7 באוקטובר, שלוש שנים.

הרבה שאלות לא פתורות.

יום שכולנו במחשבות על היום הנורא ההוא,

על חללינו, יקירינו.

ומה מחר, ובימים הבאים?

האם נחזור שוב ל'מוד' של שאננות, בלתי ערוכים?

היכול '7 באוקטובר' נוסף לקרות?

שאלה דומה שנשאלה גם אחרי "יום הכיפורים" ההוא,

והנה זה קרה.

לא בקרוב, אולי גם לא בשנים הבאות –

אבל בהחלט זה עלול שוב להתרחש בשלישית.

בנו זה תלוי. במוכנותנו, באי פשרה על שום בדל של הישג.

זה עלול לקרות בגבול ירדן, או בקו התפר, או באילת,

וזה יכול לקרות בכל מקום בישראל תחת הנשק הטילי המתקדם שבידי אויבינו.

אז ממחר – המבט צריך להיות קדימה.

אל ניתן לעצמנו לשקוע בדיכאון מתמיד,

אל ניתן לגורמים בתוכנו להחליש רוחנו.

דריכות ביטחונית כל הזמן, תוך המשך החיים הרגילים והטובים שלנו.

אולי זה גם המסר של כל אלה שנרצחו ונפלו, במחדל הכבד מלפני שלוש שנים.

יוסי אחימאיר

המציאות הישראלית המתהווה לנגד עינינו ממשיכה את המסורת הנוראה של פיצולים, בדלנות, שבטיות, הדרה ופוליטיקה של זהויות.

בחרתי ביום הזיכרון הממלכתי השלישי לטבח שבת שמחת תורה להדיר עצמי מראש ממשדרי הזיכרון של חלק הארי מהתקשורת הישראלית, שהפכו למשדרים של הסתה נגד חלק מהעם, למשדרים של האשמה, משדרים של פלגנות והרחבת השסע, משדרים של הנצחה, הנצחת הימים הנוראיים של השישה באוקטובר, הנצחת הפוזיציה הפוליטית, הנצחת הדיכוי, ההשתקה וההדרה של למעלה מחצי מהעם.

ביום הזה אין ימין ואין שמאל, אין מחנה ואין מחנה נגדי. יש אם שאיבדה בן, אב שאיבד בת, ילד שאיבד אבא, משפחה שמחכה לשובו של יקירה, ויש עם שלם שעומד לצידם.

את יום הזיכרון לאריות האומה, גיבורי ישראל, את יום ההתייחדות עם המשפחות השכולות, את הפצועים בגוף ובנפש, את הגולים השבים להקים את ביתם מהאפר, מהחורבן, יש המבקשים לנכס לעצמם, כמו אלה שיצרו את העיוות המוסרי של טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, כמו אלה שיצרו את הפסטיבילזציה של יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שנרצח על ידי בן עוולה, כמו המתעלמים בבוז מיום הזיכרון הממלכתי לזכרו של האלוף, השר רחבעם זאבי, גנדי על ידי בן עוולה.

הציבור היהודי-האמוני-הלאומי, הציבור המושתק והמודר חייב הפעם לא להניף דגל לבן, לא להיכנע אל מול המנכסים לעצמם את היגון והשכול, הצער והתוגה ביום זה.

אין להסכים עוד להסתפק בחלוקה לפי ערוצים, בהם כל אחד מספר את הסיפור שלו, כל אחד מחזק את הנרטיב שלו, טבח שבת שמחת תורה חייב להיות התיקון, התיקון האמיתי, תיקון לאומי.

האבל הלאומי מתחיל בהר הדמעות הר הרצל, ממשיך בקרני שומרון, בבית שאן, בבית השיטה, בבארי, בשדרות, בדליית א-כרמל, בבית ג'אן, כ הארץ גבורה ועוז, תוגה ודמע, זיכרון ותקומה.

הטבח בשבת שמחת תורה ומלחמת התקומה שייכים לכלל האומה על כל גווניה, על כל אזרחיה, האסון אינו נחלתו הבלעדית של מי ששולט במוקדי הכוח וההשפעה, הכאב יש לו פנים, יש לו שמות, יש לו חלק בפסיפס היהודי-ישראלי.

אל לנו להפוך את יום הזיכרון לעוד חזית במלחמת השבטים, דווקא ביום הזה עלינו להוכיח שאסון לאומי יכול להיות גם הרגע שבו אומה מפוצלת חוזרת להיות עם אחד.

יום הזיכרון הממלכתי החל בתאריך העברי הוא הטקס של כולם, של החיים והמתים, החטופים והמחולצים, הפצועים והגולים, כולם תחת אותם שמיים, יחד מעל אותה ארץ, יחד בבתי העלמין, יחד בבתי השיקום, יחד בתפילה לניצחון הלוחמים, יחד לפעולה לתיקון, יחד בין אחיות ואחים, יחד עם האומה כולה, עם העם היהודי, יחד כחוליה בשרשרת הדורות של נצח ישראל לא ישקר.

כשלנו כשוויתרנו על התביעה הצודקת להיות חלק מיום הזיכרון הממלכתי לאסון הנורא של רצח ראש הממשלה, על ידי יהודי, שגינו שוויתרנו על חלק מהעם שסרב להיות חלק מיום הזיכרון הממלכתי לרצח האלוף והשר רחבעם זאבי על ידי מחבל פלשתינאי, הפעם חובתנו לעשות כל שלאל ידינו למנוע את הפיצול בציון יום הזיכרון הממלכתי לטבח שבת שמחת תורה וגיבורי מלחמת התקומה.

זוהי קריאה חד משמעית וברורה שלא לזהם את קדושת הלוחמים, הנרצחים, הנשרפים, הטבוחים, לא לזהם את הקרבתם של הפצועים בגוף ובנפש הנושאים על לוח ליבם את ייסורי המלחמה, לא לזהם את המבקשים לטעת עץ ולהקים בית על חורבות הקהילות שחרבו, לא לזהם את ה-יחד היהודי-ישראלי, ה-יחד של תחיית העם היהודי השב למכורתו, הניחו את המחלוקות, ליום אחד, התחברו ל-יחד הלאומי, ל-יחד של התוגה והצער, זיכרון וגעגוע.

הנפש מבקשת להאיר את הפינות היפות, פינות הטוב, פינות טללי חיים ובארות המים הצוננים, מרפא לנפש עייפה.

לכתוב על כל הטוב והיפה המקיף אותנו בארץ זבת חלב ודבש, על החום הישראלי שאין כמותו לנגיסת פלח אבטיח אדום ועסיסי בקליפה עבה.

לתאר את הערבות ההדדית, החסד והטוב, את ה-יחד היהודי ישראלי שהשיל את שלמת המחלוקת ושיח המריבה ועטה את אדרת האחדות, האהבה והבנייה.

הנפש מבקשת אך הראש ממאן, מול אותיות פורחות באוויר המספרות סיפורים שאינם מותירים מקום לבחירת הנושא היחיד בו אתמקד, במהלך כחצי שעה רדפו אלה את אלה, תערוכת צילומים במג'דל שמאס במלאת שנתיים לטבח שנים עשר הנערים במגרש הכדורגל ואז השופט העליון השמרן, אלכס שטיין מותקף על ידי אליטות השמאל, "חרפה למערכת המשפט," המקדשות את שופטי בית המשפט העליון, על שהעז להגן על כבוד המדינה ותבע לא לכנותה מדינת אפרטהייד.

עוד זה הולך וזה בא, והנה הכדורגלן שהיה למגיש פרובוקטיבי מגלה ברגע של חסד כי אינו יודע היכן נמצאת מערת המכפלה, ערש קיומה של ארץ חמדת אבות, עושה אהרון ברק, אשר חשף כי אינו יודע לקרוא דף גמרא.

נשמתי עמוקות מנסה להסדיר מחשבות, המאמר חייב להיכתב ואז התקבלה הידיעה על המפלגה האנטי דמוקרטית, המחרימה ערוץ תקשורת ומסרבת להכניס את הכתב, בהמשך גם לא כיבדו את החלטת בית המשפט.

התמתחתי לאחור והנה באמצע יולי מודיע המומחה להשבתת בתי הספר בראשון לספטמבר כי השנה הושגו הסכמות עם משרדי האוצר והחינוך, ההורים נושמים לרווחה.

לגמתי לגימה רפה מכוס הנס הקר והנה פרצו לתודעה אנשי השישה באוקטובר אשר פוצצו דיון על ההפרדה באקדמיה בהשתתפות שר החינוך, הנהלת אוניברסיטה במדינת ישראל התנצלה על שהזמינה תת אלוף במיל' וראש מפא"ת אשר העז להציג בהרצאתו מצגת של שיגורי טילים, דבר שפגע ברגשות חלק מהמשתתפים.

החזקתי ראשי בין כפות ידיי, כבר עשרים ושלוש דקות והחלטה על נושא המאמר עדיין אין, מהמחשב קפצה תמונת אישה מפורכסת, שערה מטופח ומבטה סמכותי וכותרתו "מנסור עבאס הוא אח שלי לא גולדקנוף ולא גפני ולא סמוטריץ, אלה לא אחים."

על סף ייאוש, עוד שלוש דקות תיתם חצי השעה שהקדשתי לבחירת הנושא, חיוך התפשט על פניי, אישה מאוסטריה, שאינה יהודייה, התרגשה ממשפחה ישראלית המטיילת באוסטריה שסעדה בשולחן סמוך לשולחנה במסעדה והחליטה לשלם באהבה את עלות הארוחה של ההורים וארבעת ילדיהם.

ואז הגיעה הציטוט של מיספר עשר במפלגת "הדמוקרטים" שהשוותה בין "גטו וורשה לגטו עזה".

חצי שעה חלפה, לא כולל הפוליטיקה הישראלית, הציטוטים, הברכות והקללות דברים שבשגרה, הצהרות טראמפ, כן, לא, אולי, ייתכן, סגרתי את המחשב, התרוממתי, כוס הנס הריקה בידי, הרהרתי, היכן יש בעולם מדינה המדורגת במקום השלישי כבר כמה שנים במדד האושר, היכן יש בעולם צבר אירועים שבינו ובין האושר אין ולא כלום.

התנחמתי, מחר, בחצי השעה שתוקדש לכתיבה, אחפש שוב את הטוב, הוא עדיין כאן, רק צריך להתעקש למצוא אותו.

אור נרות הנשמה העולים מבית הקברות לספינים, קונספירציות, עלילות הדם – מתעתע, פעם הבזק מסנוור עיניים, פעם אור התמצאות, ובין לבין חילופי מצבי אורות ממעומעמים ועד עוצמתיים, אורות בית העלמין אשר אינם כבים לעולם.

ייחודו של בית הקברות הענק של הספינים, הקונספירציות ועלילות הדם, הוא בהיותו מואר בבהרות עדי עד, לעיתים אלו נרות נשמה שמחזיקים 24 שעות, לעיתים 48 שעות ויש אף המחזיקים 72 שעות. איפיון נוסף של בית קברות זה הוא בהיות אנשי החברה קדישא המתחזקת אותו, האחראית להנחת נרות הנשמה על מצבות הספינים, הקונספירציות ועלילות הדם, חבורה אדוקה מאוד, קנאית לאמונותיה, המבצעת "תחיית הספינים" בכל יום מחדש, בעקביות, בהתמדה, ביצירתיות, תוך יצירת תחושת שהספין הנוכחי הוא הוא הספין הראשון שלא יזכה לקבורת חמור ושנר הנשמה שיונח על מצבתו לא יכבה במהרה.

בית הקברות לספינים, קונספירציות ועלילות הדם הוא המקום היחיד המתפתח ומתרחב בקרב יום יומי ולעיתים שעתי, לעיתים עוד טרם שמסיים החזן הראשי את ה"אל מלא רחמים" על הספין המנוח הראשון והקונספירציה כבר מגיעה על תכריכיה, טרם נקראה בקול שבור תפילת הקדיש עלילת הדם והמטהרים מוציאים מחדר הטהרה את הגווייה הבאה בתפילה שנר הנשמה שיונח על מצבתה יאיר יותר מ-24 שעות.

בית הקברות לספינים, קונספירציות ועלילות דם מחזיק גם בחבורה מופלאה ומוכשרת של מספידים מקצועיים, מקוננות ומקוננים שאומנותם באה לידי ביטוי בתחיית בלוטות הרגש, בצריבת הזיכרון, בשמירה על נר הנשמה שלא יכבה מהר מדי.

ואף על פי כן, ולמרות התרחבות בית הקברות המיוחד הזה ראוי לציין לפחות חלק מהשוכנים בו מתחת למצבות, שהובאו לקבורה בהלוויות המוניות ובקול קינות זועקות.

ואלה שמות, רשימה חלקית ולא לפי סדר החשיבות: קץ הדמוקרטיה, דיקטטור עליך ישראל, הפיכה משפטית, נבצרות, הרס וחורבן בית המשפט, אתה הראש אתה אשם, מר הפקרה, מממן החמאס, מר הכלה וספיגה, בגידה על כל הטיותיה של המילה, מושחת, הון שלטון, צוללות, הפרשה החמורה ביותר בתולדות מדינת ישראל, סוכן קטאר, האחראי היחיד לטבח שבת שמחת תורה, דם הנרצחים על ידיו, דם החטופים על ראשו, רוצח המונים, טבח עם בעזה, מפקיר חיילים למותם בשל שרידותו הפוליטית, חלש, תבוסתן, פחדן, סרבן להקמת וועדת חקירה, מחריב ישראל, הורס הכלכלה, הורס הצבא, מסית מפלג ומדיח, סוכן אמריקאי, איראן זה כאן, מדינת הלכה, הימין הקיצוני מנהל את הממשלה, מלחמות משרתות אותו, מוקף בעבריינים בלשכה, מוקף בבוגדים בלשכה, פוגע בביטחון ישראל, סכנה למדינה, ההדלפות כולן יוצאות ממנו, אשתו ובנו מנהלים את הממשלה, מצבו הרפואי קשה, מכונת רעל, חיילי צה"ל הורגים תינוקות בעזה כתחביב, חיילי צה"ל מאמנים כלבים לאנוס פלשתינאים, לוחמי צה"ל אונסים נוח'בות , והרשימה ארוכה כולל ארבע האצבעות שנותרו לאיש ואחת מהן כנראה לעד לא תזכה לקבורה בבית הקברות לספינים, עלילות דם וקונספירציות.

וממש בשעות אלה יוצאת הלוויה נוספת לקבורת הספין כאילו ראש הממשלה יבטל את הבחירות ויכריז על מלחמה בשבע חזיתות, רגע – הלוויה נוספת בעקבותיה, ראש הממשלה קיבל התראות מכל העולם, כולל מראש הנחש יחיא סינואר, לפני הטבח – ולא עשה עימן דבר.

נהיה צפוף בבית הקברות לספינים, קונספירציות ועלילות הדם.

עמנואל בן סבו

אם נזכה ויהיה מהפך בבחירות, מה תהיה דרכה של הממשלה שתקום?

בידיה הבחירה. היא יכולה להיות היפוכה המוחלט של הממשלה הנוכחית. היא יכולה להיות תמונת ראי של הממשלה הנוכחית.

המאפיין את הממשלה הנוכחית זו תפיסה רובנית קיצונית של הדמוקרטיה, שלפיה הדמוקרטיה אינה שלטון העם אלא שלטון הרוב. אם זכינו ברוב, ולו רוב של קול אחד, גרפנו את כל הקופה, ויש לנו מנדט לעשות ככל העולה על רוחנו.

והיא ניצלה את כוחה לדרוס, לרמוס, לנקום, להשפיל. מיד לאחר הקמתה עלה שר המשפטים לוין על ה-D-9 ועלה על בית המשפט העליון ועל מוסדות המדינה בתאוות הרס שלוחת רסן.

וכך היא נוהגת גם במנוסתה מאחריותה ומאחריות נתניהו על המחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר, תוך הטלת האחריות על הכפופים לנתניהו שמימשו את מדיניותו והפצת תאוריות קונספירציה ועלילות דם עליהם. אין לה אלוהים. אין לה מעצורים.

[אהוד: שמעת במקרה על יחיא סינוואר?]

נתניהו וממשלתו נוקטים בשיטת ההפרד ומשול, מעמיקים את הקרע בעם, שממנו הם נבנים.

הדרך הזו הורסת את המדינה.

אם ממשלה חדשה, אם תיבחר, תנהג באותה דרך, ואני שומע קולות כאלה, בעיקר מכיוון הדמוקרטים. קולות של לשבור, להרוס, לעקור, להדיח, לפטר, לסגור. אם ממשלה חדשה תנהג בדרך זו, היא תהיה תמונת ראי של ממשלת נתניהו, וממשיכת דרכו ההורסת את המדינה.

מן הראוי שממשלה חדשה תהיה היפוכה של ממשלת נתניהו – ממשלה שתישא את דגל איחוי הקרעים בעם, חיזוק הלכידות הלאומית והחברתית, שהם תנאי הכרחי לחוסן לאומי וחברתי וליכולת לעמוד באתגרים שבפניה עומדת המדינה, ובעיקר באתגרים הביטחוניים. רק השבוע קיבלנו תזכורת, כשרק בנס נמנע אסון בסדר גודל המתקרב ל-7 באוקטובר, שעה שהחברה הישראלית חזרה ל-6 באוקטובר על סטרואידים. חייב להיות שינוי כיוון, וזו משימתה העליונה של הממשלה החדשה.

ניקח לדוגמה את הסוגייה המשפטית, המשטרית. אם ננסה לנטרל לרגע את ההסתה נגד מערכת המשפט, את השנאה, את הקונספירציות והטלת הדופי, ונבחן בצורה נקייה את הביקורת על מערכת המשפט, נגלה שיש הרבה מן הצדק בטענות כלפיה. אם נקרא מה כתבו עליה רות גביזון, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, אמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן ואחרים, נראה שהם הזהירו מפני האקטיביזם המשפטי הקיצוני שפוגע באמון הציבור במערכת המשפט. אילו שעינו לאזהרותיהם (ואגב, גם לאזהרות שלי, הקטן), ייתכן מאוד שהמהפכה המשטרית הייתה נמנעת.

המהפכה המשטרית ניסתה לטפל במיגרנה באמצעות עריפת הראש. כמובן שזו דרך הרסנית. אבל במיגרנה חייבים לטפל. ממשלה חדשה חייבת ליצור רפורמה משפטית-משטרית, שבסיסה הוא חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר מחדש את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, ובעיקר תחזק את הכנסת, שמעמדה נרמס הן בידי הרשות השופטת אך בראש ובראשונה בידי הממשלה. את הרפורמה הזאת ראוי לבצע בהסכמה לאומית רחבה ככל האפשר.

אם נאמץ את האמירות המופקרות של אהוד ברק, שעה שנשיא המדינה עשה מאמץ עילאי להביא לפשרה בסוגיה המשפטית, ש"אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה," אם נמשיך לגלות אטימות. אם נשוב ונמשוך את החבל לצד השני בכל הכוח – החבל עלול להיקרע. החבל הוא החברה הישראלית.

דוגמה נוספת היא סוגיית הדת והמדינה. אם חילופי השלטון יביאו לאימוץ הדוסופוביה שפרחה במחאה נגד המהפכה המשטרית, והשפל שלה היה בפשעי השנאה נגד מתפללים ביום הכיפורים בתל-אביב ערב טבח 7 באוקטובר, יהיה זה אסון לאומי.

מן הראוי שהממשלה החדשה תוביל מהלך של הסכמות רחבות בסוגיות דמותה היהודית דמוקרטית של ישראל ושל סוגיות הדת והמדינה, ברוח אמנת גביזון-מדן.

האם משמעות הצעותיי הן הקמת ממשלת אחדות לאומית, במקרה של מהפך שלטוני?

לא בהכרח. הסכמה לאומית רחבה אינה מחייבת ממשלת אחדות. ניתן להגיע בסוגיות היסוד להסכמה לאומית רחבה בין ממשלה לאופוזיציה.

אבל ממשלת אחדות לאומית היא הדרך הטובה ביותר להשגת המטרות הללו. יהיה קשה מאוד לחולל את השינויים הדרמטיים הנדרשים בחברה הישראלית בממשלה צרה.

ניקח לדוגמה את משבר השתמטות החרדים. כדי לפתור את הבעייה, מתחייב טיפול שורש של ביטול האוטונומיה החרדית. הדבר מחייב החלטות קשות וכואבות. יהיה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת עם ממשלה צרה הנהנית מתמיכת 61 ח"כים או מעט יותר, כשמולה אופוזיציה התומכת בעמדת החרדים, והחרדים יודעים שאם הממשלה תיפול המצב ישוב לקדמותו.

ממשלת אחדות לאומית, המבוססת על ברית המשרתים, שתוביל מהלך כזה ברוב עצום, תבהיר לחרדים שהסיפור נגמר. שמה שהיה לא יהיה עוד ושמלחמת מאסף שלהם לא תעזור להם הפעם.

הבעייה היא שאני בספק אם בליכוד של היום, להבדיל מהליכוד בראשות שמיר שהקים את ממשלת האחדות הלאומית עם המערך ב-1984, הוא פרטנר לאחדות. האם הוא פרטנר למהלך לאומי היסטורי של ביטול האוטונומיה החרדית? אני בספק.

אבן הנגף המרכזית בפני ממשלת אחדות עלולה להיות הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. על הדרישה הזאת אסור להתפשר. אך כיוון שאני מדבר על סיטואציה של מהפך, שבלאו הכי הממשלה החדשה תקים ועדת חקירה ממלכתית, יתכן שהליכוד יאלץ לבלוע את הצפרדע ולהצטרף בכל זאת לממשלת אחדות לאומית.

מכל מקום, אם איזנקוט ינצח בבחירות, מן הראוי שיציע, ולא מן השפה אל החוץ, אלא מתוך התכוונות אמיתית, ממשלת אחדות לאומית ויזמין את הליכוד למו"מ קואליציוני. ובמו"מ הזה, עליו לעשות כל מאמץ להקים את הממשלה הרחבה, אך בלי לוותר על ועדת חקירה ממלכתית. אם המהלך יצלח ותקום ממשלה כזו, תהיה זו ממשלת הריפוי הלאומי האמיתית. ואם לא – עצם ההצעה והמו"מ הכן, עשוי להוריד את המתח ולמתן את רוחות הקרע. אם תוצע הצעה נדיבה והליכוד ידחה אותה, יתכן שגורמים כמו וינטר או אפילו חלק מן הליכוד יצטרפו לממשלה בראשות איזנקוט וירחיבו את בסיסה הפרלמנטרי והציבורי.

הדוחף המרכזי להקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 היה יצחק רבין. בדיון במרכז מפלגת העבודה, השיב רבין למתנגדי ממשלת האחדות במילים: "אין לנו מדינה ספייר."

גם היום אין לנו מדינה ספייר.

על "ללכת למקום אחר" מאת אביחי קמחי

עמדה 2026, 73 עמ'

ספר השירים הקטן הזה מכריז על עצמו שהסיבה אשר בגללה נכתב היא צנועה, וגם השאיפות של המשורר להמשך החיים הן צנועות. הסיבה הצנועה לחיבור הספר: הזוג קמחי עזב את מעונם בירושלים ועברו לגור ליד הים באור עקיבא, אל הים שבילדות כל כך כמה להגיע אליו. הסיבות לנטישת העיר הקדושה מרומזת במספר שירים: "העיר / חרדה מעצמה / עליי למלט אותנו" (עמ' 12), "העיר שינתה פניה" (עמ' 13), "עזבתי את ירושלים מצאתי עצמי הולך על החוף" (עמ' 21). כל קורא חש שלפני המילה "מצאתי" הפסיק מחויב המציאות, אלא שאביחי קמחי בעקרון איננו מפסק את שיריו. אני מסוגל להבין את הכוונה – לתת לקורא להחליט על קצב הכתיבה, אבל אם יורשה לי, אני מסתייג מהדרך הזאת – לדעתי המשורר צריך לקבוע את התוכן ואת הקצב, ולאחר שהשירים הגיעו לידיעת הקוראים, שיפרשו אותם כפי דמיונם ויכולתם.

הערה מקדימה נוספת: בספריו הקודמים של אביחי קמחי, שקראתי, הוא מתכתב עם אישים שקדמו לו בשדה הספרות, כמו עגנון, עמיחי, דליה רביקוביץ', דן מירון, אגתה כריסטי ועוד. הקובץ שלנו צנוע גם בתחום הזה – יש הומאז' ליהודה עמיחי ( "נוסח עמיחי", עמ' 16) וליוצרת, זמרת, משוררת הדרה לוין (עמ' 47), וכיוון שעבר לגור באור עקיבא – יש לו מפגש עם הדור הרחוק של ר' עקיבא ("רחל", עמ' 55). אני סבור שהוא מזכיר ברמז את דויד אבידן: "אדם מה יש לו בחייו" (עמ' 56) ואולי גם "כתם" (עמ' 65).

בספרי השירה הקודמים של אביחי הצבעתי על הלשון הפיגורטיבית המעניינת שלו: אמנם אין חרוז ומשקל, וכאמור אין פיסוק, אבל יש תזמור, ושפע של מטפורות וסינאסתיזיות. הספרון שלפנינו מצטנע גם בתחום זה – הרי דוגמה לסינאסתיזיה: "אני מקשיב לשקיעה" (עמ' 28), ודוגמה לאימאז': "אני חי את היום / מצמצם את זמנה / של ציפור השאיפות / לקנן ולשרור" (עמ' 53), וכמו בספריו הקודמים אנו פוגשים גם כאן מראות סוריאליסטיות: "דממה ליוותה אותי / חוה טרם נבראה / אחר נפלה עליי שינה // לצידי שכבה אישה / פשטה את בגדיי / תמיד הייתי אמרה" (עמ' 24); "לפעמים נשמתי וגופי בנפילה תלולה / מתחרים מי יקדים // אני הולך ומתאחה" (עמ' 26).

עד כה הרחבתי את הדיבור על הצניעות של הקובץ בתחום הצורה, אבל לתשומת לב מיוחדת ראויה האמירה שבשירים, שמביע אדם שבע ימים ושבע חוויות, המבקש בכל נפשו להפיק את המיטב ממה שיש: "ראי החיים שיכורים / נגיע כאשר נגיע / דבר לא ממתין לנו // ראי איך יופייך שורד" (עמ' 15); "השנים ומאבק ההישרדות / לא גרעו ממנה (מאהבתנו) אף נדמה / שביצרו אותה" (עמ' 16).

שיר אהבה מכמיר לב הוא "אולי בעיר אחרת" (עמ' 33): "שוב אראה פרטי פרטים / של יופייך הלא סופי // שוב אשמע ארוטיקה / מלחשת גופי // שוב נלך ולא יהיה צורך / להושיט יד שלא אמעד // כעת ספרי לי / אני לצידך / שותק מאהבה." ראו גם "חורף בעיר זרה" (עמ' 46): "... אם תבואי / בכל עיר אכתוב / לך שיר מגן / חובק את גופך," וכן "מה שבינינו" (עמ' 61), ו-"ואלס" (עמ' 63).

המשורר מלמד אותנו שכאשר הציפיות צנועות, החיים מתגמלים: "... אני מקדש את החיים // שתי פרוסות חלה / שמנת יטבתה 15% / רבע כוס מיץ תפוזים / ארוחת הבוקר שלי" ("יפי החיים", עמ' 36). "נשב במטבח / אמרח פרוסה / בחמאה ומכפית / תלחחי [תלחכי?] ריבה // לא נדבר את המיותר / לא נסביר את שהיה / נביט בכפות ידינו / עושות אהבה."

שיר קשה הסוקר פרטים מחיי המשורר הוא "ארבע כוסות ביום חול" (עמ' 69): "הראשונה אשתה /... בשדות כתונת המדים // השנייה אשתה לזכר / השאיפות כל אחת / נטלה מנשמתי חלק // את השלישית אשתה / אזכור את חולי הסרטן שפגשו / בי ולא צלחו את הדרך // הכוס הרביעית אשתה לכבוד השירה האוחזת בי." הייעוד של הדובר הוא חיבור אל ההשראה השירית – הצבא (אביחי שירת בצבא קבע והגיע לדרגת סגן אלוף), ומחלת הסרטן, איתה התמודד בהצלחה, עיכבו את החיבור הזה שאמור להיות הלוז של החיים.

ספרון צנוע, אך עדיין אביחי קמחי הישן והטוב.

משה גרנות

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

"דללק דאייר

וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

"כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"

"בריאות גופך ושלומך."

"מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"

"למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."

"אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

"מברוכ!"

"בכוח, יא שבאב!"

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

אבטיחים בכפר מל"ל, 1939

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

"אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

"הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

"עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

שלום אהוד,שמח לבשר לך האתר "חדשות בן עזר במרשתת" זוכה לפופולאריות. בחודשים האחרונים, מיספר המבקרים הייחודיים  (Unique visitors) בחודש עלה על 15,000 (ביולי היו 16 וחצי אלף מבקרים).

בשבוע האחרון הוספנו מיספר חידושים לאתר.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news

– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books

– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.דף זה אינו מופעל עדיין – מחכה לאישור שלך.אם תאשר, אשמח לקבל את הקבצים שחסרים לי

ואשלח לך דוח שבועי עם רשימת הקבצים שהורדוושם מייל של כל משתמש שהוריד קובץ.

אשמח לשמוע תגובות.

בברכת מועדים לשמחה

אלי ארגון

לאלי ארגון שלום,

תודה על העבודה הרבה שאתה משקיע בשימור המכתב העיתי, כתבי אסתר ראב וכתביי.

כמובן שאני מאשר לך את "דף ההורדות".

למיטב ידיעתי כל הקבצים הראויים לפרסום של אסתר ראב ושלי

מצויים בפרוייקט בן יהודה

אבל אם יש קבצים שאתה מבקש לפרוייקט שלך

כתוב לי ואשלח לך אותם.

אהוד בן עזר

* אני קורא את "המושבה שלי", מתענג על כל משפט נהנה מכל סיפור ונזכר איך בשנת 1958 התחלתי ללמוד בתיכון "אחד העם" ועודני זוכר את פתח תקווה של אז עם הפרדסים מאופק עד אופק וגם אני מתגעגע.

יחד עם זאת גם אם המצאת את הקטע הזה ואפילו הוא בדייה גמורה , אזיי ולו רק בגללו מגיע לך לדעתי ולדעת רבים  פרס ישראל, משמיים תבורך.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אימא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

תודה,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

 אהוד: אתה צודק. פרס ישראל מגיע לי – אבל לא יגיע. "המושבה שלי" הוא אחד הספרים הגדולים והמשעשעים ביותר בספרות העברית – שמתעלמת ממנו כליל. אבל גם הדורות הבאים יקראו בו בהנאה, כמו את "קנדיד" של וולטר, וזאת לאחר שיישכחו ספרים עבריים "חשובים", משעממים ועטורי פרסים של דורנו.

הקטע שמובא ממנו כאן מבוסס על ההומור של שרה וברוך, הוריה של אשתי יהודית, אבל חלק גדול מהרומאן מבוסס על כתבים וסיפורים שהשאירו לי אבי בנימין בן עזר (ראב) ודודי ברוך בן עזר (ראב), שניהם בני פתח-תקווה, וכן על דמויות שני דודים שלי מצד אימי, פלטיאל נוביק ויחיאל ליפסקי.

* אהוד היקר, משום מה היה נדמה לי ששלחתי לך את המאמר על תעמולת בית דויד נגד בית שאול. אם קיבלת, ולא פירסמת, מן הסתם הוא לא נראה לך, לכן אני שולח לך רשימה על ספרו החדש של אביחי קמחי (פורסם ב"מקור ראשון"), בתקווה שתסכים לפרסם.

 מאחר שאתה משווה את הטיפשות שלי לטיפשות של אורי הייטנר, אני מרשה לעצמי לא להיעלב.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אין לך מה להיעלב. אתה מעולם לא כתבת אצלי שטויות על נתניהו כמו שכותב המגלומן הייטנר.

את המאמר על בית דויד נדמה לי שקיבלתי וגם פירסמתי. ליתר ביטחון שלח לי עוד פעם.

* שמרתי את זה במחשב. תקרא עוד פעם הכול, ותראה איפה אתה ואיפה הנבואות שלך.

ציטוט:

"אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז

כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה –

הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו,

המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט –

שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת."

אני תוהה, אודי, איך בן אדם יכול עד כדי כך להתעלם מן המציאות?

ראשית, אם האיראנים לוחצים על ארה"ב לעצור את ישראל בלבנון, באיזה היגיון אפשר לקרוא לזה תוכנית של טראמפ ונתניהו? איך הלחץ הזה עוזר לישראל או לארה"ב? ואם זה לא עוזר – למה לעשות את זה? ובכלל, האם ארה"ב תרצה לגרום לאיראן להזיק לארה"ב? האם נתניהו ירצה לעשות משהו הזוי כזה מרצונו החופשי? ארה"ב היא שנפלה למלכודת של האיראנים במיצרי הורמוז,  ולא להיפך.

שנית, מאין אתה לוקח שטראמפ ונתניהו מחכים לסוף הקיץ הלוהט שאז האיראנים ייכנעו? דווקא השנה, בגלל אל ניניו, התחזית היא שהמון גשם ירד באיראן, והמאגרים יתמלאו. וכסף? לא שמעת כמה מיליארדים משחררים לאיראנים? וכמה השקעות טראמפ מבטיח להם? ילמדנו רבנו איך הם יקרסו? מצבם הכלכלי יהיה אפילו יותר טוב ממה שהיה לפני המלחמה כי האמברגו והסנקציות יוסרו, ובנוסף – הם יגבו דמי מעבר מאוניות במיצר הורמוז. איזו מלכודת יש כאן? על סמך מה אתה קובע את ה"עובדה" הזאת? אתה אומר דברים בלי לבסס אותם על עובדות. האם אתה נביא? (אני לא רוצה להזכיר למי נתנה הנבואה אחרי שחרב בית המקדש...) מה שכתבת כאן הוא בעצם מה שאתה מייחל לו. אבל אין לזה על מה להסתמך. קל מאד לקבוע דברים ולצייר תמונת עתיד יפה, אבל אם זה לא מבוסס – זה לא רציני.

האפשרות היחידה שאני רואה לשינוי היא, אם האיראנים וארה"ב לא יגיעו לכלל הסכם. אבל זה בכלל לא בטוח.

שנראה ימים טובים מאלה.

בנדלה

אודי: נתראה באוקטובר 2026 ונראה מי צדק!

בנדלה: הקיץ חלף הלך לו, ומה קרה?

אז טראמפ באמת חוסם את איראן. אבל טראמפ בעצה אחת עם נתניהו? הרי נתניהו בכלל נגרר אחרי טראמפ. (ונתניהו היה מת להתקיף באיראן, גם בגלל הבחירות) אבל אין לו שום אפשרות לבצע איזושהי תוכנית בלי אישור טראמפ. ואם איראן היתה רק מראה שביב של רצון להסכם – טראמפ היה אומר ניצחנו, וגומר את המלחמה.

ושים לב בבקשה למשפט האחרון לתשובה שלי אליך. והיא זו שמתגשמת.

מקווה שאתה בבריאות טובה. ד"ש לג'ודה.

בנדלה

אודי: אני מתפעל מההבנה הגיאו-פוליטית שלך. נתראה בנובמבר 2026 ונראה מי צדק!

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר באוקטובר והמגדל טרם קרס!]

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

* *

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!