צחי ידידי, ראשית – מאחל לך המון בריאות.

לא אצטרף לגל המגדפים אותך על החלטתך הפוליטית החדשה.

אבל יש לי אליך כמה שאלות.

הצטרפת לגדול שונאיו של נתניהו,

לאיש שאינו בוחל בהשמצות מזוויעות נגד ראש הממשלה.

האם אתה מזדהה עם כל נאצותיו (זו פרנסתו) של ליברמן,

עם הפה חסר המעצורים שלו נגד הבוס שלך לשעבר?

אתה, ראש המל"ל לשעבר, קיבלת במה רבת מלל בעיתונך. היום אתה שוב בחדשות.

האם אתה חושב באמת שבהצטרפותך אליו תוסיף לו קולות, מנדטים?

ושאלת השאלות, תמיהת התמיהות:

היודע אתה שבהצטרפותך לאיש, שכל רצונו הוא להפיל את נתניהו, ולהחליפו,

חברת למעשה גם ליאיר גולן, איש השמאל הקיצוני, שליברמן משתף איתו פעולה

אך ורק למען הפלת נתניהו, גם במחיר נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית?

אז אתה באמת ימין, השומר כדבריך על "העקרונות הלאומיים ?"חשבת מה אימך גאולה ע"ה היתה אומרת לך על כך?

כבר סטית בעבר בתמיכתך בשרון ופירוק הליכוד, חזרת בך ושוב אתה נותן גט לליכוד.

אז למה שנאמין לכנות צעדך המוזר הפעם?

האין כל מה שמניע אותך הוא חשבון אישי בלבד שיש גם לך עם נתניהו, שעד לפיטוריך היית איש סודו?

אחרי צחי הנגבי, גם לימור לבנת מקבלת מקום של כבוד בעיתון "ידיעות" כדי להמשיך וללכלך כדרכה באי-קודש על הליכוד.

קוראת למחרת היום במאמרה ה"מלומד" לליכודניקים להצביע לבנט, לאיזנקוט או לליברמן.

משום מה אינה מזכירה את יאיר גולן, שכלול בחבילת ה"שינוי" שתפעל להקמת מדינה פלסטינית ולחיסול מפעל ההתיישבות ביו"ש.

"העיקר שנעביר את הממשלה הזאת מן הארץ," סיכמה, אבל מה יהא על ארצנו, ארץ האבות?

השנאה – in האידאולוגיה – out

לא אתפלא אם מחר, באותו מקום בגיליון, יופיע מאמר בחתימת בני בגין למשל, תחת הכותרת: "לימור לבנת לא לבד".

לימור הלכה, אלי גולדשמידט בא.

גנץ חושף בפרישתו את הצביעות הפוליטית של יריביו במלוא כיעורה.

כוונתי בראש וראשונה ל"חברו", איזנקוט ה"ישר",

שתקע בגבו סכין פוליטית וכבש את הבכורה.

לאחריו כל אלה שהקריירה שלהם היא בזכות גנץ –

כמו חילי טרופר, אורית פרקש ואיתן גינזבורג

הם לא היססו לנטוש אותו מרגע שהחלה צניחתו.

נשארו לו נאמנים מיכאל ביטון ופנינה תמנו-שאטה –

שני ח"כים מעולים, שחבל שלא ישרתו בכנסת הבאה.

אני מקווה שכאשר נתניהו יקים את ממשלתו הבאה,

ייתן תפקיד משמעותי לבני גנץ –

אחד הפוליטיקאים ההגונים והמתוסכלים שהיו לנו.

לתחושתי – גנץ חותר לתפקיד נשיא המדינה הבא.

שוב ושוב כותבים לי ״דורשי טובתי״

שביבי הוא ״בוגד״, ״גדול הבוגדים״, ״ בוגד כמוהו לא היה בתולדותינו״

ועוד ביטויים מחרידים

שבמרכזם השורש: ב. ג. ד.

פעם האשימו את מי שקרא כך לרבין ז״ל כי הביא להירצחו.

היום כשזה בא מפי שונאי נתניהו, זה מותר.

סכר השנאה נפרץ לחלוטין.

הנורית האדומה בוהקת, כבר נשרפת!

17 באוקטובר – יום הולדתו ה-146 של זאב ז'בוטינסקי.

ואם לפי התאריך העברי – אז ביום שישי הקרוב.

מה חשב ז'בוטינסקי עצמו על ציון יום הולדתו?

"ז. ז'. דורש באופן מוחלט מכל ידידיו להימנע מכל צורה שהיא של ציון פומבי של יום הולדתו. אי-מילוייה של דרישה זו לא זו בלבד שייתקל בהתעלמותו ובסירובו אלא הוא יקבלו כעלבון אישי ממש." 1930.

אבל כיום, 86 שנה לאחר פטירתו, אין סיבה שלא לפחות נאזכר עובדה זו,

וכמו שכבר נאמר בעבר: "ראש בית"ר חי וקיים!"

באופן אישי – גאה לעמוד בראש המועצה הציבורית להנצחתו.

יוסי אחימאיר

השבר נורא, שבר שנדמה כי לא ניתן לאחות, שבר פנימי אשר רק אנחות חלושות, חנוקות, מאופקות המסגירות את עוצמתו, עד לרגע בו השפתיים מדממות, מעוצמת נשיכתן והשבר נגלה לעין כל על כל משמעויותיו.

מסע הדמוניזציה הנורא, אשר לא התקיים מעולם במדינת ישראל באופן שיטתי, אלים, בריוני, כנגד אדם אחד, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מסע הייסורים הארוך, המדמם, המושחת והאכזרי רצוף בשקרים, בעלילות כזב ובעלילות דם.

אחת מעלילות הדם אשר קנתה לה אחיזה בציבוריות הישראלית בסיוע מסיבי של התקשורת, אנשי הפוזיציה, היא עלילת הדם כי ראש הממשלה יכריז על מצב מלחמה כדי להציל את שרידותו הפוליטית, כדי לברוח ממשפטו, כדי למנוע את הבחירות, עלילת כזב מרושעת, שאין לה ידיים ורגליים, שאינה מחזיקה מים, עלילת דם.

כבר שבועות אחדים טרם טבח שבת שמחת תורה, הניע את עלילת הדם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין כאשר בעיצומה של מחאת קפלן, מהמחאות האלימות, המפרקות, המסוכנות לחברה, מחאה שיש הסבורים כי היתה זרז להוצאתו לפועל של טבח שבת שמחת תורה.

יובל דיסקין ממחוללי הכאוס בימים ההם התבטא ב-8.9.2023 בפנייה אישית אל הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ, דיסקין הזהיר אותם שלא ייתנו יד להוראת ראש הממשלה לצאת למבצעים צבאיים התקפיים, אם הם סבורים שמדובר בהחלטה נגועה בשיקולים זרים של ראש הממשלה.

באמירתו הנוראה נזרעו זרעי השבר, כה אמר האיש המופקר וחסר האחריות: "בנסיבות הנוכחיות עליכם לחשוד במבצעים צבאיים התקפיים, שהממשלה יוזמת ולבדוק היטב את נחיצותם. אם הגעתם למסקנה, שיוזמה כזו נגועה בשיקולים זרים, עליכם להתנגד לכך גם בנפרד וגם יחדיו."

הקריאה האנטי דמוקרטית, הקריאה למרד צבאי על גבול ההפיכה נרמלה את הטלת הספק בקודש הקודשים של החברה הישראלית-יהודית, כמו שנרמלו את הסרבנות, את האלימות ברחובות, את שריפת רחובות ישראל, את האלימות המילולית וההסתה הנוראית.

ועדת החקירה השוויונית אשר קום תקום תצטרך לחקור גם את השלכות משבר האמון שזרעו המופקרים וחסרי האחריות, אשר למעשה "סגרו וחסמו" כל אפשרות של ראש הממשלה לצאת למלחמת מנע במציאות בה הכול פוליטי, הכול אנטי ראש הממשלה, המחשבה על תגובת הגייסות של קפלן מעבירה בי צמרמורת.

והנה, אחרי ימי הטבח הנורא, כשברור היה גם לפועלים לפירוק הצבא, לפירוק החברה הישראלית, לפירוק המכנה המשותף – כי יום התבוסה ויום החורבן מחייב להשיב מלחמה שערה, זוממי הרעה ועלילות הדם הסדרתיים, לא נחו לרגע, המשיכו במלחמתם בניצחון מדינת ישראל על אויביה.

ובימים אלה, ימים בהם מדינת ישראל, אריות האומה, מפקדי הצבא וזרועות הביטחון בהובלת ראש הממשלה וממשלת ישראל הובילו להישגים היסטוריים בשבע חזיתות, ממשיכים מפיצי עלילת הדם, הפעם מצטרפים אליהם גם ראשי מפלגות, להדהד את עלילת הכזב, לבל יהין ראש הממשלה לתקוף את איראן, לתקוף בשאר החזיתות, לבל יעז לצאת למלחמת מנע, כי הרי ניצחון נוסף עלול להאדיר את שמו, חוסנו והובלתו לניצחון על מבקשי השמדתנו, רעתנו.

לאן נוביל את החרפה, את הבושה, את ההפקרות של חסרי האחריות המבקשים את אמון הציבור ומפיצים את עלילת הדם נגד ראש הממשלה וממשלתו.

האם נוכל לקיים בישראל ויכוח פוליטי נוקב בלי להפוך כל החלטה ביטחונית לחשד פלילי, וכל מחלוקת עם ראש הממשלה למלחמה על עצם הלגיטימיות של שלטונו? במדינה הנתונה לאיומים קיומיים, השאלה הזאת אינה שייכת למחנה אחד. היא נוגעת לכולנו.

בכל פעם שמכריזים על מועד הבחירות לכנסת ישראל, אני חוזר אל בוקר אחד, לפני 77 שנים.

בוקר ירושלמי, קר, של כ"ד בטבת תש"ט, 25 בינואר 1949 מדינת ישראל בת שמונה חודשים בלבד.

עשן מלחמת העצמאות עדיין באוויר, פצעי המלחמה טריים, עתידה של המדינה אינו מובטח, יהודי אחד בירושלים קם בבוקר בתחושה שההיסטוריה עצמה דופקת על דלתו.

שמו היה הרב משה יקותיאל אלפרט, בן תורה, מלמד ב"תלמוד תורה עץ חיים", איש שכונת בית ישראל בירושלים.

בשעה 05:35 לפנות בוקר קם הרב אלפרט עם אשתו, אחיו, גיסו ובנו. הם שתו קפה, ואז עשו דבר שכמעט בלתי נתפס בעיניים של ימינו, הם לבשו בגדי שבת, לכבוד יום הבחירות, לכבוד היום הגדול והקדוש הזה.

כך כתב הרב אלפרט ביומנו:

"בשעה 05:35 בבוקר השכם קמתי אני ואשתי, ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב, אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה."

ואז הסביר מדוע:

"כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, כי אחרי שנות אלפיים גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

שימו לב למילים, לא בחירות, לא קמפיין, לא ספינים, לא מתקפות, לא "רק לא," לא "רק כן," לא שנאה, לא שיסוי, יום קדוש, יום של "שהחיינו."

הרב אלפרט הגיע לקלפי והיה הראשון להצביע, הוא מסר ליו"ר את פנקס הזהות שלו "ברטט של קדושה ובהדרת קודש."

לאחר שקיבל את פתק ההצבעה כתב: "ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מיספר 'ב', רשימת האיחוד הדתי..."

ואז הגיע הרגע שבו נדמה שהלב שלו עצר מלפעום: "והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה, אשרי לי ואשרי חלקי!" – הכניס את המעטפה לקלפי, בירך "שהחיינו", חזר לביתו והלך להתפלל, כך חתם ביומנו את חווית ההצבעה הראשונה בארץ ישראל: "יום חג גדול."

הרב אלפרט לא ראה בחירות הוא ראה יום חג, מדינה יהודית, משק כנפי ההיסטוריה, פעמי משיח, רוחות הגאולה, ראשית צמיחת גאולת העם הדווי בין אומות העולם השב למכורתו.

מביט היום בבחירות שלנו ותוהה: מה קרה לנו? איך הצלחנו לקחת את אחת המתנות הגדולות שקיבל העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות ולהפוך אותה, לא פעם, לזירת בוץ?

איך הפך יום שבו יהודי בירושלים לבש בגדי שבת ליום שבו אנחנו מחפשים את המילים הקשות ביותר כדי לפגוע ביהודי שמצביע אחרת מאיתנו?

איך הפכה הקלפי, שהיתה עבור הרב אלפרט שער אל תוך ההיסטוריה, למקום שבו אנחנו מבקשים להעניש את ההיסטוריה, ובעיקר זה את זה?

הבחירות בישראל אינן עוד יום של התרוממות רוח, לא יום בחירות כי אם יום בחילות, בחילות מהשפה, בחילות מהשנאה, בחילות מההשפלה, בחילות מהבריונות, בחילות משיח הגרדומים, בחילות מהקלות שבה אפשר להפוך אדם, רק מפני שהוא חושב אחרת, מאח לאוייב.

אין זו המצאה חדשה, העם היהודי מכיר היטב את המחיר של מלחמת אחים, ההיסטוריה היהודית רצופה במחלוקות, בפילוגים ובמאבקים פנימיים, מימי שבטי ישראל, דרך הפיצול בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, דרך המחלוקות בתקופת בית שני, הפרושים והצדוקים, המאבקים בתקופת החשמונאים, ועד שנאת החינם שנקשרה במסורת היהודית לחורבן הבית.

אנחנו מכירים את הסיפור, אנחנו מכירים את המחיר, אנחנו אפילו מספרים אותו לילדינו, ובכל זאת, שוב ושוב אנו מתקרבים אל אותה תהום, אולי מפני שאנחנו משוכנעים שהפעם אנחנו צודקים, אולי מפני שכל אחד מאתנו משוכנע שהוא נלחם על הבית, ולכן מותר לו לשרוף בדרך את השכנים, בית שנשרף מבפנים אינו ניצחון של צד אחד, הוא בית שנשרף.

ומששב העם היהודי למכורתו, קיבלנו זכות מופלאה שהדורות שקדמו לנו לא זכו לה, להתווכח בינינו במדינה יהודית, לבחור את נציגינו, להחליף שלטון בקלפי ולא בשדה הקרב.

זו אינה זכות מובנת מאליה, זו מתנה שההיסטוריה היהודית שילמה עליה מחיר דמים כבד, הרב אלפרט הבין זאת, אנחנו, נדמה לפעמים, שכחנו.

הוא לבש בגדי שבת, אנחנו לובשים שיריון, הוא הלך לקלפי ברטט של קדושה, אנחנו מגיעים אליה חמושים במילים, הוא ראה בפתק ההצבעה רגע שהסבא שלו לא זכה לו, אנחנו רואים בפתק של האחר איום על עצם קיומנו, הוא בירך "שהחיינו" מפני שהמדינה קמה, אנחנו אומרים "שהחיינו" כשהבחירות נגמרות.

אירוניה מרה, אותו עם, אותה ארץ, אותה קלפי, רק משהו בתוכנו השתנה.

אין ציפייה שבבוקר הבחירות הבאות עלינו לטובה יצא כל עם ישראל עם הנץ החמה, ייטהר במקווה, ילבש בגדי שבת ויעמוד בתור לקלפי ברטט של קדושה.

אך יש ציפייה אחרת, צנועה יותר, אנושית יותר, שנדע להתווכח בלי לשנוא, שנדע להיאבק בלי להשפיל, שנדע לנצח בלי לבזות, שנדע להפסיד בלי לקלל, שבליסטראות האיבה והשנאה, חיצי הרעל והארס המזוקק יתאדו, שנזכור שהאדם שמולנו אינו אוייב רק מפני שהכניס למעטפה פתק אחר.

שנזכור שהמחלוקת היא חלק מהדמוקרטיה, שהשנאה אינה, הבחירות אינן חייבות להיות יום של בחילות, הן יכולות לחזור להיות, לפחות במשהו, יום של בחירה, יום של אחריות, יום של תקווה.

ואולי, אם רק נעצור לרגע ונקשיב לקולו של אותו יהודי ירושלמי משנת תש"ט, נבין כמה רחוק התרחקנו.

רק 77 שנים, רק דור אחד ועוד קצת, 77 שנים מאז עמד הרב אלפרט מול הקלפי הראשונה במדינת ישראל, ביד רועדת, בעיניים נוצצות, בלב מלא אמונה.

77 שנים מאז בירך "שהחיינו", 77 שנים מאז כתב: "אשרי לי ואשרי חלקי," וכל כך הרבה עבר מאז, כל כך הרבה בנינו, וכל כך הרבה גם הרסנו, הרחבנו את הבור, הגבהנו את החומות, העמקנו את התהום, האם נמשיך להעמיק אותה, או שניזכר סוף סוף שאחים אנחנו, כי בסופו של יום, מאחורי כל פתק בקלפי עומד אדם, ומאחורי כל אדם עומד עם.

והעם הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, לא קיבל מדינה כדי ללמוד שוב איך לשנוא את עצמו, הגיעה העת לפתוח מחדש את יומנו של הרב אלפרט, לא כדי ללמוד איך להצביע, אלא כדי ללמוד איך להרגיש, כדי להיזכר שיום בחירות במדינה יהודית יכול להיות גם יום של הוד, של אחריות, של הכרת תודה, יום בו אפשר לעמוד ליד הקלפי, להביט סביב, ולומר: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לא "שהחיינו" כי הבחירות נגמרו, אלא "שהחיינו" מפני שאנחנו עדיין כאן, ביחד.

עמנואל בן סבו

את ממשלת נתניהו חייבים להפיל. זה הכרח לאומי, ציוני. עוד קדנציה של הממשלה הזאת מאיימת על קיום המדינה. נתניהו הוא האשם במחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר. מדיניות הפייסנות, ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שלו, לאורך שנות שלטונו מאז 2009, הביאו לתוצאה הבלתי נמנעת של הטבח. מנוסתו מוגת הלב של נתניהו מאחריותו והטלתה על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו, בלי לבחול בתאוריות קונספירציה ועלילות דם, משחיתה את התרבות הישראלית, את הרוח הישראלית, את הנורמות הבסיסיות של אחריות, של אמת, של סולידריות.

המלחמה שהוא מנהל נגד מוסדות המדינה ובראשם מערכת המשפט, תוך שימוש בהסתה, דה-לגיטימציה וקונספירציות, כל הסיפור השקרי על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, מערערת את החברה הישראלית. אגב, במחלוקת במערכת המשפט בישראל ובעולם בין אקטיביזם שיפוטי לבין שמרנות, אני בצד השמרני. ואני בעד רפורמה משפטית. אין שום קשר בין זה לבין המתקפה, ההסתה, השקרים, הצגת המערכת כאיזה דיפ-סטייט פוליטי, וכל הסיפורים על "תפירת תיקים" וכו', וגם לא למהפכה המשטרית שנועדה להכפיף את הרשות השופטת למנהיג העליון.

התפוררות המשילות בישראל מפוררת את החברה. אנו רואים זאת בהתגברות הפשע בחברה הישראלית בכלל ובחברה הערבית בכלל, בהשתוללות הפרוטקשן, בעיקר בגליל ובנגב, בפשיעה החקלאית, בפוגרומים של מחבלים יהודים ביו"ש ועוד.

הימין הישראלי בהנהגת הליכוד והציונות הדתית הובילה בעבר את המאבק בכהניזם ובגזענות. ואילו היום נתניהו כרת ברית עם כנופיית בן גביר. בן גביר אוחז אותו בגויאבות והופך אותו לסמרטוט. בן גביר הוא הדוצ'ה של המחבלים היהודים הפורעים ביו"ש ונתניהו אינו מעז להורות למגר את התופעה, כי הוא מ-פ-חד מבן גביר. אם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות, בן גביר יהיה שר הביטחון, וזה כבר איום קיומי על מדינת ישראל.

סרטן ההשתמטות החרדית אוכל בנו בכל פה. האוטונומיה החרדית הפכה לאיום קיומי על ביטחון המדינה וכלכלתה. המשתמטים הם בעלי בריתו של נתניהו. על מדינת ישראל לשים קץ לאוטונומיה החרדית ולהשתמטות ההמונית. לשם כך, חייבים להחליף את השלטון. די בעובדה שבמהלך המלחמה על עצם קיומנו, מתוך לשכת ראש הממשלה, מצד הקרובים לו ביותר, בוצעה, תמורת בצע כסף, תעמולה וקמפיין הלבנה של האויב הקטארי – הספונסר של טבח 7 באוקטובר, המוביל את המתקפה האנטישמית על ישראל והיהודים בעולם ומי שהונה אותנו במו"מ על החטופים כשהתחפש ל"מתווך" ולמעשה פעל רק להצלת חמאס; והעובדה שנתניהו משאיר את הסוכן הקטארי בתפקידו, מעידה כאלף עדים שנתניהו אינו כשיר לראשות הממשלה.

לכן, חייבים להחליף את השלטון, ולהפיל את נתניהו.

אין לי ספק שהן איזנקוט והן ליברמן עדיפים לאין ערוך על נתניהו, אך אני מאמין שהמנהיג המתאים והראוי להיות ראש הממשלה הבא הוא נפתלי בנט.

עמדותיו המדיניות של בנט קרובות מאוד לשלי. תמציתן: הירדן הוא גבולה המזרחי של מדינת ישראל. לא תהיה ריבונות זרה ממערב לירדן. שטחי A ו-B יישארו אוטונומיה אזרחית פלשתינאית. ישראל תעמיק את אחיזתה בשטחי C. תפיסת ביטחון יוזמת, נועזת והתקפית.

בנושא האוטונומיה החרדית והשתמטות החרדים עמדתו שונה משל איזנקוט, ולטעמי, נכונה יותר. איזנקוט מדבר על אחוזי פטור, כלומר צמצום תופעת ההשתמטות במקום מיגורה. הניסיון מלמד שמכסות הפטור מנציחות את ההשתמטות. בנט, לעומתו, וכמוהו ליברמן ויועז הנדל, מדברים על גיוס לכל. אני בדעתם. בעצם היותו של בנט איש ימין, איש הציונות הדתית, החותר לממשלה עם אנשי המרכז והשמאל, הוא מגלם את החתירה לאחדות לאומית. אחרי שלטון נתניהו שהעמיק במזיד את הקרע בחברה הישראלית, כדי להיבנות מ"הפרד ומשול", בנט יפעל בכל דרך לאיחוי הקרעים ואחדות העם.

בנט הוא פוליטיקאי מנוסה, שמילא בהצלחה תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים, והעיקר – הוא היה ראש ממשלה מצוין, שהחל לנהל את המדינה, אחרי שנים רבות תחת נתניהו, שבהן המדינה לא היתה מנוהלת. שריו באו לעבוד למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל באופן ענייני, וקידמו את המדינה בכל התחומים. אני מאמין, שאילו נשאר בשלטון, הייתה נמנעת מתקפת 7 באוקטובר.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בתנאים פוליטיים קשים ביותר, ללא עורף פוליטי של מפלגה גדולה, אלא בראש מפלגה קטנה עם חוליות חלשות כמו הנמושה זיבורית סילמן, היום שרת התנינים, ומול אופוזיציה-למדינה בהנהגת הצמד-לא-חמד ביביטיבי, שחיבלו במדינה כדי להפיל את הממשלה. טרור אישי ממוקד בחוליות החלשות הביא לנפילת הממשלה אחרי שנה וחצי. אפשר לומר שבנט ראוי לעונש על כך שהביא לחיינו את סילמן, אבל אנחנו איננו ראויים לעונש הזה. אין ספק שבעוד הוא הצליח מאוד כראש הממשלה בניווט המדינה, הוא נכשל בניווטה הפוליטי של הקואליציה. את הלקח הזה הוא למד, ואם ייבחר שוב, הוא ינהג אחרת.

ניצחון של בנט יהיה צדק פואטי, שבו מי שהצטיין והופל בשל רוע, שב להמשיך את מפעלו כראש הממשלה. התמיכה אינה רק אישית בבנט אלא גם ברשימתו המצוינת, הכוללת אנשי ביצוע מעולים, מקצועיים ומחויבים, כמו שתי מנכ"ליות המשרדים המעולות קרן טרנר ואבישר בן חורין. כתושב הספר הצפוני, אני רואה כנציג אישי שלי ושלנו את המועמד ניסן זאבי, שיוביל מהלך גדול לחקיקת חוק הגליל, שיעגן את האינטרס הלאומי בחיזוק הגליל וקו העימות באמצעות הטבות, פיתוח וקידום כלכלי.

האם יש לבנט סיכוי לנצח? על פי הסקרים התשובה היא שלילית. אולם הסקרים טועים לא אחת (ע"ע הבחירות בברזיל לפני שבועיים). אני הולך אחרי ליבי ולא אחרי הסקרים. אני מקווה מאוד שביחד תנצח ובנט ייבחר לראשות הממשלה, אך אם איזנקוט ינצח – גם אז חשוב לחזק ככל הניתן את בנט ורשימתו, כדי שיאיישו את התפקידים המשמעותיים ביותר ויקבלו כוח פוליטי חזק ככל הניתן.

וכאמור – המשימה הלאומית העליונה היא החלפת שלטון נתניהו.

השיר המפורסם ביותר של אדית פיאף על פריז הוא "תחת שמי פריז" (Sous le ciel de Paris) משנת 1951.

מילים – ז'אן דרז'אק (Jean Dréjac), לחן – הובר ז'ירו (Hubert Giraud)

השיר נכתב במקור לסרט קולנוע באותו שם (בבימויו של ז'יליין דוביווייה), והפך לאחת מהקלסיקות המזוהות ביותר עם העיר פריז ועם קולה של אדית פיאף.

הנה תיהנו מאדית פיאף השרה "תחת שמי פריס" על רקע הריסות העיר:

https://www.tiktok.com/@eric_lecuyer/video/7698279657442921760?_r=1&_t=ZS-9AiB5aclAZt

פלסטין בצרפת

איתאי סליאר: ה״מחאה״ הזו היא המשך ישיר של ההפגנות השבועיות המאורגנות של ״צרפת הבלתי נכנעת״ בעד ״פלסטין״ מאז ה-7 באוקטובר 23. התשתית הוקמה, הדגל המכוער הפך לסמל של הלוחמה במערב והקונספט הוא גלובליזציה של האינתיפאדה. זה בדיוק ההפך ממה שהיא מדמיינת.

מה שאנשים לא מבינים בסיפור הזה זה את העובדה שהרעיון המחולל של ה״מחאה״ הזו הוא עמוק הרבה יותר מחוסר במורים או מזגנים בכיתות הצרפתיות. מדובר על ניצול מחוכם מאוד של קריסת ערכי המערב, של הדקדנס, של ההתנוונות התרבותית שעוברת על כל אירופה. מי שמנצל את ההזדמנות הזו הם אנשי שמאל קיצוני שהאג׳נדה שלהם מאז מהפכת אוקטובר (1917) היתה ״עולם ישן עד היסוד נחריבה.״

צרפת, בגלל המצב המאוד ייחודי שלה – הפכה למצע מאוד נוח וכר פורה במיוחד לפעילות המהפכנית הזו שרק חיכתה כל השנים הללו כדי לפרוץ. אבל אתם הולכים לראות את מה שמתרחש היום בצרפת – בכל רחבי המערב כי הקריסה התרבותית הזו קיימת בכל חברה מערבית כמעט. בצרפת זה מתפרץ בצורה כל כך כאוטית כי יש סימביוזה כמעט מושלמת בין אנשי שמאל קיצוני לבין אוכלוסייה מוסלמית נחשלת, זועמת ובתסיסה מתמדת בתוך עשרות של ״רצועות עזה קטנות״ בשולי הערים הגדולות. אבל נערות צרפתיות ״לבנות״ ששרות שירי הלל לטרוריסטים של ה-13 בנובמבר 2015 ומוחמד מראח – זה כבר מעיד על משהו אחר. ישנה התפעלות והערצה מאוד ״לורנס איש ערב-ית״ של ״הפרא האציל״ והפרא האציל הזה הוא מטבעו דור 2-3-4 למהגרים מארצות ערב שהוריו תלושים והוא תלוש [שייך לא לשם ולא לצרפת] התלישות הזו, היא היא המצע הפורה עליו אידאות השמאל הקיצוני משגשגות.

זה מה שגורם ל״צעירים״ להיות מסוגלים להשמיד ולבזוז עבודה של חיים שלמים של אנשים הגונים – מבלי לחשוב לרגע שהם עושים משהו רע. זה מה שגורם לסטודנטים ג׳ינג׳ים שמנמנים ומדושנים של סיינס-פו להזדהות עם אירגון טרור נאצי כמו חמאס ולעטות כאפיות ולהתעטף בדגלים שהתנוססו מעל אפודי הקרב של הנוח׳בות. זה מה שגורם ללהט״ב ברחבי העולם להזדהות עם תוצרים ארורים של האיסלם הכי רדיקלי שקיים תוך שהם מתעלמים בצורה פלאית ממש מהדיסוננס הקוגניטיבי שבמעשיהם.

הבעיה היא לא לוקאלית צרפתית. זוהי הזרוע האלימה של קריסת המערב וזה מדאיג מאוד.

https://x.com/hikelikeme/status/2112109927422431337

עומר רז: תלמדו יותר על העולם אם תדפיסו את ערוצי הטלגרם הכי הזויים, תגרסו, תבשלו מהנייר פתיתים ותאכלו, מאשר אם תקראו את הנוכל הזה.

אין בדל ראיה שהמחאה בצרפת היא המשך להפגנות הפרו-פלסטיניות של LFI או תוצר של ״סימביוזה״ בין מוסלמים לשמאל הקיצוני.

תיאוריית קונספירציה שמתחפשת לניתוח פוליטי.

https://x.com/_spez_/status/2112171752616804652

הנה הראייה:

https://x.com/naaman_c/status/2112201183473414172

בשנת 732 לספירה הצליח שארל מרטל (הפטיש) לעצור בקרב פואטייה (במרכז צרפת של ימינו) את הכיבוש הערבי-מוסלמי של ממלכת הפרנקים. איזו אירוניה שדווקא מפלגה "צרפת הבלתי כנועה" מביאה את צרפת להיות כנועה לאיסלם.

מקרון ערב המהומות בילה בהופעה של סלין דיון בפריז.

למלכת צרפת Marie-Antoinette Josèphe Jeanne de Habsbourg-Lorraine archiduchesse d'Autriche

מרי אנטואנט מאוסטריה, (כפי שהצרפתים תמיד כינו אותה בהדגשה), ייוחס המשפט:

"S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche"

"אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש" (מאפה עשיר בחמאה וביצים, ולא עוגה כבתרגום הלא נכון לעברית).

אין שום תיעוד היסטורי לכך שמרי אנטואנט אמרה את המשפט הזה. המשפט מופיע לראשונה בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו "הווידויים", שנכתב כשהיא היתה עוד ילדה באוסטריה, והוא יוחס לאורך השנים לנסיכות אריסטוקרטיות שונות כדי להציגן כמנותקות מהעם.

ערב המהומות בצרפת העדיף נשיא צרפת עמנואל (עימם-אללה) לרקוד יחד עם הגברת הראשונה בריז'יט בקונצרט של סלין דיון. הצרפתים משווים זאת למארי אנטואנט: "אם אין לחם ילכו לקונצרט..."

אנחנו נאמר: אם אין להם פלסטין בארץ ישראל, יקבלו פלסטין בצרפת.

"העונש שמגיע לנו, נטשנו את היהודים":

המונולוג שמטלטל את אירופה

הפילוסוף הבלגי מרטן בודרי טוען כי אירופה משלמת מחיר על התעלמותה מהקהילות היהודיות. בעקבות המהומות בצרפת הוא משמיע אזהרה חריפה ותוקף את מדיניותו של מקרון: "כל מה שעשיתם הוא לחזק את המפלצת."

הפילוסוף והסופר הבלגי מרטן בודרי פרסם בחשבון ה-X שלו מונולוג חריף בעקבות גל המהומות בצרפת ובמדינות נוספות באירופה, ובו טען כי ההתעלמות מאזהרות הקהילות היהודיות והיחס העויין לישראל מאז 7 באוקטובר חוזרים כעת כבומרנג לחברה האירופית.

"בקרוב כולנו נדע איך זה מרגיש להיות יהודי. בצרפת כבר יודעים," כתב בודרי. לדבריו, זהו "העונש המגיע לנו על כך שנטשנו את היהודים, התעלמנו מאזהרותיהם, פנינו נגדם ואפילו צעדנו לצד מדכאיהם." הוא תקף את תנועת המחאה הפרו פלסטינית באירופה ואת החלטת נשיא צרפת עמנואל מקרון להכיר במדינה פלסטינית, שאותה הגדיר "פרס על הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר."

בודרי המשיך וטען כי במשך שלוש שנים מפגינים באירופה "צעדו עם דגלי פלסטין, עטו כאפיות וצעקו 'מהנהר ועד לים'," בעוד ישראל הוחרמה והציונות הוצגה באופן שלילי. "חשבתם שאם תאכילו את התנין במספיק בשר יהודי הוא בסופו של דבר ישבע?" שאל, והוסיף: "כל מה שעשיתם הוא לחזק את המפלצת ולהגביר את תיאבונה." את דבריו חתם במשפט: "זה אף פעם לא נגמר ביהודים."

הדברים פורסמו כאמור על רקע גל מהומות בצרפת. הפגנות נגד יוקר המחיה והידרדרות השירותים הציבוריים הפכו בערים רבות למהומות, ביזה והצתות. מאות אלפים השתתפו במחאות, וכאלפיים בני אדם נעצרו. בפריז, מרסיי, ליון וערים נוספות נבזזו חנויות ומבני ציבור הותקפו, ובית העירייה ההיסטורי בלימוז' הוצת.

במהלך המהומות נפגע גם בית כנסת בפריז וניזוקו עסקים בבעלות יהודית במרסיי. עם זאת, שירות ההגנה של הקהילה היהודית בצרפת הדגיש כי בשלב זה אין ראיות המוכיחות שהחנויות הותקפו דווקא בשל זהות בעליהן.

בודרי, בן 42, הוא פילוסוף של המדע וסופר בלגי, שעסק לאורך השנים בחשיבה ביקורתית, פסאודו מדע, דת ואידאולוגיה, ושימש בעבר חוקר באוניברסיטת גנט.

(אלי ליאון, "'העונש שמגיע לנו, נטשנו את היהודים': המונולוג שמטלטל את אירופה", "מעריב" , 19.10.26).

https://www.maariv.co.il/news/world/article-1378896

בל נשמח לאידם של הצרפתים. המצב שם גם רע לנו ולכל העולם החופשי (מלבד לערביי ישראל).

תעמולת בחירות

השותף הגדול

טראמפ ב-Truth Social: לאנשי ישראל הדגולים: ביבי נתניהו היה ראש ממשלה לוחם דגול, ושותף גדול אף יותר לשלום במאבק נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן, עם הסיסמה שלה בת 51 השנים: "מוות לישראל, מוות לאמריקה! נשמיד את השטן הקטן ואת השטן הגדול." איזו מדינה יכולה לשרוד כאשר מאפשרים להשמיע דברים כאלה, משום שבסופו של דבר, הם תמיד מתגשמים? זו היתה רק שאלה של זמן עד שאיראן היתה מוציאה לפועל את הביטוי המאיים הזה, אך הם הושמדו באופן שיטתי, הן מבחינה צבאית והן מבחינה כלכלית, ואם לא ישנו את דרכיהם במהירות, נשלים בקרוב את המלאכה.

אם לישראל יהיה מנהיג לא נכון, כלומר כל אדם שאינו ביבי, אמריקה תצטרך לבצע את העבודה הזאת בעצמה, ואני אינני נוטה לעשות זאת. ביבי נתניהו היה חזק, אמיץ ומבריק לנוכח התנגדות עצומה, לרבות התנגדות שהגיעה אפילו מתוך ישראל עצמה. למרות כל זאת, הוא החזיק מעמד, ולמעשה אף שגשג!

צפיתי בביבי בתקופות הקשות ביותר. גברים או נשים רגילים במצבים כאלה היו קורסים תחת הלחץ – אבל ביבי לא קרס. למעשה, הוא התחזק עוד יותר, והוא שומר על אותה עוצמה גם היום. זהו סוג השותף שארצות הברית של אמריקה דורשת מישראל, מדינה שהיא עשתה למענה כל כך הרבה.

אנא ראו במכתב זה הבעת תמיכה מלאה ומוחלטת שלי בביבי נתניהו לקראת התמודדותו הקרובה בבחירות לכהונה נוספת כראש ממשלת ישראל.

ביבי נתניהו לעולם לא יאכזב אתכם!

https://rotter.net/forum/scoops1/968034.shtml

מיד יצא "הארץ" בכותרת בעמוד הראשון: "המסר של טראמפ לבוחרים בישראל: רוצים מלחמה באיראן? תבחרו בביבי."

ומסיים בתקווה: ייתכן מאוד שדווקא העמדה הזאת יכולה לדחוף מתלבטים לזרועותיהן של מפלגות שאינן מבטיחות לבוחריהן מלחמת נצח ומוות על החרב.

https://www.haaretz.co.il/news/elections/2026-10-19/ty-article/.premium/eca/000001a1-5258-d9e4-a1bd-5758e9ce0000

הבנתם? אתם רוצים מלחמה עם איראן הצביעו נתניהו, אתם רוצים איראן גרעינית הצביעו אזנקוט התובע להכיל איראן גרעינית.

השותף הגדול של בנט – מנסור עבאס

בעוד שטראמפ רואה בנתניהו שותף, נפתלי בנט אומר בכנס עתיד לעוטף בשדרות: ״מנסור עבאס היה אחלה שותף"!

https://rotter.net/forum/scoops1/967983.shtml

מעניין אם משגיח הכשרות אורי הייטנר, שהשבוע לפתע פסל את רע"ם התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" כשותפים בממשלה ("חדשות בן עזר", 2205), ישנה עוד פעם את דעתו כמנהיגו נפתלי בנט?

מנסור עבאס: ביטול יהדות המדינה – דבר שיכול להיות מצוין

הגי'האד המנומס של יו"ר רע"מ נמשך. הפעם עבאס יורה עוד חץ אסלאמי מסוכן וטוען כי ביטול יהדות יכול להיות מצוין. בדבריו עבאס מדגיש כי ביטול שכזה אינו יכול להתרחש בימים אלו – אך לא שולל את האפשרות שביטול שכזה יגיע בהמשך.

מנסור עבאס סיפק תזכורת מהדהדת – בשפה הערבית – מהי התפיסה האמיתית של השותף המרכזי של "גוש השינוי". לפי נאומו האחרון, "סיום הכיבוש וביטול יהדות המדינה הן דרישות שיכולות להיות מצוינות."

עבאס: "סיום הכיבוש, הגשמת השלום וביטול יהדות המדינה, כל אלה דרישות שיכולות להיות מצוינות, אבל בפוליטיקה הישראלית היום – הן לא מציאותיות."

בדבריו של עבאס כדאי להתעכב על מילה ספציפית אחת – "היום". בראייתו של עבאס "היום" הדרישות לסיום הכיבוש, הגשמת השלום וביטול יהדות המדינה – גם אם "מצוינות" – אינן ריאליות. מה לגבי מחר? מחר אולי תהפוך הדרישה "המצוינת" לריאלית.

הטקסט הזה הוא דוגמה מובהקת וקלאסית לגישת "האחים המוסלמים", וג'יהאד מנומס שמובילים עבאס ומפלגתו – הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית בישראל – עוד מאותה גישה פרגמטית שאומרת: היום ישנם דברים שאינם אפשריים ואינם ריאליים, אבל "מחר", כשנהיה חזקים יותר, כשנהיה מבוססים יותר, מי יודע? אז זה יכול להיות מצוין.

(עמרי חיים, "'ביטול יהדות המדינה – דרישה שיכולה להיות מצוינת', אומר עבאס, השותף שעליו בונה מחנה השמאל כולו להקים איתו ממשלה", 19.10.26).

https://www.c14.co.il/article/1745250

לרבים משותפיו היהודים של עבאס ביטול היהדות נראה מטרה משותפת. הם אינם מבינים כי ביטול היהדות הוא גם חיסול מדינת היהודים.

צחי שטראוסבר-הנגבי – מצטרף לליברמן

בנובמבר 2022, עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע מונה צחי שטראוסבר-הנגבי לראש המטה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון הלאומי של ראש ממשלת ישראל. הוא הראשון בתפקיד זה שאינו יוצא מערכת הביטחון הישראלית.

בספטמבר 2023, חודש לפני טבח שבעה באוקטובר התייחס הנגבי לסבירות למלחמה ואמר כי היא נמוכה, וכי "אויבינו לא ממש ששים אלי קרב... אני לא מעריך שצפויה מתקפה," ושישה ימים לפני מתקפת הפתע העריך כי ארגון חמאס ברצועת עזה מרוסן ומורתע.

ב-25 באוקטובר 2023 הודה הנגבי לקטר על פעילותה לשחרור החטופים ואמר כי היא "הופכת לגורם חיוני ולבעלת עניין במתן פתרונות הומניטריים."

במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הנגבי התנגד לשורת מהלכים שקידם נתניהו. בין היתר, התנגד למבצע מרכבות גדעון ב', עמד לצד ראשי מערכת הביטחון בעניין עסקת החטופים וקרא להימנע מתקיפה בקטר. בסביבת נתניהו רמזו להנגבי שעדיף לו לפרוש, ומשלא עשה כן פוטר ב-21 באוקטובר 2025 מראשות המל"ל על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

https://he.wikipedia.org/wiki/צחי_הנגבי

במרץ 2023 נפתחה נגדו חקירה פלילית ביחידה הארצית לחקירות הונאה, בחשד לביצוע עבירות שוחד והפרת אמונים. מהחקירה עלה חשד כי במהלך שנת 2017, כשכיהן כשר לשיתוף פעולה אזורי, קיבל הנגבי שוחד מאנשי עסקים על מנת לקדם מיזם של הקמת שדה תעופה באזור ירושלים, במימון של ממשלה זרה. המשטרה סברה כי הניבה די ראיות כדי להעמידו לדין, והעבירה את הראיות לפרקליטות מחוז תל אביב.

והנה צחי שטראוסברג-הנגבי, הודיע כי עזב את הליכוד והוא מצביע לליברמן.

https://x.com/Nadav_Eyal/status/2112363570298020130

האם זו נקמה בנתניהו, או תקווה להקלה בדין במשפט פלילי עתידי?

ראוי להיזכר כי בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני 1992, אימו – גאולה כהן, לא עברה עם מפלגתה התחיה את אחוז החסימה וקמה ממשלת יצחק רבין שקיבלה את הסכמי אוסלו.

מאמר מערכת "הארץ" – קהתי מסמל שבר

פרשת מותו של גור קהתי חושפת כמה מקווי השבר העמוקים בחברה הישראלית, וממחישה כמה מן הרעות החולות של הצבא בשנים האחרונות: טשטוש הגבולות בין צרכים מבצעיים לאינטרסים של מפעל ההתנחלות, ציפוף השורות של הקצונה הבכירה, תרבות של הסתרה וטיוח, ובעיקר התחמקות מאחריות גם כשמחדלים חמורים עולים בחיי אדם.

כניסתו של זאב ארליך, אזרח ישראלי וחוקר ידיעת הארץ, ללבנון, נועדה למטרה שאינה מבצעית, שהדבר הוסתר מהפיקוד הבכיר ושבהמשך נעשו ניסיונות לטייח את הפרשה.

עוד נמצא בתחקיר שאלוף בצה"ל, תמיר ידעי, פגש בארליך יממה לפני התקרית, אך לא דיווח על כך למפקדו הישיר, לא לפני ולא אחרי. לאחר מותו ארליך חויל על סמך תצהיר דל של המעורב המרכזי בפרשה. לאחר קבלת ההחלטה הגיע ראש אכ"א בחשאי לביתו של ירום ושאל אותו בארבע עיניים על הפרשה. הפגישה הזו, שבצבא מנסים לצייר כ"ביקור פצוע", הוסתרה.

האחריות למחדל ולניסיונות ההסתרה היא נחלת שורה של מפקדים ובעלי תפקידים. אבל ההחלטה לסיים את הפרשה ללא בירור משפטי ממצה היא החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי, איתי אופיר. לא עבר זמן רב והוא גם הורה על חזרה מכתב האישום נגד אנשי כוח 100. המסר העולה מהחלטותיו ברור: גם כשנחשפים מחדלים חמורים וחשדות למעשים קשים, המערכת הצבאית אינה ממצה את בירור האחריות להם. במקום להבטיח חקר אמת בלתי מתפשר, היא מצופפת שורות.

פרקליטות צבאית מסורסת, שאינה מצליחה להפיג את החשד לטיוח בפרשות הנוגעות לחיילים ולקצינים, תתקשה לשכנע שהיא מסוגלת לחקור באופן עצמאי גם חשדות לפשעי מלחמה ברצועת עזה ובגדה.

השבר העצום שחוותה משפחתו של קהתי משקף שבר עמוק יותר באמון שרבים בישראל רוחשים למדינה ולמוסדותיה. "אנחנו לא יורדים מהארץ, הארץ ירדה מאיתנו. מפה אפשר רק לעלות," אמרה מעין, אימו של גור, לרמטכ"ל.

(מאמר מערכת "הארץ" – קהתי מסמל שבר, 18.10.26)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2026-10-18/ty-article-opinion/000001a1-4ab2-da52-a3f1-4efecf010000

שבר גדול יש לכל משפחה שבנה נהרג במלחמת הגנה מול האוייב, וצער גדול עוד יותר על בן שנהרג מירי דו צדדי או מטעות מבצעית.

נאחל למשפחת קהתי שתחלים מהשבר ומכיוון שירדו ליוון נאחל לה שבניה שישרתו מעתה בצבא היווני בהגנה מטורקיה ויזכו לשרת שם בצבא ללא טעויות.

נוסטלגיה לכיבוש היהודי

חליפה חלבי: נציג הג'יהאד האסלאמי באיראן מתגעגע ל״חופש תחת הכיבוש״. העיוורון של בכירי הטרור למושג הפשוט של סיבה ומסובב שובר כאן שיא חדש.

הדובר בסרטון הוא נאסר אבו שריף, נציג הג'יהאד האסלאמי בטהראן והאיש שמחבר בין משטר האייתוללות לתשתיות הטרור ביו"ש ובעזה. בפודקאסט ״איראן״ הוא מתאר את תחנות חייו, את ההבדלים בין חמאס, האחים המוסלמים והג'יהאד האסלאמי, ואת ההחלטה לפנות לטרור.

אבל הקטע הזה הוא פשוט בלתי נתפס:

אבו שריף מתאר בערגה ובנוסטלגיה איך כילד בטול-כרם, בשנים שאחרי 1967, היתה לפלסטינים תנועה חופשית לחלוטין בכל רחבי ישראל. הם נסעו חופשי לחוף הים בעזה, התפללו בירושלים, הגיעו מראש הנקרה ועד אילת, ופגשו את ערביי ישראל. הוא אפילו מכנה את זה "רווח ונס שהכיבוש הביא לאיחוד העם הפלסטיני." היו בתים, היה כסף, הייתה רווחה כלכלית יחסית.

אז מה הפריע לו? מה הרס לו את השלווה? לא עוני, לא רעב, וגם לא מצוקה. מה שהניע אותו היה האגו התסכול מכך שהוא "לא מרגיש בעל הבית והריבון," לצד בדיקות ביטחוניות. בהמשך הוא מתגאה בפיגוע שביצע בעצמו בטול-כרם, ומפאר את מחנה נור א-שמס.

וכאן בדיוק נחשף הכשל הלוגי המהדהד: האיש הזה פשוט לא מסוגל להבין סיבה ומסובב. הוא עיוור לחלוטין לאחריות שלו על המציאות שהוא וחבריו יצרו. הוא לא קולט שהמחסומים, הגדרות, הסיכולים הממוקדים והכניסות של צה"ל אינם גחמה שנולדה כדי "להציק לערבים כי הם ערבים." הם התגובה הישירה למעשי הרצח והג'יהאד שלו ושל הדומים לו.

לפני שהם בחרו להכניס מחבלים מתאבדים, לפוצץ אוטובוסים ולירות בצירים – הכול היה פתוח. ברגע שהם בחרו בטרור, הם הביאו במו ידיהם את החורבן, המצור והסגרים על הציבור שלהם. הם שרפו לעצמם את הבית, ועכשיו הם מברברים את עצמם לדעת.

קטע שכל ישראלי צריך לראות.

https://x.com/khalifa_Halabi/status/2111535049543651361

לנו זה לא חידש. נזכיר כאן את אמירתה הנכונה עד דמעות של גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר: "יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." רצונם לרצוח יהודים ולחסל את מדינתם עולה אצלם על הכול.

ודוק: הנאצים שרצו לרצוח יהודים לא פחות ואף יותר, הגנו על ילדיהם ונתנו להם להיכנס למקלטים, ולא השתמשו בהם כמגינים אנושיים.

גם בעתיד נלך כצאן לטבח!

עומרי רונן (מישהו יודע את שמו המקורי?) המועמד למפלגת הדמוקרטים, שהיה אחד מראשי התנועה הפרוטסטנטית שהובילו את הקריאה "הבה נלך כצאן לטבח! אנו ילדינו ומשפחתנו ובלבד שביבי ייפגע," ומשפחתו באמת נפגעה, וסירב זמן רב לענות לי על השאלה אם במקרה של דיקטטורה או ביטול עיקרון הסבירות האם יגן על משפחתו או ילך כצאן לטבח? נתן לבסוף תשובה: "הסרבנות לא היתה טעות ובעתיד אם תהיה דיקטטורה תהיה שוב סרבנות ונלך כצאן לטבח כולל אני ילדיי משפחתי וכל עמי."

https://x.com/EitamItamar/status/2111514457193242676

מחלת הנפש ה"ביביפוביה" בתוספת טאנטוס ממאיר.

נעמן כהן

"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!"

כל ימיי הערצתי את סבא.

כשהיה כבר מעל שמונים, עדיין היה כוחו בידיו. הוא בנה לי אווירון-עץ לרכוב עליו ולטוס מחצר לחצר ולחלום שאני מפציץ ערים גרמניות ועוזר לפארטיזאנים הנלחמים בצורר הנאצי.

אבא חפר מקלט באדמת החמרה שצבעה היה חאקי-אפור. הוא קירה אותו בקרשים ובפחים ועל גגו ערם אדמה, וכשבא האביב צמח שם עשב ירוק והנצו פרחים.

בלילות, כאשר נשמעה אזעקה מפני המטוסים האיטלקיים המפציצים את תל-אביב, היה סבא יורד איתנו למקלט הקר והחשוך. אבא נהג לעמוד בחוץ, צופה לכיוון מערב, אל השמיים המכוכבים, לשמוע את קולות הנפץ הבאים מתל-אביב ולראות את הנוגה האדום של השריפות על קו האופק השחור. חצרנו היתה במקום גבוה. הסביבה טרם היתה בנוייה בצפיפות, וכך היה אפשר לראות למרחקים.

אני הייתי יושב על ספסל הקרשים, מכורבל בשמיכה, שיניי נוקשות, באפי עולה הריח הטחוב של אדמת החמרה הנוגעת בגבי, כמו בקבר, והייתי מעודד את עצמי בזמזומים, שאת מילותיהם למדתי מבן-דודי המבוגר-ממני אבנר, בנו של דודי אלכס:

"ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המיקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד. / במיקלט יושבים השניים / היא צועקת: הוי גוועלד! / הוא נותן לה בשיניים / רק חבל שרק אחת!"

וגם: "חת-שתיים, שלוש, ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / בא רכוב על המקל / בא לארץ ישראל. / חת-שתיים, שלוש ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / חיפשו ולא מצאו / השדים אותו לקחו."

מכיוון מרכז המושבה התקרב קול דהרה כבד על מלבני-הבטון של הכביש, שהיו מחוברים בפסי אספלט שיצרו גבנוניות שחורות לרוחב הכביש. מייגו'ר נורדי [מבטאים: נור-די] הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, ששימש אצלו כסייס וכמשרת אישי. בימי המלחמה עבד אבא בצבא הבריטי כמשגיח על גידול שעורה ושיבולת-שועל לסוסי הצבא, בשדות ליד הירקון, בקמפ ראס-אל-עין. שם גר באוהל צבאי מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה.

נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי ונתן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה וגם אריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שעימו התיידד, וקודם שהמשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על גידולי הפלחה – ציווה נורדי על השבוי לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

מייג'ור נורדי היה מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז להבות בפמוטים.

סבא היה יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, מקדש על היין ומברך על המזון, ואנחנו עונים אחריו אמן. בגביעי כסף היינו שותים יין אדום מתוק שיוצר ב"יקבי הירקון", ושאותו היה ממלא בצינורית גומי מהחבית לבקבוק – שמרל כרמי הממצמץ, הבעלים של היקב וחנות היין, תחת אותו שם, ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול. היינו טועמים את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבא קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב.

אמנם כבר לא היה קמח לבן בארץ אבל אצלנו נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא היתה אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בדרך-כלל לא היה נורדי נישאר לשבת זמן רב. הייתי שומע את אבא אומר לאמא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת... למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."

עכשיו, במרומי הסוס, חשתי עצמי כשיח' איסחאק נורדאו ראש-השומרים של המושבה הדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, השחורה, כשהוא לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. עברנו על פני מכונית הסקודה של ראש הוועד, שהיתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין.

"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!" קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער. "בניטו – פיניטו!"

השבוי היפנה אלי מבט משתאה על ידיעת האיטלקית שלי אך נעלב מתוכנה. הוא ניראה בן-כפר שמנמן וטוב-לב, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות למען הדוצ'ה במידבר המערבי.

שמעתי מדודי אלכס שכך אומרים עליהם: "האיטלקי אדם אמיץ, אך לא רוצה להילחם."

הוא חשב שאני בכוונה מעליב אותו. עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר במשהו את אחוריו, הסוס פרץ בדהרה ואני בקושי החזקתי את עצמי על האוכף המקפץ, כשאני ממשיך לצעוק בכל כוחי: "בניטו – פיניטו!"

כאשר נפל הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: "Finito Mussolini", ואילו מצד ימין למטה: "Turn it round". ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ'ה.

מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים "בניטו – פיניטו!" – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם.

הופלתי מהסוס. מרבד העשב הטרי, שצמח פרא בצד הדרך ירוק ובשרני, קלט אותי ברכות אימהית וכך צנחתי בלא פגע.

בעודי שוכב אפרקדן ראיתי את השבוי האיטלקי עומד מעליי והשמיים הכחולים מאחוריו כרקע של תמונה נהדרת, שאחר שנים שבתי וגיליתי הכחול שלה בתמונות של רפאל. שם עמד בבגדי חאקי אפורים ללא דרגות וסמלים, ריפה את חגורת מכנסיו והפשילם עד למטה ממבושיו. צינורו הענק, מעל שק הביצים השעיר, השחור, היטלטל גבוה כראש לטאה גדולה בעלת עין אחת, עיוורת, חובשת עורלה כמו קסקט מקומט. פעם ראשונה בחיי ראיתי זין של איש מבוגר. פתאום הרגשתי קילוח חם שוטף אותי. הוא פשוט עמד והשתין עלי כמשקה את הגינה ב"קישקה" [צינור השקאה], וכל אותה עת צחק בקול צלול כשהוא משתעשע בזרנוקו הערל, הכהה, ומנער ומנער אותו מצד אל צד כדי להרטיב אותי כולי.

כשסיים אמר רק מילה אחת: "פיניטו!" ולקח את הסוס והסתלק.

מעודי לא חשתי מושפל כל-כך, לא לפני ולא אחרי, אבל כל מה שעלה בדעתי באותם רגעים מזוהמים לא היה אלא המישפט הטיפשי שנהגנו לדקלם כאשר השתנו בחבורה: "נערוס, נערוס, פן טיפטרוס על הארוס תישארוס!" – רק שהפעם זה היה עליי.

[לקוראיי המודאגים, זה לא קרה במציאות!]

עד היום אני לא מבין איך העז להתנהג אליי כך. כיצד היה בטוח שלא אלשין ולא אספר מילה ממה שעולל לי. בלשון ציורית הייתי אומר שזה היה חלקי הקטן והמוזר בזוועות מלחמת העולם השנייה אף כי בלילות הייתי חולם שחיילי אס.אס. מחפשים אחריי בחצר ביתנו ושולפים אותי מבין השיחים כדי להרוג אותי. צלבי הקרס על שרווליהם ניראו בחלומי כנחשים השחורים, הקטנים, שהיו זוחלים ובוקעים מלובן הביצים, ושאותם שהיינו מגלים לעיתים בגוללנו ממקומה אבן כבדה שכיסתה על מאורתם.

מטוסים של בנות-הברית היו ממריאים אז כשהם גוררים אחריהם בכבלים דאונים כבדים שנשאו חיילים וציוד לאזורי הקרבות. הדאונים היו משתחררים בדרך או סמוך למקום הנחיתה, ונוחתים בכוחות עצמם.

מה, דאונים הנושאים באוויר חיילים ונשק, ממריאים כשהם קשורים לכבל מטוס ומשייטים אחר-כך בשמיים בכוחות עצמם?

לא מצאתי עדות לכך, גם לא מי שזוכר או שראה אותם מוטסים ודואים. אם לא תועד הדבר באחד מספרי ההיסטוריה הצבאית, או צולם, לא ידע איש בעתיד אם הדאונים באמת היו או שהם תמונת ילדות דימיונית שנכנסה במקרה לכרוניקה שלי. היום לא מטיסים ציוד ואנשים בטכניקות אוויריות מסוכנות כאלה. הזיכרון אוהב לתעתע בנו. אנחנו נוטים לשכוח את הכתוב ברוב הספרים שקראנו. רק מעטים מעיזים לחזור ולקרוא פעמים אחדות בחייהם מיספר מועט של ספרים בעלי-ערך ובלתי-נשכחים. מקריאת ספר שלם נחרת לעיתים בזיכרון רק פרט אחד, שולי. המורה שלי גרשם שלום היה אומר שבדרך-כלל אנחנו זוכרים מספר שקראנו רק את השטויות או את הטעויות, ושוכחים את הדברים החשובים, שדווקא אחריהם אנחנו מחפשים בו.

בעוד שנה או חמישים שנה יזכרו מהכרוניקה שלי אולי רק את תמונת הדאונים הכבדים הדואים כשהם קשורים למטוסים, או את קירקור הקיבה של אבא באולם "בית האיכר", או את מראה השבוי האיטלקי שהשתין עליי, ואולי השתינה תזכיר קרקור קיבה ודאונים, ולהיפך, ככה שאם אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה, לא חשוב ולא נורא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אהוד: מה דעתכם על הרומאן הנידח והבלתי-קריא שלי – בהשוואה לרומאנים החשובים והקריאים המתפרסמים כיום?

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.דף זה אינו מופעל עדיין – מחכה לאישור שלך.אם תאשר, אשמח לקבל את הקבצים שחסרים לי

ואשלח לך דוח שבועי עם רשימת הקבצים שהורדוושם מייל של כל משתמש שהוריד קובץ.

אשמח לשמוע תגובות.

בברכת מועדים לשמחה

אלי ארגון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!