וסירס את המקום. אני לא מרגיש שם שום קדושה.
"אני מנסה לא לחשוב על איפה אתיישב בסוף נדודיי כי אני לא רוצה להגביל את עצמי. החיים מפתיעים. יש דמות אחת שאני שואב ממנה הרבה השראה, לאופולד וייס, או מוחמד אסד – שהם אותו אדם. וייס נולד בגליציה, סבא שלו היה רב מוכר בצ'רנוביץ, אותה עיירה שממנה הגיע סבא רבא שלי. הוא יצא בשאלה, עבר לגרמניה והחל לעסוק בעיתונות. ב-1922 הגיע לירושלים. כאן הוא עבר מהפך, הבדואים הזכירו לו את תקופת התנ"ך, והוא התחיל ללמוד ערבית. מכאן הוא המשיך לירדן, עיראק, סוריה ומצרים, וכתב ל'פרנקפורטר צייטונג'. הוא הסתובב באיראן שנתיים, למד פרסית והתחיל להתעניין באיסלאם. לבסוף התאסלם, השתקע במכה, ועבד בשליחותו של אבן סעוד, מלך ערב הסעודית. משם המשיך להודו, התחבר עם המשורר מוחמד אקבאל, והיה לאחד ממייסדיה האינטלקטואליים של פקיסטן – שאותה גם ייצג באו"ם. התרגום האנגלי שלו לקוראן נחשב לאחד המשפיעים בעולם.
"הייתי יכול לדבר איתו יידיש. הוא בטח הכיר את סבא שלי. והנה הוא חצה את כל המזרח, חברם של שועי עולם, דובר שפות, ובסוף יצר יצירה – ספרו 'הדרך למכה' – שאדוארד סעיד, מבקר האוריינטליזם, ציין כיצירה יוצאת דופן שמתארת מה זה אומר להיות מוסלמי באמת. זה נכד של רב שהגיע לכאן במקביל לציונים ואמר רגע, לא, אני שומע פה עוד קולות – והמשיך והמשיך ולא עצר בשום מקום והתאסלם. כמה עשירה הנפש האנושית אם רק מאפשרים לה ללמוד ולהיפתח, ולא נשארים בגבולות הצרים שמהם אנחנו מגיעים."
(איתי משיח, "הוא היה עילוי בעולם החרדי, הבן המבטיח. היום הוא משורר פרוע וחסר כל",
"אל-ארצ'", 9.9.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-09-09/ty-article-magazine/.highlight/000001a0-860f-dc67-a5f1-bedf22270000
אז הנה דרך כוכב בעולם הספרות והשירה העברית של עיתון "ארץ" משורר עברי-יהודי שהתפקר וחולם להשתמד לאיסלם. הנה דמות מופת.
מרדכי יוסף פויגל תוגת אימו.
האם זה מוסר הלחימה שגדעון לוי מציע שישראל תאמץ בעזה?
מוזר שגדעון לואי (לוי) טרם התאסלם למרות הזדהותו הנפשית עם המוסלמים, ופעילותו כאקטיביסט פרו-איסלמי.
פרופסור דני אורבך, היסטוריון צבאי בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, משיב לו על האשמותיו נגד ישראל.
"גדעון לוי תוהה ("הארץ", 20.8)," כותב אורבך, "מדוע ישראל אינה נוהגת בפלסטינים ברצועת עזה באותה נדיבות והומניות שנהגו, לדבריו, בעלות הברית בנאצים המובסים. אלא שההשוואה מבוססת על ערבוב בין שתי תקופות שונות בתכלית: המלחמה שניהלו בעלות הברית עד כניעת גרמניה, ומדיניות הכיבוש והשיקום שהחלה אחריה. אילו אימצה ישראל את אמות המידה שהפעילו בעלות הברית בשלב הראשון, התוצאה לא היתה מלחמה הומנית יותר, אלא מלחמה אכזרית לאין שיעור.
"במלחמת העולם השנייה בעלות הברית לא קבעו סולמות של 'מידתיות', כמה אזרחים גרמנים מותר להרוג כנזק אגבי עקב פגיעה במטרות צבאיות. הבריטים לא רק שלא ראו בהרג אזרחים גרמנים מכשול בפני ההפצצות האסטרטגיות, אלא שבעיניהם היה הרג אזרחים גרמנים מטרה ראויה בפני עצמה. בהמבורג השתמש פיקוד המפציצים בתמהיל מחושב של פצצות נפץ ותבערה, שהרס גגות ותשתיות, הקשה על פעולת הכבאים ותרם ליצירת סופת אש. בדרזדן הופעלה שוב הפצצת שטח הרסנית, שהציתה חלקים גדולים מן העיר והביאה למותם של יותר מ-20 אלף איש.
"ודאי שאיש לא חשב להזהיר את הגרמנים לפני הפצצות ברמת הבלוק והבניין, כפי שישראל עשתה ברצועת עזה. המונח המכובס של בעלות הברית היה "dehousing" – החרבת הבתים של עובדי התעשייה, בהיקף עצום, מתוך הנחה שהפיכתם לחסרי בית תפגע בכושר הייצור. בפועל היה מדובר בהרג המוני ומכוון, ומתכנני ההפצצות ידעו זאת היטב. אותו הרג המוני נתפש גם כחיובי מבחינה פסיכולוגית, מפני שהמורל של האוכלוסייה הגרמנית עצמה הוגדר כמטרת מלחמה.
"מן הסתם, בעלות הברית הטילו מצור כלכלי מוחלט על גרמניה, שכלל גם מזון, עד שתיכנע – מתוך ידיעה, שהמונים ימותו ברעב תוך כדי כך. הגרמנים הצליחו לחמוק מהגורל הזה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה בעיקר כי 'יצאו' את הרעב לארצות הכבושות על ידי ביזתן השיטתית. מצור דומה הוטל על יפן, שם גם קיבל את הכינוי הבוטה "מבצע הרעבה" (operation starvation).
"בעלות הברית הפעילו בהדרגה גם תוכניות סיוע רחבות – כמובן, לא בזמן המלחמה, אלא רק אחרי שהרייך נכנע בלא תנאי, ואף לא מיד לאחר הכניעה.
"בזמן הקרבות בשנתיים האחרונות של המלחמה ביצעו חיילים של בעלות הברית מעשי טבח, בעיקר של שבויים. חלק קטן מהאירועים נחקר ומבצעיהם נענשו, ואחרים טויחו, הוצנעו, או הסתיימו בלא מיצוי הדין. יחידות קולוניאליות מסוימות בצבא הצרפתי – ובמיוחד חיילים מרוקאים לאחר קרב מונטה קאסינו – ביצעו מעשי אונס המוניים באיטליה; אונס נרחב תועד גם במהלך הכיבוש בגרמניה. זאת ועוד, אפילו חיילי הצבא האמריקאי, הממושמע יחסית, אנסו מאות נשים בבוואריה לבדה. אונס, שלפעמים לווה גם ברצח, אם כי הפיקוד העניש חלק מהאנסים.
"אלו הדמוקרטיות של רוזוולט וצ'רצ'יל, מנהיגים הנחשבים עד היום למופת מוסרי, הצבא האדום ביצע בגרמניה מעשי זוועה, רצח ואונס חמורים ורצחניים לאין שיעור. במקביל גורשו מיליוני גרמנים מפולין, מצ'כוסלובקיה ומאזורים אחרים – מדיניות שאושרה או התקבלה גם על ידי בעלות הברית המערביות.
"האם זה מוסר הלחימה שלוי מציע שישראל תאמץ בעזה?
"הדה־נאציפיקציה – שלוי רואה כמופת של מתינות – התבצעה רק אחרי שגרמניה הנאצית נכנעה בלא תנאי, מצב שלא הגענו אליו עדיין ברצועת עזה. לאחר הכניעה באו כיבוש מלא, פירוק מוסדות המשטר, מעצר והדחה של המוני נאצים, החרמת רכוש, איסורים מקצועיים, ומשפטים שנגזרו בהם גם עונשי מוות.
"וכאן מגיע הפרדוקס התמוה ביותר: איש אינו מאשים את בריטניה וארצות הברית, ואפילו לא את ברית המועצות, כאילו ביצעו ג'נוסייד בעם הגרמני – אף על פי שניסו למקסם הרג אזרחים וטיהרו אזורים שלמים מהאוכלוסייה הגרמנית שישבה בהם במשך מאות שנים. ישראל, לעומת זאת, מואשמת ברצח־עם אף על פי שהפעילה אמצעי זהירות שאיש לא חלם אפילו להפעיל במלחמת העולם השנייה, או למעשה בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. כל זאת תוך כדי הקרבת יתרונות צבאיים משמעותיים וסיכון חיי חייליה.
"ישראל נלחמה נגד יריב שטבח באזרחיה, רצח ואנס אותם, והשתמש באזרחיו שלו באופן שיטתי כמגינים אנושיים, תוך כדי חפירת מאות קילומטרים של מנהרות מתחת למסגדים, לבתים, לבתי חולים, לבתי ספר ולגני הילדים שלהם. ובכל זאת הקריבה ישראל שוב ושוב את יתרון ההפתעה כדי להזהיר עזתים להתפנות לאזורים בטוחים יחסית. באזורים אלה, על פי הניתוח שערכנו לנתונים הפלסטיניים והבינלאומיים בין מאי 2024 להפסקת האש השנייה בינואר 2025, היה הסיכון לאזרחים נמוך פי שמונה עד תשעה יחסית לשאר הרצועה. כל זאת למרות העובדה שחמאס ירה מאזורים אלה מאות טילים, והסתיר בהם את מנהיגיו.
עד כה לא תועד במלחמת עזה דפוס של הוצאה־להורג שיטתית של המוני אזרחים או שבויים כפותים, מן הסוג שהיה מוכר בזירות שונות במלחמת העולם השנייה (ועוד יותר מכך במלחמות יוגוסלביה, או במזרח התיכון כיום). ישראל איפשרה כניסה של יותר משני מיליון טונות של סיוע לרצועה מתחילת המלחמה – אף על פי שחלק מן הסיוע נתפס, מוסה, או נוצל בידי חמאס ובכך סייע לו לשרוד. זה דבר שבעלות הברית לא חלמו אפילו לעשות במלחמת העולם השנייה. היקף כזה של סיוע לאוכלוסייה עוינת בשטח שהאויב שולט בו עדיין וממשיך להילחם הוא חריג ביותר בתולדות המלחמה המודרנית בכלל, אם לא המקרה היחיד כמעט.
"ובכל זאת, לוי מאשים את ישראל ברצח־עם. ג'נוסייד אינו מחייב ניסיון להשמיד כל יחיד בקבוצת המטרה, אך הוא מחייב כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, כולה או חלק משמעותי ממנה. כאשר אין הוראה מפורשת להשמדה, ומבקשים להסיק את הכוונה מדפוס הפעולה – הפסיקה הבינלאומית דורשת להראות כי כוונת ההשמדה היא ההסבר הסביר היחיד לאותו דפוס.
"קשה ליישב מסקנה כזאת עם צבא אשר מזהיר אוכלוסייה לפני תקיפות, מפנה אותה מאזורי לחימה, מכניס סיוע בהיקף עצום ואף מוותר לשם כך על יתרונות מבצעיים – גם אם פעולותיו גרמו למספר עצום וטרגי של נפגעים, וגם אם אירעו במהלכן הפרות חמורות המחייבות חקירה.
"אין שום מקרה מתועד של ג'נוסייד בהיסטוריה התואם לדפוס כזה, או שאינו מלווה במעשי טבח המוניים של אזרחים חסרי ישע הנמצאים בידי הצד המעוול. עובדות אלו אינן נותנות לישראל חסינות מביקורת ואינן שוללות מראש פשעי מלחמה נקודתיים; הן שוללות את הטענה ולפיה ההסבר הסביר היחיד למלחמה הוא כוונה להשמיד את הפלסטינים כקבוצה."
(דני אורבך, "האם זה מוסר הלחימה שגדעון לוי מציע שישראל תאמץ בעזה?" "אל-ארצ'" 3.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-03/ty-article-opinion/.premium/000001a0-66fc-d7d6-afb2-f6ffa6430000
עמוס גולדברג, המתנאה בעצמו כהיסטוריון של השואה וחוקר באוניברסיטה העברית, עונה לו.
"דני אורבך מעוות את ההיסטוריה. בעלות הברית ניהלו מלחמת שחרור – ישראל משמידה.
"אורבך צודק כמובן בטענתו כי בעלות הברית ביצעו פשעי מלחמה חמורים ביותר במלחמת העולם השנייה," כותב גולדברג. "זה התבטא בהפצצות שטיח על ערים גרמניות כהמבורג ודרזדן, בתמיכה בטיהורים אתניים גדולים באירופה, ובאכזריות רבה מחוצה לה – הבערת טוקיו בהפצצת נפאלם והטלת פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. אכזריות זו היתה המשך של האלימות הקולוניאלית, שלפעמים הגיעה לכדי ג'נוסייד, שנקטו מדינות המערב; ועל אלימות ברית המועצות הסטליניסטית אין צריך להרחיב.
"ואולם דווקא בשל הבעתה מעוצמת ההרג והחורבן שהמיטו שני הצדדים אלה על אלה ובשל ההבנה, שכוח האש רק יחמיר במלחמות הבאות, החליטה האנושות להגביל את עצמה. אמנת הג'נוסייד (1948), אמנת ז'נווה הרביעית (1949), האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (1968) ואמנת רומא (1998), שמכוחה הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי שהוציא צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט — כל אלה הם חלק ממערך של משפט בינלאומי, שנועד לרסן את המלחמות מכאן ואילך.
"ההשוואה שעושה אורבך מופרכת מעיקרה מפני שחמאס איננו גרמניה הנאצית. גרמניה הנאצית הציתה מלחמה שבמהלכה נרצחו ונהרגו עשרות מיליונים, והקימה תעשיית מוות שביקשה לחסל עמים שלמים (נוסף על היהודים) ולכונן 'רייך בן אלף שנים' על פני אירופה כולה. לכן המלחמה של בעלות הברית, חרף פשעיהן הנוראיים, היתה מלחמת שחרור, וכך היא נתפשה בעיני רוב העולם – ומי כמונו, היהודים, יודע זאת. חמאס, לעומת זאת, הצליח באמצעים פשוטים, בלי צבא של ממש, ובתחכום ובאכזריות רבה, להרוג כ-850 אזרחים וכ-350 חיילים ולהרוס באופן מלא או חלקי כמה קהילות ב-7 באוקטובר. איזו השוואה אפשר להעמיד בין זה ובין האיום הנורא של גרמניה הנאצית על האנושות?
"בעלות הברית ניהלו מלחמת שחרור; ישראל מנהלת מלחמת כיבוש והשמדה. משום כך השוואת הפלסטינים לנאצים, הנפוצה כל כך בישראל, היא חלק מן הדה־הומניזציה של הפלסטינים ומעיוות גרוטסקי של מושג האנלוגיה ההיסטורית.
"אותה פעולה עצמה נושאת משמעויות שונות בהקשרים שונים. להפצצות שנועדו להרוס ככל האפשר את המרקם האזרחי ברצועת עזה – תא שטח קטנטן (365 קמ"ר), עני, ומן הצפופים בעולם, בנשק קטלני של המאה ה-21 – יש משמעות שונה לחלוטין מזאת של ההפצצות בגרמניה הגדולה בשנות ה–40. בגרמניה המשמעות היא פשעי מלחמה חמורים; בעזה המשמעות היא ג'נוסייד שכן ההפצצות ושאר האמצעים שנקטה ישראל מכוונים להשמיד את הקיום הקולקטיבי.
"ומה תכלית ההודעות על פינויים ועל 'המעטפת המשפטית' לכאורה? בעברית ישראלית, כל אלה נועדו "לכסתח" – או, בלשון חלק מהמשפטנים, לשמש 'Humanitarian camouflage'. כמו כל המשטרים הרצחניים, גם ישראל מנסה לתעתע בעולם ולהסוות את פשעיה, אך זו כבר הסוואה שאין בה ממש, ואת זאת כבר מבין רוב העולם."
(עמוס גולדברג, "דני אורבך מעוות את ההיסטוריה", "אל-ארצ'" 8.9.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-09-08/ty-article-opinion/.premium/000001a0-817e-d4aa-a7fd-f37ec27c0000
פרופסור גולדברג משקר במצח נחושה ומבזה את קורבנות השואה. ההפצצות לא נועדו לג'נוסייד אלא להרס מכונת המלחמה החמאסית של מנהרות היורות רקטות על אוכלוסייה אזרחית בישראל, מנהרות שאזרחים וילדים אינם מורשים להיכנס אליהן כמקלט על מנת שישמשו מגינים אנושיים ויצותו בכוונה תחילה כאמצעי תעמולתי. ולמרות זאת בזכות המסדרונות ההומניטריים וקריאת הצבא להתפנות רוב ההרוגים לפי נתוני החמאס היו גברים בגיל הלחימה
אכן יש הבדל בין הנאצים לחמאס. הנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס מכריז זאת בריש גלי. הנאצים שמרו על ילדיהם במקלטים, החמאס הקריב ילדים בכוונה תחילה. איך אמרו מנהיגיו דף והנייה: "אנחנו אוהבים את המוות לכן ננצח את היהודים אוהבי החיים."
https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8
בדבריו ובהשוואה שהוא עושה משמש פרופסור גולדברג כמכחיש שואה וכאידיוט שימושי של החמאס.
רוע לשמו
אימו של יותם חיים הגישה תביעת דיבה נגד דב הלברטל, לאחר שכינה אותה "זונה של השכול" וטען כי היא "דורכת על דם בנה" ברקע השמועות על שיריונה בליכוד. הלברטל טען ש"בא על עונשו" – אך עורכי דינה דחו את הסברו וטענו כי מדובר בשיא של ציניות מקוממת, שנועדה לפגוע בה.
כשהתחילה חרושת השמועות סביב הפיגורות שיקבלו שריון מנתניהו ברשימת הליכוד, עלה גם שמה של איריס חיים, אימו של יותם חיים ז"ל. החיבור בין חיים לליכוד הוציא מדעתו את דב הלברטל, פובליציסט ומשפטן חרדי, שיצא למתקפה נגדה בפוסט שפרסם בפייסבוק ב-10 במאי:
"הנה עוד זונה של השכול, איריס חיים שעומדת לקבל שריון בליכוד," כתב. בהמשך כינה אותה "האשה הנקלית הזו" ו"רדופת הכבוד והפרסום שרק זורחת מאז רצח בנה," וטען ש"יש להניח שתיכננה מראש את כל דרכה לפוליטיקה ודורכת על דמו של בנה שציווה לה סלבריטאות עולם." את הפוסט חתם במילים: "על קבר בנה היא תכתוב: 'כמה טוב שנרצחת.' איזה חסד עשה איתה החמאס."
היא הגיבה בפוסט משלה. "למי שכתב עליי שאני זונה של השכול, דב הלברטל. את שמך שמעתי היום בפעם הראשונה," כתבה. "זונה כי מישהו כתב ששוריינתי לרשימת הליכוד? ואת זה אומר בן אדם ששם כיפה על הראש. אף אחד לא פנה אליי, לא מהליכוד ולא משום רשימה או מפלגה כלשהיא, וגם אם יפנו, התשובה תהיה שלילית. העיקר לכתוב דברים רעים ודוחים עליי בלי לבדוק אפילו."
במקום לעסוק בשמועות, ביקשה מהגולשים לתרום ל"בית יותם", המיזם שהיא מקימה לזכר בנה, "שם ידברו יפה ובאופן מכבד. מבטיחה לכם." ולהלברטל כתבה: "מה עשיתי לך רע, איש קטן ומסכן."
יותם נחטף לעזה ב-7 באוקטובר 2023. הוא הצליח לברוח משוביו יחד עם אלון שמריז וסאמר פואד אל-טלאלקה, ושלושתם שהו במשך חמישה ימים בשטח הלחימה. הם ניסו לסמן לכוחות שהם חטופים, וכתבו באמצעות תמצית תבלינים את המילים "הצילו חטופים". ב-15 בדצמבר, אחרי שכבר הצליחו להשתחרר מהשבי, נורו השלושה בשוגג בידי חיילי צה"ל, בעקבות טעות בזיהוי.
למרות הדרך הטרגית שבה נהרג, נמנעה מלהפנות את הכעס כלפי החיילים. היא פנתה ליחידה שחייליה ירו בו והבהירה שאינה מאשימה אותם, ומאז פועלת לקידום מסרים של אחדות. בכתב התביעה מתארים אותה עורכי דינה כמי ש"הפכה לשליחת אחדות מטעם עצמה" ו"רתמה את הטראומה, הקושי, הגעגוע, כדי לאחד בין כל חלקי העם, יהודים ולא יהודים, שמאל וימין, חילונים ודתיים." חודש בלבד לפני פרסום הפוסט, קיבלה חיים אישור עקרוני להביא ילד מזרעו של יותם. היא דיברה אז על התקווה שנפתחה בתוך האובדן. "יותם מבחינתי לא מת. רק הגוף שלו איננו פה," אמרה. "הילד זה לא יותם, אבל זה יהיה מזרעו של יותם." בתביעה נטען שהלברטל ידע שהוא פוגע בה בנקודת זמן רגישה במיוחד.
ב-26 במאי נשלח להלברטל מכתב התראה לפני תביעה. "מדובר במלל מחריד, דוחה, בלתי נתפס," נכתב בו. "המילים 'לשון הרע' אינן מספיקות כדי לתאר את גודל העוול שביצעת, את עגמת הנפש שגרמת לאם שכולה, שזיכרון מותו של בנה, שהיה כפסע מן החופש ונורה ע"י כוחות צה"ל, מלווה אותה בכל שעות הערות והשינה."
הלברטל השיב למכתב ולא הכחיש שכתב את הדברים. הוא סיפר שאחרי יום או יומיים חשב שוב על הפוסט, הגיע למסקנה שהניסוח היה חריף מדי ומחק אותו מיוזמתו. "לא ששיניתי אותו, פשוט מחקתי אותו," כתב. לדבריו, עד אז צבר הפוסט מאות צפיות בלבד, ורק אחרי התגובה נגדו, צילום המסך התפשט ברשת והגיע לכלי התקשורת. גם את השמועה על השריון טען שלא המציא. לדבריו, קרא עליה בכתבה של העיתונאית הפוליטית אנה ברסקי במעריב, והניח שהמידע מבוסס. הוא ציין גם את ניסיונו בתקשורת, בין היתר כמנהל המחלקה הדתית בקול ישראל, כשדרן וככותב מאות מאמרי דעה. "אני מבין דבר אחד או שניים בתקשורת," כתב. הוא טען ששילם מחיר על הפרסום, כיוון שספג התקפות קשות נגדו גם בתוך הקהילה שלו. "אני באתי על עונשי הגדול בפרסום הפוסט," כתב, והוסיף שהוא לוקח אחריות על הפרסום הראשוני. הוא הציע לפרסם התנצלות נוספת, להיפגש ואף לארח את המשפחה בביתו לשבת, כדי ליישב את הפרשה.
ההסברים וההצעות לא שיכנעו את עורכי דינה, אסף שרעף ונילי שץ, שהגדירו את תשובתו "שיא של ציניות מקוממת." לטענתם, הוא ניסה להפנות אליה את האצבע ולטעון שדווקא התגובה שפירסמה היא שהפיצה את הפוסט והביאה אותו לכלי התקשורת. הניסיון התקשורתי שעליו הצביע בעצמו, הם טוענים, רק מחזק את הטענה שידע היטב איזו סערה עלול הפרסום לחולל.
איריס חיים הגישה תביעת דיבה לבית משפט השלום בירושלים, בסך 169 אלף שקלים, ובה טענה שהדברים עליה לא נכתבו ברגע של כעס, אלא ממודעות וכוונה לפגוע בה. גם הבחירה בתמונה שצורפה לפוסט, שבה היא נראית כשמאחוריה ציור של יותם, מוזכרת בתביעה. לטענתה, השילוב בין התמונה לטקסט נועד להגביר את הפגיעה ואת "אפקט ההלם.". מועד הדיון הראשון בתביעה ייקבע בהמשך.
(ליאת רון, "טוב שנרצחת".)
https://news.walla.co.il/item/3866543
דב הלברטל האדוק החרדי הוא מה שנקרא "נבל ברשות התורה." הביטוי מתאר אדם שמקיים את כל מצוות ההלכה באופן יבש ופורמלי, אך מתנהג בצורה לא מוסרית ונוגד את רוח התורה. מקור הביטוי והמושג מגיע מפירושו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) על התורה (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'). הרמב"ן מסביר את הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" ועל פי פרשנות המדרש: "כשם שאני קדוש – כך תהיו אתם קדושים.
התורה מתירה דברים מסוימים, כמו אכילת בשר או שתיית יין. אדם יכול לנצל את ההיתרים הללו עד הסוף, להיות שטוף בתאוות, ולא לעבור אף איסור מפורש. אדם כזה הוא "נבל" מבחינה מוסרית, למרות שהוא נמצא "ברשות התורה" (לא עבר עבירה פלילית-הלכתית). קיום מדויק של מצוות שולחן ערוך והלכה. התעלמות מהמוסר: פגיעה בבני אדם אחרים או התנהגות רעה שאי אסורה בהלכה באופן ישיר, שימוש בהיתרים הלכתיים כדי לעשות מעשים מכוערים או אנוכיים. דוגמאות נפוצות אדם שקונה רק מזון כשר בהכשר המהודר ביותר, אך זולל וסובא ללא גבולות. אדם שמדבר לשון הרע או פוגע בזולת, אך מקפיד לא לומר מילים אסורות ממש לפי ההלכה. התנהלות עסקית חוקית לחלוטין לפי ההלכה או החוק, אך כזו שדורסת אנשים חלשים באכזריות.
נבל ברשות התורה הוא ביטוי המתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי.
הימין הקיצוני במזרח, השמאל הרדיקלי בברלין:
"גרמניה כבר לא בטוחה ליהודים"
ה-AfD ניצחה במדינת המחוז מקלנבורג-פומרניה עם 38.2%, בעוד השמרנים של הקנצלר מרץ התרסקו לראשונה מתחת לאחוז החסימה. בבירה הכפילה "די לינקה" את כוחה וזכתה ב-25.7%, עם תמיכה חריגה בקרב צעירים – אחרי שורת תקריות אנטישמיות ואנטי-ישראליות במפלגה. "יש אנטישמיות רדיקלית וגלויה בברלין," הזהיר הקנצלר. גם בקהילה היהודית מודאגים: "מוטרדים עמוקות מהתוצאות."
המרכז הפוליטי הגרמני ממשיך להישחק. במקלנבורג-פומרניה ניצחה מפלגת הימין הקיצוני AfD ("אלטרנטיבה לגרמניה") עם 38.2% מהקולות, יותר מפי שניים מהישגה בבחירות הקודמות.
בברלין, מנגד, ניצחה "די לינקה" מהשמאל הרדיקלי עם 25.7% והכפילה יותר מפי שניים את כוחה. ה-CDU הסתפקה שם ב-18.8%, ה-AfD זינקה ל-16.3%, הירוקים קיבלו 14.3% וה-SPD (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית) התרסקה לשפל היסטורי של 12.1%.
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות נרשמו הישגים דרמטיים למפלגות שמחוץ למרכז הפוליטי המסורתי, בעוד השמרנים והסוציאל-דמוקרטים איבדו חלק ניכר מכוחם.
ברלין הולכת שמאלה, הפרו-פלסטינים חוגגים. ברלין שמיתגה את עצמה במשך עשרות שנים כבירה ליברלית, צעירה וסובלנית העניקה אחד מכל ארבעה קולות ל"די לינקה". כמעט 47% מהמצביעים בחרו יחד ב"די לינקה", ב-AfD וב-BSW (ברית זארה וגנקנכט) - שלוש מפלגות שנמצאות מחוץ לציר המרכז המסורתי של CDU, SPD והירוקים. הנתונים בקרב הצעירים בולטים אף יותר: לפי ניתוח של תוצאות הבחירות, לא פחות מ-49% מבני 25 עד 34 הצביעו ל"די לינקה", וכך עשו גם 43% מבני 16 עד 24. המפלגה הצליחה גם לגייס עשרות אלפי מצביעים שלא השתתפו בבחירות הקודמות.
מבחינת הקהילה היהודית בברלין, חלק מהסיפור אינו רק התחזקותה של מפלגת שמאל – אלא המחלוקת החריפה שהתפתחה בתוך "די לינקה" סביב ישראל, המלחמה בעזה ואנטישמיות. התקרית הבולטת ביותר התרחשה בסוף אוגוסט, בעצרת בחירות של "די לינקה" ברובע נויקלן בעיר: הראפר Dahabflex ביצע במקום שיר שכלל את הקריאות בערבית "Yalla Yalla Intifada" ("יאללה יאללה אינתיפאדה״) ו-"Death to the IDF" ("מוות לצה"ל"). בהמשך פתחה משטרת ברלין בהליך חקירה שנועד לבדוק אם מילות השיר עולות לכדי עבירה פלילית. במקביל, חלקים בסניף המפלגה בנויקלן ספגו ביקורת קשה בשל שיתוף פעולה עם פעילים פרו-פלסטינים קיצוניים ושורת התבטאויות נגד ישראל.
בכירים במפלגה, ובראשם המועמדת לראשות העיר אליף ארלפ (שכבר זכתה לכינוי "ממדאני של ברלין"), הצהירו כי הם תומכים בזכות קיומה של ישראל וגינו קריאות לאלימות. ארלפ אף אמרה לאחר אחת התקריות כי קריאות לאלימות הן "בלתי מתקבלות על הדעת," ובין השאר גינתה גם את הופעתו של הראפר.
אלא שגם ביום הבחירות עצמו נרשמו שתי תקריות שהחריפו את המחלוקת. בבוקר שיתף באסם סעיד, מועמד "די לינקה" למועצת רובע נויקלן, פוסט של הפעיל הפלסטיני מאג'ד אבו-סלאמה שקרא להצביע למועמדי המפלגה במסגרת מה שכינה "אינתיפאדת בחירות". אבו-סלאמה הוא ממייסדי ארגון "Palästina Spricht" (״פלסטין מדברת"), שהוגדר בידי שירותי ביטחון הפנים הגרמניים כארגון קיצוני.
שעות לאחר מכן, כשנודעו ממדי הניצחון, הופיע בחגיגות "די לינקה" בנויקלן גם עיסא רמו, ראש משפחת הפשע שבני משפחתה נקשרו לאורך השנים בידי הרשויות לפשיעת חמולות בברלין. רמו אמר לתקשורת הגרמנית כי הוא שמח על ניצחון המפלגה וכי לראשונה הוא מרגיש שיש בגרמניה מפלגה שמייצגת אותו. במפלגה מיהרו להבהיר כי אין להם קשרים פוליטיים או אישיים עימו.
רמו לא היה הדמות היחידה שעוררה סערה. בחגיגות נכח גם איברהים איברהים, פעיל אנטי-ישראלי מוכר, שהצטלם לצד חבר הבונדסטאג מטעם "די לינקה" פראט קוצ'אק. לפי העיתון הגרמני "טאגשפיגל", איברהים מזוהה כתומך מוביל ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" (PFLP) בגרמניה ופועל במסגרת "הוועדה הלאומית הפלסטינית המאוחדת" (VPNK). שירות ביטחון הפנים של ברלין תיאר את ה-VPNK כמסגרת שבה פועלים יחד תומכי חמאס והחזית העממית, ומגדיר אותו כחלק מהזירה הקיצונית האנטי-ישראלית בעיר. איברהים אף כתב לאחר הבחירות כי ל-VPNK היה "חלק בהצלחה הזו," בהתייחסו לקמפיין שניהלו פעילים פרו-פלסטינים בנויקלן. בעבר תיאר את יחיא סינוואר כ"מנהיג נחוש" ו"גיבור שהיד". "די לינקה" הסתייגה מנוכחותו באירוע.
מבחינה פוליטית, הניצחון של "די לינקה" אינו מבטיח לה את ראשות העיר. לפי חלוקת המושבים הצפויה, קואליציה של "די לינקה", הירוקים וה-SPD תיהנה מרוב נוח של כ-97 מתוך 162 מושבים. עם זאת, גם קואליציה של CDU, הירוקים וה-SPD אפשרית מתמטית, עם כ-84 מושבים. "די לינקה" כבר הבהירה כי היא מעוניינת להקים ממשלה עם הירוקים והסוציאל-דמוקרטים, אך בדרך צפויים לה מכשולים משמעותיים. אחד מהם הוא דרישתה לקדם הלאמה של חברות דיור גדולות - מהלך שה-SPD מסתייגת ממנו. המכשול השני, והרגיש בהרבה, הוא סוגיית האנטישמיות.
מועמד ה-SPD, שטפן קראך, הבהיר כי לא תיתכן שותפות עם "די לינקה" בלי "התנערות ברורה ועקבית" מאנטישמיות – ולא רק מצד הנהגת המפלגה, אלא מכל חברי הסיעה החדשה שלה. "אני מצפה לא רק למילים, אלא למעשים," אמר. יו"ר ה-SPD הארצית ברבל באס אף אמרה כי קשה מאוד לשקול שיתוף פעולה עם מפלגה ש"בחלקים ממנה" קיימות עמדות אנטישמיות.
בתוך שבועיים בלבד ניצחה בשתי מדינות במזרח גרמניה ה-AfD – שמוגדרת בידי כלי תקשורת בינלאומיים ומוסדות גרמניים כמפלגת ימין קיצוני – בעוד בברלין זכתה "די לינקה" בניצחון היסטורי דווקא בשעה שהוויכוח על אנטישמיות ואנטי-ישראליות בחלקים מהמפלגה הגיע לשיאו.
יוסף שוסטר, נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, בחר בתגובתו לתוצאות בברלין להתמקד ב"די לינקה" – וקרא ל-SPD ולירוקים שלא לסייע לה להגיע לראשות העיר. לדבריו, המפלגה חצתה במהלך הקמפיין שוב ושוב "גבולות אנטישמיים," ובאחד מאירועיה אף נשמעו קריאות למותם של חיילים ישראלים. העובדה שמפלגה כזו הגיעה למקום הראשון, אמר שוסטר, "מטרידה אותי עמוקות."
גם הקנצלר פרידריך מרץ התייחס ישירות לנושא. "אנחנו עדים בחלק מהמקרים לאנטישמיות רדיקלית וגלויה בברלין," אמר, והוסיף כי העובדה ש"חיי יהודים בגרמניה אינם בטוחים עוד" היא בעיניו "הנטל הכבד ביותר של השנים האחרונות." מרץ כינה את המצב "חרפה לגרמניה" והפציר ב-SPD ובירוקים לתת תשובה ברורה לנושא לפני שיקימו ממשלה חדשה בבירה.
הבחירות אינן מוכיחות כשלעצמן שינוי ביחסה של גרמניה לישראל או במחויבותה הרשמית להגנה על יהודים, אך הן כן ממחישות עד כמה השתנה הנוף הפוליטי: ה-AfD, שהייתה במשך שנים כוח מחאה בשולי המערכת, מנצחת כעת שוב ושוב במזרח. בברלין, "די לינקה" הופכת לראשונה למפלגה הגדולה ביותר - דווקא בזמן שחלקים ממנה נמצאים תחת ביקורת חסרת תקדים מצד הנהגת הקהילה היהודית ומפלגות שעשויות להידרש לשבת איתה בקואליציה.
(זאב אברהמי, ברלין)
https://www.ynet.co.il/news/article/sj89hc0yzl
וכמובן שישראלים יורדים בברלין חוגגים.
יורד ישראלי בשם נמרוד פלשנברג מצטלם עם מנהיגת די לנקה וכותב בגאווה:
Nimrod Flaschenberg "די לינקה ניצחו ניצחון ענק בברלין הערב עם יותר מרבע מהקולות. יספרו לכם שזה אנטישמיות. יספרו לכם שאירופה אבודה. אבל זה בולשיט מוחלט. מכונת רעל. הלינקה עשתה קמפיין על נושאי דיור, אשפה ותחב״צ. והם גם נגד הכיבוש וההשמדה, כי הם שמאל. הנה אני בחגיגות עם מנהיגת המפלגה":
https://x.com/Nimrod_Flash/status/2101792150161596637
הֶר פלשנברג, מאשש את התיזה של היטלר שהיהודים הם רק פרזיטים על הפולק הגרמני מטעמים מטריאליים. אם הוא חושב כמקס נאומן היהודי הגרמני שתמך בהיטלר שיציאתו נגד הציונות תציל אותו הוא טועה כמוהו. הוא תמיד יחשב ע"י האיסלמיסטים קוף וחזיר שיש לרוצחו, והימין הגרמני שיעלה לשלטון בעקבות התחזקות האיסלם יבצעו זאת.
הנה שנות השלושים של המאה הקודמת חוזרות, והפעם עם הסתמכות על התנא דמסייע הגנרל היהודי יאיר גולדנר-גולן המעיד שהתחביב של היהודים זה לרצוח תינוקות.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (43)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
43.
כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם
אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –
אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי
הֲכִי מְכֹעֶרֶת
בַּכִּתָּה –
מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי
וְיָרְקוּ –
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
43.
כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם
אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –
אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי
הֲכִי מְכֹעֶרֶת
בַּכִּתָּה –
מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי
וְיָרְקוּ –
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.
אהוד בן עזר
המושבה שלי - פרק שישי
סוף הידידות עם טשרניחובסקי
דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.
כך על כל פנים סיפר לנו דודי.
אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"
על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.
דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.
לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.
שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.
לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.
דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.
יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.
לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.
טשרניחובסקי במדי רופא צבאי, רוסיה, 1915. ויקיפדיה.
למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.
"אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.
"לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.
ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.
כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.
אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.
"הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכרייה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"
כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.
אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.
לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"
"מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"
"בני, אלכס," התפלא סבא.
"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"
ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"
סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.
כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.
שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.
דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.
פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.
פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.
[אזהרה: כמעט כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* שלום אהוד. באפריל אהיה כבר בן 96. אני עדיין קורא את המיילים שלך.
עצה אחת קטנה: אנא צמצם את הכתוב, גם לצעירים ממני לא תהיה סבלנות לקרוא הכול.
בברכה,
נעמן בלקינד
אהוד: את בקשתך יש להפנות קודם כל לאורי הייטנר ולנעמן כהן. אני מוחק ומקצר רק דברים שעלולים לסכן אותי כעורך – בתביעת לשון הרע. בייחוד קטעים של אורי הייטנר שמטנף בנדיבות ומסריח דמויות פוליטיות, ואחר כך טוען שמצנזרים אותו!
* משה גרנות: באשר לגיליון 2197, ההרצאה שלך במשמר העמק פשוט מרתקת, ואיני צריך להישבע שאני מסכים עם כל דבריך בהרצאה זאת. מוזר שצריך היה לשכנע את אנשי משמר העמק ש"חטאנו" לא צריך להיאמר על ידי ציוני אתאיסט.
פרופ' מעוז מצביע על מסכת השקרים נגד היהודים מימים ימימה, ומצאו ביטויים בשני סרטים שקריים – ג'נין ג'נין" ו"נז"א". ציפיתי להצעה מצדו כיצד מתמודדים עם השקרים הנוראים, ולא מצאתי.
נעמן כהן מזכיר את סגן ראש הממשלה הערבי במשנתו של ז'בוטינסקי. אינני בטוח שז'בוטינסקי היה חוזר על כך אילו חווה את מוראות 7.10.2023.
נעמן כהן מזכיר את "אני מאמין הנוצרי", ומשווה אותו ל"אני מאמין" של נפתלי בנט בעיני אורי הייטנר. איך זה שלא הזכיר את שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, שגם הם בבחינת "אני מאמין"?
* שלום רב! אני עומד לקיים קורס בשם "התנ"ך בראיה חופשית" בבית יד לבנים ברמת השרון.
המועדים:
יום ה' 8.10.2026 בשעה 16.30 – 17.30
" 15.10.2026 " "
" 29.10.2026 " "
" 5.11.2026 " "
" 12.11.2026 " "
" 19.11.2026 " "
הכניסה ללא תשלום,
אבל רצוי מאוד להירשם אצל גב' גל צוקרמן – 03-5483833 052-2908475
בברכה נאמנה,
משה גרנות
* כמוצא שלל רב, קופץ נ. כהן על עדותו אבי ד"ר אב"א אחימאיר מימי ספטמבר 1939 ומנוסתו מציפורני הנאצים. אבי אכן דייק בעדותו וז'בוטינסקי עצמו הודה כי שגה בכך שלא ניבא את פרוץ מלחמת העולם השנייה באותו זמן. זה לחלוטין אינו עומד בסתירה לקריאתו ליהודי מזרח אירופה להציל נפשותיהם מפני החורבן המתקרב. "חסלו את הגולה ולא הגולה תחסל אתכם," זעק בהתכוונתו לשואה. לדאבון הלב, לא רבים שעו לקריאה. המלחמה והשואה פרצו מוקדם מכפי שסבר.
בברכה,
י. גייסינוביץ'
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
*
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
[אהוד: אנחנו כבר בספטמבר והמגדל טרם קרס!]
**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו-תשפ"ז, 2026. רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל. יפה ברלוביץ. ישראל ויסלר – פוצ'ו.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו-תשפ"ז, 2026. רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל. יפה ברלוביץ. ישראל ויסלר – פוצ'ו.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים 📖
- עמנואל בן סבו : 33 שנים ההסכם עדיין חי היהודים פחות
- עמנואל בן סבו : עקדה, בלי איל נאחז בסבך, בלי אל תשלח ידך
- עמנואל בן סבו : הגיבור שידע להתמודד עם הסערות
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.9.26
- עדינה בר-אל: הרצליה רז: "הייעוד של חיי"
- בן-ציון יהושע : מולא רפאל יהושע-רז - מספר הסיפורים של השכונה
- נחום פייטלברג: ״עמבה״
- מנחם רהט: ניצחון הגלות: ביטול מצוות נטילת לולב
- משה גרנות: המסורת הנבואית העדיפה
- בן בן ארי: תשעה קבין נטלה
- נעמן כהן: בזכות השם המלא
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (43) 📖
- אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק שישי 📖
- אהוד בן עזר: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון