מאת דניאל ראם (חוקר, דוקטור למתמטיקה) תאריך: 21/10/2026

אפשר להדפיס/להוריד את המאמר כקובץ PDF מהכתובת

https://hbe.mifgash.com/docs/hbe2207-1.pdf

א. הקדמההמאמר הזה עוסק בשני נושאים מרכזיים בבחירות 2026: טבח שמחת תורה שהתרחש ב 7/10/2023 ומלחמת התקומה שבאה בעקבותיו. המאמר מחולק לארבעה חלקים, שהראשון שבהם הוא הנוכחי (הקדמה). החלק השני עוסק בגורמים השונים שהביאו לטבח שמחת תורה: חלק זה כולל תשובה מקיפה לסיסמה הנבובה ״אתה הראש אתה אשם״. החלק השלישי עוסק בסוגיית ועדת החקירה שאמורה לחקור את המחדל ומסביר למה ועדת חקירה מאוזנת היא ועדת החקירה ההוגנת שתוכל לחקור את הטבח. חלקו הרביעי והאחרון של המאמר מציג את ההישגים האדירים שישראל השיגה במהלך מלחמת התקומה (למרות שהמלאכה עדיין לא תמה) בהובלה הנחושה והמזהירה של ראש הממשלה נתניהו. החלק הרביעי מתייחס גם לכל מיני גורמים תבוסתניים שהשקיעו מאמצים אדירים בהערמת מכשולים שיפריעו להשגת ההישגים (ולחלקם יש את החוצפה לבוא היום בטענות לממשלה ולעומד בראשה על כך שהמלאכה לא הושלמה), ומסביר למה לממשלת ימין בראשות נתניהו ולא לממשלת שמאל יהודי שנשענת על מפלגות ערביות יש סיכוי טוב להשלים את המלאכה.

ב. אתה הראש אתה אשם?

לממשלה ולעומד בראשה בהחלט יש אחריות בנוגע למחדל, ואותה אחריות צריכה להיבדק לעומק במסגרת וועדת חקירה. אבל השאלה היא מהו גודל האחריות. אותם אלה שמדקלמים את הסיסמה החלולה ״אתה הראש אתה אשם״ מתעלמים לגמרי, או כמעט לגמרי, מהגורמים שיוזכרו ברשימה להלן בכל הנוגע לאחריותם לטבח ולמחדל, מתעלמים מ (או מגמדים את) ההישגים האדירים שבאו אחרי המחדל, ומתעלמים מ (או מגמדים את) אידיאולוגיית התבוסתנות של רובם הגדול של אלה שרצו ורוצים להחליף את אותה ממשלה והעומד בראשה (שבאופן לא מפתיע יש חפיפה ענקית בינם לבין מדקלמי הסיסמה על גרסאותיה השונות).

מעניין גם למה רבים מידי מבין אותם אנשים לא מפנים בכלל (או מפנים מעט באופן יחסי) מהשנאה החשוכה שממלאת את ישותם כלפי הגורמים שיוזכרו להלן, במיוחד כלפי אלה מסעיף 1:

1. המחבלים האיסלאמיסטים הרשעים והברברים של חמאס ושות׳, שהם אלה שביצעו את הטבח והזוועות.

2. צה״ל ובכיריו והשב״כ ובכיריו שהתמכרו לאורך עשורים לאסטרטגייה של מגננה טכנולוגית ולכל מיני הסדרות והסדרים, ויתרו על ערך הניצחון והכרעת האויב, טענו בלי הפסקה - ממש עד הרגע האחרון, למרות סימני אזהרה חמורים שהצטברו - שחמאס מורתע או שאינו רוצה במלחמה מסיבות אחרות ולכן הוא לא יתקוף (ואם הוא כן יתקוף אז זה יהיה בצורה קטנה יחסית) ושצריך לתמרץ אותו בגזרים כלכליים, הורידו בצורה דראסטית את הכוננות הצבאית בעוטף עזה ובעוד הרבה מקומות בשמחת תורה ובימים שקדמו לחג, מידרו את ראש הממשלה ושר הביטחון בשעות שקדמו לפלישה ולטבח, ואיפשרו מסיבה המונית (מסיבת הנובה) לא רחוק מהגבול למרות הכוננות המאוד נמוכה. תת-אלוף במיל׳ אורן סולומון - שהוא ובנו לחמו בגבורה במשך שעות ארוכות ביום הטבח תוך סיכון אדיר לחייהם - בדק לעומק כמה מהעניינים האלה או/וגם עניינים קשורים, ונרדף בצורה מחפירה על ידי אלה שלא רצו שהאמת תחשף.

למעשה אותם בכירים (לרבות הרמטכ״ל לשעבר הרצי הלוי וראש אמ״ן לשעבר אהרון חליוה וראש השב״כ לשעבר רונן בר) היו שקועים במספר קונספציות: הקונספציה הראשונה דומה לזו שהובילה למחדל מלחמת יום הכיפורים: שהאויב (במקרה הנוכחי - חמאס ושות׳) מורתע ולא ירצה לתקוף - או, ליתר דיוק, הסבירות שהוא יתקוף נמוכה - כי יש לו הרבה מה להפסיד מכך, ואם בכל זאת הוא כן יתקוף אז צה״ל יוכל להתמודד עם האויב בהצלחה ולמנוע ממנו לגרום לנזק רציני. הקונספציה השנייה, שקשורה לראשונה (מנסה להסביר למה האוייב לא יתקוף), היא הענקת משקל יתר לשיקולים מטריאליסטים שמנחים את המחבלים האיסלאמיסטים הרשעים והברברים של חמאס ושות׳ כמו מצבם הכלכלי ורמת חייהם, ובאופן כללי התייחסות אליהם כאילו הם לא אוייב מרושע וברברי אלא הם סוג של ״אנחנו״ (״האחר הוא אני״), והם אפילו ״פרטנר״. הקונספציה השלישית היא שהפקידים - לרבות פקידים צבאיים ובטחוניים כמו הרמטכ״ל וראש השב״כ - הם אלה שאמורים לנהל את המדינה ולא נבחרי הציבור (במיוחד נבחרי ציבור ממחנה הימין - שנתפסים כעושי צרות חסרי אחריות שאינם ראויים ואינם לגיטימיים) ולכן אפשר וצריך למדר אותם כדי למנוע צרות, מה שהוביל למידור של ראש הממשלה ושר הביטחון ע״י בכירי מערכת הביטחון בשעות שקדמו לטבח, בין השאר כדי למנוע ״מיס-קלקולציה״ (אם לא היה מידור אז היה סיכוי טוב למנוע או לצמצם את הפלישה והנזקים). הרבה פרטים על הקונספציה השלישית ניתן למצוא בסדרה ״מרד הגנרלים״, בת ארבעה פרקים מיוני 2026, מאת איש התקשורת וכיום המועמד מטעם רשימת מפלגת הליכוד לכנסת ארז תדמור, בערוץ 14 (סדרה שמבוססת על ספרו של תדמור באותו שם, בהוצאת סלע מאיר, 2026, וניתן למצוא אותה גם בערוץ היוטיוב C14).

3. אמ״ן ובכיריו ושב״כ ובכיריו שהתנהלו ברשלנות ובחובבנות איומה בכל הקשור לאיסוף המודיעין מרצועת עזה לאורך השנים בכלל, ובימים ובשבועות שקדמו לטבח בפרט, לא טיפלו בצורה טובה בתקלות טכניות שהיו בשבועות שקדמו לפלישה ופגעו עוד יותר באיסוף וניתוח המידע שכן נאסף, וגם זלזלו בגורמים זוטרים שהתריעו מפני סכנות (כמו התצפיתניות, הנגדת ו׳, האזרח רפאל חיון, וכו׳). נצ״מ בדימוס ואיש התקשורת אבי וייס ניתח לעומק את הסוגיה הזו וסוגיות נוספות שקשורות למחדל ממש מתחילת המלחמה, וניתן למצוא פרטים נוספים על מחקרו המקיף באתר שלו ״טלקום ניוז״ בכלל, ובפרט בכתבה שכותרתה ״המחדל הגדול ביותר בישראל: איך המתקפה נעלמה מעיני המודיעין והטכנולוגיות שלו? [החל מ 10/10/2023 עם עדכונים עד 30/12/2024] ובכתבה שכותרתה ״המחדל הגדול: איך המתקפה נעלמה מעיני המודיעין והטכנולוגיות שלו? חלק ב' עדכונים מ-2.1.25 והלאה״ [החל מ 2/1/2025 ועד כמעט עצם היום הזה];

4. מערכת המשפט האזרחית והצבאית (לדוגמה שופטי בג״ץ כמו הנשיאה דאז אסתר חיות, הפרקליטות, יועמ״שים, פרקליטות צבאית כמו הפצ״ר לשעבר שרון אפק והפצ״רית לשעבר המושחתת יפעת תומר ירושלמי) שבשילוב עם עמותות שמאל רדיקליות שחקה באופן מלא את הפרימטר סביב רצועת עזה, קשרה את ידי הצבא בהוראות פתיחה באש נוקשות מאוד, ותפרה תיקים לאנשים כמו ד״ר מיכאל בן ארי שהזהירו מטבח נוראי שיגיע מרצועת עזה;

5. ממשלת בנט-לפיד שבתקופתה הוכנסו עשרות אלפי עזתים שחלקם השתתפו בטבח או/וגם העבירו מידע לחמאס ושות׳ בתקופה בה הם עבדו בישראל;

6. בכירים לשעבר בצבא ובמערכת הביטחון (לרבות הרמטכ״לים או/וגם שרי הביטחון אהוד ברק, משה בוגי יעלון, בני גנץ, גדי איזנקוט, אביב כוכבי, שאול מופז ודן חלוץ) שבתקופתם ובהובלתם (מי יותר ומי פחות) היתה אמונה חזקה ש״תם עידן המלחמות הגדולות״, בוצעו בצבא קיצוצים מאוד רציניים, נפגעה יכולת הייצור העצמית של אמל״ח ותחמושת, וריחפה ברקע הסיסמא ״צבא קטן וחכם״;

7. שר הביטחון גנץ שבתקופתו נלקח הנשק מכיתות הכוננות בעוטף ובעוד מקומות ושר יואב גלנט שבמשמרת שלו הטבח התרחש;

8. תעשייני הסרבנות וההמרדה ופריעת החוק וגדודי התומכים שלהם בתקופת המאבק נגד הרפורמה המשפטית - ואני כולל כאן גם גורמים כמו המשבשת המשפטית גלי בהרב מיארה, פרקליט המדינה עמית איסמן, הרמטכ״ל דאז הרצי הלוי והפרקליטה הצבאית המושחתת דאז יפעת תומר ירושלמי שאיפשרו את אותה תעשייה - שלמעשים הנפשעים שלהם יש חלק לא זניח בעובדה שחמאס ושות׳ החליטו לפלוש באופן המוני: ניתן לקרוא על כך בכמה מהמחקרים שפירסם לאורך השנים סא״ל במיל׳ המזרחן יונתן דחוח-הלוי באתר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, כגון המחקר ״מנקודת המבט של חמאס: כך הבשילה מתקפת 7 באוקטובר״, 6/10/2024 (המחקר מראה כמה מהגורמים שהניעו את המחבלים האיסלאמיסטים הרשעים והברברים לתקוף את ישראל, שאחד המרכזיים בהם היתה תעשיית הסרבנות וההד הציבורי והתקשורתי הרב שהיא קיבלה, כי זה גרם למחבלים לפרש את המצב ככזה שישראל איבדה את היכולת להגן על עצמה צבאית ולכן יהיה הרבה יותר קל לחסל אותה או לפחות לפגוע בה קשות). תעשיית הסרבנות וההמרדה היתה גם בין הגורמים לכך שבשעות הראשונות של המלחמה - שהיו השעות הקריטיות בהן נגרם רוב הנזק - חלקים מהצבא (כמו חיל האוויר) לא תיפקדו בצורה טובה (בלשון המעטה), בין השאר משום שהיה צורך להשקיע זמן בהחזרה לכשירות את אותם אלה מהסרבנים שחזרו לפעילות צבאית ואת הציוד והמערכות הצבאיות שהם היו צריכים להפעיל;

9. ממשלות קודמות שהובילו, בכל מיני דרכים (כמו בתכנית ההתנתקות/הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון משנת 2005, ובהסכם אוסלו בגרסת ״עזה ויריחו תחילה״ משנת 1994) למצב בו רצועת עזה עברה מעידן האבן לעידן ישות הטרור הג׳יהאדיסטית המפלצתית שקמה שם;

10. הציבור הישראלי שברובו המכריע התמכר לשקט, התרגל למדיניות ההכלה והסבבים, חשש מאוד מאבידות של חיילים במקרה של מלחמה רצינית ברצועת עזה, ולא הסכים לשלם גם את המחירים הכלכליים והבינלאומיים והחברתיים של מלחמה כזו (ואת המחירים של שליטה צבאית על הרצועה במקרה של ניצחון; בניגוד להיום, הגירה מאסיבית של העזתים אל מחוץ לרצועה לא נתפסה בעבר כריאלית ע״י רוב מכריע של הציבור ומקבלי ההחלטות), מה שהביא לכך שלא היתה לגיטימציה ציבורית לביצוע טיפול שורש לבעיית רצועת עזה / רצועת הברבריות והטרור. למעשה התרחש כאן משהו יותר עמוק: שהציבור הישראלי ברובו הגדול (משמאל ומימין, לרבות רובם הגדול של נציגי הציבור) הצטרף לבכירי מערכת הביטחון לדורותיה וויתר גם הוא על ערך הניצחון והכרעת האויב (וגם רבים מהמעטים שלא ויתרו על ערכים אלה לא פעלו בצורה רצינית כדי לשנות את דעת הקהל) בזירות השונות. כיום ערכי הניצחון על האויב והכרעת עוכרי ישראל זכו לתחייה חזקה במחנה הימין, אבל, למרבה הצער, לא ברובו הגדול של מחנה השמאל (למרבה הצער, אצל רבים מידי מאנשי מחנה השמאל חל שיבוש דעת רציני, ומבחינתם האויב הוא הימין והנהגתו - אותם הם רוצים להכניע ולהכריע ולא את עוכרי ישראל האיסלאמיסטים הרשעים והברברים ושותפיהם שרוצים לחסל את כולנו, לרבות את אנשי השמאל);

11. רוב התקשורת שהיתה ממובילות מדיניות התבוסתנות וההכלה ותכנית ההתנתקות והסכם ״עזה ויריחו תחילה״ וכו׳ (כולל לאורך המלחמה הנוכחית, עד עצם היום הזה), ועשתה דה-לגיטימציה לאלה מהימין שמתחו ביקורת על בכירי מערכת הביטחון ועל בכירי מערכת המשפט בעניינים שקשורים למדיניות ההכלה והתבוסתנות וכו׳;

12. הקהילה הבינלאומית שעשתה דה-לגיטימציה קשה לכל ניסיון לעשות טיפול שורש לרצועת עזה (אפילו טיפול מאוד קטן, כמו מבצע ״צוק איתן״ ב 2014, ומבצע ״עופרת יצוקה״ מסוף 2008 ותחילת 2009, ומבצע ״שומר חומות״ משנת 2021 - מה שבין השאר גרם לכך שהמבצעים נמשכו רק שבועות בודדים), וראינו זאת היטב גם לאורך המלחמה;

13. חלקים גדולים בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות בפוליטיקה ובמערכת הביטחון ובשירות הציבורי ובתקשורת ובאקדמיה שלא הבינו היטב (ולמרבה הצער, רבים מהם עד עצם היום לא מבינים) את התרבות הערבית והאידיאולוגיה האיסלאמיסטית, את האיום שנשקף מאותה אידיאולוגיה, ואת מה שמניע את האיסלאמיסטים - לרבות את שנאת ישראל הנוראית שממלאת את ישותם ושבשביל לממשה בפועל הם מוכנים לשלם מחירים עצומים.

ג. סוגיית ועדת החקירה שאמורה לחקור את המחדל ההצעה שבעיני היא ההצעה המוצלחת בעניין כזו ועדה היא זו שיזם חבר הכנסת אריאל קלנר ועברה בקריאה ראשונה (מה שיאפשר את קידומה גם בכנסת הבאה) בחודש יולי השנה ברוב של 59 תומכים לעומת אפס מתנגדים: הצעת חוק ועדת חקירה ממלכתית-לאומית לאירועי טבח שמיני עצרת תשפ"ד (טבח 7 באוקטובר 2023). ההצעה היא להקים ועדה מאוזנת, כזו שכל צד (קואליציה ואופוזיציה) יבחר את הנציגים שלו, במספר שווה (שלושה) של נציגים לכל צד. בפרט, באופן עקרוני מחנה השמאל יוכל, אם ירצה, לבחור כחברי וועדה שופט או שופטת בדימוס מבית המשפט העליון, אנשי צבא בדימוס שמזוהים עם הצד שלו, וכו׳ (בכפוף למגבלת צינון שיש בהצעת החוק) ולהתרכז בחקירה של חלקו של ראש הממשלה נתניהו. ועדה כזו תכלול גם ארבעה משקיפים מקרב חטופים ששוחררו ומשפחות שכולות מהמלחמה.

הוועדה תוכל לחקור לעומק וללא מורא את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות את הממשלה הנוכחית והעומד בראשה וממשלות קודמות, את בכירי מערכת הביטחון ומערכת המשפט בהווה ובעבר, את תעשייני הסרבנות וההמרדה, התקשורת, כל מיני ארגוני חברה אזרחית ועוד, ותוכל לבחון לא רק את התקופה שקדמה באופן מיידי לטבח אלא גם כמה מהשנים הקודמות. ועדה כזו תגדיל משמעותית את הסיכוי להבנה רצינית וכנה של מה שגרם למחדל ותוכל לעזור מאוד בהשגת תיקון אמיתי.

ועדה כזו גם תקטין בצורה משמעותית את הסיכוי לטיוח, בניגוד לוועדת חקירה ממלכתית. למה? משום שחברי ועדת חקירה ממלכתית ממונים, לפי החוק (חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969), ע״י מי שעומד בראש בית המשפט העליון, ומי שעומד בראש ועדת חקירה ממלכתית הוא שופט (אולי בדימוס) מבית המשפט העליון או מבית המשפט המחוזי. למרבה הצער, רבים בציבור בכלל לא יודעים זאת, ולכן מדקלמים כל מיני סיסמאות נבובות. בגלל הרכבה ועדת חקירה ממלכתית צפויה להפנות את האש בעיקר לעבר מחנה הימין, תוך הקטנת חלקם של גורמים אחרים - לרבות בכירים בהווה ובעבר ממערכת המשפט הצבאית והאזרחית וגורמים שפעלו לטובת האוליגרכיה המשפטית בתקופת המאבק ברפורמה המשפטית - שחלקם במחדל גדול מאוד. ועדת חקירה ממלכתית לא תזכה לאמון של הרוב המכריע של מחנה הימין, שאין לו כמעט שום אמון במערכת המשפט כיום, משם שאותה מערכת לא מפסיקה לנהל נגדו - במשך עשורים - אכיפה בררנית ורדיפה בררנית ואפרטהייד משפטי.

אוסיף ואומר שאני מתאר לעצמי שגם הרבה אנשים שאינם ממחנה הימין ויודעים את החוק מבינים זאת, אבל רובם של אותם אנשים שותקים (וכמובן שישנם כאלה ששרלטנותם אומנותם שיודעים את האמת ואינם שותקים אלא מציגים מצגי שווא לציבור במכוון), בין השאר מפני שהמחלה המנטלית-נפשית הקשה והארורה המכונה ״רלבת״ השתלטה על מוחותיהם, והפכה את שנאתם לביבי והרצון שלהם לנקום בו ולראות אותו מסולק מעמדת כח לאובססיה, לשיבוש דעת איום, לערך עליון, ולמטרה שגוברת על כל מטרה ושיקולים אחרים, לרבות על מטרת ההגעה לחקר האמת - כולל האמת בנוגע לחלקם של אנשים שאינם ביבי ושות׳. ועדת חקירה מאוזנת תוכל לחקור בצורה טובה גם את מדיניות ההכלה ואת בניין הכח של צה״ל והקטנתו, ואת תעשיית הסרבנות ועוד. דווקא ועדת חקירה ממלכתית - שהיא ועדה פוליטית נגד הימין במסווה של מקצועיות - צפויה לעשות זאת בצורה הרבה פחות טובה, כי יש הרבה בכירים במערכת הביטחון לדורותיה שהם מזוהים עם צד שמאל - לרבות אהוד ברק, גדי איזנקוט, יאיר גולן, בני גנץ ובוגי יעלון - שהיה להם חלק רציני בהקטנת הצבא, במדיניות ההכלה, בתעשיית הסרבנות ועוד.

ד. אתה הראש ברוך השם!

החלק הזה עוסק בחלקה השני של הכותרת ומציג כמה מההישגים הרבים ויוצאי הדופן שישראל, בהובלת ממשלת נתניהו ובביצוע כוחות הביטחון ובתמיכת חלקים שונים בציבור, השיגה לאורך מלחמת התקומה (הישגים שהמלעיזים - שרבים מהם הערימו הרבה מכשולים לאורך המלחמה כדי למנוע את השגת ההישגים - מתעלמים מהם או מגמדים אותם ועוד באים בטענות שהמלאכה לא הושלמה). ההישגים הללו הם הרבה בזכות הכישורים המופלאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפרט בזכות כושר הסיבולת המופלא שלו שעזר ועוזר לו לעמוד בפני לחצים אדירים ומגווונים שחלקם כמעט בלתי אנושיים, בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית (הנה רשימה חלקית של לחצים כאלה: העובדה שהוא אולץ להעיד במשך כשנה וחצי לאורך המלחמה לא פחות מ 98 פעם להעיד בבית המשפט בעדות הארוכה ביותר בתולדות המדינה ואולי גם בתולדות האנושות מבחינת מספר ימי העדות – וכל זאת בשביל להתמודד עם כתב אישום הזוי ובזוי ונבזי ועלוב וחלש ומרושע וחובבני ורשלני ומופרך ותפור שקרס כבר מזמן כמעט מכל כיוון שאפשר להעלות על הדעת, צווי המעצר הבינלאומיים שהוצאו נגדו בשנת 2024 ע״י התובע הג׳יהאדיסט והמושחת של בית הדין הבינלאומי הפוליטי שממוקם בהאג ובגיבוי של שופטים מאותו בית משפט נפשע, פולחן השנאה האיום ונורא שחולי הרלבת מנהלים נגדו תוך הפצה וייצור בלתי פוסקים של ארס ועלילות וקונספירציות וכזבים ומניפולציות נגדו, משברים קואליציוניים, לחץ אדיר שהופעל עליו ע״י מספר ממשלים אמריקאיים וממשלים מכמה מדינות באירופה ובעוד יבשות, לחץ תקשורתי אדיר מהתקשורת המקומית והתקשורת הבינלאומית, נסיונות לרצוח אותו ואת בני משפחתו ע״י הרפובליקה האיסלאמית של איראן ושלוחיה וגם ע״י חולי רלבת, לחץ אדיר שהופעל עליו ע״י חלק ממשפחות החטופים, גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק שניהלו מסע צייד נגדו ונגד מקורביו כדי להפילו ולהרחיק את מקורביו ממנו, ועוד), יכולתו לראות למרחוק, חריפות שכלו, נסיונו הרב בתפקיד והבנתו העצומה של הזירות השונות לרבות הזירה הבינלאומית, ואמונתו ומחויבותו הכבירות לנצח ישראל.

1. רצועת הטרור והברבריות: ישראל שולטת על בערך 70% מהרצועה, כולל על ציר פילדלפי ואזור רפיח, אחרי שחיסלה קרוב ל 30,000 מחבלים ויצרה רצועת ביטחון כמעט סטרילית (תחומי הקו הצהוב: ההקמה של הקו הצהוב היא בעצמה הישג רציני גם מבחינה קונספטואלית) בה כמעט ואין תושבי אויב ותשתיות טרור (לרבות תשתיות אזרחיות שמשמשות או עלולות לשמש לטרור). ישראל חיסלה את כל צמרת החמאס שהיתה ברצועה ביום הטבח (פרט למחבל אחד מהצמרת שבתקווה יחוסל בקרוב) וכמה מבכירי חמאס-חוץ, פירקה את 24 גדודי החמאס, וגרמה לכך שהיכולת הרקטית של חמאס ירדה לאפס (מעל שנה לא נורתה אפילו רקטה אחת) אחרי שבתחילת המלחמה המחבלים שיגרו משם מעל עשרת אלפים רקטות וטילים. חמאס ושאר ארגוני המחבלים ברצועה אמנם לא חוסלו, וחשוב לפעול בכיוון כדי להשלים את המלאכה, אבל הם צל חיוור של מה שהם היו בתחילת המלחמה (בפרט, המחבלים שהם גייסו כדי להחליף את המחבלים שנפגעו אינו ברמה המקצועית של אלה המקוריים), ואפילו קמו להם מתנגדים מתוך האוכלוסיה העזתית שנלחמים בהם (לא בצורה מאוד אפקטיבית, אבל משהו מזה קיים), כל החטופים עד האחרון הוחזרו, ועוד.

לשם השוואה, מחנה השמאל בארץ (כולל הנהגת החלק היהודי של המחנה - בנט, לפיד, איזנקוט, גולן, ליברמן - וגם מרבית תומכיהם, וכמובן גם המפלגות הערביות ותומכיהן שהם בפועל חלק מגוש השמאל גם אם יש כאלה שמנסים להסוות זאת) היה מוכן ברובו להיכנע לחמאס עוד בתחילת הדרך: חלק מהאנשים מאותו מחנה היו מוכנים לעשות זאת בסוף 2023 ותחילת 2024 (חודשיים-שלושה אחרי תחילת המלחמה), וחלקם כמה חודשים אחר כך, וכל זאת רק בשביל לקבל את החטופים הרבה לפני ההשתלטות על ציר פילדלפי ואזור רפיח, לפני פירוק 24 גדודי חמאס, לפני חיסול רבי המרצחים דף וסינוואר (והאח של סינוואר שירש אותו) ורבים אחרים מהנהגת המחבלים, ולפני הקמת רצועת הביטחון הסטרילית והקו הצהוב. בשמאל היו מוכנים לקבל את שיקום הרצועה ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה תוך ערבויות בינלאומיות (החלטה של מועצת הביטחון של האו״ם) שהיו ניתנות לחמאס לכך שישראל לא תתקוף ברצועה למשך שנים או עשורים, היו מוכנים לאפשר את שיקום הרצועה ואת הביטול המעשי של הפרימטר הצר והחלקי שהיה בתחילת המלחמה, וכל זאת גם בלי לקבל את כל החטופים מייד (המחבלים הרי התכוונו להשאיר אצלם מספר קטן של חטופים, נניח 10 או 20, למשך שנים, ולשחררם לאט כדי לשבור מוראלית את החברה הישראלית וכדי להבטיח את שיקוף הרצועה ואת נסיגת ישראל וכדומה). יש סיכוי מאוד גבוה שאם חלילה השמאל יקים ממשלה אחרי הבחירות אז הדרך התבוסתנית תחזור, וחלק או כל ההישגים האמורים ירדו לטמיון.

2. זירת הגליל הצפוני (״דרום לבנון״): ממשלת הימין הנוכחית בראשות נתניהו ביצעה מה שאף ממשלה לפניה לא העזה לעשות מאז קום המדינה: להקים רצועת ביטחון סטרילית בעובי לא זניח בחלק מהגליל הצפוני. ממשלת ישראל הנוכחית ביצעה את מבצע הביפרים המזהיר, חיסלה את הנהגת ארגון המרצחים חיזבאללה לרבות את רב המחבלים נסראללה, ופגעה קשות ביכולת הכלכלית והצבאית של הארגון בישות הלבנונית. בפרט, הממשלה הורידה במעל 90% את היכולת הרקטית והיכולת הטילית של חיזבאללה, מבערך 150 אלף טילים ורקטות לפחות מ 15 אלף (עדיין הרבה, אבל צל חיוור ממה שהיה למחבלים בתחילת המלחמה). הממשלה השיגה הסכם מדיני חסר תקדים בו היא קיבלה הכרה ממשלת הישות הלבנונית להישאר באזור הביטחון בגליל הצפוני כל עוד חיזבאללה לא פורק מנשקו, כלומר בלי הגבלת זמן באופן מעשי (אלא אם חלילה תעלה ממשלת שמאל-ערבים שוחרת וויתורים, נסיגות ותבוסתנות). המלאכה לא הושלמה, אבל מצבה של ישראל בזירה הזו טוב בצורה רצינית בהשוואה למצב לפני המלחמה.

3. הזירה האיראנית: ממשלת הימין הנוכחית בראשות נתניהו ביצעה מה ששום ממשלה לפניה לא העזה לבצע: לפגוע פגיעה קשה בפרוייקט הגרעין האיראני בשני מבצעים צבאיים מזהירים (״עם כלביא״ ביוני 2025, ״שאגת הארי״ בין סוף פברואר 2026 למחצית הראשונה של אפריל 2026), בלי שום אבידה של כלי טיס מאוייש למרות עשרות אלפי גיחות, תוך עליונות אווירית ברורה ביותר בשמי המזרח התיכון בכלל ובשמי הרפובליקה האיסלאמית של איראן בפרט, תוך פגיעה קשה גם בפרוייקט הטילים של הרפובליקה וחיסול הנהגתה הצבאית והמדינית (בפרט: חיסול הרודן חמינאי) וגורמים נוספים במשטר הטרור והדמים הנפשע ששולט ברפובליקה האיסלאמית. ישראל פגעה קשות גם בכלכלה האיראנית ובתעשייה הצבאית של הרפובליקה, וקיימה שיתוף פעולה מזהיר וחסר תקדים עם צבא ארה״ב ושיתוף פעולה מדיני חסר תקדים עם ממשל הנשיא טראמפ.

גם כאן המלאכה לא הושלמה, וחשוב ביותר להשלימה (והסיכוי להשלמתה עם ממשלת שמאל יהודי שנשענת על מפלגות ערביות נמוך מאוד בהשוואה לסיכוי להשלימה עם ממשלת ימין בראשות נתניהו לא רק בגלל האידיאולוגיה התבוסתנית שרבים מידי בשמאל מחזיקים בה, ובגלל הלחץ שצפויות להפעיל המפלגות הערביות שמתנגדות חזק למדינת ישראל חזקה ומנצחת – אלא גם בזכות מערכת יחסים המופלאה בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא האמריקאי טראמפ), אבל האיומים הקשים מהרפובליקה האיסלאמית של איראן הורחקו לכמה שנים טובות, והמשטר הנפשע ששולט שם נחלש מאוד. חשוב להמשיך ולפעול במלוא הנחישות והעוצמה כדי להוביל לקריסתו המלאה. באופן כללי, המצב כיום בזירה האיראנית הרבה יותר טוב מבחינת ישראל בהשוואה לתחילת המלחמה. לי מאוד ברור שממשלת שמאל-ערבים לא היתה מעזה ומצליחה לבצע אפילו שבריר ממה שממשלת הימין בראשות נתניהו ביצעה, ואני כותב זאת לא רק בהתבסס על תרחישי אימים שמערכת הביטחון נתנה לדרג המדיני לפני ביצוע מבצע ״עם כלביא״ (אלפי הרוגים לכל הפחות, הרס אדיר של תשתיות בעורף) שממשלת שמאל-ערבים לא היתה מסוגלת להתמודד איתם, אלא גם על דברים שהבייס משמאל ביטא לאורך הדרך: לדוגמה, רבים מהמחנה לא הפסיקו להתלונן לאורך מבצע ״שאגת הארי״ - עוד מהימים הראשונים - על כך שקשה להם עם האזעקות, כלומר הם לא היו מוכנים לשלם מחיר קטן לטווח קצר כדי להשיג הישג חשוב לטווח ארוך.

4. זירת הגולן המורחב: מה שממשלת ישראל הנוכחית בהובלת נתניהו ביצעה בישות הסורית הוא בונוס רציני, שאף ממשלה ישראלית מאז 1974 לא העזה לבצע: השתלטות על כתר החרמון וחלקים מהבשן, והשמדת צבא המשטר של הרודן הרצחני אסד סמוך לבריחת הרודן לרוסיה. זהו בונוס רציני שבכלל לא היה מיעדי המלחמה, בונוס שהשגתו דרשה תעוזה ומעוף. ברור לי שממשלת שמאל-ערבים לא היתה בכלל חושבת לבצע זאת (והמפלגות הערביות עליהן הממשלה היתה נשענת לא היו מאפשרות לממשלה להמשיך להתקיים בלי נסיגה מאותם שטחים בבשן וכתר החרמון). ממשלת ישראל בראשות נתניהו דאגה ודואגת גם לקהילה הדרוזית בישות הסורית - שזהו עוד דבר חסר תקדים. האיומים בזירה הזו לא נעלמו, ואני חוזר ומדגיש שחשוב להקים בזירה רצועת ביטחון סטרילית אמיתית (״קו צהוב״ מעובה), אבל למרות זאת המצב שם כיום הרבה יותר טוב מבחינת ישראל בהשוואה למצב בתחילת המלחמה.

5. זירת יהודה, שומרון ובקעת הירדן: מאז 2023 היתה ירידה חדה בכמות הישראלים ההרוגים מטרור (כולל פיגועים שמקורם בזירה זו והתרחשו בתוך תחומי הקו הירוק): 41 הרוגים בשנת 2023, לעומת 35 הרוגים בשנת 2024, לעומת 20 הרוגים ב 2025, לעומת 4 הרוגים עד כה ב 2026 (ונקווה שהמספר לא יעלה), הרבה בזכות הפעילות הנחושה והעוצמתית של כוחות הביטחון בזירה הזו בהובלת ממשלת ישראל, וגם בזכות מיזם החוות שעולה ופורח, ויש סכנה לפגיעה בו אם חלילה אחרי הבחירות תוקם ממשלת שמאל יהודי שתישען על מפלגות ערביות.

6. הזירה הכלכלית: למרות מלחמה שנמשכת מעל שלוש שנים, ובניגוד לטענות המלעיזים ורואי השחורות שחלקם קיוו לקריסה כלכלית, הכלכלה הישראלית פורחת, האבטלה מאוד נמוכה (כ 3%), השקל התחזק (דולר שווה בערך 3.11 שקלים, היה נמוך יותר לפני כמה חודשים), האינפלציה ירדה בצורה ניכרת בהשוואה לאינפלציה בתקופת הממשלה הקודמת (1.5% כיום לעומת כ 5% באוקטובר 2022), כמות ההשקעות הזרות בארץ עלתה (רק בחצי הראשון של 2026 היקף ההשקעות היה מעל 30 מיליארד לעומת כ 30 מיליארד דולר בכל שנת 2022), הצמיחה חזקה (כ 4.5% לפי קרן המטבע הבינלאומית: זוהי הצמיחה הגבוהה בכל מדינות ה OECD, ויש תחזית טובה גם לשנה הבאה), יחס חוב-תוצר של כ 70% שהוא נמוך בהשוואה לשאר מדינות ה OECD (בגלל המלחמה הארוכה יחס חוב-תוצר כיום אמנם גבוה מזה של 2022 שהיה כ 60%, אבל הישגי המלחמה מצדיקים את היחס הזה, שכאמור הוא טוב ממרבית מדינות ה OECD), התוצר לנפש כיום (כ 70 אלף דולר) עולה בצורה ניכרת על זה של 2022 (היה כ 55 אלף דולר), התמ״ג כיום (תחזית עד סוף 2026) הוא בערך 720 מיליארד דולר (יש גם תחזיות יותר גבוהות) לעומת תמ״ג של בערך 525 מיליארד דולר ב 2022, המדדים המרכזיים בבורסה עלו במאות אחוזים מאז תחילת המלחמה, הגירעון ירד, ויש עוד פרמטרים טובים לכלכלה.

7. נקודה נוספת שיש מקום לחשוב עליה: במלחמת העצמאות של ישראל (1947--1949) נהרגו כ 6000 איש, שהיו כ 1% מהציבור היהודי בתחילת המלחמה. לשם השוואה, כמות ההרוגים במהלך המלחמה הנוכחית הוא פחות מ 0.025% מהאוכלוסיה (כמעט 2060 חיילים ואזרחים, כולל אזרחים זרים, כאשר אוכלוסיית ישראל נעה בין 9.8 מיליון אנשים בערך בתחילת המלחמה עד לבערך 10.3 מיליון אנשים נכון לספטמבר 2026). זהו מחיר כבד , וכל אחד שאבד הוא עולם ומלואו, אבל עדיין זהו מחיר שנמוך בהרבה מהמחיר ששילם עם ישראל במלחמת העצמאות כדי להשיג עצמאות. יש להדגיש גם שבמלחמת העצמאות חלקים מהמדינה היו כבושים במשך ימים או שבועות או חודשים (חלקים מהנגב - ע״י הצבא המצרי, חלקים מהגליל ע״י הצבא הסורי והצבא הלבנוני וצבא ההצלה של קאוקג׳י, חלקים ממרכז הארץ ע״י הצבא הירדני וצבא ההצלה של קאוקג׳י והצבא המצרי, ועוד), היו מעל 700 חטופים (אז הם כונו ״שבויים״, לרבות שבויים מגוש עציון, ומהרובע היהודי בירושלים, ומקיבוץ ניצנים וקיבוץ יד מרדכי, ועוד) לעומת כ 255 חטופים במלחמה הנוכחית (כולל חטופים מתים וכולל ארבעה ישראלים שהיו ברצועה לפני תחילת המלחמה), היה במלחמת העצמאות אמברגו נשק בינלאומי כבד ביותר על ישראל (כולל אמברגו אמריקאי) בהשוואה למגבלות לא נעימות אבל הרבה פחות רציניות במלחמת התקומה (ומזכיר גם שארה״ב העניקה לישראל במהלך מלחמת התקומה סיוע צבאי בשווי של מעל 20 מיליארד דולר), מבחינה בינלאומית מצבה של ישראל היה מאוד גרוע (לדוגמה, עם רוב מדינות העולם לישראל לא היו בכלל יחסים דיפלומטיים, וגם עם אלה שכן היו לה יחסים היה מדובר על יחסים עלובים בהשוואה למצב שבא בהמשך, בטח בהשוואה למצב כיום - למרות הלחץ הבינלאומי הכבד ומסע הדה-לגיטימציה האגרסיבי, בו מספר קטן של מדינות נקטו בעיצומים מדיניים משמעותיים נגד ישראל ובמקביל היחסים בין ישראל התחזקו עם הרבה מדינות כגון עם רוב מדינות דרום אמריקה שחלקן גם העבירו את השגרירויות שלהן לירושלים במהלך המלחמה - דבר שעד לפני כמה שנים היה חזון כמעט דמיוני), רמת החיים והתשתיות והמצב הכלכלי בארץ היו גרועים במלחמת העצמאות ונפגעו עוד יותר בגלל המלחמה, והיו עוד קשיים ובעיות.

למלחמת העצמאות היו מחירים כבדים - שתאורטית ניתן היה לחסוך אותם, או לפחות לדחות אותם, אם הנהגת הישוב (שרובה הפכה בהמשך לממשלת ישראל) היתה מוותרת על הקמת המדינה ב 14/5/1948 (ובוחרת גם למנוע את החלטת החלוקה של האו״ם בתאריך כ״ט בנובמבר 1947) שהקמתה הוכרזה לפני שצה״ל הוקם, וכאשר הכח הצבאי המגן של ישראל בים באוויר וביבשה היה במצב בעייתי בלשון המעטה, וישראל נאלצה להתמודד עם חמישה צבאות ערביים (מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עירק) שהיו מתוגברים בכוחות מצבאות נוספים (סודן, ערב הסעודית, תימן) ובכוחות מיליציוניים (צבא ההצלה של קאוקג׳י, כנופיות שונות) - אבל במקביל היו לה גם הישגים רבים, שהרציני שבהם הוא הקמת ישות מדינית ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל אחרי כאלפיים שנה בהם העם היה ללא ריבונות באף חלק בעולם. בדומה, למלחמת התקומה היו מחירים כבדים (שכאמור הם נמוכים בהרבה מאלה של מלחמת העצמאות), ובמקביל היו לה גם הישגים רציניים וחשובים, שאת רובם פירטתי לעיל.

למרבה הצער, רק המחיר הכבד שישראל שילמה בטבח שמחת תורה שהיה ב 7/10/2023 גרם למדינה להשתחרר מהקונספציות הבעייתיות ומהפחדים וממדיניות ההכלה שאפיינה אותה במשך עשורים קודם, לאמץ תפיסת עולם הרבה יותר ניצית, ואז לפעול בצורה נחושה ועוצמתית שהובילה להישגים שתוארו לעיל. למרבה הצער, ההשתחררות הזו מהקונספציות והפעולה הנחושה והעוצמתית - שאפיינו את הרוב מכריע של הציבור בתחילת המלחמה - הצטמצמה אחרי חודשים בודדים למחנה הימין (כולל ממשלת הימין) ולחלקים קטנים מהמרכז ומחנה השמאל‏. לעומת זאת, מערכת הביטחון - לפחות זו שעמדו בראשה הרמטכ״ל הקודם הרצי הלוי וראש השב״כ הקודם רונן בר - יחד עם מפלגות מחנה השמאל והעומדים בראשן ורוב תומכיהן - חזרו מהר לקונספציות הישנות והרעות (למרות שכאמור חלק מאותם גורמים - שבזמן אמת הציגו מדיניות תבוסתנית והקשו מאוד על השגת ההישגים שהושגו במלחמה - מציגים את עצמם כיום כאילו הם ניצים בטחוניים שאף מתלוננים נגד הממשלה על כך שהמלאכה עדיין לא הושלמה).

לסיום, אומר שאני מרכין ראש בפני החיילים הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת ובפני האזרחים שנרצחו ע״י עוכרי ישראל, בפני המשפחות השכולות, בפני הפצועים הרבים בגוף ובנפש ובפני אחרים שנפגעו בעוד דרכים במהלך המלחמה (כמו החטופים ומשפחותיהם, המפונים, וכמה וכמה מחיילי המילואים ומשפחותיהם), מאחל החלמה מהירה לפצועים ושיקום מהיר לכל שאר הנפגעים, ומסיר את הכובע בפני כל אלה שתרמו בצורות שונות למאמץ המלחמתי בזירות השונות - כולל בזירה האזרחית ובזירה הבינלאומית - ובמיוחד לאלה שסיכנו והקריבו בנחישות ובגבורה ובתעצומות נפש כל כך הרבה לאורך הדרך ולאלה ששילמו מחירים כבדים: בזכות כל אותם אנשים עם ישראל חי ומדינת ישראל הגיעה להישגים הכבירים במלחמה.

את הריאיון ההוא צחי הנגבי בוודאי ירצה לשכוח. פורסם ב"מעריב", בפתח המוסף של יום שישי, 8.9.2023. בדיוק חודש לפני טבח ה-7 באוקטובר. צחי כיהן כראש המל"ל, כיועצו הקרוב ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו לביטחון לאומי. אינני יודע מה הסיבה שהוא זכה לראיון בן שישה עמודים, אולי בגלל הכותרת בת שתי המילים" "צפירת הרגעה". הרגעה שעלתה לנו במחיר דמים נורא.

צחי ידידי שימש במשך שנתיים כראש הלשכה של ראש הממשלה יצחק שמיר, החלפתי אותו לארבע השנים הבאות. מאז הוא נסק כמטאור בחיים הפוליטיים, כיהן שנים רבות בכנסת, ומילא מגוון תפקידי שרים. איש פוליטי בכל מהותו, שהקריירה שלו נגועה בזיגזוגים. ה"סטייה" הבולטת היתה תמיכתו בהתנתקות והצטרפותו ל"קדימה" של שרון. כעבור שבע שנים חזר לליכוד, ולבסוף סיים את הקרייירה הפוליטית, משלא נבחר למקום ריאלי ברשימתה לכנסת, ב-2022. ה"פיצוי" היה מינויו הלא-טבעי לראש המל"ל. בישיבות סודיות ישב ליד ראש הממשלה, לוחש לאוזנו.

כמי שממלא תפקיד רגיש וחשאי, היה זה תמוה בעיני שהעניק ראיון כה חושפני, כאילו עודנו בקמפיין פוליטי ולא עובד מדינה שומר סוד. "בסיטואציה של היום אין צפי גבוה למערכה רב-זירתית," קבע הנגבי. "אמנם הסבירות למלחמה עלתה מעט בתקופה האחרונה כתוצאה מכמה התפתחויות, אבל היא עדיין נמוכה. יכולה להיות סיטואציה שבה נותקף על-ידי כל אויבינו, ולא נוכל לגייס את כל המילואים, שזה ישפיע על התוצאות שהצבא ישיג. אני לא שם, בגלל שאני לא רואה שהאויבים שלנו ששים אלי קרב, לא בלבנון, לא בעזה ולא בסוריה. הם עסוקים בהתרסה, טרור, הצקות, הטרדות פה ושם בגדר, אבל אני לא מעריך שצפוייה התקפה..." זוכרים? – חודש לפני הקשה במלחמות ישראל.

נזכרתי בראיון הזה משזיגזג שוב, הודיע בקול תרועה כי יצביע בבחירות לליברמן ולא לליכוד. הנגבי היה שותף לקונספציה המוטעית, שעלתה לנו במחיר דמים של הרבה חללים, אזרחים ולוחמים, והיתה נחלתו ונחלת ראשי הצבא והשב"כ. אני נזכר גם במה שכתב ב-X העיתונאי אטילה שומפלבי – לא מחסידי נתניהו –לפני חודשים רבים, ואני מצטט: "לא מעניין אותי אם העירו או לא העירו את ביבי ב-7 באוקטובר. מערכת הביטחון היתה צריכה להגן על אזרחי המדינה גם אם ביבי היה בקומה או שיכור גמור על הריצפה ליד המיטה. לא צריך שראש הממשלה יגיד לצה"ל ולשב"כ מה לעשות כשרוצחים עולים על הגדרות. זה דיון מטומטם."

מה שאמר ראש המל"ל ומה שכתב אטילה חשוב שיועלו מתהום הנשייה, כשאנחנו מצויים יום לפני הבחירות ה"גורליות". מחדל ה-7 באוקטובר כלול בשיקולי ההצבעה, אבל חשוב להפנים, שמעבר לאחריות-העל של ראש הממשלה, זהו המחדל הבלתי נסלח של ראשי האירגונים שבידיהם מופקד ביטחוננו. הם כשלו באופן נחרץ. עליהם מוטל כל כובד האשמה באסון הגדול שנפל עלינו לפני שלוש שנים. מאז, המדינה מלקקת פצעיה, אבל בהובלתם של ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל זמיר הדפה את אויביה בכל החזיתות. השלמת המלאכה עוד לפנינו. האיומים לא שככו. וכן – גם הכלכלה משגשגת. "יוקר המחיה הריאלי ירד," קבע הכלכלן סבר פלוצקר.

המצביע שיטיל מחר את הפתק לקלפי חייב – וזה שיקולו העיקרי – להביט בעיקר קדימה ופחות אחורה. רק בהנהגת המחנה הלאומי המדינה תצעד לעוד הישגים בחזית הצבאית ובעמידה מול "דורשי טובתנו", כלומר טובת הפלסטינים, בעולם. עליו להתעלם משקרים שמטיחים בממשלה יריביה הפוליטיים, לא לשכוח את ההסתה חסרת התקדים נגד נתניהו, עד כדי סכנה לשלומו. בשאיפתה לשלטון, האופוזיציה איבדה כל רסן בתעמולתה, בליווי תקשורתי מגמתי. אסור להתפתות להבטחות הסרק של ראשיה.

ההצבעה שלי אינה אמוציונלית. אני רציונליסט. אני רואה את הסכנות האורבות לעתידנו בנסיגות נוספות ובהקמת מדינה פלסטינית, שאליהן יובילו יאיר גולן ושותפיו ה"ימנים", והיה כי ינצחו. אני בז לכל אלה שמתייגים אותי כ"ביביסט", תמהים על שאיני הולך בדרכם של הנגבי או לבנת. והרי עתיד מדינת ישראל בארץ-ישראל עומד בראש שיקוליי. והמסקנה: אין טוב מן המחנה הלאומי בהובלת הליכוד ונתניהו להוסיף ולהנהיג את המדינה עוד כמה שנים, תוך שותפות אמת עם ידידתנו הגדולה, אמריקה של טראמפ. יחד נסיר מעל ישראל את איום ההשמדה האיראני.

וסי אחימאיר

יום הבחירות ה-26, הוא יום גורלי, כמעט כמו כל ימי הבחירות הקודמות, אלא שבבחירות אלה מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים קיומיים, היסטוריים.

זהו יום של חיל ורעדה, יום של אימה ורטט, יום של התבוננות פנימית, עמוקה ויסודית, יום של חשבון נפש, יום גדולות של ראייה למרחוק, יום של ראיית העתיד, יום של הבטחת קיומו של העם היהודי.

זהו יום בו יוכרעו אדני היסוד של החברה היהודית-ישראלית, יום בו יוכרע אופייה וצביונה של מדינת היהודים, יוכרעו גבולות הביטחון של המדינה הנמצאת במלחמה בשבע חזיתות, יום בו מערכת המשפט תהיה מערכת מתוקנת נטולת פוזיציה, שוויונית, שאינה מדירה חלקים משמעותיים באומה, יום בו תינתן זכות שווה לכל אזרח במערכות הביטחון, החינוך, האקדמיה, התקשורת.

זהו יום בו יוכרע אופי דור המחר, גידולי מים או בעלי שורשים עמוקים, יום בו מדינת ישראל תהייה מולדת על תנאי או בית שלא נוטשים גם בעתות משבר, יום בו העם היהודי יהיה אחראי לגורלו אינו נסמך על שולחנות אחרים, יום בו ההתיישבות היהודית תפרח או שמא תקמול, יום בו התקווה תגבר על הייאוש.

זהו היום בו יוכרע מי יעמוד מול ראשי ממשלות, נשיאים, שועי ארץ, בעוז ובאמונה בבטחה ובעוצמה, מי לא יכרע, לא ייכוף ראשו, לא ייכנע, לא יקבל את התכתיבים ויעמוד כעדינו העצני, אומנות יהודית עתיקת יומין של מנהיג היודע להתעדן כתולעת והיות חזק כמו עץ.

רק לחשוב מי יוכל להתייצב כצוק איתן וכסלע בזלת מול הנהגה ערבית תומכת טרור, מול הנהגה איסלמיסטית החולמת להטביע את יהודי העולם באוקיינוס של דם ובצונאמי של אנטישמיות, מול הנהגה ערבית המכבדת עוצמה ויראה ממנו בדרכה לחתום הסכמי שלום, מול מדינות אירופה העויינות, מול משטרים דיקטטורים חורשי רעה, מול האנטישמים באו"ם, במועצת הביטחון, מול ממשל של אחרי ידיד ישראל, דונאלד טראמפ, ממשל של קמלה האריס או זוהראן ממדאני, שונאי ישראל מוצהרים.

אלו הן בחירות בהן יוכרע האם מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תשנה אופייה ותהיה מדינת כל אזרחיה.

אלו הן בחירות גורליות, כדי שנוכל להמשיך לחיות בארץ המובטחת, בארץ חמדת אבות, בארץ היהודים, כיהודים גאים, כיהודים זקופי קומה, כיהודים חפצי חיים, מקדשי החיים, יהודים שהם אור לגויים, פנסים המאירים את המוסר האנושי, המציעים את התיקון הגדול, התיקון הכללי.

הזכות הדמוקרטית נמצאת בידו של כל אזרח, ביד כל אזרחית, מביביסטים ועד קפלניסטים, קול אחד, שווה, משפיע, לכל אזרח במדינת ישראל.

צאו להצביע, צאו להשפיע, צאו לבחור בתקווה, בעתיד, בנצח ישראל.

ואולי יום אחד, כשענני השנאה יחלפו מעל השמיים היפים שלנו, כשהררי האיבה יתפוגגו מהמרחב הציבורי של הארץ הטובה הזאת, כשתילי תילים של הרוע המזוקק יגוזו מהנוף האלוקי שלנו, כשצונאמי ואוקיינוס ההסתה יתאדו.

ואולי יום אחד, כשרעשי הרקע יידמו, כשהאמת לא תהיה עוד נעדרת, כשזיהום האוויר ינוקה מהרעלים והחומרים המסוכנים, כשהשקר לא יהיה עוד לחם חוק, כשההיגיון יחזור למקומו הראוי.

ואולי יום אחד, כשנביט אחור אל ניסיונות מבצעי ההשמדה השיטתיים של מערכות הצדק והמשפט, היושר והמוסר, התקשורת שאיבדה את תפקידה והיתה לשופר תעמולה מוטה.

ואולי יום אחד, כשנתבונן במציאות המדממת שחווה כאן העם, הצבא שכמעט פורק, החברה שכמעט חרבה, הדמוקרטיה שכמעט התפגרה ועלתה ממנה צחנת הפשיזם עם ארומת הדיקטטורה.

ואולי יום אחד, נראה את גידולי המים מצמיחים שורשים, אוהבים את המדינה ללא תנאים, גאים ביהדותם, בזהותם, בישראליותם.

ואולי יום אחד, יושתק לעד שיח הגרדומים, שיח הפילוג והשיסוי, ייעצר צחצוח החרבות לביצוע רצח אופי מתמשך ושיטתי, יבלמו הרוחות הרעות המונעות על ידי ידיים אסוניות.

ואולי יום אחד, החושך והדכדוך הייאוש והחמוציות, יפנו את מקומם לתקווה, לאמונה, לאהבת המדינה ללא תנאים.

ואולי יום אחד, סוכני הכאוס והדוברים שלא מדעת של אויביה המרים של מדינת היהודים, ספקי חומרי הבעירה להנעת השנאה בעולם, ייסכרו פיהם.

ואולי יום אחד, השפיות תהפוך לבת בית במדינתנו, האהבה והכבוד יזכו לעדנה, היופי הרב המפאר את אזרחינו ואומתנו יזכו להיראות, ואולי יום אחד.

ואולי יום אחד, ראשינו, שרינו, יועצינו לא יהיו למשל ולשנינה, לא יהיו בובות וודו, לא יוקעו אל עמוד הקלון, לא יועלו על המוקד בכיכר העיר, ואולי יום אחד.

מגיע לעם הנפלא הזה שהרוח הטובה תשוב לנשב בו לא רק בעתות צרה וצוקה, שהאור הטמון בעם הזה יאיר לא רק בימים של עלטה וחושך, שהטוב העצום לא יתפשט באומה רק בימים של שנות ראינו רעה.

מגיע לעם היחיד והמיוחד הזה, עם הבחירה, עם התיקון לעולם, עם אור לגויים, מגיע לו יום גדולות, יום תקווה, יום הנושא בכנפיו את הרוח היהודית-הישראלית אשר אין שנייה לה.

ואולי יום אחד, ההיגיון הלאומי ידיח את אי ההיגיון, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תשוב למקומה הראוי, תשוב להיות עם סגולה, עם המסוגל לכל, עם המסרב להסתגל למציאות הנוראה שחווינו מאז ימי הסופה והסער, דרך טבח שבת שמחת תורה, ועד ימינו, ימי הסיכוי והתקווה, ימים של התיקון הגדול.

ואולי יום אחד, שבוא יבוא במהרה, התקווה ראויה לעם הנפלא.

עמנואל בן סבו

את ההבדל בין קמפיין הימין לקמפיין השמאל.

קמפיין הימין:

נסיים את הטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית.נפיל את המשטר האנטישמי באיראן.נמשיך את שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארצות הברית.נסיים את חיסול החמאס בעזה.נפרק את חיזבאללה מנשקו ונשמיד את הזרוע הצבאית שלו.נפעל בעוצמה נגד הטרור ביהודה ושומרון.נמשיך להחזיק בכתר החרמון ונמנע מג'ולאני לפגוע באוכלוסייה הדרוזית.נמשיך לחזק את כלכלת ישראל, שכבר שברה שיאים בתחומים רבים, ונוביל אותה לשיאים חדשים.ישראל היא מעצמת הייטק וסייבר – ונמשיך להשקיע, לפתח ולהוביל גם בתחומים האלה.

בקיצור: ביטחון, כלכלה, עוצמה, הישגים והמשך בנייה של מדינה חזקה.

ועכשיו לקמפיין השמאל:

שונאים את החרדים.שונאים את הדתיים.שונאים את חובשי הכיפות.שונאים את הביביסטים – שהם, כמובן, "בבונים" ו"עדר חסר מוח".שונאים את סמוטריץ'.שונאים את בן גביר.שונאים רבנים.רוצים לפרק את מכינת עלי.

(להזכירכם מספר הנופלים בקרב של מכינת עלי גבוהה מכל גוש דן)ובעיקר – מעל הכול – שונאים את נתניהו.

ולמה נתניהו הוא האוייב הגדול מכולם?

לא בגלל איראן.לא בגלל החמאס.לא בגלל חיזבאללה.לא בגלל הביטחון או הכלכלה.

פשוט מפני שהוא מעז לנצח אותם שוב ושוב כבר עשרים שנה.

אז אם לסכם את ההבדל במשפט אחד:

הימין מדבר על מה לעשות למען מדינת ישראל.השמאל מדבר בעיקר על מי הוא רוצה לסלק ממדינת ישראל.

ואחר כך עוד שואלים את עצמם למה הם מפסידים בבחירות.

מוטי הרכבי

על הרומן "איפה הבית" מאת שרה אהרוני

ידיעות אחרונות 2026, 335 עמ'

הרומן שלפנינו שונה כרונולוגית מקודמיו בכך שהוא עכשווי, אמנם תחילתו בשנת 1985, אך סופו בשנת 2026, השנה שבה ראה הרומן אור, וגם הנושא הוא מיוחד: הגיבור הראשי, כליל השלימות, נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, לעינויי גוף ונפש, בעטיה של טעות פטאלית, שחייבה אותו להיעלם ממשפחתו לאורך 23 שנים, וכך מסתבר לקורא ש"הדרך הביתה עוברת דרך קצה העולם," כפי שנכתב בסופו של הרומן. הגיוון בנושאי ספריה, והגיוון הכרונולוגי ביצירתה של שרה אהרוני, פלוס סיפורים מרתקים – מצביע על הכישרון האדיר של סופרת זאת.

אביא מעט פרטים בעלילת הרומן, כדי להשתית עליהם את התובנות שהיו מנת חלקי בעקבות הקריאה: דניאל עזרא, בן 23 מתואר כעלם יפה תואר, בעיקר עיניו מהפנטות נשים וגברים, הוא רהוט בדיבור, נעים הליכות, איש עבודה, שהחליט להפסיק את לימודיו אחרי בית הספר היסודי כדי לצאת לעבודה. בגיל 23 הוא כבר בעל משתלה פורחת ומצליחה. הדמות המלבבת הזאת צמחה במשפחה אוהבת ותומכת.

לעומתו, מסופר על נערה בשם ריקי, שגדלה במשפחה לא מתפקדת – אימה נפטרה בילדותה, ואביה, שהיה צורף אמן בתימן, אינו מסוגל להתמודד עם הקשיים של עולה חדש בארץ, שוקע בשכרות, ואינו מסוגל לתפקד כאב. הילדה עוברת ממסגרת אחת לשנייה, ואיננה מתאקלמת בשום מקום, היא גסת רוח, אלימה ודיבורה בוטה ועילג. יופייה והסקסיות שלה מנתבים אותה לבר ביפו, שם היא מתפרנסת בעיקר ממכירת גופה. כשבעל הבר משכן אותה בדירה מעופשת שקירותיה משמשים משתנה לשיכורים. היא נקלעת לחבורת צעירים ממושבה במרכז הארץ (בכל הספר לא מוזכר שם המושבה), ושם היא מחליטה לצוד את הבחור הכי שווה, הלא הוא דניאל. היא מצליחה לצוד אותו (אדלג על השלבים המתוארים בצורה צבעונית מאוד). התוכנית שלה מתגשמת, והם נכנסים תחת חופה. דניאל שמע מחבריו שהיא שוכבת עם כולם, וכאן מביאה הסופרת דימוי הולם לחלוטין לדמותה של ריקי: "הבחורים במושבה נדבקים אליה כמו מסטיק לסוליה" (עמ' 70).

לאה, אחותו של דניאל, מזהירה אותו מפני העגבנית הזאת שאינה מסוגלת לומר שתי מילים בלי שגיאות, אבל יופייה והבטחותיה ל"התנהגות טובה" משכנעים אותו, והם, כאמור, נישאים. חודשיים היא שומרת אמונים, ומיד אחר כך היא מחליטה שחייה צריכים להיות חגיגה: הבעל יעבוד ויעניק לה כסף כדי להוציא בחנויות יוקרה של בגדים וקוסמטיקה, וגם זכות לשכב עם כל גבר שימצא חן בעיניה. אימו של דניאל עדה לנשיקה ולפלירט של ריקי כלפי אח שטיפל בה בבית חולים בעקבות התקפה אלרגית שחוותה. דניאל מתחקר אותה, והיא מודה ששכבה עם כמה גברים ממש לפני החתונה, ומיד אחר כך. לאה, אחותו, מייעצת לו עצה טובה, לחתוך לפני שיהיו ילדים, אך דניאל טוב הלב סולח לה, ונולדים להם בן בשם אסף, ולאחר שש שנים נולדת בת בשם מאיה. דניאל משוגע על ילדיו, מטפל בהם ומרעיף עליהם אהבה, כאשר אימם מבלה בבתי קפה ובהתעלסות עם מאהבים.

מוזר בעיניי שהסופרת לא נטעה במוחו של דניאל את הספק שמא אשתו הנפקנית ילדה את שני הילדים לגבר אחר.

ריקי מודעת לכך שדניאל משה אותה מאשפתות, ובזמן החיזורים היא רואה בו "מאמי", ו"גבר עדין כמו צמר גפן" (עמ' 60). אבל האהבה הגדולה, ואסירות התודה מתהפכות לשנאה מבהילה. וכל כך למה? מסתבר שריקי אינה סולחת לו שהמשפחה שלו נורמלית, אוהבת ומגוננת, והיא הרי באה ממשפחה לא נורמלית (עמ' 139, 258; ראו גם עמ' 23-22). היא זורקת עליו סכין, ובהזדמנות אחרת מנחיתה עליו סטירה, עד שפניו מכחילות ומדממות, וכדי להעלים ראיות היא מציגה התנצלות ופיוס עד שהסימנים על הפנים ייעלמו, ולא יוכל להתלונן על אלימותה.

לעומת זאת, היא מפברקת אלימות מצידו, חותכת לעצמה ורידים, גורמת לעצמה סימני מכות, מתלוננת במשטרה, וכל פעם אוזקים את דניאל, ולאה הטובה צריכה לשחרר אותו בערבות. הוא הרי מייחל לגט, והיא כאילו מסכימה, אבל ברבנות, בעקבות עצה של עורכת דין ("עורכת דינית" בלשון שלה) היא מציגה עצמה כאישה חרדית המבקשת שלום בית, ועד אז היא מבקשת מבית הדין מזונות וצו הרחקה. דניאל אינו מוצא מסתור מפני השוטרים המוזעקים על ידי ריקי, שכביכול נהג בה באלימות – הוא מסדר לעצמו לינה אצל ההורים, אצל אחותו, במשרד של הגיס, אבל לה יש עיני רנטגן, ושולחת את השוטרים לעצור אותו גם במקומות אלה. קרה פעם שריקי טילפנה לחבר של דניאל בחיפה, בטענה שדניאל פצע אותה בסכין, והרי הוא שתה בירה עם החבר בחיפה (עמ' 199)!

ריקי מודעת לכך שהיא שטנית, שיש בה שד בלב, אבל כיף לה שהוא סובל, שהפכה את הגבר הנפלא הזה לסמרטוט.

בשל הנרדפות שהוא חווה, המשתלה, חלום חייו, עוברת חורבן, והוא אינו מצליח להתאושש כלכלית. לאה משלמת מזונות לריקי במקומו, ואף משלמת סכום עתק לעורך דין כדי שיראה לשופטים שהם טועים בפסקי הדין נגד דניאל החף מפשע. דניאל זועק מנהמת ליבו על כך שהשופטים אטומים, והם אוטומטית פוסקים לטובת האישה, ומאשימים תמיד את הגבר. האמת? הייתי ממליץ לשופטים ולדיינים לקרוא על גורלו של דניאל ברומן מרתק זה.

באשר לשנאה התהומית של ריקי לדניאל שהציל אותה מהמדמנה שבה חיה מילדות – הרומן הזה נטע בי תובנות, שאני מבקש לכתוב אותן בהמשך.

כשדניאל חש שהעולם צר עליו, ועצם נוכחותו גורמת לסבל וחסרון כיס לבני משפחתו, הוא מחליט להיעלם לצד השני של כדור הארץ – לפרו. עם הנחיתה ללימה, בירת פרו, הוא כבר חווה מהלומה – האיש שלידו ישן בבית באכסנייה, הדומה יותר לדיר חזירים – גונב ממנו עשרת אלפים דולר, שקיבל מאחותו. הוא עד לעוני מחפיר בחוצות לימה, ולעומת זאת – עושר אגדי ברובע העשיר של העיר. ישראלי בשם אודי מפגין חברות ומפגיש את דניאל עם בית ספר יהודי, שם מורה בשם אספרנסה מציעה ללמדו ספרדית ללא תשלום. בתיווך של אודי הוא מתוודע אל יוסף לוינסון מבית חב"ד, המעניק לו עצה איך ניתן לפנות לאחותו הטובה לקבלת סכום כסף שנגנב ממנו, מבלי לחשוף את היכן הוא נמצא. עיקר העיקרים, אודי מפגיש אותו עם זוג הישראלים העשירים נעמי וברוך איבצ'ר, בעליהם של ערוץ טלוויזיה, מפעל מזרנים, החיים בארמון, באחוזה מטופחת, וצוות הכולל שוער, משרתים ועובדים. הזוג מעניק לדניאל חסות, מזמין אותו לארוחות פאר, ואף מאפשר לו להיות פועל במפעל מזרנים ששמו "פארדיסו", כלומר – גן עדן. כשלאה שולחת לדניאל שוב עשרת אלפים של דולרים ומכתב מלבב (שוב באמצעות מתווך שאינו מגלה היכן דניאל נמצא), נעמי מתפעלת: "אני רוצה אחות כמוה" (עמ' 243), וללא ספק, בוודאי אין קוראים, הבוחנים את ההקרבה הגדולה של האחות למען אחיה האהוב והמסכן, שלא חושבים כמו הגיבורה הזאת. אגב, אנו לומדים מעמוד הקרדיטים כי רק שמות בני הזוג איבצ'ר אמיתיים, ואילו שאר הדמויות הן פרי דמיונה העשיר של הסופרת.

דניאל מוצא שפה משותפת עם אוונגליסטים, שמביעים הערכה והערצה לבן העם היהודי. דניאל מתפטר עבודתו במפעל המזרנים, ומשכיר עצמו בעבודה שהוא אוהב – משתלה, שגם שמה הוא "גן עדן". זוג ישראלים בשליחות של משרד החקלאות, ענת ורונן ירושלמי, מוכנים לצרף את דניאל לטיול באתרים המדהימים של פרו: באגריפה, קוסקו, מאצ'ו פיצ'ו, קניון קולקה, אגם טיטיקקה. בשלב מסוים דניאל נפרד מהזוג, ופוגש רועה מקומית של אלפקות ולאמות. הוא נמשך אליה, ומלווה אותה, ונודע לו שרועה זאת היא גם תלמידה באוניברסיטה של קוסקו. דניאל המום מיופייה, ומסתבר שהיא מלאה בדעת כמו רימון, הם נעשים חברים, ומבלים בברים, והיא מפליאה לרקוד. היא מציעה עצמה להיות מדריכת הטיול שלו ב"עמק הקדוש", בבית טיפוסי של בני האינקה, בטרסות במוראי, בבריכות המלח של בני האינקה ובשוק פיסאק – בכל מי שפוגשים הם חברים שלה – הנגנים בבר, המוכרים בשוק, האינקאית הזקנה, עימה היא מדברת בשפת קצ'ואה, היא רוקדת כמו אלה, ודניאל מתוודה שהוא מאוהב בה, ומסתבר שגם היא מאוהבת בו, ומחליטה ללכת אחריו ללימה, וללמוד שם באוניברסיטה במקום בקוסקו.

בלימה כולם מתאהבים בה, והיא עושה חיל באוניברסיטה, מסיימת דוקטורט בהצטיינות, ומתמנה כמרצה. היא מתוודה שהיתה נשואה, אבל כשהבעל הבין שהיא עקרה, הוא עזב אותה. האהבה הגדולה (סוף סוף אישה הראויה להיות בת זוג של דניאל!) והאושר הגדול מגיעים לקיצם כאשר חואניטה חולה בסרטן עם גרורות למוח, והיא נפטרת. אחר 23 שנים בפרו, דניאל בן 66 חוזר ארצה, מצליח לראות את אימו האהובה רגע לפני מותה, ומתאחד עם אסף ומאיה ילדיו, שגם להם ילדים, והם יודעים מה באמת קרה בין אביהם לאימם, בזכותו של הרב יעקב לוינסון, אחיו של יוסף מחב"ד לימה, הרב ששכנע את ריקי לחשוף את האמת.

ברור כי על מנת לתאר את חייו של דניאל בפרו במשך 23 שנים נזקקה הסופרת לתחקיר ענק בכל הנוגע לאתרים, להווי שכונות העוני, לקהילה היהודית בלימה, לדקויות שבשפה הספרדית שדניאל רכש אותה במהירות, בסוגי האוכל, בעולם הנכחד של האינקה.

תיאור הסיבה העיקרית לכך שריקי החליטה להרוס את חייו של דניאל, לשנוא בצורה שטנית את זה שהיא חבה לו את רווחת חייה החדשים – התיאור הזה הלם בי: העובדה שלדניאל יש הורים ואחים נורמליים, שאוהבים אותו, ומוכנים להקריב למענו – זאת סיבה מספקת לרצון להרוס את חייו, להשפיל אותו ולרמוס אותו עד עפר – ומדוע? כי לה לא היתה משפחה נורמלית.

אם האבחון של הסופרת שלנו מתבסס אל עובדות, ולא מדובר רק על בידיון – הרי היא חושפת דבר נורא! האם זאת גם הסיבה לשנאה המבהילה של עסקני הקיפוח לאחיהם האשכנזים, משנות השמונים של המאה שעברה ועד ימינו? זכור הריסוס על קירות הבימה, על המצבה לזכר ראשוני תל-אביב, על תחנות האוטובוסים: "אשכנאצים!" "אשכנזים לבוכנוואלד!" "מוות לאשכנזים!"

תקוה לוי הצהירה שלולא האשכנזים לא היו נגרמות המלחמות עם הערבים – האשכנזים הם האויבים האמיתיים, והם צאצאי המונגולים והטטרים. עסקנים אלה קראו לאש"ף להפציץ את הקיבוצים של האשכנזים. רדיו פירטי של ש"ס הסית לצאת לרחובות ולשחוט את האשכנזים החילונים, שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור ואיים שיירה ברחובות באשכנזים. כוכבי שמש כתב מכתב לקרמלין שיפסיק את העלייה מברית המועצות. הוא נסע לקונסוליה הישראלית במוסקבה והפיץ כרוזים בין מבקשי אשרה לעלות לארץ – שלא יעלו, כי העלייה שלהם מזיקה למזרחיים.

חבר הכנסת לשעבר צ'רלי ביטון שלח מכתב לשלטונות ברית המועצות שיפסיקו את העלייה משם. הוא הלך למלון "זוהר" בירושלים, שם שוכנו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, והחל לפנות בכוח את הדיירים, כשהוא צועק לעברם: "רוסים מלוכלכים, תעופו מכאן חזרה לרוסיה!"

קיבוץ נחשון ביקש להפיג את הכעס הזה, והזמין צעירים ממוסררה בירושלים להתארח אצלם. הביקור הפך לפוגרום שנמשך כל הלילה, לקחו אופנים וטוסטוסים, גנבו כלי רכב וערכו בהם חראקות, התפרצו לדירות, השחיתו מזון בחדר האוכל ובריהוט, כשהם צועקים: "כל מה שכאן שייך לנו!"

אירוח דומה התרחש בקיבוץ הראל, ובמקרה הזה הצעירים ממוסררה לא היו מוכנים להתפנות אם לא יעבירו להם בעלות על שלושה מבנים.

זה לא רק עילגי שפה בנוסח ריקי מהספר שלנו, גם אנשי רוח מעדות ארצות האסלאם הצטרפו לחגיגת השנאה: הסופר יוסי סוכרי, חתן פרס ברנר, כתב בספרו "אמיליה ומלח הארץ – וידוי", שהוא מייחל לחורבנה של מדינת ישראל משום שהיא מנוהלת על ידי אויבינו – האשכנזים. מואיז בן הראש כתב שיר, שבו השורות: "... מר ביאליק אנעל אבוק / שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים / והעבירו את כספנו לאשכנזי בינוני / כולו כתב (ביאליק) חמישה שירים סבירים...".

רועי חסן מתגאה ששרף את כתביו של נתן זך.

השנאה המבהילה הזאת נמשכת עד ימים אלה: צ'רלי וקנין כתב שהיטלר היה צדיק, חבל שלא שרף את כל האשכנזים. ומאור זגורי מזהיר: "תתחילו (האשכנזים) לפחד, תתחילו להבין שזמנכם עבר". שנאה כזאת ניתן למצוא גם "אריות" – סמי מיכאל ואמנון שמוש..

אם הסופרת שלנו צודקת שעצם העובדה שמישהו חי במשפחה נורמלית די בזה כדי להפנות אליו טונות של שנאה, הרי מדובר בהוויה נוראה שאין לה שום תקווה שתשתנה. הספר המרתק והמרגש הזה גרם לי, ליד ההתפעלות מהקסם שבו, גם להרהורים נוגים.

אהוד כינה אותי "רל"ביסט אדוק", וכאילו אני מגנה אותו על כך שהוא תומך בנתניהו. ובכן, מעולם לא הייתי רל"ביסט, ומעולם לא גיניתי את אהוד על תמיכתו בנתניהו, ואין צורך לומר שאני מכבד כל דעה פוליטית. אני רק מחיתי על כך שאהוד איננו מביא טיעונים משכנעים נגד דבריו של אורי הייטנר, אלא מעדיף לגדף אותו, ולשלוח אותו לפסיכולוג, וכפי שללא כל סמכות הוא קובע שמנדלבליט הוא נאשם.

אדרבה, ב-2003, כשנתניהו היה שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון, ממש הערצתי אותו כשצמצם את קצבאות הילדים של המגזר הפרזיטי החרדי, שמביא ילדים לעולם כדי שהמדינה תממן את גידולם. בימים ההם הוא גם ביצע צעדים שהצילו את המשק מקריסה. אני חשתי פגוע כאשר האג ומדינות אירופה החליטו להתייחס אל נתניהו כאל מועמד למעצר, כי הרי הוא ראש הממשלה שלנו, והפגיעה בו היא פגיעה בכל אזרחי המדינה, גם באלה שלא מסכימים איתו.

אבל קרו כמה אירועים במשמרת האחרונה של נתניהו שערערו את ההערכה וההערצה שהיו לי כלפיו, ואני מקווה שאהוד מרשה לי לפרט: בממשלה הנוכחית יש נציגים שמקדשים את ההשתמטות מלשאת בעול הביטחון, ולא רק זאת, הם בזים למדינה, ושנאים אותה, כי היא כביכול מדינת "כופרים", הם מכנים את השוטרים "נאצים", ונושאים על דש בגדיהם מגן דויד צהוב. הם מעדיפים כאן שלטון של ערבים על פני שלטון הציונים. ואלה הם "הפטריוטים", כאשר לוחמים שחירפו נפשם במלחמה הארוכה הזאת נחשבים ל"קפלניסטים" ו"בוגדים". ולא רק זאת, החרדים על שלוש מפלגותיהם זוכים לקבל מהמדינה מיליארדים, מתת על נאמנותם. אותי זה מקומם.

יריב לוין הביא לעולם רפורמה משפטית שקוממה את מחצית העם – מאות אלפים הפגינו נגדה, ולא היה לכך שום תשומת לב מצד הממשלה. אינספור אלופים, רמטכ"לים, נגידים, אנשי כלכלה בחירים, וגם אנשי ביטחון עכשוויים (כולל שר הביטחון גלנט) התחננו לנתניהו לוותר מעט על הרפורמה שממוטטת את אחדות העם, גם גרמה להורדת מדד האשראי בשתי דרגות – כל זה לא הצליח להזיז את הממשלה מכוונתה למוטט את מערכת המשפט. כל מי שהתנגד, נחשב לשמאלן ובוגד – בקטגוריה הזאת נמנו גם אנשי ימין מובהקים כמו בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני לימור לבנת, גלעד שרון ורבים אחרים. הציבור איננו טיפש עד כדי כך להאמין שאלה "שמאל".

נתניהו מזהיר את הציבור שאם בבחירות הקרובות ייבחר "השמאל", אסון עלול לפקוד את המדינה. אז קודם כול – אין כמעט שמאל, למעט הדמוקרטים, ואני מודה שהם הזויים, אבל ליברמן, בנט, אייזנקוט, לפיד – הם שמאל?! הם אפילו לא על יד. והאסון שנתניהו מפחיד ממנו אם השמאל ינצח, זה הרי ממש מגוחך – האסון הנורא קרה במשמרת שלו – מעולם מימי השואה לא קרה טבח נורא כזה.

לי אין ספק שבגלל התרופפות האחדות בעם, שנבעה מההתנגדות העממית לרפורמה המשפטית – מצאו אויבינו לנכון לתקוף אותנו בעוצמה מבהילה ב-7.10.20223. אין הרי מספיק נייר ודיו כדי לתאר את הזוועות שהתרחשו בקדנציה זאת של נתניהו.

בימי ממשלתה של גולדה אירע מחדל נורא, הופתענו, ופרצה מלחמה עקובה מדם, מלחמת יום הכיפורים. ממשלתה של גולדה הקימה מיד ועדת חקירה ממלכתית, שלמרבה התמיהה לא האשימה את הממשלה, ולמרות זאת, גולדה התפטרה כעבור ארבעה חודשים.

לעומת זאת, נתניהו מאשים רק את אנשי הביטחון, ומסרב להקים ועדת חקירה , כך שהעדויות והתעודות יתפוגגו עם השנים. ממה הוא חושש? אם הוא צח כשלג, כפי שהוא מציג את עצמו, דווקא רצוי שהאמת תצא לאור. אבל במקום זה הוא, שריו וחברי הכנסת בקואליציה מתחרים מי יבזה יותר את מערכת המשפט, כאילו היא זאת המונעת מהממשלה למשול.

אהוד בן עזר עצמו היה איש שמאל, שהביע אהדה גדולה לרבין, האם הוא היה בוגד? הרי בימי שלטון השמאל נבנתה ההתיישבות העובדת, הוקם כוח המגן העיקרי (ההגנה, הפלמ"ח), בימי השמאל אירעו הניצחונות הכבירים ביותר: מלחמת השחרור, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה. לעומת זאת, הימין ויתר על כל סיני, ביצע התנתקות מרצועת עזה (נתניהו הצביע בעד ההתנתקות), ויתר על רוב חברון, וגם הכיר במדינה פלסטינאית + חיבוק חם ליאסר עראפאת (נאום בר אילן). כשמבצע ההצלה של נחשון וקסמן נכשל, רבין לא האשים את הלוחמים שחירפו נפשם, אלא לקח אחריות, כי הוא נתן את ההוראה, ולפני שאישר את מבצע אנטבה, הוא הצהיר שאם המבצע ייכשל, הוא יתפטר. זה לא יהיה מוזר אם אומר שאני מעדיף התנהגות כזאת של מנהיג.

בימי שלטון השמאל הייתה גאווה להיות ישראלי, אינספור צעירים בכל העולם באו ארצה להתנדב בהתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, כדי ללמוד חקלאית מודרנית וחלוציות. ואילו היום, בשלטון הימין, אנחנו מוקצים בכל העולם, מדינת ישראל היא מדינה מצורעת, ומאז השואה לא גאתה שנאה כזאת לישראלים וליהודים. זה לא קרה קודם, זה קרה במשמרת של נתניהו. נתניהו ממנה עבריין מורשע להיות שר הממונה על המשטרה! יכול להיות אבסורד גדול מזה? שרים במפלגות של בן-גביר וסמוטריץ', וגם מהליכוד מלבים את האש של שונאי ישראל נגדנו באומרם שצריך להטיל פצצת אטום על עזה, ועוד אמרות קיצוניות שמעניקות עידוד לשונאי ישראל להמציא עילות להפוך את עם ישראל לעם בזוי.

אני כואב באמת את מה שקרה לנתניהו בממשלה הנוכחית (וגם קצת קודם), נתניהו שפעם הערצתי. יבחן נא אהוד את דבריי, ויחליט אם משהו שכתבתי כאן אינו נכון. אבל, הלוואי שיטען עניינית, לא יגדף אותי, ולא ישלח אותי לפסיכולוג. גם מי שחושב שונה ממנו – יש לו זכות קיום.

משה גרנות

אהוד: אל תיתמם! מדוע אינך מגיב לעדויות של הנאשם מנדלבליט מהן עולה כי עמד בראש מכונת תפירה לתיקי נתניהו וזאת כאשר כנראה שי ניצן מחזיק אותו בביצים? אתה לא מתבייש להיות שותף של מרבית התקשורת בהתעלמות מהאמת הזו? או שאתה, כמו אורי הייטנר הצבוע, מחכה לסיום הליכי המשפט בעוד כעשר שנים?

כוס חלב לילד

הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.

כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.

המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.

בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל "כוס חלב לילד".

בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.

שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.

הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.

אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.

המורה אפרת התייעצה עם אימי: "מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?"

אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.

המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: "הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!"

 ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.

אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזיה.

המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר "גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח," שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

"באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי"ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

"סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון."

רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.

אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמישרפות של הגרמנים.

כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.

לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.

לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.

יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא "נישטו!" – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.

בן-דודי אבנר שאל את סבתא: "הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?"

סבתא היסתה אותו ואמרה: "זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!"

מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:

"אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!"

אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: "על מי מכריזים שחור?" – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.

"שתדע לך," סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, "שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר."

מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.

באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.

והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כופה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.

כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.

לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.

אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:

"זיידע, אני לא יכול לטפס."

סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בנסיונות קשים, התנפלויות, שטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.

"אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאמא שלך. אני אטפס על העץ," וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.

סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

הערה מאוחרת: לימים סיפרה לי בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, שהיתה גם היא באותה תקופה מורה [גם מורה שלי] בבית הספר פיק"א – שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, היא באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה.

היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד – אני חושב שהיא היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

לימים, כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיו של שלמה שלוש הנלבב, סיפר לי שיהודית טריגודה היא קרובת-משפחה של משפחת שלוש.

*

אחי היקר. להלן המייל ששלחתי לריקי כהן חיון, הבת של שלמה והנכדה של דוד חיון.

היום נפגשנו בפרלמנט של יום שישי בבית הקפה השכונתי. היא מאוד הודתה לי ולך ושמחה לקרוא.

מסתבר שהמורה יהודית היתה ממש בת דודה ראשונה של אביה שלמה. אישה מקסימה ויפהפייה לדבריה. כמו שכתבת.

היא כבר לא חיה. לא מזמן נפטרה. יש לה שני בנים. אחד גאון וחי בארה"ב והשני... גר בירושלים, בודד. ריקי ואחיה בקשר איתו. ותאר לך שאחיה של ריקי "אימץ" אותו ונוסע פעמיים בשבוע לירושלים לעזור לו. שיפץ את דירתו ועוזר לו לתפקד בחיי היום יום. בדיוק בימים אלה כששלחתי לה את מה שכתבת...

כותבת לך עכשיו, כי עד שניפגש – אשכח הפרטים.

לילה טוב

אחותך האוהבת

לאה [שורצמן לבית בן עזר]

15.2.19

ריקי יקרה, ראשית שמחתי מאד ליהנות מהערב בחברתך. בהמשך למה שהזכרתי. מעבירה לך את העיתון האינטרנטי (חינם) מס' 1417, שאחי אהוד עורך ומפיץ באי מייל לרשימת תפוצה של כ-2,500 קוראים,  פעמיים בשבוע מזה 15 שנה. פתחי את הצרופה "חדשות בן עזר" ותוכלי לדפדף כרצונך.

בעמודים  26, 27, מופיע פרק מאחד מספריו של אהוד – "המושבה שלי". קראי פרק זה, בו מוזכר סבך דוד, ומורה בשם יהודית, ולאחר מכן את הערתו של אהוד בסוף הפרק. שם מוזכרת הגברת (יהודית) שהיתה קרובת משפחה של סבך, אותה הזכרתי אמש בשיחתנו.

ד"ש ויום נעים,

לאה

מטולה, ‏25/10/2026

אהוד היקר שלום,

אני רוצה להביע את הערכתי לאומץ הלב האזרחי והיושרה הבלתי-מתפשרת שלך, המתגלה שוב ושוב בהתייחסות לאירוע המזעזע הקרוי "משפט נתניהו", בו הולכת ומתגלה, במלוא כיעורה, המזימה השטנית להביא לסילוקו של רוה"מ נתניהו, באמצעות מעשי הונאה, עבירות פליליות ועלילות כזב. אפשר לומר כי אחרי עדותו המזעזעת של היועמ"ש לשעבר מנדלבליט, הפך ה"משפט" לנייר הלקמוס, המאפשר להבחין בין אנשים ישרים והגונים למי שאינם כאלו. אין לי ספק שאתה תיזכר בעתיד בצוותא עם הישרים – וההגונים, וה"אורי הייטנרים" למיניהם יזכרו כחלק מהאספסוף האלים והפרוע, שטוף המוח והשנאה, שתבע את ראשו של נתניהו בכיכרות.

ד"ר דורון גולדברג

* לאהוד הנכבד. תמשיך במלאכתך רבת הזכויות ותהיה בריא עד מאה ועשרים.

דוד כהן

* אהוד, אני קוראת בעניין את פרקי ״המושבה שלי״. בעצם אני לומדת לראשונה על פתח תקווה, עיר הולדתי, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

נסיה שפרן

אהוד: "המושבה שלי" הוא רומאן בידיוני. אין ללמוד ממנו על תולדות פתח תקווה אלא עם קמצוץ של מלח.

* פוצ'ו: ליוסי אחימאיר  ובהזדמנות זאת תגובה גם לידידי אהוד. 

ליוסי שלום, לפני כמה שנים כבשת את ליבי כאשר קראתי שאתה מציע לצאצאי ארלוזורוב להיפגש בבית קברות טרומפלדור ליד קברי הוריכם ולהושיט יד לשלום. מיד רצתי לשאול ארלוזורוב חברי וניסיתי לשכנע אותו לקבל את ההצעה ולמחוק את השנאה בין המשפחות. לצערי נתקלתי בסירוב מוחלט שכמעט גרם לי לאבד חבר מימי הגימנסיה והפלמח. לפני כשנתיים התבקשתי מהטלוויזיה להצטלם עם שאול על רקע גימנסיה הרצליה. שאול סירב וכאשר הרמתי גבות הצביע על שלט שנשא את שם הרחוב ''זבוטינסקי''.

''אימא שלי תהרוג אותי," אמר לי – "אם תראה (מהשמיים) על יד מי אני מצולם." 

לא נותר לי אלא לקוות שהדור הרביעי של שתי המשפחות אולי יבינו ששנאת החינם הזאת היא בעוכרינו לנצח.

בהזדמנות זאת אהוד, אני רוצה להתנצל לפניך על שהתעלמתי מפנייתך להגיב על משפטו של היועמ''ש  מנדלבליט. אני מודה שלא התעמקתי בפרטי המשפט. חבל לי לבזבז עליו אפילו דקה. קריאת פרק אחד מ''המושבה שלי''  גורמת לי נחת וכיף ושווה פי אלף יותר מפילפולי המשפט הזה. כל מה שנותר לי זה לחכות בסבלנות עד שבוקר אחד תתעורר ותשאל את עצמך איך זה הלכתי שולל אחרי ראש ממשלה שקם כל בוקר ושואל את עצמו את מי אשקר היום? אהוד, מהכירי את האמת והיושר שלך, אני בטוח שזה יקרה יום אחד.

שלך

פוצ'ו

אהוד: צר לי עליך פוצ'ו שאת השחיתות הנוראה ההולכת ונגלית בעדות מנדלבליט על רדיפות נתניהו –אתה מכנה "פלפולי משפט".

ואני שואל כל מי שהעביר עליי ביקורת וזילזל בי בגלל תמיכתי העקבית בחפותו של נתניהו במשפטו – למה אתם מעלימים ושותקים עכשיו, כשהולכים ומתגלים התעלולים והרשלנות שנעשו כדי להדיח את נתניהו – נעשו בידי חבורת קושרים ותופרים פוליטית של מגלומנים מהפרקליטות ובעזרת תקשורת ישראלית מושחתת שחלקה ממשיך בניסיון להעלים את האמת גם כיום?

* ופתאום שפע של פרי מנגו, ענקיים, עסיסיים וטעימים להפליא!

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר באוקטובר והמגדל טרם קרס!]

* *

אהוד: האם אני טועה בהתרשמותי שעיתון "הארץ" אינו מדווח לקוראיו על גילויי השערורייה של תפירת התיקים לנתניהו במשפט מנדלבליט – ולכן עליהם להיעזר בכתבות ערוץ 14 ביו-טיוב כדי לדעת מה באמת קורה בדרייפוסיאדה שבאולם המשפט – ואיך מנדלבליט קורס?!

*

אהוד: מתי ייחקרו ויועמדו למשפט המפגינים המתפרעים המסיתים והמוסתים שצרו על ביתו של מנדלבליט בפתח-תקווה עד שנשבר והגיש כתב אישום מחורר ושקרי נגד ראש הממשלה נתניהו?

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת.

חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

**

אהוד: אל מקרון האידיוט, אל מנהיגי אירופה המערבית, הצבועים והמטומטמים – אתם מטיפים לנו מוסר רקוב ובואש על יחסנו לפלסטינים בעזה ובגדה בעוד הערים שלכם עולות באש של אינתיפאדת איסלאם קיצוני ברברי ואנטישמי המאיים להשמיד אתכם!

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם  בכל גיליון  פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.אשמח לשמוע תגובות.

אלי ארגון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!