ארכיון מחברים קישורים חדש-באתר ספרים הורדות אודות התחברות
חדשות בן עזר #2201 05/10/2026 כ"ד תשרי התשפ"ז
בגיליון:

מאמרים

📖
אסתר ראב

קמשונים

(1922-1930)

*

אֶל מְעַט הָאוֹרָה
אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ,
וְאַתָּה – שִׁנֶּיךָ לוֹטֵשׁ
אֶל רֹךְ-בְּשָׂרִי הַצָּהֹב;
וְלוּ בָּשָׂר זֶה עַל פְנֵי שָׂדֶה יֻשְׁלַךְ
וְעַיִט חָג מִמַּעַל לוֹ –
עוֹד כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ,
אֶל מְעַט הָאוֹרָה
אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ.

1926
[לפני 100 שנים]

📖
יוסי אחימאיר

המבט אל העתיד

כבר שלוש שנים מאז אותו יום ארור. שלוש שנים שאנו חיים בצילו של אותו אסון נורא, ומאז במלחמה מתמשכת בשבע חזיתות. סופה אינו נראה באופק. המחדל הגדול השני בתולדות המדינה, בהפרש של חמישים שנה ויום: מחדל יום הכיפורים 1973 ומחדל שמחת תורה 2023. שני אסונות כבדים, שהעמידו בסכנת קיום ממשית את המדינה, ונסתיימו בנס. שניהם יכלו להימנע, אלמלא שאננות מצידנו, אי-מוכנות, זלזול באוייב ובהתרעות ושקיעה באשליות על שלום והשלמה.

אין חולק על כך שאסון ה-7 באוקטובר היה במשמרת של בנימין נתניהו, כשם שאסון ה-6 באוקטובר היה במשמרת של גולדה מאיר. אבל היה זה בראש והראשונה מחדל צבאי אשר שום ועדת חקירה לא תוכל להבינו, להסבירו, אפילו לסלוח לו. כמו בכל מלחמות ישראל, זכינו לאהדת העולם באותם מצבים שבהם היינו מוכים ורצוחים, אך מרגע שיד ישראל גברה, צה"ל הדף את הסכנה והשתלט על שטחי האוייב – האהדה התהפכה עלינו, הפכה לביקורת גוברת טבולה בשנאה תהומית. העולם אינו אוהב ישראל חזקה, מנחיתה מכות מחץ על האויבים. ב"חרבות ברזל" השנאה העולמית אלינו חצתה כל גבול.

שלוש שנים מאז ה-7 באוקטובר מוצאת עצמה ישראל בבידוד כמעט מוחלט בזירה הבינלאומית. מדינות שאננות, שאינן יודעות טעם איומים קיומיים, הן הראשונות להתגולל עלינו. מה פשר תמיכתה של אירלנד בטרור הפלסטיני? כך גם המדינות המתאסלמות: צרפת בהנהגת מקרון העויין, ספרד בהנהגת סנצ'ז האנטישמי ובריטניה הלייבוריסטית. האשליות שהיו לנו לגבי ידידותה כביכול של הולנד, התאדו. מדינה שמפשפשת במזוודות הנוסעים הישראלים.

בקצב שבו מתעצם מיום ליום הגל האנטי-ישראלי בעולם, עוד ידרשו מישראל להתנצל על המיתקפה הרצחנית של חמאס והטבח שביצע באזרחינו ובלוחמינו. אל נתפלא אם יאשימו את הממשלה ש"יזמה" את הטבח כדי לבצע "רצח עם" בערביי עזה, שרובם אינם חפים מפשעי ה-7 באוקטובר.

למרות 7 באוקטובר במשמרת שלה, הממשלה, שנבחרה עוד בטרם האסון, החזיקה מעמד קדנציה שלמה – דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית רבת התהפוכות, והמערכת הפוליטית נערכת לבחירות הקרובות. "ממשלת 7 באוקטובר", מכנים אותה יריביה הפוליטיים. זו הממשלה וזה ראש הממשלה, שהוציאו אותנו מבירא עמיקתא והעלנו לאיגרא רמא, וראוי שתמשיך להנהיג את האומה בחיזוק כל המפלגות הציוניות. נראה שזה חזון דימיוני, שהרי אפילו האסון הכבד ביותר שניחת על העם היהודי מאז השואה – אין בו כדי לאחד את העם.

במקום אחדות על מנת להדוף את מזימת חיסולנו והתעמולה נגד ישראל, מספקים מתעבי הממשלה דלק למדורת השנאה בעולם. תמיהני מדוע ראשי הערים הגדולות בישראל אינם משיבים אש ל"קולגה" בניו-יורק, ששוב ושוב חוזר ומכנה את נתניהו "האדריכל של רצח עם נורא"? האם משום שגם הם סולדים מראש ממשלתנו?

7 באוקטובר הארור עלה לנו ב-2,000 נרצחים ונופלים. מחיר דמים נורא. המשפחות והעם כולו עודנו מלקקים את הפצעים. החזרה לחיי יומיום רגילים אינה מעיבה על זיכרון הרוגינו ופצועינו. על הדאגה מפני העתיד, מה הוא צופן בחובו. הקרבות לא תמו, האיומים מאיראן לא פסו, פיגועי טרור נמשכים ביבשה ובאוויר. טרור של טייס איסלאמיסט מתאבד , שניסה לרסק את מטוס הנוסעים האמירתי על 174 נוסעיו הישראלים. נס סוכות, שלא היה כמותו גם בסרטי האימה הקשוחים ביותר, היה פה, ומעל לכל – גבורת הטייס ההודי וארבעת הישראלים שמנעו את האסון הכבד.

והנה גם ניסיון לטבח המוני זה מנוצל על-ידי שונאי נתניהו למיתקפה נואלת עליו. בעזות מצח כתב "עיתונאי" מ-13 בשם אביעד גליקמן, כי היה זה "מחדל מטורף של ראש הממשלה, כמעט כמו השבעה באוקטובר. הוא ידע שהולך להיות אירוע כזה ועדיין נתן לישראלים לעלות על הטיסה ולא מנע אותה"!... מה כי נלין על האנטישמים בעולם, כאשר יש לנו גליקמנים מבית?

דווקא בזוכרנו את 7 באוקטובר, על המבט להיות קדימה. לאן המדינה נעה? – זהו הנושא שצריך לעמוד לנגד הבוחרים השקולים. האם להתרסקות או לנסיקה? וחשוב מכל – למנוע נסיגות מסוכנות כמו מהרצועה ומשטחים שתפס צה"ל. עלינו להתרפא מנגע השאננות וממחלת הפלגנות. להיערך לאפשרות של "7 באוקטובר" בגבול ירדן הארוך והפרוץ ולאורך קו התפר. לזכור, כי לא לעולם חוסן ולא לעולם נס.

יוסי אחימאיר

יצחק הילמן

לא מדינה פלסטינית, אלא מדינה איסלמיסטית

ראשית, הארץ שלנו היא נחלת אבותינו מזה שלושת אלפים שנה ומעלה. המדינה נכבשה על ידי הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הערבים, הצלבנים, העות'מנים ולבסוף על ידי הבריטים. אלא שבסופו של דבר היא נותרה המולדת האחת והיחידה של העם היהודי.

הסטטוס הבסיסי שלה, אושר בפרלמנט הבריטי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, על בסיס הצהרת בלפור ואושרה על ידי חבר הלאומים ובהמשך גם על ידי האו"ם, שנכנס לנעליו של חבר הלאומים ב-1945 עם הקמתו. ההגדרה המדינית, כללה את שטחי ארץ ישראל המערבית וארץ ישראל המזרחית. כיום על שטחים אלה ישנן שתי מדינות ריבוניות עם הסכם שלום ביניהן: ירדן וישראל. את זה כבר לא ניתן לשנות.

ב-1948 כבשה ירדן את שטחי יהודה ושומרון וב-1952 נתנה לכל התושבים שבשיטחה אזרחות ירדנית מלאה. לכן, תושבי יהודה ושומרון הם למעשה אזרחים ירדניים גם היום. לגבי עזה, המצב שונה, היות שמצרים ראתה בעזה שטח ממשל צבאי ללא סיפוח למצרים. לכן לתושבי עזה אין אזרחות מצרית ובוודאי שאין להם תושבות או אזרחות ישראלית.

החלטת החלוקה של 29 לנובמבר 1947, אילו היתה מיושמת, היתה בסיס לפדרציה ישראלית-פלסטינית. אלא שהמודל נכשל בגלל שלילתו המוחלטת על ידי הערבים. היות והמודל התבטל, אי אפשר לישמו בשנית אחרי 80 שנה כי כל נתוני הבסיס השתנו.

ביו"ש, חיים כיום כחצי מיליון ישראלים, וזאת בנוסף לשלוש מאות אלף הישראלים בתחומי ירושלים של היום, על שטח שסופח למדינת ישראל. ערביי ירושלים מוגדרים כבעלי תושבות ישראלית בלי אזרחות ישראלית. משמעו, שהם יכולים לבחור נציגיהם לעירית ירושלים אבל לא לכנסת.

אשר לתושבי יהודה ושמרון הערביים, הפתרון המדיני היחידי כרגע הוא סיפוח מלא וקבלת תושבות ישראלית, בדומה למודל של ערביי ירושלים, או לחילופין המשך האוטונומיה עם רשות פלסטינית, ללא הכרה כמדינה.

אשר לעזה, כאן המצב הרבה יותר מסובך. המצרים שלטו ברצועה במשך 19 שנים מ-1948 עד 1967, אבל מעולם לא העניקו לתושבים את האזרחות המצרית. וגם לא איפשרו תושבות מצרית. הסיבה לכך נעוצה בזיקה האידיאולוגית שבין החמאס ל"אחים המוסלמים" במצרים, שהוצאו אל מחוץ לחוק ומנהיגיהם כלואים.

בנוסף, ההיסטוריה הוכיחה שתושבי עזה, בגלל אופיים, לא יסכימו לקבל את המרות של רמאללה. לכן, כל חיבור בין יו"ש לעזה תיתכן אך ורק על ידי השתלטות חמאסית על יו"ש. לכן, הפתרון המדיני לגבי עזה איננו קיים, והמודל היחידי שיכול לפתור את הבעייה הוא פיצויים והגירה מרצון למדינה אחרת, אלא אם מצרים תשנה את דעתה ותהיה מוכנה לקבל את עזה אליה, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך.

אשר למסגרת המדינית על שטחי A ו-B, גם שם אין אפשרות להעניק לתושבים עצמאות מדינית מלאה. עצמאות מדינתית משמעה חופש הגירה אליה וממנה. מה שיקרה במקרה של הכרזת מדינה פלסטינית, יהיה גל הגירה איסלמי שיציף את המדינה הצעירה. מדובר על גל שתחילתו באינדונזיה במזרח וסופו בסהרה במערב.

ומדוע זה צפוי? הסיבה לכך היא לחצי הגירה בלתי פוסקים מאפריקה ומהמזרח התיכון לאירופה, שיראו במדינה הפלסטינית ה"חדשה" יעד מצויין לפרנסה וחיים טובים, לא פחות מאשר באירופה ועוד כשמדובר במדינה דוברת ערבית.

מדינה פלסטינית תהיה מטבעה, בהתחלה, מדינה עם בסיס כלכלי איתן, וזאת בגלל הפיצויים האדירים שישולמו למי שמוגדרים "פליטים", לפי הגדרות אונר"א. מדובר בחמישה מיליון "פליטים", כמחציתם חיים ביו"ש ועזה והשאר במדינות ערב. זאת תהיה מדינה עשירה יחסית, מוסלמית ודוברת ערבית. לכן, ברור שגל ההגירה האיסלמי יראה בה יעד אידיאלי.

תוך עשר שנים, לפי המודל הדמוגרפי הירדני, המדינה הפלסטינית תתנפח למדינה בת עשרה מיליון תושבים ומעלה. לאחר מכן אנו נמצא את עצמנו במציאות דמוגרפית מזרח תיכונית, של שני שלישים מוסלמים ושליש יהודים. בדיוק מה שהיה לנו בזמן המנדט הבריטי.

לא ניתן למנוע זאת, לפי ההיסטוריה הדמוגרפית העכשווית. די להסתכל במה שקרה באירופה עם למעלה מעשרים מיליון מוסלמים, שלפני מאה שנה איש לא חלם שיגיעו ליבשת זו.

זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. הסכנה היא לא רק מדינית, אלא בעיקרה דמוגרפית. ולא זו בלבד שנקבל שכנים בעייתיים, אלא שחלק מהם מטבע הדברים, יזלוג גם לישראל. והשכנה הפלסטינית תהפוך עד מהרה למפלצת איסלמית קיצונית ובסיס לטרור.

כרגע, בהעדר הסכם שלום וגבולות מוכרים, ישראל יכולה עדיין לספח את שטחי "C" ולראות בהם שטחים של מדינת ישראל. הצעד הזה לא ננקט עדיין, וזאת בגלל הלחץ האמריקאי להשאיר פתח למשא ומתן להסדר קבע.

לסיכום, בכל מצב, אין היתכנות למדינה פלסטינית. הפתרון היחידי הוא או סיפוח ומתן תושבות ישראלית או המשך המודל של ה"רשות הפלסטינית" שהיא אוטונומיה ולא מדינה. כל פתרון אחר הוא בגדר סכנה קיומית למדינת ישראל.

יצחק הילמן

עמנואל בן סבו

בין הרוח הרעה אז לרוח הרעה היום

הרוחות הרעות לא חדלו מלנשב לרגע, הן רק שינו את עוצמתן, פעם רוחות חרישיות, פעם מאיימות לעקור כל שעומד בדרכן, הרוחות האלה מחדשות ומגבירות את עוצמתן כמו אז בימים של לפני טבח שבת שמחת תורה כאשר הרוחות הרעות איימו להרוס, להשמיד, לאבד את כל הנקרה בדרכן.

מדינת ישראל, אזרחיה ואוהביה שילמו את המחיר הנורא בעקבות ימי הסופה והסער, ימי הרעה ששלטו ברחובות הזעם, חרון האף והאימה, ימי הסרבנות והקריאה למרי אזרחי, ימי הקלון של התובעים לפרק את החברה הישראלית, את צבאה ולפגוע באורח אנוש בחוסן הלאומי-החברתי עד כדי חלוקה למדינה אחת לשני אחים.

כאשר תקום ועדת החקירה הלאומית השוויונית לחקור את הגורמים לטבח שבת שמחת תורה, בין השאלות הנוקבות והמורכבות תישאל השאלה המכריעה, האם במציאות רחובות האש ושיח הארס הרעיל, יכול היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם אם רצה, לצאת למבצע צבאי מוגבל, על מלחמה אין מה לשאול.

באווירת הפירוק והמרד, עידוד הסרבנות והקריאה למלחמת אחים, בימים שבהם חלק מהמפגינים התבררו בהמשך כסוכני כאוס, אנרכיסטים, מופקרים וחסרי אחריות, המבקשים לפגוע במכנה המשותף היהודי-ישראלי – התשובה היא לא באופן מוחלט, חד משמעי ברור. החבורה הפרוגרסיבית, הרדיקלית ומהלכת האימים הזו במעשי האלימות הקשים בשיח הגרדומים הנורא –שיתקה את ממשלת ישראל והעומד בראשה.

החבורה שאיימה כי לא יהיה צבא, שקראה בהטעמה לקול תשואות שונאי היהודים בעולם, את שמות החילות של המצטרפים לסרבנות, החבורה שחסמה כבישים מרכזיים, הציתה מדורות, צרה על בית ראש הממשלה, ירתה זיקוקים לעבר בית ראש הממשלה, העלתה את ההסתה הפושעת לדרגת אומנות, הטילה אימה גם על אנשי השמאל הציוניים שהביטו בעיניים כלות ומפוחדות בהשתלטו האנרכיסטים על השיח, על הרחוב – האם ראש הממשלה יכול היה להעז לצייץ על מבצע צבאי מוגבל?

והנה אחרי הנורא שבאסונות, טבח שבת שמחת תורה, אשר לרגע היה נדמה כי חבורת המופקרים, שורפי האסמים וחסרי האחריות הבינו את גודל אסון מעשיהם, הבינו כי האויבים פירשו את הפגיעה בחוסן הלאומי כשעת כושר לטבוח ביהודים, שוב חוזרת אותה מנגינה רעילה, נוראית.

שלוש שנים חלפו מאז טבח שבת שמחת תורה, שלוש שנים בהם עשרות אלפי אחים שהיו שותפים לכאוס והאנרכיה ברחובות ישראל, הבינו את גודל הטעות, את גודל האסון, את גודל השתלטות רחובות האימה על השיח הלגיטימי – ולא הצטרפו לכיכרות השנאה ועלילת הדם כנגד ממשלת ישראל והעומד בראשה, ה"מפקירים את החטופים למותם," "השולחים חיילים אל מותם לקרב בשל שרידות פוליטית," "הבוגדים במדינת ישראל" ושאר עלילות דם מזוויעות מבית היוצר החולני של השוליים הסהרוריים.

אלא שהפעם מצא אותו קומץ זניח, אך שולט עדיין במוקדי הכוח וההשפעה, ראש ממשלה נחוש, ממשלה שאינה יראה עוד מהאימה שהטילו ברחובות ישראל – והוביל למלחמה בשבע חזיתות עם אריות האומה, גיבורי ישראל, בהם שנפלו בסערת הקרב, בהם שנותרו פצועים בגוף ובנפש, כולם חירפו נפשם למען המולדת.

במקביל באומץ לב ובנחישות מופלאה גם מול קולות ה-עכשיו, הכניעה והתבוסה הוביל לשחרור כל החטופים החיים והחללים, בד בבד שיקום הקהילות החרבות והשבת הגולים לבתיהם התקדם במקביל לניצחונות המפוארים, המשנים את פני המזרח התיכון ויוצרים גבולות ביטחון חדשים, ברי הגנה.

והנה הרוחות הרעות מתעצמות לקראת הבחירות, שומרי הסף, ראש השב"כ וראש המוסד מוקעים כמשרתי המלך ולא הממלכה, נבחרי ציבור שאימת ימי הרעה של לפני טבח שבת שמחת תורה עדיין מהלכת עליהם אימים, מקצינים את השיח, מפיצים עלילות כזב ומאשימים את ראש הממשלה כמי שרוצה לצאת למלחמה כדי להינצל מהמשפח, כדי להציל את שרידותו הפוליטית.

ההבדל בין הימים של לפני הטבח לבין ימים אלה הוא שמורא האנרכיסטים, שורפי האסמים ומזרי האימה אינו פועל עוד על ראש הממשלה וממשלתו.

בשבועות האחרונים נבחרי הציבור וראשי המפלגות הסהרוריים מפיצים עלילת דם 4321 והפעם לא עוד פשע מלחמה, תחביב החיילים לטבוח בתינוקות פלשתינאים כי אם יציאה למלחמה יזומה אשר תשרת את מאווייו הכנוסים של ראש הממשלה ותוביל לביטול הבחירות.

אין גבול לרשעות, לטיפשות ולאיוולת, רובו המכריע של העם בז לפוליטיקאים אלה, המאשימים את ראש הממשלה בתחבולות כדי לבטל את הבחירות, השיא הגיע השבוע כאשר בטקס סיום בבסיס חיל האוויר בתל נוף התריע ראש הממשלה על הסכנות האורבות לאזרחי מדינת ישראל והבהיר כי ידו הארוכה של צה"ל תגיע אל מי שזומם להרע ליהודים.

ותהום ארץ הגמדים, זה מצהיר כי מדובר בתרגיל הונאה פוליטי, שני קורא לרמטכ"ל לפקוח עיניים ולא לאפשר מלחמת סרק, שלישי דורש לקבל עדכון ביטחוני ורביעי עסוק בלהרעיף סופרלטיבים של שבח והלל על השותפים מהסיעות הערביות הלגיטימיות.

עוד טרם שהוסרו האצבעות מהמקלדת, שעות אחדות לאחר שיחת העדכון של ראש הממשלה על התרחישים הביטחוניים האפשריים, שעות אחדות אחרי הטנטרום שאחז בפוליטיקאים מסוימים, התעוררנו לבוקר סוער של ניסיון חטיפה והתרסקות של מטוס ועליו כמאה וחמישים אזרחי מדינת ישראל, והחבורה המופקרת, המעלילה על הסכנה לביטחון המדינה מצד ראש הממשלה, החבורה שהרוח הרעה של טרום טבח שבת שמחת תורה השתלטה עליה שוב, החבורה הזו לא רק שאינה מרכינה ראש, משפילה מבט ומבקשת סליחה מראש הממשלה, יש בה גם מי שעוד רגע קט יאשימו את ראש הממשלה, ו-"משרתיו הפוליטיים", ראש המוסד וראש השב"כ בתכנון ניסיון חטיפת המטוס.

שלא כמו בימי העברה והזעם של טרום טבח שבת שמחת תורה, הפעם, העם לא ייתן למופקרים וחסרי האחריות להשיב אותנו לימי הרוח הרעה ההיא.

עמנואל בן סבו

ברצותם

ההשפעה של הימים הנוראים, חגי תשרי, רגעי השמחה והיראה, רגעי ההוד והרוממות, השיר והשבח ממשיכים גם בימים שאחרי להשפיע רוב טובה.
לקראת חצות ליל הושענא רבה, ליל החיתום, ליל הפתקא טבא, הלילה בו רצים, עולים ויורדים מלאכים וצרורות של תקוות וייאוש גזרות וישועות בידיהם, מניחים אותם לרגלי כיסא הכבוד. בית משפט אחר פסק בדין אחר.
נזכרתי בפיוט שאין יודעים מי כתבו: "כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר," קראתי את המילים, "כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר, כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.
"כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר. כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ, בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ, כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ... כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח..." וזה נמשך.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בית דין של מטה, שופטי בית המשפט העליון, היושבים על מידין, אשר להם כוח וגבורה להכריע גורל אדם, גורל אומה, התכנסו ברוב חשיבות להכריע בסוגיה שאינה מורכבת במיוחד, להכריע האם לפסול את יו"ר רשימת בל"ד, סאמי אבו שחאדה, תומך טרור אשר ביום טבח שבת שמחת תורה תמך בדרכו באויבנו, ברוצחינו, במבקשי נפשנו, במבקשי השמדתנו, כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך נהיר, עד שדי לקרוא את הדברים הבאים שיצאו מפי השנאה: "אם עזה הקטנה הצליחה לעשות זאת, אחרים יכולים לעשות זאת באופן פשוט ויעיל..."
נקרתה בפני בית המשפט העליון הזדמנות פז להתחיל את תהליך הריפוי לו הוא זקוק נואשות, לשקם את הריסות הפנים להם אחראים חלק מראשי מערכת המשפט, להכריע על פי החוק בסוגיה משפטית כל כך ברורה.
ובית המשפט, במקום לקבע במסמרות, לסמן ביתדות, להציב גבולות ברורים, הציע פשרות רכות, הציע הצעות והתנהג כבורר לא כפוסק, כמגשר ולא כמכריע, מבלי שיהיה אפשר לדעת מהי עמדת השופטים החלוקים ומה נימוקים באמתחת המבקשים להכשיר אדם זה.
שיח הצפיחית בדבש ונופת הצופים הזו לא התקיימה מעולם בעניינם של יהודים שנפסלו על ידי אותו בית המשפט בגין אמירות שהתבררו כאמת צרופה ומדויקת, אשר לו היו שועים לדבריהם ייתכן וטבח שבת שמחת תורה לא היה בא לעולם.
מדינת ישראל נלחמת את מלחמת הקוממיות אשר טרם תמה, מלחמה סיזיפית, מלחמה על הזכות להתקיים, מלחמה מול אויבים צמאי דם, אויבים אשר כל חפצם הוא העברתנו מתחת לשמיים ובית המשפט, המקום החשוב כל כך, המשפיע כל כך, יכול היה לקבוע במסמרות את גבולות השיח, את הקו המבדיל בין חופש הביטוי לחופש השיסוי, להמרדה.
חלק משופטי בית המשפט העליון, אשר לדאבון הלב, היו אמורים להיות המגדלור של היושרה, הצדק, המצפון, המצפן והמוסר – מתגלים מעת לעת בקלונם, בהיותם פוליטיקאים בהסוואה, פסק דין מנומק בסוגייה זו היה מציב תמרור לכל מי שמשתמש בחופש הביטוי לסכן את מדינת ישראל, אזרחיה, ביטחונם וקיומם.
שופטי בית המשפט העליון החמיצו הזדמנות נוספת להתחיל את תהליך התיקון, הריפוי של המערכת שאיבדה את אמון חלק גדול מהציבור, ההחלטה להפוך את המשפט למשפח, להציע הצעה במקום להתמודד עם גודל האירוע המסוכן לביטחון המדינה, להתמודד עם מי שחותרים תחת יסודות וקיום המדינה היהודית דמוקרטית – מערערת יותר את האמון בשופטי העליון.
ובשולי הדברים ראוי היה לבעלי המזג השיפוטי, לשקול במשורה כל הברה היוצאת מפיהם, למדוד במאזני הצדק כל שפת גוף, ולהבין את גודל השעה.
בעוד עיני משפחות הנרצחים, הנטבחים, הנשרפים, הנאנסים, הנבזזים, הנחטפים, בטבח שבת שמחת תורה – נשואות אליהם, בעוד אוזני משפחות חללי המערכה והפצועים בגוף ובנפש כרויות אליהם, בעוד לב החטופים החיים, משפחות החטופים החללים, מפרפר אל מול שופטי העליון, מצא לו הנשיא זמן להומור לא משובח עם יועצו של הארכי מחבל, לדבר על טרור האקוסטיקה, לשמוע את הלהג של חלק מהשופטים אשר מנסים בתחבולות של פוליטיקאים למצוא הצדקה להותיר את אבו שחאדה במקומו, מקומם.
נשיא בית המשפט העליון, אשר יש המסרבים בעקשנות לנהוג בו ובתוארו הרם בכבוד, בחר בפשרה, בהמלצה, בפוליטיקה משפטית ולא בהכרעה מהדהדת, החשש שמא הכרעה תציב מפולת מוסרית ומשפטית על תומכי הדעה של אבו שחאדה, המועמדים במפלגות ערביות.
חלק משופטי העליון ובהם הנשיא המכהן פסקו לבושתם וחרפתם כי היבא יזבק מהללת המחבלת דלאל מוגרבי, והמחבל סמיר קונטאר – לא תיפסל ותוכל להתמודד לכנסת, הכריעו כי בנצי גופשטיין, ברוך מרזל, ד"ר מיכאל בן ארי ייפסלו מלהתמודד בבחירות לכנסת, ללא כל הצעת פשרה, בפסק דין ברור, ועתה? לאן יוליכו את החרפה?
אזרחי מדינת ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה תובעים הכרעה ברורה, לא פשרה, הכרעה כנגד כל אזרח החותר תחת קיומה של המדינה, השמח במות אזרחיה, בנפילת לוחמיה, המייחל לטבח הבא.
אותו בית משפט עליון הכשיר, שעות אחדות לאחר הצעת הפשרה, את המפלגה שאבו שחאדה ימשיך לעמוד בראשה, את מפלגת רע"מ , את המשותפת, על אף שנפסלו על ידי וועדת הבחירות.
והנה הם כבוד השופטים כמאמר הפיוט ברצותם מחייבים ברצותם מזכים, ברצותם לא מכריעים, מפשרים.
עמנואל בן סבו

יורם אטינגר

מדינה פלסטינית: חזון מערבי מתנגש במציאות מזרח תיכונית

* המלך חוסיין הכיר בפגיעות ארצו, ובאפשרות של הישנות "ספטמבר השחור", עקב "פצצת הזמן" של הרוב הפלסטיני, המשתף פעולה בשיטתיות עם טרור "האחים המוסלמים", במקביל לפיצול השבטי/תרבותי/רעיוני של המגזר הבדואי. לכן, המלך הזהיר מעצבי מדיניות מערביים וישראלים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תדון לכלייה את המשטר ההאשמי הפרו-מערבי מזרחית לנהר.

* מדינה פלסטינית תשלול מירדן את היתרונות ההגנתיים של שליטת ישראל ברכסי יו"ש, שסייעה בסיכול מתקפת הטרור הפלסטינית בספטמבר 1970, שהתרחשה במקביל לפלישה הצבאית הסורית לירדן. מתקפת "ספטמבר השחור" נוכחית עלולה להפוך לצונאמי עקב נוכחות 1-2 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן (חלקם טרוריסטים וסוחרי סמים), פעילות טרור איראנית בירדן ובעיראק השכנה, ונוכחות פעילה בירדן של "האחים המוסלמים" (המחוייבים להפלת כל משטר מוסלמי-לאומי) ושלוחתם, חמאס, השואבים השראה מאוקטובר 2023, ומהפייסנות המערבית כלפי חמאס בפרט והטרור האסלאמי בכלל.

* התמכרות הממסד המערבי לרעיון המדינה הפלסטינית נובעת, בין היתר, מהענקת משקל משמעותי למלל פלסטיני מתון, המיועד לציבורי-יעד בישראל ובמערב. בניגוד לממסד המערבי, הממסד הערבי מתמקד במעש האלים הפלסטיני בזירה הבין-ערבית, הגורם לאדישות-עד-דחייה ערביים כלפי רעיון המדינה הפלסטינית.

* מדינות ערב לא הפעילו ואינן מפעילות שריר צבאי, פיננסי או מדיני משמעותי לקידום רעיון המדינה הפלסטינית. אף מלחמה ערבית נגד ישראל לא פרצה עקב/למען הסוגייה הפלסטינית, והערבים מעולם לא התערבו צבאית במהלך מלחמות ישראל-פלסטין. לכן, בנובמבר 2023 דחה כינוס משותף של "הליגה הערבית" ו"ארגון המדינות המוסלמיות" הצעת החלטה של איראן, אלג'יר והרש"פ לנתק כל קשר דיפלומטי-כלכלי-ביטחוני-תיירותי עם ישראל.

* בעוד המלל הערבי תומך באופן גורף ברעיון המדינה הפלסטינית, המעש הערבי נמנע באופן שיטתי מתמיכה ב- ולעיתים אף מתנגד ל- להקמת מדינה פלסטינית.

* משטרים ערביים אינם מקריבים אינטרסים שלהם על מזבח המדינה הפלסטינית, בה הם רואים איום על יציבותם/קיומם. בניגוד למימסד המערבי, הם מודעים ל-55 שנות התנהלות פלסטינית בין-ערבית מתסיסה, אלימה ובוגדנית נגד מדינות ערביות-מארחות במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (1970-1982) וכווית (1990). התנהלות שיטתית זאת הפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס בין-ערבי של חתרנות, טרור, בוגדות וכפיות-תודה.

* הערבים גם מודעים לשיתוף הפעולה של הפלסטינים עם ארגוני טרור באסיה, באפריקה, באירופה ובאמריקה הלטינית, וכן לקשריהם ההדוקים עם משטרים קיצוניים כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי (כולל קשרים מבצעיים עם ה-ק.ג.ב. הסובייטי והשטאזי המזרח-גרמני), אייתוללה חומייני, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, סין ורוסיה.

* תפישת העולם המערבית טוענת שטרור (כולל הטרור הפלסטיני) הוא מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו בדיפלומטיה ופיננסים – ולא צבאית – ולהדגיש מחוות של רצון טוב. בניגוד לממסד המערבי, מציאות המזה"ת מבהירה – לפחות מהמאה השביעית – שטרור הוא מונחה-אידאולוגיה פנאטית. לדוגמא, אמנות פת"ח ואש"ף מ-1959 ו-1964 (לפני מלחמת 1967!) המחייבות עקירה מוחלטת של- ולא צמצום שטח ולא דו-קיום בשלום עם-– "הישות הציונית הבלתי חוקית."

* תפישת העולם המערבית מתוסכלת ממציאות מזרח תיכונית בת 1,400 שנים אלימה, מדממת ונטולת פתרונות מיידים וקלים, ולכן מחפשת מפלט ותקווה בספקולציות על מזרח תיכון חדש, הכולל מדינה פלסטינית מתוקנת, השואפת לדו-קיום בשלום. לעומת זאת, הממסד הערבי מתמקד במציאות מתועדת של המזה"ת, כולל התנהלות פלסטינית אלימה מתועדת למשעי. הם משוכנעים שהערכות על אופי המדינה הפלסטינית – והשפעתה האזורית – חייבות להיות מבוססות על עובדות ולא ספקולציות.

* הטרור הפלסטיני הגועש – אש"פ וחמאס – בעקבות "הסכמי אוסלו" וההתנתקות, חושף את תפישת העולם המערבי בערוותו, כפי שאירע למצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית לאחר שהעניקו לפלסטינים דריסת רגל מהותית, שהביאה – כצפוי! – לתקיעת סכין פלסטינית בגב המדינות המארחות.

* לפיכך, ירדן ומצרים עשו כל שביכולתן למנוע הקמת מדינה פלסטינית בשנים 1967-1949, כאשר שלטו באופן מלא ביו"ש ועזה. יתר על כן, ב-1948 הקימה ה"ליגה הערבית" את "ממשלת כל פלסטין", הורידה אותה לדרגת "מחלקה פלסטינית" בשנים 1952-1950, וביטלה אותה ב-1955.

* ב-1970 הבהירו ראש ממשלת ירדן וצפי אל-טל ומפקד הכוחות המזוינים חאבס אל-מג'אלי שאידאולוגיה פלסטינית מנוגדת באופן בסיסי לריבונות ירדנית. ב-1974 הזהיר המלך חוסיין מקבלי מדיניות מערביים שמדינה פלסטינית בגדה המערבית תנצל את המציאות הדמוגרפית של ירדן (למשל, רוב פלסטיני) ותהווה איום קיומי ממשי וברור על המשטר ההאשמי. ב-1993 אמר המלך לראש ה"מוסד" הישראלי ש"הסכם אוסלו" עלול להוביל למדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן, שמשמעותה גזר דין מוות למשטר ההאשמי ממזרח לנהר הירדן. אזהרה זו הועברה על ידי הרמטכ"ל הירדני וראש המודיעין הצבאי, למקביליהם הישראלים, במהלך החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994.

* הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, כולל "האחים המוסלמים", ארגוני טרור פלסטיניים, שלוחות של משטר האייתוללה, דאע"ש וכו'. השפעת הטרור המתעצם לא תוגבל לירדן וישראל, אלא תגלוש דרומה ותאיים על קיום משטרים ערביים פרו-מערביים במצרים (דרך חצי האי סיני המהווה זירת טרור), ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וכווית. המהפך/צונאמי האסטרטגי יחריף את אי-יציבות המזה"ת, שהוא המוקד המוביל של טרור סוני ושיעי אנטי-מערבי (השוקד על מהדורות נוספות של "11 לספטמבר"), מיקום 48% מעתודות הנפט בעולם, וצומת קריטית של נתיבי-ים מסחריים בין המזרח הרחוק לאירופה המערבית.

* הפלת המשטר ההאשמי תקדם שאיפה אסטרטגית מרכזית של משטר האייתוללות להקים מעבר יבשתי רציף לישראל ולים התיכון (דרך עזה), תוך השלמת חגורת-אש סביב ערב הסעודית.

* מדינה פלסטינית תקדם שיתוף פעולה עם סין ורוסיה, כולל תחנות מודיעין ומימון – וגישה – לנמל משודרג ברצועת עזה ולמים הטריטוריאליים הפלסטינים, ותחזק את מעמדן במערב הים התיכון והשפעתן במזרח התיכון על חשבון ארה"ב.

* מקבלי מדיניות מערביים, המייחסים חשיבות רבה למלל הפלסטיני המתון, ולכן מפריחים ספקולציות על מדינה פלסטינית מתוקנת – שתתכחש לאידאולוגיה פנאטית, תתנער מהתנהלות אלימה, ותאמץ דו-קיום בשלום – יפיקו תועלת מהאזהרה הטקסנית: "אל תנשק תרנגולת לפני שיהיו לה שפתיים!"

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ד"ר רון בריימן

תרבות השקר

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 3 המילים: "פתרון שתי המדינות".

הם משקרים.

אין, ולא היה, פתרון כזה, וגם לא ייתכן פתרון כזה. על כן, הפצת המסר השקרי כאילו קיים פתרון כזה היא חטא לאמת והונאת הציבור. החתירה לדבר זה היתה מונחת בבסיס "שלום" אוסלו שפעמיים התפוצץ לנו בפנים – כצפוי מראש – פעם בדמות מלחמת אוסלו ("אינתיפאדה" בפי הערבים ובפי התקשורת המתעקשת להשתמש במונח הערבי) ופעם בדמות המלחמה שפרצה בחג שמחת תורה לפני שלוש שנים.

הפעם הראשונה נבעה מכך שמנהיגינו לא שעו לאזהרה: "אל תתנו להם רובים". הפעם השנייה נבעה מכך שמנהיגינו לא שעו לאזהרה: "אל תתנו להם כספים." שתי קונספציות שהן אחת: חיזוק האויב בתוך ארץ ישראל במקום החלשתו. גם אם אין היום פתרון למציאות הקשה, אין מציאות זו מחייבת שיווק קונספציות שגויות.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 2 המילים: "גוש השינוי". מדובר בסיסמא ריקה שהומצאה על-ידי יחצ"ן כלשהו, ואשר תכליתה היתה לשווק את הגוש הרל"ביסטי באור חיובי יותר ובניסיון עקר להסתיר את העובדה שמדובר בגוש השנאה. אין אדם צריך להיות אוהד נתניהו כדי להבחין בשנאה המאפיינת את הגוש הזה בכלל ואת קצהו הקיצוני בפרט. אבל, התקשורת "החוקרת" ו"כלב השמירה" – כביכול – "של הדמוקרטיה", אימצה צמד מילים זה וחוזרת עליו שוב ושוב, באופן המשרת את הגוש הרל"ביסטי.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 3 המילים: "ועדת חקירה ממלכתית". תוך ציון "העובדה" השקרית שזה לפי החוק. מדובר בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969. יש בחוק "ועדת חקירה", אבל אין בו "ועדת חקירה ממלכתית", קל וחומר לא בראשות חוד החנית של האופוזיציה. ניתן היה לצפות מתקשורת "חוקרת" ואחראית שתחקור ושתבדוק היכן בחוק מוזכר הביטוי "ועדת חקירה ממלכתית". אגב, גם "שומרי סף" אינם קיימים בחוק כלשהו אלא רק בפי גורמים מתנשאים המייחסים לעצמם חשיבות של "שומרי סף". למעשה, מי שמתעקש על הכללת המילה "ממלכתית" מכשיל את הקמתה של ועדת חקירה מקצועית, עניינית והכרחית, שתחקור במטרה למנוע את הישנות המחדל הנורא, ולא במטרה לשמש ועדת תליינים רל"ביסטית.

מעניין שיש מיתאם בין מי שדורש ועדת חקירה ממלכתית (ומתנגד לוועדת חקירה לאומית) לבין מי ששולל את יום הזיכרון הממלכתי. מצד שני יש מיתאם בין מי שדוגל בוועדת חקירה לאומית (ומתנגד לוועדת חקירה ממלכתית) ומציין את יום הזיכרון הממלכתי במועד שקבעה הממשלה, סמוך לשמחת תורה, היום שבו פרצה המלחמה הנוראה.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על החלוקה לגוש הימין ולגוש השמאל/מרכז. שקר והטעייה. תקשורת אמינה ומאוזנת היתה מדברת על גוש הימין וגוש השמאל, או על גוש הימין/מרכז וגוש השמאל/מרכז. ההצגה המגמתית נועדה ליצור את הרושם כאילו המרכז שייך לשמאל. מה גם שבחירות 2026 אינן בין ימין לשמאל, אלא בין הציונים המשרתים לבין מי שאינם כאלה.

לית מאן דפליג שרוב הציבור רוצה מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, שאותה תוביל ממשלת הציונים המשרתים, ולא ממשלה הרואה לנגד עיניה רק כמחצית מן הציבור. אי אפשר להבין את ראשי המחנה הרל"ביסטי, המפולגים בינם לבין עצמם, והמאוחדים רק באמצעות מצע בן 3 מילים: רק לא ביבי. ככה לא בונים שינוי. ככה מנציחים את הקרע בעם. ככה מובילים לכיוון הפוך מהרצוי. המחנה הרל"ביסטי, מעצם הגדרתו, שולל ופוסל "ממשלת אחדות רחבה", ובכך גם מתעלם מן המאוויים של רוב הציבור, ציבור שמאס בפלגנות הממאירה והמסוכנת.

מנגד, אי אפשר לדבר גבוהה גבוהה על "ממשלת אחדות רחבה" אבל במקביל ליצור מחסומים ותנאים שאינם מאפשרים ממשלה כזאת. הסתמכות על ערבים/חרדים על-ידי גוש זה או אחר היא ההפך מן הדרוש בתקופה קשה זאת, תקופת חירום ביטחונית, מדינית וכלכלית. אלה ואלה אינם ציונים. הדרוש: ממשלת הציונים המשרתים. מי מהרואים את עצמם כראש הממשלה הבא ינהג בגדלות רוח ויפעל באמת להקמת ממשלה כזאת?

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי

אורי הייטנר

צרור הערות 4.10.26



* נס סוכות – היינו בחג על סף אסון לאומי, אסון סוכות.
כאשר מאשימים אותנו (!) ברצח עם, קיבלנו תזכורת – אנו נאבקים נגד אוייב חסר עכבות, שמחכה לכל הזדמנות לרצוח בנו.
חובתנו להגן על עצמנו.

* ההגדרה המדויקת – איך להגדיר במילה אחת תופעה שבה אנשים משתלטים בידיים חשופות על מחבל שנחוש לרסק מטוס על 174 נוסעיו, שעה שהמטוס צולל במהירות, ומצילים את כל הנוסעים?
ישראליוּת.

* מה שמוכיח – שני פוסטים דוחים שקראתי באותה השעה. האחד מתהדר בכך שמי שהשתלט על המחבל ועל ההגאים הוא ביביסט גאה. מה שמוכיח... והשני מזכיר שמתוך ארבעת הישראלים שהשתלטו על המטוס רק 25% ביביסטים והשאר קפלניסטים. מה שמוכיח...
שוב, פוליטיקת הזהויות ההרסנית שמחרבת את החברה הישראלית.
הלקח שלי אחר לגמרי. הנה, בשעת סכנה שוב כולנו התלכדנו והישראליות התגלתה בכל תפארתה.
ההכרח הלאומי הוא ליצור מציאות שבה האחדות הלאומית אינה רק מול סכנה מיידית, אלא היא אורח חיינו. האתגר הלאומי הוא להסתפק בברית גורל, אלא ליצור את ברית הייעוד.

* אמרו החסידים – אמרו החסידים: זה לא ייאמן. רק אתמול הוא חזה מתקפה של האויב, וכבר היום היתה המתקפה. ולא רק שהוא צפה אותה, היא אפילו נכשלה.
תארו לעצמכם מה היה קורה בשמי סעודיה אם איזנקוט או בנט היו ראשי ממשלה?
פעם בשבוע, ביום רביעי ב-8:00, יצאה הרכבת מן התחנה שליד העיירה. האדמו"ר שהיה אמור לבקר בפלך שכן, הלך לתחנה, וחסידיו ליוו אותו בשירה ובריקודים. כשהגיעו לתחנה התברר, שבאופן חריג, הרכבת הקדימה ויצאה ב-7:45. הרב הזועם אמר: "כשהרכבת תגיע לגשר על הנהר הקרוב, הגשר יקרוס והרכבת תטבע."
"זה לא מוגזם?!" התפלאו החסידים.
"לא. כשהרכבת תגיע לגשר הוא יקרוס."
"אבל היא מלאה אנשים," הם אמרו, "ואולי יש שם גם יהודים?"
"צודקים. אז הגשר לא יקרוס".
ואכן, הגשר לא קרס והרכבת לא טבעה.
ומאז ועד היום באותו המועד חוגגים החסידים את הנס הגדול, הנס הגלוי, שבו ניצלה הרכבת על כל נוסעיה בזכות הרב שביטל את רוע הגזירה.

* נשף מסיכות – יש מחבל בחליפה ויש מחבל במדי טייס.

* כאלה אנחנו – אחת הטענות נגד ישראל במלחמה בעזה, היא הרג סיטונאי של עיתונאים.
צה"ל פירסם השבוע את שמותיהם ותמונותיהם של 170 מאותם "עיתונאים", שאנו מואשמים בהריגתם, ומוכיח שכולם מחבלים פעילים בארגוני הטרור.
אבל כאלה אנחנו, הישראלים. רוצחים עיתונאים וגם חוטפים וכופתים לכיסא טייסי משנה בתעופה האזרחית.

* זה תלוי רק בנו – כותרת באותיות של קידוש לבנה של גיליון ערב שמחת תורה של "מעריב" מבשרת ש-2/3 מהישראלים סבורים שייתכן עוד אירוע כמו שבעה באוקטובר. אלו תוצאות סקר של העיתון במלאת שלוש שנים לטבח.
אותי התוצאה הזו מדאיגה, ולא מהכיוון שעליו מרמזת הכותרת. אני מודאג מכך ששלוש שנים אחרי הטבח שליש מהציבור אינו מאמין שייתכן עוד טבח כזה. אמונה כזו מבטאת אי הפקת הלקח מ-7 באוקטובר.
הלקח מהטבח הוא שהמוטיבציה הרצחנית של האוייב היא מרכיב בסיסי בזהותו ובמהותו, ואם רק יתאפשר לו – הוא יחזור ויטבח. העובדה ששלוש שנים אחרי הטבח חמאס עוד קיים ושולט על 40% משטח רצועת עזה ביד רמה, מחזקת את המוטיבציה לבצע מעשים כאלה.
חשוב מאוד שהתובנה בדבר כוונות האוייב תחלחל לעומק הכרתנו, לא כדי לרפות ידיים, חלילה, אלא כדי לחזק את ההכרה שהשאלה האם טבח כזה יתממש תלויה בנו ולא באוייב. אם אנו נאפשר את קיומו של האיום על מפתננו ואת התעצמותו, מתוך התמכרות לשקט וחשש מהסלמה, כפי שנהגנו בשנות המחדל המדיני-ביטחוני שהוביל לטבח – יהיה טבח ואולי אף חמור יותר משחווינו. זה תלוי רק בנו, בעוצמתנו ובתפיסת הביטחון שלנו. תפיסת ביטחון אקטיביסטית, יוזמת והתקפית היא המחסום בפני 7 באוקטובר הבא.

* הקם להורגנו – מסר ביביסטי שרץ בתעלות הביבים: "איזנקוט אמר שאינו מאמין ב'הקם להורגך השכם להורגו'."
ראינו איך נתניהו השכים להרוג את הקם להורגנו. ראינו בין 2009 ל-7.10.2023 איך הוא עבד בלהשכים להרוג את הקם להורגנו.
איזו חוסר מודעות עצמית.

* עשר שנות שיתוק – בסרט התעודה בערוץ 12 על סיירת שלדג, סופר על מבצע "רבות הדרכים" – פשיטה גדולה של היחידה על אתר-ענק תת-קרקעי איראני בעומק לבנון, לייצור טילים מדוייקים. המבצע התבצע ב-24 בספטמבר 2024, שבוע לאחר "עיד אל ביפר" הזכור לטוב. המבצע הצליח בצורה בלתי רגילה. המפעל פוצץ והושמד לחלוטין. כוחותינו חזרו בשלום, ללא פגע, לבסיסם.
המבצע מעורר התפעלות, אך מציב גם סימן שאלה גדול. מפקדי היחידה סיפרו, שהמבצע תוכנן עשר שנים לפני שהתבצע ועשר שנים היחידה התאמנה לקראתו. בפשיטה התברר שהמודיעין היה מדויק לחלוטין.
עשר שנים ישראל הכירה לפניי ולפנים את המפעל, יחידה של צה"ל היתה ערוכה ומוכנה לפעולה להשמדתו, ולאורך כל התקופה הזאת ישבנו בחיבוק ידיים, כי פחדנו מהסלמה.
בסרט תועדו גם פשיטות שנעשו ממש צמוד לגבול, וכיצד כל השטח לאורך הגבול היה מפלצת טרור אימתנית, דרוכה ומוכנה לכיבוש הגליל. אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר; אילו חיזבאללה היה תוקף אף הוא באותו יום, קיומה של מדינת ישראל היה בסכנה.
המחדל מול חיזבאללה חמור יותר מהמחדל מול חמאס. נכון שהמחדל התפוצץ לנו בפרצוף בדרום, אך בצפון הוא היה מסוכן יותר. המחדל לא היה ב-7 באוקטובר. ה-7 באוקטובר הוא התוצאה הישירה של המחדל המדיני-ביטחוני רב השנים.
כשתקום ועדת חקירה ממלכתית היא חייבת לחקור גם את המחדל בצפון. איך חיזבאללה הרתיע את ישראל, עד כדי כך שהיא לא הגיבה אפילו כאשר הוא פלש לישראל והקים מאחז על אדמתנו הריבונית, בשל חשש, לדעתי מופרך, שמא גירוש הפולשים יביא, אולי, למלחמה.

* שיני אבות תקהינה – סא"ל אריה עמידרור היה קמ"ן אוגדת עזה ב-7 באוקטובר, הוא כשל בתפקידו והוא נושא באחריות כבדה למחדל. הוא הודח בצדק מתפקידו, כמו קצינים אחרים בצה"ל ובכירים בשב"כ שהיו שותפים במחדל (בעצם כל השותפים במחדל חוץ מהאשם הראשי). בניגוד לאחרים, הוא ניהל מאבק מיותר נגד הדחתו.
אריה עמידרור הוא בנו של אלוף (מיל') יעקב עמידרור. אבל הוא כבר ילד גדול והוא אחראי למעשיו. אין שום קשר בין חלקו במחדל לבין יעקב עמידרור. ליעקב עמידרור אין שום חלק במחדל.
העליהום על יעקב עמידרור, מרגע פרסום שם בנו ועוד קודם לכן, הוא מכוער ונפסד, והוא נובע אך ורק בשל חטא אחד – היותו של יעקב עמידרור דתי לאומי ואיש ימין בדעותיו (אגב, ימין מתון).
העליהום על יעקב עמידרור אינו מעיד בשום צורה על רצון להבין את המחדל כדי לתקן אותו, אלא זו התנפלות אוטומטית של פוליטיקת הזהויות הדוחה. השאלה היחידה בפוליטיקה המכוערת הזאת היא "הוא משלנו או לא משלנו"? אין בה שום דבר ענייני.
פוליטיקת הזהויות הורסת את החברה הישראלית.
בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה?!

* מגן היהודים – צורר היהודים ממדאני, מנהיג האנטישמים, מציג תוכנית ל... מלחמה באנטישמיות בניו-יורק.
זה כמו תוכנית של סינוואר להגנה על יישובי הנגב המערבי.

* המשת"פית – גמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה המערבית ב-1974, נערך בין גרמניה להולנד.
מבחינתנו, הישראלים, היה זה כאילו שאנו משחקים בגמר. היה ברור לחלוטין בעד מי כל הישראלים.
בזמן המשחק הרחובות היו ריקים. כאשר המשחק נפתח בשער יתרון של הולנד, נשמעו שאגות שמחה מכל מרפסת, אפילו יותר מכאשר צ.ס.ק.א. אכלה אותה, כעבור שלוש שנים. ניצחונה, בסופו של דבר, של גרמניה, התקבל בישראל כמעט כאסון לאומי.
מה גרם לחד-צדדיות המוחלטת הזאת בישראל?
היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שבאותם ימים, פחות משלושה עשורים אחרי השואה, השנאה לגרמניה ולגרמנים היתה עצומה, למרות היחסים הדיפלומטיים הידידותיים בין המדינות. ההתייחסות לנבחרת מערב גרמניה היתה כאל נבחרת גרמניה הנאצית.
הסיבה השנייה היתה הולנד. באותם ימים של מלחמת יום הכיפורים וחרם הנפט של הערבים, הולנד בלטה כידידתה הקרובה ביותר של ישראל, שתמכה בה ללא סייג, התייצבה באומץ מול הלחץ הערבי, וגילתה עמידה איתנה מול חרם הנפט. היה בישראל גל של אהדה עצומה להולנד. ונהוג היה אז לספר איך ההולנדים עמדו איתן גם מול הנאצים והגנו על היהודים בשואה.
באשר להולנדים והשואה, המחקר מאז הפריך את המיתוס הזה מכל וכל. ההיפך הוא הנכון. ההולנדים היו מהגרועים שבמשת"פים של הנאצים.
הולנד של היום שבה ומגלה את פניה הכעורות, פני המשת"פית של הנאצים אז והמשת"פית של ממשיכיהם היום.

* פרי פלסטיין – כתב ההיסטוריון הרומי טקיטוס במאה השניה לספה"נ: "אין לך אדם שנתאווה לשעבד אחרים לשלטונו שלו, שלא נזקק ל'חירות' ושאר מילים נאות כמותה."

* האשמת עצמנו באנטישמיות – הרצל צדק בחזונו הגדול, שנראה בזמנו הזייה גמורה של מי שנטרפה דעתו. חזונו הוגשם בחלוף יובל שנים, באמצעות כלי הביצוע הלאומיים הדמוקרטיים שהוא הקים.
בדבר אחד הרצל טעה בגדול. הוא האמין שהקמת המדינה היהודית תשים קץ לאנטישמיות. כמו פינסקר והוגים אחרים, גם הרצל האמין שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה של הקיום היהודי כעם הגולה מאדמתו, נטול ריבונות, מפוזר בין העמים והארצות ושומר על ייחודו ועל קיומו הנבדל בתנאים בלתי אפשריים. הנורמליזציה של העם היהודי, בדמות הקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל, תחזיר את העם היהודי למשפחת העמים כעם עצמאי העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית, והאנטישמיות תסתיים.
לא. מדינת ישראל לא שמה קץ לאנטישמיות. האנטישמיות השתנתה והיא ממוקדת בשנאת המדינה היהודית, הפצת עלילות דם עליה ודה-לגיטימציה לעצם קיומה. ובשנים האחרונות חזרה לצידה האנטישמיות הישנה, של רדיפת היהודים באשר הם יהודים בתפוצות פזוריהם.
על מדינת ישראל להילחם באנטישמיות, לסייע לקהילות היהודיות הנרדפות, לעודד עלייה גדולה ולהיערך לקליטתה, לגייס את ידידי ישראל בעולם למאבק. אסור להרים ידיים. אך מדבר אחד אני מציע שניגמל – מהניסיון לחפש הסבר רציונלי לתופעה החולנית הזאת. אין טעם. אין לה שום הסבר.
לצערי הרב, לא מעטים בתוכנו מלקים את עצמנו ומאשימים את עצמנו(!) באנטישמיות; האנטישמיות גואה בשל המלחמה בעזה, בשל טרור המחבלים היהודים ביו"ש ועוד. ההלקאה העצמית הזאת יוצרת הכשר לתופעה הנוראה של אנטישמיות גזענית. אין שום סיבה לאנטישמיות ולכן אין לחפש אותה. ובוודאי שאין הצדקה לאנטישמיות ומי שמחפש לה הצדקה מסייע לה ולהתפשטותה.
גל האנטישמיות המכה בעמנו כעת, הגל הגדול והעכור ביותר מאז השואה, פרץ ב-7 באוקטובר. כבר באותו יום, עוד בטרם נורתה הירייה הישראלית הראשונה בעזה, הואשמנו בידי האנטישמים בג'נוסייד. כבר באותו יום, החלה הכחשת הטבח, בפרקטיקה של הכחשת השואה. ב-7 באוקטובר הותקפנו במקביל, בתנועת מלקחיים של טבח פיזי בישראל ומתקפה תודעתית בעולם. גל האנטישמיות ניזון מההתלהבות האדירה שרצח-היהודים ההמוני עורר בקרבם.
ההאשמות על ישראל בנוגע לרצועת עזה שקריות והן ההיפך מן האמת. האמת היא שהאופן שבו ישראל עשתה כל שלאל ידה למזער ככל האפשר את הפגיעה באזרחים – אין לו אח ורע באף מלחמה בהיסטוריה. הטענות נגדנו בהקשר הזה הן עלילות דם אנטישמיות.
באשר למחבלים היהודים ביו"ש, הם אכן עושים מעשים נפשעים מבחינה מוסרית ויהודית ופוגעים פגיעה קשה בישראל בכלל ובהתיישבות היהודית ביו"ש בפרט. חובתנו למגר את הטרור, ואני משוכנע שהממשלה הבאה תעשה זאת, בהנחה שלא תהיה זאת שוב ממשלה עם בן גביר. עלינו לעשות זאת כי זה האינטרס הישראלי וכי התופעה הזאת מנוגדת למוסר היהודי ולערכי מדינת ישראל. אך הטרור הזה אינו הגורם לאנטישמיות ואינו צידוק לאנטישמיות, ומי שתולים בו את קולר האנטישמיות מכשירים למעשה את האנטישמיות.
התופעה של האשמת עצמנו באנטישמיות היא תופעה חולה. הגיעה השעה שנירפא ממנה.

* 24 פצצות מתקתקות –אם המרואיינים לסרט עלילת הדם האנטישמית אינם שחקנים, אלא באמת חיילים ב-8200, הרי שביחידה החשובה כל כך, שאנו, משלמי המיסים, משקיעים כל כך הרבה בהכשרת כל אחד מחייליה ופותחים להם את הדלתות לעולם ההייטק והכסף הגדול, יש 24 פצצות מתקתקות, הפועלות למען האוייב ונגד מדינת ישראל.
איך זה שהם טרם נתפסו והיחידה לא טוהרה? מה צה"ל עשה כדי לאתר אותם ולטפל בהם?

* חסר חוליות – מעוז ינון הוא איש חסר חוליות. הוריו נרצחו בידי חמאס ב-7 באוקטובר, והוא נותן גב לרוצחי הוריו, ויוצא למועצת הביטחון לתקוף את מדינתו על כך שמימשה את זכות ההגנה העצמית, תוך הפצת עלילות הדם על המלחמה.
אין גבול לשפל שאליו אדם יכול לרדת.

* מוות בייסורים – בעקבות רשומה שבה תקפתי בחריפות ובמילים בוטות את מעוז ינון, שופר של קמפיין ההסתה והדה-לגיטימציה האנטישמי נגד ישראל ושל עלילת העם האנטישמית על צה"ל, שהופיע עם עלילת הדם נגד ישראל בפני מועצת הביטחון של האו"ם, קיבלתי מבול של נאצות וגידופים של אספסוף פרוע ומתלהם.
אחד שלח לי שלוש הודעות פרטיות, ובהן ייחל למותי בייסורים.
נכנסתי לפרופיל שלו, ומצאתי שם מכתב שבו הוא מודיע למפלגת הדמוקרטים על פרישתו ממנה, בשל תמיכתה בפסילת התומך הנלהב בטבח 7 באוקטובר סאמי אבו-שחאדה.
וחשבתי, שלכבוד הוא לי לקבל הודעת נאצה ואיחולי מוות מייצור נחות שתומך במי שהריע לטבח ובמי שמפיץ עלילת דם אנטישמית נגד ישראל. מן הסתם, גם הוא תומך בטבח.

* סאמי המצית.

* "הארץ" נגד העליון – "הארץ" מגויס כפי שלא היה מגויס מאז... הקמפיין בעד סרט עלילת הדם נז"א.
והפעם, לאיום על שופטי בית המשפט העליון לבל יפסלו את אבו-שחאדה, התומך הנלהב בטבח 7 באוקטובר. גדעון לוי, ג'קי חורי, קרמניצר, דינה זילבר, פשקוויל המערכת ועוד.
קרמניצר מסביר שאם בית המשפט יפסול את שוחר הטבח, זו לא תהיה החלטה מקצועית אלא החלטה פופוליסטית מפחד ההמון.
עכשיו, מששופטי בית המשפט העליון לא התיישרו על פי הצו מרח' שוקן, צפויה מתקפה עליהם ב"הארץ" בימים הבאים.

* קו אדום של דמוקרטיה מתגוננת – חבל שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית הציע לאבו-שחאדה לפרוש מההתמודדות כי יש רוב בקרב השופטים לפסילתו וחבל שאבו-שחאדה קיבל את ההצעה.
טוב היה אילו בית המשפט העליון היה פוסק פסיקה כתובה, המציבה קו אדום של דמוקרטיה מתגוננת.

* חוסר יוזמה – כל מפלגות האופוזיציה גילו אחריות לאומית בתמיכתן בפסילתו אבו-שחאדה. שמחתי בעיקר על התמיכה של הדמוקרטים, שהפתיעה אותי.
חבל שהאופוזיציה לא נקטה את יוזמת הפסילה, ובכך נתנו ניצחון לכנופייה, שהיא עצמה לא לגיטימית. טוב היה אילו מלכתחילה יאיר גולן היה מעלה את ההצעה.

* כאן איבדתי אותו – אני מעריך את בני גנץ. תמכתי בכל ליבי בשתי ההחלטות הפוליטיות החשובות והשנויות במחלוקת שלו, ובשני המקרים הייתי שותף להפעלת לחץ עליו להחליט כך.
בשתי ההחלטות הוא העדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס כיתתי, פוליטי ואישי, ועל כך הוא ראוי למלוא ההערכה. הוא צדק כאשר קפץ על הרימון, איבד את מחצית כוחו הפוליטי ונכנס לממשלת הקורונה כדי להציל את המדינה. גם אחרי שנתניהו הנוכל בגד בו, תקע סכין רעילה בגבו וגנב את הרוטציה, אני משוכנע שהוא נהג נכון כשנכנס לממשלה, ומנע עוד סבב בחירות ללא הכרעה.
ועוד יותר מכך תמכתי בהחלטתו, לאחר 7 באוקטובר, להיכנס לממשלת החירום כדי להציל את המדינה, למרות בגידתו של נתניהו בפעם הקודמת. היתה זו אצילות אמיתית, מתוך שיקול פטריוטי נטו. כשהוא הצטרף לממשלה, הרגשתי שהוא מממש את המנדט שקיבל ממני, כשבחרתי בבחירות הקודמות במחנה הממלכתי. הצטערתי כשהוא פרש מהממשלה כעבור 8 חודשים.
צר לי על כך שאיבד את הציבור ואת הסיכוי להיכנס לכנסת. אני רואה בכך מקרה מובהק של "צדיק ורע לו".
צפיתי בראיון שלו ב"כאן 11" אצל רוני קובן. צפיתי בו באהדה רבה ובאמפתיה. גם בחלקים הפוליטיים וכמובן בסיפור האישי הכואב על מחלת אשתו.
לקראת סוף התוכנית, הוצג סרטון מדברים שאמר כשר הביטחון, במסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל כוכבי, עם סיום מבצע "שומר החומות". הוא התפאר שם בתבוסה שהנחלנו לחמאס, בהשמדת מערך המנהרות שלו ובכך שהחזרנו אותו שנים רבות אחורה.
הסרטון הסתיים, המצלמה חזרה לפניו של גנץ, והוא אמר: "בול!!!"
כאן איבדתי אותו. אם זה מה הוא חושב שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר...

* מלחמה על השמחה – אילו במלאת שנה לטבח, מארגני הנובה היו מארגנים מסיבת נובה במקום הטבח, כביטוי לאף-על-פי-כן; לא שברו אותנו ואנו ממשיכים לשמוח ולרקוד. מה היו התגובות בציבור?
סביר להניח שלפחות חלק מהאנשים שזועמים על הכוונה לבצע במקום הקפות שניות בשמחת תורה, ומבחינתם מדובר בהילולה של "אוכלי מוות" שרואים ב-7 באוקטובר נס בלה בלה בלה, היו תומכים באירוע. ולפחות חלק מאלה שתומכים באירוע שמחת תורה במקום היו מכנים את האירוע חילול הקודש וחילול זכר החללים וכד'.
כמו כל דבר בחיינו, גם הנושא הזה הופך חלק מפוליטיקת הזהויות.
עקרונית, אני רואה חיוב באירועים המבטאים את מסר האף-על-פי-כן, כלומר אין לי כל התנגדות עקרונית לאירוע שמחת תורה, נהפוך הוא.
במסכת שמחת תורה באורטל הכנסתי, זו השנה השלישית, את הטקסט הבא:
"כתב אבידן בית יעקב, אביו של סרן רועי בית יעקב שנפל בעזה:
"'אנשים שואלים אותנו מה שלומנו בחג. הנה תשובתי: חג סוכות הוא החג שבו נאמר הציווי: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. אנחנו נשמח. תודיעו את זה למחליף של המחליף של נסראללה, אם יש כזה. ולסינוואר, ולכל אויבינו, ולכל 'ידידינו' בעולם. עם ישראל שמח. עם ישראל ישמח. המלחמה הזו פרצה ב'שמחת תורה'. זו מלחמה על השמחה.

"בלוח השנה העברי, לעולם לא נוכל לקבוע בתאריך שבו פרצה המלחמה יום אבל או צער, כי זה תמיד יהיה יום חג. הזיכרון שלנו יהיה גם לשמוח. ההנצחה שלנו תהיה גם שמחה.
"השמחה שלנו אינה הוללות. השמחה שלנו היא שמחה שאינה מתעלמת מהקושי ומהכאב שסובבים אותה. השמחה שלנו היא שמחה של עם, שיודע שתפקידו להביא את המוסר לעולם. על זה אנחנו נלחמים – להגדיל את הטוב בעולם, למגר את הרוע בעולם. השמחה שלנו מביטה לעתיד. היא יודעת שאנחנו בדרך, היא יודעת שעכשיו חסר, היא יודעת שבסוף ננצח ונביא את הטוב, והשמחה תהיה שלמה'."
למרות עמדתי העקרונית, אני סבור שבמצב שבו משפחות שכולות לא מעטות חשות נפגעות, יש להתחשב ברגשותיהם ולהזיז את אירוע שמחת תורה לאתר אחר בקרבת מקום. אל תהיה צודק, היה בן אדם.

* אוריאל סימון – מידי שנה, בכנס "לא בשמיים" בגליל העליון, הקפדתי ללכת לפחות להרצאה אחת של חוקר התנ"ך פרופ' אוריאל סימון.
מה היה בו שכה כבש את ליבי?
ראשית, אהבת התנ"ך שלו. עיניו נצצו ופניו אורו כשהוא ציטט מהתנ"ך, כשהוא לימד אותו.
שנית. הוא מרצה מרתק, בחסד עליון.
שלישית, אני אוהב חלק גדול ממסריו, המציגים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; יהדות של מוסר הנביאים ושל ערכי הצדק החברתי והשלום.
אוריאל סימון הלך לעולמו, בגיל 97.
יהי זכרו ברוך!

* ציוניוני הדרך – בשנת השלושים למדינת ישראל יצאה לאור מתנה גדולה לאוהבי הזמר העברי; הספר "ציוניוני הדרך – שירים שהיו ועודם". היה זה שירון איכותי, שכלל 232 שירים – מיטב הזמר העברי.
באותם ימים של טרם אינטרנט, לא היתה נגישות למילות שירים, והספר נתן מענה לצורך הזה. בעקבותיו יצאו ספרים נוספים כמו סדרת "אלף זמר ועוד זמר". הספר היה במהרה לרב מכר.
דן בן אמוץ פירסם ספר פורנוגרפי, ששמו היה פרודיה על הספר הזה – "זיוניוני הדרך".
את הספר ערכו חתן פרס ישראל גיל אלדמע, גלעד בן-ש"ך ואמנון שילוני.
שדר הרדיו והמוזיקאי גלעד בן-ש"ך הלך השבוע לעולמו בגיל 85.
יהי זכרו ברוך!

* משפחות מילואים – קיבלנו השבוע, בשעה טובה, ארבע משפחות חדשות לחברות באורטל.
מעניין. כל המשפחות הן משפחות מילואים. למה "משפחות מילואים"? כי כאשר מדובר במאות ימי מילואים בשלוש שנים, העול הכבד אינו רק על המילואימניק, אלא גם על אשתו וילדיו.
אין זה מקרה. לא מפתיע שהפרופיל של מי שבאים לבנות ולהיבנות באזור סְפָר, בקיבוץ בגולן, הוא של מילואימניקים.

* הושענא רבה בקצרין העתיקה – זו השנה השלישית שאנו חוגגים את ליל הושענא רבה בקצרין העתיקה, בערב שחלקו הראשון קבוצות לימוד ושיח וחלקו השני מופע.
הייתי אחד ממנחי קבוצות הלימוד והשיח, בנושא: על תרבות של מחלוקת – פלורליזם כדרך לשלום פנימי. הכנו טקסטים של ביאליק, הרב קוק, קרל פופר, ט. כרמי ונתנאל אלינסון, אך לפחות בקבוצה שלי הספקנו רק חלק קטן מהטקסטים בשל ההשתתפות הערה בשיח.
החלק השני של הערב הוקדש להופעה של שי צברי הנפלא, ולצידו חכם חזי כהן בסיפורים ודברי חכמה. ולקראת השבת, לאורך הערב ליווה אותנו סיר גדול של טשולנט מהביל.
הבעייה בערב הייתה מיעוט החילונים שבאו אליו. באירועים כמו אירוע ט' באב, שמתקיים כבר 25 שנה, משתתפים חילונים רבים. נקווה שכך יהיה גם עם ליל הושענא רבה בשנים הבאות.

* ביד הלשון: נס – האופן שבו נכשל הפיגוע הנורא במטוס פליי דובאי, מוגדר בפי רבים – "נס".
ההגדרה הרשמית לנס, היא "כינוי למאורע אשר חורג מדרך הטבע וההתנהלות הטבעית של העולם." לכן, הנס מוסבר בפי מאמינים כהתערבות אלוהית.
אני אוהב הגדרה חילונית לנס, שאותה למדתי מיהודה הראל: נס הוא אירוע שהסיכוי הסטטיסטי לקיומו קלוש.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אתה צודק. זה לא היה נס אלא צירוף מקרים ותושייה ישראלית. אילו זה היה נס – אז איפה היה אלוהים בשואה?
דבר נוסף, ההגדרה הזו לנס, למיטב ידיעתי, היא לא של יהודה הראל אלא של שמואל הוגו ברגמן בספרו "הוגי הדור" משנת 1935, שאותו הקדיש "לגרשם ואשה שלום"!
שכחת גם לציין את אחריותו של נתניהו לכך שכניראה בכל קוקפיט בעולם יש גרזן-חירום שבאמצעותו יכול טייס לתקוף טייס שני ולרסק את המטוס על נוסעיו, אם אפשר בתל אביב, אלא אם כן נמצא במטוס שרברב ישראלי שייתכן גם שהוא חלק מתעמולת הבחירות של "הסמרטוט"-בלשונך – נתניהו, שתיכנן מראש את ניסיון חטיפת המטוס, כאשר הזהיר מפניה!

📖
אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים (46)

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

46.

הַחֲגִיגָה עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,
הָיִינוּ חֲבוּרָה אַחַת מִן הַמָּעוֹן
שֶׁל נַעֲמָ"ת –
בַּהַפְסָקוֹת דַּוְקָא הָיָה בְּסֵדֶר
בַּשִׁעוּרִים הָיָה עַלִּיז
וְגַם עַלִּיז פָּחוֹת –
וּלְסִכּוּם: לִלְמֹד הָיָה אֶפְשָׁר
מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה –
אֲבָל כְּדֵי לְהִתְאַהֵב
צָרִיך כִּתָּה, לִפְגֹּש
בָּנוֹת –
וְזֶה הַכֵּיף, הַחֲגִיגָה
עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,
הָלֹךְ הָלְכוּ שְׁנוֹתֵינוּ
הַיָּפוֹת –

📖
נעמן כהן

הגזענות של גדעון לואי-(לוי)

"במקום לקשקש על השמדת חמאס – הגיע הזמן לנסות להידבר איתו."
"רצועת עזה עוד לא התחילה להשתקם, העולם עוד לא גבה מישראל את מחיר פשעיה, ולישראל סאת הדם לא הספיקה. במסגרת חרחורי המלחמה של בנימין נתניהו, השיבה למחיקת עזה תופשת מקום מרכזי. גם אצל שונא הערבים, אביגדור ליברמן, ונוסף אליהם גדי איזנקוט. כל ראשי המפלגות (זולת יאיר גולן, בינתיים) רוצים לחזור למלחמה בעזה.
"מי שמדבר עכשיו על השמדת חמאס מדבר על השמדת עזה. ברור שאת חמאס אי אפשר להשמיד, זולת בהשמדת עזה כולה. חובה להכיר בכך. מה שלא הושג בשלוש שנות ג'נוסייד לא יושג בעוד שלוש שנות ג'נוסייד. אם יישארו חיים בעזה, חמאס ינהל אותם. אם יישארו ילדים, חמאס יגדל אותם. מכאן, שמי שקורא לחזור למלחמה להשמדת חמאס, קורא לחזור למלחמת השמדה על מלא. לגמור את העבודה. זאת התוצאה של הכחשת הג'נוסייד.
"יש מטרות שאינן ניתנות להשגה, המסקנה שהגיע הזמן לנסות דרך אחרת. במקום להמשיך לקשקש על השמדת חמאס – הגיע הזמן ללמוד לחיות עם חמאס מוחלש, ולנסות להידבר אתו.
כל עוד אין הכרה ישראלית בג'נוסייד זה לא יקרה, לכן המאבק על ההכרה חשוב כל כך. אולי אחרי עוד שניים־שלושה סרטים כמו "נז"א" והיא תתחיל לחלחל. עד אז חייבים להניח לעזה. למען עזה וגם למען ישראל."
(גדעון לוי, "במקום לקשקש על השמדת חמאס – הגיע הזמן לנסות להידבר איתו." "אל-ארצ'י,, 1.10.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-10-01/ty-article-opinion/.premium/000001a0-f29a-d36a-abfe-f3bbcf160000
הבנתם? לפי שיטתו הגזענית של גדעון לואי-(לוי) אין בלתי מעורבים בעזה. כל העזתים הם חמאס, ולכן צריך להידבר עם החמאס.
למזלה של האנושות גדעון לואי (לוי) לא חי בעת מלחמת העולם השנייה. לפי הגיונו כל הגרמנים הם נאצים ולכן אסור להילחם בנאצים ולהביסם, אלא יש להידבר עימם.
קביעתו הגזענית של גדעון לואי(-לוי) שכל העזתים הם חמאס זהה לחלוטין עם זו של איתמר חאנן-בן-גביר. הנה אחדות הניגודים.
יש לקבוע חד משמעית. לא כל העזתים חמאס (רובם כן) ובחמאס, ושאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצים יש להילחם עד חורמה ולהביסם בדיוק כמלחמה נגד גרמניה הנאצית.

כיתת יורים תפתור את בעיית נתניהו
אל"מ במיל' מיקי קיסרי, מפקד צוללות ומנהל בי"ס לשעבר, מסביר שרק "כיתת יורים" תפתור את הבעייה עם ראש הממשלה. לדבריו, על בגידה יש עונש מוות. מר קיסרי משמש כיו"ר העמותה של בוגרי קציני חיל הים. שערי צה"ל פתוחים בפניו כמרצה, כבכיר חיל הים לשעבר וכמחלק מלגות לקצינים.
https://rotter.net/forum/scoops1/965541.shtml
את אל"מ במיל' מיקי קיסרי ובני מינו הרבים אין להעמיד בפני כיתת יורים, ולא על כיסא חשמלי, אבל הוא צריך לעמוד לדין ולשבת מאחורי הסורגים על פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.

כוח זר?
כתב "הארץ" ניר חסון: הגיע הזמן להודות שצה"ל לא מסוגל להתמודד עם הטרור היהודי. גם אם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד יקבלו החלטה, אין חיילים שיבצעו את הפקודה. המסקנה היחידה היא שיש צורך במעורבות של כוח בינלאומי שיכנס לגדה להתמודד עם הטרוריסטים. הלוואי, במהרה בימנו.
https://x.com/naaman_c/status/2105287002639720754
נעמן כהן: מר חסון, כאקטיביסט פרו-איסלמי איזה צבא זר אתה מציע להכניס? את ג'יס מוחמד? את החמאס? את הג'יהאד האיסלמי? את הפת"ח? את השהידים של אל-אקצא? איזה צבא זר אתה בוחר?
ניר חסון: כוח נאט"ו כמו בסרייבו.
https://x.com/nirhasson/status/2105296487261393127
נעמן כהן: מר חסון, האם לשיטתך כוח נאט"ו יגן גם על היהודים מהטרור האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של הפלסטינים?
ניר חסון: ככל שיש צורך, בינתיים, בשלוש השנים האחרונות בגדה, רוב מוחלט מהטרור מגיע יותר מהכיוון היהודי.
https://x.com/nirhasson/status/2105334245833277656
נעמן כהן: מר חסון, תן בבקשה מיספרים המאששים את קביעתך. כמה אזרחים יהודים נרצחו ע"י טרוריסטים ערבים וכמה אזרחים ערבים נהרגו ע"י טרוריסטים יהודים?
(בלי לכלול חיילים ומחבלים).
https://x.com/naaman_c/status/2105450647222915080
ניר חסון לא ענה. להתמודד עם מספרים זה קשה. להפיץ תעמולה זה קל.

טרור אקוסטי
בעת הדיון בבית המשפט העליון באה ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב לאחמד טיבי ובצעקות שואלת אותו: "אתה מכיר במדינה יהודית?"
טיבי: "אני שולח אותך לפסיכיאטר יהודי..."
https://x.com/alonasagi/status/2105663292580774180/video/1?s=48
אחמד טיבי לגוטליב שהתפרצה לדיון: ״גם טרור אקוסטי זו עילה לפסילה.״
השופט יצחק גולדפריינד-עמית: ״זה רעיון טוב, טרור אקוסטי זה רעיון טוב.״
https://t.me/amitsegal/65416
נהדר. זה באמת רעיון טוב להגדיר "טרור אקוסטי". מעכשיו טיבי יהיה נגד הטרור האקוסטי שגורמים המואזינים במסגדים המטילים טרור אקוסטי על כל סביבתם.
הגיעה העת לקבוע חוק שיאסור על קול המואזין לעלות על עוצמת קול אנושי הדומה לקולו של בילאל איבן רבאח העבד האתיופי-כושי ששימש בקולו מואזין למוחמד. (אחד מקבריו נמצא באלון מורה).
ישורש הטרור האקוסטי המוסלמי מהעולם!
אין כמובן סיכוי שאחמד טיבי יהיה נגד הטרור האקוסטי המוסלמי (ושאר צורותיו).

אישה מעוררת השראה
שקמה ברסלר: "יוכבד ליפשיץ היא אישה מעוררת השראה."
https://x.com/ShikmaBressler/status/2104645620984373430
יוכבד ליפשיץ תיזכר לדיראון עולם בגין פנייתה לסינואר מדוע הוא חוטף ורוצח יהודים פרו איסלמים כמוה, המשתפים עימו פעולה, ולא רוצח יהודים אחרים שמתנגדים לו...
עם זאת מלוא ההערכה נתונה לה מהיותה חלוצה שהקימה התנחלות – קיבוץ של השומר הצעיר על אדמה ששוחררה מכיבוש ערבי.

נוצרים אוהבי ישראל
יותר מ-550 מנהיגים נוצרים מ-51 מדינות הגיעו לישראל לקראת כינוס גדול של מנהיגי דת מכל העולם, שיגיע לשיאו במוצאי שבת ב-Awake Jerusalem – ערב של מוזיקה, תפילה והבעת סולידריות במגדל דוד בירושלים.
המופע הוא חלק ממשלחת בת 10 ימים שמארגנת Eagles’ Wings (כנפי נשרים), בהובלת מייסדה ונשיאה, הבישוף רוברט סטרנס. הביקור מתקיים במהלך חג הסוכות ובימים שלפני יום השנה השלישי למתקפת הטרור של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, ומביא לישראל מנהיגים נוצרים, אישים בכירים ובעלי תפקידים, לפגישות, תדרוכים ומפגשים עם ישראלים שהושפעו ישירות משלוש השנים האחרונות.
בין המשתתפים באירועים נמצאים מנהיגים נוצרים בכירים, שהכנסיות והרשתות שלהם מגיעות יחד לעשרות מיליוני בני אדם ברחבי העולם.
סטרנס אמר כי המשלחת מייצגת רשתות המגיעות לכ-100 מיליון בני אדם ברחבי העולם. "אנחנו כאן כדי להתפלל. אבל גם לפעול," הוא אמר. "אנחנו לא כאן רק כדי לשיר. אנחנו כאן כדי ללמוד, לקבל כלים ולהעצים את עצמנו, ואז לחזור למדינות שלנו."
הוא גם רואה ברגע הנוכחי הזדמנות להעמיק את היחסים בין נוצרים ליהודים, תוך הכרה בהבדלים האמיתיים בין שתי הדתות. "יש בינינו הבדלים תיאולוגיים אמיתיים, ויש לכבד אותם, באופן הדדי," הוא אמר. "אבל אנחנו מאוחדים ב-95% מההשקפה שלנו, ועלינו לבנות את הגשר הזה, למען האנושות, כדי שיהיה עתיד בהיר יותר."
שיתוף צעירים נוצרים הופך לחלק חשוב יותר ויותר מהמאמץ הזה. סטרנס אמר כי Eagles’ Wings הביאו לאחרונה 100 סטודנטים לישראל, כחלק מניסיון רחב יותר לחשוף דור חדש למדינה מעבר למה שהם פוגשים ברשתות החברתיות, בפעילות בקמפוסים ובסיקור החדשותי הבינלאומי.
נוצרים אוונגליסטים רבים גדלים עם קשר חזק לישראל המקראית, הוא אמר, אך לעיתים קרובות יודעים הרבה פחות על המורכבויות של המדינה המודרנית ועל הסכסוך שסביבה. הבאתם לישראל מאפשרת להם לפגוש את המציאות הזו בעצמם. "אתה מעצב את השקפותיהם של אנשים באמצעות סיפורים," אמר סטרנס. "ישראל וארץ ישראל מספרות סיפור שהעמים יכולים ללמוד ממנו," הוא אמר.
מבחינתו של סטרנס, לאחר יותר משלושה עשורים שבהם הביא נוצרים לישראל, "הגיע הזמן לתכל'ס," הוא אמר, תוך שימוש בביטוי העברי והיידי שפירושו להתמקד בעניינים מעשיים. "אנחנו חייבים לעמוד יחד כתף אל כתף."
https://www.ynet.co.il/judaism/article/s1qhtd69ml
אז טוב שיש נוצרים אוהבי ישראל, לכן על ישראל לשרש ביד קשה כל גילוי עוינות של חרדים קנאים כלפי נוצרים בירושלים. לא חסרים לנו אויבים.

דיסוננס קוגניטיבי
לאון פסטינגר (1919-1989) תרם לתאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי.
התאוריה קובעת ששמירה על עקביות היא מניע מרכזי של האדם. כאשר האדם מאמין בעמדה מסוימת אך יפעל בניגוד אליה, או שעמדתו מנוגדת למציאות, הוא ייקלע לקונפליקט פנימי, שקשה להתמיד בו והוא מבקש פתרון. במקרה כזה, יש אנשים שישנו את דעתם, ויש כאלה שידבקו בדעתם ויתאימו אליה את המציאות.
לאחר הבחירות הקודמות המציאות פוצצה וריסקה אמונה שפעמה בליבות המונים – האמונה בגורו נפתלי בנט הנוכל.
נפתלי בנט: "אני איש ארץ ישראל אני איש ימין. אני לא אמכור את העקרונות שלי בחיים בעד שום ג'וב שבעולם. אני חותם שלא אתן יד להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד ועם הקולות של מנסור עבאס":
https://www.youtube.com/watch?v=t9NhZWM-yn0
מיד למחרת הוא עשה את שהבטיח שלא לעשות. האני מאמין שלו הוא שאין לו אני מאמין.
מעולם לא קם נוכל כזה בפוליטיקה הישראלית. בלשונו של מקיאבלי (על האפיפיור אלכסנדר ה-6 לבית בורג'יה) "עוד לא קם אדם שהבטיח יותר ממנו באלה ובשבועה, ולא קיים את הבטחתו, ואף על פי כן הצליחה הונאתו. כי תמימותם של בני האדם רבה ונשמעים הם לצרכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות תמיד ימצא אדם שאפשר לרמותו." (הנסיך 15)
הדעת נותנת, שאחרי זה לא יהיה עוד אדם אחד שיתמוך בו. אבל חסידיו ממשיכים לתמוך בו ולהכשיר את שותפתו רע"ם "האחים המוסלמים" החמאס. הנה דיסוננס קוגניטיבי.

שקר עלילת הרופאים היהודים
אורי הייטנר: עלילת הרופאים – "ב-1953 נעצרו מיספר רופאים יהודים בבריה"מ. הם הואשמו בחברות בארגון חשאי יהודי הקשור לג'וינט, ושזממו להרעיל את מנהיגי בריה"מ.למזלם הטוב, שבועות אחדים אחרי מעצרם סטלין מת והם שוחררו ללא תנאי. אלמלא מותו, סביר להניח שהם היו מוצאים להורג.
"נזכרתי בסיפור בעקבות עלילת הדם הגזענית ששידר בערוץ התעמולה (14) מיכה לייקין אבני. המנוול אמר שרופאים ואחיות ערביים מרעילים מטופלים יהודים והעניין מושתק, כדבר של יום יום. יש לפתוח מיד בחקירתו על הסתה, עלילת דם ולשון הרע. מקומו – מאחורי סורג ובריח." ("חדשות בן עזר", 2199).
ההסתה נגד רופאים ערבים העובדים במסירות היא חמורה ויש לצאת נגדה, אך ההשוואה שעושה אורי הייטנר עם עלילת הרופאים של סטלין היא נואלת ושקרית.
אף רופא יהודי בבריה"מ לא תמך ברצח אזרחים במדינתו. לעומת עובדים רפואיים רבים, ביניהם רופאים, אחים אחיות ערבים, המזדהים בגלוי עם הטרור האיסלמו-נאצי ומייחלים לרצח יהודים. וזה קורה לא רק בישראל שעובדי רפואה מתגלים בה לא רק כתומכי טרור, אלא אף גם כמצטרפים אליהם בפועל, אלא גם באוסטרליה שם האחים אחמד רשאד נאדיר ושרה אבו לבדה טענו בסרטון שהפך לוויראלי בפברואר 2025 כי פגעו במטופלים ישראלים בעבר ו"שלחו אותם לגיהינום."
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/1084948/
ובבריטניה יהודים מפחדים ללכת לבתי חולים בגלל האיומים מצד רופאים:
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1332014
מן הסתם אורי הייטנר עשה את ההשוואה הנואלת הזו במטרה להכשיר את רע"ם התנועה האיסלמית למען מנהיגו בנט, אבל אי אפשר להתעלם מהבעייה. בישראל ובארצות אחרות יש עובדי רפואה שהפחד להיות מטופל על ידיהם אינו גזענות, אלא רציונליות.

מל גיבסון בדירוג היטלר
מל גיבסון: יום אחד ישראל תהיה מושמדת. והעולם יחגוג.
https://x.com/MelGibsonxvyv/status/2104846102012768419
נעמן כהן: מר גיבסון, דרג בבקשה את עצמך כאנטישמי. אם היטלר 10 איפה אתה מדרג את עצמך?
רק שתדע עברנו את פרעה עברנו את היטלר, נעבור גם את מל גיבסון.
https://x.com/naaman_c/status/2105464234196803590
מל גבסון לא ענה ולא דירג את עצמו בדירוג היטלר. אז בדירוג היטלר ניתן לו את הציון 9.

האנטישמיות של ז'ורדן בארדלה
היסטורית תמיד היה הימין הצרפתי נגוע באנטישמיות ולאחרונה בעקבות עליית האיסלם נעשה בימין הצרפתי ניסיון להתנער מהעבר האנטישמי, והנה תחקיר שפורסם באתר התחקירים הצרפתי מדיאפארט מחולל סערה פוליטית בצרפת, לאחר שחשף התבטאויות אנטישמיות וקונספירטיביות קשות המיוחסות למנהיג הימין ז'ורדן ברדלה.
ברדלה בן ה-31 עומד בראש מפלגת "האיחוד הלאומי" והוא בן בריתה הקרוב של מרין לה פן. לפי התחקיר, ההתבטאויות נכתבו בצ'אטים פרטיים בקיץ 2013, כשהיה כבן 17 או 18. מדובר בתקופה של שנה וחצי לאחר שהצטרף כפעיל צעיר למפלגה שנקראה אז "החזית הלאומית".
התחקיר חושף ציטוטים חריפים מתוך שיחות סגורות המיוחסות למנהיג הימין הפופולרי. "היהודי חייב לשלוט בעמים אחרים, למחוק ולגנוב מעם אחר," נכתב לפי התחקיר באחת ההודעות. "ציוני הוא בהכרח יהודי." בהודעה נוספת נכתב: "וזה מה שהם רוצים: סדר עולמי חדש הנשלט על ידי ישראל, עם ירושלים כבירה, כמובן." כמו כן פורסמה האמירה לפיה "כל הבנקים נשלטים על ידי היהודים." במדיאפארט הדגישו כי אימתו את ההתבטאויות, אף שלא ציינו באיזו פלטפורמה נכתבו ההודעות.
הפרסום עורר תגובות חריפות במערכת הפוליטית והציבורית בצרפת. יונתן ארפי, נשיא ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת, אמר לסוכנות הידיעות AFP כי הוא נדהם מעוצמת ההתבטאויות. "אי אפשר לטעון מצד אחד שאתה נלחם באנטישמיות, ובמקביל להמשיך להוות מקלט לזהותנים מכל הסוגים, במיוחד אלו שמפיצים רטוריקה אנטישמית," אמר ארפי, בהתייחסות לקבוצות שוליים גזעניות הפועלות למען "טהרה תרבותית ואתנית." הוא הוסיף כי אין לפתור את הדברים סתם כך כמשובת נעורים.
אורור ברז'ה, השרה הצרפתית למאבק באפליה, הבהירה בחשבון ה-X שלה כי הדברים חמורים ביותר אם יאומתו. "אופיין האנטישמי והקונספירטיבי מזכיר למי שמעוניין לשכוח זאת את טבעו האמיתי של הימין הקיצוני," כתבה ברז'ה.
מנגד, ברדלה ולה פן דוחים את הטענות ומציגים אותן כמתקפה פוליטית. ברדלה כינה את ההאשמות "זיופים גסים" והודיע על כוונתו לנקוט צעדים משפטיים. בריאיון לרשת CNews הוסיף כי עורך דינו כבר הגיש תביעת דיבה.
לה פן גיבתה את בן בריתה ואמרה לעיתונאים כי היא מאמינה שהדברים שיוחסו לו לא נכונים. היא האשימה את אתר מדיאפארט ב"תרגילים מלוכלכים."
החשיפה מגיעה בנקודת זמן רגישה עבור המפלגה, שכן ברדלה נחשב דמות מפתח במאמצי "ניקוי התדמית" שמובילה לה פן. הניסיון נועד להפוך את המפלגה לכוח לגיטימי ולהרחיק אותה ממורשת אביה של לה פן, שנודע באמירות אנטישמיות. כחלק ממאמצים אלו, ביקר ברדלה בשנה שעברה בישראל.
הטענות צפות כשמעמדה של לה פן לקראת הבחירות לנשיאות ב-2027 נחשב חזק. סקר שפורסם לאחרונה מראה כי לה פן מובילה בסיבוב הראשון עם 35% עד 36% מהקולות, ובסיבוב השני היא צפויה לנצח יריבים מהשמאל ומהמרכז. במקביל, לה פן רשמה הישג בבחירות לסנאט, שבהן השיגה המפלגה מספיק מושבים כדי להקים סיעה לראשונה בתולדותיה.
https://www.mako.co.il/news-world/2026_q3/Article-68414b015bce0a1026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
התבטאויות אנטישמיות מצד נער בן 17 הן חמורות אם אותו נער מתבגר ממשיך להחזיק בהן גם בבגרותו. אם ז'ורדן בארדלה מתנער מאנטישמיות ונאבק נגדה, מודה ועוזב ירוחם.
אסור לשכוח כי הגורם האנטישמי הגדול ביותר המאיים על חיי היהודים (והצרפתים) בצרפת אינו כבעבר הימין, אלא מה שמכונה כיום "שמאל", שבצרפת הוא בעצם גוש פשיסטי-איסלמיסטי-אנטישמי.

טירוף אנטישמי בניו זינלנד
מאז מפלגתו של קרל לואגר ראש העיר וינה מ-1897 "המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית" Christlichsoziale Partei או בקיצור: CS) – קמו מפלגות רבות שאנטישמיות היתה עיקר מצען, והנה עתה קמות מפלגות המחליפות את המושג אנטישמיות באנטי-ציונות.
הכירו את המפלגה החדשה בניו זילנד: ״פלסטין חופשית מהנהר ועד הים״, קוראת ל״פירוק המבנה הציוני של מדינת ישראל.״
ניו זילנד רשמה באופן רשמי את מפלגת ״פלסטין חופשית מהנהר ועד הים״ לקראת הבחירות שייערכו ב-7 בנובמבר, ובכך העניקה למפלגה נוכחות בפתקי ההצבעה ברחבי המדינה, למרות יותר מ-200 התנגדויות שהוגשו נגד רישומה. בנוסף, הוקצו לה כמעט 79 אלף דולר ניו זילנדי מכספי משלמי המסים לצורך שידורי תעמולת בחירות. המפלגה קוראת במפורש ל״פירוק המבנה הציוני של מדינת ישראל.״
נשיא המפלגה, פול הופקינסון, שימש בעבר כדובר וכמארגן בקמפיינים שתמכו בחזית העממית לשחרור פלסטין. החזית העממית מוגדרת כארגון טרור על ידי ארצות הברית והאיחוד האירופי.
הופקינסון הגן בפומבי על התנגדות פלסטינית חמושה וטען כי יש להסיר את חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני מרשימת ארגוני הטרור של ניו זילנד. המצע הרשמי של המפלגה מצהיר על ״סולידריות מוחלטת וללא תנאים״ עם ההתנגדות הפלסטינית על כל צורותיה, כל עוד הן תואמות את המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
המפלגה גם מעוניינת שניו זילנד תפרוש מבריתות ביטחוניות רשמיות עם ארצות הברית ותרחיק את מדיניות החוץ שלה ממה שהיא מכנה ״הדומיננטיות הכלכלית והצבאית האנגלו-אמריקנית.״
למרות זאת, ועדת הבחירות של ניו זילנד אישרה את רישום המפלגה לאחר שקבעה כי היא עומדת בדרישות החוק, ובהן החזקה בלפחות 500 חברים בעלי זכות בחירה המשלמים דמי חבר.
https://rotter.net/forum/scoops1/965343.shtml
חיידק האנטישמיות חזק כל כך שחדר גם לניו-זילנד הרחוקה והשקטה.

טירוף אנטישמי בבריטניה
מפלגת הירוקים עומדת להעביר בכינוס שלהם בברייטון הצעה המגדירה את הציונות כתמיכה ב"מדינה יהודית אתנו-לאומית." ההצעה, שאמורה לעלות לדיון ביום ראשון, קובעת כי הציונות 'תתייחס לכל צורה אחרת של גזענות' מצד המפלגה.
מנהיג המפלגה, זאק פולנסקי היהודי-הפולני האוטו-אנטישמי ראש מפלגת הירוקים בבריטניה מסרב להצהיר שלישראל יש זכות קיום.
בניגוד ליהודי-הפולני פולנסקי דווקא מנהיגי המפלגה לשעבר, הגויים, קרוליין לוקאס ואדריאן רמזי, מתחו ביקורת על ההצעה כ"מפלגת" ו"שגויה". מר פולנסקי (היהודי) הוזהר כי הדבר עלול להיראות כסימן לכך שאנשים יהודים אינם רצויים.
https://rotter.net/forum/scoops1/965779.shtml
נזכיר לו לפולנסקי, שגם מקס נאומן היהודי הגרמני שתמך בהיטלר היה בטוח שיציאתו נגד הציונות תכשיר אותו. זה לא הצליח לו. אולי עכשיו הוא יקושש קולות מוסלמים בבריטניה המתאסלמת אבל תמיד הוא יישאר קוף וחזיר שיש להשמידו ע"פ האיסלם.

יאיר גולדנר-גולן מתחייב לאשר
את הבנייה הלא חוקית של ערביי ישראל
מתוך רצון לקושש קולות אצל ערביי ישראל הבטיח מנהיג "הדמוקרטים" בהודעה בערבית: "אנחנו מתחייבים להקפיא את חוק קמיניץ; אנחנו נעצור את הריסת הבתים, אנחנו נדאג לתוכניות מתאר לכל הרשויות הערביות, אנחנו נביא פתרון לכל היישובים הבלתי מוכרים בנגב. וזאת ההתחייבות שלי אליכם, אזרחי ישראל הערבים."
(חוק קמיניץ הוא תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה מ-2017, שמחמיר את האכיפה נגד בנייה לא חוקית ומאפשר קנסות מנהליים וצווי הריסה גם בלי הליך משפטי מלא).
https://rotter.net/forum/scoops1/965106.shtml
כמו בית המשפט העליון גם יאיר גולדנר-גולן נגד החוק הישראלי. כל דאלים גבר ויתפוס כאלימותו.

בריטניה שוקלת להתעלם מההוראה של סער
בלונדון שוקלים שלא להיענות לדרישה הישראלית לסגור את הנציגות הבריטית במזרח ירושלים. גורמים בריטיים טוענים כי מדובר במהלך שאינו חוקי, בעוד שבישראל לא מראים כוונה לסגת מן המהלך.
דגל "יוניון ג'ק" הדהוי מתנוסס בהתרסה מעל הקונסוליה הבריטית בשכונת שייח' ג'ראח המתוחה שבמזרח ירושלים, ודלתות הנציגות היו פתוחות לעסקים כרגיל. אולם, חוסר ודאות מרחף סביב השאלה עוד כמה זמן המצב הזה יימשך.
כחלק משורת צעדי תגובה להחלטתו של שר החוץ הבריטי, אד מיליבנד, לאסור סחר עם התנחלויות הציב סער דדליין לסגירה ל-8 באוקטובר. בעוד שרבים הניחו שבריטניה תציית להוראה, דיווח של אתר החדשות "מידל איסט איי" חושף כי הדבר רחוק מלהיות בטוח.
על פי הדיווח, פנייה למשרד החוץ הבריטי בבקשה לאישור על סגירת הקונסוליה נענתה בתשובה מתחמקת. בלונדון שוקלים האם להפר את האולטימטום הישראלי. סר וינסנט פין, לשעבר הקונסול הכללי של בריטניה במזרח ירושלים וכיום חבר בקרן "פרויקט פלסטין הבריטי", הצהיר כי האיום של ישראל לסגור את הקונסוליה אינו רק שגוי, אלא גם אינו חוקי.
הקרן הזמינה חוות דעת משפטית מדומיניק גריב, לשעבר התובע הכללי בממשלה השמרנית. בחוות הדעת, שהגיעה לידי "מידל איסט איי", קובע גריב כי ישראל טוענת לריבונות על שטח פלסטיני כבוש בניגוד לחוק, וכי זכויותיה במזרח ירושלים מוגבלות לאלו של כוח כובש בלבד.
הוא הוסיף כי הקונסוליה מנהלת את קשרי ממשלת בריטניה עם הפלסטינים, והמשך הפעלתה משמר את העמדה לפיה מעמדה הסופי של ירושלים טרם נקבע. גריב הדגיש כי הקונסולים הבריטים אינם מגישים כתב האמנה לישראל, ולכן אין לישראל סמכות לשלול אותה, תוך שהוא מזהיר כי הסגירה תפגע באספקת שירותים קונסולריים ובפיקוח על סיוע ליהודה ושומרון ולעזה.
כריס דויל, מנהל המועצה להבנה בריטית-ערבית, קרא לבריטניה לעשות כל שביכולתה כדי להשאיר את המבנה פתוח. צעד התרסה מצד בריטניה יעמיק ללא ספק את המתיחות הדיפלומטית החריפה ממילא בין המדינות.
אמנם לא סביר שכוחות הביטחון הישראליים יפנו פיזית את צוות הקונסוליה, אך ישראל יכולה למנוע את כניסתם לארץ ולחסום את שובם של דיפלומטים מחופשה. במקביל, סגן ראש עיריית ירושלים, אריה קינג, כבר קרא לממשלה לנתק את זרם החשמל והמים למבנה. בהפגנה שערך מול הקונסוליה טען קינג כי אם הבריטים אינם מכירים בריבונות הישראלית, אין סיבה שיקבלו שירותים מהעירייה.
אם איומים אלו ימומשו, הדיפלומטים הבריטים עלולים למצוא את עצמם פועלים תחת תנאי מצור, בדומה למצב שאליו נקלעו אנשי השגרירות הבריטית בכווית עם הפלישה העיראקית ב-1990. כעת, צוות הקונסוליה, שמכיר מקרוב את סוגיית פינוי הבתים בשייח' ג'ראח, ניצב בפני סכנת פינוי בעצמו.
(אלי ליאון)
https://www.maariv.co.il/news/politics/article-1371732
אסור להירתע ולאשר את המשך קיום הקונסוליה. את הקונסוליה הבריטית לפלסטינית יש לסגור בכלל או להעביר אותה לרמאללה. רתיעה רק תעודד את מדיניותו האוטו-אנטישמית של אד מיליבנד בהנחה שיקושש קולות מוסלמים.

הטעות של גדעון סער
משרד החוץ זימן לשיחת נזיפה את הממונה על שגרירות ספרד בישראל פרנסיסקה פדרוס. הזימון בוצע בעקבות התבטאות של שרת הנוער, סירה רגו, שהצהירה כי הציבור הספרדי תומך במדינה פלסטינית "מהנהר ועד הים." ממשרד החוץ נמסר כי "אמירה זו מצטרפת למדיניות אנטי ישראלית שיטתית מצד ממשלת ספרד והעומד בראשה פדרו סנצ'ס."
https://rotter.net/forum/scoops1/965107.shtml
טעות. שר החוץ גדעון משה זריצנסקי-סער צריך לומר בתגובה כי הציבור הספרדי יכול להראות דוגמה ולתת את כל ספרד מהים ועד פואטייה בצרפת בחזרה לכיבוש ערבי. כי הרי כל ספרד היא שטח ערבי כבוש ואדמת ווקף קדושה לאיסלם. Free Free Al-andalus!

ואלה שמות בני ישראל
ליאור אביצור, המנהלת האמנותית החדשה להקת המחול בת שבע, מתכוננת ליום שאחרי אוהד נהרין תומך חרם הBDS-. בחלוף ארבע שנים מכניסתה לתפקיד, אביצור מסכמת את המהפך שהלהקה עברה מכורח הנסיבות – חרם עולמי וקריאות לביטול מבית.
לליאור אביצור נולד לאחרונה בן ושמו בישראל אמיל.
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2026-10-01/ty-article-magazine/.highlight/000001a0-f66f-d9ab-abfd-f7effbc20000
מסקרן ממה היא קיבלה השראה לשם אמיל? האם מהספר "אמיל והבלשים", או אולי מהספר "אמיל או על החינוך" מאת רוסו שנטש את כל ילדיו שנולדו לו והשאירם ליד דלת הכנסייה?
נעמן כהן

נחום פייטלברג

נרות לשבת ירושלמי

שמעתי אתמול סיפור מפי המחותנת שלי. יש לי 2 חמודות ומחוננות בדרכן... מצא חן בעיניי והחלטתי להעלות אותו על הכתב לפי מיטב זכרוני.

הסיפור.

מתעוררת כהרגלי בשבע בבוקר. קרני השמש כבר מבצבצות מבעד לחרכי התריסים. קופצת ממיטתי רעננה, מוכנה ליום חדש.

רגע השעה שש! מה הרעשים המוזרים הבוקעים מחדר האורחים?

אני קמה לאט לאט ומתקרבת לדלת, במוחי חולפת מחשבה גנבים מנסים לפרוץ! מה אעשה, אני לבד בבית. אוזרת אומץ ומציצה.

הדבר הראשון שמבטי קולט, נוצה מרחפת באוויר. מיד נשמעת שוב חבטה ואני רואה יונה אפורה שמנסה לצאת ונחבטת בזכוכית חלון נקייה שקופה.

פותחת לרווחה את כל החלונות. היונה מתעופפת לה החוצה. מסכנה, קורבן לדחף ניקיון מופתי שמהתל בי. נו, גנים פולנים שלי. נרגעתי.

לאחר רחצה וארוחת בוקר קלה נזכרת, היום יום ראשון, יום הסידורים. קניות בסופר, בנק, בית מרקחת, קפה עם חברה ובחזרה לדירה ממוזגת.

התחזית חם, יותר חם.

הג׳יפון החדש שלי לוהט תרתי משמע. שוב שכחתי להשאיר מגן שמש על החלון הקדמי מפעילה מנוע ומזגן, פותחת חלונות. כעבור כמה דקות הכול התקרר, נושמת לרווחה ויוצאת לדרך.

יש יתרון ליציאה בשעה מוקדמת, תורים קצרים. בנק עשר דקות, בית מרקחת חמש דקות, סופר, עשרים דקות.

בבית הקפה, דינה חברתי המטופחת כבר מחכה.

"מה קרה נפלת מהמיטה?" אני שואלת.

״מה פתאום, נראה לי שאת נפלת,״ היא עונה ומוסיפה ״שכחת להתאפר והנעליים לא תואמות… הן מזוגות שונים!״

אני מסתכלת, שומו שמיים, אחת כחולה והשנייה חומה.

מעולם, מעולם, לא קרה לי כדבר הזה.

מתיישבת במהירות ומסתירה היטב את רגליי מתחת לשולחן.

דינה מתגלגלת מצחוק.

נזכרת ביונה מהלילה ומבינה. כנראה שלא ממש נרגעתי וראשי עדיין שקוע במחשבות על המסכנה ועל מידת אשמתי באירוע.

מספרת לדינה והיא מנידה ראשה מחייכת ואומרת, ״נקיון נקיון, יותר מדי, זה חיסרון.״

לאחר כשעה, שני תופינים וקפה אנו נפרדות ויוצאות לדרכנו.

אני ממש מרגישה נבוכה ובנוסף שכחתי לקנות חלב. עוצרת ליד מכולת קרובה וממשיכה הביתה.

באותו יום שוב לא יצאתי מביתי. למחרת בבוקר אני שומעת צלצול. זו דלת הכניסה לבניין. השעה אחת עשרה איני מצפה לשום ביקור.

פותחת את הדלת. לפני ארבע ילדות חמודות לבושות שמלות ארוכות, מצוחצחות ומסורקות למשעי.

"כן ילדות מה אתן רוצות?"

אחת, הגדולה שביניהן כבת עשר, מושיטה לי יד אוחזת שקית ניילון שקופה שבתוכה ארנק. הארנק שלי!

״מצאנו הבוקר ברחוב למטה לא רחוק מהמכולת.״ היא אומרת.

"איך ידעתם של מי זה ואפוא אני גרה?"

״פתחנו וראינו מרים ש. על כרטיס האשראי אז חיפשנו את מרים ש. על הלחצנים בכניסה בכל הבתים ברחוב ומצאנו בבית האחרון.״

אני כולי נרגשת, איזה חמודות הקטנות ואיזה תושייה והתמדה.

אני שואלת, "אתן אחיות?"

״כן,״ עונה הקטנה, ״אני בת שבע ושמי בת שבע, זו רבקה וזו חנה והגדולה שרה היא בת עשר.״

אני רוצה לתת לכן מתנה, אתן אוהבות סוכריות או חטיפים?"

יש לי שוקולד כשר, ״לא תודה,״ היא עונה. "אולי כסף אני שואלת?"

״לא באמת תודה עשינו מצווה וזו המתנה שלנו,״ אומרת הגדולה. ״שבוע טוב ושלום.״ הן מסתובבות והולכות.

עשו לי טוב על הנשמה. זה כבר שבוע מוצלח.

יום שישי בשעה עשר בבוקר צלצול בדלת. אני פותחת. אלה שוב הבנות החמודות, אולי התחרטו ובכל זאת שוקולד?

הקטנה בת שבע מושיטה לי יד האוחזת בשקית ניילון שקופה.

אני לוקחת ומסתכלת – זוג נרות שבת. הקטנה אומרת: ״אם תדליקי לכבוד שבת זו תהיה עבורנו ועבורך מתנה מושלמת.״

נו אז מה אתם אומרים?

נחום פייטלברג

📖
אהוד בן עזר

המושבה שלי - פרק תשיעי

יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,

ושימל בנו משולוקטה הכובסת

'ונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"

"אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"

"אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"

"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"

אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"

יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.

באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:

"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"

"נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"

"פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.

יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.

למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.

ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."

שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.

אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.

לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.

עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.

כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.

את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.

"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.

שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!

אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!

פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:

"טאך! א-פורץ!"

"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!

"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!

פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!

"חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.

ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –

"טאך!" –

"א-קנאק!" –

"טאך!" –

"א-קנאק!" –

ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

"לאך צו די באבע

לאך צו די זיידע

אוי וי דאבע

וי גוט אונז ביידע!"

צחק אל הסבתא,

צחק אל הסבא,

אוי וי דובע,

כמה טוב לשנינו.

"מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.

"מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.

סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.

עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:

"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.

הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.

פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.

קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.

הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"

ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"

"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.

אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.

כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.

יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.

כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.

את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.

האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.

גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.

דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.

בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.

"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]

"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."

בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.

יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.

השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:

"וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"

הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!

ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.

שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.

הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."

ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"

"יא מלעון, ואתה?"

"אומהו..."

"מילא, יהא בשניים..."

ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.

מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.

סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.

הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.

אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.

"חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.

"סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."

אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."

שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.

הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.

ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.

יוסקה געה.

געה.

קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.

ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."

יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."

אבל שימל דווקא לא הסתלק.

וכך עברה עוד כחצי שעה.

לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."

אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.

בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.

בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"

הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.

ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.

"תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"

"ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.

לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.

כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.

וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.

אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."

והוא ניגש... ולא כלום.

"היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.

יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."

למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.

יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.

"מי היתה, הנערה?"

"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.

"ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.

"ודאי."

"בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"

הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."

אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.

שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."

והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:

"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.

"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.

"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."

"גם הנשים?" שאל מישהו.

"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"

הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:

"באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"

ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:

"בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]

ואז התעוררתי.

אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.

או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזב! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."

יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.

מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.

הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

📖
אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

https://hbe.mifgash.com

"חדשות בן עזר במרשתת" הוא אתר האינטרנט שמאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת גם לנייד, לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

כניסה ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

האתר פותח ומתוחזק על ידי אלי ארגון (https://EliArgon.com)

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

שלום אהוד,שמח לבשר לך האתר "חדשות בן עזר במרשתת" זוכה לפופולאריות. בחודשים האחרונים, מיספר המבקרים הייחודיים  (Unique visitors) בחודש עלה על 15,000 (ביולי היו 16 וחצי אלף מבקרים).

בשבוע האחרון הוספנו מיספר חידושים לאתר.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.דף זה אינו מופעל עדיין – מחכה לאישור שלך.אם תאשר, אשמח לקבל את הקבצים שחסרים לי

ואשלח לך דוח שבועי עם רשימת הקבצים שהורדוושם מייל של כל משתמש שהוריד קובץ.

אשמח לשמוע תגובות.

בברכת מועדים לשמחה

אלי ארגון

לאלי ארגון שלום,

תודה על העבודה הרבה שאתה משקיע בשימור המכתב העיתי, כתבי אסתר ראב וכתביי.

כמובן שאני מאשר לך את "דף ההורדות".

למיטב ידיעתי כל הקבצים הראויים לפרסום של אסתר ראב ושלי

מצויים בפרוייקט בן יהודה

אבל אם יש קבצים שאתה מבקש לפרוייקט שלך

כתוב לי ואשלח לך אותם.

אהוד בן עזר

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

תגובות, הערות, הארות, והודעות

* אהוד היקר, דבריו של עמנואל בן סבו על ההתנהגות הברברית של העזתים ראויים להיות כלולים במערך ההסברה שלנו – בן סבו מתאר את השכנות הטובה של יישובי העוטף כלפי העזתים, העניקו עבודה ושכר לעשרות אלפים, העניקו להם מתנות, ולא רק במזון, הסיעו חולים עזתים לבתי חולים ישראלים – ובין כל אלה שזכו ליחס הומני – לא נמצא צדיק אחד בסדום העזתית שיצא להגן על מיטיביו. אדרבה, הגיעו לשדוד את בתי הטבוחים, ואחר כך להכות ולבזות את החטופים הפצועים. סדום היא מחמאה לעומת מה שעוללו העזתים ב-7.10.2023.

חשבתי שאני מכיר את יצירתו של יודה אטלס ז"ל, אבל דניה מיכלין עמיחי חידשה לי כי בין ספרי העיון שלו נמצא הספר "עד עמוד התלייה" על המחתרת הציונית בעיראק. ממרום מעמדו כבחיר סופרי הילדים – אינני חושב שראוי היה מצידו לפסול את רוב ספרי הילדים שאחרים פירסמו.

אני מצטרף למברכים את שושנה ויג לרגל קבלת התואר דוקטור לשם כבוד.

יש לשבח עורך שמפרסם דעות פוליטיות המנוגדות לאלו שלו, הכוונה, כמובן, לאורי הייטנר. הייטנר הוא בעיניי חכם וידען, וממש כואב לי על כך שאתה מכנה אותו טיפש, ואת דבריו – שטויות, ולפעמים אתה אפילו שולח אותו לפסיכולוג. אני מבין שיש עליך עומס אדיר (רק לקרוא עשרות עמודים לכל גיליון!!!), אבל אני, כקורא נאמן של חב"ע, הייתי מעדיף שתביא נימוקים כנגד דבריו, ולא גידופים.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אי אפשר להביא נימוקים כנגד ההפרעה הנפשית של הייטנר המתבטאת בשנאת נתניהו, צריך בשביל זה פסיכולוג; דבריו של הייטנר בנושא, המקובלים כנראה גם עליך – גובלים לדעתי בטיפשות הנובעת ממגלומניה.

 * *

הספרייה המרכזית בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

סודות ההומור – ניסיון לפענוח

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ"ז,

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בהצעותיהם של קאנט, שופנהאואר, פרויד וברגסון לפענוח סודות ההומור.

מועד ההרצאה:

ביום ב', 12.10.2026 בשעה 17.30

באולם המחתרת בבית יד לבנים

הכניסה חופשית.

 * *

נפתח קורס קצר בן 6 מפגשים בשם "תנ"ך בראיה חופשית"

מפגש ראשון ביום ה', 8.10.2026 בשעות 16.30-17.30

הכניסה חופשית

רצוי להירשם אצל גל –

טל. 03-5483833; 052-2908475

 

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר באוקטובר והמגדל טרם קרס!]

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

* *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2179 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1,680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ')  מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו-תשפ"ז, 2026. רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל. יפה ברלוביץ. ישראל ויסלר – פוצ'ו. הרצליה רז.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יש ביו-טיוב הקלטה מלאה של דברי אהוד בכנס
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • אסתר ראב: קמשונים 📖
  • יוסי אחימאיר: המבט אל העתיד
  • יצחק הילמן: לא מדינה פלסטינית, אלא מדינה איסלמיסטית
  • עמנואל בן סבו: בין הרוח הרעה אז לרוח הרעה היום
  • עמנואל בן סבו: ברצותם
  • יורם אטינגר: מדינה פלסטינית: חזון מערבי מתנגש במציאות מזרח תיכונית
  • ד"ר רון בריימן: תרבות השקר
  • אורי הייטנר: צרור הערות 4.10.26
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (46) 📖
  • נעמן כהן: הגזענות של גדעון לואי-(לוי)
  • נחום פייטלברג: נרות לשבת ירושלמי
  • אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק תשיעי 📖
  • אלי ארגון: ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
  • שאר הגליון
🏠 ▲︎ ▼︎ 📑 A− A A+