בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים 📖
- יוסי אחימאיר: תגובה לפרופ' דניאל פרידמן
- ד"ר רון בריימן: תרבות השקר – 2
- יורם אטינגר: ישראל בעלת-ברית חלומית: ערך-מוסף מירבי ללא סיכון חייל אמריקאי
- עמנואל בן סבו: דרושה מראה מישורית גדולה במיוחד
- עמנואל בן סבו: הרצים לספר לחבר'ה
- עמנואל בן סבו: לאן נעלמו השחקנים הראשיים
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.10.26
- משה גרנות: שקרים בבסיסה של תעמולה אפקטיבית
- רוֹן גֵּרָא: שַׁלְוָה וּבְדִידוּת
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (48) 📖
- נעמן כהן: יאיר גולדנר-גולן: חיסול חמינאי כישלון
- אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק אחד-עשר 📖
- אהוד בן עזר: מדריך למטייל בירנטון
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
קמשונים
*
אֲנִי תַּחַת הָאָטָד
קַלָּה, זֵידוֹנָה,
קוֹצָיו צוֹחֶקֶת
לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;
אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,
כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי
לִי יִלְחַשׁ:
לִקְרַאת מָוֶת
לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת
אַתְּ יוֹצְאָה.
אַתָּה מוֹפִיעַ –
וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת
מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת
וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם
בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר
אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי
בְּאֶחָת!
1922
תגובה לפרופ' דניאל פרידמן
"נו, מה תאמר יוסי, נראה שיש מרחק של שנות אור מהליכוד של היום לבין ז'בוטינסקי," כך כתב לי בתרועת ניצחון ידיד בעקבות מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן ("מעריב", 2.10.2026). רוצה לומר – בניגוד לנאום ראש הממשלה נתניהו באו"ם – "המפתח (לסיום המלחמה והחרם על ישראל – י"א) נמצא בהסדרת הבעייה הפלסטינית ובדברי ז'בוטינסקי, שנאמרו לפני כמאה שנים, שלפיהם 'בארץ-ישראל יהיו תמיד שני עמים'."
המצטטים את ז'בוטינסקי, אלה המוציאים ממשנתו קטעי התבטאויות כדי לנגח בעזרתם את אלה המתיימרים כיום להיות ממשיכיו ונוצרי מורשתו, עושים זאת תוך העלמת אותם חלקים ממשנתו שאינם תואמים לצרכיהם. חבל שפרופ' פרידמן נמנה עליהם. הדוגמא הבולטת ביותר היא השורה המפורסמת מן השיר "שמאל הירדן": "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני..." משכיחים את ההמשך: "כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני."
כאשר שר המשפטים לשעבר מסתמך רק על המאמר "על קיר הברזל" ומגיע למסקנה העגומה שהינה ההוכחה כמה הליכוד והעומד בראשו רחוקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, הוא עושה חצי מלאכה, כמו אלה המצטטים לנוחיותם רק את החלק הראשון של הפסוק מהשיר הקנוני "שמאל הירדן". הסתמך על מאמר אחד, אמנם מכונן וחשוב ביותר, אך מתעלם מכלל המשנה הז'בוטינסקאית ובכלל זה, ובראש וראשונה, את התביעה ל"שתי גדות לירדן".
צודק הפרופסור. אין חולק על כך שיחסו של ז'בוטינסקי לערביי ארץ-ישראל היה הומני לחלוטין. הדבר איפיין את רוב ההוגים בתנועתו, ובראשם מנחם בגין, שמן האופוזיציה לחץ לביטול המשטר הצבאי שהושת על ערביי ישראל עם קום המדינה, וכך היה ב-1966. אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר, כתב בספרו "יודאיקה" פרק נפלא על "הגר הגר בתוכנו", ובו הזכיר את היות העם היהודי מיעוט נרדף בארצות גלותו, לחם לשוויון זכויות. גרים בגולה רצינו לקבל ליחס נאות מצד הרוב הלא-יהודי, ומשכך אנו צריכים להתייחס בשיוויון למיעוטים שבארצנו.
עד כאן הכול בסדר. אלא שז'בוטינסקי – במאמרים רבים, בנאומים לא מעטים – מדבר באופן חד משמעי על מדינה יהודית המשתרעת משתי גדות הירדן, שהרי זוהי ארץ-ישראל השלמה, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, של 12 שבטיו אשר שניים וחצי מהם התנחלו בעבר הירדן מזרחה. לארץ זו יביא העם היהודי ברוך הכישרונות רווחה, תעסוקה, שגשוג, שמהם ייהנו כל יושביה, יהודים וערבים כאחד. בנאומו הנדיר המוקלט מ-1934, השמור במכון ז'בוטינסקי, אומר זאת במפורש בקולו הבהיר והצלול.
בספרו האחרון, "חזית המלחמה של עם ישראל" (1940), אף הרחיק ז'בוטינסקי לכת בכותבו שבמדינה העברית שתקום ראש הממשלה יהיה יהודי וסגנו ערבי, ואפשר גם להיפך. הוא כתב זאת, אני מניח, מתוך מחשבה, שתמיד יהיה כאן רוב יהודי, לאחר שמיליוני היהודים מהתפוצות, ובעיקר ממזרח אירופה, יישמעו לקריאתו להציל נפשם ולעלות לארץ-ישראל. בבחירות דמוקרטיות, הרוב הזה לא יאפשר שיהיה למדינה היהודית ראש ממשלה ערבי. סגן – אולי כן.
אם להגדיר בשתי מילים את מהות משנתו של ז'בוטינסקי, הרי היא: לאומיות וליברליזם. באשר לליברליזם – יחסו למיעוטים, לנשים, לדמוקרטיה, לחופש הדיבור, הוא מן המפורסמות. באשר ללאומיות, כלומר הזכות על ארץ-ישראל, אפשר להביא ממשנתו אין-ספור ציטוטים על הזכות של העם היהודי לארץ-ישראל, הגוברת על הזכות של הערבים היושבים בה. למעשה הוא משרטט את ערביי הארץ כחיים באוטונומיה, לצד הרוב היהודי שייווצר, שלו ייחל.
"לפי השקפתנו, אין קיימת כלל השאלה של דחיקת רגלי הערבים. הכוונה היא שארץ-ישראל משני עברי הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים," אמר בנאומו המכונן רב התקווה ב-1937 בלונדון. והוא מוסיף: "מה שאיני מכחיש הוא, שבתהליך זה יהיו הערבים, בהכרח למיעוט בארץ-ישראל, אבל אני שולל את הדעה, כי דבר זה יש בו משום סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע, שום אומה אשר יש לה מדינות לאומיות כה רבות בהווה, ועוד יתווספו מדינות לאומיות כה רבות בעתיד." כמה צדק.
ז'בוטינסקי אינו מזכיר את המונח "פלסטין", ואינו מכיר בו. הוא מדבר בהכללה על אומה ערבית עתירת טריטוריות, שערביי ארץ-ישראל הם חלק ממנה. אין הם, לדידו, שונים מאוכלוסיית הרוב הערבית ברחבי המזרח-התיכון. ובספרו האחרון הוא כותב מפורשות: "אין לעולם שום זכות לחשוב שמדינאות יהודית אינה מסוגלת להקים משטר הוגן, ממש כמו משטר שהוקם על-ידי המדינאות האנגלית, הקנדית או השוויצית. סוף-סוף הרי העולם למד ממקורות ישראלים דוקא, כיצד להתייחס 'לגר אשר בשעריך'."
אינני יודע מה מקור האמירה שמצטט פרופ' פרידמן לפיה "ז'בוטינסקי שפך קיתון של בוז על הסיסמה רק כך." אכן, שנים רבות הוא סמך על המאמץ הדיפלומטי שעשה מול בריטניה, כדי שתגשים את מחוייבותה לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ-ישראל. מכך תקוותו זו נכזבה:
"קווה קיווינו שיתבסס בינינו לבין אנגליה יחס של אזרח לממשלתו האזרחית. התקווה נכזבה, ועתה יש בינינו ובין אנגליה יחס של אזרחי ארץ כבושה לממשלת העם הכובש: לא 'מנדט' כי אם 'אוקופציה'. משטר כזה אין לו כל זכות קיום מוסרית, ואין עלינו שום חובה מוסרית כלפי נושאיו, כלפי ממשלה השוררת אך ורק הודות לכוח הזרוע, ממשלה הלועגת להבטחותיה."
הוא משבח את פעולות האצ"ל, אף נבחר בהסכמתו לתואר המפקד העליון של האצ"ל, שזה היה סמלו וזו היתה סיסמתו.
ישנם כמובן ניואנסים רבים בהשקפתו המלוטשת של ז'בוטינסקי, בכתיבתו ההגותית לאורך יותר מארבעים שנה, אבל כחוט השני עוברת אצלו עד יומו האחרון האמונה כי "ציון כולה שלנו," ובציון זו יזכו הערבים – ובכך צודק דניאל פרידמן – שיכירו בכך שזו ארצו של העם היהודי וזוהי מדינה יהודית, לשיוויון זכויות מלא.
מאז הלך ז'בוטינסקי לעולמו, קמה ממלכת ירדן בגדה המזרחית, ובמובן זה חזונו נקטע. שמונה שנים לאחר מותו קמה מדינת ישראל, ומאז 1967 נותרה תחת שליטתנו כל ארץ-ישראל המערבית. ואם פרופ' פרידמן נאמן עד הסוף למורשת ז'בוטינסקי, עליו להודות, כי למעשה כבר נחלקת ארץ-ישראל לשני עמים, לשתי מדינות: ירדן וישראל.
האם תנועת הליכוד ממשיכה את מורשת ז'בוטינסקי או לא – על כך אפשר להתווכח. האם הח"כים בכנסת היוצאת, ואלה שייצגו אותה בכנסת הבאה, מכירים משהו ממשנתו – גם זה אינו בטוח. עובדה היא שהתנועה עושה מעט למען המורשת המבורכת, שהיא ביסוד האידאולוגיה המוצהרת שלה. לא רק קיר הברזל והצבאיות העברית, לא רק חמש המ"מין והיוזמה הפרטית, לא רק ההדר וחופש הביטוי, כי אם עולם ומלואו של חברה מתקדמת במדינה ככל העמים, היודעת להגן על עצמה ולדאוג לאזרחיה הערבים, הדרוזים, הנוצרים.
לא הרבה מכל העושר הרעיוני הזה הוטמע במדינה ובחברה בעשרות שנות שלטון הליכוד, ועם זאת, מחנה הימין שהליכוד במרכזו נושא את דגל שלמות המולדת ומניעת הקמת מדינה פלסטינית, לפחות בחלקה המערבי של ארץ-ישראל ההיסטורית.
זהו הנוסח המלא של המאמר שפורסם מקוצץ בחלקו ב"מעריב". יוסי אחימאיר הוא יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי, לשעבר ח"כ בליכוד.
תרבות השקר – 2
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעיתים קרובות על 3 המילים: "ועדת חקירה ממלכתית", תוך ציון "העובדה" השקרית שזה לפי החוק. הם מסתירים את העובדה ומתכחשים לה – מושג זה כלל אינו קיים בחוק. מדובר בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969.
נשאלת השאלה: איפה הם היו כאשר "שלום" אוסלו התפוצץ לנו בפנים בדמות מלחמת אוסלו ("אינתיפאדה" בפי הערבים ובפי התקשורת המתעקשת להשתמש במונח הערבי). מדוע אז הם לא התייצבו על כל במה גבוהה ותחת כל מיקרופון רענן וזעקו: ועדת חקירה ממלכתית? מדוע אז הם לא תבעו להפסיק את מצעד האיוולת המדמם? מדוע שורת המקהלה התייצבה כאיש אחד מול כל מי שהתריע מפני מלחמת אוסלו הממשמשת ובאה, והוקיעה אותו כמחרחר מלחמה?
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת מתארים לעיתים קרובות את המלחמה הנוכחית כארוכה במלחמות ישראל, וכיקרה בהן.
למען הדיוק ההיסטורי, מן הראוי לציין שמלחמת השחרור היתה ארוכה ויקרה יותר, שמלחמת ההתשה (המלחמה המוסתרת) היתה ארוכה יותר ואף היא עם מיספר גדול מאוד של קורבנות, שמלחמת אוסלו היתה ארוכה יותר (ולמעשה טרם הסתיימה) ועם סדר גודל דומה של קורבנות. כל הקורבנות יקרים ואהובים, אבל גם הדיוק חשוב.
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 3 המילים: "יום הזיכרון הלאומי", כאילו מישהו הסמיך אותם לפרסם ולשווק אירוע זה, המבטא את כאב משפחות החללים והנרצחים, אך מנוצל לצרכים פוליטיים על-ידי שרלטנים למיניהם. התוצאה: התנגשות בין התאריך שקבעה הממשלה (המוסמכת) ליום הזיכרון הממלכתי לבין התאריך המתריס (הלועזי) שאותו הכתיבו יחצ"נים פוליטיים. לא מיותר להזכיר: איש לא העלה בדעתו לקרוא למלחמת יום הכיפורים בשם מלחמת 6 באוקטובר, והכול כיבדו את הלוח העברי ואת החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דאז (ממשלתה של גולדה מאיר, מנהיגת מפא"י) לקבוע את יום הזיכרון דאז צמוד ליום הכיפורים. והיום, כל מגיש ומראיין מצפצף על החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דהיום (ממשלתו של בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד) לקבוע את יום הזיכרון הממלכתי צמוד ליום חג שמחת תורה. חשוב לציין: בשני המקרים היה זה האוייב שייחס חשיבות לתאריך, ובשני המקרים הוא בחר יום שבת וחג יהודיים. ואילו אצלנו, מעלימים את שבת חג שמחת תורה לטובת התאריך המתריס (הלועזי).
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת, כאשר הם מדברים על הרפורמה המשפטית, הם חוזרים לעתים קרובות על המילים: "המהפכה המשטרית/המשפטית". שימוש שקרי זה בא לנגח פוליטית את הרפורמה החיונית האמיתית, רפורמה שהפכה להיות הכרחית אחרי המהפכה המשטרית/המשפטית מבית מדרשו של אהרן ברק. למרבה הצער, נוקשותו האווילית של שר המשפטים לוין מקשה על קידום הרפורמה החיונית, ולמעשה מטרפדת אותה.
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת משתמשים בסקלה תמוהה, קשת פוליטית שבה יש קצה אחד בלבד. תמיד נשמע על ימין קיצוני, ולעולם לא נשמע על שמאל קיצוני. תמיד נשמע על איתמר בן-גביר הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, יאיר גולן הקיצוני (האיש המזהה תהליכים ותחביבים). תמיד נשמע על ערוץ 14 הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, ערוץ 12 עם מכונות הרעל שלו.
המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעתים קרובות על 2 המילים המתנשאות: "ההתיישבות העובדת", כאילו שהעירונים אינם עובדים, וכאילו שהמתנחלים אינם עובדים. בכלל, הגיע הזמן להפסיק את הכינוי השונה והמבדיל בין יהודים משני צידי "הקו הירוק": או שכולנו מתיישבים, או שכולנו מתנחלים, אבל כולנו יהודים, ובעיקר אלה העובדים ומשרתים.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
ישראל בעלת-ברית חלומית: ערך-מוסף מירבי ללא סיכון חייל אמריקאי
לישראל תפקיד מכריע בהפיכת ה־F-35 ממיזם בעייתי - שנועד לכישלון לדעת מומחי תעופה אמריקאים ב-2018 – למטוס הקרב המוביל של חיל האוויר האמריקאי. מאז קיבלה ישראל את ה־F-35 ב-2018, הפך המטוס למיזם ביטחוני מוביל בעולם, המזנק בהיקף היצוא.
ישראל היתה הראשונה להפעלת ה־F-35 בתנאי קרב בעצימות חסרת-תקדים, והמדינה היחידה שקיבלה מארה"ב היתר לשילוב עצמאי של תוכנות מקומיות, מערכות לוחמה אלקטרונית, אמצעי לחימה ופתרונות תחזקה.
היצרנית האמריקאית "לוקהיד-מרטין" וחיל האוויר האמריקאי הבינו את התועלת הצפויה מהניסיון הישראלי בתחומי פעילות מבצעית, בדיקת ותיקון כשלים של חומרה ותוכנה, אימות מהיר, תחזוקה ותיקונים. הניסיון הישראלי המעשי, שנצבר בשיתוף פעולה הדוק עם "לוקהיד-מרטין" – במיוחד בתחומי עיבוד נתונים, לוחמה אלקטרונית, שילוב אמצעי הלחימה, תחזוקה וזמינות מהירים – זיהה ופתר את רוב התקלות המכניות והטכניות, שאיימו על המשך הייצור, והיו עלולות לחייב בדיקות ופיתוח מחודש בעלויות גבוהות.
הניסיון והיכולות של ישראל בתנאי-קרב בעצימות-גבוהה חוסכים לארה"ב שנים רבות של מחקר ופיתוח, השקולות למיליארדי דולרים, כפי שניתן להסיק מעלויות המחקר והפיתוח של ה־F-35, הגבוהות מ-60 מיליארדי דולרים. הידע הישראלי הפחית סיכונים טכניים, האיץ את הבשלת המטוס, חיזק אמון של רוכשים פוטנציאליים, ותרם להפיכת מיזם שנועד לכישלון מחפיר למרכיב מרכזי בעוצמה האווירית של ארה"ב, ולהצלחה מרשימה בהיקף יצור של מאות מיליארדי דולרים.
ה-F-35 נמכר ליותר מ־20 מדינות, כולל בריטניה, איטליה, הולנד, נורבגיה, דנמרק, בלגיה, פולין, פינלנד, גרמניה, שווייץ, קנדה, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, ישראל, סינגפור, רומניה, יוון וצ׳כיה. ייצוא ה־F-35 מפגין זינוק דרמטי מאז אספקתו לישראל, והגיע ל-191 מטוסים ב-2025, לעומת 134 ב-2019. ה־F-35 הפך למטוס קרב חמקן מהדור החמישי שנמכר למדינות העולם בהיקף הרחב בהיסטוריה. לפי "לוקהיד-מרטין", צבר ההזמנות של ה־F-35 – בעיקר עבור חיל האוויר האמריקאי – הסתכם בשנת 2025 ב־170 מיליארדי דולרים.
ישראל היא מעבדה מבצעית ומרכז מחקר ופיתוח ייחודיים עבור ה־F-35, כפי ששימשה גם עבור מטוסי F-16 ו-F-15, מסוקי האפאצ׳י והבלאק הוק, מערכות ההגנה האווירית THAAD ופטריוט, ותריסרי מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות נוספות.
ישראל היא אולם תצוגה בתנאי-קרב ומרכז לחדשנות בטקטיקות לחימה לטובת ארה"ב. בכך היא מחזקת את כלכלת ארה"ב – גם באמצעות הרחבת התעסוקה והגדלת רווחי מס הכנסה של האוצר האמריקאי. במקביל, התרומה הישראלית משדרגת את יכולות חיל האוויר האמריקאי, מאריכה את תוחלת החיים של מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות, ומגדילה את פוטנציאל הייצוא שלהן, כולל מטוסי F-15 ו־F-16, למרות שהם בני כ-55 שנים.
ישראל תורמת לתעשיות הביטחוניות והאוויריות של ארה"ב – המעסיקות 2.5 מיליון איש –ולכוחות המזוינים של ארצות הברית –את אותם יתרונות שהעניקה ליותר מ־250 ענקיות היי־טק אזרחיות בארה"ב, כגון גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק, אפל, ג׳ון דיר, אנבידיה, ג׳ונסון אנד ג׳ונסון וג׳נרל אלקטריק – אבל בהיקף גדול הרבה יותר. ישראל תורמת באופן משמעותי לחיזוק העליונות הגלובלית של הטכנולוגיות המסחריות והביטחוניות של ארה"ב.
ישראל מספקת לארה"ב מערכות חדשניות ופורצות-דרך, המתמודדות עם אתגרים ייחודיים בתחומי אקלים, השקייה, חקלאות, כלכלה, בריאות, רפואה וביטחון, הממונפות על ידי התעשיות האזרחיות והביטחוניות המובילות בארה"ב.
בינואר 2026 הכריזו ארה"ב וישראל על שיתוף פעולה אסטרטגי לתועלת-הדדית בתחום המחקר של בינה מלאכותית, אנרגיה, מחשוב מתקדם, חלל, מוליכים למחצה וטכנולוגיות קריטיות נוספות.
ישראל היא השותף המבצעי החשוב ביותר של ארה"ב להערכת יכולות חריגות בתחומי הגנה האווירית, הגנה מפני טילים, הלוחמה בטרור, לחימה בשטח בנוי, ומודיעין בתנאי-קרב.
ישראל היא שותף משמעותי במאמצי ארה"ב לשדרג הובלה עולמית בתחומים דו־שימושיים, כולל לוויינים קטנים ובינוניים, מערכות אוטונומיות, כלי טיס בלתי מאוישים, טכנולוגיות רפואיות ורפואה קרבית, סייבר ובינה מלאכותית. ישראל מקדמת את יכולות ארצות הברית בתחומי המחשוב, מוליכים למחצה, תעופה והחלל, תעופה, הגנה האווירית והגנה מפני טילים, חיישנים ואופטיקה האלקטרונית, מים וטכנולוגיות סביבתיות.
הדמוגרפיה בישראל – המאפשרת שילוב מוצלח של סוכנים במדינות מוסלמיות – המיקום הגיאו־אסטרטגי, האתגרים הקיומיים והניסיון הייחודי של ישראל – הפכו אותה לשותף המודיעין המשמעותי ביותר של ארה"ב בתחומי לוחמה בטרור, מימון טרור והלבנת הון, מניעת הפצת נשק להשמדה המונית ואיומים אזוריים וגלובליים. השותפות הניבה מידע חיוני על מערכות נשק מתקדמות המיוצרות בידי אויבים ויריבים של ארה"ב, המעניק תועלת ייחודית לכלכלת וביטחון ארה"ב, ומצמצם אבדות אמריקאיות ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב.
לפי הסנאטור דניאל אינוייה ז"ל, שהיה יו״ר וועדת המודיעין של הסנאט ויו״ר ועדת ההקצבות, היקף ואיכות המודיעין הישראלי המוענק לארה"ב בשיטתיות, עולה על היקף ואיכות המודיעין המוענק לארה"ב ע"י כל מדינות נאט״ו גם יחד. אינוייה העריך את שוויו של מודיעין זה במיליארדי דולרים.
ישראל מניבה לארצות הברית תשואה שנתית חריגה בהיקפה על ההשקעה השנתית בישראל בסך 3.8 מיליארדי דולרים (הנקראת בטעות "סיוע חוץ"). התשואה גבוהה באופן אקספוננציאלי מסך ״סיוע החוץ״.
ישראל מהווה בסיס קדמי מבצעי עבור ארה"ב, שהוא אמין ובעל ניסיון קרבי שאין שני לו, באזור חשוב ביותר מבחינה אסטרטגית, ועושה זאת ללא-תלות בזהות שמאל או ימין של הממשלה (בניגוד לבעלות ברית אחרות).
ישראל היא מכפלן-כוח ומכפלן-דולרי בעוצמה גבוהה עבור ארצות הברית, ובכך מחזקת את כוח ההרתעה האמריקאית, ללא לוחמים אמריקאים על אדמתה, בניגוד למדינות נאט״ו, יפן ודרום קוריאה, הנשענות על בסיסי צבא אמריקאיים, המחייבים השקעה אמריקאית בהיקף שנתי של עשרות מיליארדי דולרים, כולל עשרות אלפי לוחמים אמריקאים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
דרושה מראה מישורית גדולה במיוחד
בוגד, בגד, בגידה, בגד כפת בראש מילה... זה לא לכאן.
כמו דברים חשובים נוספים שהיו בבחינת טאבו מוחלט והפכו למטבע עובר לסוחר, גם מילה נוראה זו, האשמה מחרידה זו עברה תהליך מהיר מדי, מזעזוע עמוק למשיכת כתף, מהנורא ואיום ללא נורא, מאסור למותר, ממילים שיכולות להרוג, לחופש הביטוי החד צדדי.
המילה בוגד, בגד, בגידה שהיתה לדגל השחור עד כה הפכה למטבע לשון מקובלת במיוחד בקרב מי שנאבקו ונלחמו מלחמת חורמה נגד כל מי שהעז להשתמש באות הראשונה של מילה זו, נגד כל שהעז לכנות כך יהודים, נגד כל מי שאפילו ספק הרהר, ספק חשב.
מי שהעז להוציא מילה זו מפיו הותקף בחמת זעם קדוש, הוקע אל עמוד הקלון, הוכתר בתואר מסית ומדיח ודינו אחד היה, להיחקר על ידי המופקדים על חקירות סכנה לביטחון המדינה.
והנה, ימים אחרים, זמנים אחרים, אנשים אחרים, זמירות ישנות, מעל כל במה, תחת כל עץ רענן, נשמעת המילה הנוראה הזו כלפי ראש ממשלת ישראל ואין פוצה פה ומצפצף ואמות הסיפים לא זעות, הרגישות הסלקטיבית פינתה את מקומה למטרה המקדשת את כל האמצעים, גם האשמה בבגידה של מנהיג מתקבלת.
מילים כבר אינן מסוכנות, מילים כבר אינן הורגות, מילים כבר לא יוצרות מציאות, מילים כבר אינן מסוכנות.
והאנשים האחרים הללו, בפנים גלויות, ללא עיוותי קול, באמצע היום, בליבה של עיר עומדים, מביטים, לא מכחכחים בגרונם, עיניהם ממוקדות היישר לתוך המצלמה, מסננים בקול גדול: בוגד, בגד, בגידה וכל המרבה בשורש ב.ג.ד הרי זה משובח.
חובבי סוגת הבוגד, שבגד ובגידה, אלה אותם טהרנים, המתחזים לנושאי אבוקת האור, אנשי המוסר, המניפים את דגל הצדק והיושרה, אשר ליברליזם הוא כוס התה שלהם ואהבת אדם היא הקצפת שעל עוגת הזכויות במימון בינלאומי.
מי שמכנה את ראש הממשלה שלו היטלר, אייכמן, גבלס, כרושצ'וב, סטאלין, ארדואן, פינושה, מי שמאמין לרבי מרצחים, לארכי מחבלים, לשונאי יהודים, יותר משהוא מאמין לראש ממשלתו, מי שבכל נשימה ונשימה מייחל למותו בייסורים ובסבל, שתלאה עט אומן מלתאר, לראש ממשלתו ובני משפחתו, מי שמוכן לעשות הכול, ממש הכול, כדי לראות במפלת ראש ממשלתו, מי שמוכן להפיץ עלילות דם מרושעות שהן כשמן בגלגלי האנטישמיות בעולם, מי שמוכן לוותר על האמת, לאמץ את השקר, לחיות חיי רמייה וכזב והעיקר להוביל לפגיעה בראש הממשלה, הוא אותו אדם המכנה, ללא בושה, את ראש ממשלתו בוגד שמוכן למכור את אמונותיו, ערכיו, אזרחי מדינתו, חייליו בעבור הישרדותו הפוליטית.
הסכנה הגדולה ביותר לחברה בישראל היא נרמול רעות חולות אלה ושיח גרדומים זה, כמו נרמול הסרבנות, נרמול יצירת מציאות מדומה, נרמול מדינת כל אזרחיה, נרמול הנכבה וזכות השיבה, נרמול אובדן הדרך ואיבוד המצפן והמצפון היהודי, נרמול ירידה מהארץ, נרמול שנאת אחים, נרמול מרי אזרחי ונרמול פגיעה שיטתית בדמוקרטיה וכרסום בה במילים יפות ובשמן זית זך של שנאה צרופה.
מדינת ישראל והעם היהודי זכו בראש ממשלה הנוהג בממלכתיות, ראש ממשלה שמותר, צריך וחובה לחלוק עליו היכן שנדרש, ראש ממשלה שהואשם בידי ידי השולטים במוקדי ההשפעה והכוח כ"המסית הראשי" בניגוד לכל אמת.
מול ראש הממשלה מתייצבת שורה של מי שמבקשים להיות נבחרי ציבור ואף להחליפו, כל אחד מהם, בדרכו, האשים את ראש הממשלה בבגידה, בהיותו בוגד, בהיותו סכנה לביטחון ישראל, בהיותו שונא עמו ומדינתו, בהיותו בוגד אשר כולם יודעים מה דינו, ומי שאינו יודע יידע באמצעות עזרים ויזואליים כמו חבל תלייה, הוצאה להורג או מדים כתומים.
הטרגדיה של מדינת ישראל היא כי מול הממלכתיות של ראש הממשלה ניצבים הטוענים לכתר, אשר אין מי מהם שיאזור אומץ ויבהיר: "עד כאן", יביט במראה וידרוש זאת תחילה מעצמו.
נרמול השנאה החולנית, האובססיבית, היא סכנה אמיתית, סכנה הכתובה באותיות של קידוש לבנה ברחובה של עיר, לעצור את שיח הגרדומים עכשיו.
הרצים לספר לחבר'ה
הצחנה העולה מנרמול מציאות אנטי מוסרית, אנטי ערכית, אנטי אנושית, בה מי שעד לפני חצי דקה נשא במשרה חשובה, משרת אמון, רץ לספר לעולם על כל הרגעים הטובים והפחות טובים של האיש שסמך עליו, שראה בו שותף סוד, שהיה שם ברגעים האינטימיים.
הברור מאליו ייאמר, אם הדמות, ראש הממשלה כדוגמה, עובר על החוק, מועל בתפקידו, אינו מבצע כראוי את שליחותו, חובתו של השותף לפעול על פי המצופה ממנו, כחוק, לדווח לממונים, לדווח למי שיכולים לחולל שינוי ולבא בדברים, בזמן אמת, עם ראש הממשלה, למשל.
והנה, התופעה המכוערת על גבול הבזויה אינה מתחילה רק במזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אשר לאחר שלוש שנים התעורר זיכרונו הסלקטיבי לחיים, שבועיים טרם הבחירות הוא מתראיין תחת כל עץ רענן, שופך אש וגופרית, ארס מזוקק לאחר עיבוד ארוך של שלוש שנים.
המזכיר הצבאי אינו לבד, קדמו לו שומרי הראש של בן ראש הממשלה, המדליפים שיחות מוקלטות עם חבריו, קדמו להם אנשי ביטחון מתוסכלים המגייסים את תפקידם, כדי להפיץ איומים שאם... הם "יפתחו את הפה", על עובדי הלשכה, הבית –אין להכביר מילים, זו כבר תעשייה העומדת בזכות חרפתה.
הנרמול של התנהגות בזויה ועלובה זו היא מהמכוערות בתופעות הנוראיות שפלשו לחיינו בימים של נרמול ביזוי כבוד האדם.
תהום פעורה בין חובת הדיווח, ביקורת על מדיניות, ביקורת על קבלת החלטות, ביקורת על התנהלות אישית המשפיעה על ביטחון המדינה לבין רכילות, בין כלי לחיסול חשבונות ופוליטיקה עמוסת אינטרסים, לבין דיווח ענייני.
הנרמול של תופעה נפסדת זו יצר מוטציות של בעלי אינטרסים, חלקם בעלי צורך בהלבנה ממעשים לא ראויים שלהם היו שותפים, חלקם בעלי תסכול אישי המונע על ידי הרחקתם ממוקד הכוח, אחרים נושאים מטעני עבר, בהם גם אידיאולוגים אשר ראו בהוצאת המידע האישי אינטרס לאומי.
רשימת מי שמתיימרים להיות מומחים לענייני הפנים של ראש הממשלה, ארוכה יותר מהגלות, מיועץ תקשורת שהיה לעד מדינה, דרך ראש הסגל, אנשי האבטחה, לצד דמויות אלה זועקת התופעה בכיעורה ובסכנתה כאשר בעלי תפקידים השותפים לליבת הסוד של מדינת ישראל דאגו להדליף את התוכן כשהוא עטוף בצלופן האינטרסים המניעים את הדמות להפיץ ולהדליף.
הבולטים שבהם הם בעלי תפקידים בכירים לשעבר במוסד ובשב"כ. יש מי שבמהלך כהונתם לא השמיעו בפומבי את האזהרות שהם משמיעים לאחר פרישתם, ויש מי שהפכו, זמן קצר לאחר טקסי הפרידה עתירי סופרלטיבים, למבקרים החריפים ביותר של ראש הממשלה.
השאלה המתבקשת אינה אם מותר להם לבקר, מותר ואף ראוי, אלא מדוע הדברים לא נאמרו בזמן אמת, אם אכן מדובר בסכנה ביטחונית כה חמורה.
כמו במוסד היו גם בשב"כ קרנפים שסכרו פיהם בעת כהונתם ורגע אחרי, לא נותרה תוכניות רדיו וטלוויזיה שבהם לא דיברו על האיש המסוכן, האיום והנורא ההוא, עימו עבדו במשך שנים מתוך "הערכה וכבוד".
השיא היה כאשר אחד מראשי השב"כ איים, כאחרון העבריינים, המאפיונרים, בשידור בטלוויזיה – על ראש הממשלה, כי אם יגיע למסקנה שראש הממשלה פועל בניגוד לחוק, לא יוכל לשמור על כל המידע שבידיו ויחשוף את פגישותיהם בארבע עיניים.
הדמוקרטיה במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית איתנה, גם כשרבו בה, בשנים האחרונות, קלקולים מסוכנים כמו – מתן לגיטימציה לאנרכיה ברחובות, אכיפה בררנית, אי שוויון בפני החוק, בחסות הזכות לחופש הביטוי ניתנה לגיטימציה לחופש השיסוי והסתה פושעת, אהבת המדינה על תנאי, קריאות לסרבנות, לפירוק הצבא והחברה, טשטוש הערכים והאמת הפך למציאות נוראה ומסוכנת.
ובימים בהם הותרה הרצועה, הימים בהם הערכים היו למרמס, האמת למשיסה, יכולים אנשי אמון לעסוק בהדלפות, בהטלת רפש, בהטחת בוץ, בפיזור צחנה אנטי מוסרית.
המרחק בין נרמול הסרבנות, נרמול הבריונות, נרמול ההסתה, נרמול אהבת המולדת על תנאי, ועד למחיאת כפיים לתופעה המכוערת והבזויה של הפרת אמונים, מעולם לא היה קרוב יותר.
לחזור לשיח הערכים, לשיח מכבד, לשיח של אמת.
לאן נעלמו השחקנים הראשיים
בשיא העלילה?
עיניי מרצדות מול מסך הטלוויזיה, ידיי מגוללות במכשיר הסלולרי, אוזני כאפרכסת מול הרדיו, בידיי עיתון, תר אחר הנעלם הגדול, הנסתר מן העין, החידה, התעלומה, המראות, הקולות, המבטים, הגבות, הנדת הראש, מחפש את הצבעים השחור אדום, את חיתוך הקול המהוקצע, הסמכותי והדרמטי, את סבר הפנים החמור, את תחושת הסערה המטלטלת באוויר, את רגע בו יהום הסער, מחפש ולא מוצא.
במשך חודשים ארוכים שהיו לשנים אחדות ובעיני "הנאשם" כנצח, השכמנו והערבנו, בצינה ובשרב, במועד, חג ובסתם יום של חול, בתמונות מרצדות, בקולות מתעתעים, באנחות מתוזמנות, במנגינת רקע של סוף העולם בדרך, הוא כבר מגיע, אל תלכו לשום מקום, הסירנות מופעלות ממש עכשיו.
מראות האימה, מבטי הקבס, הבוז ותחושת הגועל ניבטו מכל צילום, נשמעו בכל אמירה, עולמו של הישראלי המצוי, נכבש, באבחה אחת, על ידי הצדיקים הטהורים אנשי המוסר, האמת והצדק, נקיי הדעת, נקיי הכפיים אשר לא דבק בהם רבב.
הם דיווחו, הסבירו, פירשו, הטמיעו, ניתחו, הזדעזעו, תיארו, לא הניחו לספק הזעיר ביותר לחדור את שריון מר מוסר ויושר שעטו עליהם.
הם חקרו, שפטו וקיבלו גזר דין חלוט והכרעה שאינה ניתנת להרהור ולערור, הם עבדו ב"פרשה המסעירה והמטלטלת בתולדות מדינת ישראל,", "ב"פרשת השחיתות אשר לא היתה כמותה מיום הקמת המדינה."
הם היו החוקרים, הם ציטטו את המדליפים, את בעלי האינטרסים הגלויים והסמויים, הם הפכו באופן רשמי ממדווחים על חדשות ליצרני החדשות, הם הטמיעו בשיטתיות את האמת שלהם, הם כתבו וציטטו את הנרטיב שרצו בו, הם היו לתועמלנים בכסות עיתונאים, מפיצי רמייה וכזב בעטיפת אמת.
המערכות שהיו אמורות להגן על הצדק, שנוצרו כדי לשמור על האמת, שהיו אמורות לעשות משפט – עשו משפח, פעלו ללא הפסק, צחנת הבואש מילאה את החלל וזיהמה את המרחב הישראלי.
המלחמה הנוראה והמיותרת הזו נגד אדם אחד עלתה למשלם המיסים הישראלי עשרות מיליוני שקל, עשרות אלפי שעות, אלפי בעלי משרות שהתעסקו רק ב"פרשה המזעזעת והגורמת לצמרמורת בגוו של כל אזרח ישראלי הגון," פגעו פגיעה אנושה בתפקודו של "הנאשם".
365 ימים בשנה פעלו המכונות המשומנות בצריבת הנרטיב השקרי, ההזוי והמופרך, 365 ימים פעלו מכונות הנדסת התודעה, מכונות ההסתה, מכונות המציאות המדומה.
365 ימים בשנה פעלו בכל החזיתות, בכל המחירים, בכל הכוח, בכל העוצמה, מבאישים את ריחה של המדינה היהודית הדמוקרטית בעולם, טופלים רמייה וכזב, מובילים למערכות בחירות מיותרות, מבעירים את רחובות הזעם הלא קדוש, פועלים לפגיעה אנושה בחוסן הלאומי, בלכידות החברתית, מאיימים לפרק את החברה היהודית-ישראלית מנכסיה ובראשם המכנה המשותף.
ועתה, דממה, אלם מוחלט, הפרצופים נעלמו מהמרקע, הקולות נגוזו, מוזיקת הרקע המאיימת נדמה, התחקירנים המדומים ממלאים פיהם מים, הפרשנים עסוקים בהשלכות של ליטוף גרבילים, המגישות נעטפות בתחושת שיברון לב, חמש שנים של ארבע מיתות בית דין, של רצח אופי, של סריקה במסרקות של ברזל ועתה הס פן תעיר.
ועתה משנודע גודל החרפה, עומק הבושה, ועתה שמתבררת עוצמת הכישלון של החלפת ראש ממשלה בכחש, ועתה שנחשפים, חדשות לבקרים, התנהגויות פסולות, חלקן פליליות בעליל, של ראשי קושרי הקשרים, של דמויות מרכזיות בפרקליטות, במשטרה, בפוליטיקה ובמערכת המשפט, דממה, אלם, הס פן תעיר.
בשנה האחרונה מוכח, בכל יום מחדש, כי המשפח הזה מוטב היה לו שלא יבוא לעולם משבא ומשבא בלחצם של גורמים אינטרסנטים, בלחצה של קבוצה שהילכה אימים על מקבלי ההחלטות שלא עמדו בפרץ, בלחצם של המבקשים לראות את ראש הממשלה יורד מהבמה הציבורית בבושת פנים – ראוי היה כי יוכרע, לאחר חקירה, צדק ודין תוך פרק זמן סביר.
את המשפח הזה ניתן היה להכריע תוך חודשים אחדים, לאחר חקירה יסודית ומקיפה, נטולת פניות, נטולת מכבשי לחצים והטלת אימה ומורא, ובכך היתה נמנעת החרפה הנוראה הזו מראש הממשלה, מבני משפחתו, ממדינת ישראל ומבני העם היהודי בכל מקום שהם.
ומול האלם של מבקשי הרעה, יצרני הכזב ומחוללי הרמייה והשקר, גם היום ראוי לסיים את החרפה של המערכות שכשלו, שעיוותו, שעוולו, שפגעו באופן אנוש בדמוקרטיה ובשלטון החוק עד כדי סכנה אמיתית לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל.
עמנואל בן סבו
צרור הערות 11.10.26
אבל אין כיסוי לשבועה הזאת בלי שנשלים את המלאכה ונחסל את חמאס. כל עוד חמאס שולט בעזה ועל קרוב למחצית הרצועה, חמוש, מתחמש, מתחזק, מתאמן, חופר מנהרות, יש לו עשרות אלפי מחבלים – לא ניצחנו, ואם לא ננצח, אנו מזמינים את 7 באוקטובר הבא.
כל העולם המוסלמי מתבונן בנו, ורואה שמי שביצעו את הטבח חיים ובועטים. זהו מסר המזמין פורענות, ולא רק מחמאס. המלחמה חייבת להסתיים כך שכל העולם המוסלמי יודע שמי שטבחו בנו אינם קיימים.
אפשר להמשיך את המשחק המדיני עם תוכנית טראמפ ומועצת השלום, אבל זה משחק בנדמה לי. במקביל, מאחורי הקלעים, יש להגיע להבנות עם הממשל האמריקאי, על ההכרח לפרק את חמאס, ועל ההכרה בכך שחמאס לא יעשה זאת מרצונו.
אין לנו ברירה, אלא לחדש את המלחמה, לכבוש ולטהר את עזה, לחסל את חמאס, ובמקביל לבנות חלופה שלטונית ליום שאחרי. זה לא חייב להיות מיד. נכון לתת למשחק המדיני למצות את עצמו, אך תוך התעקשות שבלי פירוק חמאס לא ניסוג אף שעל ולא נאפשר אפילו תחילת שיקום. אבל במוקדם או במאוחר, חובתנו לצאת למלחמת אין-ברירה יזומה, למיגור חמאס.
למלחמה שהחלה בטבח הנורא בשבת השחורה לא יכול להיות ניצחון מוחלט. אבל אסור לוותר על ניצחון. נכון לעכשיו, עוד לא השגנו אותו.
* נתניהו לא הפקיר את החטופים – יש סיבות רבות וטובות להתנגד לנתניהו ולתקוף אותו. הוא האשם המוחלט במחדל, במדיניות ההתמכרות לשקט וה"שקט ייענה בכסף" שהנהיג לאורך שנות שלטונו, שהטבח הוא תוצאתו הישירה, ובמנוסה מוגת הלב והזדונית שלו מאחריות תוך הפצת עלילת דם נוראית על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו.
אולם מן הראוי שנהיה ענייניים והוגנים, ולא נדקלם באופן אוטומטי כל טענה וביקורת הנשמעת נגד נתניהו. וכשהיא אינה מוצדקת, יש לצאת נגדה.
הטענה נגד נתניהו, כאילו הוא הפקיר את החטופים, חסרת שחר. אכן, ניתן היה להגיע לעסקה מוקדם יותר, כבר ב-7 באוקטובר, אילו נכנענו לדרישות חמאס. הם דרשו תמורת החטופים לשחרר את כל המחבלים היושבים בבתי הכלא הישראלים, להפסיק את המלחמה ולחזור לקווי 7 באוקטובר. אסור היה לנו להסכים לכך. אילו הסכמנו לכך, חמאס חזק ובלתי מנוצח, עם הילת מנצחים אדירה בכל רחבי העולם המוסלמי, היה יושב על גדרות בארי, ניר עוז, כרם שלום, כפר עזה ונתיב העשרה. משמעות הדבר, שיישובינו לא היו חוזרים למקומם, ותוצאת הטבח היתה עקירת יישובי הנגב המערבי, והיתה זו תחילת הספירה לאחור לקראת הטבח הבא.
השבת החטופים נבעה מהלחץ הצבאי שהפעלנו על חמאס. הלחץ הצבאי בראשית התמרון הביא לעסקה הראשונה. האיום של טראמפ, מיד עם היבחרו, ששערי הגיהינום יפתחו בפני חמאס, הביא לעסקה השנייה. המצור על העיר עזה והכוונה המוחשית לכבוש אותה, לצד הפצצת הנהגת חמאס בדוחא, שאמנם נכשלה אבל בעקיפין סייעה למהלך, הביאה את חמאס לשחרר את החטופים ללא הדרישות שלו עד אז, ובהסכם שדורש ממנו להתפרק מנשקו.
זאת האמת. בנושא החטופים, נתניהו ניהל מו"מ קשוח מלווה בלחץ צבאי והביא לתוצאות חיוביות.
אולם היו כשלים בנושא החטופים, שנתניהו אחראי להם. האחד הוא עצם ההסכמה לכך שקטאר תהיה ה"מתווכת", כביכול. קטאר היא חמאס וחמאס הוא קטאר. קטאר היא הספונסר של הטבח. היא צריכה להיות מדינה מצורעת; אז אנחנו, אחרי הטבח, מעניקים לה מעמד של "מתווך"?! לא היה לקטאר שום עניין בהחזרת החטופים. המטרה היחידה שלה היתה להגן על חמאס ולהבטיח את שרידותו. לכן, הם הכשילו כל עסקה, כי התעקשו להציב לישראל תנאי כניעה. רק כאשר טראמפ היכה על השולחן, אחרי שנתיים של חטיפה וסבל נורא של החטופים ובני משפחותיהם, קטאר הבינה שאין ברירה, ונרתמה לעסקה. הקשר בין נתניהו לקטאר הוא אחד הנושאים שחייבים להתברר בוועדת החקירה הממלכתית.
כשל נוסף הוא אופן ניהול המלחמה, מלחמת הדשדוש. נתניהו אמר לאורך כל הדרך, בצדק, שרק לחץ צבאי יביא לעסקה, אך רוב הזמן לא הופעל לחץ כזה, והמלחמה דשדשה והתנהלה בעצלתיים. לחץ מאסיבי רצוף היה מביא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים מוקדם יותר.
* גם אנחנו אחראים – האחריות למחדל הנורא היא בראש ובראשונה על הדרג המדיני – ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט ואח"כ על הדרג הביטחוני – הרמטכ"ל וראש השב"כ וצמרת צה"ל והשב"כ. אבל גם לנו, האזרחים, אחריות מסוימת.
אהיה ספציפי יותר, ואומר שלנו, תושבי הספר הצפוני, יש אחריות. אחריות על כך ששתקנו, נהנינו מהשקט, ואף שידענו מה קורה מעבר לגבול, לא צעקנו, לא דרשנו מהממשלה ליזום מתקפת נגד מקדימה להסרת האיום מלבנון. וזאת לדעת – המחדל בגבול עזה הוא כאין וכאפס לעומת המחדל בגבול לבנון. אילו נסראללה הקדים את סינוואר, הטבח היה גדול שבעתיים. ואילו הם היו תוקפים במקביל, מדינת ישראל היתה ניצבת בפני איום קיומי מוחשי.
איני מתנדב לקחת אחריות כדי להסיר כהוא זה מאחריותם של האשמים במחדל, אלא כיוון שעלינו, אזרחי ישראל, להפיק לקחים. עלינו ללמוד לא להאמין לכל מה שהמנהיגים אומרים, לא לומר אמן, לא להיות חסידים שוטים, לא לחשוב שהם שם למעלה יודעים מה הם עושים ויהיה בסדר. עלינו להיות אזרחים ביקורתיים, אקטיביים. וכאשר יש איום כזה על גבולנו, עלינו להרעיש עולמות ולדרוש ביטחון.
ומהו ביטחון? ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אנסח זאת אחרת. ההגנה הטובה היחידה היא התקפה.
* כתב אישום חמור – כתבתו של ירון אברהם בערוץ 12 על ההתרעות הרבות שקיבל ראש הממשלה על אודות סכנת מלחמה רב זירתית, והתעלמותו הבוטה והיהירה מהן, היא כתב אישום ציבורי חמור נגד נתניהו, ועדות חותכת לכך שהוא אינו כשיר לתפקידו, במיוחד כאשר ההתרעות התאמתו והוא לא עשה דבר. הזלזול שלו בהתרעות הרבות מכל גורמי הביטחון, משר הביטחון, מהרמטכ"ל, מאמ"ן, מהשב"כ, מראש האופוזיציה, מאיזנקוט, מגיורא איילנד ועוד, הסירוב שלו להיפגש עם הרמטכ"ל ועם ראש השב"כ, ההתייחסות העסקנית העלובה שלו שמעמידה פוליטיקקה קטנה מעל ביטחון המדינה, הפרנויה החולנית שלו שרואה מולו חותרים נגד שלטונו, מעידה על כך שנתניהו מסכן בעצם שבתו על כס ראש הממשלה את ביטחון ישראל, כפי שנוכחנו בקדנציה היוצאת.
אבל הכתבה היא גם כתב אישום חריף נגד מערכת הביטחון. דווקא כיוון שהבנתם, ידעתם, התרעתם, כתבתם מכתבים בני 7 עמודים, דרשתם פגישות, תבעתם החלטות – איפה הייתם לקראת 7 באוקטובר? מה עשיתם עם ההתרעות שלכם? למה לא ערכתם את צה"ל לפחות למגננה (אין לכם סמכות להחליט על מתקפה)? למה לא תגברתם כוחות בחגים, שהם תמיד מועדים לפורענות, אלא אף הדממתם את צה"ל? דווקא העובדה שידעתם והתרעתם מגדילה את אחריותכם למחדל.
הכתבה מעלה את התובנה המוצדקת של גורמי הביטחון שהקרע בעם והמצב הפנימי שנוצר בעקבות המהפכה המשטרית מזמין מתקפה, מחליש את צה"ל ואת חוסנה של החברה הישראלית והוא גורם לפורענות. ברור שהאחריות לחוסנה של החברה הוא בראש ובראשונה על ההנהגה, על קובעי ההחלטות, על נתניהו. הוא יצר את הכאוס במהפכה המשטרית הרדיקלית, ובכך שהתעקש עליה גם כשראה לאן היא מדרדרת את החברה הישראלית וסירב לכל פשרה.
אבל האחריות אינה רק על צד אחד. אין לקבל טענה שרק השלטון אחראי ולאופוזיציה, לחברה האזרחית, גם לאזרח הקטן, יש פטור מאחריות לאומית. אזרח אינו ילד ואינו פטור מאחריות. המחאה נגד המהפכה המשטרית היתה מוצדקת, אך נחצו בה קווים אדומים רבים. והחמור מכולם, סרטן הסרבנות, שהוא פשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה. רוח הכתבה היתה התייחסות לסרבנות כאל תופעת טבע שאי אפשר למנוע אותה אלא רק להתמודד איתה. אם כשירות צה"ל ירדה ל-70%, זו אחריותו של ראש הממשלה, כי הוא מופקד על הביטחון הלאומי של ישראל, אך היא גם על הסרבנים המופקרים. וכמובן שכל המילים המכובסות כמו "הפסקת התנדבות" בלה בלה בלה אינן מכשירות את השרץ.
וגם ממי שחשב משום מה שהסרבנות הממארת לגיטימית, ניתן לצפות שאחרי 7 באוקטובר יבין שאינה לגיטימית והיא ראויה להוקעה, ולא לנורמליזציה. 7 באוקטובר הוכיח לנו שהכשירות של צה"ל אף פעם אסור שתרד ל-99.99%, לא כל שכן ל-70%, ואם מתקפת הטרור היתה מתרחשת חודשים אחדים מאוחר יותר, הכשירות היתה ממשיכה לרדת. למרבה הצער, בשלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר, הסרבנים לא הודו בטעותם ולא התנצלו, ובכך הם תמונת ראי של מנוסתו הפחדנית של מר מחדל מאחריותו.
הביקורת העיקרית שלי על הכתבה, וכן על הריאיון עם אבי גיל וכל הפרסומים האחרונים על ההתרעות, עם כל חשיבותם, היא שזו הסחת דעת מהמחדל המהותי. המחדל אינו מה שקרה ב-7 באוקטובר או בלילה שלפניו וגם לא בהתייחסות להתרעות בחודשים שקדמו לכך. המחדל הוא מדיניות ארוכת שנים שאיפשרה את התבססות חמאס וחיזבאללה ללא הפרעה לאורך גבולנו. אחת התובנות הבסיסיות של תורת המלחמה, היא קביעתו של קרל פון קלאוזביץ, שקו המגע עתיד תמיד להתפרץ. בכך יש להתמקד. לא בשאלה האם העירו אותו ולא בשאלה האם הוא הסכים להיפגש עם הרמטכ"ל. אם נתמקד בשולי ולא בעיקר, אנו עלולים לחזור לאותה המדיניות, ולהזמין עוד פורענויות.
* מלכוד 26 – במדינה חצי מתוקנת, גם רבע מתוקנת, די היה בראיון של אבי גיל, המזכיר הצבאי של רוה"מ ב-7 באוקטובר, וגילוייו באותו ראיון, לגרום לראש הממשלה להתפטר או להביא להדחתו. אולם הריאיון הזה לא מזיז דבר למעריצי נתניהו. נהפוך הוא, הריאיון נתפס אצלם כהוכחה לקונספירציה המטורללת על דיפסטייט-שמיפסטייט, ולהזיה החולנית על "מרד הגנרלים". כלומר, כל עדות על מחדלו של נתניהו מצד מי שהיה שם, היא הוכחה שמי שהיה שם הוא חלק מה"קשר". זה ממש מלכוד 26.
פוליטיקת הזהויות שהנהיג נתניהו הורסת את החברה הישראלית, אך מניבה בעבורו הישגים פוליטיים אדירים. אוהדיו אינם אזרחים בעלי דעה וביקורתיות, אלא הם חלק מהשבט, שהוא הזהות שלהם. האהדה שלהם למפלגה / לגוש / לנתניהו, היא כמו של אוהד כדורגל. היא אינה תלויה בדבר, בטח לא בתוצאות של הקבוצה.
הדבר מעיד על חולי עמוק בחברה הישראלית, שעלינו להתמודד איתו, אם חפצי חיים אנו.
* לגרש אותו – אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת, הבינו שעברו על איסור חמור של אלוהים. מה עשו? התחבאו בין עצי הגן.
"אַיֶּכָּה?" שואל אלוהים את אדם.
וזה קצת מוזר. וכי אלוהים אינו יודע היכן הוא מסתתר? מה פשר השאלה הזאת?
אלוהים מעמיד את האדם בניסיון. החטא כבר נעשה והוא בלתי הפיך. באיזה ניסיון עומד האדם כעת?
אלוהים מעניק לאדם הזדמנות לצאת מהמחבוא ולקחת אחריות על מעשיו.
אבל אדם אינו אומר: "טעיתי." הוא אינו מכיר צירוף מילים חשוב: "אני אחראי." הוא נמלט מאחריותו בפחדנות וזורק אותה על זולתו: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל."
זה לא אני. זו היא. וזה אתה, כי נתת לי אותה.
אלוהים מגרש את אדם וחוה מגן עדן. אילו אדם רק לקח אחריות...
אנחנו קוראים מדי שבוע את פרשת השבוע כדי ללמוד משהו הנוגע לחיינו. הנה, יש לאדם ממשיך. "אני?! איך זה קשור בכלל אליי? מי אני בסך הכול? כולה ראש הממשלה. זה המזכ"צ, זו היועמ"שית, אלה הקפלניסטים, זה בג"ץ, זו הפצ"רית, זה הדיפסטייט, זה בכלל איזנקוט.
הגיעה השעה לגרש אותו מגן עדן של השלטון.
[אהוד: אני מלא התפעלות מתעשיית השטויות שלך שמגיעה מנתניהו עד לאדם הראשון!]
* מה קורה מאחורי סורג ובריח – עיתון "הארץ" ובעיקר מוסף "הארץ" ובפרט ניר חסון, התגייסו מאז 7 באוקטובר לתעשיית התעמולה האנטי ישראלית, להפצת עלילות דם ושקרים באשר למלחמה בעזה, שלא רק שהם שקריים – הם היפוכה של המציאות.
לכן, כאשר ניר חסון מפרסם כתבת ענק על כך שמחנות המעצר של המחבלים היו למחנות עינויים המזכירים את המשטרים האפלים ביותר בהיסטוריה, אך טבעי שחלים עליו ועל כתבתו דין "זאב זאב". כלומר, גם אם מה שהוא כתב נכון – מי יאמין לו? הרי אפילו את סרט עלילת הדם נז"א, שהשתמש בנז"א – הטכנולוגיה המשמשת את צה"ל למזער ככל האפשר את הפגיעה באזרחים, כנשק נגד צה"ל להציגו בצורה שקרית ונבזית, הוא הלל ושיבח והציג כאמת מוחלטת.
ואחרי ההסתייגות הזאת, אומר שבמקרה של מחנות המעצר, יש יותר מיסוד סביר להניח שגם אם חסון מפריז, וגם אם מטרתו היא ניגוח ישראל – נעשים שם, בשמנו, דברים חמורים מאוד, שמחייבים תיקון.
מדינה נבחנת ביחסה לאנשים המצויים מאחורי סורג ובריח. ברגע שהם אסורים, ויהיו רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, פדופילים או פושעים נאצים, על המדינה להתייחס אליהם בצורה אנושית ומכובדת, על פי החוק הבינלאומי וגם בלי קשר לחוק הבינלאומי, בהתאם למוסר אנושי ויהודי. ודאי שאסור לה להתעלל בהם, להרעיב אותם וכיו"ב.
מי שאחראי על השב"ס הוא בן גביר, ראש כנופייה פשיסטית, גזענית, טרוריסטית, עבריינית, שהסיסמה שלה היא "מוות לערבים." מבחינתו אין כל ערך לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי, אין מגבלות למה שמותר לעשות לאסירים ועצורים.
הוא עצמו מתגאה בהרעבה שלהם. האובססיה החולנית שלו לאוכל שלהם, מביאה אותו להתגאות בכך שעצורים שנכנסים שמנים יוצאים מכאן רזים וכו'.
בן גביר הוא פופוליסט, ולצד חוסר היכולת שלו לנהל מאבק אפור ויומיומי נגד פריעת המשילות, ולכן הוא השר הגרוע ביותר בתולדות המדינה, בתי הכלא הפכו מבחינתו תחליף לצורכי אבו-עלי פופוליסטי, של חזק מול מי שנמצאים מאחורי סורג ובריח. ולמרבה הצער, אחרי 7 באוקטובר, ציבור גדול מריע למניירות הפופוליסטיות הללו, וכמעט בלתי לגיטימי לצאת נגד פגיעה בזכויות האדם של ערבים בכלל ומחבלים בפרט.
לכן, בלי קשר לכתבה של חסון, כל ישראלי בעל מצפון צריך להתנגד בכל תוקף למדיניותו של בן גביר.
הנזק הבינלאומי שגורם בן גביר במדיניותו – נורא. אך אין זו הבעייה המרכזית. הבעייה המרכזית הוא דמותה המוסרית של ישראל. בניגוד לעלילות הדם, האופן שבו צה"ל פעל במלחמה היא מופת של מוסר מלחמה. לעומת זאת, האופן שבו ישראל, בהובלת בן גביר ובשתיקתו הפחדנית של נתניהו, נוהגת במחבלים העצורים, היא חרפה מוסרית.
כאמור, הדמות חשובה מהתדמית, אך יש חשיבות אדירה גם לתדמיתה של ישראל ולמעמדה הבינלאומי. אלו נפגעו קשות, ולא בצדק, במלחמה. לא היתה לנו ברירה ואין לנו ברירה אלא להילחם מלחמה אפקטיבית בחמאס, ולהגן הגנה אפקטיבית על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, גם במחיר פגיעה במעמדנו הבינלאומי. אגב, יש מה לעשות בנדון, אם בהסברה טובה, בניגוד למחדל ההסברה הנורא של הממשלה, ואם בהצגת אופק מדיני ליום שאחרי מיטוט חמאס. אבל אסור לנו לקבל את הלך הרוח, שעל פיו, כיוון שהעולם עוין אותנו, שלא בצדק, בגין מלחמת המגן בעזה, עלינו לצפצף על העולם ולעשות ככל העולה על רוחנו. ההיפך הוא הנכון – כיוון שאנו נמצאים במציאות בינלאומית קשה כל כך בשל המלחמה הצודקת בעזה, אין כל סיבה שנחריף זאת במעשים נוראים כמו הפוגרומים של הזרוע הצבאית של כנופיית בן גביר ביו"ש ובמעשים נפשעים של התעללות בעצירים ואסורים.
בתקופה שאחינו היו חטופים ונמנעו מהם ביקורים של הצלב האדום, היתה הצדקה לכך שסירבנו לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר את המחבלים העצורים, כאמצעי לחץ על חמאס (אף שבדיעבד הוא לא עבד). היום, בוודאי שעלינו לאפשר את ביקוריהם, אלא אם כן יש לנו מה להסתיר. וכנראה, אוי לחרפה, יש לנו מה להסתיר.
אני מקווה שהממשלה הבאה תפעל באופן בלתי פופוליסטי, תשים קץ להפקרות הזאת, ותחזור לנהוג כמדינה מוסרית ונאורה. כאשר לכדנו את הפושע הנאצי אייכמן, יצאנו מגדרנו לנהוג בו, כאסיר, על פי אמות המדינה האנושיות והמוסריות ביותר. כך עלינו לנהוג גם היום.
* אפס משילות – ראש השב"כ התריע בישיבת הקבינט האחרונה מפני היווצרות גדודים כמו-צבאיים בנגב שעלולים לתקוף את יישובינו.
זאת תוצאת ארבע שנות שלטון בן גביר, ראש הכנופיה, שהבטיח משילות ובתקופתו התפוררה המשילות עד דק.
מי שנושא בתפקיד השר לביטחון לאומי, או ליתר דיוק לביטחון פנים, צריך להיות אדם רציני, אחראי, מסור ובעל יכולת, ולא ראש כנופייה, פרובוקטור, מוקיון טיקטוק, שמכור למפגני ראווה ואין לו עניין בעבודה היומיומית האפורה, שאמנם מניבה תוצאות, אך אינה מניבה כותרות. הוא חזק על מי שיושבים מאחורי סורג ובריח, עושה עליהם סיבוב ומתהדר בגימיקים אינפנטיליים כמו רפורמה הפיתות ורפורמת התנינים.
אם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות, ראש הכנופייה ימונה לשר הביטחון, וזה איום קיומי על ישראל.
* פרס נובל לאנטישמיות – טבח 7 באוקטובר קיבל פרס נובל לשלום.
* יש תקדים – אם רב המרצחים ערפאת, שידיו מגואלות בדם אלפי יהודים, זכה בפרס נובל לשלום, גם הטינופת האנטישמית נאווי פילאי יכולה לקבל אותו.
* בית דין חדש – בית הדין הבינלאומי בהאג הוקם כלקח מהשואה ומפשעי הנאצים במלחמת העולם השנייה. מרגע שהפך לטריבונל אנטישמי שמלטף את ממשיכי הנאצים ומעליל עלילות דם נוראות על העם היהודי – אין לו זכות קיום.
כל הכבוד לטראמפ על הסנקציות שהטיל על הארגון הזה. יש להביא לסגירתו של הטריבונל, ולהקמת בין דין בינלאומי חדש תחתיו; בית דין שיתבסס על אדנים של צדק, אמת ומשפט.
* הרש"פ – הרע במיעוטו – ליברמן פרסם את תוכניתו המדינית, ועיקרה הוא פירוק הרשות הפלשתינאית. אני מתנגד נחרצות לרעיון הזה, למרות שליברמן צודק בביקורתו על הרש"פ ועל אבו מאזן. השאלה תמיד היא מה החלופה. למיטב הכרתי, הרש"פ במתכונתו הנוכחית, הוא הרע במיעוטו. אם יפורק, משמעות הדבר שלטון ישראלי ישיר על עוד כשלושה מיליון פלשתינאים והדבר מנוגד לייעוד הלאומי העליון – מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.
ליברמן אינו רוצה בשליטה ישירה כזאת. היעד הסופי של מדיניותו הוא אופציה ירדנית – כינון קונפדרציה עם ירדן, שתשלוט באזורי A ו-B. בעניין הזה, עמדתו דומה לעמדתי. גם אני רואה כפתרון הקבע את אזורי A ו-B כמובלעת ירדנית מפורזת. דבר נוסף שבו עמדותינו דומות הוא החלת ריבונות ישראל על אזור C.
הבעייה היא, שנכון להיום ולעתיד הנראה לעין, אין לנו פרטנר ירדני. אין זה צריך למנוע מאיתנו לנסות להחיות את האופציה הירדנית, אולם כעת היא אינה בת ביצוע. והשאלה היא מה יהיה באזורי A ו-B בשלב הביניים (שעלול להימשך עוד עשרות שנים). אני מאמין שהרע במיעוטו הוא המצב הנוכחי – שלטון אזרחי של רש"פ עם חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון, כפי שהדבר מתנהל מאז "חומת מגן". אלמלא בוטל מבצע "חומת מגן" בעזה, והמציאות בעזה היתה כמו ביו"ש, היה נחסך מאיתנו כל מה שחווינו מעזה בדור האחרון ובעיקר 7 באוקטובר.
* כסיף & גוטליב ושות' - הרשעתו של ח"כ עופר כסיף בתקיפת שוטר (על העובדות אי אפשר להתווכח. האירוע צולם והוא חד-משמעי) הוא מסר חשוב מאוד של מערכת המשפט לחברה הישראלית – חסינות הח"כים אינה היתר לעבריינות, גם כאשר היא, כביכול, במסגרת עבודתו הפרלמנטרית של הח"כ.
אולם פשעיו של כסיף כשלג ילבינו לעומת פשעיה של גוטליב נגד ביטחון המדינה. וגילדת הח"כים העניקה לה חסינות. ואם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות, היא תהיה שרת המשפטים.
יש לצמצם באופן משמעותי את חסינות הח"כים.
* מדינה בתוך מדינה – ספרו של שמואל רוזנר, עורך ספרי "הקיפוד והשועל", עורך אתר "המדד" ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי – "בעניין החרדים", מנתח לעומק את האתגר הגדול, הקיומי, שהמיעוט החרדי הגדול מציב בפני מדינת ישראל. הוא מציג בנתונים את תרומתם השלילית לכלכלה (כלומר התרומה אינה אפס, אלא היא שלילית – מדינת ישראל משלמת בכל חודש למשפחה חרדית הרבה יותר משהיא תורמת לכלכלה), השתמטותם מתרומה לביטחון והגידול הדמוגרפי המשמעותי בעשורים האחרונים והצגת התחזית הדמוגרפית לעשורים הקרובים, והחברה הישראלית צריכה להחליט אם להמשיך בדרך זו, שעלולה להביא לקריסת המדינה או לפעול לשינוי עומק שיבטל את האוטונומיה החרדית.
הספר מנוסח במתינות רבה, בזהירות רבה, כל תחזית עתידית מסויגת בכך שתחזיות לעיתים אינן מתאמתות וכו'. ובכל זאת, אי אפשר שלא להסיק מהכתוב, שמדינת ישראל לא תוכל להמשיך לשאת על כתפיה את האוטונומיה החרדית, ושאזרחי ישראל לא יסכימו להמשיך לממן את ההסדר הזה, אם לא יחול שינוי דרמטי.
הנתונים בספר מפריכים את המיתוס, שבעבר הלא רחוק גם אני האמנתי בו, על כך שיש שינוי הדרגתי ותהליכי מודרניזציה וישראליזציה בחברה החרדית. "אם תחזרו לאחור, תוכלו למצוא לא מעט תחזיות של אישי ציבור וכלכלנים שמבשרות על תהליכים איטיים של 'השתלבות' של החרדים בכלכלה, או על מגמות רצופות של 'שיפור'. רוב התחזיות האלה התגלו כמשאלות לב, או הבטחות סרק, ולא יותר." במידה רבה, הגידול הטבעי של המגזר תוך המשך אורח חייו המתבדל, שאינו תורם, ושהוא מוחזק על ידי האזרחים הלא חרדים, מחריף את הבעייה ומסיג אחור את המדינה כולה. מדינה יכולה לסבול מיעוט קטן שדרכו שונה ואינו שותף לכלכלה ולביטחון, אך ככל שהוא גדל, הוא הופך לאתגר גדול יותר.
מדינה מודרנית יכולה להשלים עם כך שיש בתוכה מיעוט הדוחה את המודרנה ואינו לומד מתמטיקה, מדעים ואנגלית (רוזנר לא התייחס לכך, אך המגזר החרדי אינו לומד גם היסטוריה, אזרחות, תנ"ך וכד'), אך כאשר המיעוט גדול מאוד, ובוגריו אינם כשירים לתעסוקה בחברה מודרנית (האגדה על כך שבוגרי הישיבות רכשו כלים שבאמצעותם הם לומדים במהירות כל לימודים טכנולוגיים ואחרים – חסרת שחר, גם אם יש יחידי סגולה כאלה), והמדינה מממנת את לימודיהם ואח"כ מדינת הרווחה מממנת את אורח חייהם – נוצרת מסה קריטית שאי אפשר יהיה עוד לשאת.
המגזר החרדי נהנה בגדול, יותר מכל מגזר אחר, מכל הטובין של מדינת הרווחה. אך בעוד מדינת הרווחה מבוססת על הרעיון שמיסי העשירים נועדו לסייע לעניים לצאת ממעגל העוני, במקרה שלנו המגזרים היצרניים מממנים את החרדים הבוחרים בעוני ורואים בו אידיאל.
"תרגמו את כל זה לשקלים בכיס שלכם ותקבלו את הנתון הבא: בכל חודש, יהודי ממוצע שאיננו חרדי משלם בערך 3,500 שקלים כדי לאפשר קיום בכבוד ופרנסה ליהודי חרדי שאינו עובד. וכבר אמרנו, החברה החרדית גדלה במהירות, מה שאומר שגם הסכום שיידרש כדי לקיים אותה יעלה במהירות. יותר חרדים – שמקבלים יותר ממה שהם נותנים – ופחות לא חרדים – שהם אלה שנותנים יותר ממה שהם מקבלים – יעלו את הסכום הנדרש בכל חודש מכל משפחה לא חרדית עד שיגיע, לפי אחד התחשיבים, ליותר מעשרת אלפים שקלים בחודש. זה יקרה בערך בתוך עשרים שנה. כלומר אם אתם לא חרדים, הבת שלכם, או הבן שלכם, ישלמו בעוד עשרים שנה עשרת אלפים שקלים בחודש כדי לממן את החברה החרדית."
כמובן שנושא ההשתמטות מצה"ל תופס אף הוא מקום מרכזי בספר, אולם רוזנר מסביר שאי אפשר לפתור את הבעייה הזאת בנפרד מכל בעיית האוטונומיה החרדית – החינוך, הכלכלה וכו'.
אם אנו רוצים להיות "עם ישראל" ולא איגוד של שבטים נפרדים, עלינו להתמודד עם האתגר הזה. ואגב, במודל של שבטים נפרדים, שבעיניי הוא אסון, לא יתכן שיהיה שבט גדול וגדל, שהשבטים האחרים נושאים אותו על גבם.
הספר מתאר מציאות של מדינה בתוך מדינה (הוא לא משתמש בביטוי הזה), שבה אזרחי המדינה שבתוך המדינה, מנוכרים למדינת האם, אך היא מממנת אותם.
הספר הזה חשוב מאוד, ספר חובה לכל מי שעתיד החברה הישראלית חשובה לו ובראש ובראשונה למקבלי ההחלטות.
הספר אינו עוסק בנושא שבעיניי הוא חשוב מאוד, והוא העימות האידיאולוגי והתיאולוגי בין הציונות לבין החרדיות על מהותה של היהדות. בעיניי, היהדות החרדית כופרת בעיקר, היא מוטציה של היהדות ותורתה מעוותת ומהווה חילול השם. אך בסוגיה הזאת, כאמור, אין דיון בספר.
* התפכחותו של רופין – פרופ' משה צימרמן פירסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" סקירה על ספר בגרמנית של אניה זיגמונד, העוסק בציוֹנים בגרמניה ומרכז אירופה שהציונות שלהם חתרה להסדר עם הערבים.
צימרמן מתפעל מהמסר של אותם ציונים, רובם אנשי תנועת ברית שלום, והוא מציג אותה כאופציה ציונית ראויה, שלמרבה הצער הציונות לא בחרה בה, ולכן אנחנו היום "סופר ספרטה" והציונות מוקצית בעולם.
הצגת תמונה שעל פיה אנשי ברית שלום חתרו להסדר עם הערבים והאחרים שללו אותו אינה נכונה. ההנהגה הציונית לדורותיה חתרה להסדר עם הערבים. ראו הסכם ויצמן-פייסל, השיחות של בן גוריון עם מוסא אל-עלמי ועוד. מה שייחד את ברית שלום, הוא התניית הגשמת הציונות בהסכמת הערבים. אילו בחרנו בדרך הזאת, לא היתה קמה מדינת ישראל.
אלה מאנשי ברית שלום שדבקו בדרכם, התנגדו להקמת המדינה. חלקם הפכו לאנטי ציונים פעילים. כזה היה יהודה לייב מאגנס. מאגנס היה ציוני מארה"ב שעלה לארץ ישראל והיה הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית. הוא הצטרף לברית שלום, ודבק בדרכה גם כאשר המציאות טפחה על פניו, כלומר כשהתברר שהערבים לא יתנו את הסכמתם לא לעלייה לארץ ובוודאי לא להקמת מדינה יהודית. וכך, ב-1948 מאגנס נרתם בכל מאודו לפעולה נגד הקמת מדינת ישראל.
מאמרו של צימרמן מעוטר בתמונה גדולה של ארתור רופין. רופין הוא סיפור מעניין. הוא היה אחד מגדולי מיישביה של ארץ ישראל, ועם זאת הוא הקים את ברית שלום וחתר בכל מאודו להשיג את הסכמת הערבים.
אולם כפי שרבים בינינו התפכחו ב-7 באוקטובר, הוא התפכח במאורעות 1936. איני יודע אם התפכחות זאת מופיעה בספרה של זיגמונד, אך במאמר של צימרמן היא אינה מופיעה. צימרמן כותב בסרקאזם: "מי... יסלקו את שמו של רופין משלטי הרחובות הקרויים על שמו?"
הנה קובץ ציטוטים ממאמרים שכתב רופין בשנים 1936-1937: "לדעתי, שום משא ומתן עם הערבים ביום הזה לא יצעיד אותנו קדימה, שהרי הערבים עודם מקווים כי יוכלו להיפטר מאיתנו מעל לראשנו... לא משא ומתן, אלא פיתוח ארץ ישראל בכיוון הגדלת חלקנו באוכלוסייה וחיזוק כוחנו הכלכלי עשוי להביא להפגת המתח... התנגדות הערבים לעלייה היהודית תמצא לה מפעם לפעם את פורקנה בהתפרצויות כאלה. נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים ואין מנוס מקורבנות דמים. ייתכן שזהו מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות ואם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בארץ ישראל בניגוד לרצון הערבים – נהיה מוכרחים להביא בחשבון קורבנות כאלה... מביאים בחשבון את האפשרות של מעשה-נקם מצד היהודים. אולי אין לנו מנוס מרצח-הדדי נורא כזה, אשר יבהיר אחת לתמיד לעיני כל, כי היהודים יושבים קבע בארץ ישראל ומנוי וגמור עימם להישאר בה, וכי מעשי טרור לא ירתיעו אותם אלא רק יעוררו טרור שכנגד... אין להגיע להסכם עם הערבים על ידי הענקת יתרונות כלכליים. הערבים אינם מוכנים לוותר על שלטון מדיני בארץ ישראל, והם ישלימו עם ארץ ישראל יהודית – שלמה או למחצה – רק אם נהיה חזקים עד כדי כך, שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאיתנו."
זו בדיוק גישת "קיר הברזל" שאותה הגה ז'בוטינסקי והגשימה תנועת העבודה. הדברים נכונים גם היום, כיוון שהפלשתינאים עדיין לא השלימו עם קיומנו.
* שנה בשעות – סיימתי את ההאזנה להסכת הנפלא של "כאן הסכתים": המאה העשרים.
ההסכת הוא כל סדרת תוכנית הרדיו "שנה בשעה" – השעה השנייה בתוכנית הרדיו "שבת עם אורן נהרי" ברשת ב'. לאורך שנים אחדות, הוקדשה השעה השנייה להיסטוריה של המאה ה-20. בראשית הסדרה אכן היתה זו שנה בשעה, אך במהרה התוכנית עברה למספר שעות בשנה, 4-5 תוכניות על כל שנה.
התוכנית מעמיקה מאוד, משתתפים בה טובי המומחים בנושאים השונים. היא בוחנת תהליכי עומק, והיא נוגעת בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה, במדע, בתרבות – ספרות, תיאטרון, קולנוע, מוזיקה, מחול וכו', בספורט ועוד, בזירה הבינלאומית ובזירה הפנים ישראלית ובעם היהודי.
על הכול ניצח ביד רמה אורן נהרי, אנציקלופדיסט של ממש, סקרן ללא גבול ובעל ידע רחב בכל התחומים שבהם עוסקת התוכנית. אחד הדברים הבולטים אצלו היא גאוות היחידה היהודית שלו – גאווה בפרסי הנובל שקיבלו יהודים, בהישגיהם האדירים במדע ובתרבות. פעמים רבות הפטיר הערות כמו "שהוא, כמובן, יהודי", "והוא – איך לא? יהודי" וכד'. ומצד שני, לעיתים מבוכה ביהודים שעושים לנו בושות, כמו הגנגסטרים במאפיה היהודית בארה"ב.
למרבה הצער, הסדרה לא הספיקה להשלים את המאה ה-20 כולה, אלא השלימה את ארבע התוכניות על 1961. בפרקים האחרונים ניכרו היטב קשיי הדיבור של אורן נהרי במחלתו. ובשידור האחרון, פחות משבוע לפני שנפטר, הוא נפרד מהמאזינים, אך עד טיפת השידור האחרונה הפגין את כל סגולותיו.
אני מקווה מאוד שיהיה מי שירים את הכפפה (דוד ויצטום?) וימשיך את הסדרה עד השלמת המאה ה-20 כולה.
* ביד הלשון: גשור – קיבוץ גשור בדרום הגולן חוגג בשעה טובה יובל להיווסדו. סיפורו של גשור מעניין, כי הוא הקיבוץ הראשון של תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) בגולן, ובכלל מעבר לקו הירוק.
לאחר מלחמת ששת הימים, היתה מחלוקת עמוקה בקיבוץ הארצי בנוגע לעתיד הגולן ולהתיישבות בגולן. צמרת התנועה, ובראשה ההנהגה ההיסטורית – יערי וחזן, התנגדה לנסיגה מהגולן ותמכה בהקמת קיבוצי התנועה בגולן, אך היתה התנגדות חריפה מצד אופוזיציה גדולה, בעיקרה בוגרי גרעיני הנח"ל העירוניים בתנועה, להתיישבות. המחלוקת הזאת שיתקה את היכולת לקבל החלטה. היו מיספר פשרות בדרך. האחת היתה הקמת קיבוץ שניר ברמת הבניאס; שטח ששוחרר מדי סוריה במלחמה. רמת בניאס היתה בצד הישראלי של הגבול הבינלאומי ושל קווי שביתת הנשק, אך ב-1956 הסורים השתלטו עליה. לכן, גם המתנגדים הסכימו להקמת הקיבוץ, כיוון שכאן, לדידם, אין המדובר בשטח כבוש.
פשרה נוספת היתה שליחת גרעינים של השומר הצעיר להיאחזויות נח"ל בגולן. הטענה היתה שכאן מדובר במאחז צבאי ולא ביישוב אזרחי, ועל כך ניתן היה להסכים.
רק אחרי מלחמת יום הכיפורים מועצת הקיבוץ הארצי החליטה להקים את קיבוץ גשור בגולן, ולאחר שנים ספורות גם את קיבוץ נטור. כדי לפייס את המתנגדים, את ההחלטה ליוותה אמירה, המוכרת כ"פשרת גשור": "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." האמירה הזאת לא גרמה למתנגדים לתמוך בהקמת היישוב, אך איפשרה להם לחיות עם ההחלטה. יש לציין שבתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90, "העם עם הגולן," הקיבוצים גשור ונטור השתתפו באופן פעיל במאבק, ולא היה זכר ל"פשרת גשור".
היאחזות נח"ל גשור עלתה לקרקע ב-1968. ב-1975 עלו חלוצי קיבוץ גשור לנקודה זמנית במחנה פיק ובנובמבר 1976 לנקודת הקבע בסמוך לנחל סמך.
מקור שמו של היישוב הוא מקראי – ממלכת גשור ששכנה בגולן בתקופת המקרא.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
שקרים בבסיסה של תעמולה אפקטיבית
פכים מתעמולת בית דויד נגד בית שאול
דויד שמתואר בספר שמואל כבעל אישיות ממגנטת, היה גם מומחה גדול ביחסי ציבור, ואזכיר בנושא זה את השאלות החוזרות ונשנות שלו את הלוחמים נגד הפלישתים – מה הבטיח שאול למי שיצליח להכות את גלית הפלישתי (שמואל א' י"ז 30-25), וכן את שירת הנשים "היכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו" (שמואל א' י"ח 8-6), אשר לא אתפלא אם היא גם כן תוצאה של תועמלני דויד.
דויד נחשב בעיני שאול למורד במלכות, גם מי שהקים כנופיה של מורדים שחיה בעיקר מדמי חסות (פרוטקשן), ראו פרשת נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה), וגרוע מזה – הוא מתחבר אל אויביו המרים של ישראל, הפלישתים, ומוכן לצאת עימם לקרב כנגד צבא ישראל בהנהגתו של שאול (שמואל א' כ"ז, כ"ח 2-1, כ"ט 11-3).
ובכן, איך מתגברים על כל המכשלות האלו לקראת כיבוש המלכות ביהודה, ואחר כך על כל ישראל? לשם כך עבדו קשה תועמלניו: המציאו משיחה סודית למלכות של דויד בידי שמואל (שמואל א' ט"ז), המציאו חטא שכביכול חטא שאול, שכאילו לא חיכה לשמואל בגלגל, כשהפלישתים נלחמים בו על גב ההר. כלומר, לפי תועמלן זה היה שאול אמור לנטוש את המערכה נגד הפלישתים לרדת 1200 מטרים מגב ההר עד הגלגל (400 מטרים מתחת לפני הים!), כדי לחכות לשמואל, ושהפלישתים יחכו! (שמואל א' י"ג 14-8), וכן חטא נורא נוסף חטא שאול על כך שלא השמיד את הבהמות של עמלק, והשאיר בחיים את מלכם אגג (שמואל א' ט"ו), כשאנו מקבלים מידע הפוך לגמרי לכתוב בפרק ט"ו – בפסוק 48 בפרק י"ד: "ויעש (שאול) חיל, ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו."
עד כאן פגשנו תעמולה שקרית מינורית יחסית, בשופטים י"ט-כ"א אנו פוגשים ממש תעמולת זוועה: המספר מתאר את הכנסת האורחים הלבבית של אבי הפילגש של הלוי מהר אפרים – הוא מפציר בו להמשיך ולהתארח אצלו יום אחר יום, וכן מתוארת הכנסת האורחים של הזקן מהר אפרים הגר בגבעה אשר לשבט בנימין – כל זה כדי לעמת עם ההתעלמות של אנשי הגבעה ממסורת הכנסת האורחים (איש מאנשי הגבעה אינו מזמין את הלוי, פילגשו ונערו הביתה – שם י"ט 15). הכנסת האורחים של הזקן מהר אפרים היא ראויה מאוד, אבל אנשי הגבעה, "בני בליעל", דורשים מבעל הבית להוציא את האיש שמתארח אצלו כדי לאונסו ("נדענו", שם י"ט 22). הזקן מציע לאנשי הבליעל את מה שהיה מקובל באורח החיים של אותם ימים – להוציא להם את בתו הבתולה ואת הפילגש שיתעללו בהן, ולא יעשו נבלה במשכב זכר, שזה חטא יותר גדול בעיניהם מאונס אישה. לבסוף, מוצאת הפילגש, ואנשי הגבעה התעללו בה עד מוות.
התועמלן הזה של בית דויד מבקש להראות שאנשי הגבעה היו גרועים מאנשי סדום: אנשי סדום דרשו לאנוס ("לדעת") את האנשים שבאו להתארח בביתו של לוט, ולוט, על פי המקובל, מציע להם את שתי בנותיו שיתעללו בהן. אבל האנשים האורחים, שהם בעצם שליחי האל, מלאכים, מכים את אנשי סדום בסנוורים, ומאוחר יותר האל ממטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, ומשמיד אותן כליל (בראשית י"ט). המסקנה המתבקשת היא שהגבעה, עירו של שאול, היא גרועה מסדום, וראויה לעונש ההשמדה. ובאמת הלוי מהר אפרים מנתח את גופת הפילגש לשנים-עשר נתחים, ושולח לכל שבטי ישראל כדי לעורר אותם ללחום כנגד אנשי הבליעל שבגבעה, ולהשמיד אותה כפי שהושמדה סדום. המעשה הזה של הלוי מזכיר בהכרח את מעשהו של שאול שניתח את צמד הבקר שלו, ושלח בכל ישראל, כשהוא מאיים כי מי שלא ייצא למלחמה בבני עמון אחרי שאול – כך ייעשה לבקרו (שמואל א' י"א 7-6).
וכאן מתחילה מסכת שקרים פנטסטית, כדי לתאר את העונש שהענישו בני ישראל את אנשי הגבעה ואת שבט בנימין, שבטו של שאול: כל שבטי ישראל, 400,000 שולפי חרב התאספו במצפה (שופטים כ' 2-1, 17), ולעומתם 26,000 שולפי חרב משבט בנימין (שם, כ' 15). ובכן, כדי להבין במה מדובר: כל כוחות המילואים של מדינת ישראל בעת מלחמה בשבע חזיתות (!) הם בערך המספר הזה – 426,000 חיילים. במלחמת האחים הזאת בעקבות פרשת פילגש בגבעה נהרגו 65,000 אנשים (שופטים כ' 21, 25, 35, 46-44) – פי חמישה מאבידות מצרים, ירדן וסוריה במלחמת ששת הימים!
נניח לגוזמאות האלו, אבל באמת מתי התאחדו שבטי ישראל בתקופת השופטים – כולם כאיש אחד? מעולם לא! – בשירת דבורה אנו קוראים שראובן ומרוז לא השתתפו בקרב נגד צבא יבין וסיסרא (שופטים ה' 17-16, 23). גדעון מצליח לגייס במלחמתו נגד מדיין רק את נפתלי, אשר, מנשה וזבולון (שופטים ו' 23, 35). יפתח מעניש את סוכות ואת פנואל שלא סייעו לו במלחמתו בבני עמון (שופטים ח' 5, 8). בני אפרים כועסים על יפתח שלא קרא להם להילחם בעמון, ויפתח הורג בהם במעבר הירדן (שופטים י"ב 6-1).
המספר רוצה שנאמין כי כל המסה הגדולה הזאת של לוחמים, שבדה מליבו, אמורה להיות כולה שולפי חרב (שופטים כ' 2, 15, 35), ואנו עדים משני מקורות אמינים יותר כי כלי נשק כמעט שלא היו בידי לוחמי ישראל. דבורה מתלוננת על כך בשירתה: "מגן אם ייראה ורומח בארבעים אלף מישראל" (שופטים ה' 8), ובימי מרד שאול בפלישתים כתוב: "והיה בימי מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר עם שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו" (שמואל א' י"ג 22).
לא סיימנו לתאר את נכלוליה של התעמולה הזאת נגד בית שאול: בהמשך אנו עדים למלחמת חורמה בבנימין, שבתחילה בני ישראל ניגפים מפני אנשי הגבעה, כשלבסוף מושמדת כל העיר על כל תושביה, להוציא שש מאות לוחמים שנמלטו לסלע רימון (שופטים כ' 45). לאחר מעשה בני ישראל מצטערים על כך ששבט בנימין עלול להיכחד, ועל כן דואגים להם לנשים. וכיצד? בודקים מי לא נענה לקריאה נגד בנימין, ומסתבר שאלה אנשי יבש גלעד (שופטים כ"א 9). נשלחים ליבש גלעד שנים עשר אלף לוחמים כדי להשמיד את כל אוכלוסייתה זקן, נשים וטף, והשאירו רק 400 בתולות (איך ידעו מי בתולה – זאת פרשה בפני עצמה), ונתנו את הבתולות לאנשי בנימין שברחו לסלע רימון, ומאחר שחסרו עוד מאתיים בתולות, הרשו לאנשי סלע רימון לחטוף נערות מחוללות בכרמים בשילה (שם כ"א 23-19).
ובכן, לא רק את גבעה "החטאה", עירו של שאול, צריך להכחיד, אלא גם העיר שזיכרו של שאול קשור בה – יבש גלעד. יבש הזעיקו את בני ישראל שיצילו אותם מנחש העמוני, ושאול יצא לקרב נגד העמונים, והציל את יבש גלעד. (שמואל א' י"א). אנשי יבש לא שכחו את מעשהו של שאול, והם פעלו בסכנת נפשות, לקחו את גופותיהם של שאול ובניו התלויות על חומות בית שאן, הביאו אותן לקבורה ביבש, וצמו באבלם שבעה ימים (שמואל א' ל"א 13-12). ובכן, לפי התועמלן השקרן שלנו – לא רק עירו של שאול ראויה להשמדה, אלא גם עירם של אלה שכיבדו את שאול ושמרו לו נאמנות.
אפשר להניח שלולא התעמולה הנבזית הזאת – דויד, הבוגד בעמו, לא היה זוכה למלוך על יהודה, ומאוחר יותר – על כל ישראל.
משה גרנות
שַׁלְוָה וּבְדִידוּת
אָדָם לֹא כְּלוּם,
זוּלַת זִכָּרוֹן שָׁבִיר
בָּאֲוִיר.
עוֹבֵר בְּתוֹךְ מָטָר דַּק,
מוֹתִיר מֵאֲחוֹרָיו
אֶת צְעָדָיו,
אֶת קוֹלוֹ,
אֶת שְׁמוֹ.
אֶל מַמְלֶכֶת הָאֵינְסוֹף,
בָּהּ מִשְׂתָּרַעַת
שַׁלְוָה וּבְדִידוּת.
50 שירי מתבגרים (48)
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
48.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּך שֶׁמַּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב יִשָּׁאֵר
אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אֲנִי –
אָז אֲנִי רוֹצֶה לַגֶשֶׁת אֶל נִימָה וְלוֹמַר לָהּ:
"אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי
כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ
אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –
כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח
וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב – "
יאיר גולדנר-גולן: חיסול חמינאי כישלון
יאיר גולדנר-גולן: זהו הכישלון שעליו אני מדבר – והוא מרוח כולו על נתניהו:
חיסול חמינאי האב היה יכול להיות נקודת מפנה היסטורית. אבל נתניהו, ביהירותו ובשיקולי ההישרדות הפוליטית שלו, הוריד לטמיון הזדמנות אסטרטגית יוצאת דופן.
במקום להוביל מהלך מדיני אזורי שיבטיח את ביטחון ישראל, הוא מכר לאמריקאים אשליות על מיטוט המשטר האיראני, ללא אסטרטגיה מדינית שתבטיח את היום שאחרי.
התוצאה: סילוק ההנהגה הוותיקה חיזק את כוחם של גורמים קיצוניים ואלימים עוד יותר בצמרת הביטחונית האיראנית.
תחת נתניהו שאגת הארי הרעה את מצבנו האסטרטגי במקום לשפר אותו. האחריות לקביעת היעדים, לניהול המערכה ולתוצאותיה מוטלת על נתניהו.
כך הופכים הישג צבאי היסטורי לכישלון אסטרטגי חמור. נתניהו חייב לתת דין וחשבון על ההחלטות שקיבל ועל התוצאה שהותיר אחריו.
https://x.com/YairGolan1/status/2108549249747058820
הבנתם? גולדנר-גולן מביע צער על תמיכתו שלו בחיסול חמינאי.
האם מישהו יכול להבין את "האסטרטגיה" של גולדנר-גולן? למה בדיוק הוא מתכוון במילים "מהלך מדיני אזורי"? מהלך אזורי עם מי? ואיך "המהלך" הזה היה מונע את התעצמות איראן? האם הוא מדבר על שיחה בקן של השומר הצעיר?
ובכלל במה ההנהגה עכשיו באיראן יותר קיצונית מההנהגה הקודמת?
האם זו הקונספציה שאמרה שאסור לפגוע בנסראללה כי ״יבוא מישהו גרוע יותר...״
חמינאי היה צורר ומנהיג ציר הרשע שנים רבות שמטרתו חיסול המדינה היהודית. אסור לתת חסינות לשום מנהיג כמוהו, גם לנוכחי.
איך אפשר לסמוך על מנהיג מפלגה כגולדנר-גולן שקבע שהחמאס הוא נכס, ואחרי ה-7 באוקטובר תבע להרעיב את עזה עד מוות, ולאחר זמן תבע להיכנע לחמאס ולבוא איתו להסכם שיותיר את שלטונו בעזה עד גבול הקיבוצים?
[אהוד: האם גולן שפוי או שהוא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי?]
פרס נובל למחרחרי מלחמה
ועדת פרס נובל הנורווגית החליטה להעניק את פרס נובל לשלום לשנת 2026 לנוואנתם נאווי פילאי, טמילית הודית מדרום אפריקה – על מאמציה לקדם את השלום ואת המשפט הבינלאומי.
לדבריה "פרס נובל לשלום לשנת 2026 מוענק לאישה שבאומץ לב וביושרה יוצאי דופן הובילה את הדרך לעבר סדר משפטי עולמי מקיף יותר. כלת הפרס השנה מילאה תפקיד מרכזי בהבטחת העמדתם לדין של פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם."
https://www.ynet.co.il/news/article/b1nvc11ljze
נאווי פילאי כיהנה כנציבה החמישית של האו"ם לזכויות האדם. היא חיברה את דו"ח הארגון שקבע כי ישראל מבצעת רצח עם נגד הפלסטינים.
https://rotter.net/forum/scoops1/966705.shtml
מסתבר שפרס נובל לשלום הוא לעיתים פרס למחרחרי מלחמה כך היה ב-1994 כשרב המרצחים מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני קיבל פרס נובל לשלום, על חוזה שהגדיר כחוזה חודייביה, והחל מיד במלחמה.
ההמלצה לתת ללנוואנתם נאווי פילאי, הגזענית את פרס נובל לשלום לא יכולה שלא להזכיר את ההמלצה שנתנה ב-1934 היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין להעניק את פרס נובל לשלום להיטלר "כי הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה. על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטיים והשמאליים, הוא מגרש את כל מה שתורם לפעילות. שזה אומר שלום... על ידי דיכוי יהודים... הוא מסיים מאבקים בגרמניה."
גם כאן האשמת היהודים בג'נוסייד תכשיר את הג'נוסייד נגדם ותביא לשלום.
פתרון בעיית היהודים
נורמן גרי פינקלשטין הוא יהודי-אמריקאי אוטו-אנטישמי, ואנטי-ציוני שהוריו ניצולי שואה.
על הוריו אמר פינקלשטיין כי הם ראו את העולם דרך הפריזמה של השואה. הם חשו הכרת תודה נצחית כלפי ברית המועצות (שלה ייחסו את תבוסת הנאצים), ולכן נהגו בנוקשות רבה כלפי כל מי שהיה אנטי-סובייטי. הם תמכו באישור שנתנה ברית המועצות להקמת מדינת ישראל, כפי שהוצהר על ידי אנדריי גרומיקו, שאמר כי היהודים הרוויחו את זכותם למדינה, אך סברו שישראל מכרה את נשמתה למערב וסירבו לקיים עימה כל קשר.
מעורבותו בסכסוך הישראלי-פלסטיני החלה ב-1982, כאשר הוא וקומץ יהודים נוספים בניו יורק הפגינו נגד הפלישה הישראלית ללבנון. הוא נשא שלט שעליו נכתב:
"הבן הזה של ניצולי מרד גטו ורשה, אושוויץ ומיידנק לא ישתוק: נאצים ישראלים – עצרו את השואה בלבנון!"
פינקלשטיין התפרסם בשנת 2000 לאחר שפרסם את ספרו "תעשיית השואה", שבו הוא טוען כי זיכרון השואה מנוצל כנשק אידאולוגי שנועד לספק לישראל מידה של חסינות מביקורת.
פינקלשטיין כינה את ישראל "מדינת עליונות יהודית," ורואה בה כמי שמבצעת פשע של אפרטהייד כלפי העם הפלסטיני. הוא משווה בין מצוקתם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי ובין זוועות הנאצים. ספרו האחרון של פינקלשטיין בנושא הפלסטינים וישראל, שפורסם ב-2018, הוא "עזה: חקירת מות הקדושים שלה" (Gaza: An Inquest into Its Martyrdom).
בינואר 2008 ביקר פינקלשטיין בלבנון ונפגש עם אנשי ארגון חיזבאללה. בראיון בנושא אמר פינקלשטיין: "אני מאמין שלחיזבאללה יש זכות לפגוע באזרחים ישראלים אם ישראל מתמידה בפגיעה באזרחים, עד שישראל תחדל ממעשי הטרור שלה." האירגון הוא "מייצג את התקווה" וציין כי "לפעמים אני חושב שזה דבר טוב מאוד שהחיזבאללה הביא לתבוסת ישראל, אתם מוכרחים להמשיך להכות על ראשם עד שיתעשתו."
ב-23 במאי 2008, לאחר שנחת בנמל התעופה בן-גוריון במטרה לבקר במחנה פליטים פלסטינים, אסרה ישראל את כניסתו, "בשל חשדות לקשרים לגורמים עוינים בלבנון."
ב-7 באוקטובר 2023 השווה פינקלשטיין את מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס על ישראל, שבה נטבחו מעל ל-1200 אזרחים ישראלים, כולל נשים, זקנים וילדים – למרד גטו ורשה וכתב "לעולם לא אנטור טינה – להפך, זה מחמם את כל נימי נפשי – על המראות של ילדי עזה המחייכים, כאשר מדכאיהם היהירים הדוגלים בעליונות יהודית סוף סוף הושפלו."
את פעולות החות'ים בים האדום, תיאר כמעשה "הרואי" ומוסרי שנועד לעצור את הלחימה בעזה. לשיטתו, החות'ים "לקחו על עצמם את האחריות" והפגינו מצפון נעלה יותר מאותן מדינות שהמשיכו במסחר כרגיל.
והנה "חוקר" מדע המדינה היהודי נורמן פינקלשטיין הגיע לתובנה חדשה: '
'הסיבה שאין עכשיו רמת אנטישמיות גדולה באירופה, היא בגלל שהיטלר פתר את הבעייה היהודית הוא השמיד 6 מיליון יהודים ופתר את הבעייה."
https://rotter.net/forum/scoops1/966696.shtml
הבנתם? עכשיו נשאר רק לעשות פתרון סופי ליהודים בישראל ולא תהיה יותר אנטישמיות.
בהשראת דאעש: סטודנט לרוקחות מואשם בתכנון
הרג המוני של יהודים בעזרת רעלים
מוחמד שלבי (22), סטודנט לרוקחות משכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים, תיכנן לבצע פיגועים נגד כוחות הביטחון ואזרחים יהודים באמצעות מטעני חבלה ורעלים קטלניים במטרה לגרום להרג המוני.
לפי כתב האישום שלבי, סטודנט שנה שלישית לרוקחות באוניברסיטת אל קודס באבו דיס, שעבד גם כעוזר רוקח, עבר תהליך של הקצנה אידאולוגית, בין היתר בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". במסגרת זו צרך באופן שיטתי תכנים המזוהים עם ארגוני הטרור חמאס ודאעש, והחליט לנצל את הידע שרכש בלימודיו ואת נגישותו לחומרים כימיים לצורך ביצוע פיגועים קטלניים.
בתחילת שנת 2025, על-רקע כעסו על דו"חות חניה שניתנו למתפללים סמוך למסגד בשכונת בית חנינא, תיכנן שלבי להטמין מטען חבלה במקום שבו נהגו לעמוד גורמי האכיפה. לצורך כך עקב אחר פעילותם במשך כחודשיים והוריד מהאינטרנט מדריכים להכנת חומרי נפץ. התוכנית לא יצאה לפועל לאחר שגורמי האכיפה הפסיקו להגיע למקום.
בהמשך תיכנן שלבי לבצע פיגוע רחב היקף, שבמסגרתו ביקש, לדבריו, להרוג "המון יהודים." לשם כך הצטרף לקבוצות טלגרם המזוהות עם ארגוני טרור, ובהן קבוצה המזוהה עם דאעש, והוריד עשרות קבצים ובהם הוראות להכנת מטעני חבלה, חומרי נפץ ורעלים קטלניים. בנוסף, העתיק למחברת מרשמים להכנת רעלים המסוגלים לגרום למוות באמצעות מגע, הרחה או שתייה, ותיעד חומרים שניתן להשתמש בהם להכנת חומרי נפץ.
שלבי עבר משלב התכנון למעשי הכנה ממשיים. הוא נסע בשתי הזדמנויות לרמאללה, רכש חומרים כימיים וציוד מתאים, תוך פיצול הרכישות כדי שלא לעורר חשד, ואיחסן אותם בחדרו בביתו. בהמשך ערך ניסוי כימי באמבטיה בביתו, שבמהלכו הצית תערובת שהכין כדי לבחון את החומרים. שלבי אף מחק ממכשיר הטלפון שלו קבצים והיסטוריית חיפושים במטרה לטשטש את מעשיו.
https://www.ynet.co.il/news/article/hkk002rnigx
שום רופא יהודי בבריה"מ לא ניסה להרעיל אזרחים. לידיעת אורי הייטנר המאשים בגזענות את החוששים מטיפול אצל אנשי רפואה ערבים, ומשווה זאת לעלילת הרופאים היהודים של סטלין.
ודוק: אלו הם מקרים היוצאים מן הכלל. רוב רובם של עובדי הרפואה הערבים עושים מלאכתם במסירות.
מה יאמר מפעל ההכשרה?
ח"כ יאסר מחמוד חוגי'ראת מרע"ם-התנועה האיסלמית, הוא ד"ר לגנטיקה. בדואי מהצפון המזדהה כערבי-פלסטיני.
בתשובה לשאלה: "ח״כ יאסר חוג׳יראת מרע״מ, אתה יכול להגיד שחמאס הוא ארגון טרור?"
השיב: ״זה ארגון שבעצם חלק ממנו צדקה וחלק שרוצה לקבל זכות קיום והכרה כמדינה.״
https://rotter.net/forum/scoops1/966568.shtml
ודאי הוא שבית המשפט העליון שאינו מכבד את חוקי המדינה יכשיר לחברות בכנסת אדם שרואה את החמאס ארגון צדקה, אבל מסקרן איך יגדירו אותו בג"ץ המכשירים כשותף לממשלה.
מעניין האם אורי הייטנר ייתן לו הכשר. האם מטרתו של הייטנר, המלכת בנט – תקדש את האמצעים קרי, הכשרתו של תומך חמאס כארגון צדקה כגלאט כושר כחלק מהממשלה?
תחילת הודאה בטעות
מנהיג מפלגת הירוקים הבריטית-האנטישמית "הירוקים", היהודי הפולני זאק פולנסקי, אומר בראיון שהוא היה מצביע נגד החלטת המפלגה שהציונות היא גזענות:
https://x.com/PolitlcsUK/status/2108445310498357668
זאק פולנסקי נכשל בניסיונו לנצח בבחירות המיוחדות ולהפוך לחבר הפרלמנט ימים אחדים אחרי שמפלגת הירוקים בראשותו אישרה את ההצעה השנויה במחלוקת המגדירה את הציונות כגזענות. האם עשה זאת לאור הביקורת על החלטת המפלגה? בייחוד אחרי שהתגלה שמי שהעלתה את ההצעה לובנה ספייטן, אמנית בריטית-פלסטינית, היתה חברה קרובה של מחבל אל קעידה שתכנן פיגוע נגד נוסעים מישראל, שנכלא בארה"ב בגין מזימת טרור בנמל התעופה.
לובנה ספייטן שקראה בעבר "לצוד ציונים," ניסתה להעיד לטובתו במשפט והגנה עליו: "הוא סומן על ידי המערכת." כעת היא מודה: "הקשר איתו לא השתנה."
דומה שבאקלים האנטישמי בבריטניה בכלל הוא לא ישרוד במפלגה אנטישמית מובהקת.
התרעות
לאחרונה במסגרת תעמולת הבחירות מעלים כלי התקשורת התרעות רבות שקיבל נתניהו לפני ה- 7 באוקטובר, התרעות שמטרתן להוכיח שהוא התעלם מהן ולכן הוא האשם בטבח.
העיתונאי בן זילברמן-כספית מונה אותן:
https://x.com/BenCaspit/status/2107937301678760288
כולם התריעו. שליט איחוד האמירויות, ראש המודיעין המצרי, סופיאן אבו זיידה, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, ראש אמ"ן אהרון חליווה, ראש השב"כ, רונן ברזובסקי-בר, ולאחרונה גם אלוף (מיל) אברהם גיל המזכיר הצבאי של נתניהו העיד על התרעות ואפילו בערב הטבח.
העדות של אברהם גיל היא דווקא כתב האשמה החמור ביותר נגד כוחות ביטחון והוא עצמו.
לפי הפרסומים כל ההתראות לנתניהו היו כלליות בלבד, ולא ספציפיות על מתקפה הצפויה מעזה. המתריעים הביעו את דאגתם מאפשרות ניצול החמאס את המצב בארץ שהביאו פעולות התנועה הפרוטסטנטית להחלשת צה"ל. הקריאה לא להתגייס לצבא, ולפרוש משירות צבאי, יחידה אחר יחידה כולל טייסים שקראו: "הבה נלך כולנו כצאן לטבח ובלבד שנתניהו ייפול." כשאייקון התנועה הפרוטסטנטית, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, הודיעה לסינואר כי עד ספטמבר לא יישאר לישראל צבא, וההיסטוריון המפורסם [והשרלטן. – אב"ע] יובל נח הררי קרא לעובדי התעשיות הביטחוניות לשבות ולא לייצר נשק כדי שלא יהיה במה להילחם ונלך כולנו כצאן לטבח.
כל המתריעים דרשו מישראל לספק לעזה עוד כסף ולהעסיק עוד עובדים על מנת שהחמאס לא ינצל את חולשת ישראל ויתקוף אותה. אף אחד מהמתריעים לא תבע לצאת למלחמת מנע נגדו.
ההתרעות עליהן העיד אברהם גיל, לא רק שמעלות אשמות חמורות יותר על הצבא וזרועות הביטחון, אלא מעלה תהיות למה בעצם לא העבירו התרעה לנתניהו ערב ה-7 באוקטובר כי חשבו שזה לא חשוב כפי שהעיד בעצמו. או מסיבות אחרות. לעדותו כאשר מסר לנתניהו על תחילת המלחמה שאל אותו נתניהו אם היה מודיעין על התקפה? וגיל השיב לו: "לא. לא היה שום מודיעין..."
בכל מקרה מדבריו עולה כי יש להעמידם לדין כולל אותו עצמו. כל הפירסומים רק מחזקים את אחריות הדרג הבטחוני.
ובכלל בלי קשר לנתניהו, המערכת הצבאית והביטחונית היתה צריכה להיות ערוכה בגבול בכל מקרה. גם אם נתניהו היה שיכור, מסומם, או תחת אירוע מוחי. לא נתניהו היה צריך לומר לצה"ל איך להגן על הגדרות. זה תפקיד מערכת הביטחון.
ודוק: זו אחריות שר הביטחון יואב גלנט, שר הביטחון הכושל בתולדות ישראל, שבניגוד לביקורת שהוטחה אחרי יום הכיפורים במשה דיין, על גלנט לא תשמעו כלל ביקורת כאחראי כי הוא הרי נגד נתניהו...
גד אזנקוט ואיווט אביגדור ליברמן קרא ליועמש"ית לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו ואנשיו באשמת בגידה וקונספירציה.
העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ, תובע לעזוב את תיקי נתניהו, ולהעמיד את נתניהו למשפט פלילי באשמת גרימת מוות המוני ברשלנות:
https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/ulpan-shishi
(דקה 13:49)
כולם פועלים לזכות את ראשי מערכת הביטחון ולקושש קולות בתעמולתם נגד נתניהו.
ראשי מערכת הביטחון האשמים במחדל, המדליפים חומרים מסווגים כדי להוריד מהם את האחריות ולהטיל אותה רק על נתניהו, אשמים גם במחדל נוסף. אם הם עצמם היו מודעים להתרעות וחשים באסון המתקרב היה עליהם למנוע אותו לא רק צבאית ולהכין את עצמם למלחמה, אלא היה עליהם גם לפנות לטייסים, ולאנשי שאר היחידות המאיימות בסרבנות ולהזהיר אותם שהאוייב רואה בסרבנות מרד, ועלול לנצל את החולשה יחד עם איראן, חמאס וחיזבאללה, ולצאת במתקפה כוללת.
דווקא בגלל הביקורת החלולה של התעמולה הפוליטית סבורים רבים שראשי הצבא והשב"כ, אחראים לא פחות מנתניהו אלא יותר, ולעומת כל מתנגדיו דווקא הוא שהתעשת לאחר הטבח, ופעל היטב בניהול המדינה וניהול המלחמה הרב-זירתית בשעה שהם חתרו להפסקת הלחימה וכניעה לתביעות האוייב.
ודוק: לבנימין מילקובסקי-נתניהו כראש ממשלה יש אחריות מלמעלה על אי מניעת הטבח, אבל הוא הוכיח את עצמו בניהול המלחמה אחריו.
קונסוליה בריטית לפלסטינים בירושלים – היה או לא היה? יש או אין?
שר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער, הודיע כי הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים מסיימת את פעילותה, ברקע המשבר המדיני הכבד בין המדינות והסנקציות נגד ההתנחלויות. סער הודיע כי 20 דיפלומטים יעזבו את ישראל, ובהם הקונסולית הכללית, אך כי באותו מבנה יישאר "צוות משימה" שיכלול שבעה דיפלומטים. "אנחנו מאמינים בדיאלוג ונמשיך להאמין בדיאלוג," אמר סער. "לצערנו בשנים האחרונות לא התקיים דיאלוג אמיתי עם ממשלת הלייבור. לצד זאת, הגענו להבנות שמשרתות את האינטרסים הישראלים. בהתאם להבנות שהגענו אליהן לא יינקטו צעדים נגד ישראל." (איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/news/article/rjedm2nimg
שר החוץ של בריטניה, היהודי הפולני-אדוארד סמואל מיליבנד – הגיב להודעת זריצ'נסקי-סער על סיום פעילות הקונסוליה בירושלים, ומסר כי היא לא תיסגר, אלא תכונה "המשלחת הבריטית, ירושלים." "הקונסוליה לא נסגרת, אלא משנה את שמה. נמשיך להעניק שם שירות."
אדוארד סמואל מיליבנד: "עמדתנו ברורה: אנחנו לא מקבלים את זכותה המשפטית של ממשלת ישראל לסגור את הקונסוליה הכללית הבריטית בירושלים, הנמצאת שם כבר יותר מ-200 שנה. ממשלת בריטניה מאשרת מחדש את עמדתה האיתנה כי מזרח ירושלים היא אדמה כבושה.
"לאחר שיחות עם ממשלת ישראל, בניין הקונסוליה שלנו לא ייסגר, אך מעתה והלאה הוא יכונה בשם 'המשלחת הבריטית, ירושלים'. המשלחת הבריטית, ירושלים, היא עצמאית, תבצע את עבודתה, ותמשיך לספק שירותים חיוניים, ותמשיך בעבודתה עם העם הפלסטיני.
"זאת תבטיח את שימור נוכחותנו הבריטית האיתנה, ועל תפקיד בריטניה בתמיכה בפתרון שתי המדינות.
"אך ללא הסכם, לא סופקו לנו הערבויות הדרושות לביטחונם ולהגנתם של עובדינו ומתקנינו. לכן, בריטניה משכה זמנית מיספר עובדים ובני משפחותיהם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם.
"נפעל בחודשים הקרובים לבנייה מחדש של נוכחותנו, ולא ננקוט צעד דומה כל עוד השיחות הללו יישארו אמינות.
"הממלכה המאוחדת דבקה באיתנות בצעדים שנקטה ב-8 בספטמבר (כלומר: חרם מסחרי על מוצרים מישראל כולל מהגולן ומזרח ירושלים א.ע.), בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, למען פתרון שתי המדינות בשאיפתנו להביא שלום וביטחון לשני העמים, הישראלי והפלסטיני.
דייוויד מיליבנד שר החוץ."
https://x.com/Ed_Miliband/status/2108077820215689334
ההודעה הופצה בערבית ואנגלית בלבד. לא בעברית.
מיד קפץ בשמחה כתב ערוץ 12 ערד הלבר-ניר.
ערד הלבר-ניר: ומכיוון שכך ולפי ההודעה של אד מיליבנד ישראל למעשה מקבלת את העמדה הבריטית שמזרח ירושלים היא שטח כבוש ולממשלת ישראל אין זכות חוקית לסגור את הקונסוליה שקיימת שם כבר 200 שנה."
https://x.com/arad_nir/status/2108087043956080776
לא מדויק. הקונסוליה הסירה מהבניין השייך לבריטים את השלט קונסוליה, אבל מעמד המשלחת הבריטית לא ברור.
לפי ההודעה הרשמית של שר החוץ מיליבנד, ההגדרה החדשה של הנציגות הבריטית במזרח ירושלים UK Mission לפי הגדרות אמנת וינה ליחסים דיפלומטיים Mission (משלחת דיפלומטית / שגרירות) היא בדרגה גבוהה יותר מקונסוליה.
משלחת דיפלומטית (Mission / Embassy): מנוהלת על ידי שגריר ומייצגת את המדינה השולחת באופן מדיני רשמי וכולל מול ממשלת מדינת היעד. היא עוסקת ביחסים בין-מדינתיים, יחסי חוץ, ביטחון והסכמים מדיניים.
קונסוליה (Consulate): מנוהלת על ידי קונסול וכפופה לשגרירות. תפקידה עיקרו אזרחי ומנהלי – מתן שירותים קונסולריים לאזרחים (הנפקת דרכונים, ויזות), וקידום קשרי מסחר, כלכלה ותרבות ברמה האזורית.
עכשיו נשאר רק לראות מה יהיה מעמדה של המשלחת הבריטית? האם ישראל התקפלה?
בכל מקרה על ישראל לתבוע שאם המשלחת עוסקת בפלסטינים שתעבור לרמאללה. אין להתיר לדיפלומטים הבריטים לגור בירושלים בנוחות בירושלים ולייצג בה את הרשות, ולחזור יום יום באופן חופשי לירושלים [?]. יש לבטל להם את רישיון המעבר. שיגורו ברמאללה.
תגובות מנהיגים זרים על טבח ה-7 באוקטובר
ראש ממשלת הולנד מציין שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר: לצד 1,200 הישראלים שאיבדו את חייהם במתקפת חמאס, ולפלסטינים חפים מפשע שנהרגו בידי צה״ל.
רוב יטן: היום חולפות שלוש שנים מאז שכמעט 1200 בני אדם חפים מפשע מצאו את מותם בפיגוע טרור מזוויע של חמאס. יותר מ-250 אחרים נחטפו. כולם ישראלים רגילים, שהותקפו בפסטיבל, בביתם, ברחוב או בכל מקום אחר על ידי אלימות בלתי נתפסת.
האזור נקלע לספירלה של סכסוך וייסורים ששברה את היציבות. עשרות אלפי פלסטינים חפים מפשע נהרגו מאז מתקפת חמאס על ידי צה"ל. עד היום מורגשות ההשלכות של כל האלימות הזו בעוצמה רבה.
אלה מספרים מזעזעים, חסרי תקווה. שכן אין שום מטרה שמצדיקה את האלימות הזו, ובוודאי שאין שום סבל שמתאלף [?] בעטייה. זה מה שיודעות כל המשפחות האבלות, יהיו אלה ישראליות או פלסטיניות. הן חיות בפחד ובחוסר ביטחון. אני מאחל להן שלום. בארצן ובנשמתן.
https://x.com/minpres/status/2107707771269345357?s=46
חרט וילדרס מגיב לראש ממשלת הולנד: ״אתה לא ידיד, אלא בוגד בישראל ובעם היהודי.
"אתה לא ידיד, אלא בוגד בישראל ובעם היהודי, עם החרמות שלך, הגינויים, התמיכה בבית הדין הפלילי הבינלאומי והסנקציות. ואתה גם משאיר את הגבולות שלנו פרוצים לרווחה, כך שמה שקרה בישראל עלול לקרות גם כאן מחר. תסתלק עם השטויות הזולות והצבועות שלך."
https://rotter.net/forum/scoops1/966424.shtml
מרין לה פן: "ב-7 באוקטובר 2023, העולם קפא באימה מול התמונות הנוראות של הטבחים שביצע חמאס בישראל. ביום הקלון הזה, גברים, נשים וילדים נרצחו רק משום שהיו יהודים.
"איש אינו שוכח את הסצנות של ברברות נוראות שהזכירו באכזריות את הפוגרומים שאנו חשבנו שהם שייכים לעבר הטרגי של האנושות.
"איש לא ישכח את אלה שבתמיכתם בבלתי נסבל, בהצדקתו, או בהקל עליו, חצו את סף האנושיות.
"ב-7 באוקטובר 2026, מחשבותיי המרגשות מלוות את האבל וההתכנסות של העם הישראלי הנפגע בלבו, המשפחות והקרובים של קורבנות הזוועות הללו."
https://x.com/MLP_officiel/status/2107675916763607373
דווקא מרין לה פן המוצגת בארץ כימנית קיצונית, היא המזדהה איתנו ואומרת את האמת. נקווה שתזכה בבחירות צרפת.
נעמן כהן
המושבה שלי - פרק אחד-עשר
והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.
סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.
אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.
בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.
היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –
ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –
ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.
כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.
ג'וואד היה ידיד של סבא.
כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.
סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.
בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.
ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.
בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.
בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.
לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?
בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.
ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.
בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.
כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.
סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.
מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.
הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."
סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.
בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.
ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.
"מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.
"מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה. "מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.
"כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."
שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"
"מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"
"לג'ליל, יא חביבי."
וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חרא פי לחייתכ, יא עמי! – חרא פי עינכ, יא עמי! – חרא פי תומכ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"
כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.
היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.
קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.
סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.
מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.
אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:
"ורוקח – בֵּניקוּ..."
שפירושו: ורוקח מזיין...
וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.
[ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים... – אב"ע].
יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!
לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש: "איזו ילדה נחמדה!"
"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
מדריך למטייל בירנטון
Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies
Yarnton Manor
Yarnton
Oxford OX5 1PY
ENGLAND
[נכתב שנתיים מאוחר יותר, ביולי 2000]
לפני היציאה לירנטון
מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.
להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.
להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.
כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.
מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.
הגעה לירנטון
מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.
בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.
נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.
דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.
על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

אחוזת ירנטון
הדירות
יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.
אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.
יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.
המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.
מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.
כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.
שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.
זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.
אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.
אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.
מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.
קניות
פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.
חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאת אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.
בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.
ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.
אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.
כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.
כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.
מסעדות
בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.
כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כך זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.
מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.
בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.
מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוקד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".
יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.
באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.
יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.
עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.
טיולים
כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.
מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.
לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס" [יש לו כיום שם חדש], ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.
לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.
בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.
כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.
אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.
לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים, לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.
טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.
בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.
מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.
אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.
סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.
ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.
נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.
כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.
הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.
כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.
כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.
ספריות
הספרייה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.
בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.
עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.
לסיכום
החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"
שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.
ת"א, יולי 2000
אהוד בן עזר
[אך כאמור – מזלנו שהמרכז נסגר כבר לפני שנים רבות עקב היעדר תרומות מספיקות לאחזקתו, כי אחרת הוא היה הופך ליעד של הטרור האיסאלמי-הערבי-האנטישמי באנגליה, וחיי השוהים בו היו בסכנה גדולה – בהיותם כתובת להפגנות שינאה אנטישמיות ואנטי ישראליות ואולי לפיגועי טרור ממש, וזקוקים להגנה משטרתית מתמדת].
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* אהוד: כל יום של עדות מנדלבליט מוסיף עוד מנדט לנתניהו בכנסת הבאה.
* אהוד היקר, האם ראית את המאמר של לאה ענבר דור על אסתר ראב ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" של היום (9.10.26)? המאמר מעניין ומרגש מאוד, הגם שיש בו דגש רב (מדי, לטעמי) על אהבותיה ואכזבותיה. איך אתה מתרשם?
שבת טובה,
משה גרנות
* אהוד: ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי, 9.10.26, אכן התפרסמה כתבה גדולה במלאת 45 שנים למותה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב. הכתבה, מאת לאה ענבל דור, מתבססת כביכול על ארכיונה של אסתר ראב, שפיענחתי ולימים מסרתי אותו ל"גנזים" – אך הגברת אינה מזכירה בכתבתה אפילו במילה אחת את הביוגרפיה בת 600 העמודים שכתבתי על אסתר, ואשר מסתמכת בין השאר על ארכיונה (כמובן לפני שמסרתיו ל"גנזים") – זה הכרך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד", 1997 – וזאת כנראה משום שהגברת שכתבה את הכתבה – מסתירה את הסתמכותה על הביוגרפיה שכתבתי, והעדיפה שייראה כאילו היא גילתה עכשיו את מהלך חייה של אסתר ראב [עם שגיאות] בצפונות ארכיון אסתר ראב ב"גנזים"!
* לאודי שלום, ירנטון. מי המליץ עליך לירנטון? יהושע או החניך שלך מכפר-סבא, שייקה? ויפה ברלוביץ, לא הגיעה לירנטון?
שלך,
עזי
לעזי שטרן היקר,
יהושע קנז חברנו לא המליץ עליי לאוקספורד, לבוא אחריו, אלא על דליה רביקוביץ, שנמלטה משם אחרי שבועות אחדים, ובכך דפקה קדנציה שלמה של המילגה. הראשון שזכה במילגה היה עמוס עוז, והוא המליץ על חברו יהושע קנז, שהיה השני לזכות בה. כל זה קרה באוקספורד עצמה, עוד בטרם יסד פרופ' דייוויד פטרסון את המרכז באחוזת ירנטון הסמוכה.
הסופר ישעיהו קורן-קורנבליט, שהיה חניך שלי בסניף הנוער העובד בכפר-סבא, לא המליץ עליי ואני לא זוכר אם הוא עצמו זכה במילגה.
למיטב זיכרוני יפה ברלוביץ חברתנו הגיעה לירנטון במהלך ביקור באוקספורד עם בן-זוגה אמנון בלוך, כאשר יהודית ואני היינו שם.
עליי המליץ, לבקשתי, אהרון אמיר, ואם אני לא טועה גם אמנון רובינשטיין. אני המלצתי על סמי מיכאל שאכן היה שם אחריי.

יהושע קנז
תודת כולנו צריכה להינתן לפרופ' דייוויד פטרסון שיזם את הקמת "מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים", באחוזה המרשימה בירנטון, הסמוכה לאוקספורד.
אך מזלנו שהמרכז נסגר כבר לפני שנים רבות עקב היעדר תרומות מספיקות לאחזקתו, כי אחרת הוא היה הופך ליעד של הטרור האיסאלמי-הערבי-האנטישמי באנגליה, וחיי השוהים בו היו בסכנה גדולה – בהיותם כתובת להפגנות שינאה אנטישמיות ואנטי ישראליות ואולי לפיגועי טרור ממש, וזקוקים להגנה משטרתית מתמדת.
אודי
*
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
[אהוד: אנחנו כבר באוקטובר והמגדל טרם קרס!]
*
אהוד: האם לולא הסכמי אוסלו –
זוועות 7.10 לא היו מתרחשות?
**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2179 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1,680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו-תשפ"ז, 2026. רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל. יפה ברלוביץ. ישראל ויסלר – פוצ'ו. הרצליה רז.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יש ביו-טיוב הקלטה מלאה של דברי אהוד בכנס
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,377 "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים 📖
- יוסי אחימאיר: תגובה לפרופ' דניאל פרידמן
- ד"ר רון בריימן: תרבות השקר – 2
- יורם אטינגר: ישראל בעלת-ברית חלומית: ערך-מוסף מירבי ללא סיכון חייל אמריקאי
- עמנואל בן סבו: דרושה מראה מישורית גדולה במיוחד
- עמנואל בן סבו: הרצים לספר לחבר'ה
- עמנואל בן סבו: לאן נעלמו השחקנים הראשיים
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.10.26
- משה גרנות: שקרים בבסיסה של תעמולה אפקטיבית
- רוֹן גֵּרָא: שַׁלְוָה וּבְדִידוּת
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (48) 📖
- נעמן כהן: יאיר גולדנר-גולן: חיסול חמינאי כישלון
- אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק אחד-עשר 📖
- אהוד בן עזר: מדריך למטייל בירנטון
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון