הכה בישראל והצל את אירופה. זה כנראה המוטו הנסתר מאחורי המתקפות של מדינות באירופה על ישראל והסנקציות שהן מטילות עליה. המחזות בחוצות עריהן מזכירות את האינתיפאדה. פריז ובנותיה בוערות. אספסוף המוני הופך את עיר האורות לעיר המדורות. כאפיות, דגלי אש"ף, אלות, אבנים, כרזות תמיכה בחמאס ובטבח שביצע – אלה המראות. עולם שלישי השתלט עליה. אבל את מקרון והקולגים שלו מספרד, בלגיה, אנגליה, אירלנד ומהולנד, מעניין בעיקר "רצח העם" בעזה. מנהיגיהן אמנם שפכו דמעות תנין על טבח 7 באוקטובר, אבל בכך לא הסתפקו.

הגדיל לעשות ראש ממשלת הולנד יטן, שפסק כי "האזור הידרדר למעגל של סיכסוך וסבל. עשרות אלפי פלסטינים חפים מפשע נהרגו בידי הצבא הישראלי מאז מתקפת חמאס. עד היום, ההשלכות של כל האלימות הזו מורגשות היטב". אוסלו שוב מכה בנו כשהיא מעניקה פרס נובל לשלום לשונאת ישראל מדרום אפריקה. לא הספיק לה ה"שלום" של ערפאת?

אנטישמיות חבויה שפרצה החוצה, שנאת ישראל, קינאה בהישגיה, בריחה מהבעיות הפנים הבוערות –הם ההסבר להתהפכות אירופה, לא כולה, עלינו. על כך יש להוסיף את התעמולה הערבית המשומנת, שנופלת על קרקע פורייה, שהרי הדמוגרפיה ברוב ארצות אירופה משתנית. נפתחו השערים לרווחה לקליטת המוני מהגרים מאסיה ומאפריקה, רובם מוסלמים קנאים, שמחשיכים את היבשת ה"נאורה". זו כבר לא אותה צרפת שהכרנו, לא אנגליה או ספרד, ולמרבה האכזבה – זו גם לא אותה הולנד.

הצביעות חוגגת במדינות אלה, שהיו פעם אימפריות חובקות עולם. עד היום הן משמרות את שרידי השליטה שלהן במחוזות רחוקים. בריטניה למשל, לא תוותר על איי פוקלנד, המרוחקים 12,500 ק"מ מלונדון! מקנה להם אוטונומיה, נלחמת בשכנה הלוטשת עיניה אליהם, ארגנטינה. להולנד שליטה בכמה איים בים הקריבי, ובראשם אוטונומיית קורסאו, הזכורה לכל מהמונדיאל. מה שמותר להן, אסור לטעמן לישראל. תמיכה טוטלית ב"מדינה פלסטינית", לא רק אוטונומיה לאויבי ישראל, ובצמוד אליה.

האם תושבי פוקלנד מעדיפים שלטון בריטי או ארגנטיני? אין זה מעניין את שתי המעצמות הללו. הן רוצות שליטה באיים הללו. עם זאת, ברור שהפוקלנדים מסתפקים מרצונם במימשל אוטונומי הכפוף לבית המלוכה הבריטי. כך גם קורסאו ההולנדית.

לא כן הפלסטינים. אינם מסתפקים באוטונומיה שמוקנית להם כבר עכשיו. מאחורי הדרישה למדינה עצמאית בקווי 67' מסתתרת השאיפה המוצהרת להשמדת המדינה היהודית. המשימה-מזימה הג'יהאדיסטית תושג ביתר קלות כשתהיה להם עצמאות מוחלטת ביו"ש. אלה החולמים באספמיא על שלום בינינו לפלסטינים, חיים במציאות מדומה, אולי משום שלא יצטערו אם ישראל תיעלם.

לאירופאים נאמר ישירות: רצח העם בעזה הוא באשמת החמאס! זה שהמיט את האסון הגדול הזה עלינו ועל בני עמם. מרגע ההתנתקות שלנו– הוא שנערך ליום ה-7 באוקטובר בהצטיידות באמל"ח, בבניית מינהרות מבוטנות, באימון הנוח'בה, באינדוקטרינציה שהפעיל על העזתים. הצליחו להפתיע את ישראל. לא הביאו בחשבון את נחישותנו להשיב מלחמה שערה ולהכות בהם מכה ניצחת. לא צה"ל, החמאס הוא שלא ריחם על בני עמו, רודה בהם כאז כן היום. אספסוף עזתי נהר בעקבות אלפי הנוח'בות, לבזוז ביישובינו. עתה מנצלים היטב את ההרג וההרס לתעמולה ארסית. ישראל שיצאה מרצונה מרצועת עזה עם תקוות בלב, שלא לומר אשליות, שספגה את המיתקפה הרצחנית והשיבה מלחמה שערה – היא זו המבצעת "רצח עם", אליבא דראש ממשלת הולנד. אין חפים מפשע ברצועת עזה, וטוב יהיה שיתחילו בהגירה ממנה.

ידידות עמוקה שררה בעבר בין שתי המדינות, ישראל והולנד, עד שנתגלתה האמת העגומה– מהסגרת יהודים לנאצים בשואה ועד לסנקציות שהולנד נוקטת נגד ישראל עתה. לא תסולח לה עצימת העיניים מול האמת, והצטרפות ממשלתה למחנה שונאי ישראל. יבורך שר החוץ גדעון סער, שמשיב בתקיפות ראויה, בצעדי נגד, על כל סנקציה או אמירה שנוקטות נגדנו אמסטרדם ושאר הממשלות.

האם בהתחלף הממשלה העויינת במדריד, למשל, יוטב היחס הספרדי לישראל? ואחרי שמקרון מחשיך-צרפת יוחלף בקרוב – כי אז תושב מדיניות צרפת לאיזונה? אם וכאשר זה יקרה, אל לנו להיבהל מהקמפיין האנטי-ישראלי, המשולב היטב בשקיעת המערב. ישראל חזקה דייה לעמוד לא רק מול אירגוני הטרור בגבולותיה אלא גם בתעמולת השקרים המוטחים בה ממרחקים.

יוסי אחימאיר

המחשבה שהציבור בישראל נטול תבונה, נטול יכולת הבחנה, נטול יכולת שיפוט, נטול חוכמה, מעידה, כאלף עדים, על המאמינים בהבלים אלה מאשר על האזרחים במדינת ישראל.

תם עידן הקול האחד, הקול הקובע, הקול שהוא הכול ואין בלתו, תם עידן ההטמעה, המיתוג, שטיפת המוח והנדסת התודעה ששלטו במדינת ישראל עשרות שנים.

לעיתים קרובות מדי, עולה בי סומק עז של בושה המכסה את פניי ובלוטות התסכול מתגברות לנוכח ההתייחסות של חלק מנבחרי הציבור הבזים לתבונתו של העם, ליכולתו לבחון ולנתח את המציאות כהווייתה, שבעתיים מתעורר בי הזעם על עזות המצח לנהל שיח של רמייה, כזב ושקר מוחלט ולהאמין, באיוולתם, כי הציבור הישראלי יאמין להבליהם.

מדינת ישראל נמצאת בישורת האחרונה לקראת הבחירות, חלק מהמבקשים את קולם של האזרחים, עסוקים בבריאת עולם דמיוני, יצירת מציאות מדומה, להטוטים של מאחזי עיניים ומצגי שווא אשר בבסיסם, האמת היתה לשקר, המותר לאסור, הלבן לשחור.

תופעת הזלזול המופגן בקול ההיגיון, קול העם באה לידי ביטוי באופנים רבים, ברם, נראה כי היא בולטת במיוחד בקרב, נבחרי הציבור החדשים, המתחזים.

המתחזים מוכיחים בכל מפגש מחדש כי הינם חסרי חוליות, מה שעד כה היה ברור, גם אם מורכב, הפך למופע אקרובטיקה של נערי גומי, מתחזים לימין, מתחזים לניצים, מתחזים לשמרנים, מתחזים למסורתיים, מתחזים למאהביה הגדולים של מדינת ישראל ללא תנאים, מתחזים לפטריוטים אשר אם רק יקבלו את קולו של האזרח, חסר התבונה, מבחינתם, הרי שיחוללו תמורות משמעותיות על פי חזון הרמייה והכזב אותו אימצו לצרכי הבחירות.

תופעה מקוממת ומטרידה זו באה לידי ביטוי בעצות אנשי יחסי הציבור, יועצי תקשורת, סוקרים, אנשי תקשורת ותועמלנים מתחזים, המציעים לדבר "ימנית" ולהסתיר, תחת מעטה כבד, את האמת.

בניית הקואליציה העתידית, רגע אחרי היוודע תוצאות הבחירות, היא נייר הלקמוס של תהליך ההתחזות שעוברים נבחרי הציבור, בסיוע חלק מהתקשורת הישראלית המסייעת במסע ההונאה וההסוואה, מצהירים בגלוי כי לא יישענו או ישתפו בקואליציה שלהם את נבחרי הציבור הערבים.

בניגוד ליו"ר הדמוקרטים, המכריז בהגינותו, כי נבחרי הציבור הערבי הם שותפים מלאים ולגיטימיים לממשלה העתידה לקום, חבריו לגוש ההתחזות, ההונאה, הרמייה והכזב אשר כבר היו שותפים לממשלה בה היו שותפים מלאים חברי סיעת האחים המוסלמים-רע"מ.

חברי גוש ההתחזות, פרט ליו"ר הדמוקרטים ההגון, מנהלים קמפיין הסחת דעת, לעג לאינטליגנציה של אזרחי ישראל, פועלים במרץ רב לטשטש את הברור מאליו, המפלגות הערביות, רע"מ והמשותפת הם השותפים הוודאיים בממשלתם.

כל השבועות, הנדרים ההתחייבויות, החתימות, ההצהרות, שהסיעות הערביות אינן שותפות לגיטימיות, הן אחיזת עיניים הנובעת מאמונה חסרת בסיס של המתחזים כאילו אזרחי מדינת ישראל הם אוסף של נטולי בינה, נטולי הבחנה בין אמת לשקר.

ביום הבוחר על אזרחי מדינת ישראל הנבונים, החכמים, להכריע מה יהיה אופייה של ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית הדמוקרטית.

המתחזים חייבים לכבד את אזרחי ישראל, אם אמת בליבם, יתייצבו מול האומה, ללא מסכות, יכריזו בפה מלא, בלי אולי, שמא, וייתכן, ויאמרו את האמת הידועה והנעדרת, השותפים לממשלת ישראל החדשה של גוש ההתחזות הם אזרחי מדינת ישראל, מנסור עבאס ומפלגתו, אחמד טיבי ומפלגתו, סמי אבו שחאדה, אם לא ייפסל בבג"ץ, ומפלגתו.

זו האמת וראוי שנבחרי הציבור ישירו מבט לאזרחי מדינת ישראל ויספרו את הסיפור האמיתי, אשר יחליטו, לפי אמונתם וערכיהם במי לבחור ומה יהיה אופייה של הממשלה הבאה.

תיכנן והוציא לפועל את הטבח

אחרי שהואשם כי שלח לוחמים למוות כדי לשמר את כיסאו, אחרי שהואשם כי סרב לשחרר חטופים וייחל למותם במנהרות כדי לשמור על שרידותו הפוליטית, אחרי שהואשם ברצח עם, בדיכוי ובהרעבה, מואשם כעת, באיחור של שלוש שנים כי הוא הראש שהגה, יזם ותיכנן את טבח שבת שמחת תורה כדי להימלט מאימת המשפט.

האיש אשר מעולם לא השתמש כנגד ברי הפלוגתא שלו במילה בוגד, מוקע על ידי אספסוף בטנטרום כבוגד על כל הטיותיה של המילה הנוראה.

האיש הזה שסרקו במסרקות ברזל את דמותו, שרצחו את אופיו, שטבחו את הלגיטימיות שלו ויצרו דמון, שהעמיסו על כתפיו את חוליי העם היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה ואת כל חוליי היקום, ניצב כעת מול עדת מופקרים וחסרי אחריות.

ניצב מול מתקפה פרועה, משולחת רסן, של חלקים בחברה הישראלית השולטים במוקדי ההשפעה והכוח, המנהלים ממש בימים אלה קמפיין השפעה ועיצוב, קמפיין הנדסת תודעה חסר בסיס, היגיון ושמץ של אמת.

הטרגדיה עצומה היא כי אין מדובר בשוליים סהרוריים מהירכתיים, אלא במי שנחשבים כצמרת, כאליטה פוליטית, אקדמאית, משפטית, תקשורתית, המבקשים להוביל את מדינת ישראל, לעצב את אופייה, דמותה וצביונה.

עלילת הדם הנוכחית באה בעיתוי מיוחד, במלאת שלוש שנים לטבח שבת שמחת תורה עשרים ימים לפני מועד הבחירות, מסע ההשחרה, הכזב והרמייה חובק יבשות, אינטרסים, ומטרתו אחת היא, סילוקו של האיש ההוא מבימת הציבוריות היהודית-ישראלית ושליחתו למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה.

עלילת הדם הנוכחית היא קמפיין השפעה ליצירת מצג שווא וכזב כאילו היו מי שהתריעו באוזני האיש ההוא טרם פורענות, כאילו הזהירו, והאיש ההוא ספר את הימים, את השעות, את הרגעים עד לבא הכורת בבתינו.

והאיש ההוא, על פי עלילת הדם הנוכחית לא רק שידע על האסון הדופק בחלונה של האומה היהודית הוא גם התעכב בהתמודדותו עימה כי היה צריך להתאפר, לסדר את שערותיו הסגולות, להתקין את קוצב הלב, ליטול את התרופות של המחלה החשאית ורק לאחר שעות אחדות כשסיים לקנח בקפה מהביל ועוגת שמרים מלאה באגוזי מלך, לא היה לו אפילו שהות להתקשר לרמטכ"ל להתעדכן במתרחש – יצא אל הקרייה, לנהל את המלחמה שהוא יזם.

וממסע הדמוניזציה, מסע ההשחרה, מסע אבי אבות הקונספירציה מתפרעת חבורת המופקרים וחסרי האחריות ויוצרת נרטיב של האיש ההוא, המסכן את ביטחון ישראל, המסכן את הלוחמים, את החטופים, את לוחמי המוסד, או בהגדרה של הוגה הדעות, איש אשר רוח עוועים בו: "האוייב הכי גדול של ישראל זהו נתניהו."

האיש הזה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אשר מיום הסופה והסער, יום התבוסה והחרפה הוביל ביד רמה את מדינת ישראל ולוחמיה לשיאים של ניצחונות, של הישגים, של מלחמה הרואית בשמונה חזיתות, החזית השמינית פנימה ובקרב על התודעה והאמת החוצה.

אחרי עלילות הדם הנוראיות שהעלילו עליו בשנים האחרונות, אחרי שהתירו את דמו כל כך הרבה פעמים, אחרי שהכזב התגלה, למגינת ליבם של המעלילים הסדרתיים, רוב העם היהודי סולד ומתנער מהמופקרים וחסרי האחריות, בז לשגיונותיהם וסולד מעלילותיהם, רוב העם, פעם אחר פעם בוחר באיש ההוא, בראש הממשלה הזה, בבנימין נתניהו אשר הינו לשכים בעיני המופקרים

עמנואל בן סבו

אבי, אלברט מוסקונה, היה בן הזקונים למשפחתו, משפחת נסים ורבקה מוסקונה, מהעיר קזנלק, לרגלי הרי הבלקן, בעמק שמן הוורדים המפורסם, בבולגריה. האחות הבכורה אורו, נישאה כבר בנעוריה לקרוב משפחה, יהודה מוסקונה, באותה שנה שאבי נולד ובוגרים ממנו היו האחים –שפת, שנולד ביום שבת וכך נקבע כינויו וצעירים ממנו היו דנקו, ליאון ופיקו. שני האחרונים היו קרובים מאוד בגיל ובמנטליות והתנהלו כזוג תאומים וכאמור בן הזקונים אבי, אלברט, שבבית קראו לו ברטו.

שונה במופגן מכל בני משפחת מוסקונה היה הבן דנקו. שונה בכל מובן ועניין. ראשית, במראה פניו וגופו. כל בני המשפחה התאפיינו בחזות פניהם השחומה ובאף נשרי מאורך והיו בעלי קומה גבוהה יחסית כדוגמת אביהם, שהיה אולי האיש הגבוה ביותר בעיר. דנקו היה קצר קומה כמו אימו ובהיר שיער וחלק כמוה. פניו היו רכות ונעימות בקו נשי מעודן. אז עדיין לא גילו את זהותו המגדרית השונה. מראשית בריאתו היה דנקו אומן ויוצר, בכל תחום אפשרי: צייר, פסל, קדר, מגלף בעץ, רוקע במתכת, רוקם ותכשיטן. בכל אלה עסק בו-זמנית ובערבוביה. עד שנקרא להתגייס לצבא הבולגרי בקיץ 1912 ולחם במלחמת הבלקן הראשונה, שארכה כשנה. הוא היה היחיד ממשפחת מוסקונה שגויס. אחיו הבוגר ממנו הדוד שפת הצליח לחמוק, בדרך כל שהיא, מחובת השירות הצבאי ואילו אחיו הצעירים ממנו, עוד לא הגיעו לגיל גיוס.

דנקו חזר מהחזית פצוע בזרועו הימנית אך חמור יותר, פגוע בנפשו ושרוי בדיכאון עמוק, כתוצאה מהלם קרב. אופיו העדין לא עמד לו מול מראות האימים, אירועיי הקרבות והחרדות שחווה במהלך המלחמה. בשעות היום סרב לצאת מחדרו ובלילות היה משוטט ברחבי העיר ומחוצה לה, ללא כל מטרה.

חודשים מיספר לאחר שחזר משדות הקרב פרצה מלחמת הבלקן השנייה ויום אחד נקרא לחזור ולהתייצב ביחידתו. באותו לילה ארז מעט מחפציו, בגדים, כלי רחצה ומספר ספרים ויצא לדרכו בשבילים ובדרכי עפר נסתרות וכך הגיע לעיר המחוז, סטארה זגורה. שם הסתתר במרתף ביתו של קרוב משפחה רחוק, שהיה מוכן להסתכן ולהחביא את שאר בשרו, העריק. אולם משהחלו חיפושים אינטנסיביים ברחבי העיר אחרי עריקים, בעליות גג ובמרתפי בתים, נאלץ דנקו לעזוב את מחבואו ויצא אל אזור היערות בהרי הבלקן. שם חבר לקבוצת עריקים כמוהו, חברי "חזית הפועלים", המרכסיסטית. בזכות הכריזמה האישית והאינטליגנציה הטבעית שלו, הפך עד מהרה להוגה הרעיוני שלה.

במשך חודשים ארוכים לא הגיע מדנקו כל מידע. עד שבאחד הלילות התדפקו שוטרים על דלתו של אחיו הבכור שפת והודיעו לו שדנקו נלכד על ידי הצבא הבולגרי ונכלא בכלא המרכזי של סטארה זגורה. עוד באותו לילה יצא הדוד שפת, כשברשותו סכום גדול של שטרות כסף וצרור של "נפוליונים" – מטבעות זהב, אל בית הכלא המרכזי. להפתעתו גילה שמפקד הכלא הוא לא אחר מאשר חברו מילדות פנצ'ו יורדנוב, בן כיתתו מקזנלק. פנצ'ו גילה לו שאחיו נמצא כבר שבוע בכלא, נחקר, נשפט ונגזר עליו גזר דין מוות, שיבוצע כבר לפנות בוקר. סכום המזומנים הנאה שעבר מיד ליד ללא אומר, אפשר לדוד שפת לחבוק בזרועותיו את אחיו, שותת הדם והחבול ולהבריח אותו בחיפזון מכותלי בית הסוהר.

על כרכרה רתומה בשני סוסים, מלווה באחיו ובזוג שוטרים, הובל דנקו באישון לילה לפאתי הכפר דוברובו, הסמוך לגבול התורכי. לאורך אפיק נחל, במעבי יער עבות המשיך את דרכו אל מעבר לגבול התורכי, מצויד בכמות נאה של "נפוליונים". וכך בשלהי חודש אוגוסט 1914, בחודש בו פרצה מלחמת העולם הראשונה, הגיע דנקו לשערי איסטנבול.

בכל תקופת המלחמה שארכה כארבע שנים לא נודע למשפחת מוסקונה דבר על גורל בנם האובד. אך בסיומה הגיע אות חיים ראשון ממנו. היתה זו גלוית דואר מאוירת בידיו של דנקו ובה להקת שחפים לבנים, מעל ים סוער ועליה רק מילה אחת "איסטנבול". לאחר מספר חודשים הגיע לבית משפחת מוסקונה גלוית דואר נוספת. אף היא מאויירת על ידיו ובה התנוסס הפעם "המגדל הלבן" בסלוניקי. וכך מדי פעם המשיכו להגיע לבית הוריו בבולגריה אותות חיים מהדוד דנקו באמצעות גלויות דואר, מאוירות מעשה ידיו, מאתרים שונים באירופה: פעם מצרפת ופעם מגרמניה, פעם מבלגיה ופעם מהולנד ובכולם רק מילה אחת, ציון המקום ממנו היא נשלחה.

דמותו של דודי דנקו סיקרנה אותי משחר נעוריי. תמיד רציתי לדעת יותר פרטים עליו ונסתי בכל דרך אפשרית לדלות אותם מאבי מהדוד שפת ומבני הדודים שלי, שהיו בוגרים ממני בעשרות שנים. אבל היבול היה דל ולא תמיד אמין בעיניי. הפליאה אותי העובדה שהוא העדיף בכל שנות חייו בגלות להימנע מלחשוף יותר פרטים על עצמו ועל חייו האישיים, שנותרו תמיד עלומים ונסתרים מידיעת המשפחה. כל זה השתנה לחלוטין לאחר ביקורי בארכיון שירות הביטחון הבולגרי בסופיה, בקיץ 1990 ועל כך בהמשך.

בקיץ 1990, שנה לאחר המהפך של המשטר הקומוניסטי בבולגריה, הגעתי לסופיה כדי לאתר חומר ארכיוני למחקר שלי על הישרדות יהודי בולגריה בתקופת שואה. היה זה במידה מסוימת גם מעין ביקור רשמי שלי, כמנהל ארכיון מדינת ישראל, בהזמנת הגנז הבולגרי, מנהל הארכיון הממלכתי של בולגריה. לאחר שבוע עבודה בארכיון הממשלתי, העזתי לבקש מהגנז הבולגרי רשות לעיין גם בתיקים, שהיו עד אז חסויים, בארכיון שירות הביטחון הבולגרי. למחרת הגעתי לשערי הארכיון מלווה ע"י העוזר האישי של הגנז, מצויד בבקבוק וויסקי משובח ובמארז של סיגריות אמריקאיות. מנהל הארכיון קיבל בשמחה אותי ואת התשורה הנאה שהושטתי לו והוביל אותי לחדר העיון. שם כבר ציפו לי התיקים שהזמנתי מראש. היו אלה כעשרה תיקי חקירות של בכירי "הנציבות לענייני יהודים" מתקופת השלטון הפשיסטי בבולגריה, שנדרשו למחקרי.

לאחר שעיינתי בתיקים שהוגשו לי והזמנתי מהם צילומים רבים של תעודות, ישבתי וחיכיתי לקבלת הצילומים. אז עלה בדעתי הרעיון לשאול אם יש בארכיון הזה גם חומר הנוגע לדודי דנקו מוסקונה. להפתעתי הרבה הוגשו לי תוך זמן קצר שלושה תיקים. אחד מהם דק גזרה בכריכה ישנה ומרופטת ומתחתיו שני תיקים עבי כרס בכריכה ורודה ומהודרת.

התיק הראשון היה של המשטרה הצבאית הבולגרית ובה כעשרה מסמכים העוסקים במרדף אחרי העריק דנקו מוסקונה, פרוטוקולים של החקירות שלו בכלא והדיון בבית המשפט הצבאי שבו נפסק לו גזר דין מוות בירייה. המסמך האחרון בתיק, מה-20 באוגוסט 1914, חתום ע"י פנצ'ו יורדנוב, מפקד הכלא, מקבל השוחד וחברו של הדוד שפת, מאשר את דבר הוצאתו להורג. ברור שהיה זה מיצג שווא של מפקד הכלא, שנכתב כדי לחפות על מעשיו. ביקשתי לצלם את התיק הזה בשלמותו.

בשני הכרכים האחרים, שהועברו לארכיון הבולגרי מארכיון הקומינטרן במוסקבה, בראשית שנות החמישים, היה כל המידע החסר על הדוד דנקו, שלא היה ידוע לנו במשך שנים רבות.

ממסמכי התיק האישי שלו עולה, שעקב היותו חסר נתינות תורכית הוא נאלץ להתגורר בכל שנות המלחמה בזהות בדויה בעיירה הנידחת סיליברי, שעל מצרי הבוספורס. עם סיום המלחמה נבלע בזרם הפליטים ההמוני של היוונים, שגורשו מתורכיה והגיע לסלוניקי. משם הגיע למשפחתו גלוית דואר מאוירת מעשה ידיו של "המגדל הלבן", שעל חוף סלוניקי. לאחר תקופה חיים קצרה ביוון, מצויד ב"תעודת נאנסן", שסופקו לפליטים היוונים, הגיע דנקו באביב 1919 למרסיי. משם הגיע למשפחתו אות חיים נוסף, גלוית דואר מאוירת, שוב על ידו, של קתדרלת "נוטרה דאם".

נראה שדנקו התאהב בעיר הנמל הססגונית בדרום צרפת והשתקע בה, אף שאת פרנסתו מצא רק בדוחק, כצייר רחוב של פורטרטים וממכירה של ציורי נוף ואתרים, לתיירים מזדמנים. את מרבית הערבים בילה במועדון התרבות "הדגל האדום", סניף המפלגה הקומוניסטית בשוק הדייגים, שבעיר התחתית. כל זה עולה מרישומים שונים בתיק האישי שלו. עוד עולה מרישומים אלה שביולי 1924, כחמש שנים לאחר בואו לצרפת, פגש בכנס של איגודי הפועלים הקומוניסטים, שהתקיים בבריסל, את המנהיג הנערץ של הקומוניסטים הבולגרים, גיאורגי דימיטרוב. לימים ראש ממשלת בולגריה הקומוניסטית. דימיטרוב נמלט מבולגריה בספטמר 1923, לאחר ניסיון נפל של הקומוניסטים, להתנקש בחייו של המלך, בוריס השלישי ובעקבותיו נדון למוות, בבולגריה.

פגישה זו הייתה הרת גורל עבור הדוד דנקו, שהעריץ את המנהיג הבולגרי הגולה. דימיטרוב שחי אז במוסקבה והיה המזכיר של האינטרנציונל הקומוניסטי השלישי, הקומנטרן, הציע לדנקו לשמש בגלוי כנציג הקומינטרן במרסיי ובנוסף לכך לפעול בחשאי גם כסוכן של שירותי הביון הסובייטים. כל זה בא אל קיצו לאחר עשור, בראשית מרץ 1933, כאשר דימיטרוב ששהה באותה תקופה בברלין, נעצר, נכלא ונשפט, כנאשם בהצתת בניין הרייכסטאג (בית הנבחרים) הגרמני. דימיטרוב שהגן על עצמו במהלך המשפט באומץ לב והוכיח לשופטים את חפותו, יצא בסופו של דבר זכאי אך גורש מגרמניה. הדוד דנקו הגיע לליפציג, בו נערך המשפט, כבר מראשיתו, והיה במהלכו איש הקשר של דימיטרוב עם השגרירות הסובייטית בברלין. לאחר הזיכוי התלווה דנקו לדימיטרוב והפך לעוזרו האישי במוסקבה. דימיטרוב שהגיע למוסקבה כגיבור עולמי, התמנה ע"י סטלין למזכ"ל הקומינטרן. דנקו המשיך לשמש כעוזרו האישי של דימיטרוב עד שנשלח ביולי 1936 לספרד. הוא נשלח לספרד להלכה כעיתונאי, כדי לכסות שם את מלחמת האזרחים אך למעשה שימש כסוכן סמוי של הקומינטרן. רוב המסמכים בשני הכרכים שהועברו ממוסקבה לסופיה, ושבהם עיינתי, כוללים דוחות ביון של דנקו מוסקונה, ממלחמת האזרחים בספרד.

מקיץ 1936 ועד ראשית מלחמת העולם השנייה לא התקבל בבית משפחת מוסקונה כל אות חיים מדנקו. רק בספטמבר 1939 התקבל ממנו מכתב על נייר מכתבים של בית חולים לחולי ריאה במרסיי. במכתב שהוא מעין אגרת פרידה ממשפחתו, תיאר דנקו את מצבו הרפואי כסופני, כתוצאה ממחלת שחפת חמורה, שחלה בה בספרד. מאחר שלא התקבלו ממנו כל אותות חיים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה, אפסו התקוות בקרב אחיו, לזכות לראות אותו עוד בחיים. אז כבר הלכו הוריו לעולמם, שבורי לב וכואבים את אובדן בנם האהוב.

המידע האחרון והסופי על גורלו של הדוד דנקו הגיע אל אחיו שפת, מעדות של עולה חדש מבולגריה, שהגיע לישראל במחצית שנות החמישים. מעדותו נודע לדוד שפת שדנקו נפצע בחזה במהלך המלחמה בספרד והגיע למרסיי בשוך הקרבות, פצוע וחולה שחפת במצב סופני. בשארית ימיו הוא זכה לתמיכה ולסיוע מהקהילה היהודית במרסיי, אך נקבר בודד וערירי בבית הקברות היהודי הישן בעיר, בינואר 1940 והוא אז בן ארבעים ושש.

משה מוסק

התורה, שבאה לעולם לכל המוקדם בימיו של המלך יאשיהו, יצרה עולם אמוני חדש, המכונה "מונותאיסטי", אמונה קנאית שגרמה לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ, והגם שהמערב התקדם לקראת חילון וחופש הדעה, הרי נתח ענק מתוך מיליארדי בני האדם במערב משוכנעים שמדובר בתורה הזאת במסר אלוהי, שזכה ל"תיקונים" על ידי הנצרות והאסלאם. קשה להתמודד עם אמונה שמנטרלת את כוח השיפוט, אבל אנסה בכל זאת להראות את המובן מאליו, והוא שלתורה אין רלוונטיות לחיינו היום, וספק גדול אם היתה לה רלוונטיות אי פעם בעבר.

נתחיל בפולחן: רוב הטקסטים בחומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים עניינם פולחן, שעיקרו קורבנות – אינספור בהמות ועופות מוקדשים לאל יום יום, עם תגבורת גדולה בימי חג ומועד, והכתובים יודעים (צותתו מאחורי הפרגוד?) שהאל נהנה מהקורבן, ובעיקר מהריח (בראשית ח' 21, שמות כ"ט 18, 25, 41, ויקרא א' 9, 13, 17 ובעוד עשרות מקומות אחרים בתורה ובספר יחזקאל). הנביא החתום בשם "מלאכי" מצטט את האל המתלונן שמגישים לו קורבנות לא ראויים (בעלי חיים בעלי מום -מלאכי א' 14-6, ג' 12-8). לא רק לנו, החיים בעת החדשה, נראה הפולחן הזה כמעשה ברברי – להרוג בעלי חיים לשם שמיים! – מסתבר שבתנ"ך עצמו יש מתקוממים נגד דרך פולחן זאת. עמוס מקטרג על כך בחריפות: "שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" ( עמוס ה' 25-21).

יחס דומה אל הקורבנות יש לנביא ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א' 21), וזאת גם עמדתו של הנביא ירמיהו: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה ז' 22-21), לא רק קטרוג על מנהג הקורבנות יש כאן, אלא גם ראיה לכך שירמיהו, כמו עמוס, לא הכיר את התורה, ולגבי ירמיהו זה אפילו מוזר כי הוא ניבא בימי יאשיהו, כשהתורה אמורה היתה כבר להתפרסם בעקבות הרפורמה המבהילה שאירעה בימיו.

מכל מקום, לא היינו צריכים את דבריהם של שלושה נביאים אלה כדי להבין שעבודת ה' באמצעות בית מטבחיים ענק ומתמיד, לאורך כל ימות השנה ומועדיה, היא חסרת כל רלוונטיות לגבינו היום, ולא רק זאת, היא אפילו מעוררת שאט נפש. כאמור, רוב הטקסטים בארבעת החומשים – שמות, ויקרא, במדבר, דברים – עניינם פולחן וקורבנות.

מערך העונשים של התורה הוא בוודאי לא רלוונטי לימינו, וזאת בלשון המעטה, כי העונשים על עבירות כמתוארים בתורה מעוררים חלחלה: העונש המרכזי והמקובל ביותר שהתורה מכירה הוא עונש מוות, מוות שנפסק לא רק לרוצח במזיד, אלא גם על רוצח ברשלנות (שמות כ"א 29), על גונב נפש למכירה (שמות כ"א 16, דברים כ"ד 7), על עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 7-2), על נביא המטיף לעבודה זרה ומדיח לעבודה זרה (דברים י"ג 12-2), על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16), על מחלל שבת (במדבר ט"ו 36-32), על מי שאינו נשמע לכהן או לשופט (דברים י"ז 13-8), על מכשפה (שמות כ"ב 17), על בעל אוב (ויקרא כ' 27), על מכה או מקלל הורים (שמות כ"א 15, 17, ויקרא כ' 9), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 21-18), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על שוכב עם אישה נשואה, ועל האישה עצמה, על שוכב עם נערה מאורשה, ועל הנערה עצמה (דברים כ"ב24-23), על אונס נערה מאורשה (דברים כ"ב 27-25), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (דברים כ"ב 21-20), על בת כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ"א 9), על אלמנה שהרה לזנונים (בראשית ל"ח 24), על משכב זכר (ויקרא כ' 13), על משכב עם בהמה (שמות כ"ב 18, ויקרא כ' 16-15), על גילוי עריות (ויקרא כ' 12-11, 14, 17, דברים כ"ג 1), על משכב עם אישה דווה ועל האישה עצמה (ויקרא כ' 18).

הסקירה הארוכה הזאת מצביעה לא רק על כך שסדר הדין הפלילי של התורה איננו רלוונטי לחיינו היום, אלא גם על פער בלתי ניתן לגישור בין החשיבה בתורה לחשיבתנו היום: ברוב הארצות הנאורות בוטל עונש המוות לחלוטין, או שהוא נגזר במקרים יוצאים מן הכלל, וכל זאת משום שמשפט בן ימינו מודע לכך שזהו עונש בלתי הפיך, ובמקרה של טעות, או של משפט-משפח – אין כל דרך לתקן את המעוות. בקורות המשפט הישראלי נגזר עונש מוות רק פעם אחת על הצורר אדולף אייכמן. במלחמת השחרור נפסק עונש מוות במשפט שדה חפוז ומוטעה, כשאדם חף מפשע הועמד בפני כיתת יורים משום פליטת פה בלתי מוצלחת שלו – הנידון היה הקצין מאיר טוביאנסקי (30.6.1948). המעשה הזה הוא כתם שחור על דברי ימיה של מלחמת השחרור. אין צורך להכביר מילים שאינפלציה זאת של ההוצאות להורג בצו אלוהי, כביכול, אין לה שום רלוונטיות לימינו.

בהקשר הזה צריך להזכיר שהתורה מכירה בזכות לחוקק חוק לאחר מעשה, ולהעניש על פיו, וכל זאת בהיתר אלוהי. העבריין בכוח איננו יודע מראש כי מעשהו הוא עבירה, ומה דינה, ורק לאחר שבוצעה העבירה מודיע האל מהו העונש, ועל פיו העבריין נענש. בקטטה בין שני אנשים, מקלל אחד מהם את האל. משה מניח אותו במשמר לפרש מה דינו, והאל פוקד להוציא את המקלל מחוץ למחנה, כשהעדים לשמיעה סומכים עליו את ידיהם, וכל העדה מצטווה לרגום אותו באבנים. לאחר המעשה, מחוקק האל חוק שדינו של מקלל האל להיענש ברגימה באבנים (ויקרא כ"ד 16-10).

מקרה דומה חל על מקושש עצים בשבת – האיש מופקד במשמר עד שיתברר מפי האל מה ייעשה לו, ועל פי דין מוות זה נקבע החוק (במדבר ט"ו 34-32). ברור שעיוות דין כזה יכול להתרחש רק בחברה אנושית שבה מתיימרים להיות בעלי קשר ישיר אל האלוהים. למותר לציין שאופן חקיקה כזה הוא לא רק לא רלוונטי לחיינו, הוא מקומם ומעורר חלחלה.

בעלי המום – מופלים לרעה על פי צווי התורה: כהן בעל מום מנוע מלהקריב את אישי ה'. צרוע או זב איננו רשאי לאכול מהקודשים עד שיטהר (ויקרא כ"א 23-17, כ"ד 4). פצוע דכא וכרות שופכה לא יבואו בקהל ה' (דברים כ"ד 8). דויד, שלא הכיר את התורה (נוסח ראשון של התורה נכתב כארבע מאות שנים אחרי מלכותו של דויד), קיבל גירסה שונה שמפלה לרעה בעלי מום אחרים: "עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית" (שמואל ב' ה' 8). המקדש היה בימים ההם מרכז החיים, ודחייתם של בעלי המום משם – משמעו דחייה מהחיים עצמם. ברור שגישה חברתית חסרת רגישות זאת מקוממת, ולא רק בלתי רלוונטית לחיים בימינו.

מעמד האישה – התורה מתייחסת אל האישה כאל חלק מקניינו של האיש: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 17), להודיעך שאישה פחות חשובה מבית, ויותר חשובה מעבדים ומבהמות. התורה מזהירה את המלך לעתיד לבוא לא להרבות לו סוסים, נשים, כסף וזהב – בסדר הזה! (דברים י"ז 17-16). בועז מודיע בשער העיר שקנה את רות המואבייה ((רות ד' 10-9), כיוון שהאישה היא קניין, הרי שתי נשים הן בבחינת נורמה אצל בעל בעמיו (דברים כ"א 15), ובמציאות של ימי המקרא היו למורמים מעם הרבה מ"הרכוש" הזה – נשים ושפחות, ולמלכים היו הרמונות.

מסתבר שרק לאיש מותר לגרש אישה (דברים כ"ד 1), והנה, באסטילת חמורבי שנחרתה שש מאות שנים לפני ימיו של משה, וכאלף שנים לפני שנכתב הנוסח הראשון של התרה – בסעיפים 142, 149 כתוב שאישה רשאית להתגרש מבעלה ולקבל נדונייתה. חוק התורה מרשה לבעל לערוך לאשתו טקס משפיל ומפחיד אם הוא חושד בה שזנתה תחתיו. הטקס כולל פריעת ראשה, השקייתה במים מרים מאררים, משביעים אותה בקללה נמרצת (במדבר ה' 22-13). בסעיף 131 בחוקי חמורבי כתוב: אם איש האשים את אשתו שהיא זנתה עם איש אחר, היא תישבע בשם אלוהים, ותחזור לביתה" – אלף שנה לפני התורה – נחקק חוק פחות דרקוני! כבר הזכרנו לעיל שארוסה שלא נמצאו לה בתולים בליל החתונה – דינה סקילה (דברים כ"ב 22-20). האם יש צורך להכביר מילים עד כמה התורה אינה יכולה להיות רלוונטית לגבינו באשר למעמד האישה?

הורים וילדים – על פי התורה שלטון ההורים על ילדיהם הוא מוחלט: אפשר למכור אותם לעבדות, וכשמדובר בבת, היא לא תצא בשנה השביעית לחירות (שמות כ"א 7), הורים יכולים לקבוע שהבן שלהם סורר ומורה, זולל וסובא, ואינו שומע בקול הוריו – כדי שאנשי העיר ירגמו אותו באבנים (דברים כ"א 21-18).

איך בדיוק חוקים ברבריים אלה יכולים להיות רלוונטיים לימינו?

העבדות – מסתבר שבנבואות הכי אופטימיות של נביאי ישראל אין כל סימן לכך שבאחרית הימים תיעלם החרפה הזאת שאדם קונה אדם כמו שקונים עז. התורה, האמורה להיות נצחית, קובעת כללים בנדון: עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית (שמות כ"א 2; לפי ויקרא כ"ה 40, עבד עברי יוצא לחופשי רק בשנת היובל), ואילו עבד נוכרי אינו יוצא לחופשי לעולם (ויקרא כ"ה 46-42). אם האדון נתן לו אמה לאישה, היא וילדיה הם נחלת האדון, ועל העבד לצאת לחופשי בלעדיהם. אם הוא ממאן, רוצעים את אוזנו, והוא בסטטוס של עבד עולם (שמות כ"א 6-4). האדון רשאי להכות את עבדו או אמתו עד מוות, ואם אלה גססו יום או יומיים – לא ינקמו באדון "כי כספו הוא," הוא בסך הכול איבד כסף שהוציא על רכישת העבד (שמות כ"א 21). אם האדון מטיל מום בעבד (שן, עין), העבד יוצא לחופשי, אבל האדון לא נענש (שמות כ"א 27-26). ובכן, החרפה הזאת שאדם קונה אדם, מעביד אותו בפרך, רשאי להטיל בו מום, ואף להרוג אותו – ובכן החרפה הזאת איננה יכולה להיות רלוונטית בימינו.

איסור העבודה בשבת ובחגים – לא ניתן לשרוד כמדינה עם שיתוק מוחלט של כ-80 ימים בשנה. בתורה מסופר על מקושש עצים בשבת (כנראה, להכנת סעודה) שנדון למוות בסקילה (במדבר ט"ו 36-32). החומרה הזאת נתפסת בחוגים החרדיים עד כדי כך שאפילו אסור לקרוע נייר טואלט בשבת. חוק דרקוני כזה אפשרי רק כאשר היהודי יכול להרשות לעצמו לשכור "גוי של שבת," במילים אחרות – רק בגולה, או בתבנית של חיים המחקה את הגולה. חיים במדינה נורמלית אינם יכולים להתקיים באיסורים דרקוניים אלה.

שמיטת קרקעות ושמיטת חובות – בעל קרקע נדרש להפוך את רכושו להפקר, כשלא רק אביונים רשאים לעשות ברכושו ככל העולה על רוחם, אלא גם חיית השדה מוזמנת לעשות שמות בגידולים (שמות כ"ג 11-10). החורבן הזה של החקלאי אמור להתקיים בארץ מוכת בצורות שגרמו לשנות רעב. בשום מקום בתנ"ך לא כתוב שמישהו קיים אי פעם את הצו חסר ההיגיון הזה, ובוודאי שבימינו הוא לא רלוונטי, אבל העולם החרדי כופה אותו על המדינה, ואז מומצא "פטנט" שניתן למכור את המדינה פיקטיבית לגוי, והמהדרים אינם מסתפקים בכך, וקונים בשנת שמיטה רק "תוצרת נוכרי" – ולאן נוליך את החרפה?

גם חוק שמיטת חובות בשנה השביעית (דברים ט"ו 3-1), כלומר, הלווה פטור מלהחזיר חוב למלווה. אף מערכת כלכלית אינה מסוגלת להתקיים בתנאים כאלה, ובאמת, בשום מקום בתנ"ך לא מסופר על מלווה שוויתר על חוב בשנת שמיטה, מן הטעם הפשוט שהתורה לא היתה ידועה עד ממש סוף מלכות יהודה (עד ימיו של יאשיהו). בימי בית שני העשירים נמנעו מלהלוות כסך לעניים מחשש שלא יקבלו את כספם בחזרה, לכן הלל הזקן התקין פרוזהול, המעביר גביית ההלוואה לבית הדין. מכל מקום, צו חסר שחר זה הוא בלתי רלוונטי לבנקים בימינו.

מלחמת השמד בעבודה הזרה – יהודים שפויים בני ימינו מזדעזעים למחשבה שיש להשמיד אוכלוסייה שאמונתה הדתית שונה. בדברים כ' 16 יש צו להשמיד את כל עממי כנען – "לא תחיה כל נשמה", ובשמואל א' ט"ו 3 ה' פוקד על שאול באמצעות שמואל להשמיד את עמלק: "עתה לך והיכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמת מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור."

יש בדברים המזעזעים האלה כשל דתי: הרי האל ברא את הכנענים ואת העמלקים – האם ברא אותם כדי שעם ישראל יבטל את הבריאה? מכל מקום מעשים כאלה יום הם בבחינת פשעי מלחמה. לא חסרים פנאטים המאמינים כי חוקים אכזריים אלה תקפים בימינו: יש יהודים הרואים חובה לעצמם לירוק על נוצרים ולחבל בבתי התפילה של נוצרים ומוסלמים, ויש מוסלמים המשוכנעים שהדת מחייבת אותם להשמיד את היהודים. לגביהם צווי התורה האלה רלוונטיים.

צריך לציין שליד הטפות הנביאים למוסר חברתי ולצדק במשפט, הם גם לוחמים מלחמת חורמה בעבודה הזרה. הקיצוני מבין הנביאים בנושא הזה הוא יחזקאל, המשווה את ישראל המורד בה', וסוגד לאלים אחרים – לאישה נואפת, שבעלה חייב להתעלל בה בסדיזם (ראו יחזקאל ט"ז, כ"ג).

הבאתי כאן מיספר מצומצם של תחומים כדי להבהיר עד כמה התורה איננה רלוונטית לימינו, ואני מודע לכך ששלומי אמוני ישראל מפנים אותנו לחז"ל שריככו ועיגלו פינות חדות מהכתבים הקשים שהתורה מלאה בהם, את הטענה הזאת יש לתקוף משני כיוונים:

א. חז"ל היו משוכנעים שהתורה ניתנה למשה בהר סיני מפי הגבורה, ואין להעלות על הדעת לשלול את הכתוב, או לשנות אותו, אבל כאשר לנו ברור מעל לכל ספק שהתורה נכתבה מאות שנים אחרי משה, וכל מצוותיה ואיסוריה חוברו על ידי כוהני ירושלים האינטרסנטים – ברור שראיה מדרכם של חז"ל איננה רלוונטית;

ב. אמנם חז"ל "שייפו" את החוקים הדרקוניים, והמעיטו ככל האפשר את גזרי דין מוות שהתורה מחייבת, אבל מהרבה בחינות הם היו יותר אגרסיביים מהמשתמע מחוקי התורה ומההווי הישראלי בתקופת המקרא. הדוגמה לכך הוא היחס לנשים – בתורה אמנם האישה היא קניין האיש, זכויותיה מוגבלות, חובותיה רבים, אבל אין בתורה, וגם בשאר ספרי התנ"ך, ביזוי האישה על היותה אישה. אנו מוצאים בתנ"ך נשים מנהיגות כמו דבורה (שופטים ד'-ה'), וכמו האישה החכמה מאבל בית המעכה, שהעיר הטילה עליה את ניהול המשא ומתן עם יואב בן צרויה למען הצלת העיר (שמואל ב' כ' 22-15), אישה חכמה אחרת מופיעה בפני המלך דויד, ומצליחה לשכנע אותו לחון את אבשלום (שמואל ב' י"ד 20-1). בתנ"ך יש אפילו המנון של שבחים לאשת חיל (משלי ל"א 31-10). לעומת המקרא בנדון, חז"ל מתחרים ביניהם מי יכפיש את האישה יותר: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (בבלי, סוטה ג' ד'); "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים" (ירושלמי סוטה ג' ד); "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (בבלי יומא ס"ו ע"ב).

המפעל הענק של המשנה והתלמוד התחבר על ידי גברים למען גברים, ובכל הטקסט הענק הזה מוזכרת רק חכמה אחת –ברוריה אשת ר' מאיר שהיתה מומחית בדיני טומאה וטהרה. ברור אם כן, כי חז"ל לא היו מסוגלים להושיע את הכתוב בתורה מהאי-רלוונטיות שלו לימינו.

הסקירה דלעיל היא, כמובן, חלקית, לא כללתי בה את הסגירות תרבותית (מותר להגות רק בתורת ה' – שרק "היא חוכמתכם ובינתכם בעיני העמים" – (יהושע א' 8, ראו גם דברים ו' 9-6)), האמונה שהאל בחר בנו מכל העמים, וכן חוק איסור החמץ בפסח, חוק חסר שחר, וגם בלתי ניתן לביצוע.

מה כן רלוונטי לימינו בתורה? ובכן, רלוונטי הוא היחס המכבד של התורה אל הגר, אל הגר ממש, לא לגר-צדק, הכוונה לזר החי במדינה עברית שנאמן לעם ולמדינה. רלוונטית היא גם דאגת התורה לאלה החיים בשולי החברה – לאביון לדל, לגר, יתום ואלמנה, אלא שמדינה מודרנית אינה סומכת על ליבו הטוב של האזרח, כפי שמציעה התורה, אלא מקימה גופים שמטפלים באנשים הנזקקים לסיוע כלכלי, חברתי ורפואי.

משה גרנות

סבא מאיים בשדים על החניוקים הירושלמיים

על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.

לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכל מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ"הירקון שבלב", ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.

לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.

לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.

האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.

חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.

הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"

ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."

ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."

ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.

שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."

"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].

"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!

"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."

אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.

אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.

אלה היו ימים.

סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.

סבא פרץ בבכי.

שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.

בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.

בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.

באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.

"הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ," דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, "ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה."

אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.

שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.

אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.

עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב" המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.

האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.

מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!

סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.

תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.

שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר "הבונים החופשים" שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:

"יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"שייגעץ! טריפע!" חירף אותו הלה. "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"

סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.

אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה"שחורים", כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:

"אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים' – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!"

האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.

לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!

יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.

בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.

סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.

סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.

מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.

אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!

על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של "נטורי קרתא". השכונה שלהם "בתי אונגארן" כונתה בשם "חארת אל מג'אנין", שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.

בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: "אמר לה להדא מתרכתא הנקבה..."

הנקבה הגרושה!

האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?

לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.

כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.

באירופה היתה נהוגה בשעתה "זכות הלילה הראשון" של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.

ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?

ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?

מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: "לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?"

על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.

פורץ גדר, גרוש, "פסול" ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה "כתם" – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא [ר' ישעיה שיינברגר]: "כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!"

וכך שתני נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.

וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.

לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.

"איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!" אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.

"וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני..."

שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?"

אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: "וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן יישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."

"מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.

"בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."

"חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"

"רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.

"לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."

"שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"

"שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכול. אם נעלבת, אני מתנצל."

"טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.דף זה אינו מופעל עדיין – מחכה לאישור שלך.אם תאשר, אשמח לקבל את הקבצים שחסרים לי

ואשלח לך דוח שבועי עם רשימת הקבצים שהורדוושם מייל של כל משתמש שהוריד קובץ.

אשמח לשמוע תגובות.

בברכת מועדים לשמחה

אלי ארגון

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!