"נו, מה תאמר יוסי, נראה שיש מרחק של שנות אור מהליכוד של היום לבין ז'בוטינסקי," כך כתב לי בתרועת ניצחון ידיד בעקבות מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן ("מעריב", 2.10.2026). רוצה לומר – בניגוד לנאום ראש הממשלה נתניהו באו"ם – "המפתח (לסיום המלחמה והחרם על ישראל – י"א) נמצא בהסדרת הבעייה הפלסטינית ובדברי ז'בוטינסקי, שנאמרו לפני כמאה שנים, שלפיהם 'בארץ-ישראל יהיו תמיד שני עמים'."

המצטטים את ז'בוטינסקי, אלה המוציאים ממשנתו קטעי התבטאויות כדי לנגח בעזרתם את אלה המתיימרים כיום להיות ממשיכיו ונוצרי מורשתו, עושים זאת תוך העלמת אותם חלקים ממשנתו שאינם תואמים לצרכיהם. חבל שפרופ' פרידמן נמנה עליהם. הדוגמא הבולטת ביותר היא השורה המפורסמת מן השיר "שמאל הירדן": "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני..." משכיחים את ההמשך: "כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני."

כאשר שר המשפטים לשעבר מסתמך רק על המאמר "על קיר הברזל" ומגיע למסקנה העגומה שהינה ההוכחה כמה הליכוד והעומד בראשו רחוקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, הוא עושה חצי מלאכה, כמו אלה המצטטים לנוחיותם רק את החלק הראשון של הפסוק מהשיר הקנוני "שמאל הירדן". הסתמך על מאמר אחד, אמנם מכונן וחשוב ביותר, אך מתעלם מכלל המשנה הז'בוטינסקאית ובכלל זה, ובראש וראשונה, את התביעה ל"שתי גדות לירדן".

צודק הפרופסור. אין חולק על כך שיחסו של ז'בוטינסקי לערביי ארץ-ישראל היה הומני לחלוטין. הדבר איפיין את רוב ההוגים בתנועתו, ובראשם מנחם בגין, שמן האופוזיציה לחץ לביטול המשטר הצבאי שהושת על ערביי ישראל עם קום המדינה, וכך היה ב-1966. אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר, כתב בספרו "יודאיקה" פרק נפלא על "הגר הגר בתוכנו", ובו הזכיר את היות העם היהודי מיעוט נרדף בארצות גלותו, לחם לשוויון זכויות. גרים בגולה רצינו לקבל ליחס נאות מצד הרוב הלא-יהודי, ומשכך אנו צריכים להתייחס בשיוויון למיעוטים שבארצנו.

עד כאן הכול בסדר. אלא שז'בוטינסקי – במאמרים רבים, בנאומים לא מעטים – מדבר באופן חד משמעי על מדינה יהודית המשתרעת משתי גדות הירדן, שהרי זוהי ארץ-ישראל השלמה, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, של 12 שבטיו אשר שניים וחצי מהם התנחלו בעבר הירדן מזרחה. לארץ זו יביא העם היהודי ברוך הכישרונות רווחה, תעסוקה, שגשוג, שמהם ייהנו כל יושביה, יהודים וערבים כאחד. בנאומו הנדיר המוקלט מ-1934, השמור במכון ז'בוטינסקי, אומר זאת במפורש בקולו הבהיר והצלול.

בספרו האחרון, "חזית המלחמה של עם ישראל" (1940), אף הרחיק ז'בוטינסקי לכת בכותבו שבמדינה העברית שתקום ראש הממשלה יהיה יהודי וסגנו ערבי, ואפשר גם להיפך. הוא כתב זאת, אני מניח, מתוך מחשבה, שתמיד יהיה כאן רוב יהודי, לאחר שמיליוני היהודים מהתפוצות, ובעיקר ממזרח אירופה, יישמעו לקריאתו להציל נפשם ולעלות לארץ-ישראל. בבחירות דמוקרטיות, הרוב הזה לא יאפשר שיהיה למדינה היהודית ראש ממשלה ערבי. סגן – אולי כן.

אם להגדיר בשתי מילים את מהות משנתו של ז'בוטינסקי, הרי היא: לאומיות וליברליזם. באשר לליברליזם – יחסו למיעוטים, לנשים, לדמוקרטיה, לחופש הדיבור, הוא מן המפורסמות. באשר ללאומיות, כלומר הזכות על ארץ-ישראל, אפשר להביא ממשנתו אין-ספור ציטוטים על הזכות של העם היהודי לארץ-ישראל, הגוברת על הזכות של הערבים היושבים בה. למעשה הוא משרטט את ערביי הארץ כחיים באוטונומיה, לצד הרוב היהודי שייווצר, שלו ייחל.

"לפי השקפתנו, אין קיימת כלל השאלה של דחיקת רגלי הערבים. הכוונה היא שארץ-ישראל משני עברי הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים," אמר בנאומו המכונן רב התקווה ב-1937 בלונדון. והוא מוסיף: "מה שאיני מכחיש הוא, שבתהליך זה יהיו הערבים, בהכרח למיעוט בארץ-ישראל, אבל אני שולל את הדעה, כי דבר זה יש בו משום סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע, שום אומה אשר יש לה מדינות לאומיות כה רבות בהווה, ועוד יתווספו מדינות לאומיות כה רבות בעתיד." כמה צדק.

ז'בוטינסקי אינו מזכיר את המונח "פלסטין", ואינו מכיר בו. הוא מדבר בהכללה על אומה ערבית עתירת טריטוריות, שערביי ארץ-ישראל הם חלק ממנה. אין הם, לדידו, שונים מאוכלוסיית הרוב הערבית ברחבי המזרח-התיכון. ובספרו האחרון הוא כותב מפורשות: "אין לעולם שום זכות לחשוב שמדינאות יהודית אינה מסוגלת להקים משטר הוגן, ממש כמו משטר שהוקם על-ידי המדינאות האנגלית, הקנדית או השוויצית. סוף-סוף הרי העולם למד ממקורות ישראלים דוקא, כיצד להתייחס 'לגר אשר בשעריך'."

אינני יודע מה מקור האמירה שמצטט פרופ' פרידמן לפיה "ז'בוטינסקי שפך קיתון של בוז על הסיסמה רק כך." אכן, שנים רבות הוא סמך על המאמץ הדיפלומטי שעשה מול בריטניה, כדי שתגשים את מחוייבותה לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ-ישראל. מכך תקוותו זו נכזבה:

"קווה קיווינו שיתבסס בינינו לבין אנגליה יחס של אזרח לממשלתו האזרחית. התקווה נכזבה, ועתה יש בינינו ובין אנגליה יחס של אזרחי ארץ כבושה לממשלת העם הכובש: לא 'מנדט' כי אם 'אוקופציה'. משטר כזה אין לו כל זכות קיום מוסרית, ואין עלינו שום חובה מוסרית כלפי נושאיו, כלפי ממשלה השוררת אך ורק הודות לכוח הזרוע, ממשלה הלועגת להבטחותיה."

הוא משבח את פעולות האצ"ל, אף נבחר בהסכמתו לתואר המפקד העליון של האצ"ל, שזה היה סמלו וזו היתה סיסמתו.

ישנם כמובן ניואנסים רבים בהשקפתו המלוטשת של ז'בוטינסקי, בכתיבתו ההגותית לאורך יותר מארבעים שנה, אבל כחוט השני עוברת אצלו עד יומו האחרון האמונה כי "ציון כולה שלנו," ובציון זו יזכו הערבים – ובכך צודק דניאל פרידמן – שיכירו בכך שזו ארצו של העם היהודי וזוהי מדינה יהודית, לשיוויון זכויות מלא.

מאז הלך ז'בוטינסקי לעולמו, קמה ממלכת ירדן בגדה המזרחית, ובמובן זה חזונו נקטע. שמונה שנים לאחר מותו קמה מדינת ישראל, ומאז 1967 נותרה תחת שליטתנו כל ארץ-ישראל המערבית. ואם פרופ' פרידמן נאמן עד הסוף למורשת ז'בוטינסקי, עליו להודות, כי למעשה כבר נחלקת ארץ-ישראל לשני עמים, לשתי מדינות: ירדן וישראל.

האם תנועת הליכוד ממשיכה את מורשת ז'בוטינסקי או לא – על כך אפשר להתווכח. האם הח"כים בכנסת היוצאת, ואלה שייצגו אותה בכנסת הבאה, מכירים משהו ממשנתו – גם זה אינו בטוח. עובדה היא שהתנועה עושה מעט למען המורשת המבורכת, שהיא ביסוד האידאולוגיה המוצהרת שלה. לא רק קיר הברזל והצבאיות העברית, לא רק חמש המ"מין והיוזמה הפרטית, לא רק ההדר וחופש הביטוי, כי אם עולם ומלואו של חברה מתקדמת במדינה ככל העמים, היודעת להגן על עצמה ולדאוג לאזרחיה הערבים, הדרוזים, הנוצרים.

לא הרבה מכל העושר הרעיוני הזה הוטמע במדינה ובחברה בעשרות שנות שלטון הליכוד, ועם זאת, מחנה הימין שהליכוד במרכזו נושא את דגל שלמות המולדת ומניעת הקמת מדינה פלסטינית, לפחות בחלקה המערבי של ארץ-ישראל ההיסטורית.

זהו הנוסח המלא של המאמר שפורסם מקוצץ בחלקו ב"מעריב". יוסי אחימאיר הוא יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי, לשעבר ח"כ בליכוד.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעיתים קרובות על 3 המילים: "ועדת חקירה ממלכתית", תוך ציון "העובדה" השקרית שזה לפי החוק. הם מסתירים את העובדה ומתכחשים לה – מושג זה כלל אינו קיים בחוק. מדובר בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969.

נשאלת השאלה: איפה הם היו כאשר "שלום" אוסלו התפוצץ לנו בפנים בדמות מלחמת אוסלו ("אינתיפאדה" בפי הערבים ובפי התקשורת המתעקשת להשתמש במונח הערבי).  מדוע אז הם לא התייצבו על כל במה גבוהה ותחת כל מיקרופון רענן וזעקו: ועדת חקירה ממלכתית? מדוע אז הם לא תבעו להפסיק את מצעד האיוולת המדמם? מדוע שורת המקהלה התייצבה כאיש אחד מול כל מי שהתריע מפני מלחמת אוסלו הממשמשת ובאה, והוקיעה אותו כמחרחר מלחמה?

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת מתארים לעיתים קרובות את המלחמה הנוכחית כארוכה במלחמות ישראל, וכיקרה בהן.

למען הדיוק ההיסטורי, מן הראוי לציין שמלחמת השחרור היתה ארוכה ויקרה יותר, שמלחמת ההתשה (המלחמה המוסתרת) היתה ארוכה יותר ואף היא עם מיספר גדול מאוד של קורבנות, שמלחמת אוסלו היתה ארוכה יותר (ולמעשה טרם הסתיימה) ועם סדר גודל דומה של קורבנות. כל הקורבנות יקרים ואהובים, אבל גם הדיוק חשוב.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 3 המילים: "יום הזיכרון הלאומי", כאילו מישהו הסמיך אותם לפרסם ולשווק אירוע זה, המבטא את כאב משפחות החללים והנרצחים, אך מנוצל לצרכים פוליטיים על-ידי שרלטנים למיניהם. התוצאה: התנגשות בין התאריך שקבעה הממשלה (המוסמכת) ליום הזיכרון הממלכתי לבין התאריך המתריס (הלועזי) שאותו הכתיבו יחצ"נים פוליטיים. לא מיותר להזכיר: איש לא העלה בדעתו לקרוא למלחמת יום הכיפורים בשם מלחמת 6 באוקטובר, והכול כיבדו את הלוח העברי ואת החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דאז (ממשלתה של גולדה מאיר, מנהיגת מפא"י) לקבוע את יום הזיכרון דאז צמוד ליום הכיפורים. והיום, כל מגיש ומראיין מצפצף על החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דהיום (ממשלתו של בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד) לקבוע את יום הזיכרון הממלכתי צמוד ליום חג שמחת תורה. חשוב לציין: בשני המקרים היה זה האוייב שייחס חשיבות לתאריך, ובשני המקרים הוא בחר יום שבת וחג יהודיים. ואילו אצלנו, מעלימים את שבת חג שמחת תורה לטובת התאריך המתריס (הלועזי).

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת, כאשר הם מדברים על הרפורמה המשפטית, הם  חוזרים לעתים קרובות על המילים: "המהפכה המשטרית/המשפטית". שימוש שקרי זה בא לנגח פוליטית את הרפורמה החיונית האמיתית, רפורמה שהפכה להיות הכרחית אחרי המהפכה המשטרית/המשפטית מבית מדרשו של אהרן ברק. למרבה הצער, נוקשותו האווילית של שר המשפטים לוין מקשה על קידום הרפורמה החיונית, ולמעשה מטרפדת אותה.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת משתמשים בסקלה תמוהה, קשת פוליטית שבה יש קצה אחד בלבד. תמיד נשמע על ימין קיצוני, ולעולם לא נשמע על שמאל קיצוני. תמיד נשמע על איתמר בן-גביר הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, יאיר גולן הקיצוני (האיש המזהה תהליכים ותחביבים). תמיד נשמע על ערוץ 14 הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, ערוץ 12 עם מכונות הרעל שלו. 

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 2 המילים המתנשאות: "ההתיישבות העובדת", כאילו שהעירונים אינם עובדים, וכאילו שהמתנחלים אינם עובדים. בכלל, הגיע הזמן להפסיק את הכינוי השונה והמבדיל בין יהודים משני צידי "הקו הירוק": או שכולנו מתיישבים, או שכולנו מתנחלים, אבל כולנו יהודים, ובעיקר אלה העובדים ומשרתים. 

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

בוגד, בגד, בגידה, בגד כפת בראש מילה... זה לא לכאן.

כמו דברים חשובים נוספים שהיו בבחינת טאבו מוחלט והפכו למטבע עובר לסוחר, גם מילה נוראה זו, האשמה מחרידה זו עברה תהליך מהיר מדי, מזעזוע עמוק למשיכת כתף, מהנורא ואיום ללא נורא, מאסור למותר, ממילים שיכולות להרוג, לחופש הביטוי החד צדדי.

המילה בוגד, בגד, בגידה שהיתה לדגל השחור עד כה הפכה למטבע לשון מקובלת במיוחד בקרב מי שנאבקו ונלחמו מלחמת חורמה נגד כל מי שהעז להשתמש באות הראשונה של מילה זו, נגד כל שהעז לכנות כך יהודים, נגד כל מי שאפילו ספק הרהר, ספק חשב.

מי שהעז להוציא מילה זו מפיו הותקף בחמת זעם קדוש, הוקע אל עמוד הקלון, הוכתר בתואר מסית ומדיח ודינו אחד היה, להיחקר על ידי המופקדים על חקירות סכנה לביטחון המדינה.

והנה, ימים אחרים, זמנים אחרים, אנשים אחרים, זמירות ישנות, מעל כל במה, תחת כל עץ רענן, נשמעת המילה הנוראה הזו כלפי ראש ממשלת ישראל ואין פוצה פה ומצפצף ואמות הסיפים לא זעות, הרגישות הסלקטיבית פינתה את מקומה למטרה המקדשת את כל האמצעים, גם האשמה בבגידה של מנהיג מתקבלת.

מילים כבר אינן מסוכנות, מילים כבר אינן הורגות, מילים כבר לא יוצרות מציאות, מילים כבר אינן מסוכנות.

והאנשים האחרים הללו, בפנים גלויות, ללא עיוותי קול, באמצע היום, בליבה של עיר עומדים, מביטים, לא מכחכחים בגרונם, עיניהם ממוקדות היישר לתוך המצלמה, מסננים בקול גדול: בוגד, בגד, בגידה וכל המרבה בשורש ב.ג.ד הרי זה משובח.

חובבי סוגת הבוגד, שבגד ובגידה, אלה אותם טהרנים, המתחזים לנושאי אבוקת האור, אנשי המוסר, המניפים את דגל הצדק והיושרה, אשר ליברליזם הוא כוס התה שלהם ואהבת אדם היא הקצפת שעל עוגת הזכויות במימון בינלאומי.

מי שמכנה את ראש הממשלה שלו היטלר, אייכמן, גבלס, כרושצ'וב, סטאלין, ארדואן, פינושה, מי שמאמין לרבי מרצחים, לארכי מחבלים, לשונאי יהודים, יותר משהוא מאמין לראש ממשלתו, מי שבכל נשימה ונשימה מייחל למותו בייסורים ובסבל, שתלאה עט אומן מלתאר, לראש ממשלתו ובני משפחתו, מי שמוכן לעשות הכול, ממש הכול, כדי לראות במפלת ראש ממשלתו, מי שמוכן להפיץ עלילות דם מרושעות שהן כשמן בגלגלי האנטישמיות בעולם, מי שמוכן לוותר על האמת, לאמץ את השקר, לחיות חיי רמייה וכזב והעיקר להוביל לפגיעה בראש הממשלה, הוא אותו אדם המכנה, ללא בושה, את ראש ממשלתו בוגד שמוכן למכור את אמונותיו, ערכיו, אזרחי מדינתו, חייליו בעבור הישרדותו הפוליטית.

הסכנה הגדולה ביותר לחברה בישראל היא נרמול רעות חולות אלה ושיח גרדומים זה, כמו נרמול הסרבנות, נרמול יצירת מציאות מדומה, נרמול מדינת כל אזרחיה, נרמול הנכבה וזכות השיבה, נרמול אובדן הדרך ואיבוד המצפן והמצפון היהודי, נרמול ירידה מהארץ, נרמול שנאת אחים, נרמול מרי אזרחי ונרמול פגיעה שיטתית בדמוקרטיה וכרסום בה במילים יפות ובשמן זית זך של שנאה צרופה.

מדינת ישראל והעם היהודי זכו בראש ממשלה הנוהג בממלכתיות, ראש ממשלה שמותר, צריך וחובה לחלוק עליו היכן שנדרש, ראש ממשלה שהואשם בידי ידי השולטים במוקדי ההשפעה והכוח כ"המסית הראשי" בניגוד לכל אמת.

מול ראש הממשלה מתייצבת שורה של מי שמבקשים להיות נבחרי ציבור ואף להחליפו, כל אחד מהם, בדרכו, האשים את ראש הממשלה בבגידה, בהיותו בוגד, בהיותו סכנה לביטחון ישראל, בהיותו שונא עמו ומדינתו, בהיותו בוגד אשר כולם יודעים מה דינו, ומי שאינו יודע יידע באמצעות עזרים ויזואליים כמו חבל תלייה, הוצאה להורג או מדים כתומים.

הטרגדיה של מדינת ישראל היא כי מול הממלכתיות של ראש הממשלה ניצבים הטוענים לכתר, אשר אין מי מהם שיאזור אומץ ויבהיר: "עד כאן", יביט במראה וידרוש זאת תחילה מעצמו.

נרמול השנאה החולנית, האובססיבית, היא סכנה אמיתית, סכנה הכתובה באותיות של קידוש לבנה ברחובה של עיר, לעצור את שיח הגרדומים עכשיו.

הצחנה העולה מנרמול מציאות אנטי מוסרית, אנטי ערכית, אנטי אנושית, בה מי שעד לפני חצי דקה נשא במשרה חשובה, משרת אמון, רץ לספר לעולם על כל הרגעים הטובים והפחות טובים של האיש שסמך עליו, שראה בו שותף סוד, שהיה שם ברגעים האינטימיים.

הברור מאליו ייאמר, אם הדמות, ראש הממשלה כדוגמה, עובר על החוק, מועל בתפקידו, אינו מבצע כראוי את שליחותו, חובתו של השותף לפעול על פי המצופה ממנו, כחוק, לדווח לממונים, לדווח למי שיכולים לחולל שינוי ולבא בדברים, בזמן אמת, עם ראש הממשלה, למשל.

והנה, התופעה המכוערת על גבול הבזויה אינה מתחילה רק במזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אשר לאחר שלוש שנים התעורר זיכרונו הסלקטיבי לחיים, שבועיים טרם הבחירות הוא מתראיין תחת כל עץ רענן, שופך אש וגופרית, ארס מזוקק לאחר עיבוד ארוך של שלוש שנים.

המזכיר הצבאי אינו לבד, קדמו לו שומרי הראש של בן ראש הממשלה, המדליפים שיחות מוקלטות עם חבריו, קדמו להם אנשי ביטחון מתוסכלים המגייסים את תפקידם, כדי להפיץ איומים שאם... הם "יפתחו את הפה", על עובדי הלשכה, הבית –אין להכביר מילים, זו כבר תעשייה העומדת בזכות חרפתה.

הנרמול של התנהגות בזויה ועלובה זו היא מהמכוערות בתופעות הנוראיות שפלשו לחיינו בימים של נרמול ביזוי כבוד האדם.

תהום פעורה בין חובת הדיווח, ביקורת על מדיניות, ביקורת על קבלת החלטות, ביקורת על התנהלות אישית המשפיעה על ביטחון המדינה לבין רכילות, בין כלי לחיסול חשבונות ופוליטיקה עמוסת אינטרסים, לבין דיווח ענייני.

הנרמול של תופעה נפסדת זו יצר מוטציות של בעלי אינטרסים, חלקם בעלי צורך בהלבנה ממעשים לא ראויים שלהם היו שותפים, חלקם בעלי תסכול אישי המונע על ידי הרחקתם ממוקד הכוח, אחרים נושאים מטעני עבר, בהם גם אידיאולוגים אשר ראו בהוצאת המידע האישי אינטרס לאומי.

רשימת מי שמתיימרים להיות מומחים לענייני הפנים של ראש הממשלה, ארוכה יותר מהגלות, מיועץ תקשורת שהיה לעד מדינה, דרך ראש הסגל, אנשי האבטחה, לצד דמויות אלה זועקת התופעה בכיעורה ובסכנתה כאשר בעלי תפקידים השותפים לליבת הסוד של מדינת ישראל דאגו להדליף את התוכן כשהוא עטוף בצלופן האינטרסים המניעים את הדמות להפיץ ולהדליף.

הבולטים שבהם הם בעלי תפקידים בכירים לשעבר במוסד ובשב"כ. יש מי שבמהלך כהונתם לא השמיעו בפומבי את האזהרות שהם משמיעים לאחר פרישתם, ויש מי שהפכו, זמן קצר לאחר טקסי הפרידה עתירי סופרלטיבים, למבקרים החריפים ביותר של ראש הממשלה.

השאלה המתבקשת אינה אם מותר להם לבקר, מותר ואף ראוי, אלא מדוע הדברים לא נאמרו בזמן אמת, אם אכן מדובר בסכנה ביטחונית כה חמורה.

כמו במוסד היו גם בשב"כ קרנפים שסכרו פיהם בעת כהונתם ורגע אחרי, לא נותרה תוכניות רדיו וטלוויזיה שבהם לא דיברו על האיש המסוכן, האיום והנורא ההוא, עימו עבדו במשך שנים מתוך "הערכה וכבוד".

השיא היה כאשר אחד מראשי השב"כ איים, כאחרון העבריינים, המאפיונרים, בשידור בטלוויזיה – על ראש הממשלה, כי אם יגיע למסקנה שראש הממשלה פועל בניגוד לחוק, לא יוכל לשמור על כל המידע שבידיו ויחשוף את פגישותיהם בארבע עיניים.

הדמוקרטיה במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית איתנה, גם כשרבו בה, בשנים האחרונות, קלקולים מסוכנים כמו – מתן לגיטימציה לאנרכיה ברחובות, אכיפה בררנית, אי שוויון בפני החוק, בחסות הזכות לחופש הביטוי ניתנה לגיטימציה לחופש השיסוי והסתה פושעת, אהבת המדינה על תנאי, קריאות לסרבנות, לפירוק הצבא והחברה, טשטוש הערכים והאמת הפך למציאות נוראה ומסוכנת.

ובימים בהם הותרה הרצועה, הימים בהם הערכים היו למרמס, האמת למשיסה, יכולים אנשי אמון לעסוק בהדלפות, בהטלת רפש, בהטחת בוץ, בפיזור צחנה אנטי מוסרית.

המרחק בין נרמול הסרבנות, נרמול הבריונות, נרמול ההסתה, נרמול אהבת המולדת על תנאי, ועד למחיאת כפיים לתופעה המכוערת והבזויה של הפרת אמונים, מעולם לא היה קרוב יותר.

לחזור לשיח הערכים, לשיח מכבד, לשיח של אמת.

בשיא העלילה?

עיניי מרצדות מול מסך הטלוויזיה, ידיי מגוללות במכשיר הסלולרי, אוזני כאפרכסת מול הרדיו, בידיי עיתון, תר אחר הנעלם הגדול, הנסתר מן העין, החידה, התעלומה, המראות, הקולות, המבטים, הגבות, הנדת הראש, מחפש את הצבעים השחור אדום, את חיתוך הקול המהוקצע, הסמכותי והדרמטי, את סבר הפנים החמור, את תחושת הסערה המטלטלת באוויר, את רגע בו יהום הסער, מחפש ולא מוצא.

במשך חודשים ארוכים שהיו לשנים אחדות ובעיני "הנאשם" כנצח, השכמנו והערבנו, בצינה ובשרב, במועד, חג ובסתם יום של חול, בתמונות מרצדות, בקולות מתעתעים, באנחות מתוזמנות, במנגינת רקע של סוף העולם בדרך, הוא כבר מגיע, אל תלכו לשום מקום, הסירנות מופעלות ממש עכשיו.

מראות האימה, מבטי הקבס, הבוז ותחושת הגועל ניבטו מכל צילום, נשמעו בכל אמירה, עולמו של הישראלי המצוי, נכבש, באבחה אחת, על ידי הצדיקים הטהורים אנשי המוסר, האמת והצדק, נקיי הדעת, נקיי הכפיים אשר לא דבק בהם רבב.

הם דיווחו, הסבירו, פירשו, הטמיעו, ניתחו, הזדעזעו, תיארו, לא הניחו לספק הזעיר ביותר לחדור את שריון מר מוסר ויושר שעטו עליהם.

הם חקרו, שפטו וקיבלו גזר דין חלוט והכרעה שאינה ניתנת להרהור ולערור, הם עבדו ב"פרשה המסעירה והמטלטלת בתולדות מדינת ישראל,", "ב"פרשת השחיתות אשר לא היתה כמותה מיום הקמת המדינה."

הם היו החוקרים, הם ציטטו את המדליפים, את בעלי האינטרסים הגלויים והסמויים, הם הפכו באופן רשמי ממדווחים על חדשות ליצרני החדשות, הם הטמיעו בשיטתיות את האמת שלהם, הם כתבו וציטטו את הנרטיב שרצו בו, הם היו לתועמלנים בכסות עיתונאים, מפיצי רמייה וכזב בעטיפת אמת.

המערכות שהיו אמורות להגן על הצדק, שנוצרו כדי לשמור על האמת, שהיו אמורות לעשות משפט – עשו משפח, פעלו ללא הפסק, צחנת הבואש מילאה את החלל וזיהמה את המרחב הישראלי.

המלחמה הנוראה והמיותרת הזו נגד אדם אחד עלתה למשלם המיסים הישראלי עשרות מיליוני שקל, עשרות אלפי שעות, אלפי בעלי משרות שהתעסקו רק ב"פרשה המזעזעת והגורמת לצמרמורת בגוו של כל אזרח ישראלי הגון," פגעו פגיעה אנושה בתפקודו של "הנאשם".

365 ימים בשנה פעלו המכונות המשומנות בצריבת הנרטיב השקרי, ההזוי והמופרך, 365 ימים פעלו מכונות הנדסת התודעה, מכונות ההסתה, מכונות המציאות המדומה.

365 ימים בשנה פעלו בכל החזיתות, בכל המחירים, בכל הכוח, בכל העוצמה, מבאישים את ריחה של המדינה היהודית הדמוקרטית בעולם, טופלים רמייה וכזב, מובילים למערכות בחירות מיותרות, מבעירים את רחובות הזעם הלא קדוש, פועלים לפגיעה אנושה בחוסן הלאומי, בלכידות החברתית, מאיימים לפרק את החברה היהודית-ישראלית מנכסיה ובראשם המכנה המשותף.

ועתה, דממה, אלם מוחלט, הפרצופים נעלמו מהמרקע, הקולות נגוזו, מוזיקת הרקע המאיימת נדמה, התחקירנים המדומים ממלאים פיהם מים, הפרשנים עסוקים בהשלכות של ליטוף גרבילים, המגישות נעטפות בתחושת שיברון לב, חמש שנים של ארבע מיתות בית דין, של רצח אופי, של סריקה במסרקות של ברזל ועתה הס פן תעיר.

ועתה משנודע גודל החרפה, עומק הבושה, ועתה שמתבררת עוצמת הכישלון של החלפת ראש ממשלה בכחש, ועתה שנחשפים, חדשות לבקרים, התנהגויות פסולות, חלקן פליליות בעליל, של ראשי קושרי הקשרים, של דמויות מרכזיות בפרקליטות, במשטרה, בפוליטיקה ובמערכת המשפט, דממה, אלם, הס פן תעיר.

בשנה האחרונה מוכח, בכל יום מחדש, כי המשפח הזה מוטב היה לו שלא יבוא לעולם משבא ומשבא בלחצם של גורמים אינטרסנטים, בלחצה של קבוצה שהילכה אימים על מקבלי ההחלטות שלא עמדו בפרץ, בלחצם של המבקשים לראות את ראש הממשלה יורד מהבמה הציבורית בבושת פנים – ראוי היה כי יוכרע, לאחר חקירה, צדק ודין תוך פרק זמן סביר.

את המשפח הזה ניתן היה להכריע תוך חודשים אחדים, לאחר חקירה יסודית ומקיפה, נטולת פניות, נטולת מכבשי לחצים והטלת אימה ומורא, ובכך היתה נמנעת החרפה הנוראה הזו מראש הממשלה, מבני משפחתו, ממדינת ישראל ומבני העם היהודי בכל מקום שהם.

ומול האלם של מבקשי הרעה, יצרני הכזב ומחוללי הרמייה והשקר, גם היום ראוי לסיים את החרפה של המערכות שכשלו, שעיוותו, שעוולו, שפגעו באופן אנוש בדמוקרטיה ובשלטון החוק עד כדי סכנה אמיתית לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

עמנואל בן סבו

פכים מתעמולת בית דויד נגד בית שאול

דויד שמתואר בספר שמואל כבעל אישיות ממגנטת, היה גם מומחה גדול ביחסי ציבור, ואזכיר בנושא זה את השאלות החוזרות ונשנות שלו את הלוחמים נגד הפלישתים – מה הבטיח שאול למי שיצליח להכות את גלית הפלישתי (שמואל א' י"ז 30-25), וכן את שירת הנשים "היכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו" (שמואל א' י"ח 8-6), אשר לא אתפלא אם היא גם כן תוצאה של תועמלני דויד.

דויד נחשב בעיני שאול למורד במלכות, גם מי שהקים כנופיה של מורדים שחיה בעיקר מדמי חסות (פרוטקשן), ראו פרשת נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה), וגרוע מזה – הוא מתחבר אל אויביו המרים של ישראל, הפלישתים, ומוכן לצאת עימם לקרב כנגד צבא ישראל בהנהגתו של שאול (שמואל א' כ"ז, כ"ח 2-1, כ"ט 11-3).

ובכן, איך מתגברים על כל המכשלות האלו לקראת כיבוש המלכות ביהודה, ואחר כך על כל ישראל? לשם כך עבדו קשה תועמלניו: המציאו משיחה סודית למלכות של דויד בידי שמואל (שמואל א' ט"ז), המציאו חטא שכביכול חטא שאול, שכאילו לא חיכה לשמואל בגלגל, כשהפלישתים נלחמים בו על גב ההר. כלומר, לפי תועמלן זה היה שאול אמור לנטוש את המערכה נגד הפלישתים לרדת 1200 מטרים מגב ההר עד הגלגל (400 מטרים מתחת לפני הים!), כדי לחכות לשמואל, ושהפלישתים יחכו! (שמואל א' י"ג 14-8), וכן חטא נורא נוסף חטא שאול על כך שלא השמיד את הבהמות של עמלק, והשאיר בחיים את מלכם אגג (שמואל א' ט"ו), כשאנו מקבלים מידע הפוך לגמרי לכתוב בפרק ט"ו – בפסוק 48 בפרק י"ד: "ויעש (שאול) חיל, ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו."

עד כאן פגשנו תעמולה שקרית מינורית יחסית, בשופטים י"ט-כ"א אנו פוגשים ממש תעמולת זוועה: המספר מתאר את הכנסת האורחים הלבבית של אבי הפילגש של הלוי מהר אפרים – הוא מפציר בו להמשיך ולהתארח אצלו יום אחר יום, וכן מתוארת הכנסת האורחים של הזקן מהר אפרים הגר בגבעה אשר לשבט בנימין – כל זה כדי לעמת עם ההתעלמות של אנשי הגבעה ממסורת הכנסת האורחים (איש מאנשי הגבעה אינו מזמין את הלוי, פילגשו ונערו הביתה – שם י"ט 15). הכנסת האורחים של הזקן מהר אפרים היא ראויה מאוד, אבל אנשי הגבעה, "בני בליעל", דורשים מבעל הבית להוציא את האיש שמתארח אצלו כדי לאונסו ("נדענו", שם י"ט 22). הזקן מציע לאנשי הבליעל את מה שהיה מקובל באורח החיים של אותם ימים – להוציא להם את בתו הבתולה ואת הפילגש שיתעללו בהן, ולא יעשו נבלה במשכב זכר, שזה חטא יותר גדול בעיניהם מאונס אישה. לבסוף, מוצאת הפילגש, ואנשי הגבעה התעללו בה עד מוות.

התועמלן הזה של בית דויד מבקש להראות שאנשי הגבעה היו גרועים מאנשי סדום: אנשי סדום דרשו לאנוס ("לדעת") את האנשים שבאו להתארח בביתו של לוט, ולוט, על פי המקובל, מציע להם את שתי בנותיו שיתעללו בהן. אבל האנשים האורחים, שהם בעצם שליחי האל, מלאכים, מכים את אנשי סדום בסנוורים, ומאוחר יותר האל ממטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, ומשמיד אותן כליל (בראשית י"ט). המסקנה המתבקשת היא שהגבעה, עירו של שאול, היא גרועה מסדום, וראויה לעונש ההשמדה. ובאמת הלוי מהר אפרים מנתח את גופת הפילגש לשנים-עשר נתחים, ושולח לכל שבטי ישראל כדי לעורר אותם ללחום כנגד אנשי הבליעל שבגבעה, ולהשמיד אותה כפי שהושמדה סדום. המעשה הזה של הלוי מזכיר בהכרח את מעשהו של שאול שניתח את צמד הבקר שלו, ושלח בכל ישראל, כשהוא מאיים כי מי שלא ייצא למלחמה בבני עמון אחרי שאול – כך ייעשה לבקרו (שמואל א' י"א 7-6).

וכאן מתחילה מסכת שקרים פנטסטית, כדי לתאר את העונש שהענישו בני ישראל את אנשי הגבעה ואת שבט בנימין, שבטו של שאול: כל שבטי ישראל, 400,000 שולפי חרב התאספו במצפה (שופטים כ' 2-1, 17), ולעומתם 26,000 שולפי חרב משבט בנימין (שם, כ' 15). ובכן, כדי להבין במה מדובר: כל כוחות המילואים של מדינת ישראל בעת מלחמה בשבע חזיתות (!) הם בערך המספר הזה – 426,000 חיילים. במלחמת האחים הזאת בעקבות פרשת פילגש בגבעה נהרגו 65,000 אנשים (שופטים כ' 21, 25, 35, 46-44) – פי חמישה מאבידות מצרים, ירדן וסוריה במלחמת ששת הימים!

נניח לגוזמאות האלו, אבל באמת מתי התאחדו שבטי ישראל בתקופת השופטים – כולם כאיש אחד? מעולם לא! – בשירת דבורה אנו קוראים שראובן ומרוז לא השתתפו בקרב נגד צבא יבין וסיסרא (שופטים ה' 17-16, 23). גדעון מצליח לגייס במלחמתו נגד מדיין רק את נפתלי, אשר, מנשה וזבולון (שופטים ו' 23, 35). יפתח מעניש את סוכות ואת פנואל שלא סייעו לו במלחמתו בבני עמון (שופטים ח' 5, 8). בני אפרים כועסים על יפתח שלא קרא להם להילחם בעמון, ויפתח הורג בהם במעבר הירדן (שופטים י"ב 6-1).

המספר רוצה שנאמין כי כל המסה הגדולה הזאת של לוחמים, שבדה מליבו, אמורה להיות כולה שולפי חרב (שופטים כ' 2, 15, 35), ואנו עדים משני מקורות אמינים יותר כי כלי נשק כמעט שלא היו בידי לוחמי ישראל. דבורה מתלוננת על כך בשירתה: "מגן אם ייראה ורומח בארבעים אלף מישראל" (שופטים ה' 8), ובימי מרד שאול בפלישתים כתוב: "והיה בימי מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר עם שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו" (שמואל א' י"ג 22).

לא סיימנו לתאר את נכלוליה של התעמולה הזאת נגד בית שאול: בהמשך אנו עדים למלחמת חורמה בבנימין, שבתחילה בני ישראל ניגפים מפני אנשי הגבעה, כשלבסוף מושמדת כל העיר על כל תושביה, להוציא שש מאות לוחמים שנמלטו לסלע רימון (שופטים כ' 45). לאחר מעשה בני ישראל מצטערים על כך ששבט בנימין עלול להיכחד, ועל כן דואגים להם לנשים. וכיצד? בודקים מי לא נענה לקריאה נגד בנימין, ומסתבר שאלה אנשי יבש גלעד (שופטים כ"א 9). נשלחים ליבש גלעד שנים עשר אלף לוחמים כדי להשמיד את כל אוכלוסייתה זקן, נשים וטף, והשאירו רק 400 בתולות (איך ידעו מי בתולה – זאת פרשה בפני עצמה), ונתנו את הבתולות לאנשי בנימין שברחו לסלע רימון, ומאחר שחסרו עוד מאתיים בתולות, הרשו לאנשי סלע רימון לחטוף נערות מחוללות בכרמים בשילה (שם כ"א 23-19).

ובכן, לא רק את גבעה "החטאה", עירו של שאול, צריך להכחיד, אלא גם העיר שזיכרו של שאול קשור בה – יבש גלעד. יבש הזעיקו את בני ישראל שיצילו אותם מנחש העמוני, ושאול יצא לקרב נגד העמונים, והציל את יבש גלעד. (שמואל א' י"א). אנשי יבש לא שכחו את מעשהו של שאול, והם פעלו בסכנת נפשות, לקחו את גופותיהם של שאול ובניו התלויות על חומות בית שאן, הביאו אותן לקבורה ביבש, וצמו באבלם שבעה ימים (שמואל א' ל"א 13-12). ובכן, לפי התועמלן השקרן שלנו – לא רק עירו של שאול ראויה להשמדה, אלא גם עירם של אלה שכיבדו את שאול ושמרו לו נאמנות.

אפשר להניח שלולא התעמולה הנבזית הזאת – דויד, הבוגד בעמו, לא היה זוכה למלוך על יהודה, ומאוחר יותר – על כל ישראל.

משה גרנות

יאיר גולדנר-גולן: זהו הכישלון שעליו אני מדבר – והוא מרוח כולו על נתניהו:

חיסול חמינאי האב היה יכול להיות נקודת מפנה היסטורית. אבל נתניהו, ביהירותו ובשיקולי ההישרדות הפוליטית שלו, הוריד לטמיון הזדמנות אסטרטגית יוצאת דופן.

במקום להוביל מהלך מדיני אזורי שיבטיח את ביטחון ישראל, הוא מכר לאמריקאים אשליות על מיטוט המשטר האיראני, ללא אסטרטגיה מדינית שתבטיח את היום שאחרי.

התוצאה: סילוק ההנהגה הוותיקה חיזק את כוחם של גורמים קיצוניים ואלימים עוד יותר בצמרת הביטחונית האיראנית.

תחת נתניהו שאגת הארי הרעה את מצבנו האסטרטגי במקום לשפר אותו. האחריות לקביעת היעדים, לניהול המערכה ולתוצאותיה מוטלת על נתניהו.

כך הופכים הישג צבאי היסטורי לכישלון אסטרטגי חמור. נתניהו חייב לתת דין וחשבון על ההחלטות שקיבל ועל התוצאה שהותיר אחריו.

https://x.com/YairGolan1/status/2108549249747058820

הבנתם? גולדנר-גולן מביע צער על תמיכתו שלו בחיסול חמינאי.

האם מישהו יכול להבין את "האסטרטגיה" של גולדנר-גולן? למה בדיוק הוא מתכוון במילים "מהלך מדיני אזורי"? מהלך אזורי עם מי? ואיך "המהלך" הזה היה מונע את התעצמות איראן? האם הוא מדבר על שיחה בקן של השומר הצעיר?

ובכלל במה ההנהגה עכשיו באיראן יותר קיצונית מההנהגה הקודמת?

האם זו הקונספציה שאמרה שאסור לפגוע בנסראללה כי ״יבוא מישהו גרוע יותר...״

חמינאי היה צורר ומנהיג ציר הרשע שנים רבות שמטרתו חיסול המדינה היהודית. אסור לתת חסינות לשום מנהיג כמוהו, גם לנוכחי.

איך אפשר לסמוך על מנהיג מפלגה כגולדנר-גולן שקבע שהחמאס הוא נכס, ואחרי ה-7 באוקטובר תבע להרעיב את עזה עד מוות, ולאחר זמן תבע להיכנע לחמאס ולבוא איתו להסכם שיותיר את שלטונו בעזה עד גבול הקיבוצים?

[אהוד: האם גולן שפוי או שהוא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי?]

פרס נובל למחרחרי מלחמה

ועדת פרס נובל הנורווגית החליטה להעניק את פרס נובל לשלום לשנת 2026 לנוואנתם נאווי פילאי, טמילית הודית מדרום אפריקה – על מאמציה לקדם את השלום ואת המשפט הבינלאומי.

לדבריה "פרס נובל לשלום לשנת 2026 מוענק לאישה שבאומץ לב וביושרה יוצאי דופן הובילה את הדרך לעבר סדר משפטי עולמי מקיף יותר. כלת הפרס השנה מילאה תפקיד מרכזי בהבטחת העמדתם לדין של פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם."

https://www.ynet.co.il/news/article/b1nvc11ljze

נאווי פילאי כיהנה כנציבה החמישית של האו"ם לזכויות האדם. היא חיברה את דו"ח הארגון שקבע כי ישראל מבצעת רצח עם נגד הפלסטינים.

https://rotter.net/forum/scoops1/966705.shtml

מסתבר שפרס נובל לשלום הוא לעיתים פרס למחרחרי מלחמה כך היה ב-1994 כשרב המרצחים מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני קיבל פרס נובל לשלום, על חוזה שהגדיר כחוזה חודייביה, והחל מיד במלחמה.

ההמלצה לתת ללנוואנתם נאווי פילאי, הגזענית את פרס נובל לשלום לא יכולה שלא להזכיר את ההמלצה שנתנה ב-1934 היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין להעניק את פרס נובל לשלום להיטלר "כי הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה. על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטיים והשמאליים, הוא מגרש את כל מה שתורם לפעילות. שזה אומר שלום... על ידי דיכוי יהודים... הוא מסיים מאבקים בגרמניה."

גם כאן האשמת היהודים בג'נוסייד תכשיר את הג'נוסייד נגדם ותביא לשלום.

פתרון בעיית היהודים

נורמן גרי פינקלשטין הוא יהודי-אמריקאי אוטו-אנטישמי, ואנטי-ציוני שהוריו ניצולי שואה.

על הוריו אמר פינקלשטיין כי הם ראו את העולם דרך הפריזמה של השואה. הם חשו הכרת תודה נצחית כלפי ברית המועצות (שלה ייחסו את תבוסת הנאצים), ולכן נהגו בנוקשות רבה כלפי כל מי שהיה אנטי-סובייטי. הם תמכו באישור שנתנה ברית המועצות להקמת מדינת ישראל, כפי שהוצהר על ידי אנדריי גרומיקו, שאמר כי היהודים הרוויחו את זכותם למדינה, אך סברו שישראל מכרה את נשמתה למערב וסירבו לקיים עימה כל קשר.

מעורבותו בסכסוך הישראלי-פלסטיני החלה ב-1982, כאשר הוא וקומץ יהודים נוספים בניו יורק הפגינו נגד הפלישה הישראלית ללבנון. הוא נשא שלט שעליו נכתב:

"הבן הזה של ניצולי מרד גטו ורשה, אושוויץ ומיידנק לא ישתוק: נאצים ישראלים – עצרו את השואה בלבנון!"

פינקלשטיין התפרסם בשנת 2000 לאחר שפרסם את ספרו "תעשיית השואה", שבו הוא טוען כי זיכרון השואה מנוצל כנשק אידאולוגי שנועד לספק לישראל מידה של חסינות מביקורת.

פינקלשטיין כינה את ישראל "מדינת עליונות יהודית," ורואה בה כמי שמבצעת פשע של אפרטהייד כלפי העם הפלסטיני. הוא משווה בין מצוקתם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי ובין זוועות הנאצים. ספרו האחרון של פינקלשטיין בנושא הפלסטינים וישראל, שפורסם ב-2018, הוא "עזה: חקירת מות הקדושים שלה" (Gaza: An Inquest into Its Martyrdom).

בינואר 2008 ביקר פינקלשטיין בלבנון ונפגש עם אנשי ארגון חיזבאללה. בראיון בנושא אמר פינקלשטיין: "אני מאמין שלחיזבאללה יש זכות לפגוע באזרחים ישראלים אם ישראל מתמידה בפגיעה באזרחים, עד שישראל תחדל ממעשי הטרור שלה." האירגון הוא "מייצג את התקווה" וציין כי "לפעמים אני חושב שזה דבר טוב מאוד שהחיזבאללה הביא לתבוסת ישראל, אתם מוכרחים להמשיך להכות על ראשם עד שיתעשתו."

ב-23 במאי 2008, לאחר שנחת בנמל התעופה בן-גוריון במטרה לבקר במחנה פליטים פלסטינים, אסרה ישראל את כניסתו, "בשל חשדות לקשרים לגורמים עוינים בלבנון."

ב-7 באוקטובר 2023 השווה פינקלשטיין את מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס על ישראל, שבה נטבחו מעל ל-1200 אזרחים ישראלים, כולל נשים, זקנים וילדים – למרד גטו ורשה וכתב "לעולם לא אנטור טינה – להפך, זה מחמם את כל נימי נפשי – על המראות של ילדי עזה המחייכים, כאשר מדכאיהם היהירים הדוגלים בעליונות יהודית סוף סוף הושפלו."

את פעולות החות'ים בים האדום, תיאר כמעשה "הרואי" ומוסרי שנועד לעצור את הלחימה בעזה. לשיטתו, החות'ים "לקחו על עצמם את האחריות" והפגינו מצפון נעלה יותר מאותן מדינות שהמשיכו במסחר כרגיל.

והנה "חוקר" מדע המדינה היהודי נורמן פינקלשטיין הגיע לתובנה חדשה: '

'הסיבה שאין עכשיו רמת אנטישמיות גדולה באירופה, היא בגלל שהיטלר פתר את הבעייה היהודית הוא השמיד 6 מיליון יהודים ופתר את הבעייה."

https://rotter.net/forum/scoops1/966696.shtml

הבנתם? עכשיו נשאר רק לעשות פתרון סופי ליהודים בישראל ולא תהיה יותר אנטישמיות.

בהשראת דאעש: סטודנט לרוקחות מואשם בתכנון

הרג המוני של יהודים בעזרת רעלים

מוחמד שלבי (22), סטודנט לרוקחות משכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים, תיכנן לבצע פיגועים נגד כוחות הביטחון ואזרחים יהודים באמצעות מטעני חבלה ורעלים קטלניים במטרה לגרום להרג המוני.

לפי כתב האישום שלבי, סטודנט שנה שלישית לרוקחות באוניברסיטת אל קודס באבו דיס, שעבד גם כעוזר רוקח, עבר תהליך של הקצנה אידאולוגית, בין היתר בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". במסגרת זו צרך באופן שיטתי תכנים המזוהים עם ארגוני הטרור חמאס ודאעש, והחליט לנצל את הידע שרכש בלימודיו ואת נגישותו לחומרים כימיים לצורך ביצוע פיגועים קטלניים.

בתחילת שנת 2025, על-רקע כעסו על דו"חות חניה שניתנו למתפללים סמוך למסגד בשכונת בית חנינא, תיכנן שלבי להטמין מטען חבלה במקום שבו נהגו לעמוד גורמי האכיפה. לצורך כך עקב אחר פעילותם במשך כחודשיים והוריד מהאינטרנט מדריכים להכנת חומרי נפץ. התוכנית לא יצאה לפועל לאחר שגורמי האכיפה הפסיקו להגיע למקום.

בהמשך תיכנן שלבי לבצע פיגוע רחב היקף, שבמסגרתו ביקש, לדבריו, להרוג "המון יהודים." לשם כך הצטרף לקבוצות טלגרם המזוהות עם ארגוני טרור, ובהן קבוצה המזוהה עם דאעש, והוריד עשרות קבצים ובהם הוראות להכנת מטעני חבלה, חומרי נפץ ורעלים קטלניים. בנוסף, העתיק למחברת מרשמים להכנת רעלים המסוגלים לגרום למוות באמצעות מגע, הרחה או שתייה, ותיעד חומרים שניתן להשתמש בהם להכנת חומרי נפץ.

שלבי עבר משלב התכנון למעשי הכנה ממשיים. הוא נסע בשתי הזדמנויות לרמאללה, רכש חומרים כימיים וציוד מתאים, תוך פיצול הרכישות כדי שלא לעורר חשד, ואיחסן אותם בחדרו בביתו. בהמשך ערך ניסוי כימי באמבטיה בביתו, שבמהלכו הצית תערובת שהכין כדי לבחון את החומרים. שלבי אף מחק ממכשיר הטלפון שלו קבצים והיסטוריית חיפושים במטרה לטשטש את מעשיו.

https://www.ynet.co.il/news/article/hkk002rnigx

שום רופא יהודי בבריה"מ לא ניסה להרעיל אזרחים. לידיעת אורי הייטנר המאשים בגזענות את החוששים מטיפול אצל אנשי רפואה ערבים, ומשווה זאת לעלילת הרופאים היהודים של סטלין.

ודוק: אלו הם מקרים היוצאים מן הכלל. רוב רובם של עובדי הרפואה הערבים עושים מלאכתם במסירות.

מה יאמר מפעל ההכשרה?

ח"כ יאסר מחמוד חוגי'ראת מרע"ם-התנועה האיסלמית, הוא ד"ר לגנטיקה. בדואי מהצפון המזדהה כערבי-פלסטיני.

בתשובה לשאלה: "ח״כ יאסר חוג׳יראת מרע״מ, אתה יכול להגיד שחמאס הוא ארגון טרור?"

השיב: ״זה ארגון שבעצם חלק ממנו צדקה וחלק שרוצה לקבל זכות קיום והכרה כמדינה.״

https://rotter.net/forum/scoops1/966568.shtml

ודאי הוא שבית המשפט העליון שאינו מכבד את חוקי המדינה יכשיר לחברות בכנסת אדם שרואה את החמאס ארגון צדקה, אבל מסקרן איך יגדירו אותו בג"ץ המכשירים כשותף לממשלה.

מעניין האם אורי הייטנר ייתן לו הכשר. האם מטרתו של הייטנר, המלכת בנט – תקדש את האמצעים קרי, הכשרתו של תומך חמאס כארגון צדקה כגלאט כושר כחלק מהממשלה?

תחילת הודאה בטעות

מנהיג מפלגת הירוקים הבריטית-האנטישמית "הירוקים", היהודי הפולני זאק פולנסקי, אומר בראיון שהוא היה מצביע נגד החלטת המפלגה שהציונות היא גזענות:

https://x.com/PolitlcsUK/status/2108445310498357668

זאק פולנסקי נכשל בניסיונו לנצח בבחירות המיוחדות ולהפוך לחבר הפרלמנט ימים אחדים אחרי שמפלגת הירוקים בראשותו אישרה את ההצעה השנויה במחלוקת המגדירה את הציונות כגזענות. האם עשה זאת לאור הביקורת על החלטת המפלגה? בייחוד אחרי שהתגלה שמי שהעלתה את ההצעה לובנה ספייטן, אמנית בריטית-פלסטינית, היתה חברה קרובה של מחבל אל קעידה שתכנן פיגוע נגד נוסעים מישראל, שנכלא בארה"ב בגין מזימת טרור בנמל התעופה.

לובנה ספייטן שקראה בעבר "לצוד ציונים," ניסתה להעיד לטובתו במשפט והגנה עליו: "הוא סומן על ידי המערכת." כעת היא מודה: "הקשר איתו לא השתנה."

דומה שבאקלים האנטישמי בבריטניה בכלל הוא לא ישרוד במפלגה אנטישמית מובהקת.

התרעות

לאחרונה במסגרת תעמולת הבחירות מעלים כלי התקשורת התרעות רבות שקיבל נתניהו לפני ה- 7 באוקטובר, התרעות שמטרתן להוכיח שהוא התעלם מהן ולכן הוא האשם בטבח.

העיתונאי בן זילברמן-כספית מונה אותן:

https://x.com/BenCaspit/status/2107937301678760288

כולם התריעו. שליט איחוד האמירויות, ראש המודיעין המצרי, סופיאן אבו זיידה, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, ראש אמ"ן אהרון חליווה, ראש השב"כ, רונן ברזובסקי-בר, ולאחרונה גם אלוף (מיל) אברהם גיל המזכיר הצבאי של נתניהו העיד על התרעות ואפילו בערב הטבח.

https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/21575676?utm_source=facebook&utm_medium=social&utm_content=social

העדות של אברהם גיל היא דווקא כתב האשמה החמור ביותר נגד כוחות ביטחון והוא עצמו.

לפי הפרסומים כל ההתראות לנתניהו היו כלליות בלבד, ולא ספציפיות על מתקפה הצפויה מעזה. המתריעים הביעו את דאגתם מאפשרות ניצול החמאס את המצב בארץ שהביאו פעולות התנועה הפרוטסטנטית להחלשת צה"ל. הקריאה לא להתגייס לצבא, ולפרוש משירות צבאי, יחידה אחר יחידה כולל טייסים שקראו: "הבה נלך כולנו כצאן לטבח ובלבד שנתניהו ייפול." כשאייקון התנועה הפרוטסטנטית, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, הודיעה לסינואר כי עד ספטמבר לא יישאר לישראל צבא, וההיסטוריון המפורסם [והשרלטן. – אב"ע] יובל נח הררי קרא לעובדי התעשיות הביטחוניות לשבות ולא לייצר נשק כדי שלא יהיה במה להילחם ונלך כולנו כצאן לטבח.

כל המתריעים דרשו מישראל לספק לעזה עוד כסף ולהעסיק עוד עובדים על מנת שהחמאס לא ינצל את חולשת ישראל ויתקוף אותה. אף אחד מהמתריעים לא תבע לצאת למלחמת מנע נגדו.

ההתרעות עליהן העיד אברהם גיל, לא רק שמעלות אשמות חמורות יותר על הצבא וזרועות הביטחון, אלא מעלה תהיות למה בעצם לא העבירו התרעה לנתניהו ערב ה-7 באוקטובר כי חשבו שזה לא חשוב כפי שהעיד בעצמו. או מסיבות אחרות. לעדותו כאשר מסר לנתניהו על תחילת המלחמה שאל אותו נתניהו אם היה מודיעין על התקפה? וגיל השיב לו: "לא. לא היה שום מודיעין..."

בכל מקרה מדבריו עולה כי יש להעמידם לדין כולל אותו עצמו. כל הפירסומים רק מחזקים את אחריות הדרג הבטחוני.

ובכלל בלי קשר לנתניהו, המערכת הצבאית והביטחונית היתה צריכה להיות ערוכה בגבול בכל מקרה. גם אם נתניהו היה שיכור, מסומם, או תחת אירוע מוחי. לא נתניהו היה צריך לומר לצה"ל איך להגן על הגדרות. זה תפקיד מערכת הביטחון.

ודוק: זו אחריות שר הביטחון יואב גלנט, שר הביטחון הכושל בתולדות ישראל, שבניגוד לביקורת שהוטחה אחרי יום הכיפורים במשה דיין, על גלנט לא תשמעו כלל ביקורת כאחראי כי הוא הרי נגד נתניהו...

גד אזנקוט ואיווט אביגדור ליברמן קרא ליועמש"ית לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו ואנשיו באשמת בגידה וקונספירציה.

העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ, תובע לעזוב את תיקי נתניהו, ולהעמיד את נתניהו למשפט פלילי באשמת גרימת מוות המוני ברשלנות:

https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/ulpan-shishi

(דקה 13:49)

כולם פועלים לזכות את ראשי מערכת הביטחון ולקושש קולות בתעמולתם נגד נתניהו.

ראשי מערכת הביטחון האשמים במחדל, המדליפים חומרים מסווגים כדי להוריד מהם את האחריות ולהטיל אותה רק על נתניהו, אשמים גם במחדל נוסף. אם הם עצמם היו מודעים להתרעות וחשים באסון המתקרב היה עליהם למנוע אותו לא רק צבאית ולהכין את עצמם למלחמה, אלא היה עליהם גם לפנות לטייסים, ולאנשי שאר היחידות המאיימות בסרבנות ולהזהיר אותם שהאוייב רואה בסרבנות מרד, ועלול לנצל את החולשה יחד עם איראן, חמאס וחיזבאללה, ולצאת במתקפה כוללת.

דווקא בגלל הביקורת החלולה של התעמולה הפוליטית סבורים רבים שראשי הצבא והשב"כ, אחראים לא פחות מנתניהו אלא יותר, ולעומת כל מתנגדיו דווקא הוא שהתעשת לאחר הטבח, ופעל היטב בניהול המדינה וניהול המלחמה הרב-זירתית בשעה שהם חתרו להפסקת הלחימה וכניעה לתביעות האוייב.

ודוק: לבנימין מילקובסקי-נתניהו כראש ממשלה יש אחריות מלמעלה על אי מניעת הטבח, אבל הוא הוכיח את עצמו בניהול המלחמה אחריו.

קונסוליה בריטית לפלסטינים בירושלים – היה או לא היה? יש או אין?

שר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער, הודיע כי הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים מסיימת את פעילותה, ברקע המשבר המדיני הכבד בין המדינות והסנקציות נגד ההתנחלויות. סער הודיע כי 20 דיפלומטים יעזבו את ישראל, ובהם הקונסולית הכללית, אך כי באותו מבנה יישאר "צוות משימה" שיכלול שבעה דיפלומטים. "אנחנו מאמינים בדיאלוג ונמשיך להאמין בדיאלוג," אמר סער. "לצערנו בשנים האחרונות לא התקיים דיאלוג אמיתי עם ממשלת הלייבור. לצד זאת, הגענו להבנות שמשרתות את האינטרסים הישראלים. בהתאם להבנות שהגענו אליהן לא יינקטו צעדים נגד ישראל." (איתמר אייכנר)

https://www.ynet.co.il/news/article/rjedm2nimg

שר החוץ של בריטניה, היהודי הפולני-אדוארד סמואל מיליבנד – הגיב להודעת זריצ'נסקי-סער על סיום פעילות הקונסוליה בירושלים, ומסר כי היא לא תיסגר, אלא תכונה "המשלחת הבריטית, ירושלים." "הקונסוליה לא נסגרת, אלא משנה את שמה. נמשיך להעניק שם שירות."

אדוארד סמואל מיליבנד: "עמדתנו ברורה: אנחנו לא מקבלים את זכותה המשפטית של ממשלת ישראל לסגור את הקונסוליה הכללית הבריטית בירושלים, הנמצאת שם כבר יותר מ-200 שנה. ממשלת בריטניה מאשרת מחדש את עמדתה האיתנה כי מזרח ירושלים היא אדמה כבושה.

"לאחר שיחות עם ממשלת ישראל, בניין הקונסוליה שלנו לא ייסגר, אך מעתה והלאה הוא יכונה בשם 'המשלחת הבריטית, ירושלים'. המשלחת הבריטית, ירושלים, היא עצמאית, תבצע את עבודתה, ותמשיך לספק שירותים חיוניים, ותמשיך בעבודתה עם העם הפלסטיני.

"זאת תבטיח את שימור נוכחותנו הבריטית האיתנה, ועל תפקיד בריטניה בתמיכה בפתרון שתי המדינות.

"אך ללא הסכם, לא סופקו לנו הערבויות הדרושות לביטחונם ולהגנתם של עובדינו ומתקנינו. לכן, בריטניה משכה זמנית מיספר עובדים ובני משפחותיהם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם.

"נפעל בחודשים הקרובים לבנייה מחדש של נוכחותנו, ולא ננקוט צעד דומה כל עוד השיחות הללו יישארו אמינות.

"הממלכה המאוחדת דבקה באיתנות בצעדים שנקטה ב-8 בספטמבר (כלומר: חרם מסחרי על מוצרים מישראל כולל מהגולן ומזרח ירושלים א.ע.), בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, למען פתרון שתי המדינות בשאיפתנו להביא שלום וביטחון לשני העמים, הישראלי והפלסטיני.

דייוויד מיליבנד שר החוץ."

https://x.com/Ed_Miliband/status/2108077820215689334

ההודעה הופצה בערבית ואנגלית בלבד. לא בעברית.

מיד קפץ בשמחה כתב ערוץ 12 ערד הלבר-ניר.

ערד הלבר-ניר: ומכיוון שכך ולפי ההודעה של אד מיליבנד ישראל למעשה מקבלת את העמדה הבריטית שמזרח ירושלים היא שטח כבוש ולממשלת ישראל אין זכות חוקית לסגור את הקונסוליה שקיימת שם כבר 200 שנה."

https://x.com/arad_nir/status/2108087043956080776

לא מדויק. הקונסוליה הסירה מהבניין השייך לבריטים את השלט קונסוליה, אבל מעמד המשלחת הבריטית לא ברור.

לפי ההודעה הרשמית של שר החוץ מיליבנד, ההגדרה החדשה של הנציגות הבריטית במזרח ירושלים UK Mission לפי הגדרות אמנת וינה ליחסים דיפלומטיים Mission (משלחת דיפלומטית / שגרירות) היא בדרגה גבוהה יותר מקונסוליה.

משלחת דיפלומטית (Mission / Embassy): מנוהלת על ידי שגריר ומייצגת את המדינה השולחת באופן מדיני רשמי וכולל מול ממשלת מדינת היעד. היא עוסקת ביחסים בין-מדינתיים, יחסי חוץ, ביטחון והסכמים מדיניים.

קונסוליה (Consulate): מנוהלת על ידי קונסול וכפופה לשגרירות. תפקידה עיקרו אזרחי ומנהלי – מתן שירותים קונסולריים לאזרחים (הנפקת דרכונים, ויזות), וקידום קשרי מסחר, כלכלה ותרבות ברמה האזורית.

עכשיו נשאר רק לראות מה יהיה מעמדה של המשלחת הבריטית? האם ישראל התקפלה?

בכל מקרה על ישראל לתבוע שאם המשלחת עוסקת בפלסטינים שתעבור לרמאללה. אין להתיר לדיפלומטים הבריטים לגור בירושלים בנוחות בירושלים ולייצג בה את הרשות, ולחזור יום יום באופן חופשי לירושלים [?]. יש לבטל להם את רישיון המעבר. שיגורו ברמאללה.

תגובות מנהיגים זרים על טבח ה-7 באוקטובר

ראש ממשלת הולנד מציין שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר: לצד 1,200 הישראלים שאיבדו את חייהם במתקפת חמאס, ולפלסטינים חפים מפשע שנהרגו בידי צה״ל.

רוב יטן: היום חולפות שלוש שנים מאז שכמעט 1200 בני אדם חפים מפשע מצאו את מותם בפיגוע טרור מזוויע של חמאס. יותר מ-250 אחרים נחטפו. כולם ישראלים רגילים, שהותקפו בפסטיבל, בביתם, ברחוב או בכל מקום אחר על ידי אלימות בלתי נתפסת.

האזור נקלע לספירלה של סכסוך וייסורים ששברה את היציבות. עשרות אלפי פלסטינים חפים מפשע נהרגו מאז מתקפת חמאס על ידי צה"ל. עד היום מורגשות ההשלכות של כל האלימות הזו בעוצמה רבה.

אלה מספרים מזעזעים, חסרי תקווה. שכן אין שום מטרה שמצדיקה את האלימות הזו, ובוודאי שאין שום סבל שמתאלף [?] בעטייה. זה מה שיודעות כל המשפחות האבלות, יהיו אלה ישראליות או פלסטיניות. הן חיות בפחד ובחוסר ביטחון. אני מאחל להן שלום. בארצן ובנשמתן.

https://x.com/minpres/status/2107707771269345357?s=46

חרט וילדרס מגיב לראש ממשלת הולנד: ״אתה לא ידיד, אלא בוגד בישראל ובעם היהודי.

"אתה לא ידיד, אלא בוגד בישראל ובעם היהודי, עם החרמות שלך, הגינויים, התמיכה בבית הדין הפלילי הבינלאומי והסנקציות. ואתה גם משאיר את הגבולות שלנו פרוצים לרווחה, כך שמה שקרה בישראל עלול לקרות גם כאן מחר. תסתלק עם השטויות הזולות והצבועות שלך."

https://rotter.net/forum/scoops1/966424.shtml

מרין לה פן: "ב-7 באוקטובר 2023, העולם קפא באימה מול התמונות הנוראות של הטבחים שביצע חמאס בישראל. ביום הקלון הזה, גברים, נשים וילדים נרצחו רק משום שהיו יהודים.

"איש אינו שוכח את הסצנות של ברברות נוראות שהזכירו באכזריות את הפוגרומים שאנו חשבנו שהם שייכים לעבר הטרגי של האנושות.

"איש לא ישכח את אלה שבתמיכתם בבלתי נסבל, בהצדקתו, או בהקל עליו, חצו את סף האנושיות.

"ב-7 באוקטובר 2026, מחשבותיי המרגשות מלוות את האבל וההתכנסות של העם הישראלי הנפגע בלבו, המשפחות והקרובים של קורבנות הזוועות הללו."

https://x.com/MLP_officiel/status/2107675916763607373

דווקא מרין לה פן המוצגת בארץ כימנית קיצונית, היא המזדהה איתנו ואומרת את האמת. נקווה שתזכה בבחירות צרפת.

נעמן כהן

Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies

Yarnton Manor

Yarnton

Oxford OX5 1PY

ENGLAND

[נכתב שנתיים מאוחר יותר, ביולי 2000]

לפני היציאה לירנטון

מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.

להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.

להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.

כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.

מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.

הגעה לירנטון

מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.

בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.

נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.

דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.

על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

אחוזת ירנטון

הדירות

יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.

אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.

יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.

המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.

מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.

כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.

שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.

זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.

אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.

אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.

מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.

קניות

פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.

חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאת אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.

בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.

ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.

אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.

כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.

כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.

מסעדות

בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.

כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כך זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.

מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.

בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.

מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוקד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".

יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.

באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.

יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.

עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.

טיולים

כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.

מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.

לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס" [יש לו כיום שם חדש], ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.

לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.

בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.

כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.

אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.

לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים, לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.

טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.

בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.

מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.

אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.

סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.

ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.

נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.

כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.

הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.

כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.

כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.

ספריות

הספרייה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.

בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.

עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.

לסיכום

החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"

שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.

ת"א, יולי 2000

אהוד בן עזר

[אך כאמור – מזלנו שהמרכז נסגר כבר לפני שנים רבות עקב היעדר תרומות מספיקות לאחזקתו, כי אחרת הוא היה הופך ליעד של הטרור האיסאלמי-הערבי-האנטישמי באנגליה, וחיי השוהים בו היו בסכנה גדולה – בהיותם כתובת להפגנות שינאה אנטישמיות ואנטי ישראליות ואולי לפיגועי טרור ממש, וזקוקים להגנה משטרתית מתמדת].

* אהוד: כל יום של עדות מנדלבליט מוסיף עוד מנדט לנתניהו בכנסת הבאה.

* אהוד היקר, האם ראית את המאמר של לאה ענבר דור על אסתר ראב  ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" של היום (9.10.26)? המאמר מעניין ומרגש מאוד, הגם שיש בו דגש רב (מדי, לטעמי) על אהבותיה ואכזבותיה. איך אתה מתרשם?

 שבת טובה,

 משה גרנות

* אהוד: ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי, 9.10.26, אכן התפרסמה כתבה גדולה במלאת 45 שנים למותה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב. הכתבה, מאת לאה ענבל דור, מתבססת כביכול על ארכיונה של אסתר ראב, שפיענחתי ולימים מסרתי אותו ל"גנזים" – אך הגברת אינה מזכירה בכתבתה אפילו במילה אחת את הביוגרפיה בת 600 העמודים שכתבתי על אסתר, ואשר מסתמכת בין השאר על ארכיונה (כמובן לפני שמסרתיו ל"גנזים") – זה הכרך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד", 1997 – וזאת כנראה משום שהגברת שכתבה את הכתבה – מסתירה את הסתמכותה על הביוגרפיה שכתבתי, והעדיפה שייראה כאילו היא גילתה עכשיו את מהלך חייה של אסתר ראב [עם שגיאות] בצפונות ארכיון אסתר ראב ב"גנזים"!

* לאודי שלום, ירנטון. מי המליץ עליך לירנטון? יהושע או החניך שלך מכפר-סבא, שייקה? ויפה ברלוביץ, לא הגיעה לירנטון?

שלך,

עזי

לעזי שטרן היקר,

יהושע קנז חברנו לא המליץ עליי לאוקספורד, לבוא אחריו, אלא על דליה רביקוביץ, שנמלטה משם אחרי שבועות אחדים, ובכך דפקה קדנציה שלמה של המילגה. הראשון שזכה במילגה היה עמוס עוז, והוא המליץ על חברו יהושע קנז, שהיה השני לזכות בה. כל זה קרה באוקספורד עצמה, עוד בטרם יסד פרופ' דייוויד פטרסון את המרכז באחוזת ירנטון הסמוכה.

הסופר ישעיהו קורן-קורנבליט, שהיה חניך שלי בסניף הנוער העובד בכפר-סבא, לא המליץ עליי ואני לא זוכר אם הוא עצמו זכה במילגה.

למיטב זיכרוני יפה ברלוביץ חברתנו הגיעה לירנטון במהלך ביקור באוקספורד עם בן-זוגה אמנון בלוך, כאשר יהודית ואני היינו שם.

עליי המליץ, לבקשתי, אהרון אמיר, ואם אני לא טועה גם אמנון רובינשטיין. אני המלצתי על סמי מיכאל שאכן היה שם אחריי.

יהושע קנז

תודת כולנו צריכה להינתן לפרופ' דייוויד פטרסון שיזם את הקמת "מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים", באחוזה המרשימה בירנטון, הסמוכה לאוקספורד.

אך מזלנו שהמרכז נסגר כבר לפני שנים רבות עקב היעדר תרומות מספיקות לאחזקתו, כי אחרת הוא היה הופך ליעד של הטרור האיסאלמי-הערבי-האנטישמי באנגליה, וחיי השוהים בו היו בסכנה גדולה – בהיותם כתובת להפגנות שינאה אנטישמיות ואנטי ישראליות ואולי לפיגועי טרור ממש, וזקוקים להגנה משטרתית מתמדת.

אודי

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר באוקטובר והמגדל טרם קרס!]

*

אהוד: האם לולא הסכמי אוסלו –

זוועות 7.10 לא היו מתרחשות?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!