שלוש שנים, אומה שלימה חובשת פצעיה, מנחמת שכוליה, מחבקת יתומיה, עוטפת אלמנותיה, מבכה חלליה, מנגבת דמעותיה על יום התבוסה, שעות האימה, רגעי הזוועה.

שלוש שנים, של זיכרון שאינו מתעמעם, געגוע אינסופי, תמונות הצפות ועולות, הספדים של עוז וגבורה, שנים של גילוי.

שלוש שנים, עם שלם זקף גוו, עטה את בגדי הגבורה, זכר את יום החרפה ויצא להשיב מלחמה השערה נגד מבקשי נפשו בשבע שדות המערכה.

שלוש שנים, עם שלם הניח בשוליים את המאבקים, האיומים, החרמות, הנידויים, כיסה באהבה את שבורי הלב, את פצועי הנפש, את הגולים מביתם, את התובעים בכוח הזכות להמשיך להניף את הדגל אל על.

שלוש שנים, יהודים ברחבי העולם, הניחו יומם ולילם, משפחותיהם ועיסוקם, המריאו עוף כנשרים, כאריות להצטרף למלחמת התחייה היהודית, התקומה, מלחמה בה הייאוש אינו נוכח והתקווה מסמנת דרך.

שלוש שנים, בתי העלמין הצבאיים מספרים את מחיר אהבת המולדת, בתי החולים ומוסדות השיקום מספרים את מחיר מסירות הנפש, הקהילות החרבות השבות לטעת עץ ולבנות בית מספרות את מחיר העורף שעמד בגבורה בזמן שבשבע החזיתות נרשמו ניצחונות מפוארים, ניצחונות המשרטטים את החוסן הלאומי.

שלוש שנים, אחרי היום שלט יישכח לעולם, יום החרפה הלאומית, שעות הכצאן לטבח, המחלוקות במדינת ישראל קיימות וטוב שכך, להבות השנאה נותרו רק בקרב קומץ פונדמנטליסטים, שורפי אסמים, רוב העם שרוחו רוח גבורה, רוח אהבה, רוח איתנה, בחר בשיח אחים על שיח גרדומים, בחר במדינה יהודית דמוקרטית על פני מדינת כל אזרחיה.

שלוש שנים, אחרי היום בו ביקשו לאבד, לטבוח, להשמיד מעל האדמה ומתחת לשמיים את העם היהודי, אריות האומה בתמיכה בלתי מסויגת של העורף, מציירות במכחול החיים, בצבעים עזים את גבולות הביטחון, אחרי גבולות אושוויץ.

שלוש שנים, לעולם לא יישכח היום המר והנמהר, יום הקלון, הפצעים לא יגלידו, החיסרון לא יתמלא, החלל יישאר נוכח נפקד, הזמן לא מרפא, ומול התוגה, היגון והצער, מתרוממות קומות של חיים חדשים, גורדי שחקים של בנייה ועשייה, מגדלורים של תחייה ותקווה לאומית.

שלוש שנים, אחרי מסעות ההשפלה והאימה של תינוקות, ילדות, נערים, בחורות, חיילים, קשישים מובלים ממיטותיהם למנהרות הזוועה בעיר השנאה, מסע הייסורים בא לקיצו, החללים מנוחתם כבוד באדמת אבותיהם, החיים מקבלים ארוכה ומרפא בחיק אוהביהם, בחיק המדינה אשר מעולם לא ויתרה עליהם.

שלוש שנים, אזרחי מדינת ישראל בטוחים כמו שלא היו מעולם, גבולות הארץ הטובה מגנים ומוגנים, הכלכלה איתנה, הניצחונות מזהירים, את גידולי המים החליפו שורשי הזהות היהודית העמוקה, את האימה החליפה הגבורה, את הייאוש החליפה התקווה.

שלוש שנים מלאו, דור חדש של תינוקות נולד, דור חדש של לוחמים התגייס, דור חדש של מפקדים צמח, דור התקומה.

שלוש שנים מלאו ובשל המציאות הישראלית שנוצרה לאחר ימי שנות הרעה, ימי האנרכיה שהתחפשה למאבק על הדמוקרטיה ואיימה לכלות את החברה היהודית-ישראלית, בסיוע חלק ממוקדי ההשפעה והכוח, טרם הוקמה ועדת חקירה אשר תחקור באופן יסודי, מעמיק, נטול פוזיציה את הקורות בכל המישורים עד ליום התבוסה ותוצאותיו.

ועדת חקירה חייבת לקום למען הנטבחים, הנרצחים, הנשרפים, הנאנסים, החטופים, למען הלוחמים, למען משפחותיהם, למען לימוד הלקח ההיסטורי מאירועי יום המוות והחורבן.

שלוש שנים מלאו, ויש עדיין מי שבוחרים להכות על חזם של אחרים ולנקות מכל רבב את חבריהם לדעה, לפוזיציה.

שלוש שנים מלאו, מדינת ישראל, ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל, מערכות הביטחון על זרועותיהם, חוללו את הבלתי ייאמן, הצליחו להפוך מספד למחול, הצליחו לחולל את התמורות ועתה נותר לזכור בגאון, להניף את הדגל, ולהמשיך למענם, למעננו, למען הדורות הבאים.

אין זמן להציל את האחים העזתים

מדינת ישראל העניקה בלב פתוח ובנפש חפצה טיפולים רפואיים, לא רק מצילי חיים, של תושבי עזה, בבתי החולים במדינת ישראל, על ידי מיטב הרופאים, בהם מומחים עולמיים ואחיות רחמניות.

נאמנים לשבועת הרופא, למצפון היהודי למצפן המוסרי היהודי. הגיעו ארגוני זכויות אדם מרופאים ללא גבולות ועד רבנים לזכיות האדם הפלשתינאים, היו גם יהודים שביטלו ימי עבודה, ימי הנאה וכייף עם הנכדים, חופשה בחו"ל.

בכל בוקר התעוררו עם שחר בבתיהם בכפר עזה ובכיסופים, בבארי וברעים אזרחים, יהודים טובים, חדורי אהבת אדם, הניעו את רכביהם, הצטיידו בכריכים ארוזים, שתייה קרה, ממתקים לילדים, צעצוע קטן והמון אהבה, הגיעו למחסומים לאסוף את ההורים והילדים, את הקשישים והחולים לקחתם לבתי חולים בישראל, לתל אביב, חיפה, באר שבע.

המתינו עד תום הטיפול, החלו את המסע חזרה למחסום לעזה, נרגשים מהחסד שעשו, דמעו בזווית עינם מחיוכו של ילד, התרגשו מהנדת ראש בתודה של אישה, לחצו יד בחמימות לאב מכיר תודה ושבו לביתם.

בטבח שבת שמחת תורה, אף אחד לא הגיע, לא הגיעו החולים, המבריאים ובני משפחותיהם להשיט יד עוזרת לנטבחים, לנשחטים, לנרצחים, לנשרפים, למבותרים, לנחטפים, לנבזזים.

מי שכן הגיעו לבארי, לכפר עזה, לרעים, לכיסופים היו אלפי מחבלים, אלפי אזרחים עזתים, אלפי שונאים ובידם גרזינים, רובים, מקלות וחרב של שנאה, אלפי "בלתי מעורבים" עם קביים, עם מקלות הליכה, עם אופניים, לצהול, לשמוח ולטבוח.

הם טבחו במיטיבים, רצחו את מבקשי טובתם, שרפו עד אפר את מגניהם, שערי הטוב והחסד ננעלו, נסגרו, ראשי מדינת היהודים סירבו למחול על השנאה שסימאה את עיני התרים אחר אחיהם לרוצחם נפש.

החולים בעזה היו בטוחים כי אחיהם במצרים, סוריה, תימן, לבנון, ירדן, ועוד שש עשרה מדינות מוסלמיות יפתחו את ליבם ושערי מדינותיהם כדי לקבלם לטיפולים רפואיים, להצילם ממוות, להעניק להם טיפולים מצילי חיים.

החולים בעזה היו בטוחים כי תומכיהם המוסלמים הגולים בארה"ב ובאירופה יתגייסו למענם ויפתחו את ליבם, כיסם ובתי החולים במדינותיהם לקבלם לטיפול רפואי, העזתים הרי ראו אותם מבעירים אוניברסיטאות בחרון קדוש, צועדים עטופים בדגלי פלשתין בביג בן, בפיזה, באייפל, זועקים בגרון ניחר "פרי עזה, פרי פלשתין," אך מסרבים לקלוט עזתי אחד, חולה סרטן, חולה לב להצילו.

ואף אחד לא מוכן להציל את העזתים, אף אחד לא מוכן לארחם לקבלת טיפול מציל חיים, מותירים אותם למותם, לסבלם, לייסוריהם, לגוויעתם.

ושוב היהודים הרחמנים, מרופאים לזכויות אדם דרך המוקד להגנת הפרט ועד עדאללה, גישה והאגודה לזכויות האזרח בישראל, התגייסו להציל את העזתים החולים ובהם המחפים על פשע.

ארגוני שמאל רדיקלים אלה, עתרו לבית המשפט העליון בתביעה כי אל מול נעילת הגבולות ושערי בתי החולים בעולם, על מדינת ישראל לפתוח גבולותיה ושערי בתי החולים לעזתים החולים.

מדינת ישראל הנמצאת בעיצומה של מלחמת התקומה בשבע חזיתות, הנמצאת בתהליך שיקום הקהילות החרבות, שיקום הפצועים בגוף ובנפש, השיבה לשופטי העליון הנכבדים כי היא מאפשרת את יציאת החולים העזתים לכל מדינה בעולם שיחפצו.

אלא שאין מדינה בעולם המוכנה לקבל את החולים העזתים לטיפול רפואי בבתי החולים שלהם, מוסלמים, נוצרים, מסרבים להכניס לשטחם את העזתים החולים, ואין פרץ וצווחה, רק מבט חומל על הצביעות הזועקת מגזר דין מוות בייסורים שהם גוזרים על אהוביהם, אחיהם העזתים.

שוב מתברר כי המדכאים, הכובשים, ערלי הלב – היהודים, הציונים הארורים, הקולוניאליסטים המזעזעים, הם היחידים בעולם האמורים להגיש סעד ומזור למי שטבחו ורצחו את אחיותיהם ואחיהם, זקניהם וילדיהם.

בפעם הבאה כשתראו את השונאים הזועקים "פרי פלשתין" כשתראו את הקצף השוצף מקצוות פיהם של הזועקים בצווחות אימה "מהים עד הנהר פלשתין תהיה חופשית" זיכרו שהצביעות הנוראה עולה בחיי האחים האהובים שלהם, עזתים החולים ומתים בשל סירובם, בייסורים.

בימים הנוראיים, הימים בהם מי שהביאו לעולם את התיקון, את חשבון הנפש, את המוסר האנושי, את המצפן והמצפון.

בימים הנוראיים שבין יום הכיפורים לשמחת תורה, בימים שבין זיכרון טבח שבת שמחת תורה, לאנטישמיות המרחפת כעננה שחורה מעל אירופה וארה"ב.

בימים הנוראיים בהם קשה להיות יהודי בעולם הנאור, הליברל, המתקדם, עולם בו האמת היתה לשקר, הטהור היה לטמא, המותר לאסור, הטוב לרע, עולם של בלבול מושגים בו האמת נעדרת.

בימים הנוראיים בהם הקורבן הופך לתוקפן, הצודק לרשע, הזכאי לאשם, מעשיה הנקלים והנבזיים של ממשלת הולנד הם מיקרוקוסמוס למציאות המעוותת בה מתקיים העולם.

בימים הנוראיים הללו, דחה בית המשפט בהולנד את הערעורים על החוק האנטי ישראלי ויש שיאמרו האנטישמי האוסר לסחור בסחורות שיוצרו בחלקי המולדת היהודית ביהודה ושומרון, בחלק המזרחי של ירושלים, ברמת הגולן, בחבל עזה.

חוק שבצידו עונש של מאסר עד שש שנים בפועל, קנס כספי בסך מאה ועשרה אלף יורו, הטרגדיה על התמורות המתחוללות בהולנד, היא הטרגדיה על אירופה השוקעת, הצועדת בצעדי ענק לעבר עולם פונדמנטליסטי, קנאי, חשוך, שונא, מדכא, עולם בו מתחילה להישמע קינה.

זוהי קינה כואבת על עם שחלק קטן ממנו פעל בימי הסופה והסער להגן על היהודים, מדינה בה החמלה והאחריות, פינתה את מקומה לשנאה ולאיבה, קינה על מיעוט מהעם ההולנדי אשר אך לפני כשמונים שנים פעל בנחישות, בעוצמה, בקדושת החיים להציל יהודים מידי המרצחים.

זוהי קינה על שובה של ההיסטוריה הנוראית כאשר למעלה משמונים אחוזים מיהודי הולנד הושמדו במתות שונות ומשונות, זוהי הולנד בה הוקמו גדודי הוואן אס. אס, זוהי קינה על ההיסטוריה הנוראה ששבה, שמתחדשת, שמתעצמת.

זוהי קינה על חמשת אלפי חסידי אומות העולם המוכרים ביד ושם, אשר שמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים, קינה על עוד עשרות אלפים שפעלו, כל אחד בדרכו, להציל יהודים ולבוא לעזרתם מיד צר.

זוהי קינה כואבת על מיעוט אזרחי הולנד שהעמידו חייהם בסכנה, שהסתירו יהודים, שזייפו מסמכים, שהבריחו יהודים מעבר לגבולות, לגבולות בטוחים, שהחביאו יהודים במנזרים, ש"אימצו" ילדים יהודים, שדאגו להציל יהודים.

זוהי קינה על חסידי אומות העולם כמו: קורי בון טום, יופ וסטרול, מרטין וחריט ולדסטרה, ברת ואן בוכובה ואן – שהסתירו בבית המרקחת 37 ילדים יהודים, זוהי קינה על הגיבורים ההולנדים שהקימו מחתרת הצלה של יהודים, שדאגו לקדושת החיים, חלקם נתפסו בעוון סיוע ליהודים והוצאו להורג.

זוהי קינה על מציליה של הילדה אנה פרנק, מיפ חיס, יאן חיס, יוהנס קליימן, ויקטור קוגלר, בפ ווסקויל, יוהאן ווסקויל.

זוהי קינה על החברה ההולנדית אשר ממשלתה, שחוקקה את חוק החרם, עוטפת אותו בנימוקים משפטיים, מוסריים, מדיניים, ולצד זה אינה מזכירה את ההשפעה הדמוגרפית והחברתית בעשורים האחרונים ואת ההשפעה הישירה על היחס למדינת ישראל.

ההגירה המוסלמית של מיליוני מהגרים ממרוקו, פקיסטאן, אפגניסטאן, עיראק, 3.125 מיליון תושבי הולנד שהינם מהגרים והשפעתם על החברה ההולנדית ויותר על הממשלה ההולנדית הובילה להתנהלות אנטי ישראלית.

זוהי קינה על הולנד שהיתה, הולנד של אהבת אדם, הולנד של קדושת החיים, הולנד שבה היו מי שהבינו שגם כאשר העולם כולו שותק, אדם אחד עדיין יכול לפתוח דלת, להסתיר ילד, לזייף מסמך, לסכן את חייו ולהציל נפש, וזוהי אולי הקינה הגדולה מכולן, לא רק על מה שאבד אז, אלא על מה שאנו חוששים שאובד היום.

עמנואל בן סבו

מצרים שנמצאת בהסכם שלום עם ישראל קונה מדי פעם כלי שיט, כזה או אחר, כחלק מתהליך ההצטיידות שלה. כשמדובר בצוללות, היא יכולה לקנות אותן ממספר מדינות שמייצרות צוללות. ביניהן: גרמניה, סין, צרפת, בריטניה. מצרים, משיקוליה, החליטה שהיא רוצה לקנות את הצוללות האלה בגרמניה. גרמניה, מתוך שיקוליה המדיניים שאלה את ישראל, האם יש לה התנגדות למכירת הצוללות האלה למצרים. גרמניה, מבחינת חוקיה, איננה כפופה לאישור ישראלי לעיסקה. גם מצרים איננה חייבת להתייעץ עם ישראל בנושא. היא עצמאית להחליט בעצמה.

למרות הסיכון הכרוך בעצם ההתעצמות המצרית בצוללות האלה, ישראל לא יכלה בשום מצב למנוע את העיסקה. למרות זאת אילו ביקשה ישראל מגרמניה שלא לאשר את העיסקה, ונניח שגרמניה היתה מוותרת עליה, זה היה פוגע בגרמניה מהבחינה הכלכלית, כאשר היא זקוקה להזמנות, כמו כל יצרן, ששומר על תעסוקתו. מספנות טיסנקרופ, הן המפרנס הראשי באיזור זה בגרמניה. הביטול, גם היה פוגע ביחסיה של גרמניה עם מצרים. בנוסף, הביטול היה מעכיר, שלא לצורך, את יחסיה של ישראל עם מצרים, שנמצאות בהסכם שלום ביניהן.

מצרים היתה לבטח טוענת שהצוללות אינן מהוות איום על ישראל, אלא בעיקר נועדו, לאזן את הכוח המצרי, מול טורקיה, שיש לה את הצי הגדול ביותר במזרח הים התיכון. להזכיר, טורקיה ומצריים תומכות כל אחת מהן בצד אחר במאבק על השליטה בלוב, כך שהיחסים המספריים של הציים היריבים, הם בעייתיים מאוד מבחינתה של מצרים.

לאחרונה, למצרים גם קיים איום מצד החותים על מיצרי באב אל מנדב, שהם קריטיים לתעבורה הימית שעוברת בתעלת סואץ ושמצרים זקוקה לה לקיומה, בגלל דמי המעבר שהיא גובה מכל ספינה שעוברת בתעלה. חסימת מיצרי באב אל מנדב היא פגיעה כלכלית חמורה במצרים. והיות וזה המצב, מצרים יכולה לטעון שהצוללות נועדו, בין השאר, לשמור על חופש השיט בבאב אל מנדב.

ונניח לרגע, שישראל היתה מבקשת או רומזת שעיסקת הצוללות האמורה, איננה רצויה מבחינתה, ומהווה איום על ביטחונה, מה היה קורה? מצרים, היתה פונה ליצרן אחר וקונה את הצוללות ממנו. מי שהיה נהנה מהעסקה היו מדינות כמו סין או רוסיה במקרה הרע, או בריטניה, או צרפת או איטליה במקרה הטוב. ייתכן גם שמצרים היתה קונה את הצוללות בארה"ב. אחרי הכל ארה"ב מכרה למצרים אלפי טנקים, עשרות מטוסי אפ-16 ומאות סוגי נשק אחרים, אז למה שלא תמכור לה גם צוללות?

במקרה שעיסקת הצוללות המצרית-גרמנית היתה נופלת, ישראל היתה מואשמת בנזיקין לגרמניה. מתיחות מסוג כזה עם בעלת ברית כמו גרמניה, שמוכרת בעצמה צוללות לישראל, ובנוסף גם מסבסדת אותן ובנוסף קונה בעצמה מערכות חץ מישראל במיליארדי יורו, בוודאי שאיננה רצויה.

לכן, הדבר החריג היחידי בהחלטה הישראלית, השנויה כל כך במחלוקת, בעיקר בגלל תקופת הבחירות היא – שהעיסקה האמורה, שייתכן שהעיסקה לא דווחה ולא נדונה בדקדקנות במערכת הביטחון. ייתכן, שנתניהו מעד, כשלא דיווח ולא דן בה בהקפדה. זה אולי לא בסדר. אלא שמעשית, התוצאה בכל מקרה היתה חייבת להיות אותה תוצאה.

כאמור סיכול העסקה היה פוגע קשות באינטרס הגרמני וגם פוגע ביחסים הרגישים עם מצרים, כאשר פורמלית שורר שלום בין שתי המדינות והקשרים הביטוחניים ביניהן הדוקים.

לסיכום, כל הצעקות על מעשים שלא יעשו ופגיעה חמורה בביטחון המדינה, אין להם כל בסיס. סיכול עיסקת הצוללות המצרית-גרמנית, בהן גם הובטח, בחשאי, פער טכנולוגי לטובת הצוללות שמסופקות לישראל, היתה טעות וטוב שהיא לא קרתה.

לכן, גם אם נתניהו "אישר" את קיום העיסקה, לא היתה כאן כל טעות שהיא. זאת היתה החלטה נכונה, התואמת את האינטרס הישראלי.

יצחק הילמן

אהוד: אבל אם אפשר, בייחוד לקראת הבחירות – לטנף את נתניהו באשמות שווא, אז למה לא? וזאת כאשר הצוללת השישית והמשוכללת ביותר, "דרקון" – מגיעה לחיפה!

לקראת נאום נתניהו?

נתקלתי במקרה באינסטגרם בסרטון שהעלה  Namo Abdulla עתונאי ניו יורקי, ממוצא כורדי, לענייני האו״ם. הכתב הציג את האמת על היציאה המאסיבית של הערבים/המוסלמים מהאו״ם לקראת נאומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. חבל שצריך איזה כתב של האו״ם להציג את האמת שערוצי 12, 13, 11 מסתירים. מאחר שהסרטון באנגלית אוסיף תרגום בעברית ועוד כמה דברי הסבר.

נתחיל עם העובדות, עם כניסת נתניהו לנאום בעצרת היתה יציאה מאסיבית של נציגים. המנהג של יציאה מדינות מוסלמיות/ערביות כשראש ממשלה ישראלי או נשיא ישראלי נואמים באו״ם, זה מהנהג מהיום בו ישראל התקבלה לאו״ם. אבל אין ספק שהפעם היה מאמץ מיוחד, ואתייחס לנושא מאוחר יותר. חשוב לציין שאין ספק שהמדינות המוסלמיות/הערביות מקוות שנתניהו לא ייבחר מחדש. אין ספק שהמוסלמים והערבים מעדיפים את איזנקוט, יאיר גולן, עבאס, ליברמן, שכבר הבטיח את יהודה ושומרון לירדן. זה כל כך ברור שמיותר להסביר למה.

אבל הכתב מסביר, וכאן ההפתעה, למה התמונה מעוותת שמראה מי יצא אבל לא מראה מי נשאר. תתפלאו – נשארו 120 מדינות (כפי שרואים בסרטון) שמהוות כשני שליש מהאו"ם. 5 חברות מועצת הביטחון (ארה״ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) נשארו. רוב מדינות אירופה למעט ספרד (זוכרים, זו ספרד שהאשימה את ישראל בפריצת המוסלמים לסהרה הספרדית) – נשארו, אפילו אירלנד נשארה. רוב היוצאים היו כאמור המדינות המוסלמיות 57, אבל שתיים מתוכן נשארו – בחריין ואיחוד האמירויות נשארו. ברזיל ודרום אפריקה לא נשארו לא ברור מהסרטון אם הצטרפו לתהלוכה המבישה או פשוט לא השתתפו. רוב המדינות הים-קריביות (מה שנקרא רפובליקות הבננה) לא השתתפו, לא נגד ישראל, הם פשוט לא משתתפות בכמעט באף נאום של אף אחד. 

עכשיו אחזור ליציאה המאסיבית. לכל מדינה 6 מושבים. אבו מאזן ביקש שהמדינות הערביות/המוסלמיות יעשו פרובוקציה (המכתב של אבו מאזן מופיע בסרטון). המדינות המוסלמיות/הערביות עשו גיוס מיוחד, איישו את כל 6 הכיסאות שמגיעים לכל מדינה, ואז יצאו. בחשבון פשוט – 57 מדינות מוסלמיות/ערביות, פחות 2 שלא השתתפו, אז נשארו 55 מדינות, 6 מושבים לכל אחת – זה  מסתכם ב-330 איש, אכן יציאה מאסיבית. 

למעשה ערוצי 12, 13, 11 השתתפו במזימה הפלסטינית. במקום לציין ש-120 מדינות נשארו והיציאה היתה בעיקר של ערבים/מוסלמים הם הצטרפו לאבו מאזן וניסו לפגוע בנתניהו

ערוצי 12, 13, 11 לא מפספסים הזדמנות לפגוע בעם ישראל! העיקר לפגוע בנתניהו.

הרשו לי לציין – הנציגים הערבים/המוסלמים יצאו מהאולם אבל מיהרו לשמוע, כמו רוב רובו של העולם – את מה שיש לנתניהו להגיד. ספק אם יש עוד נאום (אולי נאום טרמפ) שהקשיבו לו כמו שהקשיבו לנאום נתניהו.

מוטי הרכבי

הריאיון נערך בשנת 2006

ספר לי קצת על עצמך.

יליד מושב, עין עירון ליד כרכור פרדס חנה, ושם גדלתי, משפחה חקלאית. אימא ואבא חקלאים, פרות, תרנגולות, סוסים, חמורים. למדתי בתיכון בחדרה אחר כך התגייסתי לצבא, גולני, אח"כ התחתנתי והלכתי לקיבוץ, מזרע, אשתי בת הקיבוץ. אחר כך עזבנו.

מבחינת עבודה עבדתי 5 שנים כסגן עורך של "במחנה גדנ"ע", ואחר כך 35 שנה ב"ידיעות אחרונות", בעיקר עורך אך גם כותב, ויצאתי לפנסיה לפני 5 שנים. זה מבחינת ההיסטוריה, עכשיו מבחינת העבודה הספרותית; הספר הראשון שכתבתי היה למבוגרים "עד עמוד התליה" ספר תיעודי על המחתרת הציונית בעיראק. עבודת מחקר על פי הזמנה על דברים שקרו בעיראק בשנים 1941-1952 ספר היסטורי. שבע שנים אחר כך התחלתי לכתוב שירים לילדים.

מה פתאום?

זה התחיל כמשחק ביני ובין בני הקטן, היו לזה שתי סיבות עיקריות, הראשונה שרציתי לשמור ולזכור את הדברים שקרו לילדים שלי, כמו כל הורה. כל הורה ששומע חוכמה מהילד אומר צריך לרשום שלא לשכוח, אז רשמתי דברים. הורים עושים לילדים אלבומים של צילומים, אני עשיתי דבר אחר, לא אלבום של צילומים אלא אלבום של הרגשות, והסיבה השנייה היתה קנאת סופרים, יורם טהר לב, משורר גדול, הוציא אז את ספר השירים הראשון שלו שנקרא "משק יגור טיוטה", שירים קצרים עם חריזה קלה, כאילו פשוטים אבל מאד רגישים ויפים על הילדות שלו בקיבוץ יגור, קראתי ומצא חן בעיניי, והחלטתי גם.

רוב השירים הראשונים שכתבתי היו סביב הבן שלי הקטן נועם, נועם היה מושא ההסתכלות שלי המיידי, הוא היה בן שש וחצי כשהתחלתי לכתוב, הוא אחד הנגנים של פוליקר. ילד שעמד לי מול העיניים, ראיתי מה קורה לו, זכרתי דברים שקורים לו, וזה הפך לשירים. איך הוא הגיב לזה, בהתחלה היה מאושר, החמיא לו, אבל אחר כך כשהתרגל הוא הפך למבקר הכי חמור שלי, וילדים יודעים להיות ביקורתיים מאוד מאוד; "אבא, המשפט הזה לא נכון, אבא, המילה הזו, אבא, ילדים לא מדברים כך," ואני שמעתי לו ותיקנתי הרבה שירים על פי ההערות שלו.

בהתחלה זה היה בשבילי משחק, היה לי זמן, היה לי חשק, ראיתי שיוצאים דברים, התחלתי להרגיש את הדבר שקוראים לו שמחת היצירה ואז הפסקתי לשחק והתחלתי לעבוד, לא חיכיתי שיהיה לי זמן, אלא דאגתי לפנות זמן ולעשות חשק, הרגשתי מחויב לעניין הזה. מעולם לא הייתי סופר משורר מקצועי שחי על זה, זה תמיד היה תחביב ולא מקצוע, עבדתי ב"ידיעות אחרונות" ועשיתי גם את זה משהו מהצד. כשהתחלתי לכתוב כתבתי בעיקר דברים שקרו לנועם אבל אחר כך התחלתי להתרגל התחלתי להיזכר בילדות שלי, של אחי, בילדות של האח הגדול של נועם, אוריאל, ומכל אלה שאבתי עוד חומרים לכתוב שירים לילדים, אבל גם זה לא מספיק, לאט לאט גיליתי מה שגילו כבר לפני, שאני לא צריך להסתכל על ילדים כדי לדעת איך ילדים מרגישים, אני יכול להסתכל על עצמי, עלייך, על סבתא שלך, כמו שהיא מרגישה היום לכתוב איך מרגיש ילד. זה אותו דבר, מה זה ילדים זה ילדים קצת מקולקלים.

כדי לכתוב שירי ילדים צריך להיות קצת ילד בפנים?

להיות קצת ילד זה ביטוי קצת מתפנק, אתה צריך להיות מחובר לילדות שלך, בהחלט כן, מישהו אמר שכל אמן יש בו שאריות או התחברות מאד חזקה לילדות, ז"א אמנים אלה אנשים ששילבו בתוכם איכות של ילד, אבל זה מבחינתי זה לא ככה שאני ילד בחיי היום יום, אני מחובר טוב לילדות שלי, אני זוכר טוב את הילדות שלי כי אני עובד על זה, כי אני מתרכז בזה, אני מתחבר חזרה לילדות שלי, אני מחובר טוב לילדים שלי, שואלים לפעמים אם כדי להיות סופר ילדים טוב צריך שיהיו לך ילדים משלך, לא כל כך בטוח, אתה צריך להיות מחובר לילדות שלך, הרבה מאוד סופרי ילדים לא היו להם ילדים משלהם, ואם היו להם הם לא ידעו להתנהג איתם, מרים ילן שטקליס, ביאליק, לאה גולדברג, בתולדות ספרות הילדים בעולם כאלה, או שלא היו להם ילדים או שלא היו מחוברים אליהם טוב, זה לא משנה, אתה צריך להיות מחובר אל הילדות של עצמך ואתה צריך שיהיו לך איזה איכויות ילדיות. אתה צריך להיות תמים בעצמך ולהבין את התמימות, לזכור בעצמך מה זה ילד שרואה משהו בפעם הראשונה, לזכור את הצרות של הילדות. לטעמי הילדות זה לא גן עדן כמו שטוענים, אני חושב שילדות זה מקום מלא צרות, קשה מאוד ילדות, ועל זה אני כותב, אז בשלב מסוים הפסקתי לחפש את זה על ילדים והתחלתי להסתכל בתוכי ולהיזכר בילדות שלי ולהיזכר בילדות של ילדים אחרים ולהסתכל על אנשים בכלל, כל מה שאני כותב זה גם על מבוגרים בדיוק כמו של על ילדים, אני כותב אל כולם, אני כותב לילדים מגיל שנתיים עד מאה. כל שיר שאני כותב ילד יבין אותו בצורה מסוימת ומבוגר יבין את זה בצורה אחרת לפעמים. מבוגרים יבינו את הרבדים הסמויים מן העין של העניין הזה.

עכשיו אני כותב שירים קצרים. רק שירים קצרים, פשוטים מאד שכתובים בשפת יום יום של ילדים, שעוסקים בחיי יום יום של ילדים בעיקר ברגעים בעיתיים, כשהילד בלחץ, כשהילד מתבייש, כשהילד חוטף מכות, כשהילדה שהוא אוהב רוקדת עם ילדים אחרים, שלא מבינים אותו. כשבאה הדודה ולא מביאה לו מתנה, כהוא זורק לסל והאבא מסתכל והוא מפספס. אלה הרגעים שאני כותב עליהם.

אם מדובר על מקורות ההשראה, מרים ילן שטקליס ללא ספק, דני גיבור, פרח נתתי לנורית... זהו שיר חיי, זה השיר היחידי שאהבתי כשהייתי בגן, כשהייתי בבית ספר, וזה השיר שאני לאורו הולך, וזה שיר קשה, זה שיר על רגע של דחייה על רגע קשה מאד בחיים של ילד, שדוחים אותו לא רוצים אותו משאירים אותו במצב מבוייש. השיר הזה הוא נר לרגליי, עמוד האש שהולך לפניי.

כמו שאמרתי אני כותב על ילדים ברגע שיש להם בעיות, בעיות של ילדים. ילדים חדשים בעולם, וכשאתה חדש אין לך ניסיון, כשאין לך ניסיון, כל דבר שקורה לך נדמה לך שהגיע סוף העולם. שלא תקום מזה אף פעם, אין תקומה. הילדים מקנאים נורא, למה לזה יש כדורגל חדש ולי לא, למה לזה יש אופניים חדשים ולי לא, למה לזה יש כל ילד בחדר לחוד מלא ספרים וצעצועים ואצלנו שלושה ילדים בחדר, למה הם נוסעים לחוץ לארץ כל חופש גדול ואצלנו אף פעם. ילדים מסתכלים על העולם ושואלים מי מנהל כאן את העניינים, איזה עולם חרא אנחנו חיים; פצועים, הרוגים, מלחמות, עשירים ועניים, חולים ובריאים, מכוערים ויפים, שכולים, חד הוריים, מי מנהל פה את העסק, לא לגמרי בטוח שהם נופלים למקום טוב, וילדים חולים המון, יחסית למבוגרים, חוץ מזה שליש מילדי הארץ הזאת ומהעולם התרבותי כולו הם מגרושים וכל ילד שהוריו התגרשו יש לו חור בלב, אימא ואבא זה לא שניים זה אחד והוא מתפוצץ. שיהיו כולם מסביב אותו דבר, כל ילד שהוריו מתגרשים יש לו חור בפנים.

על כל הדברים האלה אני כותב שירים. אני משתמש בשירים, נגיד אני עובד בכל מה שנוגע לשירים, שירים זה רק חלק מהעבודה שלי, אני עושה עוד הרבה דברים. יש לי שלושה עקרונות שאני עובד לפיהם: הראשון זה לכתוב קצר, השני לכתוב פשוט, והשלישי לזה להגיד את האמת. קצר אני מחפש את הגרעין בין כל הקליפות, למצוא את הפנינה, מה אנחנו מרגישים ברגעים מסוימים במצבים מורכבים בעיקר. אנחנו נלחצים, מרגשות מנוגדים. לכתוב פשוט, זה בעניין של השפה, כשאני הייתי ילד, ספרים לילדים היו כתובים בשפה מאוד גבוהה; אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית, מה ילדים חושבים שזה פת שחרית – לחם שחור. אני הייתי חלק ממהפכה שהיתה בספרות ילדים, שהרשתה לעצמה לכתוב בספרות מדוברת, דבורה, במשרד החינוך אומרים דבורה, אני אומר מדוברת. הירשנו לעצמנו לעשות לשפה העברית מה שלא עשו קודם וזה לרדת לשפת הדיבור, לכתוב בשפת הדיבור.

כשהייתי ילד ידענו שהעברית היתה שפה מתה, שפת קודש משך אלפי שנים אנחנו הקמנו אותה לתחייה, אנחנו הילדים אמורים ללמוד את מכמני שפתנו מתוך הספרים, מאז באה המהפכה הזו, היתה תחושה שלא היה חיבור בין השפה לבין החיים, לא מדברים ככה. קרה משהו מעין חזרה בתשובה, מהדבר הזה, מהמהפכה הזו עצמה. הירשנו לעצמנו לכתוב בשפה השווה לכל נפש, הירשנו לעצמנו לחסוך את המליצות, כל הנאומים ההם, היה נורא, הרגשנו שאין קשר בין המילים ובין החיים, אז החלה תנועה לכתוב אחרת, וזה מה שקרה ב"הילד הזה הוא אני", אם תסתכלי על הספר הזה הוא כתוב בעברית בסיסית מדוברת, בעברית בסיסית אבל לא מתוחכמת, בלי מילים של בית מרקחת כמו סבורני, כולל סלנג קצת כמו 'קבעץ' ו'שלוק', כולל קיצורים כמו ת'יד במקום את היד, שיבושי לשון קלים כמו אוטואים אבאים ומילים כאלה.

לגבי סלנג, אני משתמש בסלנג הנצחי שהשתמשו בו כשהייתי ילד ושמשתמשים בו עד היום. מילים שנעלמו מהסלנג הזה אני לא אשתמש בו, לעומת זאת בסלנג שמשתמשים היום אני לא משתמש בו בכלל, מגניב, מטריף, כזה כאילו, למה – ראשית כל הוא לא שלי, אני לא משתמש בו בחיי היום יום, הוא לא חלק ממני ואני לא חלק ממנו. דבר שני הסלנג הזה הוא זמני וחולף. יש מילים שמתיישנות מאוד, זה סלנג של פושעים של עולם תחתון שיש בו כל כך הרבה אלימות גלויה ואני כל החיים שלי נלחם באלימות, ואני כותב, ואני אף פעם לא כותב ספר שאני שואל את עצמי מה הקוראים יאהבו, לא איכפת לי, קודם כל אני צריך לאהוב אותו. אני כותב ספרים בשביל עצמי ראשית כל ובשביל אנשים שדומים לי, אז אין לי שום שאיפה שכל העולם יאהב את הספרים שלי, מספיק שכמה יאהבו אותם. אז אני כותב רק כמו שאני רוצה.

הערה אחרונה בענייני לשון והיא החשובה: אני חושב שכל מהפכה סוחבת לכיוון השני, כל מהפכה סוחבת לקיצוניות השנייה, וגם במקרה שלנו, היתה מהפכה והמטוטלת הלכה בכיוון ההפוך, מאיפה ילדים יודעים שפה, מקריאה, משמיעה, מכתיבה, מדיבור, אם בארבע אלה לא מופיעה המילה פת שחרית מאיפה ידעו מה זה, אי אפשר ללמוד מילה מזה שהמורה כותבת על הלוח מילים קשות, ותסביר אותם. לומדים לבחינה ואחרי הבחינה שוכחים הכול. נגרם נזק עצום לשפה העברית, צריך לחזור לשפה העברית, אני חשבתי, לא כדי שנוכל לדבר מליצות אלא כדי שנוכל לתקשר, שנוכל להבין אחד את השני, שנוכל להביא אחד לשני מראות, טיפוסים, סיפורים, רגשות. שמעת איך הילדים מדברים היום? תביא לי את הזה של הזה, אז כדי שהזה של הזה ייעלם מהעולם צריך לחזור לשפה העברית. זהו. מי שמדבר ב-300 מילה גם חושב ב-300 מילה. דלות הלשון היא גם דלות המחשבה. אני חזרתי לשפה העברית ואני כותב בעברית משובחת לעילא ולעילא.

הספר כתוב מנקודת ראותו של ילד,

אני כתבתי עד היום 27 ספרים, 4 מהם למבוגרים, הראשון "עד עמוד התליה", לפני שנתיים הוצאתי שלושה ספרים למבוגרים אבל על ספרות ילדים ועל יצירתם, ספרים שנקראים "ילדים גדולים", עבודה של 14 שנים, אני עובד עכשיו על הכרך הרביעי. לא כל ספריי הם בסגנון הזה, יש חמישה ספרים בסגנון של "הילד הזה הוא אני" ויש עוד שלושה לילדים קצת יותר קטנים. יש לי 8 ספרים של סיפורים בחרוזים, בהחלט למבוגרים. סיפורים הומוריסטים בחרוזים. אני אוהב לקחת סיפורים קיימים בדרך כלל ממזריים לא חינוכיים. לפעמים זה בדיחה, ואני כותב אותה כסיפור בחרוזים. כתבתי שני ספרים של הברון מינכאוהזן בחרוזים, סיפור של עגנון עיבדתי לחרוזים "מעשה באדם שהיה עולה בהר", סיפור של איזופוס עיבדתי אותו לחרוזים. אני אוהב לכתוב בחרוזים סיפורים ולא רק שירים. יש לי גם פיקצ'רס בוקס ספרים כאלה שיש בהם ציור בשורה אחת בלבד.

לאיזה גילים?

אני חושב שהספרים שלי לכל הגילים, אני לא יכול להצביע על גיל ספציפי, כי כל מה שנכון לילדים נכון גם למבוגרים, בעיני ילדים ומבוגרים זה אותו דבר

אתה רואה הבדל בכתיבה לילדים ולמבוגרים?

אני מספר על עצמי, לא כתבתי ספרות למבוגרים, כתבתי ספר תיעודי למבוגרים וספרים עיוניים, אז וודאי שלמבוגרים אתה נכנס לדברים מופשטים.

לא, אני לא מתכוונת לנושאים אני מתכוונת לדבר אחר.

בוודאי שיש הבדל, אם אתה כותב לילד אתה כותב בשפה יותר מוגבלת, אתה מגביל את עצמך בעניין של מורכבות החיים, אתה לא יכול לכתוב דברים מסובכים מדי או דברים שצריך כושר הפשטה גדול מדי.

אבל אתה לא מתיילד.

חס וחלילה, לא מתיילד, מנסה להבין את הילד ולקחת את הצד שלו, אבל אני לא מתיילד.

האם אתה חושב שכתיבה לילדים צריכה להיות דידקטית?

בשום אופן לא, ז"א יש גם כתיבה דידקטית אבל אלה לא בעיני ספרים לילדים כל כך, הספרים שלי הם לא דידקטיים בכלל.

אבל ילד מסיק מזה מסקנות.

תראי, כל אדם מטמיע בתוך יצירתו את מי שהוא, את השקפת העולם שלו, אז אין בספרים שלי, בשירים שלי, המלצות לילד להיות טוב, לגזוז ציפורניים, לרחוץ ידיים, לאהוב את אבא ואימא ולאהוב את המולדת. לא. אבל יש בפנים דברים שקשורים באופי שלי, יש בהם מלחמה קשה מאוד באלימות. יש לי המון שירים שעוסקים בעניין הזה של נגד אלימות מכל הסוגים, אלימות של הורים כלפי ילדים, אלימות של ילדים כלפי ילדים, בכלל הנושא הזה של אלימות זה לא משהו שכתבתי אותו כדי, אלא זה מה שכתבתי כי זה מה שאני רוצה להגיד אבל זה לא כי אני רוצה לחנך, אם ילדים יתחנכו – טוב מאוד. יש בשירים שלי המלצה ברורה מאוד על הומור, הומור כגלגל הצלה בחיים שלנו, אם יש לנו הומור אנחנו מסוגלים להמשיך לחיות, אם לא, אני רוצה להתאבד כל יום עשר פעמים מחדש. השירים עצמם כתובים בהומור, זאת אומרת מדבר על בעיות של ילדים אבל ילדים קוראים וצוחקים, מה זה אומר, שיש להם הומור. יש מסר ברור של גילוי לב. הילד שמדבר בשירים שלי מדבר על עצמו בצורה מאד גלויה, הוא לא מסתיר דברים, הוא לא מדבר על דברים שבהם הוא טוב, הוא מדבר על חולשות, הוא מדבר על פחדים שלו, הוא מדבר על היסוסים שלו, הוא מדבר על רגעים לא נעימים שעברו עליו, זה בהחלט מסר, אני לא התכוונתי להכניס את זה אבל זה בהחלט נכנס, כי אני כותב את זה, זאת אומרת בואו נדבר, בואו נתקשר, בואו נספר אחד לשני מי אנחנו, או מה אנחנו באמת ולא נתחפש פה ולא נעמיד פנים כדי שנבין יותר טוב אחד את השני, כדי שהחיים שלנו יהיו יותר טובים.

ספר לילדים צריך למצוא חן בעיני ההורים כדי שהם יאהבו לספר אותו?

אני מניח שבגיל צעיר מי שקונה את הספרים אלה ההורים, כן, אבל אם אני מכוון לזה, לא, שאלה כללית כל עוד ההורים קונים את הספרים אז הספרים צריכים למצוא חן בעיני ההורים. יש גיל מסוים שממנו ילדים מתחילים לקרוא, אבל כיוון שילדים לא קוראים היום אז ממילא השאלה לא רלוונטית.

למה ילדים אוהבים שיקריאו להם את אותו סיפור עוד ועוד, אני מניחה שבגלל שהם רוצים להיאחז במשהו מוכר, כדי להיאחז בחיים.

נכון מאוד, אבל אני קראתי פעם תיאוריה על מבנה המוח שלנו ומשם אני מבין את כל העניין; המוח שלנו בנוי מתאים מוארכים. שכשאנחנו נולדים ישנם הצדדים ולאט לאט בכל צד משני הצדדים יוצאים זנבנבים כאלה שהולכים ומתארכים, מין סיבים כאלה שהולכים ומתארכים והולכים ומתלפפים על אחרים ונוגעים באחרים וכך מעבירים אינפורמציה מאחד לשני, כל סיב כזה שעובר בו סוג אינפורמציה מסוים, מילה, נושא, הוא כבר מכיר אותו וברגע שעובר עוד פעם אותו דבר הוא עובר יותר בקלות, אז זה העונג שאנחנו מרגישים בלחזור. למה אנחנו שרים שירים הרי כבר שרנו אותם אז למה עוד פעם ועוד פעם, אנחנו אוהבים חזרות, זו הסיבה שילדים אוהבים חרוזים. חרוזים מביאים את הצליל החוזר, וצליל חוזר מקל עלינו לזכור, לקלוט. אנחנו אוהבים חזרות. ההסבר שלך יפה, כאילו אתה חוזר למקום בטוח, אתה לא נמצא חשוף בעולם אלא אתה נמצא בתוך מחסה של דברים שאתה מכיר וזה הסבר יפה מאוד.

איך אתה מסביר שגדולי סופרי הילדים היו חשוכי ילדים כמו ביאליק מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג.

אני לא יודע אם גדולי, חלק מכתיבה לילדים זה געגוע לילדים, חלק מהם את מה שחסר להם בחיים הם ממלאים דרך הגעגוע לילדים דרך כתיבה לילדים. אני זוכר שהיו סופרים שהיו להם ילדים והיה להם גורל טראגי. אתה לא חייב שיהיו לך ילדים כדי לכתוב לילדים, אבל אתה חייב להיות מחובר לילדות ולילדות שלך, אין שום ספק. יש די הרבה סופרי ילדים ומאיירי ילדים שלא היו להם ילדים.

למאיירים יש תפקיד מאד חשוב בספרי הילדים ספר לי על זה.

מאוד מאוד חשוב, בספרי ילדים קטנים יותר למאיירים יש תפקיד חמישים אחוז, יש הבדל בין ספר מאוייר לספר מצוייר, ספר מאוייר באנגלית אילוסטריטד בוק, להבדיל מפיקצ'ר בוק, אלה שני דברים שונים; אילוסטרייטד זה ספר שיש בו גם איורים גם ציורים, הם יכולים להיות, הם יכולים לא להיות, יכולים לשים במקומם אחרים, הסיפור עצמו לא נפגע, הסיפור נשאר שלם.

לעומת זה פיקצ'ר בוק שבו יש שוויון ערך בין השירים ובין הציורים, אין להם קיום אחד בלי השני, הם נולדו לקשר. האיורים והטקסט נולדו לקשר בדרך כלל זה אותו אדם שכותב ומצייר כי קשה לכתוב ספר מצויר. ספר מצויר הוא בדרך כלל מאוד תמציתי, ומי שחושב על המילים חושב גם על הציור שיהיה בין המילים והמילים מחברות בין הציורים וזו עבודה די מורכבת, היום יש פיצוץ אדיר בכל הנושא הזה, המון ספרי ילדים נכתבים וזה אמנות שלמה. פיקצ'ר בוק אלה ספרים שהקשר בין הטקסט ובין הציורים הוא בלתי הפיך, זהו זה, רק ככה אפשר, הרבה פעמים הציור מוסיף הרבה דברים על מה שכתוב בטקסט,

אתה חושב שילדים צריכים לקרוא רק ספרות טובה או גם ג'אנק כדי לפתח טעם טוב.

אני לא חושב שיש לזה תשובה מוסמכת או מוגדרת, אני חושב שילדים היום קוראים מעט או פחות, אני חושב שיש להם הרבה פיתויים לדברים אחרים, אני חושב שהיום לקרוא בבית ספר זה לא יוקרתי, ילד קורא זה לא ילד במחשב, ילד קורא נחשב חננה, מי שבכיתה הילדים המקובלים אלה הילדים עם הג'ל בשערות, עם הברזלים באוזניים, אוהדי כדורגל אלימים חוצפנים, אלה הילדים המקובלים, הילדים שקוראים הם לא הילדים שיקבלו הרבה אהדה.

מה אפשר לעשות כדי לגרות אותם לקרוא?

שני דברים לדעתי אפשר לעשות, אחד זה הורים קוראים, אם הורים לא קוראים ילדים לא יקראו, גם להורים קוראים חלק מהילדים לא יקראו אבל להורים לא קוראים סיכוי קטן מאד שיהיו ילדים קוראים.

מה הם יכולים לעשות?

לקרוא. דבר שני בכיתה צריך לעשות מהפך, צריך שכל יום לפחות תיכנס מורה אחת ובמקום חצי שעה היסטוריה או חשבון, לקרוא בקול שיר או ספר או סיפור לילדים, או סיפור בהמשכים, זה חיוני כדי שהילדים יבינו שלקרוא זו לא מטלה, זה לא עול נורא, לי יש ילד בבית בן 17 לא קורא. ילדים לא קוראים היום. ילדים רגילים לסיפוקים מיידיים ומי שרגיל לסיפוק מיידי קשה לו לקרוא ספרים מפני שספרים טובים כמו נשים טובות לא מתמסרים בקלות, אתה נכנס לספר אתה נכנס לראש אחר, למקום אחר, לסגנון אחר, לאנשים אחרים, להווי אחר, למנטליות אחרת, מי אומר שזה קל? כדי להיכנס לספר צריך להתאמץ. אני זוכר את עצמי בילדות קורא ספר עד עמוד 100 ולא מבין כלום, אבל אמרו לי שזה טוב ובעמוד 100 הבנתי מה אני קורא, מילכוד 22, מדהים, לא היה ספר כזה בעולם ועד עמוד 100 לא הבנתי כלום, אחר כך הלכתי אחורה וקראתי. ילד היום שרגיל לסיפוקים מיידיים קורא עד עמוד 10, לא מוצא חן בעיניו מעיף את הספר, ולעולם לא יקרא אותו. ספרים שאנחנו לא קוראים בילדות לא נקרא בבגרות, מי שלא קרא את אריך קסטנר בילדות לא סביר שיחזור אליו בבגרותו, איך אפשר להעביר את הילדות הזו מבלי לקרוא את אריך קסטנר, יש ספרים, מיליוני ספרים שאתה יכול לא לקרוא אותם ולא להפסיד שום דבר, ויש ספרים שהם היסוד של העולם, הם הנכסים הנפלאים של העולם, של הספרות, של התרבות. אם אתה לא מכיר אותם, לא רק שיש לך חור בהשכלה, יש לך חור בהומניות. וזה הסיפור של הילדים היום.

מה אתה אומר על שפע הספרים שיוצאים לילדים שאולי רק 20 אחוז הם ראויים.

עשרים אחוז זה אופטימי, רוב ספרי הילדים לא שווים את הנייר שעליהם הם כתובים. רוב ספרי הילדים לא שווים כלום, לרוב הוצאות הספרים יש מנגנונים והם אמורים להוציא ספרים, המנגנונים האלה לא תמיד יש להם אבחנה טובה, וספרי ילדים לא טובים גם כן מצליחים. אין שום קשר בין הצלחה ובין איכות, יש ברשימת ספרי המכר ספרים לא טובים. יש הרבה יותר ספרי ילדים גרועים שמתפרסמים בעולם מספרי מבוגרים גרועים.

עולים חדשים, ששפתם עדיין עילגת, שיקריאו לילדים אפילו ששפתם עילגת או יותר טוב שלא יקריאו בכלל.

בדרך כלל הילדים יקראו כי הילדים לומדים שפה הרבה יותר מהר מההורים, המצב הוא בדרך כלל שהילדים של העולים החדשים לומדים את השפה הרבה לפני ההורים שלהם.

אני מתכוונת ילדים בני שנתיים שעדיין לא יודעים לקרוא.

ראשית כל אני בהחלט בדעה שעולים חדשים וילדים של עולים חדשים, לא צריכים לשכוח ולהשכיח את השפה שממנה הם באו. הם יכולים לקרוא גם בספרים לילדים וטוב מאוד שהילד יגדל עם עוד שפה. אני לא חסיד של העניין הזה שכיוון שאתה פה, להמיר את הכול לעברית ול"צברית". הכול בסדר, אני גם לא אוהב שמחליפים שמות לעבריים. אירנה יותר יפה מאורנה, למלכות קראו ככה. אני נגד הכפייה הפטריוטית. שעולים חדשים ישמרו גם על השמות שלהם, אין לבן אדם דבר יקר יותר מהשם שלו, אנשים צריכים לשמור את השמות ולשמור את השפה, להמשיך לדבר עם הילד את השפה הזו, הילדים במילא בבית הספר ילמדו את העברית. לא לדאוג. אם ההורים לא מסוגלים לקרוא להם בעברית, שיקראו להם בשפה שממנה הם באו, הילדים לאט לאט ילמדו וילמדו את ההורים לקרוא בספרים שהם קוראים.

מאיזה גיל להקריא.

יש אומרים שצריך להקריא לילדים עד כשהם בבטן, יש על זה מחקרים, שילדים שקראו להם כשהם היו בבטן, כשנולדו ונפגשו באותו סיפור עוד פעם הם עשו סימן שהם מכירים אותו. אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון אבל זה נשמע טוב. אני חושב שילד צריך להתרגל מילדות הכי קטנה שיש זמזום של ספרים סביבו, זמזום של שפה ראשית כל, של שפה ושל סיפור. אתה יכול לקרוא לו בספר, אתה יכול להראות לו סיפורים מהספר, אתה לא מוכרח לקרוא בדיוק מה שכתוב. ילדים שמרגע שהם נולדים מתחילים לטעון אותם בחומרים מסוג זה, מגיעים לגיל שנתיים או שלוש ופתאום מסתבר שיש להם מחסנים מוכנים כבר בראש, מפני שזה נכנס כבר, איפשהו זה נכנס אפילו לא במודע, אבל איכשהו זה נכנס לקופסת הזיכרון בצורה זו או אחרת, ולא תמיד בשלמות, לפעמים זו מילה, לפעמים זה צליל, לפעמים זה שם, ואז ברגע שהוא מגיע פתאום לגן מסתבר שהוא קולט הרבה יותר מהר את כל הדברים מפני שכבר לחלק מהם יש לו כבר הכנה, יש לו מקום, נישה מוכנה לעניין הזה, כמו שיש בבית נישה למקרר, יש לו נישה מוכנה לסיפור.

ילדים שלא מתייחסים אליהם ככה בילדות, מגיעים לגן או לבית הספר בפיגור של שלוש שנים. אז זה טוב מאד להקריא. לילדים שלי כל אחד שהגיע לגיל 4 קראתי לו סיפור של עגנון, איך עשיתי את זה, אי אפשר, הוא לא יבין, החזקתי את הספר של עגנון ותרגמתי אותו לעברית, "מאוייב לאוהב", היה איש אחד וכו'... בפעם הבאה הורדתי משפט אחד שלי והוספתי של עגנון, עד שכעבור עשרים פעמים קראתי את עגנון והילדים אהבו אז זה דווקא בגלל העגנוניות,

לא חשבת להיות מורה?

לא, אף פעם לא, לא העברתי אף פעם סדנת כתיבה.

ילדים ששומעים את הדברים האלה משהו נקלט.

לא הייתי מורה אבל עשיתי עד היום 5200 פגישות עם ילדים ועם מבוגרים.

מחר יש לי פגישה עם ילדים במתנ"ס.

יהודה אטלס

תל אביב

דניה מיכלין-עמיחי

22.9.2026

בחגים, המחשבות אותי זורקות רחוק

לזמנים אחרים שלא ניתן אותם למחוק –

לבית הוריי הפשוט, שלא היה בו שום ברק

לכוס החלב, הלחם עם מרגרינה וצלחת המרק.

ומתוך המחסור, החום והקור,

בחגים ובשבתות הבליחה קרן אור

עם טעמים וניחוחות, רינות ו"שבחות"

כשכולנו סביב השולחן מסבים

עם ההורים, האחים והאחיות.

במיוחד זכור לי יום הכיפורים,

שכולו טוהר והוד, וסליחה וכבוד.

לפני החג, אבא היה מסובב תרנגול או תרנגולת סביב ראשנו

ואומר מיספר פעמים: "זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך..."

והבטיח לנו חיים טובים ושלום.

והשוחט שחט והעופות פרפרו ויצאה נשמתם.

אחר כך מרטנו מהם את הנוצות.

אמא חתכה אותם לחתיכות

ובישלה מאכלים נפלאים ערבים לחיך

ואבא קידש ועל החלה "המוציא" בירך.

וכל אחד קבל חתיכת עוף קטנה וחייך...

לבושים בבגדים לבנים

אבא לקח את הבנים ואותי לבית הכנסת

ואיתו הטלית והמחזור והוא כולו עוטה הוד.

התפללנו לאל רב החסד היושב על כיסא הכבוד.

מאז שעזבתי את הבית

בלי אבי לבית כנסת איני הולכת,

לא שומעת תפילות וזמירות מצמררות,

לא "יה שמע אביוניך" ולא "כל נדרי"

ולא "ונתנה תוקף" ולא "אנא בכוח",

שכל אימת ששמעתי אותם מתרוננים בפי החזן וציבור המתפללים,

צמרמרות עברה לי בכל הגוף,

הרגשתי כמה אנו קטנים, מול "אל נורא עלילה"

שעלינו להתפלל ולהתחנן ולבקש ממנו מחילה.

והחידה – מי יחיה ומי ימות בשנה הבאה?

ומה יהיה על ההורים, שאותנו מאכילים ומגדלים?

האם חלילה, הכף תכריע מיתה?

באש? ברעש? בחרב? במגפה?

מילות הפיוט הטילו עלי מורא והפכו לסיוט.

כי הרי כולנו כציץ נובל, כחרס הנשבר, כצל עובר,

והחיים שלנו בידיו והוא את גזר דיננו גוזר.

כי הכול גלוי וידוע לפניו...

גם היום, כמו אז, אני מדמיינת את אלוהים יושב על כסאו

"ושוקל ומונה מוכיח ויודע ועד

וכותב וחותם וסופר ומונה" את המעשים של כל אחד ואחת

וחורץ גורלות...

וכמה שהצום הציק, האמנתי שחשוב לצום

ואסור להישבר.

האמנתי שהוא על עוונותינו יכפר

והעיקר, שנצליח להיות טובים יותר,

ושאחי הקטן לא יקטוף גויאבות מהשכנים

ושאבא יחסוך שבטו ולא יכה אותו ויצבור חטאים.

התפללתי על הוריי שימשיכו לחיות ויאפשרו לנו לגדול

כדי שנוכל להתקדם ולצאת לעולם הגדול.

ופעם צמתי ביום כיפורים

ביקשתי מאלוהים שימחל לי על החטאים,

כדי שאצליח בלימודים

וגם הגיע הזמן שאמצא חתן.

במוצאי אותו יום הכיפורים,

חברתי הכירה לי חבר, והחלטנו להתחבר

וכעבור שנתיים נכנסו לברית הנישואין, זה היה לפני 58 שנים.

מי היה מאמין???

חנה סמוכה מושיוב

זהו.

כשאני מספר זאת מניעים את הראש בתנועה שאומרת כולה ספקנות. לעיתים מוסיפים קריצת עיין קטנה מלווה בחיוך ציני. זה ודאי יקרה גם לכם יקיריי הקוראים אך זו אמת לאמיתה.

אין לי הסבר סביר לכך.

טוב אז מדובר בשטיפת כלים ידנית. כן הבנתם היטב.

למעשה רוב התעסוקה באחזקת בית שוטפת אינה מפריעה לי. החלפת נורות, תיקון תריס, תיקון מצוף ניאגרה... כיבוס בגדיי וייבושם במכונה.

בקיץ מעדיף לתלות בשמש. קיפול וסידור בארון... עניין של מה בכך. מדי פעם מגהץ.... תופר כפתור שנשמט ואפילו מצר חגורת המכנס. האחרון כבר יותר ויותר נדיר.

טאטוא ושטיפת רצפות אינם בראש רשימת העדיפויות אך כשצריך... המנקה חולה וכולי... מתנדב ללא בעייה. להוציא זבל ממש קלי קלות... אך ללא הנאה כלשהי. לעומת זאת בישול והכנת מאכלים הם ממש תענוג, פרס. לעיתים אני אפילו מרגיש צורך או דחף לעסוק בכך.

אך על כולם עולה הרגשה נפלאה ומשחררת שנובעת משטיפת כלים.

עבורי זה סוג של משחק במים וסבון שבסופו יש גם תוצאה חיובית. משחק שבו אין תחרות. מנצח קבוע ידוע מראש, הנאה מושלמת. בבישול לעיתים אפשר לפשל. כאן, הצלחה מובטחת. ככל שערימת הכלים גדולה יותר כך הסיפוק גדל.

לצערי החיים אינם תמיד רצף של הנאות וכך לפני כשנה, החליטה זוגתי, למרות מחאותיי הרבות, להתקין מדיח כלים במטבח.

כלום לא עזר.

לא אשכח לעולם אותו יום דרמטי עצוב וכואב.

קמתי בהרגשה כי עולמי חרב עליי. נכנסתי לדיכאון עמוק וארוך.

חשבתי להציע את מיומנותי זו לשכנים. אך זוגתי התריעה כי הם לא יבינו זאת.

בר מזל אנוכי, ממש כך.

ביום בהיר אחד, שטוף שמש וציוץ ציפורים, נערכו בחירות בפעם הלא זוכר כמה...

תוצאותיהן הפיחו בי שוב אנרגיה וחדוות חיים.

ידעתי שבקרוב אצפה יום ולילה בנפלאות מחאה חברתית גדולה.

ואכן כל אמצעי התקשורת, טלוויזיה, רדיו, עיתונות, ירקן, מכולת, מסעדות, ספרים ולקוחותיהם, ללא יוצא מן הכלל כולל חבריי הטובים, בעל פה ובכתב עסוקים בזאת 24 שעות ביממה...

כמעט שכחתי מאותה הנאה עילאית שכל כך חסרה לי. הדיכאון נעלם כלא היה.

אתמול נדדה שנתי... לא עצמתי עין. מחשבות על אסון קרב ובא חלפו במוחי ומועקה גדולה החלה להשתלט עליי. מה יקרה באם יגיעו לכלל הסכם... או פשרה... מה אעשה אז.

המדיח עדיין משמיע קולות צחוק ולעג לעברי מידי יום.

ואני אנא אני בא...

אשמח לתגובות.

נחום פייטלברג

feitucini@gmail.com

שלום אהוד,

שמח לבשר לך האתר "חדשות בן עזר במרשתת" זוכה לפופולאריות. בחודשים האחרונים, מספר המבקרים הייחודיים  (Unique visitors) בחודש עלה על 15,000 (ביולי היו 16 וחצי אלף מבקרים).

בשבוע האחרון הוספנו מספר חידושים לאתר.

הם מפורטים בדף: https://hbe.mifgash.com/news

בדף המחברים https://hbe.mifgash.com/authors

הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראב. לרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.https://hbe.mifgash.com/books

ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר. ומשם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" https://hbe.mifgash.com/downloads ממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.דף זה אינו מופעל עדיין – מחכה לאישור שלך. אם תאשר, אשמח לקבל את הקבצים שחסרים לי

ואשלח לך דוח שבועי עם רשימת הקבצים שהורדו ושם מייל של כל משתמש שהוריד קובץ.

אשמח לשמוע תגובות.

בברכת מועדים לשמחה

אלי ארגון

לאלי ארגון שלום,

תודה על העבודה הרבה שאתה משקיע בשימור המכתב העיתי, כתבי אסתר ראב וכתביי.

כמובן שאני מאשר לך את "דף ההורדות".

למיטב ידיעתי כל הקבצים הראויים לפרסום של אסתר ראב ושלי מצויים בפרוייקט בן יהודה

אבל אם יש קבצים שאתה מבקש לפרוייקט שלך, כתוב לי ואשלח לך אותם.

אהוד בן עזר

*

חדשות בן עזר במרשתת

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

https://hbe.mifgash.com

"חדשות בן עזר במרשתת" הוא אתר האינטרנט שמאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת גם לנייד, לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

כניסה ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

האתר פותח ומתוחזק על ידי אלי ארגון (https://EliArgon.com)

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

תואר דוקטור לשם כבוד בספרות

הוענק למשוררת והמו"לית הישראלית שושנה ויג בפרישטינה, קוסובו

המשוררת, המתרגמת והמו"לית הישראלית שושנה ויג זכתה בתואר "דוקטור לספרות" לשם כבוד (.Doctor of Literature - Litt.D) מטעם האקדמיה העולמית לאמנויות ולתרבות (WAAC) והקונגרס העולמי למשוררים (WCP). האות היוקרתי הוענק לה במסגרת הקונגרס העולמי ה-45 של הארגון שנערך בפרישטינה, בירת קוסובו במוצאי שבת 26.9.26 בטקס רב רושם במסגרת כינוס בינלאומי שנתי.

התואר הוענק לויג כאות הוקרה על תרומתה רבת השנים ופועלה בתחומי השירה, התרגום וההוצאה לאור. הארגונים WAAC ו-WCP הם גופים בינלאומיים שנוסדו בשנת 1969 ורשומים במדינת קליפורניה, ארה"ב, במטרה לקדם שלום ואחווה עולמית באמצעות שירה ותרבות. הארגון מקיים את הקונגרס השנתי מדי שנה במדינה אחרת, וביניהן גם ישראל.

הכנס ה-45 התקיים בראשותו של יו"ר הכנס, פרופ' ג'טון קלמנדי, לצד חבר שופטים בינלאומי. בין ראשי הארגון והחתומים על התעודה נמנים נשיא הארגון המשורר והסופר Yu Hsi מטייוואן, סגן הנשיא הראשון פרופ' ארנסטו קאהן (רופא, משורר ופעיל שלום ישראלי-ארגנטינאי, בעבר סגן נשיא ארגון הרופאים הבינלאומי למניעת מלחמה גרעינית שזכה בפרס נובל לשלום), ומזכ"ל WAAC Teyuan Cheng. באירוע השתתפו משלחות משוררים מרחבי העולם, ובהן 25 משוררים מסין, 15 מאלבניה, קוסובו, 7 ישראלים וכן משוררים מצרפת, מפולין, ממקסיקו, מארה"ב, מאנגליה, מניו זילנד, הודו, מונטנגרו, ספרד, יוון.

תרומתה הספרותית של שושנה ויג כוללת את הבאת השירה הבינלאומית, ובפרט השירה האלבנית, אל מדף הספרים הישראלי. דרך הוצאת הספרים שלה ״פיוטית״ תרגמה ויג מאנגלית לעברית והוציאה לאור ספרי שירה מרכזיים, ובהם "אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" מאת פרופ' ג'טון קלמנדי Jeton Kelmedy, "רקוויאם לסתיו" מאת אגרון שלחי (Agron Shele), וספר שיריה של מימוזה ארבארה (Mimoza Erebara) העוסק באהבה לישראל ולמקומות הקדושים "שלום, דמעתי״. תרגומים אלו למשוררים עכשווים מודרניים פורסמו גם בכתבי העת הספרותיים "הליקון" ו"פסיפס".

בדבריה לרגל קבלת התואר ציינה ויג כי השירה והספרות הן עבורה ייעוד ומקלט אישי, והביעה תודה עמוקה על ההכרה הבינלאומית בעבודת חייה בספרות, בתרגום ובהוצאה לאור.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!